קלוד שברול, מחלוצי הגל החדש הצרפתי, מת הבוקר והוא בן 80. שברול, שהחל את דרכו מבקר קולנוע ב"מחברות הקולנוע", היה המבקר הראשון, יחד עם אריק רוהמר, שתייג את אלפרד היצ'קוק כאוטר, בספר שהוא ורוהמר כתבו במשותף בסוף שנות החמישים שמציע הערכה מעמיקה ליצירתו של היצ'קוק, בשעה שהעולם עדיין ראה בו בעיקר במאי מסחרי פופוליסטי רדוד. אני רק מקווה שברגעים אלה הוא פוגש את נשמתו של רוהמר ויחד הם יוצאים לבקר את היצ'קוק באחוזתו בשמיים. רוחו של היצ'קוק ריחפה על לא מעט מהפרויקטים ששברול ביים, בהם עירבב בין ביקורת ארסית על הבוגרנות הצרפתית, בשילוב תעלומות רצח ופשע שרוחשות מתחת לפני השטח. ועתה נותרו רק ז'אן-לוק גודאר, ז'אק ריווט ואלן רנה, יבדלו לחיים ארוכים.

=============

לפני רגע לינה דאנהם היתה במאית-תסריטאית-שחקנית צעירה, בת 24, שגרה עם הוריה ומצלמת את סרטיה עם משפחתה. סרטה "רהיטים זעירים" הוקרן בנוכחותה בפסטיבל ירושלים האחרון. והנה, שלוש דקות אחרי: לינה דנהאם וג'אד אפטאו מפיקים יחד פיילוט ל-HBO שדנהם כתבה והיא תביים.

=============

רוג'ר איברט מקים לתחייה את תוכנית הקולנוע שלו, ששבקה חיים לפני כמה חודשים. התוכנית התחילה בשנות השבעים בתחנת הטלוויזיה הציבורית של שיקגו בהנחיית איברט וג'ין סיסקל, שני מבקרים קולנוע מתחרים מעיתוני שיקגו. בסוף שנות התשעים סיסקל מת, ולפני כמה שנים איברט חלה בסרטן בגרון ואיבד את קולו. את מקומותיהם מילאו בשנים האחרונות מבקרים מתחלפים, והתוכנית דעכה. כעת, איברט ואשתו צ'אז מפיקים את הקאמבק, בהנחיית אלביס מיטשל וכריסטי למייר. התוכית תעלה בינואר 2011 ב-PBS, וכמו שהיה בתחילת הדרך, תופק על ידי תחנת הטלוויזיה ציבורית של שיקגו.

מה שקרה בינתיים הוא:

– "אי שם" של סופיה קופולה זכה בפסטיבל ונציה. קוונטין טרנטינו, יו"ר חבר השופטים, טוען שהפרס הוענק לה פה אחד. המבקרים דווקא היו די חלוקים לגביו. "Essential Killing" של יז'י סקולימובסקי, זכה בפרס מיוחד וגם בפרס השחקן (עבור וינסנט גאלו). אלכס דה לה איגלסיה זכה בפרס התסריט (על סרטו "בלדה לחצוצרה עצובה").

– "התגנבות יחידים" של דובר קוסאשווילי יהיה הסרט הישראלי הארוך היחיד השנה בפסטיבל לונדון (אם כי בפרסומי הפסטיבל הם, משום מה, מכלילים גם את "מיראל" של ג'וליאן שנאבל בתור "סרט ישראלי"). וגם "Vlog", סרט קצר של יריב בראל ומור קפלינסקי, יוקרן בלונדון (שזה הפסטיבל טורונטו של אירופה).

continue reading…

אני חושב שאני קצת מאוהב במוזיקה שאהוד בנאי כתב לסרט התיעודי שלי, "שרון עמרני: זכרו את השם". השנה בה עבדתי על הסרט היתה רכבת הרים רגשית, מלאה עליות וירידות, הצלחות וכשלונות, ובדרך למדתי לוותר על דברים שאני אוהב כדי שהסרט יהיה קצר ומדויק יותר. ואני מקווה שגם רגשי (ומי יודע, אולי אפילו נבון יותר). אבל חמשת הימים שבהם עבדנו, בנאי ואני, על המוזיקה – הדיבורים והחיפושים לפני, ואז ההקלטות והמיקס – היו ללא ספק הרגעים שהכי התרגשתי בהם, ושהכי נהניתי בהם. אני מת להשמיע לכם את השיר שלו מתוך הסרט, "עד הפעם הבאה", אבל עדיין אסור לי. אז אני נותן לכם טעימה מתוך קטע קטן שמלווה את אחת הסצינות בסרט. לקטע אני קורא "תיקו". ואני נותן לכם אותו כאן בשתי גרסאות: אחת ללא סולו גיטרה ואחד עם. איזה מהם עדיף בעיניכם? (לחצו על הלינקים כדי להפעיל את הנגן).

גרסה א':

"תיקו" של אהוד בנאי. מתוך "שרון עמרני: זכרו את השם"

גרסה ב':

"תיקו", עם סולו גיטרה של אהוד בנאי

"מבול" של גיא נתיב, סרט שחיבבתי למדי, יתחרה בשבוע הבא על פרס אופיר. אחד הדברים הכי יפים בסרט הוא האופן שבו הוא מצלם את הטבע – את הים והעננים. אבל בעיקר התלהבתי מהמוזיקה של פטריק ווטסון, זמר קנדי שלא הכרתי קודם. אחרי שראיתי את הסרט הלכתי לחפש מי הוא.

ועכשיו אני מציע לכם צ'ופר מוזיקלי חביב: קבלו בהשמעת בכורה בלעדית ל"סינמסקופ" את השיר המקסים, "The River", שיר הנושא של "מבול", המלווה את כותרות הסיום (אבל מוטיבים מוזיקליים מתוכו מלווים את הסרט כולו).

"נהר", פטריק ווטסון. מתוך "מבול" של גיא נתיב

זהו, שנת תש"ע מגיעה לסיומה ובעוד כמה דקות תצא לדרך השנה שבלתי ניתן יהיה להגות את אותיותיה: תשע"ה. בעניין ראש השנה: חג אדיר ועצום ורב כוח, אבל שיש בו אך ורק מצווה אחת – לשמע תקיעת שופר. יש המון מנהגים שנוספו לאורך השנים, ולכולם משמעות גדולה, אבל מצווה מהתורה לקיום החג יש אחת בלבד. וכל השנה אני ממליץ לכם ללכת לסרט הזה, או לא ללכת לסרט ההוא. היום אני ממליץ לכם גם ללכת למקום שבו מתקבצים אנשים ויושבים בכסאות שורות-שורות: גשו מחר בבוקר (ו/או מחרתיים) לבית הכנסת הסמוך לביתכם מתישהו בין 10:00 ל-12:00 בבוקר, תלוי בבית הכנסת ובשעות התפילה שלו, ותשמעו תקיעת שופר. זה מרעיד את הנשמה.

אם אתם מאלה שמעדיפים לבזבז את החג הזה בגלישה באיטרנט, אנחנו כאן ב"סינמסקופ" מכינים לכם כמה דברים מקסימים וחגיגיים למדי לסוף השבוע הארוך.

ובואו נקווה ששנת תשע"א תהיה שנה נהדרת, עם המון סרטים מצוינים (ואולי גם אוסקר, למה לא), ואם אפשר, בלי טילים אירניים על ישראל ובלי טילים ישראלים על אירן. ושנמשיך להיפגש כאן בבלוג לפחות עד תשע"ב.

שנה טובה.

ה"אינדיפנדנט" הלך לפגוש את רידלי סקוט לשיחת סיכום קריירה, משום מה, ועל הדרך שמע כמה מילים על הפרויקטים העתידיים של הבמאי בן ה-72. ובעיקר על שני סרטי "הנוסע השמיני" שהוא הולך לצלם בתלת מימד בקרוב. שני הסרטים מתרחשים 30 שנה לפני עלילת הסרט הראשון בסדרה, שביים סקוט עצמו. והוא מודה: "ג'יימס קמרון העלה את הרף (ב'שובו של הנוסע השמיני'), ואני חייב להדביק אותו עכשיו". האיש הזה חי הרחק מאוד בעבר.

==============

ובעוד הקריירה של סקוט בשחקים, למרות ש"רובין הוד" שלו היה בינוני להחריד, הקריירה של טרי גיליאם שוב תקועה. צילומי "האיש שהרג את דון קיחוטה" שלו שוב בוטלו, כי שוב כל אנשי הכספים ברחו מהסרט רגע לפני הצילומים. רוברט דובאל היה אמור להיות דון קיחוטה. יודעים מה הבעיה שלי איתו? שאני די משוכנע שאם גיליאם איכשהו יצליח להרים את הסרט הזה, הוא ייצא מחורבן.

===============

מומחי האוסקר התקבצו לסכם מה הם ראו (ושמעו) עד עכשיו בדרך לאוסקר וניסו לדרג אילו עשרה סרטים לדעתם יהיו השנה בין המועמדים. מבין סרטי ונציה/טלורייד יש שם כבר את "ברבור שחור" ואת "נאום המלך" (כאמור). אבל יש אחד ממומחי האוסקר שחושב שהסרט התיעודי החדש של צ'רלס פרגוסון (שיוקרן בחיפה) יהיה בעשיריית המועמדים לפרס הסרט הטוב. מה שעלול לסבך אותו קשות עם שאול דישי, שכן בוודאי לא יעלה על הדעת שסרט תיעודי יתפוס מקום של סרט עלילתי, ולא יתכן ששמו של סרט תיעודי יוזכר בתחרות מחוץ לקטגוריית הסרט התיעודי.

ובכל מקרה, "התחלה" של כריסטופר נולן הוא כרגע הסרט שיש עליו קונסנזוס הכי גדול בקרב החזאים.

================

איי.ג'יי שאנק, במאי תיעודי ובלוגר, מנתח את מצב תחרות הסרטים התיעודיים באוסקר. הוא טוען שהמירוץ לפרס הוא כרגע בין שני סרטים: "רסטרפו" (שהוקרן בירושלים) ו"עבודה מבפנים" של צ'רלס פרגוסון (בחיפה). אחד מהם יזכה. הוא די משוכנע ש"שתיקת הארכיון" יהיה מועמד. הוא כותב על "שתיקת הארכיון": "זה הסרט התיעודי הכי טוב על השואה זה שנים. בשנות ה-90 הוא היה יכול להיות המועמד המוביל לזכייה". ולמרבה ההפתעה, הוא טוען שיש סיכוי לסרט הישראלי/פלסטיני "בודרוס" להיכלל לשורט-ליסט (רשימת 15 הסרטים שממנה בוחרת ועדה את חמשת המועמדים הסופיים).

=============

יזכור:

– קלייב דונר, הבמאי של "מה חדש חתלתולה" – עם פיטר אוטול, פיטר סלרס והשיר ההוא של טום ג'ונס – מת בגיל 84.

– גלן שיידיקס, שהיה סוג של קמע בכמה מסרטיו המוקדמים של טים ברטון (הוא זכור בעיקר מ"ביטלג'וס"), מת בביתו באלבמה אחרי שנפל ונחבל בראשו. הוא היה בן 57.

– מייקל אדוארדס, שהיה ממקימי להקת אי.אל.או (אחת הלהקות האהובות עלי אי פעם), אבל פרש ממנה ב-1975, לקה בעבר בדכאון, ויצא מזה. הוא חלה בסרטן, וניצח אותו. ואתמול, בגיל 62, הוא נהרג כש… שימו לב… ערימת שחת הידרדה במורד גבעה והתרסקה לתוך המכונית שלו שבדיוק עברה בכביש מתחת. "יעד סופי" מישהו?

=============

מגזין "האוזן השלישית", שיוצא כעת רק בגרסה אינטרנטית, חוגג 50 שנה לגל החדש הצרפתי. בול בזמן לכבוד האוסקר כבוד שיקבל ז'אן-לוק גודאר (שלא מתכנן בכלל להגיע לאמריקה כדי לקבל את האוסקר).

==============

מפגש ענקים. ויה הטוויטר של מארק רומאנק, צילום מפסטיבל טלורייד: דארן ארונופסקי (מימין) ורומנק משוחחים. בטח משווים מי קיבל ביקורות יותר טובות.

וויי, בעוד אני עסוק בגימורים אחרונים עם הסרט שלי, מסביבי מתרגשת לה סופה מושלמת של פסטיבלי הקולנוע. גם טלורייד, גם ונציה והנה מתחיל תכף גם טורונטו. טלורייד תמיד היה פסטיבל איכותי ויוקרתי ואנין מדויק, אבל קרנו התקשורתית קפצה מאוד כשבשנים הקודמות התברר שעורכיו מצליחים לשבץ בו את הסרט שיהפוך לשיחת היום בעונת האוסקרים הקרובה. זה קרה גם עם "ג'ונו" וגם עם "נער החידות ממומבאי", שהקרנות הבכורה שלהם התקיימו בטלורייד ומשם פרץ הבאז שהריץ את הסרטים האלה לאוסקר (או לכמעט אוסקר). לפני פתיחת הפסטיבל השנה לא הצלחתי לזהות איזה מהסרטים שם יהפוך למלך הבאז של האוסקרים, אבל כעת התמונה כבר ברורה יותר.

הסרט שיוצא עם הבאז הכי מעניין מטלורייד ו/או ונציה הוא "נאום המלך" של טום הופר, שהופך בזאת למוביל במירוץ בדרך לאוסקר. מיד אחריו: "ברבור שחור" של דארן ארונופסקי, סרט שהדעות עליו חלוקות, אבל מסתמן שנטלי פורטמן בדרך לאוסקר. הסרט "Never Let Me Go" של מארק רומאנק פיצל את הצופים. יש לו כמה מעריצים שטוענים שמדובר ביצירת מופת, וכמה שלא הבינו מה הקטע עם הסרט הזה. ויש גם קורבנות: "מיראל" של ג'וליאן שנאבל יוצא מהפסטיבלים חבול כשדבקה בו תדמית של אכזבה. הדעות חלוקות גם לגבי "127 שעות" של דני בויל, דרמת טיפוס הרים, אבל נדמה שג'יימס פרנקו יהיה מועמד ודאי על תפקידו בסרט (על מטפס הרים שכורת את זרועו שנלכדה תחת סלע). כל הלינקים, אגב, מפנים ל-Mubi, שם עושה דיוויד האדסון עבודה מעולה, כרגיל, בריכוז הביקורות לרוב סרטי הפסטיבלים.

===============

רגע לפני שפסטיבל טורונטו מתחיל פנה ה"טורונטו סטאר" לעיתונאים ואנשי פסטיבלים שימפו את הסרטים שיש סביבם הכי הרבה באז. ארונופסקי, שנאבל, רומאנק, ארול מוריס, ואחרים. אבל, הפתעה, אחת מהם מזכירה גם את "פעם הייתי" של אבי נשר (או באנגלית: "The Matchmaker").

ואבי נשר יעביר את חגי תשרי מפסטיבל לפסטיבל. התפרסמה רשימת השופטים בפסטיבל חיפה. אבי נשר ושרון הראל – המפיקים והשותפים לתסריט של "הלהקה" – עושים ריוניון בתור שופטים בתחרות העלילתית. אני לא אומר מילה על שופטי התחרות התיעודית מרוב פחד.

פעם ראשונה שהאג'נדה האנטי-חרדית של "הארץ" ממש מצחיקה אותי. הפרחים לבידרמן:

ואני מטפל בתרגום לאנגלית של הסרט שלי היום ומכין לכם הפתעות לראש השנה. תכף אשוב. אם למישהו יש אוף-טופיקים, זה המקום והזמן.

רק דיברנו על מה שלי נראה כמו היעלמותו של הפילם נואר מנוף הקולנוע ביום שישי (אפרופו יציאת "הרוצח בתוכי") והנה נתקלתי בסדרה שהאקדמיה לקולנוע באמריקה ארגנה בה היא הציגה את מיטב הפילם נואר, והזמינה כמה מהתסריטאים הכי בכירים של הוליווד להגיד למה לדעתם הפילם נואר שרד עד היום (אני מניח שהכוונה היא למה סרטי פילם נואר של פעם – מ"הנץ ממלטה" ו"השינה הגדולה" עד "ביטוח חיים כפול" דרך "לורה" ו"גילדה" – שרדו, כי כאמור אני לא רואה יותר מדי סרטי פילם נואר בני זמננו יוצאים, ועוד פחות מהם שזוכים להצלחה או משאירים חותם). אוסף הדוברים מרשים, אבל לא מצאתי אצלם יותר מדי תובנות לאיפיון הז'אנר. הנה המקבץ המלא. והנה כמה מהם לצפייה נוחה כאן.

טד גריפין ("אושן 11 "), למשל, בוחר ב"שדרות סאנסט" בתור הפילם נואר האהוב עליו, ועל ידי זה שהוא מתאר למה הסרט הזה אינו באמת פילם נואר אמיתי הוא מספק על דרך השלילה הסבר לא רע מה זה בעצם "פילם נואר":

בריאן הלגלנד, שדווקא עשה כמה ניסיונות מעניינים בהחייאת הפילם נואר בימינו ("סודות אל.איי" ו"פייבאק") גם מתלבט מה זה בעצם "פילם נואר", באופן שהוא אינטואיטיבי ולא אינטלקטואלי – תחושת בטן ומנסה להסביר מה ההבדל בין "הנץ ממלטה" (פילם נואר) ל"קזבלנקה" (לא פילם נואר):

ווסלי סטריק, שכתב את הניאו-נואר המבריק "משולש מסוכן", עושה עבודה לא רעה בתיאור הז'אנר ומשתמש באידיום הכי מדויק עבורו: "Hard Boiled" (שזו בדיוק הסיבה למה קשה לי לקרוא ל"סופר הצללים" של פולנסקי "פילם נואר", למרות שצדק מי שהזכיר אותו בתגובות בפוסט ההוא כפילם נואר מהעת האחרונה, זה נכון, ובכל זאת הסרט הזה אלגנטי מדי בשביל להיות פילם נואר אמיתי, שחייב להיות נורא ברוטלי. אבל זו בהחלט דוגמה לא רעה). סטריק בוחר ב"מגע של רשע" של אורסון וולס כנואר האהוב עליו:

וגם פיל אולדן רובינסון הנפלא ("שדה החלומות") בוחר ב"מגע של רשע", ומזכיר שהנואר הוא למעשה במהותו ז'אנר די רפלקסיבי, בו אנחנו תמיד זוכרים שאנחנו רק צופים בסרט, שיש בו משהו מאוד מלאכותי במכוון: