שניה, רגע. אחרי כשיתפוגגו אדי השמפניה של אנשי "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" אני חייב להחזיר אותם לקרקע המציאות עם כל ענייני הפרוצדורה והניירת שיש לפניהם כדי לעמוד בתקנוני האקדמיה האמריקאית: הסרט חייב להיות מופץ מסחרית בישראל עד 30 בספטמבר, שזה שבוע הבא, שזה שבוע לפני תאריך ההפצה המתוכנן של הסרט (זה לא אמור להיות ביג דיל. קודם כל, כי נכון יותר להזדרז ולהוציא את הסרט כדי לרכוב על המומנטום של הזכייה. וגם אם לא, לא תהיה לאדרי בעיה לתת לסרט אולם אחד להיות מוקרן בו בסינמה סיטי כדי לעמוד בתקנון האוסקרים). וטפסי ההגשה של הסרט צריכים להגיע למשרדי האקדמיה האמריקאית ב-1 באוקטובר, שזה יום שישי הבא, מרחק שלושה ימי עבודה – פלוס שבת ושני חגים – מעכשיו.

הנה התקנון.

עוד על טקס פרסי אופיר של אמש, בהמשך היום.

============

יש מנכ"ל חדש לסינמטק הרצליה. קוראים לו ניר רמון והוא מחליף את נעה רון, שהקימה את המקום. ניר רמון במקום נעה רון. ועדת המכרז עבדה בחרוזים.

=============

כששמעתי לראשונה על סרטו החדש של פאולו סורנטינו, שיהיה דובר אנגלית ועם שון פן בתפקיד הראשי, הימרתי ששם הסרט, "This Must Be The Place" הוא מן הסתם בשראת השיר של טוקינג הדס. ובכן, בינג! כעת, כשהפקה עברה מאירופה לשיקגו, מתברר שדיוויד בירן, כותב השיר ההוא, הוא אחד השחקנים בסרט. והוא גם יהיה מלחין הסרט. והעלילה? ללקק את האצבעות: שון פן הוא כוכב רוק – מעין בונו שכזה – שמגלה את עברו של אביו כניצול שואה ויוצא למסע כדי למצוא את הקצין הנאצי שהתעלל באביו במחנה הריכוז.

ודיוויד בירן מתארח עם לא מעט שירים – בעיקר מהאלבום האחרון שלו עם בריאן אינו – גם בפסקול "וול סטריט 2 ", שיוקרן ביום שישי בפסטיבל חיפה. אחד השירים – מן הסתם לחלחלתו של פאולו סורנטינו – הוא "There Must Be The Place". אופס.

===========

אחרי שאבק הרעש סביב העובדה שפסטיבל טורונטו חשף ככל הנראה את שני הסרטים שיובילו השנה במירוץ לאוסקר – "הרשת החברתית" נגד "נאום המלך" – אני חייב להודות שהביקורות שהכי ריגשו אותי היו ל"מאורת הארנב" של ג'ון קמרון מיטשל. שני סרטיו הקודמים של מיטשל, "הדוויג והשארית העצבנית" ו"שורטבאס", היו מהסרטים העצמאים הכי מדהימים והכי קיצוניים של העשור האחרון. והנה, איש השוליים המוכשר בטירוף הזה ככל הנראה עשה משהו שיזכה אותו גם בהכרת המיינסטרים. מרגש.

הטקס בתיאטרון ירושלים מתחיל תכף. אם אתה לא רוצים לחכות לשידור הטלוויזיוני (ערוץ 1, 21:30), רפרשו כאן כדי להתעדכן מי זכה במה בזמן אמת.

הסיטואציה כרגע היא שכל המדווחים שלי זוללים סושי במקום להיכנס לאולם ולהתחיל לעדכן. כרגיל, אני בבית. ואילו באולם תיאטרון ירושלים פרושים עשרות נציגי "סינמסקופ" מוכנים לדווח בזמן אמת מה קורה שם.

שמועה שמגיעה מליחשושים באולם: מישהו שם טוען ש"הדקדוק הפנימי" ו"שתיקת הארכיון" יהיו הזוכים הערב. אני מנסה להבין האם זו שמועה מבוססת או משאלת לב (ובכל מקרה תוך שעתיים נדע…).

שליש אולם ריק, ובמאי הטקס מנסה לשדל את אלה שיושבים מאחור למלא את השורות הקדמיות.

20:38: עכשיו מתחילים…

אוקיי, השמועות ממשיכות לזלוף מכל עבר. העדכנית: "הדקדוק הפנימי" יהיה הזוכה הגדול של הערב עם שבעה פרסים.

הו, משקיענים נציגי "סינמסקופ" בירושלים. השנה הם גם שולחים תמונות:

בסוף עוד יעבירו את הטקס בשידור חי. 20:53, ועדיין לא חילקו אף פרס.

או, בשעה טובה, הנה מגיעים הפרסים:

20:55. דביר בנדק ושירי גדני עם פרס שחקנית משנה.

שחקנית משנה: רוזינה קמבוס, "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש"

רוזינה קמבוס מקבלת את פרס שחקנית המשנה

פרס מוצדק וצפוי. רוזינה קמבוס הנהדרת גנבה את ההצגה עם תפקיד קומי, עסיסי ובלתי נשכח בתור "הקונסול".

21:00. זהר שטראוס ונטע פורת עם פרס שחקן המשנה.

שחקן משנה: מיכאל מושונוב, "מבול"

הו, זו הפתעה. איזה כיף. (סתם, שתדעו. מושונוב הוא אחד הקוראים הקבועים בבלוג ושחקן אהוב עלי מאוד).

21:10: אוולין קפלון ולימור גולדשטיין עם פרס התסריט

תסריט: נוח סטולמן, "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש".

מה זה? בינתיים 2:0 ל"שליחותו" נגד "הדקדוק".

21:16

צילום: אמנון סלומון, "התגנבות יחידים"

אמנון סלומון הוא הרוזינה קמבוס של הצלמים.

האמת, אני חייב לאמנון סלומון התנצלות. חשבתי לחכות עם זה לצאת "התגנבות" אבל זה נראה לי תזמון טוב. כשפורסם שדובר קוסאשווילי בחר בסלומון כצלם, אני הגבתי בבלוג בציניות. לא מאוד אהבתי את הדברים שסלומון צילם בעבר, בעיקר לאורי ברבש ולעלי נאסר. אבל די אכלתי את הכובע כשראיתי את "התגנבות יחידים" והרגשתי קצת טמבל שניסיתי לבקר את הסרט על סמך העבר.

דורון צברי בטוויטר, מוסיף: "אמנון סלומון, התגנבות יחידים, פרס הצילום. מפתיע. עושה רושם שהמשחק פתוח. הכל אפשרי. משה אדרי, מאחוריי, לחוץ לאללה".

21:22: שלישיית "מה קשור" מעניקה פרס מפעל חיים לזאב רווח.

ובינתיים, דורון צברי בטוויטר מאחורי הקלעים מדווח: "שמיל בן ארי וגילה אלמגור – בהלבשה – מגישים את פרס הסרט". וגם: "מביט בליין אפ. 92 נאמברים! פרס הסרט אייטם 86.. יא סאלם סאלמי! זה הולך להיות לילה ארוך…".

"מה קשור" וזאב רווח

21:41

עיצוב אמנותי: אבי אביבי, "זוהי סדום"

עיצוב תלבושות: לאורה שיים והילה ברגיאל, "זוהי סדום"

בינתיים התחיל השידור בערוץ 1. רגע משעשע ראשון: אקי אבני מדבר על "זוהי סדום" וקשת, והבמאי מכוון את מצלמתו לצלם את אבי ארמוזה במקום את אבי ניר.

אוי ואבוי, השידור הטלוויזיוני בלתי צפי.

21:52 דורון צברי ואורי ענבר עם פרס הסרט התיעודי (שאול דישי מעלה עשן)

סרט תיעודי: "חיים יקרים", שלומי אלדר

האמת, למרות שכך הימרתי לבסוף זו עדיין הפתעה. ותכל'ס, אני לא מבין את הראש של חברי האקדמיה. איך אנשי קולנוע מעדיפים את "חיים יקרים" (סרט מצוין, שלא יהיה ספקות) על פני "שתיקת הארכיון" (סרט נדיר)?

22:00 אייל שכטר ויאנה גור עם פרס המוזיקה.

מוזיקה: אבי בללי, "המדריך למהפכה"

חמוד, סולן אבטיפוס נותן פרס לסולן נקמת הטרקטור.

כולם מקבלים משהו הערב. חוץ מ"הדקדוק הפנימי"?

עיצוב פסקול: אשי מילוא וגיל תורן, "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש".

למה פלאטו שרון יושב ליד זאב רווח?

ועוד מצמרמורות שידור הטלוויזיה: אף מיקרופון לא מופעל כשמגיע תורו. תמיד עוברים למצלמה שנמצאת באמצע זום. והבמאי הורס את הסוף עם הצגת הזוכה לפני הזמן.

22:18 פרידה ממי שנפטר השנה: נדב לויתן, חליל אלוהב

22:21

עריכה: עמי טיר ומאור קשת, "המדריך למהפכה"

שמעו, מבחינת זוכים זה הטקס הטוב ביותר אי פעם. אני אשכרה במתח. שום דבר לא צפוי. הפרסים מחולקים לכל המועמדים (חוץ מ"הדקדוק הפנימי"? מה זה? איפה הוא?). הזוכים עצמם גם מרגשים מאוד בדבריהם. זה רק כל מה שמסביב שמביך, דברי הקישור וכו'. אבל יש כאן אקשן משגע. אני כוסס ציפורניים.

יש גם אתנחתאות מוזיקליות: אפי בן צור שרה את "לילה כחול עמוק" מתוך "וביום השלישי" ומאור כהן שר את "באנו לעשות שמח" מתוך "זוהי סדום".

מסמסי השמועות מתחילת הערב מסמסים עכשיו התנצלויות נבוכות.

22:31: רוזינה קמבוס ושרון אלכסנדר עם פרס השחקנית.

שחקנית: מיה דגן, "פעם הייתי"

ווי, סרט של אבי נשר זוכה בפרס. יום צונן בגיהנום.

22:40

שחקן: אדיר מילר, "פעם הייתי"

חברים, צדק נעשה כאן. והטקס הזה הופך מדהים מרגע לרגע. ומעדכנים אותי שכדאי לחכות בשידור לקטע של סשה אגרונוב, שהעניק לטקס הזה קצת פלפל.

(מצחיק אותי לראות את השידור ולראות את מסמסיי בפעולה. תודה לכם).

22:46

בימוי: ערן ריקליס, "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש"

וואו. אני בקונפליקט כאן. מצד אחד, ההתעלמות מ"הדקדוק הפנימי" קצת מביכה לדעתי. איך זה קרה? אבל באותה נשימה ממש: פרס לערן ריקליס הוא רגע היסטורי בתולדות הגוף הזה שנקרא אקדמיה. ריקליס הוא מאותם במאים סופר-מקצועניים שנדמה היה שהממסד קצת מתעלם ממנו. הוא ביים כמה סרטים נהדרים: "זוהר", "צומת וולקן", "הכלה הסורית".

22:54

הסרט: "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש".

הגרנד פינאלה של "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש"

וואו. איזה ערב. ששה סרטים זכו בפרסים. שינוי דרמטי בהשוואה לשנים בהן סרט אחד סחף כמעט הכל. אבל יש עוד הבדל: האקדמיה נטתה בשנים קודמות להלל את הצעיר והחדש. במאים שזה סרטם הראשון, שחקנים ילדים שהבריקו לרגע. ואילו השנה? הוותיקים, המבוססים, המקצועניים זכו. זה, יחד עם הפרס לזאב רווח, הם סוג של התקרבות מאוחרת – שהגיעה עיתה – של הממסד הקולנועי אל הקהל. אבל תהרגו אותי אם אני מבין איך מכל השפע הזה יצא ש"הדקדוק הפנימי" לא קיבל כלום. תסריט? עריכה? משהו קטן? משונה מאוד.

במוסף "הארץ" של ראש השנה כתב אורי קליין הערכה יפה לפול תומס אנדרסון, אחד הבמאים האהובים גם עליי, והביע שם ציפייה לקראת סרטו החדש, "המאסטר", שהיה אמור להתחיל את צילומיו הקיץ ולעסוק בסיפור לידתה וצמיחתה של כת בסגנון הסיינטולוגיה. אלא שכעת מתברר שלא רק שהצילומים שהיו צריכים להתחיל באוגוסט לא התחילו, ההפקה כרגע מבוטלת עד הודעה חדשה. וזאת אחרי שאנדרסון כבר התחיל חזרות עם שחקניו, פיליפ סימור הופמן וג'רמי רנר. לא ברור מה גרם לביטול ומה יעלה בגורל הסרט. אולי טום קרוז, ששיחק ב"מגנוליה" של אנדרסון, תפס אותו לשיחת הבהרה?

================

ובשעה שהעולם מחכה לראות מתי סוף סוף ייצא סרטו החדש של טרנס מאליק, "עץ החיים", מתברר שמאליק כבר נמצא בצילומי סרט עוד יותר חדש. ובאחד התפקידים הראשיים: אולגה קורילנקו, כפי שנלכדה בעדשתו של צלם שעבר במקרה בסט. רגע, זה אומר שדני לרנר יכול תיאורטית להתקשר לקורילנקו ולבקש ממנה שתתן לו שנייה לדבר עם טרנס מאליק? קול.

================

אז נראה אם הבנתי נכון את כל מה שקראתי מפסטיבל טורונטו: קולין פירת הולך לזכות באוסקר על תפקידו בתור מלך אנגליה ב"נאום המלך". סופי. נטלי פורטמן כנראה תזכה על "ברבור שחור". לא סופי. ועל פרס הסרט נאבקים מעכשיו שני סרטים עיקריים: "נאום המלך" ו"הרשת החברתית".

==============

בלוג הקולנוע הכי נקרא ברשת, "סינמטיקל", נקנה על ידי Moviefone, שירות מכירת כרטיסי הקולנוע באמריקה, ועיצובו שונה.

================

ואני מזכיר: היום ב-17:00 אתארח בפורום הקולנוע של וויינט. והיום ב-20:00 אנחנו מתחילים כאן לייב בלוג מפרסי אופיר (השידור בערוץ 1 יתחיל רק ב-21:30). למעשה, גם אם אתם נוסעים לפרסי אופיר תוכלו להשתתף בלייב בלוג דרך האייפון והבלקברי שלכם. נשמח לקרוא בתגובות דיווחים בזמן אמת מתוך האולם.

היום ב-17:00 אתארח בפורום הקולנוע של וויינט ואענה לשאלות הגולשים. על מה? על פרסי אופיר שיתקיימו הערב, על פסטיבל חיפה שיתחיל מחרתיים, אם מישהו ירצה לשאול משהו על הלכות סוכה, אענה ככל שאני בקיא, ואם מישהו ירצה לשאול משהו על הסרט התיעודי שקוששתי ושיוקרן בדיוק בעוד שבוע מהיום בחיפה, אענה גם על זה. הנה הלינק לפורום הקולנוע. אתם יכולים כבר להשאיר שם שאלות, או פשוט לבוא ב-17:00 ללינק הזה.

ומ-20:00 כאן בבלוג: דיווח חי של טקס פרסי אופיר מתיאטרון ירושלים.

ב-29 ביולי כתבתי פוסט על כך ששאול דישי ממשיך את הקמפיין שלו נגד "המדריך למהפכה". דישי התקשר אליי ואמר לי שהוא לא "ממשיך" אלא שבזאת, בוסט הזה שאחרי הכרזת המועמדויות, הוא סיים את המאבק שלו נגד הכללת הסרט התיעודי בין חמשת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר. את שלו הוא עשה ועכשיו הוא מפסיק. מכיוון שהאמנתי לו, תיקנתי את הפוסט ל"דישי מסכם את הקמפיין שלו". פתי שכמוני. מאז הוא פרסם עוד 15 פוסטים (15!) סביב הסוגיה. דישי כל כך נעלב מכניסת "המדריך למהפכה" לחמישיית הסרטים המועמדים לפרס הסרט שהוא חיפש אינספור נימוקים ללמה זה רע. ושם איבדתי אותו לגמרי. אבל בפוסטים האחרונים שלו הוא חזר למקור: האקדמיה הישראלית היא גוף מקושקש, נטול בקרה ופיקוח, שהכל קורה שם באופן מאולתר וספונטני. כאן אני מזדהה. זו הכתובת למחאה, לטילטול, למהפכה.

דישי החמיץ את האירוניה הגדולה: כל גוף שצברי נכנס אליו – עיתון, זכיין, קרן או ז'אנר – הוא מצליח למצוא את הסדקים שבו ולערער אותו מבפנים. האיש הוא הרפורמטור הכי גדול שיש לנו בתרבות – בוודאי הקולנועית והטלוויזיונית – בשני העשורים האחרונים. צברי עשה מהלך מבריק בזה שהוא שיגר את סרטו לקטגוריה הראשית וחשף כך את כשלי המערכת. המגרעת היחידה של האקט היתה שהוא עשה את זה לבד ולא איגד סביבו עוד כמה יוצרים. אני מהמר שאם "חיים יקרים" היה מציע את עצמו לקטגוריית הסרט הטוב ביותר, גם הוא היה נכנס לחמישיה. (תכף עוד משהו בקשר לזה). למעשה, אם נבואתו של דישי נכונה וזו אכן תהיה שנתו האחרונה של מארק רוזנבאום בראשות האקדמיה, הייתי מציע לדישי לקרוא לצברי לעמוד בראש הגוף הזה ולנער אותו ניעור הגון. לכן כל הקמפיין המעט כפייתי של דישי אחרי פירסום המועמדויות נגד "המדריך למהפכה" היה בפירוש ניסיון התנקשות בסרט (ניסיון, אגב, שייתכן והצליח), כנראה מתוך כעס אישי של דישי נגד צברי ושות'. בשעה שאת אנרגיות הקמפיין הזה הוא צריך להשקיע החל ממחר, לכנס בדחיפות את הנהלת האקדמיה, אולי לקרוא להחלפתה או לריענונה, ובוודאי לפתוח מחדש את תקנון הפרס ולהתאים אותו ל-2010 (וזה לא מה שדישי חושב, אגב).

=============

אח, אירוניה מתוקה. נטע הלפרין ב"העיר" ביקשה את תגובתה של אילנה שרון, מנכ"לית האקדמיה, על הדיווח ב"סינמסקופ" שאחוזי ההצבעה השנה היו נמוכים. שרון עונה: מה פתאום. אילנה שרון ב"טלסינמה" בערוץ 1: "אחוזי ההצבעה השנה עמדו על 65 אחוז, ואני מאוד מרוצה". ובמדגם שלי? 40 אחוז אמרו שהם לא מצביעים השנה. כלומר, שרק 60 אחוז מצביעים. אז מתברר שהמדגם שלי היה מדויק מאוד, לא? (ובשנים קודמות שרון עדכנה ש-700 מתוך 900 חברי אקדמיה הצביעו בסיבוב השני. שזה 77 אחוזי הצבעה. אז אם השנה היו רק 65 אחוזי הצבעה, עדיין השנה אחוזי ההצבעה נמוכים בהשוואה לשנים קודמות. וזאת בהנחה שגם השנה וגם בשנים קודמות הנהלת האקדמיה פירסמה נתונים אמינים. כי אם כן, אז בהחלט צדקתי, למרות הכחשת של שרון: השנה אחוזי ההצבעה היו נמוכים. הסרט שיזכה מחר יזכה בהפרש קולות זעום. ואולי תיקו?

(אגב, אתם מדמיינים איזה ברדק יהיה אם ייצא תיקו? זה אומר שתתקיים הצבעה חוזרת על בחירת הנציג לאוסקרים, מה שאומר שכל חברי האקדמיה יצטרכו להיות שמינים במהלך חול המועד סוכות. וזה אומר ש"משאבי אנוש" יהיה חייב לצאת בזריזות להקרנות מסחריות, אפילו בעותק אחד, כבר בסוף השבוע, אחרת הוא לא יהיה כשיר מבחינת התקנון להיות מועמד לאוסקרים האמריקאיים – ואז ממילא זה אומר ש"הדקדוק הפנימי" יהיה בברירת המחדל הנציג הישראלי).

ואחרי השנה הזאת, אני די משוכנע: צריך להחזיר את קביעת הנציג הישראלי לאוסקרים לידיה של ועדת מומחים, ולהוציא את זה מידי האקדמיה. הנה, ככה זה נעשה בצרפת (ולמעשה, בכל המדינות חוץ מישראל). גם אם ב-99 אחוז מהמקרים הסרט הזוכה באופיר יהיה ממילא הסרט שגם יבחר לנסוע לאוסקרים, עדיין ועדת מומחים תעשה את זה באופן נקי, הגיוני ושקול יותר.

ואלה הסרטים שכבר נבחרו לייצג את מדינותיהם באוסקרים השנה. רשימה מדהימה: אין בה אף סרט בולט אחד. אף סרט שנחשב ל"הדבר הבטוח". זו מסתמנת כמו שנה חלשה מאוד במירוץ. שזה דווקא בשורות טובות לישראל, לא? בינתיים, מבין הסרטים ברשימה, אני מהמר על "מחוץ לחוק" של ראשיד בושארב (נציג אלג'יר) כזוכה אפשרי.

===============

שימו לב, שאול דישי וחברי האקדמיה, לרצף הבא:

סקוט פיינברג, אחד ממומחי האוסקר הצעירים אך הבולטים בבלוגיה האמריקאית, ראה אמש את "חיים יקרים" של שלומי אלדר. הוא כתב לי שהוא חשב שזה סרט חזק ומרגש מאוד, ושיש לו סיכויים באוסקר. הוא הוסיף שלדעתו ישראל היתה צריכה לשלוח את הסרט הזה כנציגה לאוסקרים. פרצתי בצחוק בצד השני של המייל. עניתי לו שנכון להיום, סרט תיעודי לא יכול להיות נציג ישראל באוסקרים. ושיצפה ביום שלישי אחה"צ לקבל את הידיעה ש"הדקדוק הפנימי" הוא נציג ישראל לאוסקרים השנה. או אולי "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש".

וגאי לודג', מהאתר "In Contention", לוקח צעד נועז ומהמר כבר עכשיו על המועמדים לאוסקר. בקטגוריה התיעודית הוא מכניס גם את "שתיקת הארכיון" של יעל חרסונסקי. אבל יותר מעניין: הוא מהמר שאחד מעשרת הסרטים המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר יהיה הסרט התיעודי של צ'רלס פרגוסון, "המעגל הפנימי" (שיוקרן בחיפה). אגס תיעודי בתוך ארגז התפוחים העלילתיים?! אללי! שמישהו יעצור את הסקנדל הזה מיד. דישי, איך האנגלית שלך?

אה, מחר פרסי אופיר. מ-20:00 נתחיל לדווח כאן על הזוכים. השידור הטלוויזיוני המושהה יתחיל רק ב-21:30.

מעדכנים אותי יודעי דבר שב"העיר" – שעומד בקרוב להתאחד עם "עכבר העיר" * – מחפשים מבקר קולנוע חדש במקום עופר מתן. אם אתם רואים את עצמכם מועמדים פוטנציאליים, הרימו טלפון לעומר שוברט, העורך החדש.

(*) – למעשה המילה "איחוד" היא סוג של יופמיזם, לא? תכל'ס מה שקורה, אם אני מבין נכון, זה ש"העיר" בעצם נסגר, אבל "עכבר העיר" ממשיך והוא יקלוט לתוכו כמה מהמדורים שהיו ב"העיר". מצד אחד, זה דרכו של העולם. אנשים מתים, עיתונים נסגרים. ככה זה. כל דבר "מיתולוגי" – עיתון, מסעדה, בית קולנוע – סופו להיכחד. אין טעם להילחם בזה. עם זאת, אני חש קונפליקט רגשי עז. מצד אחד, "העיר" היה קודם כל עיתון שהערצתי שני ואז גם מקום עבודה – וממש בית – למשך חמש שנים מחיי, אז המחשבה שהוא יעלם קצת צובטת. אבל הלב התכונן לזה: איחוד הרשת תחת גג אחד, שינוי הלוגו, המעבר מבניין המערכת ברחוב יוסף קארו, המעבר לפורמט A4, כל אלה כבר סימלו מזמן שלמרות שלמרות שלעיתון יש אותו שם, זה לא "העיר" שאני מתגעגע אליו. מצד שני, אני צועק "האח!". כי שנתיים מחיי העברתי במרתפי "עכבר העיר", ושם זממנו את המהפכה. הכיתוב "מצורף חינם ל'העיר'" לא מצא חן בעינינו. רצינו לראות ימים שזה יהיה הפוך, שבו "העיר" יהיה מוסף בתוך העכבר. ובכן, אני לא יכול שלא לחייך בסיפוק כעת. ומצד שלישי, זה דרכו של העולם. מרגע זה מתחילה הספירה לאחור לקראת סגירת "העכבר", לא? בין אם זה ייה עוד שנתיים או עוד עשר, גם זה בלתי נמנע. ההבדל הוא של"עכבר העיר", להבדיל מ"העיר", יש אתר אינטרנט. עיתון שאין לו אתר אינטרנט כאילו כבר נסגר לפני חמש שנים, לא?

דאנה איבגי סולו. הוא כתבה, היא ניגנה, היא שרה, והיא ביימה את הווידיאו קליפ (במה שנראה כמו החדר שלה, והמחשב שלה), והעלתה אותו אתמול לערוץ היו-טיוב של. זה מתחיל טיפה מביך, אבל תנו לזה כמה דקות כי זה נהיה יפה ואפילו מבריק. ומבחינתי זו הצצה כמעט נטולת פילטרים לתוך הראש (וההארד-דיסק) של אחת השחקניות הכי נהדרות שיש לנו כרגע בארץ (סליחה, אמניות). לשיר קוראים "יום שישי". טייק איט אוויי, דאנה:

(תודה לק' על הלינק)

התלבטתי לגבי כותרת הפוסט. הפוסט מכיל התרשמות משני סרטים קוריאניים. בשניהם יש דמות מאוד דומיננטית של אמא. בשניהם יש לא מעט דם ורצח. שניהם מהסרטים הכי טובים שראיתי השנה. איזה מדכא שאין אף מפיץ שמוכן להמר עליהם. שניהם יוקרנו בפסטיבלי סוכות ברחבי הארץ והם שווים נסיעה ארוכה. שניהם גם כבר קיימים בדי.וי.די.

 

פורסם ב"פנאי פלוס", 15.9.2010

 

 

כבר כמה שנים שסוכות נהיה שבוע קשה לחובבי קולנוע. פסטיבל חיפה, הוותיק בפסטיבלי ישראל, מצליח כל שנה להפתיע ולקבץ אליו כמה וכמה מהסרטים הכי מצופים של עונה הפסטיבלים בשנה האחרונה, בסך הכל חודשיים-שלושה אחרי שנדמה היה שבפסטיבל ירושלים השיגו את כל מה שניתן להשיג. ופסטיבל אייקון, שהתחיל כפסטיבל קטן וזניח של אנשים שמתחפשים לדמויות ב"מבוכים ודרקונים", הפך בשנים האחרונות בהדרגה לאחד מאירועי הקולנוע המגניבים של השנה, כשהוא מקבץ לתוכו באופן עקבי את הסרטים שבאופן מסורתי המפיצים בארץ, כמו גם הפסטיבלים, מזניחים, לעיתים פשוט מהתנשאות. הכוונה היא לסרטי המדע בדיוני, סרטי האימה וסרטי הקומיקס. ובקיצור, הסרטים שאניני הטעם נוטים להתעלם מהם, אבל שדווקא בהם צצות לפעמים ההברקות הקולנועיות הכי גדולות.

 

 

הדילמה, לאיזה פסטיבל ללכת בסוכות, נהיית כה משמעותית בעיניי מדי שנה עד שאני חייב, בפעם שנייה לבקש מאנשי אייקון: אנא, זוזו לשבוע אחר. או לחילופין: אנא, התאחדו עם פסטיבל חיפה והעבירו את הפסטיבל שלכם לכרמל. כי ההכרעה קשה לי.

 

 

הנה דוגמה לאופן שבו הפסטיבלים האלה מתחרים זה בזה, לפעמים כמעט בנישות נושקות. שניים מהסרטים הכי מסקרנים והכי מדוברים – ואחרי שצפיתי בהם, אני גם מעיד: הכי טובים – של השנה האחרונה יוקרנו בסוכות. שניהם מגיעים מאותה חברת הפקה, שניהם תוצרת קוריאה, ושניהם מגיעים משני הבמאים הכי נפלאים שפועלים כרגע בעולם. שניהם במאים שנעים קדימה ואחרוה בעיסוק הז'אנרי שלהם: סרטיהם על קו התפר שבין הדרמה וסרטי האימה. השנה סרט של אחד מוצג בחיפה וסרט של השני באייקון בתל אביב, אבל בשנים קודמות בקלות אפשר היה לדמיין את שני הבמאים האלה מחליפים פסטיבלים. בקיצור, אם אתם יכולים לזפזפ בין חיפה לתל אביב (ואם יש לכם בטן לסרטים די רוויי אלימות, אבל וירטואוזיים לגמרי), נסו ללכוד את שניהם על מסך גדול. או למצוא אותם בדי.וי.די מיובא. שניהם כבר ניתנים להשגה. אז מה הסרטים? הנה:

 

 

"צמא", פארק צ'ן-ווק (יוקרן באייקון)

 

 

 

רק סרט אחד של פארק צ'ן-ווק הוקרן בבתי הקולנוע בישראל, "שבעה צעדים", הסרט האמצעי בטרילוגיית הנקמה האלימה והפסיכופטית שלו (וסרט שוויל סמית כבר שנים רוצה לעשות לו רימייק אמריקאי). האיש הזה וירטואוז והוא הולך רחוק מאוד עם קולנוע חסר פשרות. אבל סרטו הקודם, "אני קיבורגית וזה בסדר", רמז שאולי הוא מנסה להתמתן אחרי גל סרטים אולטרה-אלימים. ובכן, הוא לא. אני מודה, כששמעתי שסרטו החדש של פארק הוא סרט ערפדים קצת נרתעתי. אני חובב ערפדים שחווה בימים אלה שובע מגל ערפדוני הצעצוע של בני הנוער האמריקאים וחשבתי שכבר מאסתי במוצצי הדם. עד שהגיע "צמא" המבריק ואושש לי את התיאבון. זה "אימפריית החושים" של סרטי הערפדים, אורגיית סקס ודם מבריקה שמצליחה לקחת את כל מה שכבר משומש בסרטי הערפדים ולהזרים בו… ובכן… דם חדש.

 

מתברר שהאוכלוסיה בדרום קוריאה מתחלקת די שווה בשווה בין נוצרים ובין בודהיסטים, ו"צמא" הוא הסרט הראשון שאני רואה מקוריאה שמתייחס למפגש הדתות הזה. מיתוס הערפדים נולד כפולקלור נוצרי – המיתוס נולד כסיפור של אדם שמפנה עורף לאלוהים ולוקח על עצמו פולחן דם, והפך עם השנה לסוג שד, או מלאך חבלה, שמייצג את היצרים החייתיים שבבני האדם וחי רק בלילות, ושניתן להשמידו על ידי נפנוף מולו בצלבים או התזתו במים קדושים. אבל ב"צמא" הגיבור שלנו הוא כומר שהופך לערפד. ומה אתם יודעים, צלבים לא מזיזים לו. הגיבור הוא כומר שמתנדב לשמש שפן ניסיונות בקליניקה הבודקת וירוס קטלני של מחלה דמוית צרעת. עירוי דם נגוע שהכומר מקבל הופך אותו לערפד: הוא קם לתחיה, מחלים במהירות, מפתח צמא לדם, ומפתח תשוקה לכל תאוות הבשרים מהן נמנע לאורך חייו ככומר. הוא נהיה חזק, מהיר, מעופף, והוא מנהל רומן עז תשוקה עם אשת איש, ואז מחליט לרצוח את הבעל. מכאן אנחנו נוטשים את טריטוריית סרט הערפדים ועוברים לעולם המלודרמה המשפחתית עם טוויסט קוריאני מקורי: מסרט ערפדים אנחנו עוברים לסרט על רוחות רפאים. כי החצי השני באוכלוסיה, כאמור, הוא בודהיסטי, וכל עולם השדים מאוד חזק בבודהיזם (ובקולנוע האסיאתי, בין אם זה בסרטי אימה או בסרטים ספיריטואליסטיים, במדינות דרום מזרל אסיה, רוחות רפאים הם חלק טבעי מהעולם). אבל כאן יש לנו עולם מושגים שלם המגיע מהקולנוע המערבי והנוצרי שמתערבב עם עולם הדימויים של הקולנוע האסיאתי: מצד אחד שדים שהולכים בינינו, מצד שני הכומר שאמור לתפקד בסרטי האימה כמגרש שדים. אבל האם כומר שהפך לערפד ורוצח יכול להיות גם מגרש שדים?

 

 

הקשרים עם "אמא", הסרט הבא שנסקר, מפתיעים. גם ב"צמא" יש סיפור עם אמא שתלטנית מדי, והשחקן הראשי המגלם את הכומר, הוא סונג קנג-הו, שהיה השחקן הראשי בשני סרטיו הקודמים של בונג ג'ון-הו. "צמא" הוא לא סרטו הטוב ביותר של פארק, ויש רגעים שבהם הוא קצת מתקשקש, אבל יש בו כמה סצינות אדירות, מפתיעות ויפהפיות, ועם רגעים נפלאים של פיוט וחסד – סצינות החיזור בין הכומר והאשה מעולות – והוא מצליח לקחת את כל מה שאנחנו כבר מכירים מלקסיקון הערפדים ולמקם אותם בסיטואציה קולנועית לא צפויה שיוצרת לא מעט רגעי אירוניה. ויש לסרט תנופה עצומה.

 

 

"אמא", בונג ג'ון-הו (יוקרן בפסטיבל חיפה)

 

 

למעשה, בונג ג'ון-הו הוא אחד הבמאים הכי אדירים שעובדים כעת בעולם, ונדמה לי שדווקא סרט כמו "אמא", שהוא לכאורה נראה שונה מסרטיו הקודמים ואולי קצת פחות מלהיב מהם (בתחילה), הוא עדות לעד כמה מבריק הוא. אבל כדי לראות את זה, צריך סבלנות, כי הסרט הזה מתחיל כמו דבר אחד, אבל הופך לדבר אחר לגמרי. להטוטנות כזאת של קולנוע מעלה בי חיוכים גדולים בזמן הצפייה. ובעצם, כשחושבים על זה, הלהטוטנות הזאת קיימת גם ב"אמא" וגם ב"צמא". שניהם מדלגים בווירטואזיות בין סגנונות וז'אנרים. אם "צמא" התחיל כמו סרט אימה אבל אז הפך לדרמת משפחת (על טריפים), הרי שב"אמא" זה כמעט הפוך: זה מתחיל כמו דרמה משפחתית הכי סטנדרטית, אבל אז הופך למותחן פשע פסיכולוגי מסובב למדי.

 

 

עוד דבר: בשני הסרטים מצאתי את עצמי חושב לא מעט על פדרו אלמודובר, שגם הוא – כשהוא במיטבו – מצליח לערבב בין מלודרמה משפחתית ובין מותחנים פסיכולוגיים. ועוד נקודה: גם בונג וגם פארק בסרטיהם מצליחים (ממש כמו אלמודובר. כאמור, כשהוא במיטבו) לשלב אלמנטים שנראים כמו מחול יותר מאשר קולנוע. האופן שבו הם מתייחסים לתנועה – של הדמויות ושל המצלמה – מראה שהם במאים שחושבים בתמונות ובתנועות ולאו דווקא במילים, וזה מעניק לסרטיהם מעלות נשגבות של פיוט. ולכן, ככל הנראה טוב שהם מתמידים בעבודה במולדתם ולא נשאבים להוליווד – למרות שההצעות זורמות אליהם בשפע (אני רק מדמיין איזה סרט מבריק היה יכול להיות "נערה עם קעקוע דרקון" אם פארק צ'ן-ווק היה מביים אותו). האסוציאציה לאלמודובר לכאורה הגיונית יותר כשזה מגיע ל"אמא", הרי לאלמודובר יש גם עניינים עם אמהות, ונדמה בתחילה ש"אמא" הוא אכן דרמה משפחתית, על אם מטפלת בבנה רפה השכל. הוא כבר בן 20 ומשהו והיא כבר די קשישה, ונדמה שכבר מזמן היא הרימה ידיים כשזה מגיע לטיפול בו. כשהוא היה צעיר יותר היא אף ניסתה לרצוח אותו ולהתאבד. אך מאז נדמה שקשרים המנטליים שביניהם רק הפכו פחות ופחות בריאים. כשבנה נעצר ומואשם ברצח נערה, האם – שעוסקת בריפוי אלטרנטיבי – יוצאת להוכיח את חפותו. והיא תעשה הכל כדי להביא לשחרורו. הכל. וכאן הסרט מתחיל ספירלה הדרגתית לעבר טירוף. למשל, הופתעתי לגלות מה אפשר לעשות עם מחטי דיקור סיני.

 

בונג ג'ון הו הוא במאי ענק. סרטו "זכרונות של רצח" השפיע, לדעתי, על "זודיאק" של דיוויד פינצ'ר, מותחן פשע משטרתי שיורד לפרטים הכי קטנים של החקירה ומציג את עולם המשטרה כמו בחיים: ללא פתרונות הירואיים. סרטו הבא, "המארח", היא סרט מפלצות מבעית/מצחיק שהראה שלאיש יש יכולת להיות ספילברג קוריאני. לכן טיפה הופתעתי מההתחלה של "אמא", שנראה כמו סרט אסיאתי משפחתי רגיל, ללא הברקות בימוי. אבל זו תחבולה, כי ככל שהעלילה מתפתלת ככה גם הבימוי נהיה יותר ויותר וירטואוזי. עד שהוא מגיע לסצינת שיא פנומנלית בביתו של אספן אשפה, ולבסוף לשוט סיום פשוט בלתי נתפס ביופיו.

 

 

גם ב"צמא" וגם ב"אמא" יש רגעים כל כך מפעימים של קולנוע – של עבודת מצלמה והברקות של בימוי – שלא אחת הרגשתי צורך פשוט לקום ולהריע לבמאים על שוטים שלהם. שני סרטים אדירים, שמתחילים מתון ונגמרים בטירוף, ועם המון דם.

 

זה נראה לי אחלה שיר לגמור איתו את צום יום כיפור ולחתום את הימים הנוראיים. וויל.איי.אם מתארח "ברחוב סומסום":

עד לפני כמה שנים גם אני הייתי חלק מהריטואל התקשורתי הישראלי הכה שנון הזה, להקדים את יום כיפור בספיישל די.וי.די. כמו רבים מעמיתיי גם אני חשבתי ש-25 שעות הדממה הן זמן מצוין דווקא לבולמוס. להילחם בדממה של יום כיפור, ולהפוך אותו ליום של הדבקת פערים. אני כבר לא משתתף במשחק הזה. ביום כיפור אני מכבה את המחשב והטלוויזיה, וזו השנה השלישית שאני גם צם. ערב יום כיפור הוא גם זמן לבקשת סליחות בין אדם לחברו (לפני שנלך להתחנן לסליחה מבורא עולם). למרבה הצער, מתברר שמבקרי קולנוע ובעלי בלוג צריכים לבקש סליחה יותר מכל אדם אחר. האפצ'י הזה שמדגדג כם באף הוא מרוב אבק לשון הרע שמתעופף פה בבלוג. אז קודם כל, אני סולח ומוחל לכל מי שפגע בי והעליב אותי והשמיץ אותי והפיץ עלי שקרים והאשים אותי ואפילו רק חשב עלי בלב דברים איומים. אני סולח למקרינים שהקרינו סרטים בלי פוקוס ובלי ווליום, למפיצים שגנזו, לאנשים בתור שדחפו, ליחצנים שהחרימו. אני סולח. בלי בדל ציניות, לגמרי לגמרי סולח. ואז אני בעצמי מבקש את סליחתכם. אם כתבתי עליכם ונפגעתם, סליחה. אתם מוזמנים לספר לי – במייל או בתגובות – איך פגעתי בכם, כדי שאדע לא לחזור על חטאי בעתיד. אם לא כתבתי עליכם ונפגעתם, גם סליחה. גיליתי שלא פעם דווקא יוצרים שחיכו שאכתוב עליהם משהו ובסוף לא כתבתי כלום – בין אם כי לא היה לי מה, בין אם לא היה לי מתי – דווקא הם מסתובבים על טינה לא קטנה עלי בבטן. אז אני מתנצל. סליחה אם בזבזתי לכם את הזמן. מקווה שגם אתם סולחים לי.

למרות שזו בקשה איומה ונוראית למונה הטראפיק של האתר, הייתי מאיץ גם בכם להתמסר לצלילי השקט של היום הזה. לסגור מחשב, לכבות טלוויזיה ולנסות להתמודד עם הנפש במצב הנטו שלה. אולי לפתוח ספר ולקרוא בו מה הסיפור בכלל עם היום כיפור הזה. אולי לקרוא את ספר יונה, אותו קוראים מחר בבית הכנסת (אחד הסיפורים האהובים עלי בתנ"ך. סיפור שמרגש אותי לגמרי). תמצאו לכם את הריטואל שלכם. ההדממה הזאת של יום כיפור מדהימה בעיניי, פלאית ממש. אני לא יכול שלא לחשוב שבסך הכל חצי דור, אולי דור, אחורנית, והיה ככה שקט בכל שבת, לא רק ביום כיפור. הלוואי וזה יחזור. קצת שקט, קצת התנתקות מכל האינפוזיות שלנו. זה עושה מסאז' נעים לנשמה.

ואנחנו ניפגש כאן אחרי הצום. במוצאי שבת.

ובזמן שאני עם מחשב כבוי, אם אתם עדיין מסתובבים כאן: אנא, התנהגו יפה.