יש עיבודים לספרים שההשוואה למקור הורסת אותם. אבל "הדקדוק הפנימי" הוא מאותם סרטים נהדרים שדווקא מי שקרא את הספר קודם עשוי להעריך אותו כפליים. הסרט מצליח לחיות בשלום לצד הספר. להוסיף כמה רעיונות משלו, להעלים כמה רעיונות מהמקור. אבל האופן העדין מאוד שבו ברגמן הופך רעיונות מילוליים מהספר לרעיונות ויזואליים עשוי לגרום דווקא למי שמכירים את הספר לחייך בהערכה. יש המון שכל בעיבוד הזה.

יותר מש"הדקדוק הפנימי" גרם לי להעריך מחדש את ספרו של דויד גרוסמן, הוא גרם לי להעריך מחדש את ניר ברגמן. "כנפיים שבורות" הוא סרט שהילך עלי קסם ב-2002 וגם שלוש צפיות רצופות בו לא הצליחו לגרום לי לפצח למה הסרט ההוא כל כך ריגש אותי. כי על פי התוננות שכלית פשוטה הסרט ההוא לא הכיל רגעי קולנוע נוצצים כמו שאני אוהב, כמו שאני מחפש. להפך, הכל בו היה נורא מינורי. ו"מינורי" לא תמיד עובד עלי. רק עכשיו, אחרי שמונה שנים ואחרי צפייה ב"הדקדוק הפנימי", נפל לי האסימון: הוא מצליח לייצר בכלים כמעט בלתי נראים רגעים כה חדים ודקים שהם מצליחים להפעיל בצופה תגובה אינטימית כלפי הדמויות בסרט. זה סוג של פלא. ב"הדקדוק הפנימי" זה היכה בי: אני אמנם חגגתי את שנת הבר מצווה שלי בשנות השמונים בראשון לציון, אבל נעוריו של גיבור הסרט בירושלים של שנות הששים נראו לי מוכרים להבהיל, כאילו מישהו פרץ למוחי וגנב לי זכרונות, מבלי שדבר ממה שקורה שם קרה גם לי. כי זה לא האירועים, אלא התחושות. כי ברגמן מצליח לזקק את החוויות האלה של התבגרות, ניכור, בדידות, באופן מושלם.

ההנאה שלי מ"הדקדוק הפנימי" כבר מובנת לי יותר. הפעם המסע של ברגמן הוא קולנועי יותר, או לפחות "קולנועי" מהסוג שאותו אני אוהב יותר מהסוג שאותו אני אוהב יותר. קרי, פיוטי יותר. השימוש במוטיבים ויזואליים, המחליפים את המוטיבים המילוליים של הסרט, יוצר לסרט עולם פנימי עדין שצריך לעקוב אחריו בתשומת לב כדי לא להחמיצו.

בביקורת שלי על הסרט נגעתי באופן מרומז בלבד בסוף הסרט (והספר), באופן כזה שאם לא קראתם את הספר או ראיתם את הסרט, לא תבינו על מה אני מדבר. אבל אני מקווה שמי שכן קרא/ראה, יבין את האופן שבו אני מתייחס לסוף. אחרי שתצפו בסרט נוכל לנהל בתגובות דיון ספוילריסטי בשוט הסיום של הסרט, שלכאורה מותיר את הגיבור ללא סוף סגור, על הקצה. הרעיון שאני מנסה להביע בביקורת הוא למעשה גניבה של רעיון של חברתי ענבל, שניסחה לי במדויק תחושה שאצלי היתה רק עמומה ובלתי מפותחת. אני מקווה שהיא תרחיב את העיון שלה בתגובות.

פורסם ב"פנאי פלוס", 21.9.2010

שמונה שנים חלפו מאז "כנפיים שבורות", סרט הבכורה של ניר ברגמן, ומי שלא מודע לעבודות הרבות והמגוונות למדי שברגמן עשה מאז בטלוויזיה הישראלית עשוי לתמוה על ההיעדרות הכה ארוכה ממסכי הקולנוע. למעשה, הצפייה ב"כנפיים שבורות" הדאיגה אותי. אהבתי מאוד את הסרט ההוא, שהצליח לרגש אותי מאוד למרות הפשטות הרבה בעשייתו, אבל יצאתי ממנו תמה: איך בונים מסרט כזה קריירה קולנועית? נדמה שב"כנפיים שבורות" ברגמן רצה לשכלל ולחדד איזושהי חוויה אישית – סמי-אוטוביוגרפית – שהעסיקה אותו כבר בסרט הגמר שלו בית הספר לקולנוע, "סוסי ים". אחרי שהוא טיפל בעצמו בסרט הבכורה וזכה על כך לתשואות, פרסים והצלחה קופתית נשאלת השאלה מה הלאה? איך ממשיכים מכאן? האם הביוגרפיה הפרטית של ברגמן ומשפחתו יכולה לאכלס קריירה? וכך, מתברר, שאת משבר הסרט השני שלו המיר ברגמן בהתמקצעות בעולמות הדרמה הטלוויזיונית. בדיעבד, מהלך מחוכם מאוד שהוביל להבשלה. שמונה שנים אחרי, הוא חוזר למסכי הקולנוע עם "הדקדוק הפנימי" ובחיקו הישג: ברגמן בא לעבד ספר של דויד גרוסמן, נוגע באחד הנציגים הכי טריים של הקאנון הספרותי המקומי, אבל מצליח להכניע את המקור ולהפוך את הסרט ליצירה אישית מאוד, ברגמנית מאוד. עם "הדקדוק הפנימי" אני חושב, למעשה, שהבנתי אפילו טוב יותר את "כנפיים שבורות", ובין שני סרטים האלה דומני שניר ברגמן הפך למשורר הגדול של כאבי ההתבגרות בקולנוע הישראלי. יכולת האבחנה שלו על מצוקות ההתבגרות ועל המתחים בין הדורות חדים ומדויקים כמו מחטי אקופונקטורה. כל נקודה שהוא נוגע בה מעירה אזור שלם של פלאשבקים קולקטיביים.

 

אבל לפני ברגמן היה גרוסמן. "הדקדוק הפנימי" – לטובת הסרט ויתרו על ה"ספר" משמו המקורי של הספר – הוא עיבוד מרשים מאוד לספר שאני חייב להודות שהייתי משוכנע שהוא בלתי אפשרי לעיבוד קולנועי. הפתרונות העלילתיים שברגמן מצא לכמה מנקודות המפתח של הספר הן לא פחות ממבריקות, והאופן שבו הוא בנה את הסרט לוקח אותנו למסע פנימי במקום למסע חיצוני. בתוך ז'אנר של "סרטי התבגרות", "הדקדוק הפנימי" הוא סרט על אנטי-התבגרות, על גיבור שגדל פנימה במקום החוצה.

 

נקודת המוצא של הספר היתה כמעט על-טבעית או מיסטית: יום אחד אהרון קליינפלד פשוט הפסיק לגדול. מסתורין. הגוף שלו מתמרד בכל מה שמייצג עולם המבוגרים ולוחץ על הבלמים. אהרון קליינפלד נשאר בגיל 13 קטן כמו שהיה בגיל 9. אצל ברגמן המסתורין הזה קצת מיטשטש, והכל נראה טבעי ומציאותי יותר, הורמונלי יותר, ונדמה שאהרון הוא פשוט ילד קטן כפי גילו. ברגמן דילג מעל בועת האנטי-ריאליזם שגרוסמן ניפח במרכז ספרו. בסרט, כולם סביב אהרון מזנקים לגובה ורצים לעולם של אחריות, והוא עושה את הכל לאט יותר. במידה מסוימת אהרון יכול היה להיות כמו הגיבור של "תוף הפח" של גינטר גראס, שגם הוא החליט יום אחד להפסיק לצמוח. אבל בעוד "תוף הפח", ביחוד בגרסה הקולנועית של פולקר שלונדורף, פנה אל הגרוטסקה, "הדקדוק הפנימי" בגרסתו הקולנועית פונה אל הפיוטי.

 

האופן שבו ברגמן בונה את מהלכי הספר למבנה מדויק של שלוש מערכות דרמטיות והאופן שבו הוא פותח – בשני השלישים הראשונים של הסרט – את המונולוגים הפנימיים של אהרון בספר לסיטואציות דרמטיות הוא בית ספר בעיבוד ספרים. ויותר מזה: האופן המדוקדק שבו ברגמן ושותפיו לסרט יוצרים עולם תקופתי, שמצליח להיות נוסטלגי למרות שאין בו דבר להתגעגע אליו, ומצליח להיות מוכר גם עבור אלה (כמוני) שכלל לא היה בחיים בשנים 1963-1965, בהן מתרחשת העלילה, מוכיחה עד כמה הוא מוכשר בזיהוי האלמנטים האל-תקופתיים שמאפיינים כל תחושת זרות וניכור בגיל ההתבגרות.

 

המעשה שהסרט עושה מורכב למדי: מצד אחד זהו ניכור אוניברסלי של ילד מהוריו ומדור המבוגרים, "שתמיד מקלקלים הכל". ניכור בין דורות. ומצד שני, יש פה גם עניין פרטי ומקומי מאוד: הפער של דור ניצולי השואה ובין בני הדור השני, ילדיהם. אלה שהגיעו מהמחנות ללא הורים והיו צריכים לגדל ילדים מבלי שהיה להם מושג איך לעשות את זה והזריקו לילדיהם רק כמות עצומה של אימה ומצוקה. גם גרוסמן, כמו ברגמן, הוא אשף בכתיבת חוויית הנעורים בלא מעט מספריו, תיאור המבט המרוחק והאירוני של ילד על העולם, שמצליח לזהות כל מה שפגוע ופרדוסקלי בו. אבל איכשהו ב"ספר הדקדוק הפנימי" זה תמיד היה סביב השואה, האימה הזאת שעומדת בין הורים ילדים של דור מסוים במקום מסוים. והנה בא ברגמן ומצליח להפוך את הספציפי הזה לאוניברסלי. מהבחינה הזאת הזיהוי שלנו את אורלי זילברשץ כמי שהיתה האמא הבלתי מתפקדת גם ב"כנפיים שבורות" מספקת לנו נחמה כצופים בסרט. כל שחקנית אחרת היתה הופכת את דמות האם בספר למפלצת מסרסת. ואילו זילברשץ – שיש בה משהו מודרני יחסית לדמות התקופתית – עושה עם הדמות הצעקנית הזאת חסד (למרות שהיא עדיין האמא מהגיהנום).

 

למרות שנדמה שבחציו הראשון "הדקדוק הפנימי" הוא עיבוד מילולי מאוד, כמעט מומחז של הספר, צריך לשים לב לפרטים. כמו, למשל, לתפקיד של העץ (שנבנה במיוחד לסרט, אל דאגה. לא כרתו לטובת הסרט עץ אמיתי). בתחילה הוא מופיע בשיא תפארתו (וגם אז הוא חולה), ואז הוא נכרת. ומאז הגדם שלו צץ בכל פעם ברגעים מעניינים מבחינת הקומפוזיציה, בתפקיד הנעדר-נוכח, התזכורת הוויזואלית העקבית שזהו סרט על עקירה וגדיעה. העץ נעקר, ואז שן נעקרת, ואז קירות נהרסים (במטאפורה נפלאה לביטוי "בית הרוס"), הכל בסרט חותר אל ההתפרקות והעצירה במקום אל ההתקדמות והצמיחה. ובאופן הדרגתי, כמעט שאינו מורגש בתחילה, הגיבור מתחיל תהליך של "התגלמות": הפיכה לגולם, כניסה אל תוך עצמו.

 

מי שקרא את הספר בוודאי זוכר את הקטע הזה: אהרון מנסח לעצמו סט חדש של חוקי דקדוק באנגלית. זהו, למעשה, אותו דקדוק פנימי משם הספר. אהרון דווקא מחבב את זה שבאנגלית יש כל מיני סוגים של הווה, ובמיוחד הוא מחבב את ה"פרזנט פרוגרסיב", הווה מתמשך, שכן הוא עצמו מרגיש במעין הווה מתמשך, בועת זמן שקפאה בשעה שהעולם סביבו מאיץ את סיבוביו. המצלמה של ברגמן ושות' מתמקדת שוב ושוב בנקודת המבט של אהרון, והזמן שעומד מלכת מבעד לעיניו – כדור שנזרק באוויר כאילו קופא במעופו, טיפת מים שתקועה בברז מטבח, תפוח אדמה בארוחת ערב, הבהיה של אהרון ברפליקה של ה"גרניקה", ציור הבלהות של פיקאסו שתלוי בחדר השינה של השכנה. המונולוג מהספר על אותו דקדוק פנימי הופך בסרט לסצינה דרמטית בין אהרון וחברו הטוב גדעון, וגם לאחת מנקודות המפנה של הסרט, אחד הרגעים שבהם הקשר בין אהרון ובני גילו הולך ונפרם והוא מתחיל להשתבלל לתוך עצמו. ואז קורה דבר נוסף: אהרון וחבריו הולכים לסרט. לאיזה סרט? ל"סלאח שבתי". הסרט שכ-ו-ל-ם בארץ הלכו לראות ב-1964-1965 (ותהרגו אותי, אבל אני פשוט לא זוכר אם הסצינה הזאת היתה קיימת בספר. משהו בי מקווה שלא, כי היא כל כך "קולנוע טהור", שאני מדמיין שהיא נולדה בראשו של במאי ולא של סופר. מי שזוכר את הספר טוב ממני, מוזמן לעדכן). הייתם מצפים שברגמן/גרוסמן אולי יגרמו לגיבור שלהם ללכת לראות סרט "טיליגנאטי" יותר, אבל יש משהו נורא נכון בבחירה ב"סלאח שבתי", קודם כי אהרון נורא רוצה להיות "כמו כולם", אבל באותה מידה הוא לא רוצה, כי כשכולם צופים ב"סלאח שבתי", הוא למעשה רואה בעיני רוחו סרט אחר לגמרי (ואגב כך, ברגמן חושף יפה את הפיוט הסמוי מהעין שקיים ב"סלאח שבתי" ובכלל בסרטיו של אפרים קישון, פיוט שמבקרי התקופה ההיא החמיצו, ואילו יותר ויותר קולנוענים בני זמננו יודעים לא רק לזהות אלא גם להוקיר לו תודה והערכה). אז אחרי שהוא נבלע לתוך ציור ולתוך סרט, אהרון מתחיל לפנטז לעצמו עולם פנימי שעובר בהדרגה ממילולי לוויזואלי.

ובערך בשלב הזה בעלילה כולם נוטשים אותו: חבריו נוסעים למחנה, ליבו נשבר, אחותו מתגייסת, סבתא שלו נשלחת לבית אבות, אביו מעדיף להעמיד פנים שהוא חי את חיי התרבות והעידון שנמנעו ממנו, ואהרון שומע מהוריו שוב ושוב שאנשים כמוהו – הקטנים, החלשים, החולמניים, האינטליגנטיים, האמנותיים, אלה שטובים עם מילים ולא עם מעשים – הם הראשונים שהלכו בשואה. ואהרון נותר רק עם אהרון, וממש כמו ב"שמש נצחית בראש צלול" הוא יוצא למסע לתוך מוחו, לחפש זכרונות. בשלב הזה, הסרט פונה אל הפיוטי, אל המופשט, אל הוויזואלי, כאן הסרט מצליח לגבור על הספר בתרגום עולמו של אהרון לתמונות, מרכיב את ההזיות שלו מפרטי חפצים שצצו לאורך העלילה. ולבסוף, אהרון – שחולם להיות הודיני – פונה אל הפעלול הסופי שלו, הפעם ללא קהל. מי שקרא את הספר זוכר את הסיום המצמרר והפתוח שעורר דיונים רבים. שוט הסיום של הסרט מעבד את משפט הסיום לתמונה אחת יפהפיה ובלתי נשכחת על גבעה ירושלמית, מול שמש בשקיעה, וכשאנחנו נשארים עם אותן שאלות מהספר גם ביציאה מהסרט הכבד והמעיק הזה, שנראה שאין בו סיכוי לרחמים. ואולי ההפך. אולי זו רק הפוגה קצרה של זחל איטי שהופך לגולם, רגע לפני שיהפוך לפרפר. הייתי רוצה להאמין שאהרון ייצא מזה.

1.

ובסיכומו של דבר: אם רק "הדקדוק הפנימי" היה זוכה בשני פרסים לא זניחים – בימוי או תסריט או משחק – הייתי מאוד מרוצה מהטקס שהתרחש אמש וחושב שהוא ייצג נכון מאוד את השנה הזאת וכל הסרטים הכי טובים של השנה קיבלו בו משהו. איך קרה ש"הדקדוק הפנימי" יצא בידיים ריקות היא סוג של עדות אופי מפלילה לגבי הקולקטיב הזה שנקרא "האקדמיה הישראלית". האמת, אין לי מושג איך זה קרה שהסרט הפסיד ב-כ-ל הקטגוריות שלו. תמוה.

2.

נדמה לי שקלטתי משהו מאוד משמעותי שקרה השנה מאחורי הקלעים ואני חושב שהוא השפיע מאוד על התוצאה. עד השנה היתה תחושה שהתחרות התנהלה בעצלתיים, זרמה מעצמה. הסרטים הוקרנו פעמיים מטעם האקדמיה עוד פעמיים-שלוש מטעם המפיקים ומה שיצא-יצא. השנה, שניים מהזוכים ניהלו – לדעתי, בפעם הראשונה – קמפיין מאוד מאוד חכם ומדויק שכוון אל חברי האקדמיה כדי להזכיר להם שסרטם קיים. במצב של מירוץ צמוד כמו שהיה השנה, כמעט בכל הקטגוריות, הפעולות האלה השתלמו ודחפו את שני הסרטים לזכייה. שני הסרטים הם "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" ו"חיים יקרים". בשלב שבו רוב הסרטים האחרים מבחינתם גמרו את עבודתם, הם התחילו. אנשי "שליחותו" הפציצו עם הודעות לעיתונות. מאז סוף יולי לא חלף שבוע בלי שהסרט כיכב בכותרת באחד העיתונים – נבחר ללוקרנו, נוסע ללוקרנו, הגיע ללוקרנו, הוקרן בלוקרנו, זכה בפרס הקהל בלוקרנו, נוסע לטורונטו. ממה ששמעתי – למרות שאין לי נתונים כמותיים מדויקים – מפיקיו גם קיימו הרבה יותר הקרנות לחברי אקדמיה מכל סרט אחר. הם פשוט דאגו שלא יהיה חבר אקדמיה שהחמיץ את הסרט. כנ"ל "חיים יקרים". המון הקרנות, המון עותקים בדי.וי.די, עבודה מאוד מדויקת ואינטנסיבית של הגעה לכמה שיותר חברי אקדמיה.

שלא יהיו ספקות, אני לגמרי בעד הנטייה הזאת. חלק מהעניין בקולנוע זה לגרום לאנשים לרצות לראות את הסרטים, מהבחינה הזאת חברי אקדמיה אינם שונים מהקהל הרחב. מי שיושב בצד בשקט ולא עושה כלום, שלא יתפלא אם הוא לא זוכה בכלום. הבעיה היחידה היא שזה אומר שמעכשיו, ממש כמו באמריקה, רק הסרט שיש לו את הכלכלי הכי חזק יוכל לזכות. רק מי שישים בצד מספיק כסף כדי לקיים עשר הקרנות אקדמיה ולא שתיים, יוכל להיות חלק מהתחרות.

צריך להבהיר: זה עובד רק במצב של מירוץ צמוד. בשנים קודמות, כשהיה סרט אחד שסחף אחריו מלכתחילה את כל חברי האקדמיה לא היו עוזרות עשרות הקרנות. לכן אני חושב בדיעבד שאם הצוות של "פעם הייתי" היה מנהל מול חברי האקדמיה בחודש האחרון קמפיין שיווק ממוקד שהוא קיים כל כך טוב לפני יציאת הסרט, שהוא היה זוכה. אבל נדמה שאנשי "פעם הייתי" הרגישו שביציאת הסרט והצלחתו הם את שלהם עשו ומכאן זה דבר השופטים. זו כנראה היתה טעות. "משאבי אנוש" ו"חיים יקרים" עבדו על הסרטים שלהם בחודש האחרון כמו קילרים, וזה השתלם להם.

כלומר, לא אתפלא אם בשנים הבאות יותר סרטים יוציאו סקרינרים לחברי אקדמיה. לא אתפלא אם יתחילו פרסומים ממוקדים לחברי אקדמיה. ובעקבות מה שהועלה בתגובות הבוקר, לגבי עיצוב התפאורה והביגוד, לא אתפלא אם יתחילו להפיק חוברות פרסומיות, ואולי אף סרטונים, המתארים את הפקת הסרט ומבליטים לחברי האקדמיה את מידת ההשקעה שהושקעה בכל סרט, כדי לא לסמוך על כך שחברי האקדמיה באמת יודעים מי עשה מה.

3.

יש לאקדמיה שלנו תכונה קניבליסטית שאותי באופן אישי די מבאסת. תמיד מישהו שם נטרף, ובלי סיבה ברורה לעין. אין דרך  ביניים מתונה, רק השמדה מוחלטת. השנה זה היה ניר ברגמן. אבל אני באופן אישי מצאתי גם נקודה טובה במה שקרה אמש: ערן ריקליס ואבי נשר חזרו מן הכפור. אני תמיד התלהבתי מבמאים שבאים עם מקצוענות לסרטים שלהם. שעושים סרטים מגוונים מסוגים שונים, כל שנתיים-שלוש, ונראה שהם לא לוקחים את העסק קשה מדי. יש במאים שפשוט יודעים איך עושים קולנוע, ובישראל זה נשר וריקליס. לא כל הסרטים שלהם טובים באותה מידה, לא כולם מצליחים באותה מידה, אבל אני יודע שכשאני בא אליהם אני אקבל… נו… קולנוע. אבל האקדמיה שלנו, עד אתמול, בזה לזה. הם לא נחשבו "אוטרים". אתמול משהו מהסטיגמה הזאת סוף סוף נסדק ונשר. אתמול בפעם הראשונה ראיתי מצב שתוך כמה שנים, אבי נשר יהיה מספיק מקובל על חברי האקדמיה כדי לקבל פרס מפעל חיים. אם זה קרה אתמול לזאב רווח, אולי השחקן הכי אהוב על הקהל הישראלי אבל הכי שנוא על הממסד הקולנועי, שזכה בפרס מפעל חיים (מוצדק מאין כמוהו), זה יקרה גם לנשר.

הבעיה היחידה שלי עם הזכייה של "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש": עד היום כמעט כל הסרטים שזכו באופיר היו סרטים שנחצבו בדם ליבם של היוצרים, שהיה בהם משהו מאוד אישי ופרטי. רק שני סרטים לא היו כאלה וזכו בפרס: "מעבר לים" ועכשיו "הממונה". מבין חמשת הסרטים המועמדים הוא היה אחד המלוטשים והמהנים, אבל הסרט עם הכי פחות נשמה מהם.

זה עכשיו משאיר אותנו עם "הדקדוק הפנימי". סרט נורא יפה שיצא בידיים ריקות. הוא יוצא היום לבתי הקולנוע. לכו לראות אותו. נעשה לו עוול.

4.

האקדמיה צריכה כעת, כנראה לראשונה בחייה, להתחיל לעבוד. מרק רוזנבאום עוזב בסוף השנה, כך שיש להם חודשיים למצוא יו"ר חדש ולעשות שם סדר טוטאלי בתקנון. מצב האקדמיה מביך. התקנון מביך, התחרות מביכה, הטקס מביך. אני חושב שהאקדמיה חייבת ברגע זה ממש להתכנס ולהכריז על שני שינויים עיקריים: 1) שינוי שם הקטגוריה הראשית ל"פרס הסרט הטוב ביותר" (ולא "פרס ההסרט העלילתי הטוב ביותר"), ובכך לסתום את הגולל על השטות הזאת. 2) כדי להבטיח שהתחרות תישאר בין בערך 20 סרטים ולא 60 סרטים, צריך להכריז – כבר עכשיו, לאלתר – שמעתה התחרות מתקיימת רק בין סרטים שהופצו באופן מסחרי עד יום תחילת ההצבעה (כמו באקדמיות בעולם, צריך לנסח בדיוק מה זה אומר "הפצה מסחרית"). לפיכך גם סרטי תעודה שהופצו מסחרית יהיו זכאים להשתתף בתחרות. ומצד שני, סרטים שלא מצאו לעצמם מפיץ, או שימצאו מפיץ רק בעוד שנה, לא יתחרו באותה שנה. זה יהיה לטובתם, ובעיקר זה יהיה לטובת התחרות. שלא יקרה שוב שסרט יוקרן בהקרנות אקדמיה בראף-קאט, כמו שהיה עם "שני דגלים" (שייצא מתישהו רק ב-2011, אחרי שניסה להיות מועמד לפרס אופיר ב-2009). 3) והנקודה היחידה בה הסכמתי עם דישי והקמפיין שלו: מישהו צריך לפקח על הסרטים המועמדים לוודא שהם עומדים בתנאי סף, ולא לחזור כמו תקליט שבור על המנטרה האימפוטנטנית "אם יש בעיה, אנחנו סומכים על חברי האקדמיה שיידעו להתמודד איתה". נונסנס.

והאקדמיה לא צריכה להקשיב לי. זה פשוט מזה: שירימו טלפון למנהלי האקדמיות האחרות בעולם וילמדו אחד ולתמיד איך עושים את זה באופן שאינו חפיפניקי.

5.

ועכשיו השאלה: האם יש ל"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" סיכוי באוסקר? יודעים מה, אני אגיד את זה באופן חד משמעי: אין לי מושג. יש לי תחושת בטן שזה מאותם סרטים שעבור חברי האקדמיה יהיו קצת מוכרים מדי. הוא לא הזיז להם כשקראו לו "הכל מואר" שביים לייב שרייבר, אני תוהה האם הוא יזיז להם עכשיו. אבל אני לא סגור על זה. זה כמובן נורא תלוי במועמדים מולו, ובינתיים – אני מודה (לפחות ממה שראיתי) – "שליחותו" מסתמן כנציג מצטיין. ואל תשכחו שערן ריקליס הוא למעשה אחד הבמאים הישראליים הכי מפורסמים בעולם. "הכלה הסורית" ו"עץ לימון" שלו נמכרו המון בחו"ל. ויש לו את מרק איווניר, שהוא סחבק של רוברט דה-נירו וסטיבן ספילברג. בקיצור, הסרט במשחק. אני אולי טיפה מקטין בערכו, אבל יש לו סיכוי (אגב, זה בדיוק מאותם סרטים שבגלובוס הזהב אמורים די להתלהב ממנו, אז שם דווקא הייתי מהמר שכן). אז כאמור, לשאלת סיכוייו באוסקר: אין לי מושג. אבל מכיוון שאני אוהב לזרוק הימורים באוויר אני אגיד כן משהו מהמר ונחרץ: אם "שליחותו" יהיה מועמד לאוסקר, הוא יזכה. אני פשוט לא יודע אם הוא בכלל יהיה מועמד.

שניה, רגע. אחרי כשיתפוגגו אדי השמפניה של אנשי "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" אני חייב להחזיר אותם לקרקע המציאות עם כל ענייני הפרוצדורה והניירת שיש לפניהם כדי לעמוד בתקנוני האקדמיה האמריקאית: הסרט חייב להיות מופץ מסחרית בישראל עד 30 בספטמבר, שזה שבוע הבא, שזה שבוע לפני תאריך ההפצה המתוכנן של הסרט (זה לא אמור להיות ביג דיל. קודם כל, כי נכון יותר להזדרז ולהוציא את הסרט כדי לרכוב על המומנטום של הזכייה. וגם אם לא, לא תהיה לאדרי בעיה לתת לסרט אולם אחד להיות מוקרן בו בסינמה סיטי כדי לעמוד בתקנון האוסקרים). וטפסי ההגשה של הסרט צריכים להגיע למשרדי האקדמיה האמריקאית ב-1 באוקטובר, שזה יום שישי הבא, מרחק שלושה ימי עבודה – פלוס שבת ושני חגים – מעכשיו.

הנה התקנון.

עוד על טקס פרסי אופיר של אמש, בהמשך היום.

============

יש מנכ"ל חדש לסינמטק הרצליה. קוראים לו ניר רמון והוא מחליף את נעה רון, שהקימה את המקום. ניר רמון במקום נעה רון. ועדת המכרז עבדה בחרוזים.

=============

כששמעתי לראשונה על סרטו החדש של פאולו סורנטינו, שיהיה דובר אנגלית ועם שון פן בתפקיד הראשי, הימרתי ששם הסרט, "This Must Be The Place" הוא מן הסתם בשראת השיר של טוקינג הדס. ובכן, בינג! כעת, כשהפקה עברה מאירופה לשיקגו, מתברר שדיוויד בירן, כותב השיר ההוא, הוא אחד השחקנים בסרט. והוא גם יהיה מלחין הסרט. והעלילה? ללקק את האצבעות: שון פן הוא כוכב רוק – מעין בונו שכזה – שמגלה את עברו של אביו כניצול שואה ויוצא למסע כדי למצוא את הקצין הנאצי שהתעלל באביו במחנה הריכוז.

ודיוויד בירן מתארח עם לא מעט שירים – בעיקר מהאלבום האחרון שלו עם בריאן אינו – גם בפסקול "וול סטריט 2 ", שיוקרן ביום שישי בפסטיבל חיפה. אחד השירים – מן הסתם לחלחלתו של פאולו סורנטינו – הוא "There Must Be The Place". אופס.

===========

אחרי שאבק הרעש סביב העובדה שפסטיבל טורונטו חשף ככל הנראה את שני הסרטים שיובילו השנה במירוץ לאוסקר – "הרשת החברתית" נגד "נאום המלך" – אני חייב להודות שהביקורות שהכי ריגשו אותי היו ל"מאורת הארנב" של ג'ון קמרון מיטשל. שני סרטיו הקודמים של מיטשל, "הדוויג והשארית העצבנית" ו"שורטבאס", היו מהסרטים העצמאים הכי מדהימים והכי קיצוניים של העשור האחרון. והנה, איש השוליים המוכשר בטירוף הזה ככל הנראה עשה משהו שיזכה אותו גם בהכרת המיינסטרים. מרגש.

הטקס בתיאטרון ירושלים מתחיל תכף. אם אתה לא רוצים לחכות לשידור הטלוויזיוני (ערוץ 1, 21:30), רפרשו כאן כדי להתעדכן מי זכה במה בזמן אמת.

הסיטואציה כרגע היא שכל המדווחים שלי זוללים סושי במקום להיכנס לאולם ולהתחיל לעדכן. כרגיל, אני בבית. ואילו באולם תיאטרון ירושלים פרושים עשרות נציגי "סינמסקופ" מוכנים לדווח בזמן אמת מה קורה שם.

שמועה שמגיעה מליחשושים באולם: מישהו שם טוען ש"הדקדוק הפנימי" ו"שתיקת הארכיון" יהיו הזוכים הערב. אני מנסה להבין האם זו שמועה מבוססת או משאלת לב (ובכל מקרה תוך שעתיים נדע…).

שליש אולם ריק, ובמאי הטקס מנסה לשדל את אלה שיושבים מאחור למלא את השורות הקדמיות.

20:38: עכשיו מתחילים…

אוקיי, השמועות ממשיכות לזלוף מכל עבר. העדכנית: "הדקדוק הפנימי" יהיה הזוכה הגדול של הערב עם שבעה פרסים.

הו, משקיענים נציגי "סינמסקופ" בירושלים. השנה הם גם שולחים תמונות:

בסוף עוד יעבירו את הטקס בשידור חי. 20:53, ועדיין לא חילקו אף פרס.

או, בשעה טובה, הנה מגיעים הפרסים:

20:55. דביר בנדק ושירי גדני עם פרס שחקנית משנה.

שחקנית משנה: רוזינה קמבוס, "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש"

רוזינה קמבוס מקבלת את פרס שחקנית המשנה

פרס מוצדק וצפוי. רוזינה קמבוס הנהדרת גנבה את ההצגה עם תפקיד קומי, עסיסי ובלתי נשכח בתור "הקונסול".

21:00. זהר שטראוס ונטע פורת עם פרס שחקן המשנה.

שחקן משנה: מיכאל מושונוב, "מבול"

הו, זו הפתעה. איזה כיף. (סתם, שתדעו. מושונוב הוא אחד הקוראים הקבועים בבלוג ושחקן אהוב עלי מאוד).

21:10: אוולין קפלון ולימור גולדשטיין עם פרס התסריט

תסריט: נוח סטולמן, "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש".

מה זה? בינתיים 2:0 ל"שליחותו" נגד "הדקדוק".

21:16

צילום: אמנון סלומון, "התגנבות יחידים"

אמנון סלומון הוא הרוזינה קמבוס של הצלמים.

האמת, אני חייב לאמנון סלומון התנצלות. חשבתי לחכות עם זה לצאת "התגנבות" אבל זה נראה לי תזמון טוב. כשפורסם שדובר קוסאשווילי בחר בסלומון כצלם, אני הגבתי בבלוג בציניות. לא מאוד אהבתי את הדברים שסלומון צילם בעבר, בעיקר לאורי ברבש ולעלי נאסר. אבל די אכלתי את הכובע כשראיתי את "התגנבות יחידים" והרגשתי קצת טמבל שניסיתי לבקר את הסרט על סמך העבר.

דורון צברי בטוויטר, מוסיף: "אמנון סלומון, התגנבות יחידים, פרס הצילום. מפתיע. עושה רושם שהמשחק פתוח. הכל אפשרי. משה אדרי, מאחוריי, לחוץ לאללה".

21:22: שלישיית "מה קשור" מעניקה פרס מפעל חיים לזאב רווח.

ובינתיים, דורון צברי בטוויטר מאחורי הקלעים מדווח: "שמיל בן ארי וגילה אלמגור – בהלבשה – מגישים את פרס הסרט". וגם: "מביט בליין אפ. 92 נאמברים! פרס הסרט אייטם 86.. יא סאלם סאלמי! זה הולך להיות לילה ארוך…".

"מה קשור" וזאב רווח

21:41

עיצוב אמנותי: אבי אביבי, "זוהי סדום"

עיצוב תלבושות: לאורה שיים והילה ברגיאל, "זוהי סדום"

בינתיים התחיל השידור בערוץ 1. רגע משעשע ראשון: אקי אבני מדבר על "זוהי סדום" וקשת, והבמאי מכוון את מצלמתו לצלם את אבי ארמוזה במקום את אבי ניר.

אוי ואבוי, השידור הטלוויזיוני בלתי צפי.

21:52 דורון צברי ואורי ענבר עם פרס הסרט התיעודי (שאול דישי מעלה עשן)

סרט תיעודי: "חיים יקרים", שלומי אלדר

האמת, למרות שכך הימרתי לבסוף זו עדיין הפתעה. ותכל'ס, אני לא מבין את הראש של חברי האקדמיה. איך אנשי קולנוע מעדיפים את "חיים יקרים" (סרט מצוין, שלא יהיה ספקות) על פני "שתיקת הארכיון" (סרט נדיר)?

22:00 אייל שכטר ויאנה גור עם פרס המוזיקה.

מוזיקה: אבי בללי, "המדריך למהפכה"

חמוד, סולן אבטיפוס נותן פרס לסולן נקמת הטרקטור.

כולם מקבלים משהו הערב. חוץ מ"הדקדוק הפנימי"?

עיצוב פסקול: אשי מילוא וגיל תורן, "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש".

למה פלאטו שרון יושב ליד זאב רווח?

ועוד מצמרמורות שידור הטלוויזיה: אף מיקרופון לא מופעל כשמגיע תורו. תמיד עוברים למצלמה שנמצאת באמצע זום. והבמאי הורס את הסוף עם הצגת הזוכה לפני הזמן.

22:18 פרידה ממי שנפטר השנה: נדב לויתן, חליל אלוהב

22:21

עריכה: עמי טיר ומאור קשת, "המדריך למהפכה"

שמעו, מבחינת זוכים זה הטקס הטוב ביותר אי פעם. אני אשכרה במתח. שום דבר לא צפוי. הפרסים מחולקים לכל המועמדים (חוץ מ"הדקדוק הפנימי"? מה זה? איפה הוא?). הזוכים עצמם גם מרגשים מאוד בדבריהם. זה רק כל מה שמסביב שמביך, דברי הקישור וכו'. אבל יש כאן אקשן משגע. אני כוסס ציפורניים.

יש גם אתנחתאות מוזיקליות: אפי בן צור שרה את "לילה כחול עמוק" מתוך "וביום השלישי" ומאור כהן שר את "באנו לעשות שמח" מתוך "זוהי סדום".

מסמסי השמועות מתחילת הערב מסמסים עכשיו התנצלויות נבוכות.

22:31: רוזינה קמבוס ושרון אלכסנדר עם פרס השחקנית.

שחקנית: מיה דגן, "פעם הייתי"

ווי, סרט של אבי נשר זוכה בפרס. יום צונן בגיהנום.

22:40

שחקן: אדיר מילר, "פעם הייתי"

חברים, צדק נעשה כאן. והטקס הזה הופך מדהים מרגע לרגע. ומעדכנים אותי שכדאי לחכות בשידור לקטע של סשה אגרונוב, שהעניק לטקס הזה קצת פלפל.

(מצחיק אותי לראות את השידור ולראות את מסמסיי בפעולה. תודה לכם).

22:46

בימוי: ערן ריקליס, "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש"

וואו. אני בקונפליקט כאן. מצד אחד, ההתעלמות מ"הדקדוק הפנימי" קצת מביכה לדעתי. איך זה קרה? אבל באותה נשימה ממש: פרס לערן ריקליס הוא רגע היסטורי בתולדות הגוף הזה שנקרא אקדמיה. ריקליס הוא מאותם במאים סופר-מקצועניים שנדמה היה שהממסד קצת מתעלם ממנו. הוא ביים כמה סרטים נהדרים: "זוהר", "צומת וולקן", "הכלה הסורית".

22:54

הסרט: "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש".

הגרנד פינאלה של "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש"

וואו. איזה ערב. ששה סרטים זכו בפרסים. שינוי דרמטי בהשוואה לשנים בהן סרט אחד סחף כמעט הכל. אבל יש עוד הבדל: האקדמיה נטתה בשנים קודמות להלל את הצעיר והחדש. במאים שזה סרטם הראשון, שחקנים ילדים שהבריקו לרגע. ואילו השנה? הוותיקים, המבוססים, המקצועניים זכו. זה, יחד עם הפרס לזאב רווח, הם סוג של התקרבות מאוחרת – שהגיעה עיתה – של הממסד הקולנועי אל הקהל. אבל תהרגו אותי אם אני מבין איך מכל השפע הזה יצא ש"הדקדוק הפנימי" לא קיבל כלום. תסריט? עריכה? משהו קטן? משונה מאוד.

במוסף "הארץ" של ראש השנה כתב אורי קליין הערכה יפה לפול תומס אנדרסון, אחד הבמאים האהובים גם עליי, והביע שם ציפייה לקראת סרטו החדש, "המאסטר", שהיה אמור להתחיל את צילומיו הקיץ ולעסוק בסיפור לידתה וצמיחתה של כת בסגנון הסיינטולוגיה. אלא שכעת מתברר שלא רק שהצילומים שהיו צריכים להתחיל באוגוסט לא התחילו, ההפקה כרגע מבוטלת עד הודעה חדשה. וזאת אחרי שאנדרסון כבר התחיל חזרות עם שחקניו, פיליפ סימור הופמן וג'רמי רנר. לא ברור מה גרם לביטול ומה יעלה בגורל הסרט. אולי טום קרוז, ששיחק ב"מגנוליה" של אנדרסון, תפס אותו לשיחת הבהרה?

================

ובשעה שהעולם מחכה לראות מתי סוף סוף ייצא סרטו החדש של טרנס מאליק, "עץ החיים", מתברר שמאליק כבר נמצא בצילומי סרט עוד יותר חדש. ובאחד התפקידים הראשיים: אולגה קורילנקו, כפי שנלכדה בעדשתו של צלם שעבר במקרה בסט. רגע, זה אומר שדני לרנר יכול תיאורטית להתקשר לקורילנקו ולבקש ממנה שתתן לו שנייה לדבר עם טרנס מאליק? קול.

================

אז נראה אם הבנתי נכון את כל מה שקראתי מפסטיבל טורונטו: קולין פירת הולך לזכות באוסקר על תפקידו בתור מלך אנגליה ב"נאום המלך". סופי. נטלי פורטמן כנראה תזכה על "ברבור שחור". לא סופי. ועל פרס הסרט נאבקים מעכשיו שני סרטים עיקריים: "נאום המלך" ו"הרשת החברתית".

==============

בלוג הקולנוע הכי נקרא ברשת, "סינמטיקל", נקנה על ידי Moviefone, שירות מכירת כרטיסי הקולנוע באמריקה, ועיצובו שונה.

================

ואני מזכיר: היום ב-17:00 אתארח בפורום הקולנוע של וויינט. והיום ב-20:00 אנחנו מתחילים כאן לייב בלוג מפרסי אופיר (השידור בערוץ 1 יתחיל רק ב-21:30). למעשה, גם אם אתם נוסעים לפרסי אופיר תוכלו להשתתף בלייב בלוג דרך האייפון והבלקברי שלכם. נשמח לקרוא בתגובות דיווחים בזמן אמת מתוך האולם.

היום ב-17:00 אתארח בפורום הקולנוע של וויינט ואענה לשאלות הגולשים. על מה? על פרסי אופיר שיתקיימו הערב, על פסטיבל חיפה שיתחיל מחרתיים, אם מישהו ירצה לשאול משהו על הלכות סוכה, אענה ככל שאני בקיא, ואם מישהו ירצה לשאול משהו על הסרט התיעודי שקוששתי ושיוקרן בדיוק בעוד שבוע מהיום בחיפה, אענה גם על זה. הנה הלינק לפורום הקולנוע. אתם יכולים כבר להשאיר שם שאלות, או פשוט לבוא ב-17:00 ללינק הזה.

ומ-20:00 כאן בבלוג: דיווח חי של טקס פרסי אופיר מתיאטרון ירושלים.

ב-29 ביולי כתבתי פוסט על כך ששאול דישי ממשיך את הקמפיין שלו נגד "המדריך למהפכה". דישי התקשר אליי ואמר לי שהוא לא "ממשיך" אלא שבזאת, בוסט הזה שאחרי הכרזת המועמדויות, הוא סיים את המאבק שלו נגד הכללת הסרט התיעודי בין חמשת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר. את שלו הוא עשה ועכשיו הוא מפסיק. מכיוון שהאמנתי לו, תיקנתי את הפוסט ל"דישי מסכם את הקמפיין שלו". פתי שכמוני. מאז הוא פרסם עוד 15 פוסטים (15!) סביב הסוגיה. דישי כל כך נעלב מכניסת "המדריך למהפכה" לחמישיית הסרטים המועמדים לפרס הסרט שהוא חיפש אינספור נימוקים ללמה זה רע. ושם איבדתי אותו לגמרי. אבל בפוסטים האחרונים שלו הוא חזר למקור: האקדמיה הישראלית היא גוף מקושקש, נטול בקרה ופיקוח, שהכל קורה שם באופן מאולתר וספונטני. כאן אני מזדהה. זו הכתובת למחאה, לטילטול, למהפכה.

דישי החמיץ את האירוניה הגדולה: כל גוף שצברי נכנס אליו – עיתון, זכיין, קרן או ז'אנר – הוא מצליח למצוא את הסדקים שבו ולערער אותו מבפנים. האיש הוא הרפורמטור הכי גדול שיש לנו בתרבות – בוודאי הקולנועית והטלוויזיונית – בשני העשורים האחרונים. צברי עשה מהלך מבריק בזה שהוא שיגר את סרטו לקטגוריה הראשית וחשף כך את כשלי המערכת. המגרעת היחידה של האקט היתה שהוא עשה את זה לבד ולא איגד סביבו עוד כמה יוצרים. אני מהמר שאם "חיים יקרים" היה מציע את עצמו לקטגוריית הסרט הטוב ביותר, גם הוא היה נכנס לחמישיה. (תכף עוד משהו בקשר לזה). למעשה, אם נבואתו של דישי נכונה וזו אכן תהיה שנתו האחרונה של מארק רוזנבאום בראשות האקדמיה, הייתי מציע לדישי לקרוא לצברי לעמוד בראש הגוף הזה ולנער אותו ניעור הגון. לכן כל הקמפיין המעט כפייתי של דישי אחרי פירסום המועמדויות נגד "המדריך למהפכה" היה בפירוש ניסיון התנקשות בסרט (ניסיון, אגב, שייתכן והצליח), כנראה מתוך כעס אישי של דישי נגד צברי ושות'. בשעה שאת אנרגיות הקמפיין הזה הוא צריך להשקיע החל ממחר, לכנס בדחיפות את הנהלת האקדמיה, אולי לקרוא להחלפתה או לריענונה, ובוודאי לפתוח מחדש את תקנון הפרס ולהתאים אותו ל-2010 (וזה לא מה שדישי חושב, אגב).

=============

אח, אירוניה מתוקה. נטע הלפרין ב"העיר" ביקשה את תגובתה של אילנה שרון, מנכ"לית האקדמיה, על הדיווח ב"סינמסקופ" שאחוזי ההצבעה השנה היו נמוכים. שרון עונה: מה פתאום. אילנה שרון ב"טלסינמה" בערוץ 1: "אחוזי ההצבעה השנה עמדו על 65 אחוז, ואני מאוד מרוצה". ובמדגם שלי? 40 אחוז אמרו שהם לא מצביעים השנה. כלומר, שרק 60 אחוז מצביעים. אז מתברר שהמדגם שלי היה מדויק מאוד, לא? (ובשנים קודמות שרון עדכנה ש-700 מתוך 900 חברי אקדמיה הצביעו בסיבוב השני. שזה 77 אחוזי הצבעה. אז אם השנה היו רק 65 אחוזי הצבעה, עדיין השנה אחוזי ההצבעה נמוכים בהשוואה לשנים קודמות. וזאת בהנחה שגם השנה וגם בשנים קודמות הנהלת האקדמיה פירסמה נתונים אמינים. כי אם כן, אז בהחלט צדקתי, למרות הכחשת של שרון: השנה אחוזי ההצבעה היו נמוכים. הסרט שיזכה מחר יזכה בהפרש קולות זעום. ואולי תיקו?

(אגב, אתם מדמיינים איזה ברדק יהיה אם ייצא תיקו? זה אומר שתתקיים הצבעה חוזרת על בחירת הנציג לאוסקרים, מה שאומר שכל חברי האקדמיה יצטרכו להיות שמינים במהלך חול המועד סוכות. וזה אומר ש"משאבי אנוש" יהיה חייב לצאת בזריזות להקרנות מסחריות, אפילו בעותק אחד, כבר בסוף השבוע, אחרת הוא לא יהיה כשיר מבחינת התקנון להיות מועמד לאוסקרים האמריקאיים – ואז ממילא זה אומר ש"הדקדוק הפנימי" יהיה בברירת המחדל הנציג הישראלי).

ואחרי השנה הזאת, אני די משוכנע: צריך להחזיר את קביעת הנציג הישראלי לאוסקרים לידיה של ועדת מומחים, ולהוציא את זה מידי האקדמיה. הנה, ככה זה נעשה בצרפת (ולמעשה, בכל המדינות חוץ מישראל). גם אם ב-99 אחוז מהמקרים הסרט הזוכה באופיר יהיה ממילא הסרט שגם יבחר לנסוע לאוסקרים, עדיין ועדת מומחים תעשה את זה באופן נקי, הגיוני ושקול יותר.

ואלה הסרטים שכבר נבחרו לייצג את מדינותיהם באוסקרים השנה. רשימה מדהימה: אין בה אף סרט בולט אחד. אף סרט שנחשב ל"הדבר הבטוח". זו מסתמנת כמו שנה חלשה מאוד במירוץ. שזה דווקא בשורות טובות לישראל, לא? בינתיים, מבין הסרטים ברשימה, אני מהמר על "מחוץ לחוק" של ראשיד בושארב (נציג אלג'יר) כזוכה אפשרי.

===============

שימו לב, שאול דישי וחברי האקדמיה, לרצף הבא:

סקוט פיינברג, אחד ממומחי האוסקר הצעירים אך הבולטים בבלוגיה האמריקאית, ראה אמש את "חיים יקרים" של שלומי אלדר. הוא כתב לי שהוא חשב שזה סרט חזק ומרגש מאוד, ושיש לו סיכויים באוסקר. הוא הוסיף שלדעתו ישראל היתה צריכה לשלוח את הסרט הזה כנציגה לאוסקרים. פרצתי בצחוק בצד השני של המייל. עניתי לו שנכון להיום, סרט תיעודי לא יכול להיות נציג ישראל באוסקרים. ושיצפה ביום שלישי אחה"צ לקבל את הידיעה ש"הדקדוק הפנימי" הוא נציג ישראל לאוסקרים השנה. או אולי "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש".

וגאי לודג', מהאתר "In Contention", לוקח צעד נועז ומהמר כבר עכשיו על המועמדים לאוסקר. בקטגוריה התיעודית הוא מכניס גם את "שתיקת הארכיון" של יעל חרסונסקי. אבל יותר מעניין: הוא מהמר שאחד מעשרת הסרטים המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר יהיה הסרט התיעודי של צ'רלס פרגוסון, "המעגל הפנימי" (שיוקרן בחיפה). אגס תיעודי בתוך ארגז התפוחים העלילתיים?! אללי! שמישהו יעצור את הסקנדל הזה מיד. דישי, איך האנגלית שלך?

אה, מחר פרסי אופיר. מ-20:00 נתחיל לדווח כאן על הזוכים. השידור הטלוויזיוני המושהה יתחיל רק ב-21:30.

מעדכנים אותי יודעי דבר שב"העיר" – שעומד בקרוב להתאחד עם "עכבר העיר" * – מחפשים מבקר קולנוע חדש במקום עופר מתן. אם אתם רואים את עצמכם מועמדים פוטנציאליים, הרימו טלפון לעומר שוברט, העורך החדש.

(*) – למעשה המילה "איחוד" היא סוג של יופמיזם, לא? תכל'ס מה שקורה, אם אני מבין נכון, זה ש"העיר" בעצם נסגר, אבל "עכבר העיר" ממשיך והוא יקלוט לתוכו כמה מהמדורים שהיו ב"העיר". מצד אחד, זה דרכו של העולם. אנשים מתים, עיתונים נסגרים. ככה זה. כל דבר "מיתולוגי" – עיתון, מסעדה, בית קולנוע – סופו להיכחד. אין טעם להילחם בזה. עם זאת, אני חש קונפליקט רגשי עז. מצד אחד, "העיר" היה קודם כל עיתון שהערצתי שני ואז גם מקום עבודה – וממש בית – למשך חמש שנים מחיי, אז המחשבה שהוא יעלם קצת צובטת. אבל הלב התכונן לזה: איחוד הרשת תחת גג אחד, שינוי הלוגו, המעבר מבניין המערכת ברחוב יוסף קארו, המעבר לפורמט A4, כל אלה כבר סימלו מזמן שלמרות שלמרות שלעיתון יש אותו שם, זה לא "העיר" שאני מתגעגע אליו. מצד שני, אני צועק "האח!". כי שנתיים מחיי העברתי במרתפי "עכבר העיר", ושם זממנו את המהפכה. הכיתוב "מצורף חינם ל'העיר'" לא מצא חן בעינינו. רצינו לראות ימים שזה יהיה הפוך, שבו "העיר" יהיה מוסף בתוך העכבר. ובכן, אני לא יכול שלא לחייך בסיפוק כעת. ומצד שלישי, זה דרכו של העולם. מרגע זה מתחילה הספירה לאחור לקראת סגירת "העכבר", לא? בין אם זה ייה עוד שנתיים או עוד עשר, גם זה בלתי נמנע. ההבדל הוא של"עכבר העיר", להבדיל מ"העיר", יש אתר אינטרנט. עיתון שאין לו אתר אינטרנט כאילו כבר נסגר לפני חמש שנים, לא?

דאנה איבגי סולו. הוא כתבה, היא ניגנה, היא שרה, והיא ביימה את הווידיאו קליפ (במה שנראה כמו החדר שלה, והמחשב שלה), והעלתה אותו אתמול לערוץ היו-טיוב של. זה מתחיל טיפה מביך, אבל תנו לזה כמה דקות כי זה נהיה יפה ואפילו מבריק. ומבחינתי זו הצצה כמעט נטולת פילטרים לתוך הראש (וההארד-דיסק) של אחת השחקניות הכי נהדרות שיש לנו כרגע בארץ (סליחה, אמניות). לשיר קוראים "יום שישי". טייק איט אוויי, דאנה:

(תודה לק' על הלינק)

התלבטתי לגבי כותרת הפוסט. הפוסט מכיל התרשמות משני סרטים קוריאניים. בשניהם יש דמות מאוד דומיננטית של אמא. בשניהם יש לא מעט דם ורצח. שניהם מהסרטים הכי טובים שראיתי השנה. איזה מדכא שאין אף מפיץ שמוכן להמר עליהם. שניהם יוקרנו בפסטיבלי סוכות ברחבי הארץ והם שווים נסיעה ארוכה. שניהם גם כבר קיימים בדי.וי.די.

 

פורסם ב"פנאי פלוס", 15.9.2010

 

 

כבר כמה שנים שסוכות נהיה שבוע קשה לחובבי קולנוע. פסטיבל חיפה, הוותיק בפסטיבלי ישראל, מצליח כל שנה להפתיע ולקבץ אליו כמה וכמה מהסרטים הכי מצופים של עונה הפסטיבלים בשנה האחרונה, בסך הכל חודשיים-שלושה אחרי שנדמה היה שבפסטיבל ירושלים השיגו את כל מה שניתן להשיג. ופסטיבל אייקון, שהתחיל כפסטיבל קטן וזניח של אנשים שמתחפשים לדמויות ב"מבוכים ודרקונים", הפך בשנים האחרונות בהדרגה לאחד מאירועי הקולנוע המגניבים של השנה, כשהוא מקבץ לתוכו באופן עקבי את הסרטים שבאופן מסורתי המפיצים בארץ, כמו גם הפסטיבלים, מזניחים, לעיתים פשוט מהתנשאות. הכוונה היא לסרטי המדע בדיוני, סרטי האימה וסרטי הקומיקס. ובקיצור, הסרטים שאניני הטעם נוטים להתעלם מהם, אבל שדווקא בהם צצות לפעמים ההברקות הקולנועיות הכי גדולות.

 

 

הדילמה, לאיזה פסטיבל ללכת בסוכות, נהיית כה משמעותית בעיניי מדי שנה עד שאני חייב, בפעם שנייה לבקש מאנשי אייקון: אנא, זוזו לשבוע אחר. או לחילופין: אנא, התאחדו עם פסטיבל חיפה והעבירו את הפסטיבל שלכם לכרמל. כי ההכרעה קשה לי.

 

 

הנה דוגמה לאופן שבו הפסטיבלים האלה מתחרים זה בזה, לפעמים כמעט בנישות נושקות. שניים מהסרטים הכי מסקרנים והכי מדוברים – ואחרי שצפיתי בהם, אני גם מעיד: הכי טובים – של השנה האחרונה יוקרנו בסוכות. שניהם מגיעים מאותה חברת הפקה, שניהם תוצרת קוריאה, ושניהם מגיעים משני הבמאים הכי נפלאים שפועלים כרגע בעולם. שניהם במאים שנעים קדימה ואחרוה בעיסוק הז'אנרי שלהם: סרטיהם על קו התפר שבין הדרמה וסרטי האימה. השנה סרט של אחד מוצג בחיפה וסרט של השני באייקון בתל אביב, אבל בשנים קודמות בקלות אפשר היה לדמיין את שני הבמאים האלה מחליפים פסטיבלים. בקיצור, אם אתם יכולים לזפזפ בין חיפה לתל אביב (ואם יש לכם בטן לסרטים די רוויי אלימות, אבל וירטואוזיים לגמרי), נסו ללכוד את שניהם על מסך גדול. או למצוא אותם בדי.וי.די מיובא. שניהם כבר ניתנים להשגה. אז מה הסרטים? הנה:

 

 

"צמא", פארק צ'ן-ווק (יוקרן באייקון)

 

 

 

רק סרט אחד של פארק צ'ן-ווק הוקרן בבתי הקולנוע בישראל, "שבעה צעדים", הסרט האמצעי בטרילוגיית הנקמה האלימה והפסיכופטית שלו (וסרט שוויל סמית כבר שנים רוצה לעשות לו רימייק אמריקאי). האיש הזה וירטואוז והוא הולך רחוק מאוד עם קולנוע חסר פשרות. אבל סרטו הקודם, "אני קיבורגית וזה בסדר", רמז שאולי הוא מנסה להתמתן אחרי גל סרטים אולטרה-אלימים. ובכן, הוא לא. אני מודה, כששמעתי שסרטו החדש של פארק הוא סרט ערפדים קצת נרתעתי. אני חובב ערפדים שחווה בימים אלה שובע מגל ערפדוני הצעצוע של בני הנוער האמריקאים וחשבתי שכבר מאסתי במוצצי הדם. עד שהגיע "צמא" המבריק ואושש לי את התיאבון. זה "אימפריית החושים" של סרטי הערפדים, אורגיית סקס ודם מבריקה שמצליחה לקחת את כל מה שכבר משומש בסרטי הערפדים ולהזרים בו… ובכן… דם חדש.

 

מתברר שהאוכלוסיה בדרום קוריאה מתחלקת די שווה בשווה בין נוצרים ובין בודהיסטים, ו"צמא" הוא הסרט הראשון שאני רואה מקוריאה שמתייחס למפגש הדתות הזה. מיתוס הערפדים נולד כפולקלור נוצרי – המיתוס נולד כסיפור של אדם שמפנה עורף לאלוהים ולוקח על עצמו פולחן דם, והפך עם השנה לסוג שד, או מלאך חבלה, שמייצג את היצרים החייתיים שבבני האדם וחי רק בלילות, ושניתן להשמידו על ידי נפנוף מולו בצלבים או התזתו במים קדושים. אבל ב"צמא" הגיבור שלנו הוא כומר שהופך לערפד. ומה אתם יודעים, צלבים לא מזיזים לו. הגיבור הוא כומר שמתנדב לשמש שפן ניסיונות בקליניקה הבודקת וירוס קטלני של מחלה דמוית צרעת. עירוי דם נגוע שהכומר מקבל הופך אותו לערפד: הוא קם לתחיה, מחלים במהירות, מפתח צמא לדם, ומפתח תשוקה לכל תאוות הבשרים מהן נמנע לאורך חייו ככומר. הוא נהיה חזק, מהיר, מעופף, והוא מנהל רומן עז תשוקה עם אשת איש, ואז מחליט לרצוח את הבעל. מכאן אנחנו נוטשים את טריטוריית סרט הערפדים ועוברים לעולם המלודרמה המשפחתית עם טוויסט קוריאני מקורי: מסרט ערפדים אנחנו עוברים לסרט על רוחות רפאים. כי החצי השני באוכלוסיה, כאמור, הוא בודהיסטי, וכל עולם השדים מאוד חזק בבודהיזם (ובקולנוע האסיאתי, בין אם זה בסרטי אימה או בסרטים ספיריטואליסטיים, במדינות דרום מזרל אסיה, רוחות רפאים הם חלק טבעי מהעולם). אבל כאן יש לנו עולם מושגים שלם המגיע מהקולנוע המערבי והנוצרי שמתערבב עם עולם הדימויים של הקולנוע האסיאתי: מצד אחד שדים שהולכים בינינו, מצד שני הכומר שאמור לתפקד בסרטי האימה כמגרש שדים. אבל האם כומר שהפך לערפד ורוצח יכול להיות גם מגרש שדים?

 

 

הקשרים עם "אמא", הסרט הבא שנסקר, מפתיעים. גם ב"צמא" יש סיפור עם אמא שתלטנית מדי, והשחקן הראשי המגלם את הכומר, הוא סונג קנג-הו, שהיה השחקן הראשי בשני סרטיו הקודמים של בונג ג'ון-הו. "צמא" הוא לא סרטו הטוב ביותר של פארק, ויש רגעים שבהם הוא קצת מתקשקש, אבל יש בו כמה סצינות אדירות, מפתיעות ויפהפיות, ועם רגעים נפלאים של פיוט וחסד – סצינות החיזור בין הכומר והאשה מעולות – והוא מצליח לקחת את כל מה שאנחנו כבר מכירים מלקסיקון הערפדים ולמקם אותם בסיטואציה קולנועית לא צפויה שיוצרת לא מעט רגעי אירוניה. ויש לסרט תנופה עצומה.

 

 

"אמא", בונג ג'ון-הו (יוקרן בפסטיבל חיפה)

 

 

למעשה, בונג ג'ון-הו הוא אחד הבמאים הכי אדירים שעובדים כעת בעולם, ונדמה לי שדווקא סרט כמו "אמא", שהוא לכאורה נראה שונה מסרטיו הקודמים ואולי קצת פחות מלהיב מהם (בתחילה), הוא עדות לעד כמה מבריק הוא. אבל כדי לראות את זה, צריך סבלנות, כי הסרט הזה מתחיל כמו דבר אחד, אבל הופך לדבר אחר לגמרי. להטוטנות כזאת של קולנוע מעלה בי חיוכים גדולים בזמן הצפייה. ובעצם, כשחושבים על זה, הלהטוטנות הזאת קיימת גם ב"אמא" וגם ב"צמא". שניהם מדלגים בווירטואזיות בין סגנונות וז'אנרים. אם "צמא" התחיל כמו סרט אימה אבל אז הפך לדרמת משפחת (על טריפים), הרי שב"אמא" זה כמעט הפוך: זה מתחיל כמו דרמה משפחתית הכי סטנדרטית, אבל אז הופך למותחן פשע פסיכולוגי מסובב למדי.

 

 

עוד דבר: בשני הסרטים מצאתי את עצמי חושב לא מעט על פדרו אלמודובר, שגם הוא – כשהוא במיטבו – מצליח לערבב בין מלודרמה משפחתית ובין מותחנים פסיכולוגיים. ועוד נקודה: גם בונג וגם פארק בסרטיהם מצליחים (ממש כמו אלמודובר. כאמור, כשהוא במיטבו) לשלב אלמנטים שנראים כמו מחול יותר מאשר קולנוע. האופן שבו הם מתייחסים לתנועה – של הדמויות ושל המצלמה – מראה שהם במאים שחושבים בתמונות ובתנועות ולאו דווקא במילים, וזה מעניק לסרטיהם מעלות נשגבות של פיוט. ולכן, ככל הנראה טוב שהם מתמידים בעבודה במולדתם ולא נשאבים להוליווד – למרות שההצעות זורמות אליהם בשפע (אני רק מדמיין איזה סרט מבריק היה יכול להיות "נערה עם קעקוע דרקון" אם פארק צ'ן-ווק היה מביים אותו). האסוציאציה לאלמודובר לכאורה הגיונית יותר כשזה מגיע ל"אמא", הרי לאלמודובר יש גם עניינים עם אמהות, ונדמה בתחילה ש"אמא" הוא אכן דרמה משפחתית, על אם מטפלת בבנה רפה השכל. הוא כבר בן 20 ומשהו והיא כבר די קשישה, ונדמה שכבר מזמן היא הרימה ידיים כשזה מגיע לטיפול בו. כשהוא היה צעיר יותר היא אף ניסתה לרצוח אותו ולהתאבד. אך מאז נדמה שקשרים המנטליים שביניהם רק הפכו פחות ופחות בריאים. כשבנה נעצר ומואשם ברצח נערה, האם – שעוסקת בריפוי אלטרנטיבי – יוצאת להוכיח את חפותו. והיא תעשה הכל כדי להביא לשחרורו. הכל. וכאן הסרט מתחיל ספירלה הדרגתית לעבר טירוף. למשל, הופתעתי לגלות מה אפשר לעשות עם מחטי דיקור סיני.

 

בונג ג'ון הו הוא במאי ענק. סרטו "זכרונות של רצח" השפיע, לדעתי, על "זודיאק" של דיוויד פינצ'ר, מותחן פשע משטרתי שיורד לפרטים הכי קטנים של החקירה ומציג את עולם המשטרה כמו בחיים: ללא פתרונות הירואיים. סרטו הבא, "המארח", היא סרט מפלצות מבעית/מצחיק שהראה שלאיש יש יכולת להיות ספילברג קוריאני. לכן טיפה הופתעתי מההתחלה של "אמא", שנראה כמו סרט אסיאתי משפחתי רגיל, ללא הברקות בימוי. אבל זו תחבולה, כי ככל שהעלילה מתפתלת ככה גם הבימוי נהיה יותר ויותר וירטואוזי. עד שהוא מגיע לסצינת שיא פנומנלית בביתו של אספן אשפה, ולבסוף לשוט סיום פשוט בלתי נתפס ביופיו.

 

 

גם ב"צמא" וגם ב"אמא" יש רגעים כל כך מפעימים של קולנוע – של עבודת מצלמה והברקות של בימוי – שלא אחת הרגשתי צורך פשוט לקום ולהריע לבמאים על שוטים שלהם. שני סרטים אדירים, שמתחילים מתון ונגמרים בטירוף, ועם המון דם.