זה היה אמור להיות ראיון חגיגי לראש השנה עם האחים משה וליאון אדרי, לחגוג איתם את הקיץ הפנומנלי שעבר עליהם ועלינו בקולנוע הישראלי. אבל לכו תתאמו פגישה עם שניהם יחד. בכל רגע נתון אחד מהם בחו"ל. אז זה הפך לראיון עם משה לבד, ליום כיפור. ואכן, עסקנו בראיון הזה גם בחשבון וגם בנפש.

יש המון על מה לדבר עם אדרי, עם כל הכובעים שהוא חובש. מפיק, מפיץ, בעל בית קולנוע, האיש שאוגר לעצמו עוד ועוד מעולם התוכן הישראלי: הוא קנה מאות כותרים מקטלוג הקולנוע הישראלי, קנה את הד ארצי, קנה את אן.אם.סי, ובשבוע האחרון התברר לי שהוא גם קנה את חברות ההפקה של אריק ברנשטיין ("עלמה") ושל מיכה שרפשטיין. מה הוא יעשה עם כל התכנים האלה? לא ברור. אבל הוא בולע הכל.

אני חושב שמשה וליאון אדרי עשו מהפיכה ענקית לקולנוע הישראלי בשנת 2004. תחילה עם הכניסה רבת החזון של סינמה סיטי לעולמנו, מתחם (שנפתח ב-2003) ששינה כמעט בין לילה את הרגלי צפיית הקולנוע בארץ. ואף אחד, אבל אף אחד, לא האמין שזה יצליח. אני זוכר את זה היטב, כתבתי אז ב"העיר" והייתי הראשון שפרסם את הידיעה על הפתיחה של סינמה סיטי (אחרי שעברתי שם במקרה). כל מי שהגיב לידיעה הזאת עשה את זה בלעג ומתוך הבטחה שהאחים הולכים להתרסק. אבל הם עשו מהפכה. ואז הם גם עשו לכולם בית ספר באיך מפיצים סרט ישראלי. כמו שובר קופות הוליוודי. רוב מוחלט של הסרטים שמכרו בשש השנים האחרונות יותר מ-200,000 כרטיסים הופצו על ידי האחים אדרי.

אבל היו גם כשלונות, וטעויות, וצבירת הכוח גם יצרה להם אופוזיציה, מפיקים ויוצרים שמתרעמים שהאחים צברו לעצמם יותר מדי כוח: גם מפיקים, גם מפיצים, גם בעלי בתי הקולנוע, גם בעלי חברת הפצת הדי.וי.די, גם בעלי חברת הפצת הפסקול, גם בעלי הרשת למכירת והשכרת הדי.וי.די (בלוקבאסטר) וגם סוכני המכירות לערוצי הטלוויזיה. אם אדרי ויתר על סרט שלכם להפצה, החיים שלכם יהיו הרבה יותר קשים בהבאת צופים (אבל זה אפשרי. "עג'מי" ו"ואלס עם בשיר" עשו מספרים נאים מאוד בלי אדרי). ובאופן משונה, אנשים שדיברו איתי בעבר באופן נוקד מאוד נגד אדרי והכוח שמצוי בידו בשליטה על תחום הקולנוע בארץ, הפסיקו לדבר נגדו ברגע שהוא השקיע בסרטם. וזו גם התחושה שקיבלתי ממנו כשישבתי איתו במשרדו בסינמה סיטי. שמבחינתו הקולנוע הישראלי זה מחנה אחד, אין צדדים. כולם באותו צד. והמשימה של אדרי, אם הבנתי נכון, כפולה: לעשות סרטים שיביאו קהל, ולמצוא את הסרט שיביא את האוסקר. אדרי רוצה את האוסקר.

הנה הראיון שקיימנו לפני כשבועיים. זו גרסה מעט יותר ארוכה מזו שהופיעה לבסוף בדפוס בגיליון יום כיפור, פשוט ממגבלות מקום. זו, אם כן, הגרסה המלאה.

 

 

פורסם ב"פנאי פלוס", 15.9.2010

 

 

משה אדרי טוען שזה היה הקיץ הטוב ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי. והוא שולף מספרים כדי לבסס את טענתו. על פי הערכותיו, פחות או יותר בימים אלה הוא מציין את הרגע שבו 900 אלף כרטיסים נמכרו לשני הסרטים שהוא השקיע בהפקתם. אדרי מדווח ש-600 אלף כרטיסים ימכרו עד סוכות ל"זוהי סדום" ו-300,000 כרטיסים ימכרו ל"פעם הייתי". אני נוטה להיות חשדן כשזה מגיע לדיווחי מפיקים ומפיצים באשר לנתוני מכירות הכרטיסים. אבל אני לא חושב שהם משקרים, אלא רק מקדימים את זמנם. אם אדרי אומר ששני הסרטים יחד מכרו 900,000 כרטיסים אני מאמין לו, אבל אני מעריך שזה יקרה רק בעוד שבועיים-שלושה, אולי אפילו חודש, ולא בשבוע הבא. אבל אלה ניואנסים קטנוניים כי אנחנו נותרים עם 900,000 כרטיסים שנמכרו לשני סרטים. ועם שיא חדש של יותר מ-25 שנה: "זוהי סדום" עקף את "סוף העולם שמאלה" (שמכר ב-2004 450,000 כרטיסים) והפך לסרט הישראלי הכי נצפה בבתי הקולנוע מאז "מאחורי הסורגים" ב-1984. למעשה, 600,000 כרטיסים זה בערך מה שנמכר גם ל"גבעת חלפון אינה עונה", בימים בהם הקולנוע הישראלי היה בשיא הפופולריות שלו. "אבל 'גבעת חלפון' לא מכר את ה-600,000 כרטיסים שלו כל כך מהר", אדרי מתגאה.

– טוב, זו היתה תקופה אחרת. היום עם המולטיפלקסים אתה מוציא סרט ב-30 עותקים, פעם היו מוציאים סרט בעותקים בודדים שהיו נודדים בין עיר לעיר.

"נכון. למרות שאת 'גבעת חלפון' נדמה לי שהפיצו ב-15 עותקים. אבל צריך להיות הגון, בימים ההם סרטים יצאו בימי שישי ורוב בתי הקולנוע היו סגורים בשישי בערב בגלל הסטטוס קוו עם הדתיים, אז לקח לסרט יותר זמן להגיע למספרים הסופיים שלו".

– הופתעת מההתקפה של המבקרים על "זוהי סדום"? נראה לי שחוץ ממני אף אחד מעל גיל 15 לא אהב את הסרט.

"לא הופתעתי. מההתחלה ידעתי שזה יהיה סרט לקהל ולא למבקרים. תראה, גם את 'גבעת חלפון' ו'אסקימו לימון' ו'סנוקר' המבקרים שחטו כשהם יצאו אבל הקהל הפך לקאלט. ככה היה גם עם 'סוף העולם שמאלה'".

– כמה עלה להפיק את "זוהי סדום"?

"11 מיליון שקל. עם מוסיפים את עלויות ההפצה זה 13 מיליון שקל".

– מאיפה הגיע הכסף?

"400 אלף דולר הגיעו מקרן רבינוביץ' וכל השאר התחק חצי-חצי בינינו – חברת יונייטד קינג – ובין קשת. יצא לכל אחד מאיתנו לשים בערך 4.5 מיליון שקל".

– טירוף. אני מבין למה הקרן השקיעה, זה ממילא לא כסף שלה. אני מבין למה קשת השקיעה, כי היא מחויבת מבחינת הרגולציה להשקיע בקולנוע, וזה מסתדר לה טוב עם הטאלנטים שלה. אבל להשקיע כסף פרטי בסרט ישראלי? מאיפה הבטחון שתראה את הכסף בחזרה?

"הייתה לי תחושה. אמרתי לאבי ניר (מנכ"ל קשת) שאני מרגיש שהסרט הזה יביא 600-700 אלף צופים".

– באמת?

"כן, הייתי בטוח בזה".

– אוקיי, בוא נחזור לשנת הקולנוע הנוכחית שאתה טוען שהיא כל כך מוצלחת. נגיד שבאמת אתה מגיע ל-900 אלף צופים משני הסרטים האלה עד סוכות. עדיין, ב-2004 וב-2007 היו לך שנים עם 1.2 מיליון כרטיסים מסרטים ישראליים בשנה".

"אבל כאן יש לך 900 אלף כרטיסים רק מהקיץ".

– אבל איזה עוד סרטים יש לך השנה שימכרו כרטיסים? לפני "פעם הייתי" לא היה שום להיט השנה.

"תכף ייצא 'הדקדוק הפנימי' שאנחנו מפיצים שאני מעריך שימכור בין 150 ל-200 כרטיסים. ואחריו 'שליחותו של הממונה על משאבי אנוש', גם סרט שהשקענו בו, שאני גם חושב שיכול לביא 150,000 כרטיסים. ואחרי זה את 'התגנבות יחידים', שגם אותו נפיץ, שלדעתי גם יכול להצליח".

– אני מסכים. נראה לי שהוא יכול להפתיע אצל הקהל, כמו "שבעה".

"אני לא הופתעתי מ'שבעה'. איך שראיתי את הסרט אמרתי לרונית (אלקבץ) שהוא יביא 200 אלף צופים. היא חיבקה אותי כל כך חזק שכואב לי עד היום".

"שבעה" אכן מכר 200 כרטיסים. למעשה, אדרי טוען שכל סרט שהוא מעורב בו הוא יודע להעריך כמה צופים הוא יביא והוא לרוב מדייק. "רק עם סרט אחד פישלתי בכל השנים שלי, וזה היה 'מטאליק בלוז' של דני ורטה. הייתי בטוח שהסרט יהיה להיט, אבל בסוף הגיעו רק 60,000 צופים".

 

 

אדרי, בן 59, הוא כרגע – יחד עם אחיו לאון – האיש הפרטי הכי חזק בקולנוע הישראלי. הקולנוע הישראלי במשך שנים, מאז 1979, התבסס כמעט כולו רק על כסף ציבורי, שמומן דרך קרנות הקולנוע. מה שהפך את מנהלי הקרנות ואת שרי התרבות לאנשים שהכי השפיעו על פני הקולנוע הישראלי, עד שהגיע אדרי. הוא הראשון מזה שלושים שנה שמזרים כסף פרטי להפקת סרטים ולהפצתם. אדרי מעריך שבשנת 2011 הוא יהיה מעורב בהפקה ובהפצה של לפחות עשרה סרטים ישראליים, חצי מכלל הסרטים שיופקו בארץ בשנה הבאה, וישקיע בהם כ-20 מיליון שקל, סכום שקול לתקציבן של כל אחת משתי קרנות הקולנוע הגדולות בארץ. שני הסרטים שהוא הכי מתרגש לקראתם ב-2011 הם "הערת שוליים", החדש של יוסף סידר (עם שלמה בראבא וליאור אשכנזי) ו"פלייאוף" של ערן ריקליס, המבוסס על סיפור חייו של רלף קליין. "פלייאוף" יהיה משהו", אדרי מבטיח. "זו ההפקה הכי גדולה שלנו עד עכשיו. 25 מיליון שקל".

אבל אדרי אינו רק מפיק קולנוע, הוא גם מפיץ קולנוע ובעל בתי קולנוע. קיץ 2010 היה משמעותי בחייו גם בזכות העובדה שהוא חנך בו את סינמה סיטי בראשון לציון.

– אתה גם מפיק, גם מפיץ וגם בעל בית קולנוע. אבל מה מהעיסוקים האלה הכי מעסיק אותך?

"ההפקה. אני גם הכי אוהב את זה. להפצה ולניהול בתי הקולנוע יש לנו אנשים שעושים את זה. יעקב כהן הוא מנכ"ל סינמה סיטי ואחד השותפים שלנו. וגם בהפצה יש אנשים שעובדים על זה. אני מעורב בכל ההחלטות, אבל רוב הזמן מוקדש להפקות שלנו".

 

 

אה, כן. שלנו. בראיון שלנו היה אמור להשתתף גם לאון אדרי, בן 62, אחיו הגדול של משה, אבל הוא היה בחו"ל ביום הראיון. אבל משה מרבה להדגיש שהקרדיט להצלחות שלהם משותף לשניהם. אלא שלאון נמצא כל הזמן על הקו לחו"ל, מטפל בעסקי האחים באירופה (יש להם רשת בתי קולנוע בספרד ובפורטוגל). אדרי הוא זה שנשאר בישראל. ובזה, למעשה, נמצא תמצית הסיפור כולו. בכל פעם שאני מנסה להבין מאדרי מה ההגיון להשקיע כל כך הרבה כסף בתחום כל כך הפכפך וכל כך לא רווחי כמו הקולנוע הישראלי, אני מגיע בסופו של דבר לאותה תשובה: "אני פשוט אוהב את זה. אני אוהב את המקום הזה. את ישראל. ואני אוהב את הקולנוע הישראלי". בכל פעם שאני מחפש טיעון לוגי יותר, ביזנסי יותר, אני נאלץ להבין שיש כאן משהו אחר. וירוס, שגעון לדבר, באג. והבאג הזה הקיץ הזה הגיע בינתיים לשיא: מיליון הצופים, הסינמה סיטי החדש בראשון, הסינמה סיטי החדש שנמצא בבניה בירושלים, ופרס הוקרה על פעל חיים שקיבלו בפסטיבל ירושלים. היה להם קיץ לא רע.

 

 

סיפור הצמיחה שלהם כבר תועד וסופר, לא נמחזר אותו. בתמצית: ילדות בדימונה, עבודה כמקרינים בבית הקולנוע המקומי, כניסה לעולם ההפצה מהדלת האחורית עם הפצתם של סרטים הודיים, ואז הכניסה למיינסטרים כשבסוף שנות השבעים נפלה לידיהם ההזדמנות להפיץ בארץ את "סופרמן" שמכר 400,000 כרטיסים והכניס אותם לליגה הארצית, מול מפיצים ותיקים ועשירים יותר (ואשכנזים). נדמה שזה היה הדרייב שלהם: להתחרות במפיצים המבוססים, חלקם מפיצים בני מפיצים, אצולה קולנועית ותיקה. וכשמנטרלים את הציניות מתגלה עוד עניין, שלא רגילים למצוא בשנת 2010: ציונות. מהזן הישן, כזאת שבאמת רוצה לעבוד רק בישראל. הפטריוטיות של האחים אדרי משפיעה גם על הבחירה הרפרטוארית שלהם. הם נמנעים מלהפיק או להפיץ סרטים שנויים במחלוקת מבחינה פוליטית, ולכן לא רצו להתקרב ל"ואלס עם בשיר" ול"עג'מי", לאו דווקא החלטה נבונה מבחינה מסחרית, בדיעבד. אבל כמו כל ההחלטות שלהם, באה מהבטן.

– כשאתה משקיע בסרט אתה חושב מה הקהל יאהב או שאתה פשוט נציג הקהל וטעמך שקול לטעם הקהל הרחב?

"אני נציג הקהל. מה שהקהל אוהב אני אוהב. תראה, אני לא קורא תסריטים. אין לי כוח לזה. בשביל זה יש לי אנשים שעושים את זה, בודקים מבחינה מקצועית. אני צריך שיבוא במאי ויספר לי את הסיפור בחמש דקות, אם הוא תפס אותי, אני בפנים. את השיטה הזאת למדתי ממורי ורבי, אפרים קישון. אם הסיפור תופס אותך, הסרט יעבוד".

– מה הסיכוי שיהיה לנו עכשיו מעין "זוהי סדום" כל שנה?

"אני מאוד רוצה. אני חושב שהקמנו כאן צוות – אני, אבי ניר ואבי נשר – שיכול לעשות את זה. תבין, העבודה על 'זוהי סדום' היתה לא פשוטה. לקח לנו 30 חודש להרים את הסרט והיו רגעים שנראה שזה לא יוכל לקרות. אני חושב שמרגע שהכנסתי לתמונה את אבי נשר הכל התחיל להתחבר. תראה, אני מאוד אוהב את מה שמולי (שגב) ואדם (סנדרסון) עשו, אבל בכל זאת, הם באים מטלוויזיה. ורק כשאבי נכנס לתמונה הסרט התחיל לקבל נפח של קולנוע".

– אז מה צפוי לנו הלאה?

"אני רוצה עוד סרט עם החבר'ה של 'ארץ נהדרת'. ואני מדבר עם אבי ניר על רעיון לעשות סרט של 'רמזור'. ואני רוצה שנעשה את הסרט הראשון בתלת מימד. היה רגע שרציתי לעשות את 'זוהי סדום' בתלת מימד, אבל עד שחשבתי על זה, זה כבר היה מאוחר מדי".

הם התחילו בהשקעה בסרטים כתומכים סמויים ב"אבא גנוב" של יהודה ברקן. הסרט הראשון שאדרי עזר לממן היה "שורו", סרט הבכורה של שבי גביזון מ-1991.

– אבל אני לא מבין. באמריקה הצלחה של סרט אחד מכסה כשלונות של עשרה סרטים ועוד משאירה רווח. בארץ כל כך מעט סרטים מצליחים שהסיכוי להרוויח כסף נורא נמוך. מה ההגיון הכלכלי?

"זה בדיוק מה שאח שלי אומר לי. הוא גם לא מבין את זה. הוא אומר לי שאם היינו שמים את כל הכסף שהשקענו בקולנוע בנדל"ן, עכשיו כבר היתה שכונה על שמנו איפשהו בתל אביב. והוא צודק. אם הייתי שם את כל הכסף במניות של טבע הייתי מכפיל את הסכום. אבל קולנוע זה האהבה שלי. וחוץ מזה, אני אומר ללאון שאם הוא רוצה שיזכרו את השם הזה 'האחים אדרי' בעוד 50 שנה, זה רק דרך סרטים, לא דרך קניית נדל"ן. תראה את האחים וורנר".

– אז תקראו לחברה שלכם 'האחים אדרי'. איזה מן שם זה "יונייטד קינג"?

"נכון. יש סיכוי שנעשה את זה".

 

 

לכאורה אין הגיון כלכלי במה שאדרי עושה, אבל אסור לנו להיתמם. הוא לא היה נשאר דקה בתחום אם הוא לא היה רווחי. והדרך שבה הנושא הזה רווחי זה בזכות סיפור ההצלחה שנקרא סינמה סיטי. אמנם אני מטבעי נוטה להיות חשדן כלפי אנשי עסקים שמונעים משיקולים של רווחים וכסף, אבל כשזה מגיע לענייני קולנוע והפקה אני חייב להוריד את הכובע בפני אדרי. האיש הזה באמת חולל כאן מהפכה. בסוף 2003 הוא פתח עם אחיו – בשותפות עם המפיק הצרפתי סמואל חדידה – את סינמה סיטי בצומת גלילות. תוך שבוע פני הקולנוע בישראל השתנו. עד אותו יום רשתות הקולנוע בארץ היו מיושנות מאוד. כמבקר קולנוע, כתבתי בלי סוף על תנאי ההקרנה והסאונד הירודים באולמות ההקרנה בארץ. סינמה סיטי עש מהפכה באיכות ההקרנה והסאונד. מהפיכה שהובילה לפתיחת יס פלאנט, שאפילו שידרג את החוויה עוד יותר. ופתיחת יס פלאנט הביאה להקמת סינמה סיטי ראשון לציון. בתוך שבע שנים ישראל הפכה ממדינה שאיכות ההקרנה בה היתה נחותה לאחת המדינות המתקדמות באירופה מבחינת תנאי צפייה. פתיחת סינמה סיטי יצרה גם שנוי משמעוי במפת ההפצה בישראל: עד אז כל מפיץ הקרין ברשת בתי הקולנוע שלו. ההצלחה של סינמה סיטי גרמה לכך שלראשונה כל המפיצים צריכים כיום להציג את סרטיהם בכל הרשתות של כולם. ומרגע שנכנס סינמה סיטי לתמונה, כולם רוצים עכשיו את היכלי הקולנוע הענקיים, הלאס-וגאסיים בפאתי הערים. ובמרכזי הערים בתי הקולנוע נסגרים.

– מה עם בית קולנוע בתל אביב? זה בלתי נסבל ככה.

"דיברתי על זה עם רון".

– רון?

"רון חולדאי, ראש העיר שלך. אמרתי לו שימצא מקום שאפשר להקים בו בית קולנוע ושיקדם את זה. מצידי שלא יתן את זה לי, שייתן למישהו אחר. אבל שיקום עוד קומפלקס בתל אביב. אבל הוא ענה לי שמבחינתו סינמה סיטי גלילות זה בתל אביב. שאין לו בעיה עם זה".

– אני בשוק.

"תבין. אי אפשר להקים פרויקט כמו סינמה סיטי בראשון או כמו מה שאנחנו מקימים בירושלים בלי שתהיה דחיפה מצד ראש העיר. גם בראשון וגם בירושלים ראשי העיר דחפו את הפרויקט".

המהפכה של סינמה סיטי היתה יותר משמעותית מזה. מרגע שהיה לאדרי את בית הקולנוע, הוא התחיל להשקיע בהפקתם של יותר סרטים, וכל סרט שהוא האמין בו הוא הפיץ אותו כפי שאיש לא העז להפיץ סרט ישראלי מאז "אסקימו לימון": כאילו זה סרט הוליוודי, עם המון פרסום ובהמון עותקים. זה הימור שאפתני שהוכיח את עצמו. הקולנוע הישראלי אמנם התעורר לחיים ב-2001 עם "חתונה מאוחרת", אבל רק ב-2004 התחלנו לראות כאן סרטים ישראליים שוברי קופות באופן עקבי. "אביבה אהובתי", "בופור", "איים אבודים", "סוף העולם שמאלה", "נודל" ו"סיפור גדול" הם סרטים שאדרי הצטרף להפקתם (צריך לזכור שהוא לעיתים נדירות יוזם פרויקטים, אלא לרוב מצטרף כשותף להפקות של מפיקים אחרים) ומכרו בין 200 ל-300 אלף כרטיסים. השנה, שתי הפקות שלו, "פעם הייתי" ו"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", מועמדות לפרס אופיר בשבוע הבא. הסרט שאמור לזכות, "הדקדוק הפנימי", אינו הפקה שלו, אבל אדרי יפיץ אותו. כיום יודעים המפיקים שאם רוצים להביא 200 אלף צופים לקופות, צריכים שאדרי יאמין בסרט. זה לאו דווקא הפך אותו לאיש הכי אהוד בתעשייה. "לא" מאדרי משמעו כשלון מובטח לסרט שלך. או לפחות עבודה יותר קשה להצליח ("עג'מי" ו"בשיר" הצליחו לבסוף בלעדיו).

– אז בוא נראה אם אני מבין. ההגיון העסקי הפשוט אומר שאתה כמפיק רק צריך לדאוג שלא להפסיד כסף, כי את עיקר ההכנסות את ממילא עושה מזה שאתה בעל בית הקולנוע.

"בדיוק. בלי סינמה סיטי לא הייתי יכול לעשות את זה".

– וזה לא מרגיז אותך שרק אתה לוקח סיכונים בהפקת סרטים אבל שאר בעלי בתי הקולנוע כמעט ולא עוסקים בהפקה ורק חותכים קופון מההפקות שלך?

"לא. אני לא מונע מהם להיכנס להפקות. הם יכולים להשקיע גם".

– אז למה הם לא עושים את זה?

"אני לא יודע".

– ולמה אין עוד משקיעים פרטיים, אנשי עסקים, ששמים כסף בסרטים ישראליים?

"תראה, יצא ככה שיש לי לא מעט חברים עשירים. אבל אני לא מרגיש שאני יכול לבוא אליהם ולשכנע אותם להשקיע בסרט ישראלי, כי אני לא יכול להבטיח להם שהם ירוויחו כסף. וגם אם מרוויחים, זה סכומים קטנים. לאנשי עסקים זה זניח".

– מה זה זניח? כמה תרוויח על "זוהי סדום"?

"אם נגיע ל-700,000 כרטיסים זה יהיה כמה מאות אלפי דולרים. כדי לעשות את הכסף הגדול צריך שסרט יימכר בחו"ל. אם נצליח למכור את 'סדום' בחו"ל אז הוא יהיה סרט רווחי".

– טוב, זה לא יקרה. נורא קשה למכור קומדיות למפיצים זרים. בשביל זה אתה צריך להפיק סרטים כמו "ביקור התזמורת" ו"ואלס עם בשיר", אבל אתה לא הולך לכיוונים האלה.

"כן, זה נכון. אבל אל דאגה, בסוף יגיע הסרט שגם יביא המון קהל בארץ, וגם יימכר למפיצים בחו"ל וגם יביא את האוסקר. אני בטוח בזה".

– היית רוצה שבתור מפיץ יהיה לך חוזה עם אחד האולפנים הגדולים בהוליווד?

"למה לי? זה סתם כאב ראש. יושב לו איזה ילדון בלונדון ומחליט בשבילך הכל: מה תפיץ, מתי תפיץ, כמה עותקים. לנו יש חוזים עם מפיצים עצמאיים את אנחנו מחליטים הכל. אין אף אחד שקובע לנו".

– ומה דעתך על זה שא.ד מטלון ופורום פילם עומדות להתמזג?

"אין לי בעיה עם זה".

– אם זה יקרה הגיוני להסיק שאתה תנסה לקנות או להתמזג עם ג.ג?

"אין לי סיבה לעשות את זה. אני אומר לך, להיות מפיץ של אולפן הוליוודי זה כאב ראש. כל הזמן אומרים לך מה לעשות. עזוב. שמטלון ופורום וג.ג יטפלו בהוליוודים".

– חוץ מג.ג שתמכו בך מהתחלה, שאר המפיצים די ניסו לשים לך רגליים בהתחלה.

"לא, הכל היה בסדר".

– מה בסדר? אני זוכר את זה. אף אחד לא נתן לך סרטים לסינמה סיטי. החרימו אותך. קיוו שתיעלם.

"אה, זו היה רק איזה שבוע-שבועיים, אבל ברגע שראו שזה מצליח כולם רצו שהסרטים שלהם יוצגו בסיטי. אבל תבין, אף אחד לא האמין בסינמה סיטי. הרי לא שמנו כאן כסף שלנו מהבית. זה הכל ערבויות מהבנקים, והם היו בטוחים שאנחנו משוגעים לבנות קולנוע בבניין של הרב מכר. כולם היו בטוחים שניפול".

– אוקיי, מתוך ה-700,000 כרטיסים שאתה צופה שתמכור ל"זוהי סדום", כמה אתה מוכר בסינמה סיטי?

"בערך 40 אחוז. כשהיה רק את סינמה סיטי בגלילות זה היה בין 25 ל-30 אחוז. עכשיו כשנפתח בראשון זה עלה ל-40 אחוז".

– באמת? סינמה סיטי בראשון לא גנב קליינטים מגלילות?

"לא! אני יכול להראות לך את המספרים. המספרים גדלו. לראשון באות אוכלוסיות שלא היה להם בית קולנוע כבר שנים. קהל מאשדוד ומקרית גת. אנשים באים לסרט ונשארים במתחם שבע שעות".

– ומה-60 אחוז שמוכרים ברשתות המתחרות, כמה חוזר אליך?

"בערך 35 אחוז. זה משתנה משבוע לשבוע, ויוצא בסוף משהו כמו 35 אחוז".

 

 

זמן לחשב. 40 אחוז מ-700,000 כרטיסים שעולים 38 שקלים נכנסים במלואם לכיסו של אדרי. 35 אחוז מ-60 האחוזים הנותרים גם. כלומר, אם "זוהי סדום" יגיעו אכן ל-700,000 כרטיסים ההכנסות של אדרי מהסרט יהיו קצת יותר מ-16.5 מיליון שקל. ואם הוא השקיע על ההפקה וההפצה כששה מיליון שקל, זה רווח של עשרה מיליון שקלים, אותם הוא מן הסתם צריך לחלק בין שותפיו להפקה (קרן רבינוביץ וקשת) ומס הכנסה.

אדרי לא רק אוסף סרטים ישראליים – הוא כיום הבעלים של רוב הסרטים שאי פעם הופקו בארץ – אלא גם מוזיקה. הוא קנה את הד ארצי ואת אן.אם.סי, ואשתו – פנינה אדרי – מנהלת את חטיבת המוזיקה. בתחילה היה נדמה שאדרי רוצה להיות האיש ששולט גם בתוכן וגם בהפצה. היו דיבורים שהוא יקים מיזם אינטרנטי למכירת מוזיקה וסרטים און-ליין, אבל זה לא קרה. הוא ניסה להיכנס לעולם הטלוויזיה בשותפות בערוץ הקולנוע הישראלי של יס, אבל זה לא האריך ימים. והיו שמועות שהוא שם עין על רכישת נתחים מקשת, כדי להפוך לזכיין. הוא לא מסתיר את העובדה שחיים סבן וארנון מילצ'ן הם סוג של מודלים לחיקוי עבורו.

– אז יבוא יום שתעשה את הבוחטה שלך, ותעזוב הכך. או שתעבור לנהל איזו חברת הפקה בהוליווד או שתקנה את בזק כמו חיים סבן. והקולנוע הישראלי יחזור לדשדש.

"אין סיכוי. אני קשור למקום הזה ולקולנוע שכאן".

– קנית את כל הספריות האלה עם הסרטים והמוזיקה וכל התוכן, אבל מה אתה עושה עם זה? איך רואים מזה כסף?

"אני מאמין שבקרוב נבין גם את זה. בתחום המוזיקה הבטיחו לי שהאיי-טיונז הישראלי סוף סוף יקרה השנה ואז נתחיל למכור מוזיקה באופן דיגיטלי".

– מבטיחים איי-טיונז ישראלי כבר שנים.

"השנה זה יקרה, זה ודאי. כבר ב-2010".

– ומה עם מכירת סרטים?

"אני עוד לא יודע. אבל נראה לי ש-2011 תהיה שנת מפנה. שנמצא דרך איך למכור סרטים להורדה חוקית באינטרנט. אבל קודם כל צריך לדאוג שמשרד התקשורת ידאג לנו, יעזור לעצור את כל הפיראטים. הם הורגים לנו את העסק. שיעשו חוק כמו בצרפת, שמטיל את האחריות על ספק האינטרנט על כל מי שמוריד סרט".

– אה, אז אתה רוצה להילחם בפיראטיות כמו שנלחמים בסמים? לרדוף את המשתמש הקטן ולא את הדילר שהעלה את הסרט מלכתחילה או שמשכפל אותו בשוק?

"גם וגם".

– אתם מפרסמים לפני כל סרט את "דבר הפדרציה", שזו עבירה פלילית לצלם בבית הקולנוע. וזה סתם תרגום מאנגלית וגם הטעיה. הקהל שיושב באולם לא יודע שבישראל זו לא עבירה פלילית לצלם בבית קולנוע.

"אבל זה יהיה בקרוב. אנחנו עובדים על זה".

 

 

עד כאן "כלכליסט". ובחזרה ל"פנאי פלוס".

מתברר שאדרי הוא לא רק מפיק-מפיץ-בעל בית קולנוע, הוא גם דמות קולנועית. אבי נשר, ששלושת הסרטים שעשה עם אדרי מכרו כמעט מיליון כרטיסים יחד, החליט לכתוב את סרטו, "פעם הייתי", סביב בית קולנוע חיפאי המנוהל על ידי משפחת נמוכי קומה ניצולי שואה, אחרי שאדרי – שהיה מוכר להם סרטים הודיים בשנות הששים – סיפר לו עליהם. מתברר שהם היו קיימים באמת. וזה לא נגמר בזה: דמותו של ישראל קטורזה ב"סוף העולם שמאלה" מבוססת על דמותו של אדרי הצעיר. "אבי בא לשאול אותי שאלות על החיים בדימונה וסיפרתי לו. הדמות של קטורזה באמת מבוססת עלינו, לו היה קיוסק בסרט, לאבא שלי היתה קונדיטוריה".

– נו, אז אם אתה רוצה להנציח את השם 'האחים אדרי' נראה לי שאין מנוס מלכתוב סרט, על האחים שיצאו מהקונדיטוריה בדימונה והגיעו לאוסקרים.

אדרי מחייך. "אני חושב על זה. זה יקרה. יש לי כמה רעיונות".