זה נראה לי אחלה שיר לגמור איתו את צום יום כיפור ולחתום את הימים הנוראיים. וויל.איי.אם מתארח "ברחוב סומסום":

עד לפני כמה שנים גם אני הייתי חלק מהריטואל התקשורתי הישראלי הכה שנון הזה, להקדים את יום כיפור בספיישל די.וי.די. כמו רבים מעמיתיי גם אני חשבתי ש-25 שעות הדממה הן זמן מצוין דווקא לבולמוס. להילחם בדממה של יום כיפור, ולהפוך אותו ליום של הדבקת פערים. אני כבר לא משתתף במשחק הזה. ביום כיפור אני מכבה את המחשב והטלוויזיה, וזו השנה השלישית שאני גם צם. ערב יום כיפור הוא גם זמן לבקשת סליחות בין אדם לחברו (לפני שנלך להתחנן לסליחה מבורא עולם). למרבה הצער, מתברר שמבקרי קולנוע ובעלי בלוג צריכים לבקש סליחה יותר מכל אדם אחר. האפצ'י הזה שמדגדג כם באף הוא מרוב אבק לשון הרע שמתעופף פה בבלוג. אז קודם כל, אני סולח ומוחל לכל מי שפגע בי והעליב אותי והשמיץ אותי והפיץ עלי שקרים והאשים אותי ואפילו רק חשב עלי בלב דברים איומים. אני סולח למקרינים שהקרינו סרטים בלי פוקוס ובלי ווליום, למפיצים שגנזו, לאנשים בתור שדחפו, ליחצנים שהחרימו. אני סולח. בלי בדל ציניות, לגמרי לגמרי סולח. ואז אני בעצמי מבקש את סליחתכם. אם כתבתי עליכם ונפגעתם, סליחה. אתם מוזמנים לספר לי – במייל או בתגובות – איך פגעתי בכם, כדי שאדע לא לחזור על חטאי בעתיד. אם לא כתבתי עליכם ונפגעתם, גם סליחה. גיליתי שלא פעם דווקא יוצרים שחיכו שאכתוב עליהם משהו ובסוף לא כתבתי כלום – בין אם כי לא היה לי מה, בין אם לא היה לי מתי – דווקא הם מסתובבים על טינה לא קטנה עלי בבטן. אז אני מתנצל. סליחה אם בזבזתי לכם את הזמן. מקווה שגם אתם סולחים לי.

למרות שזו בקשה איומה ונוראית למונה הטראפיק של האתר, הייתי מאיץ גם בכם להתמסר לצלילי השקט של היום הזה. לסגור מחשב, לכבות טלוויזיה ולנסות להתמודד עם הנפש במצב הנטו שלה. אולי לפתוח ספר ולקרוא בו מה הסיפור בכלל עם היום כיפור הזה. אולי לקרוא את ספר יונה, אותו קוראים מחר בבית הכנסת (אחד הסיפורים האהובים עלי בתנ"ך. סיפור שמרגש אותי לגמרי). תמצאו לכם את הריטואל שלכם. ההדממה הזאת של יום כיפור מדהימה בעיניי, פלאית ממש. אני לא יכול שלא לחשוב שבסך הכל חצי דור, אולי דור, אחורנית, והיה ככה שקט בכל שבת, לא רק ביום כיפור. הלוואי וזה יחזור. קצת שקט, קצת התנתקות מכל האינפוזיות שלנו. זה עושה מסאז' נעים לנשמה.

ואנחנו ניפגש כאן אחרי הצום. במוצאי שבת.

ובזמן שאני עם מחשב כבוי, אם אתם עדיין מסתובבים כאן: אנא, התנהגו יפה.

זה היה אמור להיות ראיון חגיגי לראש השנה עם האחים משה וליאון אדרי, לחגוג איתם את הקיץ הפנומנלי שעבר עליהם ועלינו בקולנוע הישראלי. אבל לכו תתאמו פגישה עם שניהם יחד. בכל רגע נתון אחד מהם בחו"ל. אז זה הפך לראיון עם משה לבד, ליום כיפור. ואכן, עסקנו בראיון הזה גם בחשבון וגם בנפש.

יש המון על מה לדבר עם אדרי, עם כל הכובעים שהוא חובש. מפיק, מפיץ, בעל בית קולנוע, האיש שאוגר לעצמו עוד ועוד מעולם התוכן הישראלי: הוא קנה מאות כותרים מקטלוג הקולנוע הישראלי, קנה את הד ארצי, קנה את אן.אם.סי, ובשבוע האחרון התברר לי שהוא גם קנה את חברות ההפקה של אריק ברנשטיין ("עלמה") ושל מיכה שרפשטיין. מה הוא יעשה עם כל התכנים האלה? לא ברור. אבל הוא בולע הכל.

אני חושב שמשה וליאון אדרי עשו מהפיכה ענקית לקולנוע הישראלי בשנת 2004. תחילה עם הכניסה רבת החזון של סינמה סיטי לעולמנו, מתחם (שנפתח ב-2003) ששינה כמעט בין לילה את הרגלי צפיית הקולנוע בארץ. ואף אחד, אבל אף אחד, לא האמין שזה יצליח. אני זוכר את זה היטב, כתבתי אז ב"העיר" והייתי הראשון שפרסם את הידיעה על הפתיחה של סינמה סיטי (אחרי שעברתי שם במקרה). כל מי שהגיב לידיעה הזאת עשה את זה בלעג ומתוך הבטחה שהאחים הולכים להתרסק. אבל הם עשו מהפכה. ואז הם גם עשו לכולם בית ספר באיך מפיצים סרט ישראלי. כמו שובר קופות הוליוודי. רוב מוחלט של הסרטים שמכרו בשש השנים האחרונות יותר מ-200,000 כרטיסים הופצו על ידי האחים אדרי.

אבל היו גם כשלונות, וטעויות, וצבירת הכוח גם יצרה להם אופוזיציה, מפיקים ויוצרים שמתרעמים שהאחים צברו לעצמם יותר מדי כוח: גם מפיקים, גם מפיצים, גם בעלי בתי הקולנוע, גם בעלי חברת הפצת הדי.וי.די, גם בעלי חברת הפצת הפסקול, גם בעלי הרשת למכירת והשכרת הדי.וי.די (בלוקבאסטר) וגם סוכני המכירות לערוצי הטלוויזיה. אם אדרי ויתר על סרט שלכם להפצה, החיים שלכם יהיו הרבה יותר קשים בהבאת צופים (אבל זה אפשרי. "עג'מי" ו"ואלס עם בשיר" עשו מספרים נאים מאוד בלי אדרי). ובאופן משונה, אנשים שדיברו איתי בעבר באופן נוקד מאוד נגד אדרי והכוח שמצוי בידו בשליטה על תחום הקולנוע בארץ, הפסיקו לדבר נגדו ברגע שהוא השקיע בסרטם. וזו גם התחושה שקיבלתי ממנו כשישבתי איתו במשרדו בסינמה סיטי. שמבחינתו הקולנוע הישראלי זה מחנה אחד, אין צדדים. כולם באותו צד. והמשימה של אדרי, אם הבנתי נכון, כפולה: לעשות סרטים שיביאו קהל, ולמצוא את הסרט שיביא את האוסקר. אדרי רוצה את האוסקר.

הנה הראיון שקיימנו לפני כשבועיים. זו גרסה מעט יותר ארוכה מזו שהופיעה לבסוף בדפוס בגיליון יום כיפור, פשוט ממגבלות מקום. זו, אם כן, הגרסה המלאה.

 

 

פורסם ב"פנאי פלוס", 15.9.2010

 

 

משה אדרי טוען שזה היה הקיץ הטוב ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי. והוא שולף מספרים כדי לבסס את טענתו. על פי הערכותיו, פחות או יותר בימים אלה הוא מציין את הרגע שבו 900 אלף כרטיסים נמכרו לשני הסרטים שהוא השקיע בהפקתם. אדרי מדווח ש-600 אלף כרטיסים ימכרו עד סוכות ל"זוהי סדום" ו-300,000 כרטיסים ימכרו ל"פעם הייתי". אני נוטה להיות חשדן כשזה מגיע לדיווחי מפיקים ומפיצים באשר לנתוני מכירות הכרטיסים. אבל אני לא חושב שהם משקרים, אלא רק מקדימים את זמנם. אם אדרי אומר ששני הסרטים יחד מכרו 900,000 כרטיסים אני מאמין לו, אבל אני מעריך שזה יקרה רק בעוד שבועיים-שלושה, אולי אפילו חודש, ולא בשבוע הבא. אבל אלה ניואנסים קטנוניים כי אנחנו נותרים עם 900,000 כרטיסים שנמכרו לשני סרטים. ועם שיא חדש של יותר מ-25 שנה: "זוהי סדום" עקף את "סוף העולם שמאלה" (שמכר ב-2004 450,000 כרטיסים) והפך לסרט הישראלי הכי נצפה בבתי הקולנוע מאז "מאחורי הסורגים" ב-1984. למעשה, 600,000 כרטיסים זה בערך מה שנמכר גם ל"גבעת חלפון אינה עונה", בימים בהם הקולנוע הישראלי היה בשיא הפופולריות שלו. "אבל 'גבעת חלפון' לא מכר את ה-600,000 כרטיסים שלו כל כך מהר", אדרי מתגאה.

– טוב, זו היתה תקופה אחרת. היום עם המולטיפלקסים אתה מוציא סרט ב-30 עותקים, פעם היו מוציאים סרט בעותקים בודדים שהיו נודדים בין עיר לעיר.

"נכון. למרות שאת 'גבעת חלפון' נדמה לי שהפיצו ב-15 עותקים. אבל צריך להיות הגון, בימים ההם סרטים יצאו בימי שישי ורוב בתי הקולנוע היו סגורים בשישי בערב בגלל הסטטוס קוו עם הדתיים, אז לקח לסרט יותר זמן להגיע למספרים הסופיים שלו".

– הופתעת מההתקפה של המבקרים על "זוהי סדום"? נראה לי שחוץ ממני אף אחד מעל גיל 15 לא אהב את הסרט.

"לא הופתעתי. מההתחלה ידעתי שזה יהיה סרט לקהל ולא למבקרים. תראה, גם את 'גבעת חלפון' ו'אסקימו לימון' ו'סנוקר' המבקרים שחטו כשהם יצאו אבל הקהל הפך לקאלט. ככה היה גם עם 'סוף העולם שמאלה'".

– כמה עלה להפיק את "זוהי סדום"?

"11 מיליון שקל. עם מוסיפים את עלויות ההפצה זה 13 מיליון שקל".

– מאיפה הגיע הכסף?

"400 אלף דולר הגיעו מקרן רבינוביץ' וכל השאר התחק חצי-חצי בינינו – חברת יונייטד קינג – ובין קשת. יצא לכל אחד מאיתנו לשים בערך 4.5 מיליון שקל".

– טירוף. אני מבין למה הקרן השקיעה, זה ממילא לא כסף שלה. אני מבין למה קשת השקיעה, כי היא מחויבת מבחינת הרגולציה להשקיע בקולנוע, וזה מסתדר לה טוב עם הטאלנטים שלה. אבל להשקיע כסף פרטי בסרט ישראלי? מאיפה הבטחון שתראה את הכסף בחזרה?

"הייתה לי תחושה. אמרתי לאבי ניר (מנכ"ל קשת) שאני מרגיש שהסרט הזה יביא 600-700 אלף צופים".

– באמת?

"כן, הייתי בטוח בזה".

– אוקיי, בוא נחזור לשנת הקולנוע הנוכחית שאתה טוען שהיא כל כך מוצלחת. נגיד שבאמת אתה מגיע ל-900 אלף צופים משני הסרטים האלה עד סוכות. עדיין, ב-2004 וב-2007 היו לך שנים עם 1.2 מיליון כרטיסים מסרטים ישראליים בשנה".

"אבל כאן יש לך 900 אלף כרטיסים רק מהקיץ".

– אבל איזה עוד סרטים יש לך השנה שימכרו כרטיסים? לפני "פעם הייתי" לא היה שום להיט השנה.

"תכף ייצא 'הדקדוק הפנימי' שאנחנו מפיצים שאני מעריך שימכור בין 150 ל-200 כרטיסים. ואחריו 'שליחותו של הממונה על משאבי אנוש', גם סרט שהשקענו בו, שאני גם חושב שיכול לביא 150,000 כרטיסים. ואחרי זה את 'התגנבות יחידים', שגם אותו נפיץ, שלדעתי גם יכול להצליח".

– אני מסכים. נראה לי שהוא יכול להפתיע אצל הקהל, כמו "שבעה".

"אני לא הופתעתי מ'שבעה'. איך שראיתי את הסרט אמרתי לרונית (אלקבץ) שהוא יביא 200 אלף צופים. היא חיבקה אותי כל כך חזק שכואב לי עד היום".

"שבעה" אכן מכר 200 כרטיסים. למעשה, אדרי טוען שכל סרט שהוא מעורב בו הוא יודע להעריך כמה צופים הוא יביא והוא לרוב מדייק. "רק עם סרט אחד פישלתי בכל השנים שלי, וזה היה 'מטאליק בלוז' של דני ורטה. הייתי בטוח שהסרט יהיה להיט, אבל בסוף הגיעו רק 60,000 צופים".

 

 

אדרי, בן 59, הוא כרגע – יחד עם אחיו לאון – האיש הפרטי הכי חזק בקולנוע הישראלי. הקולנוע הישראלי במשך שנים, מאז 1979, התבסס כמעט כולו רק על כסף ציבורי, שמומן דרך קרנות הקולנוע. מה שהפך את מנהלי הקרנות ואת שרי התרבות לאנשים שהכי השפיעו על פני הקולנוע הישראלי, עד שהגיע אדרי. הוא הראשון מזה שלושים שנה שמזרים כסף פרטי להפקת סרטים ולהפצתם. אדרי מעריך שבשנת 2011 הוא יהיה מעורב בהפקה ובהפצה של לפחות עשרה סרטים ישראליים, חצי מכלל הסרטים שיופקו בארץ בשנה הבאה, וישקיע בהם כ-20 מיליון שקל, סכום שקול לתקציבן של כל אחת משתי קרנות הקולנוע הגדולות בארץ. שני הסרטים שהוא הכי מתרגש לקראתם ב-2011 הם "הערת שוליים", החדש של יוסף סידר (עם שלמה בראבא וליאור אשכנזי) ו"פלייאוף" של ערן ריקליס, המבוסס על סיפור חייו של רלף קליין. "פלייאוף" יהיה משהו", אדרי מבטיח. "זו ההפקה הכי גדולה שלנו עד עכשיו. 25 מיליון שקל".

אבל אדרי אינו רק מפיק קולנוע, הוא גם מפיץ קולנוע ובעל בתי קולנוע. קיץ 2010 היה משמעותי בחייו גם בזכות העובדה שהוא חנך בו את סינמה סיטי בראשון לציון.

– אתה גם מפיק, גם מפיץ וגם בעל בית קולנוע. אבל מה מהעיסוקים האלה הכי מעסיק אותך?

"ההפקה. אני גם הכי אוהב את זה. להפצה ולניהול בתי הקולנוע יש לנו אנשים שעושים את זה. יעקב כהן הוא מנכ"ל סינמה סיטי ואחד השותפים שלנו. וגם בהפצה יש אנשים שעובדים על זה. אני מעורב בכל ההחלטות, אבל רוב הזמן מוקדש להפקות שלנו".

 

 

אה, כן. שלנו. בראיון שלנו היה אמור להשתתף גם לאון אדרי, בן 62, אחיו הגדול של משה, אבל הוא היה בחו"ל ביום הראיון. אבל משה מרבה להדגיש שהקרדיט להצלחות שלהם משותף לשניהם. אלא שלאון נמצא כל הזמן על הקו לחו"ל, מטפל בעסקי האחים באירופה (יש להם רשת בתי קולנוע בספרד ובפורטוגל). אדרי הוא זה שנשאר בישראל. ובזה, למעשה, נמצא תמצית הסיפור כולו. בכל פעם שאני מנסה להבין מאדרי מה ההגיון להשקיע כל כך הרבה כסף בתחום כל כך הפכפך וכל כך לא רווחי כמו הקולנוע הישראלי, אני מגיע בסופו של דבר לאותה תשובה: "אני פשוט אוהב את זה. אני אוהב את המקום הזה. את ישראל. ואני אוהב את הקולנוע הישראלי". בכל פעם שאני מחפש טיעון לוגי יותר, ביזנסי יותר, אני נאלץ להבין שיש כאן משהו אחר. וירוס, שגעון לדבר, באג. והבאג הזה הקיץ הזה הגיע בינתיים לשיא: מיליון הצופים, הסינמה סיטי החדש בראשון, הסינמה סיטי החדש שנמצא בבניה בירושלים, ופרס הוקרה על פעל חיים שקיבלו בפסטיבל ירושלים. היה להם קיץ לא רע.

 

 

סיפור הצמיחה שלהם כבר תועד וסופר, לא נמחזר אותו. בתמצית: ילדות בדימונה, עבודה כמקרינים בבית הקולנוע המקומי, כניסה לעולם ההפצה מהדלת האחורית עם הפצתם של סרטים הודיים, ואז הכניסה למיינסטרים כשבסוף שנות השבעים נפלה לידיהם ההזדמנות להפיץ בארץ את "סופרמן" שמכר 400,000 כרטיסים והכניס אותם לליגה הארצית, מול מפיצים ותיקים ועשירים יותר (ואשכנזים). נדמה שזה היה הדרייב שלהם: להתחרות במפיצים המבוססים, חלקם מפיצים בני מפיצים, אצולה קולנועית ותיקה. וכשמנטרלים את הציניות מתגלה עוד עניין, שלא רגילים למצוא בשנת 2010: ציונות. מהזן הישן, כזאת שבאמת רוצה לעבוד רק בישראל. הפטריוטיות של האחים אדרי משפיעה גם על הבחירה הרפרטוארית שלהם. הם נמנעים מלהפיק או להפיץ סרטים שנויים במחלוקת מבחינה פוליטית, ולכן לא רצו להתקרב ל"ואלס עם בשיר" ול"עג'מי", לאו דווקא החלטה נבונה מבחינה מסחרית, בדיעבד. אבל כמו כל ההחלטות שלהם, באה מהבטן.

– כשאתה משקיע בסרט אתה חושב מה הקהל יאהב או שאתה פשוט נציג הקהל וטעמך שקול לטעם הקהל הרחב?

"אני נציג הקהל. מה שהקהל אוהב אני אוהב. תראה, אני לא קורא תסריטים. אין לי כוח לזה. בשביל זה יש לי אנשים שעושים את זה, בודקים מבחינה מקצועית. אני צריך שיבוא במאי ויספר לי את הסיפור בחמש דקות, אם הוא תפס אותי, אני בפנים. את השיטה הזאת למדתי ממורי ורבי, אפרים קישון. אם הסיפור תופס אותך, הסרט יעבוד".

– מה הסיכוי שיהיה לנו עכשיו מעין "זוהי סדום" כל שנה?

"אני מאוד רוצה. אני חושב שהקמנו כאן צוות – אני, אבי ניר ואבי נשר – שיכול לעשות את זה. תבין, העבודה על 'זוהי סדום' היתה לא פשוטה. לקח לנו 30 חודש להרים את הסרט והיו רגעים שנראה שזה לא יוכל לקרות. אני חושב שמרגע שהכנסתי לתמונה את אבי נשר הכל התחיל להתחבר. תראה, אני מאוד אוהב את מה שמולי (שגב) ואדם (סנדרסון) עשו, אבל בכל זאת, הם באים מטלוויזיה. ורק כשאבי נכנס לתמונה הסרט התחיל לקבל נפח של קולנוע".

– אז מה צפוי לנו הלאה?

"אני רוצה עוד סרט עם החבר'ה של 'ארץ נהדרת'. ואני מדבר עם אבי ניר על רעיון לעשות סרט של 'רמזור'. ואני רוצה שנעשה את הסרט הראשון בתלת מימד. היה רגע שרציתי לעשות את 'זוהי סדום' בתלת מימד, אבל עד שחשבתי על זה, זה כבר היה מאוחר מדי".

הם התחילו בהשקעה בסרטים כתומכים סמויים ב"אבא גנוב" של יהודה ברקן. הסרט הראשון שאדרי עזר לממן היה "שורו", סרט הבכורה של שבי גביזון מ-1991.

– אבל אני לא מבין. באמריקה הצלחה של סרט אחד מכסה כשלונות של עשרה סרטים ועוד משאירה רווח. בארץ כל כך מעט סרטים מצליחים שהסיכוי להרוויח כסף נורא נמוך. מה ההגיון הכלכלי?

"זה בדיוק מה שאח שלי אומר לי. הוא גם לא מבין את זה. הוא אומר לי שאם היינו שמים את כל הכסף שהשקענו בקולנוע בנדל"ן, עכשיו כבר היתה שכונה על שמנו איפשהו בתל אביב. והוא צודק. אם הייתי שם את כל הכסף במניות של טבע הייתי מכפיל את הסכום. אבל קולנוע זה האהבה שלי. וחוץ מזה, אני אומר ללאון שאם הוא רוצה שיזכרו את השם הזה 'האחים אדרי' בעוד 50 שנה, זה רק דרך סרטים, לא דרך קניית נדל"ן. תראה את האחים וורנר".

– אז תקראו לחברה שלכם 'האחים אדרי'. איזה מן שם זה "יונייטד קינג"?

"נכון. יש סיכוי שנעשה את זה".

 

 

לכאורה אין הגיון כלכלי במה שאדרי עושה, אבל אסור לנו להיתמם. הוא לא היה נשאר דקה בתחום אם הוא לא היה רווחי. והדרך שבה הנושא הזה רווחי זה בזכות סיפור ההצלחה שנקרא סינמה סיטי. אמנם אני מטבעי נוטה להיות חשדן כלפי אנשי עסקים שמונעים משיקולים של רווחים וכסף, אבל כשזה מגיע לענייני קולנוע והפקה אני חייב להוריד את הכובע בפני אדרי. האיש הזה באמת חולל כאן מהפכה. בסוף 2003 הוא פתח עם אחיו – בשותפות עם המפיק הצרפתי סמואל חדידה – את סינמה סיטי בצומת גלילות. תוך שבוע פני הקולנוע בישראל השתנו. עד אותו יום רשתות הקולנוע בארץ היו מיושנות מאוד. כמבקר קולנוע, כתבתי בלי סוף על תנאי ההקרנה והסאונד הירודים באולמות ההקרנה בארץ. סינמה סיטי עש מהפכה באיכות ההקרנה והסאונד. מהפיכה שהובילה לפתיחת יס פלאנט, שאפילו שידרג את החוויה עוד יותר. ופתיחת יס פלאנט הביאה להקמת סינמה סיטי ראשון לציון. בתוך שבע שנים ישראל הפכה ממדינה שאיכות ההקרנה בה היתה נחותה לאחת המדינות המתקדמות באירופה מבחינת תנאי צפייה. פתיחת סינמה סיטי יצרה גם שנוי משמעוי במפת ההפצה בישראל: עד אז כל מפיץ הקרין ברשת בתי הקולנוע שלו. ההצלחה של סינמה סיטי גרמה לכך שלראשונה כל המפיצים צריכים כיום להציג את סרטיהם בכל הרשתות של כולם. ומרגע שנכנס סינמה סיטי לתמונה, כולם רוצים עכשיו את היכלי הקולנוע הענקיים, הלאס-וגאסיים בפאתי הערים. ובמרכזי הערים בתי הקולנוע נסגרים.

– מה עם בית קולנוע בתל אביב? זה בלתי נסבל ככה.

"דיברתי על זה עם רון".

– רון?

"רון חולדאי, ראש העיר שלך. אמרתי לו שימצא מקום שאפשר להקים בו בית קולנוע ושיקדם את זה. מצידי שלא יתן את זה לי, שייתן למישהו אחר. אבל שיקום עוד קומפלקס בתל אביב. אבל הוא ענה לי שמבחינתו סינמה סיטי גלילות זה בתל אביב. שאין לו בעיה עם זה".

– אני בשוק.

"תבין. אי אפשר להקים פרויקט כמו סינמה סיטי בראשון או כמו מה שאנחנו מקימים בירושלים בלי שתהיה דחיפה מצד ראש העיר. גם בראשון וגם בירושלים ראשי העיר דחפו את הפרויקט".

המהפכה של סינמה סיטי היתה יותר משמעותית מזה. מרגע שהיה לאדרי את בית הקולנוע, הוא התחיל להשקיע בהפקתם של יותר סרטים, וכל סרט שהוא האמין בו הוא הפיץ אותו כפי שאיש לא העז להפיץ סרט ישראלי מאז "אסקימו לימון": כאילו זה סרט הוליוודי, עם המון פרסום ובהמון עותקים. זה הימור שאפתני שהוכיח את עצמו. הקולנוע הישראלי אמנם התעורר לחיים ב-2001 עם "חתונה מאוחרת", אבל רק ב-2004 התחלנו לראות כאן סרטים ישראליים שוברי קופות באופן עקבי. "אביבה אהובתי", "בופור", "איים אבודים", "סוף העולם שמאלה", "נודל" ו"סיפור גדול" הם סרטים שאדרי הצטרף להפקתם (צריך לזכור שהוא לעיתים נדירות יוזם פרויקטים, אלא לרוב מצטרף כשותף להפקות של מפיקים אחרים) ומכרו בין 200 ל-300 אלף כרטיסים. השנה, שתי הפקות שלו, "פעם הייתי" ו"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", מועמדות לפרס אופיר בשבוע הבא. הסרט שאמור לזכות, "הדקדוק הפנימי", אינו הפקה שלו, אבל אדרי יפיץ אותו. כיום יודעים המפיקים שאם רוצים להביא 200 אלף צופים לקופות, צריכים שאדרי יאמין בסרט. זה לאו דווקא הפך אותו לאיש הכי אהוד בתעשייה. "לא" מאדרי משמעו כשלון מובטח לסרט שלך. או לפחות עבודה יותר קשה להצליח ("עג'מי" ו"בשיר" הצליחו לבסוף בלעדיו).

– אז בוא נראה אם אני מבין. ההגיון העסקי הפשוט אומר שאתה כמפיק רק צריך לדאוג שלא להפסיד כסף, כי את עיקר ההכנסות את ממילא עושה מזה שאתה בעל בית הקולנוע.

"בדיוק. בלי סינמה סיטי לא הייתי יכול לעשות את זה".

– וזה לא מרגיז אותך שרק אתה לוקח סיכונים בהפקת סרטים אבל שאר בעלי בתי הקולנוע כמעט ולא עוסקים בהפקה ורק חותכים קופון מההפקות שלך?

"לא. אני לא מונע מהם להיכנס להפקות. הם יכולים להשקיע גם".

– אז למה הם לא עושים את זה?

"אני לא יודע".

– ולמה אין עוד משקיעים פרטיים, אנשי עסקים, ששמים כסף בסרטים ישראליים?

"תראה, יצא ככה שיש לי לא מעט חברים עשירים. אבל אני לא מרגיש שאני יכול לבוא אליהם ולשכנע אותם להשקיע בסרט ישראלי, כי אני לא יכול להבטיח להם שהם ירוויחו כסף. וגם אם מרוויחים, זה סכומים קטנים. לאנשי עסקים זה זניח".

– מה זה זניח? כמה תרוויח על "זוהי סדום"?

"אם נגיע ל-700,000 כרטיסים זה יהיה כמה מאות אלפי דולרים. כדי לעשות את הכסף הגדול צריך שסרט יימכר בחו"ל. אם נצליח למכור את 'סדום' בחו"ל אז הוא יהיה סרט רווחי".

– טוב, זה לא יקרה. נורא קשה למכור קומדיות למפיצים זרים. בשביל זה אתה צריך להפיק סרטים כמו "ביקור התזמורת" ו"ואלס עם בשיר", אבל אתה לא הולך לכיוונים האלה.

"כן, זה נכון. אבל אל דאגה, בסוף יגיע הסרט שגם יביא המון קהל בארץ, וגם יימכר למפיצים בחו"ל וגם יביא את האוסקר. אני בטוח בזה".

– היית רוצה שבתור מפיץ יהיה לך חוזה עם אחד האולפנים הגדולים בהוליווד?

"למה לי? זה סתם כאב ראש. יושב לו איזה ילדון בלונדון ומחליט בשבילך הכל: מה תפיץ, מתי תפיץ, כמה עותקים. לנו יש חוזים עם מפיצים עצמאיים את אנחנו מחליטים הכל. אין אף אחד שקובע לנו".

– ומה דעתך על זה שא.ד מטלון ופורום פילם עומדות להתמזג?

"אין לי בעיה עם זה".

– אם זה יקרה הגיוני להסיק שאתה תנסה לקנות או להתמזג עם ג.ג?

"אין לי סיבה לעשות את זה. אני אומר לך, להיות מפיץ של אולפן הוליוודי זה כאב ראש. כל הזמן אומרים לך מה לעשות. עזוב. שמטלון ופורום וג.ג יטפלו בהוליוודים".

– חוץ מג.ג שתמכו בך מהתחלה, שאר המפיצים די ניסו לשים לך רגליים בהתחלה.

"לא, הכל היה בסדר".

– מה בסדר? אני זוכר את זה. אף אחד לא נתן לך סרטים לסינמה סיטי. החרימו אותך. קיוו שתיעלם.

"אה, זו היה רק איזה שבוע-שבועיים, אבל ברגע שראו שזה מצליח כולם רצו שהסרטים שלהם יוצגו בסיטי. אבל תבין, אף אחד לא האמין בסינמה סיטי. הרי לא שמנו כאן כסף שלנו מהבית. זה הכל ערבויות מהבנקים, והם היו בטוחים שאנחנו משוגעים לבנות קולנוע בבניין של הרב מכר. כולם היו בטוחים שניפול".

– אוקיי, מתוך ה-700,000 כרטיסים שאתה צופה שתמכור ל"זוהי סדום", כמה אתה מוכר בסינמה סיטי?

"בערך 40 אחוז. כשהיה רק את סינמה סיטי בגלילות זה היה בין 25 ל-30 אחוז. עכשיו כשנפתח בראשון זה עלה ל-40 אחוז".

– באמת? סינמה סיטי בראשון לא גנב קליינטים מגלילות?

"לא! אני יכול להראות לך את המספרים. המספרים גדלו. לראשון באות אוכלוסיות שלא היה להם בית קולנוע כבר שנים. קהל מאשדוד ומקרית גת. אנשים באים לסרט ונשארים במתחם שבע שעות".

– ומה-60 אחוז שמוכרים ברשתות המתחרות, כמה חוזר אליך?

"בערך 35 אחוז. זה משתנה משבוע לשבוע, ויוצא בסוף משהו כמו 35 אחוז".

 

 

זמן לחשב. 40 אחוז מ-700,000 כרטיסים שעולים 38 שקלים נכנסים במלואם לכיסו של אדרי. 35 אחוז מ-60 האחוזים הנותרים גם. כלומר, אם "זוהי סדום" יגיעו אכן ל-700,000 כרטיסים ההכנסות של אדרי מהסרט יהיו קצת יותר מ-16.5 מיליון שקל. ואם הוא השקיע על ההפקה וההפצה כששה מיליון שקל, זה רווח של עשרה מיליון שקלים, אותם הוא מן הסתם צריך לחלק בין שותפיו להפקה (קרן רבינוביץ וקשת) ומס הכנסה.

אדרי לא רק אוסף סרטים ישראליים – הוא כיום הבעלים של רוב הסרטים שאי פעם הופקו בארץ – אלא גם מוזיקה. הוא קנה את הד ארצי ואת אן.אם.סי, ואשתו – פנינה אדרי – מנהלת את חטיבת המוזיקה. בתחילה היה נדמה שאדרי רוצה להיות האיש ששולט גם בתוכן וגם בהפצה. היו דיבורים שהוא יקים מיזם אינטרנטי למכירת מוזיקה וסרטים און-ליין, אבל זה לא קרה. הוא ניסה להיכנס לעולם הטלוויזיה בשותפות בערוץ הקולנוע הישראלי של יס, אבל זה לא האריך ימים. והיו שמועות שהוא שם עין על רכישת נתחים מקשת, כדי להפוך לזכיין. הוא לא מסתיר את העובדה שחיים סבן וארנון מילצ'ן הם סוג של מודלים לחיקוי עבורו.

– אז יבוא יום שתעשה את הבוחטה שלך, ותעזוב הכך. או שתעבור לנהל איזו חברת הפקה בהוליווד או שתקנה את בזק כמו חיים סבן. והקולנוע הישראלי יחזור לדשדש.

"אין סיכוי. אני קשור למקום הזה ולקולנוע שכאן".

– קנית את כל הספריות האלה עם הסרטים והמוזיקה וכל התוכן, אבל מה אתה עושה עם זה? איך רואים מזה כסף?

"אני מאמין שבקרוב נבין גם את זה. בתחום המוזיקה הבטיחו לי שהאיי-טיונז הישראלי סוף סוף יקרה השנה ואז נתחיל למכור מוזיקה באופן דיגיטלי".

– מבטיחים איי-טיונז ישראלי כבר שנים.

"השנה זה יקרה, זה ודאי. כבר ב-2010".

– ומה עם מכירת סרטים?

"אני עוד לא יודע. אבל נראה לי ש-2011 תהיה שנת מפנה. שנמצא דרך איך למכור סרטים להורדה חוקית באינטרנט. אבל קודם כל צריך לדאוג שמשרד התקשורת ידאג לנו, יעזור לעצור את כל הפיראטים. הם הורגים לנו את העסק. שיעשו חוק כמו בצרפת, שמטיל את האחריות על ספק האינטרנט על כל מי שמוריד סרט".

– אה, אז אתה רוצה להילחם בפיראטיות כמו שנלחמים בסמים? לרדוף את המשתמש הקטן ולא את הדילר שהעלה את הסרט מלכתחילה או שמשכפל אותו בשוק?

"גם וגם".

– אתם מפרסמים לפני כל סרט את "דבר הפדרציה", שזו עבירה פלילית לצלם בבית הקולנוע. וזה סתם תרגום מאנגלית וגם הטעיה. הקהל שיושב באולם לא יודע שבישראל זו לא עבירה פלילית לצלם בבית קולנוע.

"אבל זה יהיה בקרוב. אנחנו עובדים על זה".

 

 

עד כאן "כלכליסט". ובחזרה ל"פנאי פלוס".

מתברר שאדרי הוא לא רק מפיק-מפיץ-בעל בית קולנוע, הוא גם דמות קולנועית. אבי נשר, ששלושת הסרטים שעשה עם אדרי מכרו כמעט מיליון כרטיסים יחד, החליט לכתוב את סרטו, "פעם הייתי", סביב בית קולנוע חיפאי המנוהל על ידי משפחת נמוכי קומה ניצולי שואה, אחרי שאדרי – שהיה מוכר להם סרטים הודיים בשנות הששים – סיפר לו עליהם. מתברר שהם היו קיימים באמת. וזה לא נגמר בזה: דמותו של ישראל קטורזה ב"סוף העולם שמאלה" מבוססת על דמותו של אדרי הצעיר. "אבי בא לשאול אותי שאלות על החיים בדימונה וסיפרתי לו. הדמות של קטורזה באמת מבוססת עלינו, לו היה קיוסק בסרט, לאבא שלי היתה קונדיטוריה".

– נו, אז אם אתה רוצה להנציח את השם 'האחים אדרי' נראה לי שאין מנוס מלכתוב סרט, על האחים שיצאו מהקונדיטוריה בדימונה והגיעו לאוסקרים.

אדרי מחייך. "אני חושב על זה. זה יקרה. יש לי כמה רעיונות".

איזו בשורה משמחת! חברת תיאטראות ישראל של מוקי גרדינגר חתמה על הסכם עם חברת איימקס הקנדית להקים בארץ במהלך 2011 שני אולמות איימקס דיגיטליים. בידיעה על ההסכם לא מדווח איפה הם יוקמו, אבל אני מניח שלפחות אחד מהם יהיה במתחם יס פלאנט החדש שהחברה מקימה במערב ראשון לציון. השני בטח יהיה ביס פלאנט חיפה. אבל לשם כך נצטרך לחכות לעדכונים.

הסיפור של איימקס בישראל עד כה עצוב למדי. הראשונים שהשיגו את הזיכיון של איימקס בישראל ניסו להחדיר אותו בתחילה כאטרקציה לתיירים באילת, בפירמידה הכחולה והאידיוטית שעומדת שם בקצה מסלול ההמראה בשדה התעופה. לא ברור מה השתבש שם, אבל מהר מאוד הפירמידה הזאת הפכה לבית קברות לסרטי איימקס עתיקים ומיושנים שכלל לא הופקו על ידי חברת איימקס עצמה. אז ניסו בסינמה סיטי להביא מעין איימקס-מזויף בשם "סינמקס", שיטה מתחרה להקרנת סרטים על מסך ענק. אבל ההימור הזה נכשל. איימקס הפכ למפיצה הבלעדית של התוצרת ההוליוודית בפורמט המסך הענק ושיטת הסינמקס נותרה נטולת סרטים להקרנה. ואז אנשי איימקס התאחדו עם ג.ג ליצירת גלובוס-מקס, והקמת אולם איימקס (נהדר) בקרית ביאליק. "בייוולף" ו"האביר האפל" הספיקו להיות מוקרנים שם ברגע אחד קטן של קורת רוח מכך שיש איפשהו לראות בארץ סרטים – גם בתלת מימד – על מסך ענק. החוויה היה פנומנלית. אבל מישהו שם כנראה התבלבל בחישובים ולא שם לב כמה זה יקר להביא את גלילי האיימקס העצומים (ובתלת מימד זה כפול), ובשקט בשקט – אפילו בלי הודעה לעיתונות – האיימקס התאדה, והזיכיון הוחזר לבעליו.

עכשיו אנשי תיאטראות ישראל – שבבעלותם 11 אולמות איימקס במזרח אירופה – ניצלו את הקשרים שלהם עם החברה הקנדית והם לקחו את הזיכיון לעצמם. עכשיו, אני מקווה, שהאיימקס סוף סוף ישרוד בארץ. קודם כל, כי זה איימקס דיגיטלי, שזה מנטרל את הוצאות השינוע של גלגלים עצומים של פילם (עותקי 70 מ"מ). אני גם מניח שזה אומר שמסכי האיימקס בארץ יתנו קדימות לסרטי דיסני, שגם הם מופצים על ידי אותה חברה (ובמילים אחרות: מה יקרה כשגם סרט של דרימוורקס וגם סרט של דיסני ירצו לצאת באיימקס באותו שבוע? איכשהו נראה לי ברור מה יקרה, לא?).

אני מת על איימקס. אני חושב שסרטים צריך לראות בגדול ובווליום גבוה. אני, למשלל, מת לראות את "אווטאר" באיימקס (ומקווה שגם ב-2011 יתאפשר לעשות את זה, למרות שזה יהיה סרט בן שנתיים אז. ובכלל, אני מקווה שהם יארגנו הקרנות חצות של "קלאסיקות איימקס", החל מאחד הסרטים הראשונים שהומרו לפורמט המסך הענק, "אפולו 13 ", ועד ל"האבל", סרט האיימקס שצולם בטלסקופ החלל).

אבל… באותה נשימה ממש, אני צריך להגיד: אבל…

כי אנחנו לא באמת נקבל "איימקס". לא איימקס במובן של המסך הענק, העצום, כמו זה שהיה בקררית ביאליק, או יש באילת, או יש בסוני לינקולן סקוור בניו יורק, למי שביקר (ככל הנראה אולם הקולנוע הבודד הכי טוב בעולם). אנחנו נקבל את האיימקס הדיגיטלי, שהוא אמנם יותר גדול ממסך קולנוע ממוצע, אבל הרבה יותר קטן מהאיימקס המקורי. באמריקה כבר התחילו לכנות אותו "בייבי איימקס" או אפילו "איימקס מזויף". וזה האיימקס שאנחנו נקבל. חולדה עם רינרן.

ב"סלאשפילם" ניסו כבר לפני שנה להביע תרעומת על ההבדל המשמעותי שבין איימקס "אמיתי" לאיימקס מזויף. ככה נראה ההבדל:

 

 

אבל, כפי שניתן לקרוא בידיעה כנראה שבהדרגה כל אולמות האיימקס הישנים עוברים המרה לאיימקס דיגיטלי, כך שנראה שהבייבי איימקס יהפוך לסטנדרט העולמי, כך שגעגוע למסך הענק (בגובה 30 מטר) יהפוך לנוסטלגיה כמו הגעגוע לתקליטי ויניל ומגברי שפופרות.

 

 

אגב, אל תתבלבלו לגבי המותג "סינמה סיטי" המופיע בידיעה ב"יאהו". כך קוראים לרשת בתי הקולנוע שבבעלות משפחת גרדינגר במזרח אירופה. אין קשר ל"סינמה סיטי" של האחים אדרי בישראל.

 

 

ותודה ענקית לקורא אייל ששלח לי את הלינק המשמח הזה. אמנם זה אייטם בן שבועיים, אבל לא ראיתי אותו לפני כן.

בזמן שאני עסוק בלבשל את הסעודה המפסקת של מחר גיליתי שני דברים מעניינים בשיטוטי בין הביקורות מפסטיבל טורונטו:

1.

הבלוגרים האמריקאים ראו את "הרשת החברתית" של דיוויד פינצ'ר והם באורגזמות ממנו. סשה סטון כתבה בטוויטר בצורה ברורה: זה הסרט שיזכה השנה באוסקר.

ומופע החימום עד שהסרט יגיע ארצה (מתי?): "הניו יורקר" פרסם השבוע כתבת פרופיל וראיון עם מרק צוקרברג שנמשך בערך 90,000 מיל וכולל שיחה עם ארון סורקין, התסריטאי שהפך את חייו של צוקרברג לפיסת אמנות.

2.

וג'ף וולס יצא מ"החוב" של ג'ון מאדן אחרי 40 דקות. מה הרגיז אותו? המשחק, והעובדה שהוא לא האמין לרגע שהשחקנים הצעירים יהפכו בזקנתם לשחקנים המבוגרים. מצחיק, כי זה אחד הדברים שהציקו גם בגרסה הישראלית המקורית של אסף ברנשטיין. כתבתי אז: "אני לא קונה לרגע שנטע גרטי תיראה כמו גילה אלמגור לעת זקנה". מצד שני, הייתי שמח לשמוע דעה של מישהו שישב וראה את הסרט עד סופו.

דניס וילונב הוא אחד היוצרים הצעירים המסקרנים שפועלים כעת במונטריאול. שתי עבודותיו הראשונות – הסרט הקצר "הקומה הבאה" (שזכה בפרס בקאן) והסרט הארוך "פוליטכניון" – יוקרנו בפסטיבל חיפה הקרוב. סרטו החדש, "Incendies" ("שריפות") הוקרן בבכורה כעת בפסטיבלים בוונציה ובטורונטו. והסרט, מדווח ב"וראייטי", נקנה להפצה בישראל על ידי קולנוע לב.

הסרט מספר על שני תאומים שיוצאים למסע למזרח התיכון בעקבות משאלתה האחרונה של אמם. כאן, אני מניח, הם מגלים סוד אפל שקשור מן הסתם לפלונטר של הקונפליקטים הבלתי נגמרים של האיזור. האמת, זה נשמע כמו פרויקט אח ל"מיראל" של ג'וליאן שנאבל. אבל עובדה שאת "מיראל" בינתיים אף מפיץ מקומי לא קנה, ואת "שריפות" כן. בסרט מככבת השחקנית הפלסטינית/בלגית לובנה אזנבל ("גן עדן עכשיו").

==============

כדאי לעיין ברשימת 46 הסרטים שיתחרו בתחרות פרסי הקולנוע האירופי לפני פסטיבל חיפה. לא מעט מהסרטים ברשימה יוצגו בפסטיבל. אחרים, הוקרנו כבר בירושלים. וספורים אף הגיעו כבר להקרנות מסחריות בארץ. בסופה של ספירה אני מעריך שרוב גדול של הרשימה הוקרן בארץ במסגרת כלשהי. אבל באותה נשימה אני חייב להודות שאין ברשימה הזאת אף סרט אחד שמוגדר כיצירת מופת. אולי "לבנון" יזכה?

================

בו'אנה, אני מתמוגג כהוגן מסרטי פסטיבל אייקון. זה בלתי נתפס. ראיתי את "פנדורום" שהיה נדוש אבל ממש סבבה (זה כמו פסטיבל סרטי פול וו.ס אנדרסון בסרט אחד, "סיוט בקצה האופק" פוגש את "האויב שבפנים". אנדרסון הפיק את הסרט, אבל מי שחתום עליו הוא קוואזי-אוטר אחר של סרטי המד"ב/אימה, כריסטיאן אלוורט, שיגיע ארצה כאורח הפסטיבל). ועיניי קפצו מחוריהן למראה הטריפ המטורלל שנקרא "מיסטר נובודי" של ז'קו ון-דורמל. אחד הסרטים הכי יפים שראיתי בעת האחרונה, אבל אני חייב להודות שהסרט הזה הוא ברדק אטומי וקשה עד בלתי אפשרי למצוא בו את הידיים ואת הרגליים (ואת הלב). אבל אין שם שוט שהוא לא מושלם, קאט שאינו מדהים, שימוש בפסקול ובצבעוניות שאינו פחות ממענג. ון-דורמל הזה הוא הלארס פון טרייר של בלגיה. (שלא לדבר על זה שהסרט הזה מכיל רגעים שנורא מזכירים את "התחלה" של כריסטופר נולן).

==============

יש לכם רעיון לפורמט לתוכנית טלוויזיה בלתי-מתוסרטת (קרי, ריאליטי או שעשועון)? אם כן, יש לכם סיכוי להשתתף בתחרות פורמטים שתתקיים בישראל בנובמבר ושהפרס בה הוא 50,000 דולר. אשכרה שווה להשקיע דקה מחשבה ולמצוא איזשהו רעיון. אולי אציע את הרעיון שלי: "האב הגדול" – חמישה חילונים וחמישה דתיים נסגרים בבית אחד לחודש. בסוף החודש נספור כמה חילוניים וכמה דתיים ייצאו ממנו. הנה טופס ההשתתפות בתחרות.

=============

מייק לי יגיע ארצה בתור האורח של סם שפיגל, ולקראת עליית סרטו החדש, "עוד שנה" בארץ. לי יגיע ארצה ב-20 בנובמבר ויעביר בסם שפיגל כתת אמן, וגם ייפגש את אנשי תיאטרון. בשנים קודמות התארחו בכיתות האמן של סם שםיגל הבמאים וים ונדרס ודיוויד לינץ'. אולי יום אחד יגיע גם במאי שאני אוהב.

=============

אולי ארול מוריס? יותר משלושים שנה שהמפגשים של ורנר הרצוג וארול מוריס הם חגיגה שנונה של שני יוצרים שמייצגים את שני הקטבים של העשייה הדוקומנטרית – למשל, הרצוג עובד מאוד מהר, מוריס עובד נורא לאט. ובכל זאת, הם חברים. ובפסטיבל טורונטו שניהם מציגים את סרטי התעודה החדשים שלהם: הרצוג עם סרט בתלת מימד על ציורי מערות, ומוריס עם הסרט "טבלואיד" (מוריס, אגב, הוא אחד הבמאים שאני הכי מעריץ בעולם, בלי קשר לאיזה סוג סרטים הוא עושה). אמש השניים שוב נפגשו לשיחה במסגרת הפסטיבל, ורוג'ר איברט היה שם כדי לצלם אותה. והוא מוסיף בבלוגו את הסרט הקצר של לס בלנק מ-1980, "ורנר אוכל את הנעל שלו", ששם בערך התחיל כל הסיפור הזה בין הרצוג ומוריס.

מתברר ש"מות האדמו"ר", סרטו של רון מיברג על אדם ברוך (עליו כתבתי כמה מילים אחרי שראיתיו בפסטיבל ירושלים), כבר שודר בערוץ 8 בשבוע שעבר (במקביל לגמר "כוכב נולד"). אבל עכשיו ניתן לצפות בו באינטרנט. הסרט ראוי לצפייה, בייחוד עכשיו כשספר חדש של אדם ברוך, אנתולוגיה מכתביו בנושא התקשורת, יוצרת בו עניין מחודש. ובעיקר כי אנשים שחיים על קו תפר טראגי בין יקומים וזהויות, מרתקים אותי.

אבל הצפייה ב"מות האדמו"ר" באינטרנט שיגרה אותי למסע די מדכדך של מחשבות בעניין הקולנוע התיעודי בישראל. אחרי שראיתי את "מות האדמו"ר" בירושלים חיכיתי שהוא יעשה סיבוב בין סינמטקים, שיהיה סביבו איזשהו זמזום, איזה דיון על המפגש שבין קולנוע ועיתונות, ולא חשבתי שהוא יגיח להקרנה כמעט חשאית בערוץ 8 ומשם יעלה אל מדפי הנצח של אתר הווידיאו האינטרנטי של ערוץ 8. כן, אני מניח שהרהור הזה מגיע משיקולים קצת אגואיסטיים שבלעדיהם אולי לא הייתי נהיה מודע לזה: זה גורלו של סרט תיעודי בישראל? הקרנה אחת בפסטיבל, הקרנה וחצי בערוץ הנישה שהזמין את הסרט ואז חיי נצח בחלונית אינטרנט מפוקסלת? האם יתכן שהערוצים וקרנות הקולנוע משקיעים כיום, למעשה, בין 300 ל-500 אלף שקל (בממוצע) להפקה של תכנים לאינטרנט?

למעשה, הבעיה שלי מתחילה עוד קודם. כל הזמן מדברים על "הקולנוע התיעודי" בישראל. אבל האמת היא שאין באמת קולנוע תיעודי בישראל. יש רק טלוויזיה תיעודית. נעשים בארץ למעלה ממאה סרטים תיעודיים בשנה, רובם במימון רשתות שידור שהמכסות הדוקומנטריות נותרו המס הקולנועי שהן עדיין מחויבות לו. אז נעשים "סרטים" תיעודיים בשפע, אבל איפה הקולנוע? אבל מעט מהם פוגשים מסך קולנוע בכלל, או יותר מפעם-פעמיים. כמה מהסרטים בני המזל יגיעו להקרנות סמי-מסחריות בסינמטקים, חופן הקרנות בעיקר בסופי שבוע, בעיקר בהצגות יומיות. אבל החלק הארי יזכו לבכורה רק בטלוויזיה. זה טוב או רע? תלוי איך מסתכלים. מצד אחד, השפע הזה יוצר גם כמה וכמה סרטים מבריקים שכן מקבלים את רגע התהילה המוצדק שלהם, והם אכן קולנוע. מצד שני, יש לי תחושה שכשיוצר יודע שסרטו הוא יוזמה של ערוץ טלוויזיה ושם הוא גם יגמור את חייו, כל המחשבה על הסרט תיעשה בקטן, בסביבות ה-42 אינץ'.

תארו לעצמכם, לעומת זאת, מה היה קורה אם יס או הוט היו מקימים (אולי במשותף?) אולם הקרנות, שבו ישובצו להקרנה מסחרית סרטים תיעודיים. כל סרט שיהיה ראוי, שאיכותו תהיה גבוהה מהממוצע, שהקרנה על מסך גדול תעשה לו חסד, יקבל לפחות שבועיים של הקרנות ערב באולם הזה. יבוא קהל? יקבל עוד. פעם היה ניסיון לעשות מיזם כזה בבית ציוני אמריקה ואז עוד ניסיון באולם 6 של קולנוע לב. בשני המקרים ההקרנות היו בווידיאו או גרוע מזה, מדי.וי.די, כלומר שגם כשסוף סוף סרט הגיע לאולם קולנוע, התייחסו אליו כאל טלוויזיה מוגדלת ולא כאל קולנוע – שזה אומר הקרנה חדה ואיכותית, בפילם או בהיי דפינישן. לב ובית ציוני אמריקה (בימים שהופעלו על ידי יונייטד קינג) הם המקומות הטבעיים למיזם כזה, אבל כנראה שלאנשי עסקים פרטיים אין באמת סיכוי לעשות מזה כסף. לכן זה אולי צריך להפוך למיזם שיווקי של הערוצים הדוקומנטריים, או של קרנות הקולנוע.

אם קיים קולנוע תיעודי בישראל הרי שאנחנו הישראלים לא מודעים לו. היחידים שמכירים "קולנוע תיעודי" תוצרת ישראל הם צופי הקולנוע בעולם. סרטים תיעודיים ישראליים כבר למעלה מעשור מניבים הרבה יותר פרסים מסרטים עלילתיים, ומסתובבים בפסטיבלים הרבה יותר מסרטים עלילתיים בין השאר כי פשוט יש הרבה יותר סרטים תיעודיים, אבל לא רק בגלל זה). למעשה, הייתי אומר שהקולנוע התיעודי הישראלי הוא היצוא התרבותי הכי נפוץ בעולם.

עכשיו פתאום שמנו לב לזה בארץ, בזכות הפרסום שזוכים לו "שתיקת הארכיון" ו"חיים יקרים" באמריקה. אבל כששני הסרטים האלה יגמרו את סיבוב הפסטיבלים, המפיצים, הפרסים והאוסקרים שלהם הם יחזרו ארצה… ומה? יעלו לעשר הקרנות בסינמטקים? אם יתמזל מזלם, הם יצליחו להיות מאותם סרטים תיעודיים נדירים – כמו "מועדון בית הקברות" ו"ילדי השמש" – שהצליחו להביא כ-20,000 צופים לאולמות. בתעשייה שמייצרת למעלה ממאה סרטים תיעודיים בשנה, סרט אחד בשנתיים שמצליח להביא 20,000 צופים זה ממש מעט מדי.

אז מצד אחד, אין לנו אלא להיות אסירי תודה לערוצי הטלוויזיה ולקרנות שבזכותם נעשים כל כך הרבה סרטים. אבל באותה נשימה ממש צריך למצוא דרך לנתק קצת את הקולנוע התיעודי מהטלוויזיה ולהביא אותו יותר אל מסכי הקולנוע. לדעתי, זו צריכה להיות גם יוזמת הערוצים עצמם, זה יהפוך את היצירות שלהם ליוקרתיות יותר. אני מניח שהבמאים התיעודיים בארץ כבר מבינים שהחיים היחידים שסרט שלהם יראה באולמות קולנוע זה בחו"ל. בארץ זה כמעט ולא קורה. כי בינתיים מה שקורה הוא שאין באמת קולנוע תיעודי, יש רק טלוויזיה תיעודית, ועכשיו למרבה החלחלה זה הולך ומצטמק עוד יותר: יש רק סטרימינג תיעודי באינטרנט. רגע לפני שסרט שהייתי שותף לו יוצא לאור, שלא מעט גופים השקיעו בו כסף, שהופק לו עותק היי-דפינישן במחשבה על הקרנה על מסך גדול, אני חייב להתמודד עם התובנה המעט שוברת לב שתוך מצמוץ הוא יגיע מהקרנה בפסטיבל (ובחיפה אין בכלל הקרנות היי-דפינישן, אבוי), לאולי הקרנה וחצי בסינמטק, משם להקרנה בטלוויזיה ומשם, בערך תוך יום וחצי, לסטרימינג בוואלה. ואולי אני טועה. ואולי ב-2010 מלחמה היא לא על גודל המסך אלא על תשומת לב הצופים, ובסופו של דבר בטלוויזיה ובאינטרנט נמצאים רוב זוגות העיניים. ומי שרוצ שיראו את עבודותיו כמה שיותר אנשים לשם הוא צריך לשאוף להגיע. אולי. כנראה. ואולי אני עדיין אולד-פאשנד שכזה, שכשאומרים לי "קולנוע" אני באמת חושב על קולנוע, כזה עם מקרנה, מסך וקהל.

עד עכשיו ליוויתי כאן בבלוג את הפקת "אף פעם לא מאוחר מדי" כמתבונן מן החוץ, וכמי שהאמין שאפשר לעשות בארץ סרט שיהיה אחר לגמרי ממה שבדרך כלל נעשה כאן, ורצה להושיט לשם כך את כל העידוד שאני יכול במסגרת הבלוג הזה. נתתי ליוצרי הסרט במה לספר על תהליך העבודה על הסרט (הייתם חושבים שבגלל שהבמאי הוא קרוב משפחה שלי הוא קיבל את הפרוטקציה הזאת. ובכן, הפוך: הצעתי לכמה וכמה במאים שהפיקו באחרונה סרט עצמאי להתארח בבלוג ולספר כאן, בלעדית, על תהליך ההפקה, אבל הם העדיפו לעשות את זה בבלוג משל עצמם, או בכלל לא. ודווקא בגלל הקשר המשפחתי יוצרי "אף פעם לא מאוחר מדי" התרצו לוותר על הצעה מאתר גדול יותר ולתת את דיווחם כאן). בכל אופן, ראיתי כבר את הסרט בשלבים הולכים ומתקרבים לסיומם, ועכשיו אני בכלל מעריץ שלו. אם הייתי אוצר בפסטיבל קאן, הייתי חוטף אותו. ביקורת אמיתית עליו מן הסתם לא אכתוב. אחרי הכל, משפחה. אבל אמשיך ללוות אותו בסקרנות ובהערצה. ועכשיו, אחרי כמעט עשרה פוסטים עם סטילס, הנה סוף סוף, יש קצת שוטים ותנועה. הבמאי והתסריטאי הוא עדו פלוק. הצלם הוא איתי מרום. המלחין הוא אשר גולדשמידט. העורך הוא אסף לפיד. המפיק הוא גל גרינשפן. והשחקן הוא נוני גפן. והם עכשיו לפני און-ליין ומיקס.

קלוד שברול, מחלוצי הגל החדש הצרפתי, מת הבוקר והוא בן 80. שברול, שהחל את דרכו מבקר קולנוע ב"מחברות הקולנוע", היה המבקר הראשון, יחד עם אריק רוהמר, שתייג את אלפרד היצ'קוק כאוטר, בספר שהוא ורוהמר כתבו במשותף בסוף שנות החמישים שמציע הערכה מעמיקה ליצירתו של היצ'קוק, בשעה שהעולם עדיין ראה בו בעיקר במאי מסחרי פופוליסטי רדוד. אני רק מקווה שברגעים אלה הוא פוגש את נשמתו של רוהמר ויחד הם יוצאים לבקר את היצ'קוק באחוזתו בשמיים. רוחו של היצ'קוק ריחפה על לא מעט מהפרויקטים ששברול ביים, בהם עירבב בין ביקורת ארסית על הבוגרנות הצרפתית, בשילוב תעלומות רצח ופשע שרוחשות מתחת לפני השטח. ועתה נותרו רק ז'אן-לוק גודאר, ז'אק ריווט ואלן רנה, יבדלו לחיים ארוכים.

=============

לפני רגע לינה דאנהם היתה במאית-תסריטאית-שחקנית צעירה, בת 24, שגרה עם הוריה ומצלמת את סרטיה עם משפחתה. סרטה "רהיטים זעירים" הוקרן בנוכחותה בפסטיבל ירושלים האחרון. והנה, שלוש דקות אחרי: לינה דנהאם וג'אד אפטאו מפיקים יחד פיילוט ל-HBO שדנהם כתבה והיא תביים.

=============

רוג'ר איברט מקים לתחייה את תוכנית הקולנוע שלו, ששבקה חיים לפני כמה חודשים. התוכנית התחילה בשנות השבעים בתחנת הטלוויזיה הציבורית של שיקגו בהנחיית איברט וג'ין סיסקל, שני מבקרים קולנוע מתחרים מעיתוני שיקגו. בסוף שנות התשעים סיסקל מת, ולפני כמה שנים איברט חלה בסרטן בגרון ואיבד את קולו. את מקומותיהם מילאו בשנים האחרונות מבקרים מתחלפים, והתוכנית דעכה. כעת, איברט ואשתו צ'אז מפיקים את הקאמבק, בהנחיית אלביס מיטשל וכריסטי למייר. התוכית תעלה בינואר 2011 ב-PBS, וכמו שהיה בתחילת הדרך, תופק על ידי תחנת הטלוויזיה ציבורית של שיקגו.

מה שקרה בינתיים הוא:

– "אי שם" של סופיה קופולה זכה בפסטיבל ונציה. קוונטין טרנטינו, יו"ר חבר השופטים, טוען שהפרס הוענק לה פה אחד. המבקרים דווקא היו די חלוקים לגביו. "Essential Killing" של יז'י סקולימובסקי, זכה בפרס מיוחד וגם בפרס השחקן (עבור וינסנט גאלו). אלכס דה לה איגלסיה זכה בפרס התסריט (על סרטו "בלדה לחצוצרה עצובה").

– "התגנבות יחידים" של דובר קוסאשווילי יהיה הסרט הישראלי הארוך היחיד השנה בפסטיבל לונדון (אם כי בפרסומי הפסטיבל הם, משום מה, מכלילים גם את "מיראל" של ג'וליאן שנאבל בתור "סרט ישראלי"). וגם "Vlog", סרט קצר של יריב בראל ומור קפלינסקי, יוקרן בלונדון (שזה הפסטיבל טורונטו של אירופה).