19 ספטמבר 2010 | 09:30 ~ 14 תגובות | תגובות פייסבוק

הרוצח שבתוכו

התלבטתי לגבי כותרת הפוסט. הפוסט מכיל התרשמות משני סרטים קוריאניים. בשניהם יש דמות מאוד דומיננטית של אמא. בשניהם יש לא מעט דם ורצח. שניהם מהסרטים הכי טובים שראיתי השנה. איזה מדכא שאין אף מפיץ שמוכן להמר עליהם. שניהם יוקרנו בפסטיבלי סוכות ברחבי הארץ והם שווים נסיעה ארוכה. שניהם גם כבר קיימים בדי.וי.די.


 

פורסם ב”פנאי פלוס”, 15.9.2010

 

 

כבר כמה שנים שסוכות נהיה שבוע קשה לחובבי קולנוע. פסטיבל חיפה, הוותיק בפסטיבלי ישראל, מצליח כל שנה להפתיע ולקבץ אליו כמה וכמה מהסרטים הכי מצופים של עונה הפסטיבלים בשנה האחרונה, בסך הכל חודשיים-שלושה אחרי שנדמה היה שבפסטיבל ירושלים השיגו את כל מה שניתן להשיג. ופסטיבל אייקון, שהתחיל כפסטיבל קטן וזניח של אנשים שמתחפשים לדמויות ב”מבוכים ודרקונים”, הפך בשנים האחרונות בהדרגה לאחד מאירועי הקולנוע המגניבים של השנה, כשהוא מקבץ לתוכו באופן עקבי את הסרטים שבאופן מסורתי המפיצים בארץ, כמו גם הפסטיבלים, מזניחים, לעיתים פשוט מהתנשאות. הכוונה היא לסרטי המדע בדיוני, סרטי האימה וסרטי הקומיקס. ובקיצור, הסרטים שאניני הטעם נוטים להתעלם מהם, אבל שדווקא בהם צצות לפעמים ההברקות הקולנועיות הכי גדולות.

 

 

הדילמה, לאיזה פסטיבל ללכת בסוכות, נהיית כה משמעותית בעיניי מדי שנה עד שאני חייב, בפעם שנייה לבקש מאנשי אייקון: אנא, זוזו לשבוע אחר. או לחילופין: אנא, התאחדו עם פסטיבל חיפה והעבירו את הפסטיבל שלכם לכרמל. כי ההכרעה קשה לי.

 

 

הנה דוגמה לאופן שבו הפסטיבלים האלה מתחרים זה בזה, לפעמים כמעט בנישות נושקות. שניים מהסרטים הכי מסקרנים והכי מדוברים – ואחרי שצפיתי בהם, אני גם מעיד: הכי טובים – של השנה האחרונה יוקרנו בסוכות. שניהם מגיעים מאותה חברת הפקה, שניהם תוצרת קוריאה, ושניהם מגיעים משני הבמאים הכי נפלאים שפועלים כרגע בעולם. שניהם במאים שנעים קדימה ואחרוה בעיסוק הז’אנרי שלהם: סרטיהם על קו התפר שבין הדרמה וסרטי האימה. השנה סרט של אחד מוצג בחיפה וסרט של השני באייקון בתל אביב, אבל בשנים קודמות בקלות אפשר היה לדמיין את שני הבמאים האלה מחליפים פסטיבלים. בקיצור, אם אתם יכולים לזפזפ בין חיפה לתל אביב (ואם יש לכם בטן לסרטים די רוויי אלימות, אבל וירטואוזיים לגמרי), נסו ללכוד את שניהם על מסך גדול. או למצוא אותם בדי.וי.די מיובא. שניהם כבר ניתנים להשגה. אז מה הסרטים? הנה:

 

 

“צמא”, פארק צ’ן-ווק (יוקרן באייקון)

 

 

 

רק סרט אחד של פארק צ’ן-ווק הוקרן בבתי הקולנוע בישראל, “שבעה צעדים”, הסרט האמצעי בטרילוגיית הנקמה האלימה והפסיכופטית שלו (וסרט שוויל סמית כבר שנים רוצה לעשות לו רימייק אמריקאי). האיש הזה וירטואוז והוא הולך רחוק מאוד עם קולנוע חסר פשרות. אבל סרטו הקודם, “אני קיבורגית וזה בסדר”, רמז שאולי הוא מנסה להתמתן אחרי גל סרטים אולטרה-אלימים. ובכן, הוא לא. אני מודה, כששמעתי שסרטו החדש של פארק הוא סרט ערפדים קצת נרתעתי. אני חובב ערפדים שחווה בימים אלה שובע מגל ערפדוני הצעצוע של בני הנוער האמריקאים וחשבתי שכבר מאסתי במוצצי הדם. עד שהגיע “צמא” המבריק ואושש לי את התיאבון. זה “אימפריית החושים” של סרטי הערפדים, אורגיית סקס ודם מבריקה שמצליחה לקחת את כל מה שכבר משומש בסרטי הערפדים ולהזרים בו… ובכן… דם חדש.

 

מתברר שהאוכלוסיה בדרום קוריאה מתחלקת די שווה בשווה בין נוצרים ובין בודהיסטים, ו”צמא” הוא הסרט הראשון שאני רואה מקוריאה שמתייחס למפגש הדתות הזה. מיתוס הערפדים נולד כפולקלור נוצרי – המיתוס נולד כסיפור של אדם שמפנה עורף לאלוהים ולוקח על עצמו פולחן דם, והפך עם השנה לסוג שד, או מלאך חבלה, שמייצג את היצרים החייתיים שבבני האדם וחי רק בלילות, ושניתן להשמידו על ידי נפנוף מולו בצלבים או התזתו במים קדושים. אבל ב”צמא” הגיבור שלנו הוא כומר שהופך לערפד. ומה אתם יודעים, צלבים לא מזיזים לו. הגיבור הוא כומר שמתנדב לשמש שפן ניסיונות בקליניקה הבודקת וירוס קטלני של מחלה דמוית צרעת. עירוי דם נגוע שהכומר מקבל הופך אותו לערפד: הוא קם לתחיה, מחלים במהירות, מפתח צמא לדם, ומפתח תשוקה לכל תאוות הבשרים מהן נמנע לאורך חייו ככומר. הוא נהיה חזק, מהיר, מעופף, והוא מנהל רומן עז תשוקה עם אשת איש, ואז מחליט לרצוח את הבעל. מכאן אנחנו נוטשים את טריטוריית סרט הערפדים ועוברים לעולם המלודרמה המשפחתית עם טוויסט קוריאני מקורי: מסרט ערפדים אנחנו עוברים לסרט על רוחות רפאים. כי החצי השני באוכלוסיה, כאמור, הוא בודהיסטי, וכל עולם השדים מאוד חזק בבודהיזם (ובקולנוע האסיאתי, בין אם זה בסרטי אימה או בסרטים ספיריטואליסטיים, במדינות דרום מזרל אסיה, רוחות רפאים הם חלק טבעי מהעולם). אבל כאן יש לנו עולם מושגים שלם המגיע מהקולנוע המערבי והנוצרי שמתערבב עם עולם הדימויים של הקולנוע האסיאתי: מצד אחד שדים שהולכים בינינו, מצד שני הכומר שאמור לתפקד בסרטי האימה כמגרש שדים. אבל האם כומר שהפך לערפד ורוצח יכול להיות גם מגרש שדים?

 

 

הקשרים עם “אמא”, הסרט הבא שנסקר, מפתיעים. גם ב”צמא” יש סיפור עם אמא שתלטנית מדי, והשחקן הראשי המגלם את הכומר, הוא סונג קנג-הו, שהיה השחקן הראשי בשני סרטיו הקודמים של בונג ג’ון-הו. “צמא” הוא לא סרטו הטוב ביותר של פארק, ויש רגעים שבהם הוא קצת מתקשקש, אבל יש בו כמה סצינות אדירות, מפתיעות ויפהפיות, ועם רגעים נפלאים של פיוט וחסד – סצינות החיזור בין הכומר והאשה מעולות – והוא מצליח לקחת את כל מה שאנחנו כבר מכירים מלקסיקון הערפדים ולמקם אותם בסיטואציה קולנועית לא צפויה שיוצרת לא מעט רגעי אירוניה. ויש לסרט תנופה עצומה.

 

 

“אמא”, בונג ג’ון-הו (יוקרן בפסטיבל חיפה)

 

 

למעשה, בונג ג’ון-הו הוא אחד הבמאים הכי אדירים שעובדים כעת בעולם, ונדמה לי שדווקא סרט כמו “אמא”, שהוא לכאורה נראה שונה מסרטיו הקודמים ואולי קצת פחות מלהיב מהם (בתחילה), הוא עדות לעד כמה מבריק הוא. אבל כדי לראות את זה, צריך סבלנות, כי הסרט הזה מתחיל כמו דבר אחד, אבל הופך לדבר אחר לגמרי. להטוטנות כזאת של קולנוע מעלה בי חיוכים גדולים בזמן הצפייה. ובעצם, כשחושבים על זה, הלהטוטנות הזאת קיימת גם ב”אמא” וגם ב”צמא”. שניהם מדלגים בווירטואזיות בין סגנונות וז’אנרים. אם “צמא” התחיל כמו סרט אימה אבל אז הפך לדרמת משפחת (על טריפים), הרי שב”אמא” זה כמעט הפוך: זה מתחיל כמו דרמה משפחתית הכי סטנדרטית, אבל אז הופך למותחן פשע פסיכולוגי מסובב למדי.

 

 

עוד דבר: בשני הסרטים מצאתי את עצמי חושב לא מעט על פדרו אלמודובר, שגם הוא – כשהוא במיטבו – מצליח לערבב בין מלודרמה משפחתית ובין מותחנים פסיכולוגיים. ועוד נקודה: גם בונג וגם פארק בסרטיהם מצליחים (ממש כמו אלמודובר. כאמור, כשהוא במיטבו) לשלב אלמנטים שנראים כמו מחול יותר מאשר קולנוע. האופן שבו הם מתייחסים לתנועה – של הדמויות ושל המצלמה – מראה שהם במאים שחושבים בתמונות ובתנועות ולאו דווקא במילים, וזה מעניק לסרטיהם מעלות נשגבות של פיוט. ולכן, ככל הנראה טוב שהם מתמידים בעבודה במולדתם ולא נשאבים להוליווד – למרות שההצעות זורמות אליהם בשפע (אני רק מדמיין איזה סרט מבריק היה יכול להיות “נערה עם קעקוע דרקון” אם פארק צ’ן-ווק היה מביים אותו). האסוציאציה לאלמודובר לכאורה הגיונית יותר כשזה מגיע ל”אמא”, הרי לאלמודובר יש גם עניינים עם אמהות, ונדמה בתחילה ש”אמא” הוא אכן דרמה משפחתית, על אם מטפלת בבנה רפה השכל. הוא כבר בן 20 ומשהו והיא כבר די קשישה, ונדמה שכבר מזמן היא הרימה ידיים כשזה מגיע לטיפול בו. כשהוא היה צעיר יותר היא אף ניסתה לרצוח אותו ולהתאבד. אך מאז נדמה שקשרים המנטליים שביניהם רק הפכו פחות ופחות בריאים. כשבנה נעצר ומואשם ברצח נערה, האם – שעוסקת בריפוי אלטרנטיבי – יוצאת להוכיח את חפותו. והיא תעשה הכל כדי להביא לשחרורו. הכל. וכאן הסרט מתחיל ספירלה הדרגתית לעבר טירוף. למשל, הופתעתי לגלות מה אפשר לעשות עם מחטי דיקור סיני.

 

בונג ג’ון הו הוא במאי ענק. סרטו “זכרונות של רצח” השפיע, לדעתי, על “זודיאק” של דיוויד פינצ’ר, מותחן פשע משטרתי שיורד לפרטים הכי קטנים של החקירה ומציג את עולם המשטרה כמו בחיים: ללא פתרונות הירואיים. סרטו הבא, “המארח”, היא סרט מפלצות מבעית/מצחיק שהראה שלאיש יש יכולת להיות ספילברג קוריאני. לכן טיפה הופתעתי מההתחלה של “אמא”, שנראה כמו סרט אסיאתי משפחתי רגיל, ללא הברקות בימוי. אבל זו תחבולה, כי ככל שהעלילה מתפתלת ככה גם הבימוי נהיה יותר ויותר וירטואוזי. עד שהוא מגיע לסצינת שיא פנומנלית בביתו של אספן אשפה, ולבסוף לשוט סיום פשוט בלתי נתפס ביופיו.

 

 

גם ב”צמא” וגם ב”אמא” יש רגעים כל כך מפעימים של קולנוע – של עבודת מצלמה והברקות של בימוי – שלא אחת הרגשתי צורך פשוט לקום ולהריע לבמאים על שוטים שלהם. שני סרטים אדירים, שמתחילים מתון ונגמרים בטירוף, ועם המון דם.

 

נושאים: בשוטף

14 תגובות ל - “הרוצח שבתוכו”

  1. דוד 19 ספטמבר 2010 ב - 11:54 קישור ישיר

    אמא ,צמא, שבעה צעדים, המארח , זכרות מרצח, כמה מהסרטים היותר טובים של העשור האחרון
    כמה חבל שכל כך מעט אנשים נחשפים לסרטים האלה ולבמאים הנפלאים מדרום קוריאה ובנתיים בסינמה סיטים למיניהם יש סטפ אפ 3d פיראנה 3d סדום ב3 הקרנות במקביל ועוד כמה סרטי זבל ששכחתי…תודה לאל לביטורנט..

  2. מיכאל 22 19 ספטמבר 2010 ב - 13:27 קישור ישיר

    גם אני מעריץ את הקולנוע האסיאתי המודרני בכלל ואת פארק צ’אן ווק ובונג ג’ון הו בפרט. הקולנוע שלהם אכן וירטואזי, מגרה חושים, אולטרה אלים ומרתק.
    דוד –
    אלכסנדר אג’ה הוא אחד מבמאי האימה הטובים שפועלים היום, ולמרות שטרם צפיתי בחדש שלו, ‘פיראנה’, ידוע לי מהו כוחו הקולנועי. תראה את סרטיו – ‘מתח גבוה’ (שנתן תנופה לז’אנר בצרפת), הרימייק ל’גבעות הפחד’ ו’מראות’ עם קיפר סאת’רלנד.

  3. רני 19 ספטמבר 2010 ב - 14:37 קישור ישיר

    ובינתיים אני פה, בצידו הדרומי של הכדור הכחול, צפיתי בסרט האוסטרלי “ANIMAL KINGDOM” (לא יודע איך יתרגמו את שמו לעברית) וגם בו יש דמות דומיננטית (לשון ההמעטה של המאה) של אמא/סבתא שמוכנה להקריב (כך ממש) את צאצאיה למען המשפחה כולה. זוהי אחת הדמויות השטניות ביותר שראיתי בסרט כלשהו דווקא משום שהיא מגולמת באופן מינורי על ידי ג’קי וויבר, שחקנית אוסטרלית אדירה שלא שמעתי עליה עד היום.

    למרות הסגנון השונה לחלוטין, “ממלכת החיות” הזכיר לי יותר מכל בעוצמות הרגשיות שלו דווקא את “הסנדק”, והוא עומד יפה במשוואה הזאת. הסרט עצמו מספר על משפחת פשע קטנה הפועלת בפרברי מלבורן, והסיפור מובא מנקודת מבטו של ג’ושוע, הנכד בן ה 17, שמגלה את משפחתו לאחר שנים ארוכות של נתק. ג’יימס פרנצ’וויל שמגלם אותו עושה גם הוא תפקיד אדיר של נער בן 17 שדמותו עוברת אט אט מהפך מבלי שאנו כמעט מרגישים בכך. סרט אדיר.

    לא יודע אם הוא מוקרן בחיפה או לא, אבל שמעתי שכבר נרכש להפצה בארץ ופשוט חובה לצפות בו.

    ============

    רוה לרני: הסרט יוקרן בפסטיבל חיפה ושייך ליונייטד קינג.

    וכל זה בגלל שתי שורות בפוסט על אמהות דומיננטיות.

  4. יוד 19 ספטמבר 2010 ב - 19:06 קישור ישיר

    “אמא” הוא אחד הסרטים שהכי אהבתי בשנים האחרונות (כמו גם השאר של בונג ג’ון הו), ושוט הסיום שלו אדיר מפעים ומרגש עד דמעות. קולנוע אמיתי.

  5. עדי 19 ספטמבר 2010 ב - 21:29 קישור ישיר

    היו או יהיו עוד המלצות לפסטיבל חיפה?

  6. סטיבי 19 ספטמבר 2010 ב - 23:31 קישור ישיר

    עוףטופיק: הבלגים כבר שולחים נציג לאוסקר הזר.
    http://www.hollywoodreporter.com/hr/content_display/film/news/e3i5726ebf2b05c55df550fbc8d6639be8c

  7. תום 20 ספטמבר 2010 ב - 10:00 קישור ישיר

    הקולנוע הקוריאני הוא הדוגמא הכי גרועה לקולנוע אסייתי איכותי. במקום שבמאים כמו טסאי מינג ליאנג, אדוארד יאנג (ז”ל), הו סיאו סיין והירו-קאזו קורא-אדה יזכו לחשיפה גדולה יותר, הקולנוע הקוריאני שהוא בינוני, משעמם ובנאלי מקבל את מרכז הבמה, והיום כל מי שמתלהב מקולנוע זר, שולף מיד סרטים כמו שבעה צעדים וזיכרונות מרצח. למה לא מקרינים בפסטיבלים בארץ את הסרטים של קורא-אדה ומינג ליאנג שיצאו השנה?

    ============

    רוה לתום: זו חייבת להיות התגובה הכי נפלאה בבלוג הזה השנה. אשריך.

  8. איתן 20 ספטמבר 2010 ב - 10:41 קישור ישיר

    אני הייתי אתמול בסינמטק תל אביב. ראיתי שני סרטים. שניהם הוקרנו בהקרנות דיגיטליות. זה מעצבן.

    “גשמי אפריל”, שהוקרן במסגרת שבוע הקולנוע הפורטוגזי, הוא סרט לא טוב עם רעיון בסיסי טוב. בחור צעיר שמתחיל לחקור את היעלמותו של אביו 25 שנה קודם לכן במסגרת אירועים פוליטיים שעברו על המדינה. נדמה שהסרט לא מתעניין בסיפור שהוא מספר, והוא יוצא אנמי למדי. הצילום יפה (עד כמה שניתן להעריך צילום בעותק DVD).

    “ענקי” מאורוגוואי היה בשבילי השלמת צפייה. סרט שהוקרן בפסטיבל חיפה בשנה שעברה, וצץ שוב משום מקום בסינמטק תל אביב אתמול. סרט חמוד מאוד, ובעיקר צנוע. חבל שאין עותק 35 מ”מ.

    נ.ב. מחר פרסי האופיר. לייב-בלוגינג?

  9. יאיר לא רווה 20 ספטמבר 2010 ב - 11:03 קישור ישיר

    ניק לינק.

    אוף.

    יאיר, לתשומת לבך. ההפקה בנפאל…

  10. מיכאל 22 20 ספטמבר 2010 ב - 13:37 קישור ישיר

    תום –
    הירוקאזו קורה-אדב אחרי לשיעימומון ושמו ‘איש אינו יודע’, סרט מייגע בן שעתיים וחצי, אשר מצליח אמנם לרגש בשעה וחצי הראשונות, ואז דורך במקום. איפה הוא ואיפה סרט כמו ‘זכרונות מרצח’.

  11. איתן 26 ספטמבר 2010 ב - 10:06 קישור ישיר

    אתמול ראיתי את “צמא” של פארק צ’אן ווק.
    צריך לומר מראש: אני לא קהל היעד הטבעי של “אייקון”. אני בד”כ די נמנע מסרטי ערפדים בפרט, וקומיקס בכלל. אבל אני חושב שפארק צ’אן ווק הוא בין הבמאים הפעילים הטובים בעולם כיום. אז הלכתי.

    בסופו של דבר, “צמא” מראה שוב יכולת מדהימה של הבמאי ליצור סצינות אדירות בסקאלות אופראיות, ואת תשומת הלב המופלאה של הבמאי הזה לכל פרט בפריים (כמו גם עבודה מצויינת עם מוזיקה), אבל למרות כל זה, “צמא” לטעמי הוא סרט בינוני.
    אני לא מסכים איתך, יאיר, שיש כאן טייק אוף מקורי בעניין עבודה עם רוחות רפאים. הפלאשים של רוחו המתה של הבעל מעטים מדי, והתפרשו על ידי כסוג של הזיה של הכומר, הרהור על אשמה, ולא רוח שקיימת באמת. ובכלל, הרגשתי ש”צמא” הוא לא טייק-אוף על שום דבר. אם “הכניסו את האדם הנכון” הוא גרסה ערפדית מבריקה לסרטי התבגרות, ו”סקוט פילגרים” הוא סרט קומיקס משעשע, שבעת ובעונה אחת מתפקד כסרט קומיקס, וכפרודיה על סרטי קומיקס, ל”צמא” אין גישה חיצונית לז’אנר הערפדים. “צמא” הוא הז’אנר עצמו. וככזה, הוא סביר, אבל ארוך מדי, ומתברבר לעיתים. את הפתרון שבסוף ראיתי מגיע כחצי שעה לפני שהוא בא. ואני, כאמור, רחוק מלהיות חובב הז’אנר.

  12. Ferry pour la Grece 27 ינואר 2011 ב - 23:58 קישור ישיר

    Thanks friend. It was nice seeing

  13. Online Coupon Codes 28 ינואר 2011 ב - 3:20 קישור ישיר

    I truly wanted to develop a simple remark in order to say thanks to you for these pleasant tips and hints you are giving on this website. My considerable internet lookup has finally been rewarded with reasonable concept to talk about with my partners. I ‘d express that many of us visitors actually are very much endowed to dwell in a fabulous site with so many brilliant professionals with good techniques. I feel very grateful to have come across your entire site and look forward to so many more pleasurable times reading here. Thanks a lot once again for all the details.

  14. מיכאל 23 18 מאי 2011 ב - 0:25 קישור ישיר

    ראיתי כרגע את אמא של בונג ג’ון הו – סרט מבריק לפרקים, מרשים מאוד, אבל צמא של פארק צ’אן ווק זה הדבר האמיתי – סרט מדהים


השאירו תגובה