היום ב-17:00 אתארח בפורום הקולנוע של וויינט ואענה לשאלות הגולשים. על מה? על פרסי אופיר שיתקיימו הערב, על פסטיבל חיפה שיתחיל מחרתיים, אם מישהו ירצה לשאול משהו על הלכות סוכה, אענה ככל שאני בקיא, ואם מישהו ירצה לשאול משהו על הסרט התיעודי שקוששתי ושיוקרן בדיוק בעוד שבוע מהיום בחיפה, אענה גם על זה. הנה הלינק לפורום הקולנוע. אתם יכולים כבר להשאיר שם שאלות, או פשוט לבוא ב-17:00 ללינק הזה.

ומ-20:00 כאן בבלוג: דיווח חי של טקס פרסי אופיר מתיאטרון ירושלים.

ב-29 ביולי כתבתי פוסט על כך ששאול דישי ממשיך את הקמפיין שלו נגד "המדריך למהפכה". דישי התקשר אליי ואמר לי שהוא לא "ממשיך" אלא שבזאת, בוסט הזה שאחרי הכרזת המועמדויות, הוא סיים את המאבק שלו נגד הכללת הסרט התיעודי בין חמשת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר. את שלו הוא עשה ועכשיו הוא מפסיק. מכיוון שהאמנתי לו, תיקנתי את הפוסט ל"דישי מסכם את הקמפיין שלו". פתי שכמוני. מאז הוא פרסם עוד 15 פוסטים (15!) סביב הסוגיה. דישי כל כך נעלב מכניסת "המדריך למהפכה" לחמישיית הסרטים המועמדים לפרס הסרט שהוא חיפש אינספור נימוקים ללמה זה רע. ושם איבדתי אותו לגמרי. אבל בפוסטים האחרונים שלו הוא חזר למקור: האקדמיה הישראלית היא גוף מקושקש, נטול בקרה ופיקוח, שהכל קורה שם באופן מאולתר וספונטני. כאן אני מזדהה. זו הכתובת למחאה, לטילטול, למהפכה.

דישי החמיץ את האירוניה הגדולה: כל גוף שצברי נכנס אליו – עיתון, זכיין, קרן או ז'אנר – הוא מצליח למצוא את הסדקים שבו ולערער אותו מבפנים. האיש הוא הרפורמטור הכי גדול שיש לנו בתרבות – בוודאי הקולנועית והטלוויזיונית – בשני העשורים האחרונים. צברי עשה מהלך מבריק בזה שהוא שיגר את סרטו לקטגוריה הראשית וחשף כך את כשלי המערכת. המגרעת היחידה של האקט היתה שהוא עשה את זה לבד ולא איגד סביבו עוד כמה יוצרים. אני מהמר שאם "חיים יקרים" היה מציע את עצמו לקטגוריית הסרט הטוב ביותר, גם הוא היה נכנס לחמישיה. (תכף עוד משהו בקשר לזה). למעשה, אם נבואתו של דישי נכונה וזו אכן תהיה שנתו האחרונה של מארק רוזנבאום בראשות האקדמיה, הייתי מציע לדישי לקרוא לצברי לעמוד בראש הגוף הזה ולנער אותו ניעור הגון. לכן כל הקמפיין המעט כפייתי של דישי אחרי פירסום המועמדויות נגד "המדריך למהפכה" היה בפירוש ניסיון התנקשות בסרט (ניסיון, אגב, שייתכן והצליח), כנראה מתוך כעס אישי של דישי נגד צברי ושות'. בשעה שאת אנרגיות הקמפיין הזה הוא צריך להשקיע החל ממחר, לכנס בדחיפות את הנהלת האקדמיה, אולי לקרוא להחלפתה או לריענונה, ובוודאי לפתוח מחדש את תקנון הפרס ולהתאים אותו ל-2010 (וזה לא מה שדישי חושב, אגב).

=============

אח, אירוניה מתוקה. נטע הלפרין ב"העיר" ביקשה את תגובתה של אילנה שרון, מנכ"לית האקדמיה, על הדיווח ב"סינמסקופ" שאחוזי ההצבעה השנה היו נמוכים. שרון עונה: מה פתאום. אילנה שרון ב"טלסינמה" בערוץ 1: "אחוזי ההצבעה השנה עמדו על 65 אחוז, ואני מאוד מרוצה". ובמדגם שלי? 40 אחוז אמרו שהם לא מצביעים השנה. כלומר, שרק 60 אחוז מצביעים. אז מתברר שהמדגם שלי היה מדויק מאוד, לא? (ובשנים קודמות שרון עדכנה ש-700 מתוך 900 חברי אקדמיה הצביעו בסיבוב השני. שזה 77 אחוזי הצבעה. אז אם השנה היו רק 65 אחוזי הצבעה, עדיין השנה אחוזי ההצבעה נמוכים בהשוואה לשנים קודמות. וזאת בהנחה שגם השנה וגם בשנים קודמות הנהלת האקדמיה פירסמה נתונים אמינים. כי אם כן, אז בהחלט צדקתי, למרות הכחשת של שרון: השנה אחוזי ההצבעה היו נמוכים. הסרט שיזכה מחר יזכה בהפרש קולות זעום. ואולי תיקו?

(אגב, אתם מדמיינים איזה ברדק יהיה אם ייצא תיקו? זה אומר שתתקיים הצבעה חוזרת על בחירת הנציג לאוסקרים, מה שאומר שכל חברי האקדמיה יצטרכו להיות שמינים במהלך חול המועד סוכות. וזה אומר ש"משאבי אנוש" יהיה חייב לצאת בזריזות להקרנות מסחריות, אפילו בעותק אחד, כבר בסוף השבוע, אחרת הוא לא יהיה כשיר מבחינת התקנון להיות מועמד לאוסקרים האמריקאיים – ואז ממילא זה אומר ש"הדקדוק הפנימי" יהיה בברירת המחדל הנציג הישראלי).

ואחרי השנה הזאת, אני די משוכנע: צריך להחזיר את קביעת הנציג הישראלי לאוסקרים לידיה של ועדת מומחים, ולהוציא את זה מידי האקדמיה. הנה, ככה זה נעשה בצרפת (ולמעשה, בכל המדינות חוץ מישראל). גם אם ב-99 אחוז מהמקרים הסרט הזוכה באופיר יהיה ממילא הסרט שגם יבחר לנסוע לאוסקרים, עדיין ועדת מומחים תעשה את זה באופן נקי, הגיוני ושקול יותר.

ואלה הסרטים שכבר נבחרו לייצג את מדינותיהם באוסקרים השנה. רשימה מדהימה: אין בה אף סרט בולט אחד. אף סרט שנחשב ל"הדבר הבטוח". זו מסתמנת כמו שנה חלשה מאוד במירוץ. שזה דווקא בשורות טובות לישראל, לא? בינתיים, מבין הסרטים ברשימה, אני מהמר על "מחוץ לחוק" של ראשיד בושארב (נציג אלג'יר) כזוכה אפשרי.

===============

שימו לב, שאול דישי וחברי האקדמיה, לרצף הבא:

סקוט פיינברג, אחד ממומחי האוסקר הצעירים אך הבולטים בבלוגיה האמריקאית, ראה אמש את "חיים יקרים" של שלומי אלדר. הוא כתב לי שהוא חשב שזה סרט חזק ומרגש מאוד, ושיש לו סיכויים באוסקר. הוא הוסיף שלדעתו ישראל היתה צריכה לשלוח את הסרט הזה כנציגה לאוסקרים. פרצתי בצחוק בצד השני של המייל. עניתי לו שנכון להיום, סרט תיעודי לא יכול להיות נציג ישראל באוסקרים. ושיצפה ביום שלישי אחה"צ לקבל את הידיעה ש"הדקדוק הפנימי" הוא נציג ישראל לאוסקרים השנה. או אולי "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש".

וגאי לודג', מהאתר "In Contention", לוקח צעד נועז ומהמר כבר עכשיו על המועמדים לאוסקר. בקטגוריה התיעודית הוא מכניס גם את "שתיקת הארכיון" של יעל חרסונסקי. אבל יותר מעניין: הוא מהמר שאחד מעשרת הסרטים המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר יהיה הסרט התיעודי של צ'רלס פרגוסון, "המעגל הפנימי" (שיוקרן בחיפה). אגס תיעודי בתוך ארגז התפוחים העלילתיים?! אללי! שמישהו יעצור את הסקנדל הזה מיד. דישי, איך האנגלית שלך?

אה, מחר פרסי אופיר. מ-20:00 נתחיל לדווח כאן על הזוכים. השידור הטלוויזיוני המושהה יתחיל רק ב-21:30.

מעדכנים אותי יודעי דבר שב"העיר" – שעומד בקרוב להתאחד עם "עכבר העיר" * – מחפשים מבקר קולנוע חדש במקום עופר מתן. אם אתם רואים את עצמכם מועמדים פוטנציאליים, הרימו טלפון לעומר שוברט, העורך החדש.

(*) – למעשה המילה "איחוד" היא סוג של יופמיזם, לא? תכל'ס מה שקורה, אם אני מבין נכון, זה ש"העיר" בעצם נסגר, אבל "עכבר העיר" ממשיך והוא יקלוט לתוכו כמה מהמדורים שהיו ב"העיר". מצד אחד, זה דרכו של העולם. אנשים מתים, עיתונים נסגרים. ככה זה. כל דבר "מיתולוגי" – עיתון, מסעדה, בית קולנוע – סופו להיכחד. אין טעם להילחם בזה. עם זאת, אני חש קונפליקט רגשי עז. מצד אחד, "העיר" היה קודם כל עיתון שהערצתי שני ואז גם מקום עבודה – וממש בית – למשך חמש שנים מחיי, אז המחשבה שהוא יעלם קצת צובטת. אבל הלב התכונן לזה: איחוד הרשת תחת גג אחד, שינוי הלוגו, המעבר מבניין המערכת ברחוב יוסף קארו, המעבר לפורמט A4, כל אלה כבר סימלו מזמן שלמרות שלמרות שלעיתון יש אותו שם, זה לא "העיר" שאני מתגעגע אליו. מצד שני, אני צועק "האח!". כי שנתיים מחיי העברתי במרתפי "עכבר העיר", ושם זממנו את המהפכה. הכיתוב "מצורף חינם ל'העיר'" לא מצא חן בעינינו. רצינו לראות ימים שזה יהיה הפוך, שבו "העיר" יהיה מוסף בתוך העכבר. ובכן, אני לא יכול שלא לחייך בסיפוק כעת. ומצד שלישי, זה דרכו של העולם. מרגע זה מתחילה הספירה לאחור לקראת סגירת "העכבר", לא? בין אם זה ייה עוד שנתיים או עוד עשר, גם זה בלתי נמנע. ההבדל הוא של"עכבר העיר", להבדיל מ"העיר", יש אתר אינטרנט. עיתון שאין לו אתר אינטרנט כאילו כבר נסגר לפני חמש שנים, לא?

דאנה איבגי סולו. הוא כתבה, היא ניגנה, היא שרה, והיא ביימה את הווידיאו קליפ (במה שנראה כמו החדר שלה, והמחשב שלה), והעלתה אותו אתמול לערוץ היו-טיוב של. זה מתחיל טיפה מביך, אבל תנו לזה כמה דקות כי זה נהיה יפה ואפילו מבריק. ומבחינתי זו הצצה כמעט נטולת פילטרים לתוך הראש (וההארד-דיסק) של אחת השחקניות הכי נהדרות שיש לנו כרגע בארץ (סליחה, אמניות). לשיר קוראים "יום שישי". טייק איט אוויי, דאנה:

(תודה לק' על הלינק)

התלבטתי לגבי כותרת הפוסט. הפוסט מכיל התרשמות משני סרטים קוריאניים. בשניהם יש דמות מאוד דומיננטית של אמא. בשניהם יש לא מעט דם ורצח. שניהם מהסרטים הכי טובים שראיתי השנה. איזה מדכא שאין אף מפיץ שמוכן להמר עליהם. שניהם יוקרנו בפסטיבלי סוכות ברחבי הארץ והם שווים נסיעה ארוכה. שניהם גם כבר קיימים בדי.וי.די.

 

פורסם ב"פנאי פלוס", 15.9.2010

 

 

כבר כמה שנים שסוכות נהיה שבוע קשה לחובבי קולנוע. פסטיבל חיפה, הוותיק בפסטיבלי ישראל, מצליח כל שנה להפתיע ולקבץ אליו כמה וכמה מהסרטים הכי מצופים של עונה הפסטיבלים בשנה האחרונה, בסך הכל חודשיים-שלושה אחרי שנדמה היה שבפסטיבל ירושלים השיגו את כל מה שניתן להשיג. ופסטיבל אייקון, שהתחיל כפסטיבל קטן וזניח של אנשים שמתחפשים לדמויות ב"מבוכים ודרקונים", הפך בשנים האחרונות בהדרגה לאחד מאירועי הקולנוע המגניבים של השנה, כשהוא מקבץ לתוכו באופן עקבי את הסרטים שבאופן מסורתי המפיצים בארץ, כמו גם הפסטיבלים, מזניחים, לעיתים פשוט מהתנשאות. הכוונה היא לסרטי המדע בדיוני, סרטי האימה וסרטי הקומיקס. ובקיצור, הסרטים שאניני הטעם נוטים להתעלם מהם, אבל שדווקא בהם צצות לפעמים ההברקות הקולנועיות הכי גדולות.

 

 

הדילמה, לאיזה פסטיבל ללכת בסוכות, נהיית כה משמעותית בעיניי מדי שנה עד שאני חייב, בפעם שנייה לבקש מאנשי אייקון: אנא, זוזו לשבוע אחר. או לחילופין: אנא, התאחדו עם פסטיבל חיפה והעבירו את הפסטיבל שלכם לכרמל. כי ההכרעה קשה לי.

 

 

הנה דוגמה לאופן שבו הפסטיבלים האלה מתחרים זה בזה, לפעמים כמעט בנישות נושקות. שניים מהסרטים הכי מסקרנים והכי מדוברים – ואחרי שצפיתי בהם, אני גם מעיד: הכי טובים – של השנה האחרונה יוקרנו בסוכות. שניהם מגיעים מאותה חברת הפקה, שניהם תוצרת קוריאה, ושניהם מגיעים משני הבמאים הכי נפלאים שפועלים כרגע בעולם. שניהם במאים שנעים קדימה ואחרוה בעיסוק הז'אנרי שלהם: סרטיהם על קו התפר שבין הדרמה וסרטי האימה. השנה סרט של אחד מוצג בחיפה וסרט של השני באייקון בתל אביב, אבל בשנים קודמות בקלות אפשר היה לדמיין את שני הבמאים האלה מחליפים פסטיבלים. בקיצור, אם אתם יכולים לזפזפ בין חיפה לתל אביב (ואם יש לכם בטן לסרטים די רוויי אלימות, אבל וירטואוזיים לגמרי), נסו ללכוד את שניהם על מסך גדול. או למצוא אותם בדי.וי.די מיובא. שניהם כבר ניתנים להשגה. אז מה הסרטים? הנה:

 

 

"צמא", פארק צ'ן-ווק (יוקרן באייקון)

 

 

 

רק סרט אחד של פארק צ'ן-ווק הוקרן בבתי הקולנוע בישראל, "שבעה צעדים", הסרט האמצעי בטרילוגיית הנקמה האלימה והפסיכופטית שלו (וסרט שוויל סמית כבר שנים רוצה לעשות לו רימייק אמריקאי). האיש הזה וירטואוז והוא הולך רחוק מאוד עם קולנוע חסר פשרות. אבל סרטו הקודם, "אני קיבורגית וזה בסדר", רמז שאולי הוא מנסה להתמתן אחרי גל סרטים אולטרה-אלימים. ובכן, הוא לא. אני מודה, כששמעתי שסרטו החדש של פארק הוא סרט ערפדים קצת נרתעתי. אני חובב ערפדים שחווה בימים אלה שובע מגל ערפדוני הצעצוע של בני הנוער האמריקאים וחשבתי שכבר מאסתי במוצצי הדם. עד שהגיע "צמא" המבריק ואושש לי את התיאבון. זה "אימפריית החושים" של סרטי הערפדים, אורגיית סקס ודם מבריקה שמצליחה לקחת את כל מה שכבר משומש בסרטי הערפדים ולהזרים בו… ובכן… דם חדש.

 

מתברר שהאוכלוסיה בדרום קוריאה מתחלקת די שווה בשווה בין נוצרים ובין בודהיסטים, ו"צמא" הוא הסרט הראשון שאני רואה מקוריאה שמתייחס למפגש הדתות הזה. מיתוס הערפדים נולד כפולקלור נוצרי – המיתוס נולד כסיפור של אדם שמפנה עורף לאלוהים ולוקח על עצמו פולחן דם, והפך עם השנה לסוג שד, או מלאך חבלה, שמייצג את היצרים החייתיים שבבני האדם וחי רק בלילות, ושניתן להשמידו על ידי נפנוף מולו בצלבים או התזתו במים קדושים. אבל ב"צמא" הגיבור שלנו הוא כומר שהופך לערפד. ומה אתם יודעים, צלבים לא מזיזים לו. הגיבור הוא כומר שמתנדב לשמש שפן ניסיונות בקליניקה הבודקת וירוס קטלני של מחלה דמוית צרעת. עירוי דם נגוע שהכומר מקבל הופך אותו לערפד: הוא קם לתחיה, מחלים במהירות, מפתח צמא לדם, ומפתח תשוקה לכל תאוות הבשרים מהן נמנע לאורך חייו ככומר. הוא נהיה חזק, מהיר, מעופף, והוא מנהל רומן עז תשוקה עם אשת איש, ואז מחליט לרצוח את הבעל. מכאן אנחנו נוטשים את טריטוריית סרט הערפדים ועוברים לעולם המלודרמה המשפחתית עם טוויסט קוריאני מקורי: מסרט ערפדים אנחנו עוברים לסרט על רוחות רפאים. כי החצי השני באוכלוסיה, כאמור, הוא בודהיסטי, וכל עולם השדים מאוד חזק בבודהיזם (ובקולנוע האסיאתי, בין אם זה בסרטי אימה או בסרטים ספיריטואליסטיים, במדינות דרום מזרל אסיה, רוחות רפאים הם חלק טבעי מהעולם). אבל כאן יש לנו עולם מושגים שלם המגיע מהקולנוע המערבי והנוצרי שמתערבב עם עולם הדימויים של הקולנוע האסיאתי: מצד אחד שדים שהולכים בינינו, מצד שני הכומר שאמור לתפקד בסרטי האימה כמגרש שדים. אבל האם כומר שהפך לערפד ורוצח יכול להיות גם מגרש שדים?

 

 

הקשרים עם "אמא", הסרט הבא שנסקר, מפתיעים. גם ב"צמא" יש סיפור עם אמא שתלטנית מדי, והשחקן הראשי המגלם את הכומר, הוא סונג קנג-הו, שהיה השחקן הראשי בשני סרטיו הקודמים של בונג ג'ון-הו. "צמא" הוא לא סרטו הטוב ביותר של פארק, ויש רגעים שבהם הוא קצת מתקשקש, אבל יש בו כמה סצינות אדירות, מפתיעות ויפהפיות, ועם רגעים נפלאים של פיוט וחסד – סצינות החיזור בין הכומר והאשה מעולות – והוא מצליח לקחת את כל מה שאנחנו כבר מכירים מלקסיקון הערפדים ולמקם אותם בסיטואציה קולנועית לא צפויה שיוצרת לא מעט רגעי אירוניה. ויש לסרט תנופה עצומה.

 

 

"אמא", בונג ג'ון-הו (יוקרן בפסטיבל חיפה)

 

 

למעשה, בונג ג'ון-הו הוא אחד הבמאים הכי אדירים שעובדים כעת בעולם, ונדמה לי שדווקא סרט כמו "אמא", שהוא לכאורה נראה שונה מסרטיו הקודמים ואולי קצת פחות מלהיב מהם (בתחילה), הוא עדות לעד כמה מבריק הוא. אבל כדי לראות את זה, צריך סבלנות, כי הסרט הזה מתחיל כמו דבר אחד, אבל הופך לדבר אחר לגמרי. להטוטנות כזאת של קולנוע מעלה בי חיוכים גדולים בזמן הצפייה. ובעצם, כשחושבים על זה, הלהטוטנות הזאת קיימת גם ב"אמא" וגם ב"צמא". שניהם מדלגים בווירטואזיות בין סגנונות וז'אנרים. אם "צמא" התחיל כמו סרט אימה אבל אז הפך לדרמת משפחת (על טריפים), הרי שב"אמא" זה כמעט הפוך: זה מתחיל כמו דרמה משפחתית הכי סטנדרטית, אבל אז הופך למותחן פשע פסיכולוגי מסובב למדי.

 

 

עוד דבר: בשני הסרטים מצאתי את עצמי חושב לא מעט על פדרו אלמודובר, שגם הוא – כשהוא במיטבו – מצליח לערבב בין מלודרמה משפחתית ובין מותחנים פסיכולוגיים. ועוד נקודה: גם בונג וגם פארק בסרטיהם מצליחים (ממש כמו אלמודובר. כאמור, כשהוא במיטבו) לשלב אלמנטים שנראים כמו מחול יותר מאשר קולנוע. האופן שבו הם מתייחסים לתנועה – של הדמויות ושל המצלמה – מראה שהם במאים שחושבים בתמונות ובתנועות ולאו דווקא במילים, וזה מעניק לסרטיהם מעלות נשגבות של פיוט. ולכן, ככל הנראה טוב שהם מתמידים בעבודה במולדתם ולא נשאבים להוליווד – למרות שההצעות זורמות אליהם בשפע (אני רק מדמיין איזה סרט מבריק היה יכול להיות "נערה עם קעקוע דרקון" אם פארק צ'ן-ווק היה מביים אותו). האסוציאציה לאלמודובר לכאורה הגיונית יותר כשזה מגיע ל"אמא", הרי לאלמודובר יש גם עניינים עם אמהות, ונדמה בתחילה ש"אמא" הוא אכן דרמה משפחתית, על אם מטפלת בבנה רפה השכל. הוא כבר בן 20 ומשהו והיא כבר די קשישה, ונדמה שכבר מזמן היא הרימה ידיים כשזה מגיע לטיפול בו. כשהוא היה צעיר יותר היא אף ניסתה לרצוח אותו ולהתאבד. אך מאז נדמה שקשרים המנטליים שביניהם רק הפכו פחות ופחות בריאים. כשבנה נעצר ומואשם ברצח נערה, האם – שעוסקת בריפוי אלטרנטיבי – יוצאת להוכיח את חפותו. והיא תעשה הכל כדי להביא לשחרורו. הכל. וכאן הסרט מתחיל ספירלה הדרגתית לעבר טירוף. למשל, הופתעתי לגלות מה אפשר לעשות עם מחטי דיקור סיני.

 

בונג ג'ון הו הוא במאי ענק. סרטו "זכרונות של רצח" השפיע, לדעתי, על "זודיאק" של דיוויד פינצ'ר, מותחן פשע משטרתי שיורד לפרטים הכי קטנים של החקירה ומציג את עולם המשטרה כמו בחיים: ללא פתרונות הירואיים. סרטו הבא, "המארח", היא סרט מפלצות מבעית/מצחיק שהראה שלאיש יש יכולת להיות ספילברג קוריאני. לכן טיפה הופתעתי מההתחלה של "אמא", שנראה כמו סרט אסיאתי משפחתי רגיל, ללא הברקות בימוי. אבל זו תחבולה, כי ככל שהעלילה מתפתלת ככה גם הבימוי נהיה יותר ויותר וירטואוזי. עד שהוא מגיע לסצינת שיא פנומנלית בביתו של אספן אשפה, ולבסוף לשוט סיום פשוט בלתי נתפס ביופיו.

 

 

גם ב"צמא" וגם ב"אמא" יש רגעים כל כך מפעימים של קולנוע – של עבודת מצלמה והברקות של בימוי – שלא אחת הרגשתי צורך פשוט לקום ולהריע לבמאים על שוטים שלהם. שני סרטים אדירים, שמתחילים מתון ונגמרים בטירוף, ועם המון דם.

 

זה נראה לי אחלה שיר לגמור איתו את צום יום כיפור ולחתום את הימים הנוראיים. וויל.איי.אם מתארח "ברחוב סומסום":

עד לפני כמה שנים גם אני הייתי חלק מהריטואל התקשורתי הישראלי הכה שנון הזה, להקדים את יום כיפור בספיישל די.וי.די. כמו רבים מעמיתיי גם אני חשבתי ש-25 שעות הדממה הן זמן מצוין דווקא לבולמוס. להילחם בדממה של יום כיפור, ולהפוך אותו ליום של הדבקת פערים. אני כבר לא משתתף במשחק הזה. ביום כיפור אני מכבה את המחשב והטלוויזיה, וזו השנה השלישית שאני גם צם. ערב יום כיפור הוא גם זמן לבקשת סליחות בין אדם לחברו (לפני שנלך להתחנן לסליחה מבורא עולם). למרבה הצער, מתברר שמבקרי קולנוע ובעלי בלוג צריכים לבקש סליחה יותר מכל אדם אחר. האפצ'י הזה שמדגדג כם באף הוא מרוב אבק לשון הרע שמתעופף פה בבלוג. אז קודם כל, אני סולח ומוחל לכל מי שפגע בי והעליב אותי והשמיץ אותי והפיץ עלי שקרים והאשים אותי ואפילו רק חשב עלי בלב דברים איומים. אני סולח למקרינים שהקרינו סרטים בלי פוקוס ובלי ווליום, למפיצים שגנזו, לאנשים בתור שדחפו, ליחצנים שהחרימו. אני סולח. בלי בדל ציניות, לגמרי לגמרי סולח. ואז אני בעצמי מבקש את סליחתכם. אם כתבתי עליכם ונפגעתם, סליחה. אתם מוזמנים לספר לי – במייל או בתגובות – איך פגעתי בכם, כדי שאדע לא לחזור על חטאי בעתיד. אם לא כתבתי עליכם ונפגעתם, גם סליחה. גיליתי שלא פעם דווקא יוצרים שחיכו שאכתוב עליהם משהו ובסוף לא כתבתי כלום – בין אם כי לא היה לי מה, בין אם לא היה לי מתי – דווקא הם מסתובבים על טינה לא קטנה עלי בבטן. אז אני מתנצל. סליחה אם בזבזתי לכם את הזמן. מקווה שגם אתם סולחים לי.

למרות שזו בקשה איומה ונוראית למונה הטראפיק של האתר, הייתי מאיץ גם בכם להתמסר לצלילי השקט של היום הזה. לסגור מחשב, לכבות טלוויזיה ולנסות להתמודד עם הנפש במצב הנטו שלה. אולי לפתוח ספר ולקרוא בו מה הסיפור בכלל עם היום כיפור הזה. אולי לקרוא את ספר יונה, אותו קוראים מחר בבית הכנסת (אחד הסיפורים האהובים עלי בתנ"ך. סיפור שמרגש אותי לגמרי). תמצאו לכם את הריטואל שלכם. ההדממה הזאת של יום כיפור מדהימה בעיניי, פלאית ממש. אני לא יכול שלא לחשוב שבסך הכל חצי דור, אולי דור, אחורנית, והיה ככה שקט בכל שבת, לא רק ביום כיפור. הלוואי וזה יחזור. קצת שקט, קצת התנתקות מכל האינפוזיות שלנו. זה עושה מסאז' נעים לנשמה.

ואנחנו ניפגש כאן אחרי הצום. במוצאי שבת.

ובזמן שאני עם מחשב כבוי, אם אתם עדיין מסתובבים כאן: אנא, התנהגו יפה.

זה היה אמור להיות ראיון חגיגי לראש השנה עם האחים משה וליאון אדרי, לחגוג איתם את הקיץ הפנומנלי שעבר עליהם ועלינו בקולנוע הישראלי. אבל לכו תתאמו פגישה עם שניהם יחד. בכל רגע נתון אחד מהם בחו"ל. אז זה הפך לראיון עם משה לבד, ליום כיפור. ואכן, עסקנו בראיון הזה גם בחשבון וגם בנפש.

יש המון על מה לדבר עם אדרי, עם כל הכובעים שהוא חובש. מפיק, מפיץ, בעל בית קולנוע, האיש שאוגר לעצמו עוד ועוד מעולם התוכן הישראלי: הוא קנה מאות כותרים מקטלוג הקולנוע הישראלי, קנה את הד ארצי, קנה את אן.אם.סי, ובשבוע האחרון התברר לי שהוא גם קנה את חברות ההפקה של אריק ברנשטיין ("עלמה") ושל מיכה שרפשטיין. מה הוא יעשה עם כל התכנים האלה? לא ברור. אבל הוא בולע הכל.

אני חושב שמשה וליאון אדרי עשו מהפיכה ענקית לקולנוע הישראלי בשנת 2004. תחילה עם הכניסה רבת החזון של סינמה סיטי לעולמנו, מתחם (שנפתח ב-2003) ששינה כמעט בין לילה את הרגלי צפיית הקולנוע בארץ. ואף אחד, אבל אף אחד, לא האמין שזה יצליח. אני זוכר את זה היטב, כתבתי אז ב"העיר" והייתי הראשון שפרסם את הידיעה על הפתיחה של סינמה סיטי (אחרי שעברתי שם במקרה). כל מי שהגיב לידיעה הזאת עשה את זה בלעג ומתוך הבטחה שהאחים הולכים להתרסק. אבל הם עשו מהפכה. ואז הם גם עשו לכולם בית ספר באיך מפיצים סרט ישראלי. כמו שובר קופות הוליוודי. רוב מוחלט של הסרטים שמכרו בשש השנים האחרונות יותר מ-200,000 כרטיסים הופצו על ידי האחים אדרי.

אבל היו גם כשלונות, וטעויות, וצבירת הכוח גם יצרה להם אופוזיציה, מפיקים ויוצרים שמתרעמים שהאחים צברו לעצמם יותר מדי כוח: גם מפיקים, גם מפיצים, גם בעלי בתי הקולנוע, גם בעלי חברת הפצת הדי.וי.די, גם בעלי חברת הפצת הפסקול, גם בעלי הרשת למכירת והשכרת הדי.וי.די (בלוקבאסטר) וגם סוכני המכירות לערוצי הטלוויזיה. אם אדרי ויתר על סרט שלכם להפצה, החיים שלכם יהיו הרבה יותר קשים בהבאת צופים (אבל זה אפשרי. "עג'מי" ו"ואלס עם בשיר" עשו מספרים נאים מאוד בלי אדרי). ובאופן משונה, אנשים שדיברו איתי בעבר באופן נוקד מאוד נגד אדרי והכוח שמצוי בידו בשליטה על תחום הקולנוע בארץ, הפסיקו לדבר נגדו ברגע שהוא השקיע בסרטם. וזו גם התחושה שקיבלתי ממנו כשישבתי איתו במשרדו בסינמה סיטי. שמבחינתו הקולנוע הישראלי זה מחנה אחד, אין צדדים. כולם באותו צד. והמשימה של אדרי, אם הבנתי נכון, כפולה: לעשות סרטים שיביאו קהל, ולמצוא את הסרט שיביא את האוסקר. אדרי רוצה את האוסקר.

הנה הראיון שקיימנו לפני כשבועיים. זו גרסה מעט יותר ארוכה מזו שהופיעה לבסוף בדפוס בגיליון יום כיפור, פשוט ממגבלות מקום. זו, אם כן, הגרסה המלאה.

 

 

פורסם ב"פנאי פלוס", 15.9.2010

 

 

משה אדרי טוען שזה היה הקיץ הטוב ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי. והוא שולף מספרים כדי לבסס את טענתו. על פי הערכותיו, פחות או יותר בימים אלה הוא מציין את הרגע שבו 900 אלף כרטיסים נמכרו לשני הסרטים שהוא השקיע בהפקתם. אדרי מדווח ש-600 אלף כרטיסים ימכרו עד סוכות ל"זוהי סדום" ו-300,000 כרטיסים ימכרו ל"פעם הייתי". אני נוטה להיות חשדן כשזה מגיע לדיווחי מפיקים ומפיצים באשר לנתוני מכירות הכרטיסים. אבל אני לא חושב שהם משקרים, אלא רק מקדימים את זמנם. אם אדרי אומר ששני הסרטים יחד מכרו 900,000 כרטיסים אני מאמין לו, אבל אני מעריך שזה יקרה רק בעוד שבועיים-שלושה, אולי אפילו חודש, ולא בשבוע הבא. אבל אלה ניואנסים קטנוניים כי אנחנו נותרים עם 900,000 כרטיסים שנמכרו לשני סרטים. ועם שיא חדש של יותר מ-25 שנה: "זוהי סדום" עקף את "סוף העולם שמאלה" (שמכר ב-2004 450,000 כרטיסים) והפך לסרט הישראלי הכי נצפה בבתי הקולנוע מאז "מאחורי הסורגים" ב-1984. למעשה, 600,000 כרטיסים זה בערך מה שנמכר גם ל"גבעת חלפון אינה עונה", בימים בהם הקולנוע הישראלי היה בשיא הפופולריות שלו. "אבל 'גבעת חלפון' לא מכר את ה-600,000 כרטיסים שלו כל כך מהר", אדרי מתגאה.

– טוב, זו היתה תקופה אחרת. היום עם המולטיפלקסים אתה מוציא סרט ב-30 עותקים, פעם היו מוציאים סרט בעותקים בודדים שהיו נודדים בין עיר לעיר.

"נכון. למרות שאת 'גבעת חלפון' נדמה לי שהפיצו ב-15 עותקים. אבל צריך להיות הגון, בימים ההם סרטים יצאו בימי שישי ורוב בתי הקולנוע היו סגורים בשישי בערב בגלל הסטטוס קוו עם הדתיים, אז לקח לסרט יותר זמן להגיע למספרים הסופיים שלו".

– הופתעת מההתקפה של המבקרים על "זוהי סדום"? נראה לי שחוץ ממני אף אחד מעל גיל 15 לא אהב את הסרט.

"לא הופתעתי. מההתחלה ידעתי שזה יהיה סרט לקהל ולא למבקרים. תראה, גם את 'גבעת חלפון' ו'אסקימו לימון' ו'סנוקר' המבקרים שחטו כשהם יצאו אבל הקהל הפך לקאלט. ככה היה גם עם 'סוף העולם שמאלה'".

– כמה עלה להפיק את "זוהי סדום"?

"11 מיליון שקל. עם מוסיפים את עלויות ההפצה זה 13 מיליון שקל".

– מאיפה הגיע הכסף?

"400 אלף דולר הגיעו מקרן רבינוביץ' וכל השאר התחק חצי-חצי בינינו – חברת יונייטד קינג – ובין קשת. יצא לכל אחד מאיתנו לשים בערך 4.5 מיליון שקל".

– טירוף. אני מבין למה הקרן השקיעה, זה ממילא לא כסף שלה. אני מבין למה קשת השקיעה, כי היא מחויבת מבחינת הרגולציה להשקיע בקולנוע, וזה מסתדר לה טוב עם הטאלנטים שלה. אבל להשקיע כסף פרטי בסרט ישראלי? מאיפה הבטחון שתראה את הכסף בחזרה?

"הייתה לי תחושה. אמרתי לאבי ניר (מנכ"ל קשת) שאני מרגיש שהסרט הזה יביא 600-700 אלף צופים".

– באמת?

"כן, הייתי בטוח בזה".

– אוקיי, בוא נחזור לשנת הקולנוע הנוכחית שאתה טוען שהיא כל כך מוצלחת. נגיד שבאמת אתה מגיע ל-900 אלף צופים משני הסרטים האלה עד סוכות. עדיין, ב-2004 וב-2007 היו לך שנים עם 1.2 מיליון כרטיסים מסרטים ישראליים בשנה".

"אבל כאן יש לך 900 אלף כרטיסים רק מהקיץ".

– אבל איזה עוד סרטים יש לך השנה שימכרו כרטיסים? לפני "פעם הייתי" לא היה שום להיט השנה.

"תכף ייצא 'הדקדוק הפנימי' שאנחנו מפיצים שאני מעריך שימכור בין 150 ל-200 כרטיסים. ואחריו 'שליחותו של הממונה על משאבי אנוש', גם סרט שהשקענו בו, שאני גם חושב שיכול לביא 150,000 כרטיסים. ואחרי זה את 'התגנבות יחידים', שגם אותו נפיץ, שלדעתי גם יכול להצליח".

– אני מסכים. נראה לי שהוא יכול להפתיע אצל הקהל, כמו "שבעה".

"אני לא הופתעתי מ'שבעה'. איך שראיתי את הסרט אמרתי לרונית (אלקבץ) שהוא יביא 200 אלף צופים. היא חיבקה אותי כל כך חזק שכואב לי עד היום".

"שבעה" אכן מכר 200 כרטיסים. למעשה, אדרי טוען שכל סרט שהוא מעורב בו הוא יודע להעריך כמה צופים הוא יביא והוא לרוב מדייק. "רק עם סרט אחד פישלתי בכל השנים שלי, וזה היה 'מטאליק בלוז' של דני ורטה. הייתי בטוח שהסרט יהיה להיט, אבל בסוף הגיעו רק 60,000 צופים".

 

 

אדרי, בן 59, הוא כרגע – יחד עם אחיו לאון – האיש הפרטי הכי חזק בקולנוע הישראלי. הקולנוע הישראלי במשך שנים, מאז 1979, התבסס כמעט כולו רק על כסף ציבורי, שמומן דרך קרנות הקולנוע. מה שהפך את מנהלי הקרנות ואת שרי התרבות לאנשים שהכי השפיעו על פני הקולנוע הישראלי, עד שהגיע אדרי. הוא הראשון מזה שלושים שנה שמזרים כסף פרטי להפקת סרטים ולהפצתם. אדרי מעריך שבשנת 2011 הוא יהיה מעורב בהפקה ובהפצה של לפחות עשרה סרטים ישראליים, חצי מכלל הסרטים שיופקו בארץ בשנה הבאה, וישקיע בהם כ-20 מיליון שקל, סכום שקול לתקציבן של כל אחת משתי קרנות הקולנוע הגדולות בארץ. שני הסרטים שהוא הכי מתרגש לקראתם ב-2011 הם "הערת שוליים", החדש של יוסף סידר (עם שלמה בראבא וליאור אשכנזי) ו"פלייאוף" של ערן ריקליס, המבוסס על סיפור חייו של רלף קליין. "פלייאוף" יהיה משהו", אדרי מבטיח. "זו ההפקה הכי גדולה שלנו עד עכשיו. 25 מיליון שקל".

אבל אדרי אינו רק מפיק קולנוע, הוא גם מפיץ קולנוע ובעל בתי קולנוע. קיץ 2010 היה משמעותי בחייו גם בזכות העובדה שהוא חנך בו את סינמה סיטי בראשון לציון.

– אתה גם מפיק, גם מפיץ וגם בעל בית קולנוע. אבל מה מהעיסוקים האלה הכי מעסיק אותך?

"ההפקה. אני גם הכי אוהב את זה. להפצה ולניהול בתי הקולנוע יש לנו אנשים שעושים את זה. יעקב כהן הוא מנכ"ל סינמה סיטי ואחד השותפים שלנו. וגם בהפצה יש אנשים שעובדים על זה. אני מעורב בכל ההחלטות, אבל רוב הזמן מוקדש להפקות שלנו".

 

 

אה, כן. שלנו. בראיון שלנו היה אמור להשתתף גם לאון אדרי, בן 62, אחיו הגדול של משה, אבל הוא היה בחו"ל ביום הראיון. אבל משה מרבה להדגיש שהקרדיט להצלחות שלהם משותף לשניהם. אלא שלאון נמצא כל הזמן על הקו לחו"ל, מטפל בעסקי האחים באירופה (יש להם רשת בתי קולנוע בספרד ובפורטוגל). אדרי הוא זה שנשאר בישראל. ובזה, למעשה, נמצא תמצית הסיפור כולו. בכל פעם שאני מנסה להבין מאדרי מה ההגיון להשקיע כל כך הרבה כסף בתחום כל כך הפכפך וכל כך לא רווחי כמו הקולנוע הישראלי, אני מגיע בסופו של דבר לאותה תשובה: "אני פשוט אוהב את זה. אני אוהב את המקום הזה. את ישראל. ואני אוהב את הקולנוע הישראלי". בכל פעם שאני מחפש טיעון לוגי יותר, ביזנסי יותר, אני נאלץ להבין שיש כאן משהו אחר. וירוס, שגעון לדבר, באג. והבאג הזה הקיץ הזה הגיע בינתיים לשיא: מיליון הצופים, הסינמה סיטי החדש בראשון, הסינמה סיטי החדש שנמצא בבניה בירושלים, ופרס הוקרה על פעל חיים שקיבלו בפסטיבל ירושלים. היה להם קיץ לא רע.

 

 

סיפור הצמיחה שלהם כבר תועד וסופר, לא נמחזר אותו. בתמצית: ילדות בדימונה, עבודה כמקרינים בבית הקולנוע המקומי, כניסה לעולם ההפצה מהדלת האחורית עם הפצתם של סרטים הודיים, ואז הכניסה למיינסטרים כשבסוף שנות השבעים נפלה לידיהם ההזדמנות להפיץ בארץ את "סופרמן" שמכר 400,000 כרטיסים והכניס אותם לליגה הארצית, מול מפיצים ותיקים ועשירים יותר (ואשכנזים). נדמה שזה היה הדרייב שלהם: להתחרות במפיצים המבוססים, חלקם מפיצים בני מפיצים, אצולה קולנועית ותיקה. וכשמנטרלים את הציניות מתגלה עוד עניין, שלא רגילים למצוא בשנת 2010: ציונות. מהזן הישן, כזאת שבאמת רוצה לעבוד רק בישראל. הפטריוטיות של האחים אדרי משפיעה גם על הבחירה הרפרטוארית שלהם. הם נמנעים מלהפיק או להפיץ סרטים שנויים במחלוקת מבחינה פוליטית, ולכן לא רצו להתקרב ל"ואלס עם בשיר" ול"עג'מי", לאו דווקא החלטה נבונה מבחינה מסחרית, בדיעבד. אבל כמו כל ההחלטות שלהם, באה מהבטן.

– כשאתה משקיע בסרט אתה חושב מה הקהל יאהב או שאתה פשוט נציג הקהל וטעמך שקול לטעם הקהל הרחב?

"אני נציג הקהל. מה שהקהל אוהב אני אוהב. תראה, אני לא קורא תסריטים. אין לי כוח לזה. בשביל זה יש לי אנשים שעושים את זה, בודקים מבחינה מקצועית. אני צריך שיבוא במאי ויספר לי את הסיפור בחמש דקות, אם הוא תפס אותי, אני בפנים. את השיטה הזאת למדתי ממורי ורבי, אפרים קישון. אם הסיפור תופס אותך, הסרט יעבוד".

– מה הסיכוי שיהיה לנו עכשיו מעין "זוהי סדום" כל שנה?

"אני מאוד רוצה. אני חושב שהקמנו כאן צוות – אני, אבי ניר ואבי נשר – שיכול לעשות את זה. תבין, העבודה על 'זוהי סדום' היתה לא פשוטה. לקח לנו 30 חודש להרים את הסרט והיו רגעים שנראה שזה לא יוכל לקרות. אני חושב שמרגע שהכנסתי לתמונה את אבי נשר הכל התחיל להתחבר. תראה, אני מאוד אוהב את מה שמולי (שגב) ואדם (סנדרסון) עשו, אבל בכל זאת, הם באים מטלוויזיה. ורק כשאבי נכנס לתמונה הסרט התחיל לקבל נפח של קולנוע".

– אז מה צפוי לנו הלאה?

"אני רוצה עוד סרט עם החבר'ה של 'ארץ נהדרת'. ואני מדבר עם אבי ניר על רעיון לעשות סרט של 'רמזור'. ואני רוצה שנעשה את הסרט הראשון בתלת מימד. היה רגע שרציתי לעשות את 'זוהי סדום' בתלת מימד, אבל עד שחשבתי על זה, זה כבר היה מאוחר מדי".

הם התחילו בהשקעה בסרטים כתומכים סמויים ב"אבא גנוב" של יהודה ברקן. הסרט הראשון שאדרי עזר לממן היה "שורו", סרט הבכורה של שבי גביזון מ-1991.

– אבל אני לא מבין. באמריקה הצלחה של סרט אחד מכסה כשלונות של עשרה סרטים ועוד משאירה רווח. בארץ כל כך מעט סרטים מצליחים שהסיכוי להרוויח כסף נורא נמוך. מה ההגיון הכלכלי?

"זה בדיוק מה שאח שלי אומר לי. הוא גם לא מבין את זה. הוא אומר לי שאם היינו שמים את כל הכסף שהשקענו בקולנוע בנדל"ן, עכשיו כבר היתה שכונה על שמנו איפשהו בתל אביב. והוא צודק. אם הייתי שם את כל הכסף במניות של טבע הייתי מכפיל את הסכום. אבל קולנוע זה האהבה שלי. וחוץ מזה, אני אומר ללאון שאם הוא רוצה שיזכרו את השם הזה 'האחים אדרי' בעוד 50 שנה, זה רק דרך סרטים, לא דרך קניית נדל"ן. תראה את האחים וורנר".

– אז תקראו לחברה שלכם 'האחים אדרי'. איזה מן שם זה "יונייטד קינג"?

"נכון. יש סיכוי שנעשה את זה".

 

 

לכאורה אין הגיון כלכלי במה שאדרי עושה, אבל אסור לנו להיתמם. הוא לא היה נשאר דקה בתחום אם הוא לא היה רווחי. והדרך שבה הנושא הזה רווחי זה בזכות סיפור ההצלחה שנקרא סינמה סיטי. אמנם אני מטבעי נוטה להיות חשדן כלפי אנשי עסקים שמונעים משיקולים של רווחים וכסף, אבל כשזה מגיע לענייני קולנוע והפקה אני חייב להוריד את הכובע בפני אדרי. האיש הזה באמת חולל כאן מהפכה. בסוף 2003 הוא פתח עם אחיו – בשותפות עם המפיק הצרפתי סמואל חדידה – את סינמה סיטי בצומת גלילות. תוך שבוע פני הקולנוע בישראל השתנו. עד אותו יום רשתות הקולנוע בארץ היו מיושנות מאוד. כמבקר קולנוע, כתבתי בלי סוף על תנאי ההקרנה והסאונד הירודים באולמות ההקרנה בארץ. סינמה סיטי עש מהפכה באיכות ההקרנה והסאונד. מהפיכה שהובילה לפתיחת יס פלאנט, שאפילו שידרג את החוויה עוד יותר. ופתיחת יס פלאנט הביאה להקמת סינמה סיטי ראשון לציון. בתוך שבע שנים ישראל הפכה ממדינה שאיכות ההקרנה בה היתה נחותה לאחת המדינות המתקדמות באירופה מבחינת תנאי צפייה. פתיחת סינמה סיטי יצרה גם שנוי משמעוי במפת ההפצה בישראל: עד אז כל מפיץ הקרין ברשת בתי הקולנוע שלו. ההצלחה של סינמה סיטי גרמה לכך שלראשונה כל המפיצים צריכים כיום להציג את סרטיהם בכל הרשתות של כולם. ומרגע שנכנס סינמה סיטי לתמונה, כולם רוצים עכשיו את היכלי הקולנוע הענקיים, הלאס-וגאסיים בפאתי הערים. ובמרכזי הערים בתי הקולנוע נסגרים.

– מה עם בית קולנוע בתל אביב? זה בלתי נסבל ככה.

"דיברתי על זה עם רון".

– רון?

"רון חולדאי, ראש העיר שלך. אמרתי לו שימצא מקום שאפשר להקים בו בית קולנוע ושיקדם את זה. מצידי שלא יתן את זה לי, שייתן למישהו אחר. אבל שיקום עוד קומפלקס בתל אביב. אבל הוא ענה לי שמבחינתו סינמה סיטי גלילות זה בתל אביב. שאין לו בעיה עם זה".

– אני בשוק.

"תבין. אי אפשר להקים פרויקט כמו סינמה סיטי בראשון או כמו מה שאנחנו מקימים בירושלים בלי שתהיה דחיפה מצד ראש העיר. גם בראשון וגם בירושלים ראשי העיר דחפו את הפרויקט".

המהפכה של סינמה סיטי היתה יותר משמעותית מזה. מרגע שהיה לאדרי את בית הקולנוע, הוא התחיל להשקיע בהפקתם של יותר סרטים, וכל סרט שהוא האמין בו הוא הפיץ אותו כפי שאיש לא העז להפיץ סרט ישראלי מאז "אסקימו לימון": כאילו זה סרט הוליוודי, עם המון פרסום ובהמון עותקים. זה הימור שאפתני שהוכיח את עצמו. הקולנוע הישראלי אמנם התעורר לחיים ב-2001 עם "חתונה מאוחרת", אבל רק ב-2004 התחלנו לראות כאן סרטים ישראליים שוברי קופות באופן עקבי. "אביבה אהובתי", "בופור", "איים אבודים", "סוף העולם שמאלה", "נודל" ו"סיפור גדול" הם סרטים שאדרי הצטרף להפקתם (צריך לזכור שהוא לעיתים נדירות יוזם פרויקטים, אלא לרוב מצטרף כשותף להפקות של מפיקים אחרים) ומכרו בין 200 ל-300 אלף כרטיסים. השנה, שתי הפקות שלו, "פעם הייתי" ו"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", מועמדות לפרס אופיר בשבוע הבא. הסרט שאמור לזכות, "הדקדוק הפנימי", אינו הפקה שלו, אבל אדרי יפיץ אותו. כיום יודעים המפיקים שאם רוצים להביא 200 אלף צופים לקופות, צריכים שאדרי יאמין בסרט. זה לאו דווקא הפך אותו לאיש הכי אהוד בתעשייה. "לא" מאדרי משמעו כשלון מובטח לסרט שלך. או לפחות עבודה יותר קשה להצליח ("עג'מי" ו"בשיר" הצליחו לבסוף בלעדיו).

– אז בוא נראה אם אני מבין. ההגיון העסקי הפשוט אומר שאתה כמפיק רק צריך לדאוג שלא להפסיד כסף, כי את עיקר ההכנסות את ממילא עושה מזה שאתה בעל בית הקולנוע.

"בדיוק. בלי סינמה סיטי לא הייתי יכול לעשות את זה".

– וזה לא מרגיז אותך שרק אתה לוקח סיכונים בהפקת סרטים אבל שאר בעלי בתי הקולנוע כמעט ולא עוסקים בהפקה ורק חותכים קופון מההפקות שלך?

"לא. אני לא מונע מהם להיכנס להפקות. הם יכולים להשקיע גם".

– אז למה הם לא עושים את זה?

"אני לא יודע".

– ולמה אין עוד משקיעים פרטיים, אנשי עסקים, ששמים כסף בסרטים ישראליים?

"תראה, יצא ככה שיש לי לא מעט חברים עשירים. אבל אני לא מרגיש שאני יכול לבוא אליהם ולשכנע אותם להשקיע בסרט ישראלי, כי אני לא יכול להבטיח להם שהם ירוויחו כסף. וגם אם מרוויחים, זה סכומים קטנים. לאנשי עסקים זה זניח".

– מה זה זניח? כמה תרוויח על "זוהי סדום"?

"אם נגיע ל-700,000 כרטיסים זה יהיה כמה מאות אלפי דולרים. כדי לעשות את הכסף הגדול צריך שסרט יימכר בחו"ל. אם נצליח למכור את 'סדום' בחו"ל אז הוא יהיה סרט רווחי".

– טוב, זה לא יקרה. נורא קשה למכור קומדיות למפיצים זרים. בשביל זה אתה צריך להפיק סרטים כמו "ביקור התזמורת" ו"ואלס עם בשיר", אבל אתה לא הולך לכיוונים האלה.

"כן, זה נכון. אבל אל דאגה, בסוף יגיע הסרט שגם יביא המון קהל בארץ, וגם יימכר למפיצים בחו"ל וגם יביא את האוסקר. אני בטוח בזה".

– היית רוצה שבתור מפיץ יהיה לך חוזה עם אחד האולפנים הגדולים בהוליווד?

"למה לי? זה סתם כאב ראש. יושב לו איזה ילדון בלונדון ומחליט בשבילך הכל: מה תפיץ, מתי תפיץ, כמה עותקים. לנו יש חוזים עם מפיצים עצמאיים את אנחנו מחליטים הכל. אין אף אחד שקובע לנו".

– ומה דעתך על זה שא.ד מטלון ופורום פילם עומדות להתמזג?

"אין לי בעיה עם זה".

– אם זה יקרה הגיוני להסיק שאתה תנסה לקנות או להתמזג עם ג.ג?

"אין לי סיבה לעשות את זה. אני אומר לך, להיות מפיץ של אולפן הוליוודי זה כאב ראש. כל הזמן אומרים לך מה לעשות. עזוב. שמטלון ופורום וג.ג יטפלו בהוליוודים".

– חוץ מג.ג שתמכו בך מהתחלה, שאר המפיצים די ניסו לשים לך רגליים בהתחלה.

"לא, הכל היה בסדר".

– מה בסדר? אני זוכר את זה. אף אחד לא נתן לך סרטים לסינמה סיטי. החרימו אותך. קיוו שתיעלם.

"אה, זו היה רק איזה שבוע-שבועיים, אבל ברגע שראו שזה מצליח כולם רצו שהסרטים שלהם יוצגו בסיטי. אבל תבין, אף אחד לא האמין בסינמה סיטי. הרי לא שמנו כאן כסף שלנו מהבית. זה הכל ערבויות מהבנקים, והם היו בטוחים שאנחנו משוגעים לבנות קולנוע בבניין של הרב מכר. כולם היו בטוחים שניפול".

– אוקיי, מתוך ה-700,000 כרטיסים שאתה צופה שתמכור ל"זוהי סדום", כמה אתה מוכר בסינמה סיטי?

"בערך 40 אחוז. כשהיה רק את סינמה סיטי בגלילות זה היה בין 25 ל-30 אחוז. עכשיו כשנפתח בראשון זה עלה ל-40 אחוז".

– באמת? סינמה סיטי בראשון לא גנב קליינטים מגלילות?

"לא! אני יכול להראות לך את המספרים. המספרים גדלו. לראשון באות אוכלוסיות שלא היה להם בית קולנוע כבר שנים. קהל מאשדוד ומקרית גת. אנשים באים לסרט ונשארים במתחם שבע שעות".

– ומה-60 אחוז שמוכרים ברשתות המתחרות, כמה חוזר אליך?

"בערך 35 אחוז. זה משתנה משבוע לשבוע, ויוצא בסוף משהו כמו 35 אחוז".

 

 

זמן לחשב. 40 אחוז מ-700,000 כרטיסים שעולים 38 שקלים נכנסים במלואם לכיסו של אדרי. 35 אחוז מ-60 האחוזים הנותרים גם. כלומר, אם "זוהי סדום" יגיעו אכן ל-700,000 כרטיסים ההכנסות של אדרי מהסרט יהיו קצת יותר מ-16.5 מיליון שקל. ואם הוא השקיע על ההפקה וההפצה כששה מיליון שקל, זה רווח של עשרה מיליון שקלים, אותם הוא מן הסתם צריך לחלק בין שותפיו להפקה (קרן רבינוביץ וקשת) ומס הכנסה.

אדרי לא רק אוסף סרטים ישראליים – הוא כיום הבעלים של רוב הסרטים שאי פעם הופקו בארץ – אלא גם מוזיקה. הוא קנה את הד ארצי ואת אן.אם.סי, ואשתו – פנינה אדרי – מנהלת את חטיבת המוזיקה. בתחילה היה נדמה שאדרי רוצה להיות האיש ששולט גם בתוכן וגם בהפצה. היו דיבורים שהוא יקים מיזם אינטרנטי למכירת מוזיקה וסרטים און-ליין, אבל זה לא קרה. הוא ניסה להיכנס לעולם הטלוויזיה בשותפות בערוץ הקולנוע הישראלי של יס, אבל זה לא האריך ימים. והיו שמועות שהוא שם עין על רכישת נתחים מקשת, כדי להפוך לזכיין. הוא לא מסתיר את העובדה שחיים סבן וארנון מילצ'ן הם סוג של מודלים לחיקוי עבורו.

– אז יבוא יום שתעשה את הבוחטה שלך, ותעזוב הכך. או שתעבור לנהל איזו חברת הפקה בהוליווד או שתקנה את בזק כמו חיים סבן. והקולנוע הישראלי יחזור לדשדש.

"אין סיכוי. אני קשור למקום הזה ולקולנוע שכאן".

– קנית את כל הספריות האלה עם הסרטים והמוזיקה וכל התוכן, אבל מה אתה עושה עם זה? איך רואים מזה כסף?

"אני מאמין שבקרוב נבין גם את זה. בתחום המוזיקה הבטיחו לי שהאיי-טיונז הישראלי סוף סוף יקרה השנה ואז נתחיל למכור מוזיקה באופן דיגיטלי".

– מבטיחים איי-טיונז ישראלי כבר שנים.

"השנה זה יקרה, זה ודאי. כבר ב-2010".

– ומה עם מכירת סרטים?

"אני עוד לא יודע. אבל נראה לי ש-2011 תהיה שנת מפנה. שנמצא דרך איך למכור סרטים להורדה חוקית באינטרנט. אבל קודם כל צריך לדאוג שמשרד התקשורת ידאג לנו, יעזור לעצור את כל הפיראטים. הם הורגים לנו את העסק. שיעשו חוק כמו בצרפת, שמטיל את האחריות על ספק האינטרנט על כל מי שמוריד סרט".

– אה, אז אתה רוצה להילחם בפיראטיות כמו שנלחמים בסמים? לרדוף את המשתמש הקטן ולא את הדילר שהעלה את הסרט מלכתחילה או שמשכפל אותו בשוק?

"גם וגם".

– אתם מפרסמים לפני כל סרט את "דבר הפדרציה", שזו עבירה פלילית לצלם בבית הקולנוע. וזה סתם תרגום מאנגלית וגם הטעיה. הקהל שיושב באולם לא יודע שבישראל זו לא עבירה פלילית לצלם בבית קולנוע.

"אבל זה יהיה בקרוב. אנחנו עובדים על זה".

 

 

עד כאן "כלכליסט". ובחזרה ל"פנאי פלוס".

מתברר שאדרי הוא לא רק מפיק-מפיץ-בעל בית קולנוע, הוא גם דמות קולנועית. אבי נשר, ששלושת הסרטים שעשה עם אדרי מכרו כמעט מיליון כרטיסים יחד, החליט לכתוב את סרטו, "פעם הייתי", סביב בית קולנוע חיפאי המנוהל על ידי משפחת נמוכי קומה ניצולי שואה, אחרי שאדרי – שהיה מוכר להם סרטים הודיים בשנות הששים – סיפר לו עליהם. מתברר שהם היו קיימים באמת. וזה לא נגמר בזה: דמותו של ישראל קטורזה ב"סוף העולם שמאלה" מבוססת על דמותו של אדרי הצעיר. "אבי בא לשאול אותי שאלות על החיים בדימונה וסיפרתי לו. הדמות של קטורזה באמת מבוססת עלינו, לו היה קיוסק בסרט, לאבא שלי היתה קונדיטוריה".

– נו, אז אם אתה רוצה להנציח את השם 'האחים אדרי' נראה לי שאין מנוס מלכתוב סרט, על האחים שיצאו מהקונדיטוריה בדימונה והגיעו לאוסקרים.

אדרי מחייך. "אני חושב על זה. זה יקרה. יש לי כמה רעיונות".

איזו בשורה משמחת! חברת תיאטראות ישראל של מוקי גרדינגר חתמה על הסכם עם חברת איימקס הקנדית להקים בארץ במהלך 2011 שני אולמות איימקס דיגיטליים. בידיעה על ההסכם לא מדווח איפה הם יוקמו, אבל אני מניח שלפחות אחד מהם יהיה במתחם יס פלאנט החדש שהחברה מקימה במערב ראשון לציון. השני בטח יהיה ביס פלאנט חיפה. אבל לשם כך נצטרך לחכות לעדכונים.

הסיפור של איימקס בישראל עד כה עצוב למדי. הראשונים שהשיגו את הזיכיון של איימקס בישראל ניסו להחדיר אותו בתחילה כאטרקציה לתיירים באילת, בפירמידה הכחולה והאידיוטית שעומדת שם בקצה מסלול ההמראה בשדה התעופה. לא ברור מה השתבש שם, אבל מהר מאוד הפירמידה הזאת הפכה לבית קברות לסרטי איימקס עתיקים ומיושנים שכלל לא הופקו על ידי חברת איימקס עצמה. אז ניסו בסינמה סיטי להביא מעין איימקס-מזויף בשם "סינמקס", שיטה מתחרה להקרנת סרטים על מסך ענק. אבל ההימור הזה נכשל. איימקס הפכ למפיצה הבלעדית של התוצרת ההוליוודית בפורמט המסך הענק ושיטת הסינמקס נותרה נטולת סרטים להקרנה. ואז אנשי איימקס התאחדו עם ג.ג ליצירת גלובוס-מקס, והקמת אולם איימקס (נהדר) בקרית ביאליק. "בייוולף" ו"האביר האפל" הספיקו להיות מוקרנים שם ברגע אחד קטן של קורת רוח מכך שיש איפשהו לראות בארץ סרטים – גם בתלת מימד – על מסך ענק. החוויה היה פנומנלית. אבל מישהו שם כנראה התבלבל בחישובים ולא שם לב כמה זה יקר להביא את גלילי האיימקס העצומים (ובתלת מימד זה כפול), ובשקט בשקט – אפילו בלי הודעה לעיתונות – האיימקס התאדה, והזיכיון הוחזר לבעליו.

עכשיו אנשי תיאטראות ישראל – שבבעלותם 11 אולמות איימקס במזרח אירופה – ניצלו את הקשרים שלהם עם החברה הקנדית והם לקחו את הזיכיון לעצמם. עכשיו, אני מקווה, שהאיימקס סוף סוף ישרוד בארץ. קודם כל, כי זה איימקס דיגיטלי, שזה מנטרל את הוצאות השינוע של גלגלים עצומים של פילם (עותקי 70 מ"מ). אני גם מניח שזה אומר שמסכי האיימקס בארץ יתנו קדימות לסרטי דיסני, שגם הם מופצים על ידי אותה חברה (ובמילים אחרות: מה יקרה כשגם סרט של דרימוורקס וגם סרט של דיסני ירצו לצאת באיימקס באותו שבוע? איכשהו נראה לי ברור מה יקרה, לא?).

אני מת על איימקס. אני חושב שסרטים צריך לראות בגדול ובווליום גבוה. אני, למשלל, מת לראות את "אווטאר" באיימקס (ומקווה שגם ב-2011 יתאפשר לעשות את זה, למרות שזה יהיה סרט בן שנתיים אז. ובכלל, אני מקווה שהם יארגנו הקרנות חצות של "קלאסיקות איימקס", החל מאחד הסרטים הראשונים שהומרו לפורמט המסך הענק, "אפולו 13 ", ועד ל"האבל", סרט האיימקס שצולם בטלסקופ החלל).

אבל… באותה נשימה ממש, אני צריך להגיד: אבל…

כי אנחנו לא באמת נקבל "איימקס". לא איימקס במובן של המסך הענק, העצום, כמו זה שהיה בקררית ביאליק, או יש באילת, או יש בסוני לינקולן סקוור בניו יורק, למי שביקר (ככל הנראה אולם הקולנוע הבודד הכי טוב בעולם). אנחנו נקבל את האיימקס הדיגיטלי, שהוא אמנם יותר גדול ממסך קולנוע ממוצע, אבל הרבה יותר קטן מהאיימקס המקורי. באמריקה כבר התחילו לכנות אותו "בייבי איימקס" או אפילו "איימקס מזויף". וזה האיימקס שאנחנו נקבל. חולדה עם רינרן.

ב"סלאשפילם" ניסו כבר לפני שנה להביע תרעומת על ההבדל המשמעותי שבין איימקס "אמיתי" לאיימקס מזויף. ככה נראה ההבדל:

 

 

אבל, כפי שניתן לקרוא בידיעה כנראה שבהדרגה כל אולמות האיימקס הישנים עוברים המרה לאיימקס דיגיטלי, כך שנראה שהבייבי איימקס יהפוך לסטנדרט העולמי, כך שגעגוע למסך הענק (בגובה 30 מטר) יהפוך לנוסטלגיה כמו הגעגוע לתקליטי ויניל ומגברי שפופרות.

 

 

אגב, אל תתבלבלו לגבי המותג "סינמה סיטי" המופיע בידיעה ב"יאהו". כך קוראים לרשת בתי הקולנוע שבבעלות משפחת גרדינגר במזרח אירופה. אין קשר ל"סינמה סיטי" של האחים אדרי בישראל.

 

 

ותודה ענקית לקורא אייל ששלח לי את הלינק המשמח הזה. אמנם זה אייטם בן שבועיים, אבל לא ראיתי אותו לפני כן.

בזמן שאני עסוק בלבשל את הסעודה המפסקת של מחר גיליתי שני דברים מעניינים בשיטוטי בין הביקורות מפסטיבל טורונטו:

1.

הבלוגרים האמריקאים ראו את "הרשת החברתית" של דיוויד פינצ'ר והם באורגזמות ממנו. סשה סטון כתבה בטוויטר בצורה ברורה: זה הסרט שיזכה השנה באוסקר.

ומופע החימום עד שהסרט יגיע ארצה (מתי?): "הניו יורקר" פרסם השבוע כתבת פרופיל וראיון עם מרק צוקרברג שנמשך בערך 90,000 מיל וכולל שיחה עם ארון סורקין, התסריטאי שהפך את חייו של צוקרברג לפיסת אמנות.

2.

וג'ף וולס יצא מ"החוב" של ג'ון מאדן אחרי 40 דקות. מה הרגיז אותו? המשחק, והעובדה שהוא לא האמין לרגע שהשחקנים הצעירים יהפכו בזקנתם לשחקנים המבוגרים. מצחיק, כי זה אחד הדברים שהציקו גם בגרסה הישראלית המקורית של אסף ברנשטיין. כתבתי אז: "אני לא קונה לרגע שנטע גרטי תיראה כמו גילה אלמגור לעת זקנה". מצד שני, הייתי שמח לשמוע דעה של מישהו שישב וראה את הסרט עד סופו.