דניס וילונב הוא אחד היוצרים הצעירים המסקרנים שפועלים כעת במונטריאול. שתי עבודותיו הראשונות – הסרט הקצר "הקומה הבאה" (שזכה בפרס בקאן) והסרט הארוך "פוליטכניון" – יוקרנו בפסטיבל חיפה הקרוב. סרטו החדש, "Incendies" ("שריפות") הוקרן בבכורה כעת בפסטיבלים בוונציה ובטורונטו. והסרט, מדווח ב"וראייטי", נקנה להפצה בישראל על ידי קולנוע לב.

הסרט מספר על שני תאומים שיוצאים למסע למזרח התיכון בעקבות משאלתה האחרונה של אמם. כאן, אני מניח, הם מגלים סוד אפל שקשור מן הסתם לפלונטר של הקונפליקטים הבלתי נגמרים של האיזור. האמת, זה נשמע כמו פרויקט אח ל"מיראל" של ג'וליאן שנאבל. אבל עובדה שאת "מיראל" בינתיים אף מפיץ מקומי לא קנה, ואת "שריפות" כן. בסרט מככבת השחקנית הפלסטינית/בלגית לובנה אזנבל ("גן עדן עכשיו").

==============

כדאי לעיין ברשימת 46 הסרטים שיתחרו בתחרות פרסי הקולנוע האירופי לפני פסטיבל חיפה. לא מעט מהסרטים ברשימה יוצגו בפסטיבל. אחרים, הוקרנו כבר בירושלים. וספורים אף הגיעו כבר להקרנות מסחריות בארץ. בסופה של ספירה אני מעריך שרוב גדול של הרשימה הוקרן בארץ במסגרת כלשהי. אבל באותה נשימה אני חייב להודות שאין ברשימה הזאת אף סרט אחד שמוגדר כיצירת מופת. אולי "לבנון" יזכה?

================

בו'אנה, אני מתמוגג כהוגן מסרטי פסטיבל אייקון. זה בלתי נתפס. ראיתי את "פנדורום" שהיה נדוש אבל ממש סבבה (זה כמו פסטיבל סרטי פול וו.ס אנדרסון בסרט אחד, "סיוט בקצה האופק" פוגש את "האויב שבפנים". אנדרסון הפיק את הסרט, אבל מי שחתום עליו הוא קוואזי-אוטר אחר של סרטי המד"ב/אימה, כריסטיאן אלוורט, שיגיע ארצה כאורח הפסטיבל). ועיניי קפצו מחוריהן למראה הטריפ המטורלל שנקרא "מיסטר נובודי" של ז'קו ון-דורמל. אחד הסרטים הכי יפים שראיתי בעת האחרונה, אבל אני חייב להודות שהסרט הזה הוא ברדק אטומי וקשה עד בלתי אפשרי למצוא בו את הידיים ואת הרגליים (ואת הלב). אבל אין שם שוט שהוא לא מושלם, קאט שאינו מדהים, שימוש בפסקול ובצבעוניות שאינו פחות ממענג. ון-דורמל הזה הוא הלארס פון טרייר של בלגיה. (שלא לדבר על זה שהסרט הזה מכיל רגעים שנורא מזכירים את "התחלה" של כריסטופר נולן).

==============

יש לכם רעיון לפורמט לתוכנית טלוויזיה בלתי-מתוסרטת (קרי, ריאליטי או שעשועון)? אם כן, יש לכם סיכוי להשתתף בתחרות פורמטים שתתקיים בישראל בנובמבר ושהפרס בה הוא 50,000 דולר. אשכרה שווה להשקיע דקה מחשבה ולמצוא איזשהו רעיון. אולי אציע את הרעיון שלי: "האב הגדול" – חמישה חילונים וחמישה דתיים נסגרים בבית אחד לחודש. בסוף החודש נספור כמה חילוניים וכמה דתיים ייצאו ממנו. הנה טופס ההשתתפות בתחרות.

=============

מייק לי יגיע ארצה בתור האורח של סם שפיגל, ולקראת עליית סרטו החדש, "עוד שנה" בארץ. לי יגיע ארצה ב-20 בנובמבר ויעביר בסם שפיגל כתת אמן, וגם ייפגש את אנשי תיאטרון. בשנים קודמות התארחו בכיתות האמן של סם שםיגל הבמאים וים ונדרס ודיוויד לינץ'. אולי יום אחד יגיע גם במאי שאני אוהב.

=============

אולי ארול מוריס? יותר משלושים שנה שהמפגשים של ורנר הרצוג וארול מוריס הם חגיגה שנונה של שני יוצרים שמייצגים את שני הקטבים של העשייה הדוקומנטרית – למשל, הרצוג עובד מאוד מהר, מוריס עובד נורא לאט. ובכל זאת, הם חברים. ובפסטיבל טורונטו שניהם מציגים את סרטי התעודה החדשים שלהם: הרצוג עם סרט בתלת מימד על ציורי מערות, ומוריס עם הסרט "טבלואיד" (מוריס, אגב, הוא אחד הבמאים שאני הכי מעריץ בעולם, בלי קשר לאיזה סוג סרטים הוא עושה). אמש השניים שוב נפגשו לשיחה במסגרת הפסטיבל, ורוג'ר איברט היה שם כדי לצלם אותה. והוא מוסיף בבלוגו את הסרט הקצר של לס בלנק מ-1980, "ורנר אוכל את הנעל שלו", ששם בערך התחיל כל הסיפור הזה בין הרצוג ומוריס.

מתברר ש"מות האדמו"ר", סרטו של רון מיברג על אדם ברוך (עליו כתבתי כמה מילים אחרי שראיתיו בפסטיבל ירושלים), כבר שודר בערוץ 8 בשבוע שעבר (במקביל לגמר "כוכב נולד"). אבל עכשיו ניתן לצפות בו באינטרנט. הסרט ראוי לצפייה, בייחוד עכשיו כשספר חדש של אדם ברוך, אנתולוגיה מכתביו בנושא התקשורת, יוצרת בו עניין מחודש. ובעיקר כי אנשים שחיים על קו תפר טראגי בין יקומים וזהויות, מרתקים אותי.

אבל הצפייה ב"מות האדמו"ר" באינטרנט שיגרה אותי למסע די מדכדך של מחשבות בעניין הקולנוע התיעודי בישראל. אחרי שראיתי את "מות האדמו"ר" בירושלים חיכיתי שהוא יעשה סיבוב בין סינמטקים, שיהיה סביבו איזשהו זמזום, איזה דיון על המפגש שבין קולנוע ועיתונות, ולא חשבתי שהוא יגיח להקרנה כמעט חשאית בערוץ 8 ומשם יעלה אל מדפי הנצח של אתר הווידיאו האינטרנטי של ערוץ 8. כן, אני מניח שהרהור הזה מגיע משיקולים קצת אגואיסטיים שבלעדיהם אולי לא הייתי נהיה מודע לזה: זה גורלו של סרט תיעודי בישראל? הקרנה אחת בפסטיבל, הקרנה וחצי בערוץ הנישה שהזמין את הסרט ואז חיי נצח בחלונית אינטרנט מפוקסלת? האם יתכן שהערוצים וקרנות הקולנוע משקיעים כיום, למעשה, בין 300 ל-500 אלף שקל (בממוצע) להפקה של תכנים לאינטרנט?

למעשה, הבעיה שלי מתחילה עוד קודם. כל הזמן מדברים על "הקולנוע התיעודי" בישראל. אבל האמת היא שאין באמת קולנוע תיעודי בישראל. יש רק טלוויזיה תיעודית. נעשים בארץ למעלה ממאה סרטים תיעודיים בשנה, רובם במימון רשתות שידור שהמכסות הדוקומנטריות נותרו המס הקולנועי שהן עדיין מחויבות לו. אז נעשים "סרטים" תיעודיים בשפע, אבל איפה הקולנוע? אבל מעט מהם פוגשים מסך קולנוע בכלל, או יותר מפעם-פעמיים. כמה מהסרטים בני המזל יגיעו להקרנות סמי-מסחריות בסינמטקים, חופן הקרנות בעיקר בסופי שבוע, בעיקר בהצגות יומיות. אבל החלק הארי יזכו לבכורה רק בטלוויזיה. זה טוב או רע? תלוי איך מסתכלים. מצד אחד, השפע הזה יוצר גם כמה וכמה סרטים מבריקים שכן מקבלים את רגע התהילה המוצדק שלהם, והם אכן קולנוע. מצד שני, יש לי תחושה שכשיוצר יודע שסרטו הוא יוזמה של ערוץ טלוויזיה ושם הוא גם יגמור את חייו, כל המחשבה על הסרט תיעשה בקטן, בסביבות ה-42 אינץ'.

תארו לעצמכם, לעומת זאת, מה היה קורה אם יס או הוט היו מקימים (אולי במשותף?) אולם הקרנות, שבו ישובצו להקרנה מסחרית סרטים תיעודיים. כל סרט שיהיה ראוי, שאיכותו תהיה גבוהה מהממוצע, שהקרנה על מסך גדול תעשה לו חסד, יקבל לפחות שבועיים של הקרנות ערב באולם הזה. יבוא קהל? יקבל עוד. פעם היה ניסיון לעשות מיזם כזה בבית ציוני אמריקה ואז עוד ניסיון באולם 6 של קולנוע לב. בשני המקרים ההקרנות היו בווידיאו או גרוע מזה, מדי.וי.די, כלומר שגם כשסוף סוף סרט הגיע לאולם קולנוע, התייחסו אליו כאל טלוויזיה מוגדלת ולא כאל קולנוע – שזה אומר הקרנה חדה ואיכותית, בפילם או בהיי דפינישן. לב ובית ציוני אמריקה (בימים שהופעלו על ידי יונייטד קינג) הם המקומות הטבעיים למיזם כזה, אבל כנראה שלאנשי עסקים פרטיים אין באמת סיכוי לעשות מזה כסף. לכן זה אולי צריך להפוך למיזם שיווקי של הערוצים הדוקומנטריים, או של קרנות הקולנוע.

אם קיים קולנוע תיעודי בישראל הרי שאנחנו הישראלים לא מודעים לו. היחידים שמכירים "קולנוע תיעודי" תוצרת ישראל הם צופי הקולנוע בעולם. סרטים תיעודיים ישראליים כבר למעלה מעשור מניבים הרבה יותר פרסים מסרטים עלילתיים, ומסתובבים בפסטיבלים הרבה יותר מסרטים עלילתיים בין השאר כי פשוט יש הרבה יותר סרטים תיעודיים, אבל לא רק בגלל זה). למעשה, הייתי אומר שהקולנוע התיעודי הישראלי הוא היצוא התרבותי הכי נפוץ בעולם.

עכשיו פתאום שמנו לב לזה בארץ, בזכות הפרסום שזוכים לו "שתיקת הארכיון" ו"חיים יקרים" באמריקה. אבל כששני הסרטים האלה יגמרו את סיבוב הפסטיבלים, המפיצים, הפרסים והאוסקרים שלהם הם יחזרו ארצה… ומה? יעלו לעשר הקרנות בסינמטקים? אם יתמזל מזלם, הם יצליחו להיות מאותם סרטים תיעודיים נדירים – כמו "מועדון בית הקברות" ו"ילדי השמש" – שהצליחו להביא כ-20,000 צופים לאולמות. בתעשייה שמייצרת למעלה ממאה סרטים תיעודיים בשנה, סרט אחד בשנתיים שמצליח להביא 20,000 צופים זה ממש מעט מדי.

אז מצד אחד, אין לנו אלא להיות אסירי תודה לערוצי הטלוויזיה ולקרנות שבזכותם נעשים כל כך הרבה סרטים. אבל באותה נשימה ממש צריך למצוא דרך לנתק קצת את הקולנוע התיעודי מהטלוויזיה ולהביא אותו יותר אל מסכי הקולנוע. לדעתי, זו צריכה להיות גם יוזמת הערוצים עצמם, זה יהפוך את היצירות שלהם ליוקרתיות יותר. אני מניח שהבמאים התיעודיים בארץ כבר מבינים שהחיים היחידים שסרט שלהם יראה באולמות קולנוע זה בחו"ל. בארץ זה כמעט ולא קורה. כי בינתיים מה שקורה הוא שאין באמת קולנוע תיעודי, יש רק טלוויזיה תיעודית, ועכשיו למרבה החלחלה זה הולך ומצטמק עוד יותר: יש רק סטרימינג תיעודי באינטרנט. רגע לפני שסרט שהייתי שותף לו יוצא לאור, שלא מעט גופים השקיעו בו כסף, שהופק לו עותק היי-דפינישן במחשבה על הקרנה על מסך גדול, אני חייב להתמודד עם התובנה המעט שוברת לב שתוך מצמוץ הוא יגיע מהקרנה בפסטיבל (ובחיפה אין בכלל הקרנות היי-דפינישן, אבוי), לאולי הקרנה וחצי בסינמטק, משם להקרנה בטלוויזיה ומשם, בערך תוך יום וחצי, לסטרימינג בוואלה. ואולי אני טועה. ואולי ב-2010 מלחמה היא לא על גודל המסך אלא על תשומת לב הצופים, ובסופו של דבר בטלוויזיה ובאינטרנט נמצאים רוב זוגות העיניים. ומי שרוצ שיראו את עבודותיו כמה שיותר אנשים לשם הוא צריך לשאוף להגיע. אולי. כנראה. ואולי אני עדיין אולד-פאשנד שכזה, שכשאומרים לי "קולנוע" אני באמת חושב על קולנוע, כזה עם מקרנה, מסך וקהל.

עד עכשיו ליוויתי כאן בבלוג את הפקת "אף פעם לא מאוחר מדי" כמתבונן מן החוץ, וכמי שהאמין שאפשר לעשות בארץ סרט שיהיה אחר לגמרי ממה שבדרך כלל נעשה כאן, ורצה להושיט לשם כך את כל העידוד שאני יכול במסגרת הבלוג הזה. נתתי ליוצרי הסרט במה לספר על תהליך העבודה על הסרט (הייתם חושבים שבגלל שהבמאי הוא קרוב משפחה שלי הוא קיבל את הפרוטקציה הזאת. ובכן, הפוך: הצעתי לכמה וכמה במאים שהפיקו באחרונה סרט עצמאי להתארח בבלוג ולספר כאן, בלעדית, על תהליך ההפקה, אבל הם העדיפו לעשות את זה בבלוג משל עצמם, או בכלל לא. ודווקא בגלל הקשר המשפחתי יוצרי "אף פעם לא מאוחר מדי" התרצו לוותר על הצעה מאתר גדול יותר ולתת את דיווחם כאן). בכל אופן, ראיתי כבר את הסרט בשלבים הולכים ומתקרבים לסיומם, ועכשיו אני בכלל מעריץ שלו. אם הייתי אוצר בפסטיבל קאן, הייתי חוטף אותו. ביקורת אמיתית עליו מן הסתם לא אכתוב. אחרי הכל, משפחה. אבל אמשיך ללוות אותו בסקרנות ובהערצה. ועכשיו, אחרי כמעט עשרה פוסטים עם סטילס, הנה סוף סוף, יש קצת שוטים ותנועה. הבמאי והתסריטאי הוא עדו פלוק. הצלם הוא איתי מרום. המלחין הוא אשר גולדשמידט. העורך הוא אסף לפיד. המפיק הוא גל גרינשפן. והשחקן הוא נוני גפן. והם עכשיו לפני און-ליין ומיקס.

קלוד שברול, מחלוצי הגל החדש הצרפתי, מת הבוקר והוא בן 80. שברול, שהחל את דרכו מבקר קולנוע ב"מחברות הקולנוע", היה המבקר הראשון, יחד עם אריק רוהמר, שתייג את אלפרד היצ'קוק כאוטר, בספר שהוא ורוהמר כתבו במשותף בסוף שנות החמישים שמציע הערכה מעמיקה ליצירתו של היצ'קוק, בשעה שהעולם עדיין ראה בו בעיקר במאי מסחרי פופוליסטי רדוד. אני רק מקווה שברגעים אלה הוא פוגש את נשמתו של רוהמר ויחד הם יוצאים לבקר את היצ'קוק באחוזתו בשמיים. רוחו של היצ'קוק ריחפה על לא מעט מהפרויקטים ששברול ביים, בהם עירבב בין ביקורת ארסית על הבוגרנות הצרפתית, בשילוב תעלומות רצח ופשע שרוחשות מתחת לפני השטח. ועתה נותרו רק ז'אן-לוק גודאר, ז'אק ריווט ואלן רנה, יבדלו לחיים ארוכים.

=============

לפני רגע לינה דאנהם היתה במאית-תסריטאית-שחקנית צעירה, בת 24, שגרה עם הוריה ומצלמת את סרטיה עם משפחתה. סרטה "רהיטים זעירים" הוקרן בנוכחותה בפסטיבל ירושלים האחרון. והנה, שלוש דקות אחרי: לינה דנהאם וג'אד אפטאו מפיקים יחד פיילוט ל-HBO שדנהם כתבה והיא תביים.

=============

רוג'ר איברט מקים לתחייה את תוכנית הקולנוע שלו, ששבקה חיים לפני כמה חודשים. התוכנית התחילה בשנות השבעים בתחנת הטלוויזיה הציבורית של שיקגו בהנחיית איברט וג'ין סיסקל, שני מבקרים קולנוע מתחרים מעיתוני שיקגו. בסוף שנות התשעים סיסקל מת, ולפני כמה שנים איברט חלה בסרטן בגרון ואיבד את קולו. את מקומותיהם מילאו בשנים האחרונות מבקרים מתחלפים, והתוכנית דעכה. כעת, איברט ואשתו צ'אז מפיקים את הקאמבק, בהנחיית אלביס מיטשל וכריסטי למייר. התוכית תעלה בינואר 2011 ב-PBS, וכמו שהיה בתחילת הדרך, תופק על ידי תחנת הטלוויזיה ציבורית של שיקגו.

מה שקרה בינתיים הוא:

– "אי שם" של סופיה קופולה זכה בפסטיבל ונציה. קוונטין טרנטינו, יו"ר חבר השופטים, טוען שהפרס הוענק לה פה אחד. המבקרים דווקא היו די חלוקים לגביו. "Essential Killing" של יז'י סקולימובסקי, זכה בפרס מיוחד וגם בפרס השחקן (עבור וינסנט גאלו). אלכס דה לה איגלסיה זכה בפרס התסריט (על סרטו "בלדה לחצוצרה עצובה").

– "התגנבות יחידים" של דובר קוסאשווילי יהיה הסרט הישראלי הארוך היחיד השנה בפסטיבל לונדון (אם כי בפרסומי הפסטיבל הם, משום מה, מכלילים גם את "מיראל" של ג'וליאן שנאבל בתור "סרט ישראלי"). וגם "Vlog", סרט קצר של יריב בראל ומור קפלינסקי, יוקרן בלונדון (שזה הפסטיבל טורונטו של אירופה).

continue reading…

אני חושב שאני קצת מאוהב במוזיקה שאהוד בנאי כתב לסרט התיעודי שלי, "שרון עמרני: זכרו את השם". השנה בה עבדתי על הסרט היתה רכבת הרים רגשית, מלאה עליות וירידות, הצלחות וכשלונות, ובדרך למדתי לוותר על דברים שאני אוהב כדי שהסרט יהיה קצר ומדויק יותר. ואני מקווה שגם רגשי (ומי יודע, אולי אפילו נבון יותר). אבל חמשת הימים שבהם עבדנו, בנאי ואני, על המוזיקה – הדיבורים והחיפושים לפני, ואז ההקלטות והמיקס – היו ללא ספק הרגעים שהכי התרגשתי בהם, ושהכי נהניתי בהם. אני מת להשמיע לכם את השיר שלו מתוך הסרט, "עד הפעם הבאה", אבל עדיין אסור לי. אז אני נותן לכם טעימה מתוך קטע קטן שמלווה את אחת הסצינות בסרט. לקטע אני קורא "תיקו". ואני נותן לכם אותו כאן בשתי גרסאות: אחת ללא סולו גיטרה ואחד עם. איזה מהם עדיף בעיניכם? (לחצו על הלינקים כדי להפעיל את הנגן).

גרסה א':

"תיקו" של אהוד בנאי. מתוך "שרון עמרני: זכרו את השם"

גרסה ב':

"תיקו", עם סולו גיטרה של אהוד בנאי

"מבול" של גיא נתיב, סרט שחיבבתי למדי, יתחרה בשבוע הבא על פרס אופיר. אחד הדברים הכי יפים בסרט הוא האופן שבו הוא מצלם את הטבע – את הים והעננים. אבל בעיקר התלהבתי מהמוזיקה של פטריק ווטסון, זמר קנדי שלא הכרתי קודם. אחרי שראיתי את הסרט הלכתי לחפש מי הוא.

ועכשיו אני מציע לכם צ'ופר מוזיקלי חביב: קבלו בהשמעת בכורה בלעדית ל"סינמסקופ" את השיר המקסים, "The River", שיר הנושא של "מבול", המלווה את כותרות הסיום (אבל מוטיבים מוזיקליים מתוכו מלווים את הסרט כולו).

"נהר", פטריק ווטסון. מתוך "מבול" של גיא נתיב

זהו, שנת תש"ע מגיעה לסיומה ובעוד כמה דקות תצא לדרך השנה שבלתי ניתן יהיה להגות את אותיותיה: תשע"ה. בעניין ראש השנה: חג אדיר ועצום ורב כוח, אבל שיש בו אך ורק מצווה אחת – לשמע תקיעת שופר. יש המון מנהגים שנוספו לאורך השנים, ולכולם משמעות גדולה, אבל מצווה מהתורה לקיום החג יש אחת בלבד. וכל השנה אני ממליץ לכם ללכת לסרט הזה, או לא ללכת לסרט ההוא. היום אני ממליץ לכם גם ללכת למקום שבו מתקבצים אנשים ויושבים בכסאות שורות-שורות: גשו מחר בבוקר (ו/או מחרתיים) לבית הכנסת הסמוך לביתכם מתישהו בין 10:00 ל-12:00 בבוקר, תלוי בבית הכנסת ובשעות התפילה שלו, ותשמעו תקיעת שופר. זה מרעיד את הנשמה.

אם אתם מאלה שמעדיפים לבזבז את החג הזה בגלישה באיטרנט, אנחנו כאן ב"סינמסקופ" מכינים לכם כמה דברים מקסימים וחגיגיים למדי לסוף השבוע הארוך.

ובואו נקווה ששנת תשע"א תהיה שנה נהדרת, עם המון סרטים מצוינים (ואולי גם אוסקר, למה לא), ואם אפשר, בלי טילים אירניים על ישראל ובלי טילים ישראלים על אירן. ושנמשיך להיפגש כאן בבלוג לפחות עד תשע"ב.

שנה טובה.

ה"אינדיפנדנט" הלך לפגוש את רידלי סקוט לשיחת סיכום קריירה, משום מה, ועל הדרך שמע כמה מילים על הפרויקטים העתידיים של הבמאי בן ה-72. ובעיקר על שני סרטי "הנוסע השמיני" שהוא הולך לצלם בתלת מימד בקרוב. שני הסרטים מתרחשים 30 שנה לפני עלילת הסרט הראשון בסדרה, שביים סקוט עצמו. והוא מודה: "ג'יימס קמרון העלה את הרף (ב'שובו של הנוסע השמיני'), ואני חייב להדביק אותו עכשיו". האיש הזה חי הרחק מאוד בעבר.

==============

ובעוד הקריירה של סקוט בשחקים, למרות ש"רובין הוד" שלו היה בינוני להחריד, הקריירה של טרי גיליאם שוב תקועה. צילומי "האיש שהרג את דון קיחוטה" שלו שוב בוטלו, כי שוב כל אנשי הכספים ברחו מהסרט רגע לפני הצילומים. רוברט דובאל היה אמור להיות דון קיחוטה. יודעים מה הבעיה שלי איתו? שאני די משוכנע שאם גיליאם איכשהו יצליח להרים את הסרט הזה, הוא ייצא מחורבן.

===============

מומחי האוסקר התקבצו לסכם מה הם ראו (ושמעו) עד עכשיו בדרך לאוסקר וניסו לדרג אילו עשרה סרטים לדעתם יהיו השנה בין המועמדים. מבין סרטי ונציה/טלורייד יש שם כבר את "ברבור שחור" ואת "נאום המלך" (כאמור). אבל יש אחד ממומחי האוסקר שחושב שהסרט התיעודי החדש של צ'רלס פרגוסון (שיוקרן בחיפה) יהיה בעשיריית המועמדים לפרס הסרט הטוב. מה שעלול לסבך אותו קשות עם שאול דישי, שכן בוודאי לא יעלה על הדעת שסרט תיעודי יתפוס מקום של סרט עלילתי, ולא יתכן ששמו של סרט תיעודי יוזכר בתחרות מחוץ לקטגוריית הסרט התיעודי.

ובכל מקרה, "התחלה" של כריסטופר נולן הוא כרגע הסרט שיש עליו קונסנזוס הכי גדול בקרב החזאים.

================

איי.ג'יי שאנק, במאי תיעודי ובלוגר, מנתח את מצב תחרות הסרטים התיעודיים באוסקר. הוא טוען שהמירוץ לפרס הוא כרגע בין שני סרטים: "רסטרפו" (שהוקרן בירושלים) ו"עבודה מבפנים" של צ'רלס פרגוסון (בחיפה). אחד מהם יזכה. הוא די משוכנע ש"שתיקת הארכיון" יהיה מועמד. הוא כותב על "שתיקת הארכיון": "זה הסרט התיעודי הכי טוב על השואה זה שנים. בשנות ה-90 הוא היה יכול להיות המועמד המוביל לזכייה". ולמרבה ההפתעה, הוא טוען שיש סיכוי לסרט הישראלי/פלסטיני "בודרוס" להיכלל לשורט-ליסט (רשימת 15 הסרטים שממנה בוחרת ועדה את חמשת המועמדים הסופיים).

=============

יזכור:

– קלייב דונר, הבמאי של "מה חדש חתלתולה" – עם פיטר אוטול, פיטר סלרס והשיר ההוא של טום ג'ונס – מת בגיל 84.

– גלן שיידיקס, שהיה סוג של קמע בכמה מסרטיו המוקדמים של טים ברטון (הוא זכור בעיקר מ"ביטלג'וס"), מת בביתו באלבמה אחרי שנפל ונחבל בראשו. הוא היה בן 57.

– מייקל אדוארדס, שהיה ממקימי להקת אי.אל.או (אחת הלהקות האהובות עלי אי פעם), אבל פרש ממנה ב-1975, לקה בעבר בדכאון, ויצא מזה. הוא חלה בסרטן, וניצח אותו. ואתמול, בגיל 62, הוא נהרג כש… שימו לב… ערימת שחת הידרדה במורד גבעה והתרסקה לתוך המכונית שלו שבדיוק עברה בכביש מתחת. "יעד סופי" מישהו?

=============

מגזין "האוזן השלישית", שיוצא כעת רק בגרסה אינטרנטית, חוגג 50 שנה לגל החדש הצרפתי. בול בזמן לכבוד האוסקר כבוד שיקבל ז'אן-לוק גודאר (שלא מתכנן בכלל להגיע לאמריקה כדי לקבל את האוסקר).

==============

מפגש ענקים. ויה הטוויטר של מארק רומאנק, צילום מפסטיבל טלורייד: דארן ארונופסקי (מימין) ורומנק משוחחים. בטח משווים מי קיבל ביקורות יותר טובות.