האזינו: קטע מהפסקול של אהוד בנאי לסרט שלי
אני חושב שאני קצת מאוהב במוזיקה שאהוד בנאי כתב לסרט התיעודי שלי, "שרון עמרני: זכרו את השם". השנה בה עבדתי על הסרט היתה רכבת הרים רגשית, מלאה עליות וירידות, הצלחות וכשלונות, ובדרך למדתי לוותר על דברים שאני אוהב כדי שהסרט יהיה קצר ומדויק יותר. ואני מקווה שגם רגשי (ומי יודע, אולי אפילו נבון יותר). אבל חמשת הימים שבהם עבדנו, בנאי ואני, על המוזיקה – הדיבורים והחיפושים לפני, ואז ההקלטות והמיקס – היו ללא ספק הרגעים שהכי התרגשתי בהם, ושהכי נהניתי בהם. אני מת להשמיע לכם את השיר שלו מתוך הסרט, "עד הפעם הבאה", אבל עדיין אסור לי. אז אני נותן לכם טעימה מתוך קטע קטן שמלווה את אחת הסצינות בסרט. לקטע אני קורא "תיקו". ואני נותן לכם אותו כאן בשתי גרסאות: אחת ללא סולו גיטרה ואחד עם. איזה מהם עדיף בעיניכם? (לחצו על הלינקים כדי להפעיל את הנגן).
גרסה א':
"תיקו" של אהוד בנאי. מתוך "שרון עמרני: זכרו את השם"
גרסה ב':
האזינו: "הנהר" של פטריק ווטסון, מתוך הסרט "מבול" של גיא נתיב
"מבול" של גיא נתיב, סרט שחיבבתי למדי, יתחרה בשבוע הבא על פרס אופיר. אחד הדברים הכי יפים בסרט הוא האופן שבו הוא מצלם את הטבע – את הים והעננים. אבל בעיקר התלהבתי מהמוזיקה של פטריק ווטסון, זמר קנדי שלא הכרתי קודם. אחרי שראיתי את הסרט הלכתי לחפש מי הוא.
ועכשיו אני מציע לכם צ'ופר מוזיקלי חביב: קבלו בהשמעת בכורה בלעדית ל"סינמסקופ" את השיר המקסים, "The River", שיר הנושא של "מבול", המלווה את כותרות הסיום (אבל מוטיבים מוזיקליים מתוכו מלווים את הסרט כולו).
שנה טובה
זהו, שנת תש"ע מגיעה לסיומה ובעוד כמה דקות תצא לדרך השנה שבלתי ניתן יהיה להגות את אותיותיה: תשע"ה. בעניין ראש השנה: חג אדיר ועצום ורב כוח, אבל שיש בו אך ורק מצווה אחת – לשמע תקיעת שופר. יש המון מנהגים שנוספו לאורך השנים, ולכולם משמעות גדולה, אבל מצווה מהתורה לקיום החג יש אחת בלבד. וכל השנה אני ממליץ לכם ללכת לסרט הזה, או לא ללכת לסרט ההוא. היום אני ממליץ לכם גם ללכת למקום שבו מתקבצים אנשים ויושבים בכסאות שורות-שורות: גשו מחר בבוקר (ו/או מחרתיים) לבית הכנסת הסמוך לביתכם מתישהו בין 10:00 ל-12:00 בבוקר, תלוי בבית הכנסת ובשעות התפילה שלו, ותשמעו תקיעת שופר. זה מרעיד את הנשמה.
אם אתם מאלה שמעדיפים לבזבז את החג הזה בגלישה באיטרנט, אנחנו כאן ב"סינמסקופ" מכינים לכם כמה דברים מקסימים וחגיגיים למדי לסוף השבוע הארוך.
ובואו נקווה ששנת תשע"א תהיה שנה נהדרת, עם המון סרטים מצוינים (ואולי גם אוסקר, למה לא), ואם אפשר, בלי טילים אירניים על ישראל ובלי טילים ישראלים על אירן. ושנמשיך להיפגש כאן בבלוג לפחות עד תשע"ב.
שנה טובה.
בערימת שחת
ה"אינדיפנדנט" הלך לפגוש את רידלי סקוט לשיחת סיכום קריירה, משום מה, ועל הדרך שמע כמה מילים על הפרויקטים העתידיים של הבמאי בן ה-72. ובעיקר על שני סרטי "הנוסע השמיני" שהוא הולך לצלם בתלת מימד בקרוב. שני הסרטים מתרחשים 30 שנה לפני עלילת הסרט הראשון בסדרה, שביים סקוט עצמו. והוא מודה: "ג'יימס קמרון העלה את הרף (ב'שובו של הנוסע השמיני'), ואני חייב להדביק אותו עכשיו". האיש הזה חי הרחק מאוד בעבר.
==============
ובעוד הקריירה של סקוט בשחקים, למרות ש"רובין הוד" שלו היה בינוני להחריד, הקריירה של טרי גיליאם שוב תקועה. צילומי "האיש שהרג את דון קיחוטה" שלו שוב בוטלו, כי שוב כל אנשי הכספים ברחו מהסרט רגע לפני הצילומים. רוברט דובאל היה אמור להיות דון קיחוטה. יודעים מה הבעיה שלי איתו? שאני די משוכנע שאם גיליאם איכשהו יצליח להרים את הסרט הזה, הוא ייצא מחורבן.
===============
מומחי האוסקר התקבצו לסכם מה הם ראו (ושמעו) עד עכשיו בדרך לאוסקר וניסו לדרג אילו עשרה סרטים לדעתם יהיו השנה בין המועמדים. מבין סרטי ונציה/טלורייד יש שם כבר את "ברבור שחור" ואת "נאום המלך" (כאמור). אבל יש אחד ממומחי האוסקר שחושב שהסרט התיעודי החדש של צ'רלס פרגוסון (שיוקרן בחיפה) יהיה בעשיריית המועמדים לפרס הסרט הטוב. מה שעלול לסבך אותו קשות עם שאול דישי, שכן בוודאי לא יעלה על הדעת שסרט תיעודי יתפוס מקום של סרט עלילתי, ולא יתכן ששמו של סרט תיעודי יוזכר בתחרות מחוץ לקטגוריית הסרט התיעודי.
ובכל מקרה, "התחלה" של כריסטופר נולן הוא כרגע הסרט שיש עליו קונסנזוס הכי גדול בקרב החזאים.
================
איי.ג'יי שאנק, במאי תיעודי ובלוגר, מנתח את מצב תחרות הסרטים התיעודיים באוסקר. הוא טוען שהמירוץ לפרס הוא כרגע בין שני סרטים: "רסטרפו" (שהוקרן בירושלים) ו"עבודה מבפנים" של צ'רלס פרגוסון (בחיפה). אחד מהם יזכה. הוא די משוכנע ש"שתיקת הארכיון" יהיה מועמד. הוא כותב על "שתיקת הארכיון": "זה הסרט התיעודי הכי טוב על השואה זה שנים. בשנות ה-90 הוא היה יכול להיות המועמד המוביל לזכייה". ולמרבה ההפתעה, הוא טוען שיש סיכוי לסרט הישראלי/פלסטיני "בודרוס" להיכלל לשורט-ליסט (רשימת 15 הסרטים שממנה בוחרת ועדה את חמשת המועמדים הסופיים).
=============
יזכור:
– קלייב דונר, הבמאי של "מה חדש חתלתולה" – עם פיטר אוטול, פיטר סלרס והשיר ההוא של טום ג'ונס – מת בגיל 84.
– גלן שיידיקס, שהיה סוג של קמע בכמה מסרטיו המוקדמים של טים ברטון (הוא זכור בעיקר מ"ביטלג'וס"), מת בביתו באלבמה אחרי שנפל ונחבל בראשו. הוא היה בן 57.
– מייקל אדוארדס, שהיה ממקימי להקת אי.אל.או (אחת הלהקות האהובות עלי אי פעם), אבל פרש ממנה ב-1975, לקה בעבר בדכאון, ויצא מזה. הוא חלה בסרטן, וניצח אותו. ואתמול, בגיל 62, הוא נהרג כש… שימו לב… ערימת שחת הידרדה במורד גבעה והתרסקה לתוך המכונית שלו שבדיוק עברה בכביש מתחת. "יעד סופי" מישהו?
=============
מגזין "האוזן השלישית", שיוצא כעת רק בגרסה אינטרנטית, חוגג 50 שנה לגל החדש הצרפתי. בול בזמן לכבוד האוסקר כבוד שיקבל ז'אן-לוק גודאר (שלא מתכנן בכלל להגיע לאמריקה כדי לקבל את האוסקר).
==============
מפגש ענקים. ויה הטוויטר של מארק רומאנק, צילום מפסטיבל טלורייד: דארן ארונופסקי (מימין) ורומנק משוחחים. בטח משווים מי קיבל ביקורות יותר טובות.
סופה מושלמת
וויי, בעוד אני עסוק בגימורים אחרונים עם הסרט שלי, מסביבי מתרגשת לה סופה מושלמת של פסטיבלי הקולנוע. גם טלורייד, גם ונציה והנה מתחיל תכף גם טורונטו. טלורייד תמיד היה פסטיבל איכותי ויוקרתי ואנין מדויק, אבל קרנו התקשורתית קפצה מאוד כשבשנים הקודמות התברר שעורכיו מצליחים לשבץ בו את הסרט שיהפוך לשיחת היום בעונת האוסקרים הקרובה. זה קרה גם עם "ג'ונו" וגם עם "נער החידות ממומבאי", שהקרנות הבכורה שלהם התקיימו בטלורייד ומשם פרץ הבאז שהריץ את הסרטים האלה לאוסקר (או לכמעט אוסקר). לפני פתיחת הפסטיבל השנה לא הצלחתי לזהות איזה מהסרטים שם יהפוך למלך הבאז של האוסקרים, אבל כעת התמונה כבר ברורה יותר.
הסרט שיוצא עם הבאז הכי מעניין מטלורייד ו/או ונציה הוא "נאום המלך" של טום הופר, שהופך בזאת למוביל במירוץ בדרך לאוסקר. מיד אחריו: "ברבור שחור" של דארן ארונופסקי, סרט שהדעות עליו חלוקות, אבל מסתמן שנטלי פורטמן בדרך לאוסקר. הסרט "Never Let Me Go" של מארק רומאנק פיצל את הצופים. יש לו כמה מעריצים שטוענים שמדובר ביצירת מופת, וכמה שלא הבינו מה הקטע עם הסרט הזה. ויש גם קורבנות: "מיראל" של ג'וליאן שנאבל יוצא מהפסטיבלים חבול כשדבקה בו תדמית של אכזבה. הדעות חלוקות גם לגבי "127 שעות" של דני בויל, דרמת טיפוס הרים, אבל נדמה שג'יימס פרנקו יהיה מועמד ודאי על תפקידו בסרט (על מטפס הרים שכורת את זרועו שנלכדה תחת סלע). כל הלינקים, אגב, מפנים ל-Mubi, שם עושה דיוויד האדסון עבודה מעולה, כרגיל, בריכוז הביקורות לרוב סרטי הפסטיבלים.
===============
רגע לפני שפסטיבל טורונטו מתחיל פנה ה"טורונטו סטאר" לעיתונאים ואנשי פסטיבלים שימפו את הסרטים שיש סביבם הכי הרבה באז. ארונופסקי, שנאבל, רומאנק, ארול מוריס, ואחרים. אבל, הפתעה, אחת מהם מזכירה גם את "פעם הייתי" של אבי נשר (או באנגלית: "The Matchmaker").
ואבי נשר יעביר את חגי תשרי מפסטיבל לפסטיבל. התפרסמה רשימת השופטים בפסטיבל חיפה. אבי נשר ושרון הראל – המפיקים והשותפים לתסריט של "הלהקה" – עושים ריוניון בתור שופטים בתחרות העלילתית. אני לא אומר מילה על שופטי התחרות התיעודית מרוב פחד.
תכף אשוב
פעם ראשונה שהאג'נדה האנטי-חרדית של "הארץ" ממש מצחיקה אותי. הפרחים לבידרמן:
ואני מטפל בתרגום לאנגלית של הסרט שלי היום ומכין לכם הפתעות לראש השנה. תכף אשוב. אם למישהו יש אוף-טופיקים, זה המקום והזמן.
נואר נואר נואר
רק דיברנו על מה שלי נראה כמו היעלמותו של הפילם נואר מנוף הקולנוע ביום שישי (אפרופו יציאת "הרוצח בתוכי") והנה נתקלתי בסדרה שהאקדמיה לקולנוע באמריקה ארגנה בה היא הציגה את מיטב הפילם נואר, והזמינה כמה מהתסריטאים הכי בכירים של הוליווד להגיד למה לדעתם הפילם נואר שרד עד היום (אני מניח שהכוונה היא למה סרטי פילם נואר של פעם – מ"הנץ ממלטה" ו"השינה הגדולה" עד "ביטוח חיים כפול" דרך "לורה" ו"גילדה" – שרדו, כי כאמור אני לא רואה יותר מדי סרטי פילם נואר בני זמננו יוצאים, ועוד פחות מהם שזוכים להצלחה או משאירים חותם). אוסף הדוברים מרשים, אבל לא מצאתי אצלם יותר מדי תובנות לאיפיון הז'אנר. הנה המקבץ המלא. והנה כמה מהם לצפייה נוחה כאן.
טד גריפין ("אושן 11 "), למשל, בוחר ב"שדרות סאנסט" בתור הפילם נואר האהוב עליו, ועל ידי זה שהוא מתאר למה הסרט הזה אינו באמת פילם נואר אמיתי הוא מספק על דרך השלילה הסבר לא רע מה זה בעצם "פילם נואר":
בריאן הלגלנד, שדווקא עשה כמה ניסיונות מעניינים בהחייאת הפילם נואר בימינו ("סודות אל.איי" ו"פייבאק") גם מתלבט מה זה בעצם "פילם נואר", באופן שהוא אינטואיטיבי ולא אינטלקטואלי – תחושת בטן ומנסה להסביר מה ההבדל בין "הנץ ממלטה" (פילם נואר) ל"קזבלנקה" (לא פילם נואר):
ווסלי סטריק, שכתב את הניאו-נואר המבריק "משולש מסוכן", עושה עבודה לא רעה בתיאור הז'אנר ומשתמש באידיום הכי מדויק עבורו: "Hard Boiled" (שזו בדיוק הסיבה למה קשה לי לקרוא ל"סופר הצללים" של פולנסקי "פילם נואר", למרות שצדק מי שהזכיר אותו בתגובות בפוסט ההוא כפילם נואר מהעת האחרונה, זה נכון, ובכל זאת הסרט הזה אלגנטי מדי בשביל להיות פילם נואר אמיתי, שחייב להיות נורא ברוטלי. אבל זו בהחלט דוגמה לא רעה). סטריק בוחר ב"מגע של רשע" של אורסון וולס כנואר האהוב עליו:
וגם פיל אולדן רובינסון הנפלא ("שדה החלומות") בוחר ב"מגע של רשע", ומזכיר שהנואר הוא למעשה במהותו ז'אנר די רפלקסיבי, בו אנחנו תמיד זוכרים שאנחנו רק צופים בסרט, שיש בו משהו מאוד מלאכותי במכוון:
"השוד המתוחכם", הביקורת
לא ברור לי מאיזו תחתית חבית נשכחת חפרו החוצה את הסרט הזה (הוא נקרא "The Maiden Heist" במקור), אבל הנה הוא מגיע למסכי הקולנוע בארץ. אז מגיע לו איזה 300 מילה אגביות.
פורסם ב"פנאי פלוס", 1.9.2010
האם יש דבר כזה, “קארמה של סרטים"? כי אם כן, אז "השוד המתוחכם" הוא סרט בלי קארמה. וכמה חבל, יש בו רעיון ממש מתוק: מתברר ששומרים במוזיאון קצת מאוהבים ביצירות האמנות שהם שומרים עליהן. כריסטופר ווקן מאוהב ברמה אובססיבית בציור פלמי של עלמה על חוף ים, והוא בוהה בו לאורך כל המשמרת שלו. ופתאום הוא מגלה שגם מורגן פרימן, שומר עמית במוזיאון, מאוהב ביצירה אחרת. ואז הם מגלים ששומר שלישי כמעט מתנה אהבים עם אחד הפסלים שבמסלול הפטרול שלו. כשהשלושה מגלים שאוסף המוזיאון נמכר לדנמרק, הם מחליטים לשדוד את שלוש היצירות האהובות עליהן, לא למטרות בצע כסף, אלא למטרות אהבה: הם רוצים להיות קרובים למושא אהבתם. העובדה ששלושתם בגיל העמידה – ושלושתם נמצאים בבעיות זהות עם הגבריות שלהם – רק מוסיפה תבלין למהלך הזה, שבו השלושה צריכים להתנהג כלוחמי קומנדו מיומנים – בשעה שהם גם קשישים וגם קצת מעודנים מדי בשביל זה – כדי להגשים את תוכניתם.
רעיון ממש חמוד ומקסים. אז מה הבעיה? שתי בעיות. האחת היא שבערך בדקה הארבעים הרעיון ממצה את עצמו והסרט מאבד בבת אחת את כל החן שלו, והפך לברדק צעקני ובלתי נסבל. בעיה שניה חמורה יותר: את הסרט ביים פיטר היואיט, שמתמחה בבימוי סרטים שלא נחרתים בזכרון (“גרפילד, הסרט", למשל). והוא הופק בחברת הסרטים של בוב יארי שפשטה את הרגל אחרי שהסרט היה גמור וכך הוא למעשה נגנז. ישראל היא אחת המדינות היחידות בהן הסרט הזה יוצא לבתי קולנוע (הוא כבר יצא בדי.וי.די בכמה מדינות באירופה), ובאמריקה הוא עדיין בחזקת נעדר. מסקנה: לא משנה מי הצוות שלך (מורגן פרימן, כריסטופר ווקן ו-וויליאם מייסי – שמרבה לחשוף את ישבנו בסרט – מתוקים נורא בתפקידים הראשיים), ולא משנה עד כמה הרעיון שלך חינני, אם אין לסרט גרוב או מיץ או שפיץ, או ברק, הוא ישאר שולי. ואם המפיק שלך פושט את הרגל בכלל אבוד לך. כך שקולנוע, כנראה, זה לא פחות מזל מכשרון.
אגב, הצילום בראש הפוסט לקוח מהסצינה הכי סימפטית בסרט בה השלושה מתכננים את השוד ואנחנו עוברים לסצינת אנימציה קצרה בסגנון מישל גונדרי שעשויה כולה מקרטון. אם היו בסרט עוד כמה רגעים חינניים כאלה, הוא היה שווה צפייה.
"הרוצח שבתוכי", הביקורת
פורסם ב"פנאי פלוס", 1.9.2010
בערך פעם בשנה אני מוצא באחד העיתונים מאמר ששואל "מה קרה לקומדיות הרומנטיות?!”. הנוהל קבוע: יוצאת איזושהי קומדיה רומנטית מטופשת עם ג'ניפר אניסטון או קתרין הייגל ואחד העורכים או הכתבים מתגעגעים פתאום לקומדיות הרומנטיות "של פעם". המושג "של פעם" תלוי בגיל המתגעגע. יהיו כאלה שמתגעגעים ל"אשה יפה" ויהיו כאלה שיתגעגעו לקומדיות הרומנטיות של ספנסר טרייסי וקתרין הפבורן. אבל זה משונה: כי עדיין עושים המון קומדיות רומנטיות. חלקן מטופשות, חלקן חכמות, והן מבטאות את השינויים שחלו לאורך השינים בדבר הזה שנקרא "מלחמת המינים". ועדיין כתבות ה"מה קרה לקומדיות הרומנטיות" נותרו נפוצות ממש כמו הקומדיות הרומנטיות עצמן.
אבל בעודי צופה ב"הרוצח שבתוכי" פתאום תהיתי: רגע, לאן נעלם הפילם נואר? כי בשעה שבעיתונים שואלים "לאן נעלמה הקומדיה רומנטית" כתגובה לקומדיה הרומנטית העונתית שמגיעה למסכים, השאלה על הפילם נואר לא נשאלת, ממש כמו שאתם לא מוצאים יותר כתבות בעיתונים השואלות "לאן נעלמו הדינוזאורים?”. הפילם נואר פשוט נכחד. מהבחינה הזאת יש משהו מסעיר בצפייה ב"הרוצח בתוכי". בכל פעם שאני נתקל בפילם נואר – וכמה אלה כבר נעשים בשנה? קרוב לאפס – משהו בתוכי מבסוט מהמפגש. זהו ז'אנר קולנועי שאני אוהב. אבל מכיוון שלא חיבבתי במיוחד את "הרוצח שבתוכי" הוא בהחלט גורם לי לתהות: לאן נעלם הפילם נואר? ולמה הוא נעלם?
במידה מסוימת, “הרוצח שבתוכי" לא רק מעלה את השאלה אלא גם מספק את התשובה. בשעה שהקומדיות הרומנטיות עברו מוטציות כדי לייצג את השינויים שעברה פוליטיקת הג'נדרים בעשורים האחרונים, הפילם נואר נותר ז'אנר נורא ריאקציונרי. מצד שני, זו היתה מהותו מלכתחילה. הפילם נואר, שנולד בהוליווד בשנות הארבעים אבל פרח בשולי הוליווד בשנות החמישים, נמצא באיזור הדמדומים שבין הז'אנרים הממוסדים יותר. הוא איפשהו על הציר שבין סרטי הבלש ובין המלודרמה, והוא מציג עולם אפל, שנמצא בשוליים של המוסר החברתי המקובל. אם הקומדיה הרומנטית מציגה את מלחמת המינים כקרב מילולי, הפילם נואר הופך אותו לקרב אגרופים. הפאם-פאטאל, האשה שלמענה הגבר מוכן לאבד את ראשו, מוצגת כמרכז הרוע. הפילם נואר מציג את העולם – שנמצא בשולי החוק, שבו השחור והלבן מתערבבים, וקשה להבחין בין הטוב והרע – כזירת קרב ברוטלית שבה או שהגבר יגבור על האשה או שהיא תחסל אותו. מהבחינה הזאת, המושג "פאם-פאטאל" יכול להתפענח לשני הכיוונים: במקור הכוונה היא שזו האשה שהורגת, שהאשה שבגללה הגבר מאבד את חייו. אבל לא פעם היא גם האשה הנהרגת, הנענשת.
ב"הרוצח שבתוכי" מייקל ווינטרבוטום לוקח את הרומן של ג'ים תומפסון (קובריק עיבד את "השוד" ואת "נשיקת הרוצח" על פיו, פקינפה יצר את "הבריחה" על פי ספרו) ודרכו מביא את חומרי הפילם נואר לרתיחה מקסימלית. האשה בסרט היא זונה שגרה בפאתי העיר (ג'סיקה אלבה) והגיבור שלנו הוא סגן-שריף בעיירה קטנה שכולם משוכנעים שהוא האיש הכי נחמד בעיר, מבלי לדעת שיש בו מימד אפל ואלים שמתפרץ רק מאחורי דלתיים סגורות (אנחנו כמובן יודעים, כי שם הסרט מסגיר לנו את זה מראש). הברנש הזה מתאהב בזונה עד מעל לראש, ולמעשה מוכן לאבד את ראשו למענה (נקודת תורפה בסרט, לא הבנתי איך זה קרה ולמה, ולכן לא ממש האמנתי לו). מבלי להסגיר את פיתולי העלילה – הקיצוניים למדי – שקורים בהמשך, אין ספק שהדמות שמגלמת אלבה מייצגת את המושג "פאם-פטאל" ביותר ממשמעות אחת.
לכאורה הכל נכון בסרט והוא אכן מייצג נאמנה את מהות הפילם נואר, כסוגה קולנועית שפועלת מחוץ למערכת הכלכלית הממוסדת, ולפיכך יכולה להיות קיצונית יותר ממה שהקולנוע הממוסד יכול להרשות. ואכן, רמת האלימות שווינטרבוטום מציג בסרט קיצונית למדי. דמותו של קייסי אפלק מפליאה במכותיה בנשים שנקרות בדרכו, והבמאי מתענג בהצגת קריסת הבשר והעצמות של הפנים האנושיות אל מול מטח אגרופים בלתי פוסק. הסרט הזה סדיסטי להפליא. אז מה, האם יתכן שהבעיה בפילם נואר המודרני אינה בבמאי אלא בקהל, שכמוני טוען שהוא אוהב פילם נואר אבל מוכן לקבל אותו רק כמוצג קולנועי היסטורי ולא עכשווי? בהחלט יתכן. אחרי הכל, גם כשג'ון דאהל ניסה להחיות את הפילם נואר לפני כעשוריים לא ממש נפלתי מהתלהבות. ובכל זאת, נדמה לי שזה דווקא משהו אחר שהפריע לי בסרט. מצד אחד, ברגע שקוראים לסרט (ולספר) “הרוצח שבתוכי" אנחנו יודעים למה לצפות מהדמות, ואז היא נהיית די סטטית לאורך הסרט (כמו לקרוא לדמות "אמריקן פסיכו"). מצד שני, בכל מה שקשור לאלימות, ווינטרבוטום הולך בסרט מאוד רחוק – חי נפשי, הסרט הזה אפילו יותר אלים מ"בלתי נשכחים" – אבל למרות שיש בסרט הזה לכאורה המון סקס, למעשה בתחום הזה הסרט כמעט פוריטנית מבחינה קולנועית. וזה תמוה, כי ווינטרבוטום הוא דווקא במאי שמסוגל ללכת רחוק מאוד בהצגה של מיניות על המסך, בסרטים כמו "ג'וד", "וונדרלנד" ו"9 שירים". אז למה דווקא כאן הוא מיתן את עצמו? יכול להיות שאם הוא היה בוחר בדרך הקובריקית, שבה הוא מכניס את הצופה למצב של אקסטזה מינית ואז פורק אותה באמצעות האלימות, הרי שהסרט הזה היה הופך קיצוני הרבה יותר, ממש חומר נפץ שלוחץ לצופיו על כל כפתורי הליבידו.
ואולי הבעיה עם ווינטרבוטום עצמו. מצד אחד במאי שלא דופק חשבון, ששט בנוחות בין ז'אנרים וסגנונות, אבל מצד שני – לטעמי, לפחות – לא משאיר את חותמו על אף אחד מהם. “הרוצח שבתוכי" הוא לפיכך לא יותר מתרגיל בסגנון, שנדמה לי שהיה יכול להיות הרבה יותר: יותר מסוגנן ויותר פרוע. ואולי צריך מישהו כזה, מסוגנן ופרוע, שיבוא להקים לתחייה את הפילם נואר.
תגובות אחרונות