יש עיבודים לספרים שההשוואה למקור הורסת אותם. אבל "הדקדוק הפנימי" הוא מאותם סרטים נהדרים שדווקא מי שקרא את הספר קודם עשוי להעריך אותו כפליים. הסרט מצליח לחיות בשלום לצד הספר. להוסיף כמה רעיונות משלו, להעלים כמה רעיונות מהמקור. אבל האופן העדין מאוד שבו ברגמן הופך רעיונות מילוליים מהספר לרעיונות ויזואליים עשוי לגרום דווקא למי שמכירים את הספר לחייך בהערכה. יש המון שכל בעיבוד הזה.
יותר מש"הדקדוק הפנימי" גרם לי להעריך מחדש את ספרו של דויד גרוסמן, הוא גרם לי להעריך מחדש את ניר ברגמן. "כנפיים שבורות" הוא סרט שהילך עלי קסם ב-2002 וגם שלוש צפיות רצופות בו לא הצליחו לגרום לי לפצח למה הסרט ההוא כל כך ריגש אותי. כי על פי התוננות שכלית פשוטה הסרט ההוא לא הכיל רגעי קולנוע נוצצים כמו שאני אוהב, כמו שאני מחפש. להפך, הכל בו היה נורא מינורי. ו"מינורי" לא תמיד עובד עלי. רק עכשיו, אחרי שמונה שנים ואחרי צפייה ב"הדקדוק הפנימי", נפל לי האסימון: הוא מצליח לייצר בכלים כמעט בלתי נראים רגעים כה חדים ודקים שהם מצליחים להפעיל בצופה תגובה אינטימית כלפי הדמויות בסרט. זה סוג של פלא. ב"הדקדוק הפנימי" זה היכה בי: אני אמנם חגגתי את שנת הבר מצווה שלי בשנות השמונים בראשון לציון, אבל נעוריו של גיבור הסרט בירושלים של שנות הששים נראו לי מוכרים להבהיל, כאילו מישהו פרץ למוחי וגנב לי זכרונות, מבלי שדבר ממה שקורה שם קרה גם לי. כי זה לא האירועים, אלא התחושות. כי ברגמן מצליח לזקק את החוויות האלה של התבגרות, ניכור, בדידות, באופן מושלם.
ההנאה שלי מ"הדקדוק הפנימי" כבר מובנת לי יותר. הפעם המסע של ברגמן הוא קולנועי יותר, או לפחות "קולנועי" מהסוג שאותו אני אוהב יותר מהסוג שאותו אני אוהב יותר. קרי, פיוטי יותר. השימוש במוטיבים ויזואליים, המחליפים את המוטיבים המילוליים של הסרט, יוצר לסרט עולם פנימי עדין שצריך לעקוב אחריו בתשומת לב כדי לא להחמיצו.
בביקורת שלי על הסרט נגעתי באופן מרומז בלבד בסוף הסרט (והספר), באופן כזה שאם לא קראתם את הספר או ראיתם את הסרט, לא תבינו על מה אני מדבר. אבל אני מקווה שמי שכן קרא/ראה, יבין את האופן שבו אני מתייחס לסוף. אחרי שתצפו בסרט נוכל לנהל בתגובות דיון ספוילריסטי בשוט הסיום של הסרט, שלכאורה מותיר את הגיבור ללא סוף סגור, על הקצה. הרעיון שאני מנסה להביע בביקורת הוא למעשה גניבה של רעיון של חברתי ענבל, שניסחה לי במדויק תחושה שאצלי היתה רק עמומה ובלתי מפותחת. אני מקווה שהיא תרחיב את העיון שלה בתגובות.
פורסם ב"פנאי פלוס", 21.9.2010
שמונה שנים חלפו מאז "כנפיים שבורות", סרט הבכורה של ניר ברגמן, ומי שלא מודע לעבודות הרבות והמגוונות למדי שברגמן עשה מאז בטלוויזיה הישראלית עשוי לתמוה על ההיעדרות הכה ארוכה ממסכי הקולנוע. למעשה, הצפייה ב"כנפיים שבורות" הדאיגה אותי. אהבתי מאוד את הסרט ההוא, שהצליח לרגש אותי מאוד למרות הפשטות הרבה בעשייתו, אבל יצאתי ממנו תמה: איך בונים מסרט כזה קריירה קולנועית? נדמה שב"כנפיים שבורות" ברגמן רצה לשכלל ולחדד איזושהי חוויה אישית – סמי-אוטוביוגרפית – שהעסיקה אותו כבר בסרט הגמר שלו בית הספר לקולנוע, "סוסי ים". אחרי שהוא טיפל בעצמו בסרט הבכורה וזכה על כך לתשואות, פרסים והצלחה קופתית נשאלת השאלה מה הלאה? איך ממשיכים מכאן? האם הביוגרפיה הפרטית של ברגמן ומשפחתו יכולה לאכלס קריירה? וכך, מתברר, שאת משבר הסרט השני שלו המיר ברגמן בהתמקצעות בעולמות הדרמה הטלוויזיונית. בדיעבד, מהלך מחוכם מאוד שהוביל להבשלה. שמונה שנים אחרי, הוא חוזר למסכי הקולנוע עם "הדקדוק הפנימי" ובחיקו הישג: ברגמן בא לעבד ספר של דויד גרוסמן, נוגע באחד הנציגים הכי טריים של הקאנון הספרותי המקומי, אבל מצליח להכניע את המקור ולהפוך את הסרט ליצירה אישית מאוד, ברגמנית מאוד. עם "הדקדוק הפנימי" אני חושב, למעשה, שהבנתי אפילו טוב יותר את "כנפיים שבורות", ובין שני סרטים האלה דומני שניר ברגמן הפך למשורר הגדול של כאבי ההתבגרות בקולנוע הישראלי. יכולת האבחנה שלו על מצוקות ההתבגרות ועל המתחים בין הדורות חדים ומדויקים כמו מחטי אקופונקטורה. כל נקודה שהוא נוגע בה מעירה אזור שלם של פלאשבקים קולקטיביים.
אבל לפני ברגמן היה גרוסמן. "הדקדוק הפנימי" – לטובת הסרט ויתרו על ה"ספר" משמו המקורי של הספר – הוא עיבוד מרשים מאוד לספר שאני חייב להודות שהייתי משוכנע שהוא בלתי אפשרי לעיבוד קולנועי. הפתרונות העלילתיים שברגמן מצא לכמה מנקודות המפתח של הספר הן לא פחות ממבריקות, והאופן שבו הוא בנה את הסרט לוקח אותנו למסע פנימי במקום למסע חיצוני. בתוך ז'אנר של "סרטי התבגרות", "הדקדוק הפנימי" הוא סרט על אנטי-התבגרות, על גיבור שגדל פנימה במקום החוצה.
נקודת המוצא של הספר היתה כמעט על-טבעית או מיסטית: יום אחד אהרון קליינפלד פשוט הפסיק לגדול. מסתורין. הגוף שלו מתמרד בכל מה שמייצג עולם המבוגרים ולוחץ על הבלמים. אהרון קליינפלד נשאר בגיל 13 קטן כמו שהיה בגיל 9. אצל ברגמן המסתורין הזה קצת מיטשטש, והכל נראה טבעי ומציאותי יותר, הורמונלי יותר, ונדמה שאהרון הוא פשוט ילד קטן כפי גילו. ברגמן דילג מעל בועת האנטי-ריאליזם שגרוסמן ניפח במרכז ספרו. בסרט, כולם סביב אהרון מזנקים לגובה ורצים לעולם של אחריות, והוא עושה את הכל לאט יותר. במידה מסוימת אהרון יכול היה להיות כמו הגיבור של "תוף הפח" של גינטר גראס, שגם הוא החליט יום אחד להפסיק לצמוח. אבל בעוד "תוף הפח", ביחוד בגרסה הקולנועית של פולקר שלונדורף, פנה אל הגרוטסקה, "הדקדוק הפנימי" בגרסתו הקולנועית פונה אל הפיוטי.
האופן שבו ברגמן בונה את מהלכי הספר למבנה מדויק של שלוש מערכות דרמטיות והאופן שבו הוא פותח – בשני השלישים הראשונים של הסרט – את המונולוגים הפנימיים של אהרון בספר לסיטואציות דרמטיות הוא בית ספר בעיבוד ספרים. ויותר מזה: האופן המדוקדק שבו ברגמן ושותפיו לסרט יוצרים עולם תקופתי, שמצליח להיות נוסטלגי למרות שאין בו דבר להתגעגע אליו, ומצליח להיות מוכר גם עבור אלה (כמוני) שכלל לא היה בחיים בשנים 1963-1965, בהן מתרחשת העלילה, מוכיחה עד כמה הוא מוכשר בזיהוי האלמנטים האל-תקופתיים שמאפיינים כל תחושת זרות וניכור בגיל ההתבגרות.
המעשה שהסרט עושה מורכב למדי: מצד אחד זהו ניכור אוניברסלי של ילד מהוריו ומדור המבוגרים, "שתמיד מקלקלים הכל". ניכור בין דורות. ומצד שני, יש פה גם עניין פרטי ומקומי מאוד: הפער של דור ניצולי השואה ובין בני הדור השני, ילדיהם. אלה שהגיעו מהמחנות ללא הורים והיו צריכים לגדל ילדים מבלי שהיה להם מושג איך לעשות את זה והזריקו לילדיהם רק כמות עצומה של אימה ומצוקה. גם גרוסמן, כמו ברגמן, הוא אשף בכתיבת חוויית הנעורים בלא מעט מספריו, תיאור המבט המרוחק והאירוני של ילד על העולם, שמצליח לזהות כל מה שפגוע ופרדוסקלי בו. אבל איכשהו ב"ספר הדקדוק הפנימי" זה תמיד היה סביב השואה, האימה הזאת שעומדת בין הורים ילדים של דור מסוים במקום מסוים. והנה בא ברגמן ומצליח להפוך את הספציפי הזה לאוניברסלי. מהבחינה הזאת הזיהוי שלנו את אורלי זילברשץ כמי שהיתה האמא הבלתי מתפקדת גם ב"כנפיים שבורות" מספקת לנו נחמה כצופים בסרט. כל שחקנית אחרת היתה הופכת את דמות האם בספר למפלצת מסרסת. ואילו זילברשץ – שיש בה משהו מודרני יחסית לדמות התקופתית – עושה עם הדמות הצעקנית הזאת חסד (למרות שהיא עדיין האמא מהגיהנום).
למרות שנדמה שבחציו הראשון "הדקדוק הפנימי" הוא עיבוד מילולי מאוד, כמעט מומחז של הספר, צריך לשים לב לפרטים. כמו, למשל, לתפקיד של העץ (שנבנה במיוחד לסרט, אל דאגה. לא כרתו לטובת הסרט עץ אמיתי). בתחילה הוא מופיע בשיא תפארתו (וגם אז הוא חולה), ואז הוא נכרת. ומאז הגדם שלו צץ בכל פעם ברגעים מעניינים מבחינת הקומפוזיציה, בתפקיד הנעדר-נוכח, התזכורת הוויזואלית העקבית שזהו סרט על עקירה וגדיעה. העץ נעקר, ואז שן נעקרת, ואז קירות נהרסים (במטאפורה נפלאה לביטוי "בית הרוס"), הכל בסרט חותר אל ההתפרקות והעצירה במקום אל ההתקדמות והצמיחה. ובאופן הדרגתי, כמעט שאינו מורגש בתחילה, הגיבור מתחיל תהליך של "התגלמות": הפיכה לגולם, כניסה אל תוך עצמו.
מי שקרא את הספר בוודאי זוכר את הקטע הזה: אהרון מנסח לעצמו סט חדש של חוקי דקדוק באנגלית. זהו, למעשה, אותו דקדוק פנימי משם הספר. אהרון דווקא מחבב את זה שבאנגלית יש כל מיני סוגים של הווה, ובמיוחד הוא מחבב את ה"פרזנט פרוגרסיב", הווה מתמשך, שכן הוא עצמו מרגיש במעין הווה מתמשך, בועת זמן שקפאה בשעה שהעולם סביבו מאיץ את סיבוביו. המצלמה של ברגמן ושות' מתמקדת שוב ושוב בנקודת המבט של אהרון, והזמן שעומד מלכת מבעד לעיניו – כדור שנזרק באוויר כאילו קופא במעופו, טיפת מים שתקועה בברז מטבח, תפוח אדמה בארוחת ערב, הבהיה של אהרון ברפליקה של ה"גרניקה", ציור הבלהות של פיקאסו שתלוי בחדר השינה של השכנה. המונולוג מהספר על אותו דקדוק פנימי הופך בסרט לסצינה דרמטית בין אהרון וחברו הטוב גדעון, וגם לאחת מנקודות המפנה של הסרט, אחד הרגעים שבהם הקשר בין אהרון ובני גילו הולך ונפרם והוא מתחיל להשתבלל לתוך עצמו. ואז קורה דבר נוסף: אהרון וחבריו הולכים לסרט. לאיזה סרט? ל"סלאח שבתי". הסרט שכ-ו-ל-ם בארץ הלכו לראות ב-1964-1965 (ותהרגו אותי, אבל אני פשוט לא זוכר אם הסצינה הזאת היתה קיימת בספר. משהו בי מקווה שלא, כי היא כל כך "קולנוע טהור", שאני מדמיין שהיא נולדה בראשו של במאי ולא של סופר. מי שזוכר את הספר טוב ממני, מוזמן לעדכן). הייתם מצפים שברגמן/גרוסמן אולי יגרמו לגיבור שלהם ללכת לראות סרט "טיליגנאטי" יותר, אבל יש משהו נורא נכון בבחירה ב"סלאח שבתי", קודם כי אהרון נורא רוצה להיות "כמו כולם", אבל באותה מידה הוא לא רוצה, כי כשכולם צופים ב"סלאח שבתי", הוא למעשה רואה בעיני רוחו סרט אחר לגמרי (ואגב כך, ברגמן חושף יפה את הפיוט הסמוי מהעין שקיים ב"סלאח שבתי" ובכלל בסרטיו של אפרים קישון, פיוט שמבקרי התקופה ההיא החמיצו, ואילו יותר ויותר קולנוענים בני זמננו יודעים לא רק לזהות אלא גם להוקיר לו תודה והערכה). אז אחרי שהוא נבלע לתוך ציור ולתוך סרט, אהרון מתחיל לפנטז לעצמו עולם פנימי שעובר בהדרגה ממילולי לוויזואלי.
ובערך בשלב הזה בעלילה כולם נוטשים אותו: חבריו נוסעים למחנה, ליבו נשבר, אחותו מתגייסת, סבתא שלו נשלחת לבית אבות, אביו מעדיף להעמיד פנים שהוא חי את חיי התרבות והעידון שנמנעו ממנו, ואהרון שומע מהוריו שוב ושוב שאנשים כמוהו – הקטנים, החלשים, החולמניים, האינטליגנטיים, האמנותיים, אלה שטובים עם מילים ולא עם מעשים – הם הראשונים שהלכו בשואה. ואהרון נותר רק עם אהרון, וממש כמו ב"שמש נצחית בראש צלול" הוא יוצא למסע לתוך מוחו, לחפש זכרונות. בשלב הזה, הסרט פונה אל הפיוטי, אל המופשט, אל הוויזואלי, כאן הסרט מצליח לגבור על הספר בתרגום עולמו של אהרון לתמונות, מרכיב את ההזיות שלו מפרטי חפצים שצצו לאורך העלילה. ולבסוף, אהרון – שחולם להיות הודיני – פונה אל הפעלול הסופי שלו, הפעם ללא קהל. מי שקרא את הספר זוכר את הסיום המצמרר והפתוח שעורר דיונים רבים. שוט הסיום של הסרט מעבד את משפט הסיום לתמונה אחת יפהפיה ובלתי נשכחת על גבעה ירושלמית, מול שמש בשקיעה, וכשאנחנו נשארים עם אותן שאלות מהספר גם ביציאה מהסרט הכבד והמעיק הזה, שנראה שאין בו סיכוי לרחמים. ואולי ההפך. אולי זו רק הפוגה קצרה של זחל איטי שהופך לגולם, רגע לפני שיהפוך לפרפר. הייתי רוצה להאמין שאהרון ייצא מזה.
"רחם". אמש בפסטיבל חיפה
תגובות אחרונות