10 ספטמבר 2010 | 11:00 ~ 21 תגובות | תגובות פייסבוק

אצבע הזהב תש"ע

אני אומר לכם, יום יבוא – אי שם בשנת 2035 – ואשכרה יעשו טקס “אצבע הזהב” ויחלקו את הפרסים האלה – נורא נוח לגרד איתם את הגב! – בהיכל התרבות. קולנועני ישראל יבואו מתוחים בכפכפיהם לראות האם זכו. אנשים ישכחו שאי פעם חולק פה פרס קיקיוני ומשונה בשם “פרס אופיר” שנוהל באופן כה עקום ותככני שהוא פשוט התאדה בערך בשנת 2013 אחרי שקבוצת במאים ותסריטאים הודיעה שהיא פורשת ממנו.

 

 

אבל עד אז, אני פשוט נהנה כהוגן מהמסורת הזאת שנוצרה לנו מדי ראש השנה. ואני מקווה ששוב לא יקרה מצב, כמו שקרה ב-2008, בו פשוט שכחתי לקיים את זה.

 

 

תזכורת לשנים הקודמות:

 

אצבע הזהב תשס”ו (2006)

אצבע הזהב תשס”ז (2007)

אצבע הזהב תשס”ט (2009)

 

 

קבלו עכשיו את:

 

אצבע הזהב תשע

פרס הקולנוע השנתי של “סינמסקופ” (*) במהדורתו הרביעית

(*) כרגיל, הפרס (עדיין) אינו כולל פרס

פורסם ב”פנאי פלוס”, 7.9.2010

============

הסרטים הישראלים שהוצגו בתש”ע בבתי הקולנוע

“לבנון”, שמוליק מעוז
“חמש שעות מפריז”, ליאון פרודובסקי
“קירות”, דני לרנר
“שבע דקות בגן עדן”, עמרי גבעון
“הבודדים”, רנן שור
“פובידיליה”, דורון ויואב פז
“היו לילות”, רוני ניניו
“כבוד”, חיים בוזגלו*
“כלת הים”, קרן ידעיה
“מאיה”, מיכל בת אדם*
“האור השחור”, שחר צפניה*
9.99 “, תתיה רוזנטל
“פעם הייתי”, אבי נשר
“ארץ בראשית”, משה אלפרט
“זוהי סדום”, מולי שגב ואדם סנדרסון

(*) לא ראיתי

שנה טובה. זו לא ברכה, זה סיכום. תש”ע היתה שנה טובה לקולנוע הישראלי. זו אבחנה שמבוססת על סמך 15 הסרטים הישראלים שהציגו בבתי הקולנוע בארץ מאז ראש השנה שעבר ועד היום, וגם על סמך מקבץ הסרטים המאוד משמח של סרטים שראיתי השנה בפסטיבל ירושלים ובהקרנות האקדמיה, שמתחרים בימים אלה על פרסי אופיר ושיעלו להקרנות מסחריות (אולי) בשנת תשע”א. זו שנה רביעית שאני מנצל ראש השנה כדי לסכם את שנת הקולנוע הישראלי ולחלק בו את הפרסים למצטיינים. הסיבה לכך כפולה: גם כדי לסכם את השנה באופן חגיגי, וגם כדי להראות להנהלת האקדמיה הישראלית לקולנוע שיותר נכון ויותר הגיוני לחלק פרסים לסרטים שהקהל כבר ראה, ולא לעשות מה שהם עושים כבר 20 שנה באופן די אידיוטי עם פרסי אופיר, בו הם מחלקים פרסים לסרטים שהקהל עוד לא ראה (ואז מתפלאים איך יתכן שרשתות השידור לא מעוניינות בשידור הטקס והקהל לא מעוניין לצפות בו). השנה היו 18 סרטים מועמדים לפרס אופיר. אם הפרס היה מחולק רק לסרטים שהופצו מסחרית בשנה האחרונה היו מועמדים לו 15 סרטים. לא כזה הבדל גדול, אבל הבדל משמעותי עבור קהל הצופים הפוטנציאלי שלא יודע למי עליו להריע.

אז כן, זו היתה שנה טובה. אפילו טובה מאוד. בשנה הקרובה נציין עשור לרנסנס של הקולנוע הישראלי. “ההסדר” של יוסף סידר (2000) היה הטפטוף ו”חתונה מאוחרת” של דובר קוסאשווילי (2001) כבר הפך את זה למבול. אחרי כמעט 20 שנה של בצורת, העשור האחרון החזיר לקולנוע הישראלי את הקהל המקומי ברבבותיו לקופות, וגם נוכחות מפעימה בפסטיבלים ואפילו באוסקר האמריקאי. ציון העשור הזה הוא מבחינתי גם רגע מלחיץ ומדאיג: כל גל גדול סופו להתנפץ על החוף ואז לסגת לאחור. מתי זה יקרה לקולנוע הישראלי, ומה יביא לזה? כבר היינו שם פעם, האם זה יקרה שוב או שנצליח ללמוד את לקחי שנות השמונים והתשעים ולשמור על קולנוע ישראלי יציב?

מה שמעניין הוא שנדמה שיבול שנת תש”ע (וגם יבול תשע”א שכבר ראיתי) מוכיח שהקולנוע הישראלי נורא התמקצע בשנים האחרונות. אם לפני עשור וחצי הטענה – של הקהל ושל המבקרים – היתה שהקולנוע הישראלי פשוט נראה, נו, לא טוב, ושיש לגשת אליו במידה רבה של סלחנות, אם בכלל, הרי שסרטי השנה האחרונה הראו שהקולנוע הישראלי מצא מחדש את המיינסטרים שלו. לבמאים יש סטייל משלהם, יש להם יכולת לספר סיפור, ליצור רגש ולעניין קהל. והמעניין הוא, שברוב מוחלט של המקרים, יש התאמה מרשימה ומפתיעה בין דעת המבקרים ובין נתוני מכירת הכרטיסים. נדמה שבקולנוע הישראלי, הסרטים הטובים הם אלה שמצליחים (השנה היו שני יוצאי דופן: “זוהי סדום”, רוב המבקרים שנאו – נדה לי שאני הייתי אחד היחידים שנהנו בסרט הזה – הולך לשבור שיאי מכירות של עשורים; וממולו, “לבנון” לא הצליח לנצל את מומנטום הביקורות הטובות והפרסים הבינלאומיים כדי למשוך קהל רב. מצד שני, יש הגיון רב למדי במספרים ששני הסרטים האלה מציגים).

אז אני, אישית, אוהב את זה שלקולנוע הישראלי יש מיינסטרים. וגם את העובדה שזה מיינסטרים מאוד מגוון, לא מאוד אחיד, שיש בו כמה וכמה טעמים. מבין סרטי האקדמיה שראיתי אהבתי השנה גם את “פעם הייתי” (וגם את “זוהי סדום”), וגם את “הממונה על משאבי אנוש” ואת “מבול” ואת “הדקדוק הפנימי” וגם את “התגנבות יחידים”. כולם סרטים מאוד שונים סגנונית, אבל גם די דומים. רובם כבדים למדי (חוץ מ”זוהי סדום”), מהוגנים, ובכולם אפילו יש דבר מה שלא נראה רבות בקולנוע הישראלי: איזשהו פאר, לעיתים אפילו גרנדיוזיות. הקולנוע הישראלי נהיה מהודר.

וזה מרגש אותי. כי בדיוק לפני עשר שנים לכך בדיוק זעקתי. נמאס היה לי מסרטים מקושקשים, שהיו במקרה הטוב חמודים, אבל כמעט תמיד מוחמצים, ורציתי כבר שהקולנוע הישראלי יצמיח דור חדש ומיומן. הדור הזה צמח, והוא הצליח לא רק להוליד גם כבר דור חדש עוד יותר, הוא הצליח להעלות למעלה גם את הדור הוותיק יותר. אבי נשר עשה קאמבק עם שלושה סרטים מצוינים, ערן ריקליס זינק מחדש עם שלושה סרטים מוצלחים, רוני ניניו השתדרג קולנועית עם סרטו האישי מאוד “היו לילות” (לא סרט שחיבבתי במיוחד, אבל היתה בו מהוגנות ראויה, וגם תפקיד מוצלח של דאנה איבגי שהציל עבורי את הסרט), אפילו חיים בוזגלו מצא את עצמו מחדש, כך אני שומע. נדמה שכל התעשייה הזאת צמחה באופן די פנומנלי בעשור הזה.

אבל מיד אחרי הריגוש אני גם נתקף דאגה. לא רק כי יתכן מאוד שזו שנת השיא ומכאן הכל יקרוס, אלא גם כי אני חושש שהמהוגנות הזאת של סרטים כמו “היו לילות” ו”משאבי אנוש” עשויה ליצור סטגנציה וניוון מהירים מאוד. הבמאים הישראליים למדו איך עושים סרטים, ונדמה שזה כבר לא מלחמה לחיים ולמוות לעשות כל סרט, ונדמה שהקהל מגיע והמבקרים לא תמיד יורקים ארס ויש לסרטים ביקוש בחו”ל. הדרך מכאן לעשיית סרטים נוחים, סטנדרטיים ומשעממים מאוד – אבל עשויים היטב ושנראים, נו, מהוגנים מאוד – קצרה למדי. ומצד שני, נדמה לי שהקולנוע הישראלי של השנים האחרונות די זנח את האלטרנטיבות.

פני הקולנוע כפני קרנות הקולנוע. בשנים האחרונות קרנות הקולנוע חיפשו בלהט את הלהיטים. מצד אחד כולם אומרים שאף אחד לא יכול לדעת מראש מה יצליח ומה לא, ומצד שני נדמה שהקולנוע הישראלי קצת מתחיל ללכת על בטוח. לתעשייה שעיקר כוחה היה בכך שהיה לה את הליבידו והטמפרמנט של סטארט-אפ, “ללכת על בטוח” עשויה להיות מכת מוות. או לפחות מכת נימנום. אבל, יאמר לזכות הקרנות שהן הצליחו במשימתן. הם חיפשו להיטים ומצאו. השנה היו שני להיטי ענק: “זוהי סדום” ו”פעם הייתי” לבדם מדהירים את שנת תש”ע לכיוון המיליון כרטיסים, הישג שהקולנוע הישראלי הגיע אליו רק פעמיים בעשר השנים האחרונות. אדייק: בשלושים השנים האחרונות. אני מעריך שגם “הדקדוק הפנימי” ו”שליחותו של הממונה על משאבי אנוש” מסוגלים להביא קהל לא קטן לקופות, ובעבודת שיווק נבונה וסבלנית, גם “המדריך למהפיכה” ו”התגנבות יחידים” – סרטים טיפה יותר מסובכים לקהל הרחב – יכולים להיות הצלחות נאות (גם אם לא היסטריות). במילים אחרות: כשקרנות הקולנוע משקיעות מאמץ במטרה מסוימת, הן משיגות את המטרה.

לכן, במלאת עשר שנים לגל החדש של ישראל, נדמה לי שהגיע הזמן לסמן מטרות חדשות. תאתגרו אותנו. תנו לנו סרטים קיצוניים יותר, נוחים פחות, סרטים שהם אמנות טהורה, סרטים שמתקשרים לא עם המיינסטרים האמריקאי או הצרפתי, אלא עם השוליים של מזרח אירופה ומזרח אסיה. סרטים שסינפילים אמיתיים, ומנהלי פסטיבלים בעולם, ילקקו את האצבעות מולם. זו לא משימה פשוטה בכלל. צריך לדעת לזהות מי אמן אמיתי ומי שרלטן שמדביק שוטים לא קוהרנטיים זה לזה וקורא לזה “אמנות”.

היו רגעים והברקות שהלכו לשם. הגדול שבהם, בעשור האחרון, היה “עטאש”. גם “אור” ו”מדוזות”, הלכו לכיוונים כאלה. ובשנה האחרונה, “המשוטט” הגיע לקאן, אבל רק אחרי שבקרן הקולנוע עשו לו את המוות ונתנו לו סכום כסף זעום.

בסופו של דבר, החזון לעשור הבא חייב להיות מאוזן ומהול יותר. כרגע נדמה שיש את סרטי ליגת העל, והסרטים הפחות טובים. אני קורא למצב שבו יהיו גם את הסרטים המיינסטרימיים של בכירי הבמאים שפועלים כרגע, אבל מולם גם שלל סרטים קטנים וניסיוניים יותר, אבל שייעשו בלא פחות הקפדה וטיפוח מאשר הסרטים הגדולים. עכשיו כשהקהל שוב מאמין בקולנוע הישראלי והולך לראות אותו בקופות, צריך לזכור שלא כל סרט חייב להיות להיט. יש סרטים שעצם העובדה שהם נחטפים מפסטיבל לפסטיבל ומוקרנים בגאווה בסינמטקים, גם זו הצלחה. אם בעשור הקרוב הקולנוע הישראלי יצליח למצוא איזון בין זה לזה – ובמצב של בין 15-20 סרטים בשנה, אין בעיה לייצר מספיק סרטים משני הזנים – אולי נצליח להגיע אפילו יותר גבוה מאיפה שאנחנו עכשיו. נשמע כמעט בלתי אפשרי, אבל המחשבה מתוקה. ועכשיו זו כבר כן ברכה ומשאלה: שנה טובה.

 

 

קצת מספרים:

בסך הכל 15 סרטים ישראליים הוצגו השנה מסחרית בבתי הקולנוע. בדיוק כמו תשס”ז, אבל ששה סרטים פחות מתשס”ט. לא נעשים פחות סרטים. אבל נראה לי שיותר סרטים מתאדים בדרך בין הקרנת הבכורה החגיגית בפסטיבל/הקרנות אקדמיה והיציאה למסכים.

שמונה סרטים, יותר מחצי, הם סרטי בכורה. זה נתון מרתק, אבל אני אף פעם לא ממש מצליח להחליט אם הוא מושא לגאווה או לביקורת.

ועכשיו הפרסים.

סרט השנה

לבנון“. במאי: שמוליק מעוז

לא פשוט. היו שני סרטים שנורא אהבתי בשנה החולפת, וכל אחד היה שונה לחלוטין מהשני: “פעם הייתי” ו”לבנון”. אבל בחרתי דווקא ב”לבנון” של שמוליק מעוז לפרס סרט השנה כי מדובר בסרט כה חריג ויוצא דופן, ובמידה רבה הוא מייצג בדיוק את סוג הסרטים שאני רוצה שהקולנוע הישראלי יקדם (ושעליהם דיברתי לעיל). סרט שהוא קודם כל חוויה ויזואלית ולאו דווקא חוויה עלילתית, סרט שנכנס לתוך תודעת הגיבורים ומשוטט שם. ובעוד “עג’מי” ו”פעם הייתי” הצליחו בקופות, “לבנון” סבל מהעובדה שהוא היה הסרט השלישי ברציפות שיוצא על מלחמת לבנון (אחרי “בופור” ו”ואלס עם בשיר”) ועם העובדה שלרגעים הוא היה מסע ויזואלי כמעט אבסטרקטי – שחוזר שוב ושוב אל הדימוי של העין הפקוחה האחת של הגיבור, דרכה הוא מביט באימה בחלקיקי המציאות – והקהל לא אימץ אותו (רק 50,000 כרטיסים נמכרו). אבל הוא היה לסרט הישראלי הראשון שזוכה בפרס גדול בפסטיבל משמעותי, אחרי שזכה באריה הזהב בפסטיבל ונציה. ועכשיו, באצבע הזהב.

שחקן השנה

אדיר מילר, “פעם הייתי

הפתעה ענקית. אדיר מילר מגלם באופן מושלם ומרגש את אחת הדמויות היפות ביותר שנכתבו באחרונה לקולנוע הישראלי, דמותו של יענקלה ברייד (שעוצבה בהשראת אפיזודה מתוך “בשבילה גיבורים עפים” של אמיר גוטפרוינד), ניצול שואה שחי בעיר התחתית בחיפה בשנות הששים ולמרות הצלקות הפיזיות והנפשיות שלו, הוא מתעקש למצוא את הטוב והחיובי בכל דבר. השילוב בין עצב לאופטימיות גדולה הופך את הדמות בביצועו של אדיר מילר למישהי שגם מצליחה לעודד ולעורר השראה, אבל גם משרה תוגה גדולה.

שחקנית השנה

ריימונד אמסלם, “7 דקות בגן עדן”

גם “7 דקות בגן עדן” הוא אחד הסרטים שהכי אהבתי השנה. גם כאן, כמו ב”לבנון”, זה בעיקר בזכות הצילום וגם כאן כי הסרט נותר מסע אניגמטי אל תוך תודעה וזכרון, מסע שאנחנו חייבים לתהות במהלך הצפייה האן כל זה קורה או מדומיין. והעוצמה הרגשית של הסרט, תחושת הבלבלול וחוסר האונים, כולם עובדים היטב בזכות של ריימונד אמסלם (“שלוש אמהות”), שהופיעה בתפקיד קטן גם ב”לבנון”, שהיה ההפך המוחלט – תפקיד שכולו זעקה, לעומת התפקיד שכולו לחישה ב”7 דקות בגן עדן”.

סרט הבכורה של השנה

“7 דקות בגן עדן”, עמרי גבעון

טוב, זה לא ממש הגיוני, כי “לבנון” הוא סרט בכורה אז הוא מן הסתם היה צריך לזכות. אבל אני בעד פיזור פרסים לכמה שיותר סרטים, אז אני רוצה לעשות כבוד ל”7 דקות בגן עדן”, סרט שאהבתי נורא בצפייה, אבל יותר מזה: התאהבתי בו אף יותר כשחשבתי עליו עוד ועוד, וגם כשצפיתי בו שוב. לצד “שנת אפס” של יוסף פיצ’חדזה (זוכה אצבע הזהב תשס”ז) נדמה לי שזה הסרט שהקהל הישראלי הכי פיספס בשנים האחרונות.

תגלית השנה

מאיה כהן, “היו לילות

סשה אגרונוב, “הבודדים

למרות שהוא היה עשוי ביד קורקטית ועדינה לא נורא התלהבתי מ”היו לילות”, ולמרות שדאנה איבגי היתה שם מצוינת. אבל זה לא פשוט לשחק לצד דאנה ומשה איבגי ולהצליח לגנוב מהם את ההצגה, וזה מה שהילדה מאיה כהן – שמגלמת את דמותה של דאנה איבגי בצעירותה – הצליחה לעשות. הפתעה ליהוקית נוספת באה מכיוונו של סשה אגרונוב, שהיפנט בתפקיד הראשי ב”הבודדים” של רנן שור.

תסריט השנה

פעם הייתי“, אבי נשר

זה לא סוד שאני חושב שאבי נשר הוא היוצר הישראלי הכי עקבי והכי מרתק שחי בינינו כרגע, והוא גם ללא ספק הכי מיומן. עוד לפני שהם מצטלמים, תסריטיו הם חוויית קריאה נהדרת שיוצרת עולם שהוא גם ויזואלי וגם מילולי. וב”פעם הייתי”, כשהוא כותב לראשונה את התסריט לבד, ללא שותפות, לראשונה מאז”זעם ותהילה” (בסרטו הטוב ביותר מאז “זעם ותהילה”), הוא מביא אל המסך את התסריט הכי מדויק שלו מזה שנים, באחד הסרטים שהשיאו אותי במסע הכי רגשי שחוויתי השנה בקולנוע הישראלי.

פרס האנסמבל

משפחת היעלים, “ארץ בראשית

חיזור, מלחמה, לידה, רעידת אדמה, מוות. זה ממש “סיפור הפרברים” בביצוע חיות הבר של בקעת הירדן.

שיר השנה

דע אותימתוך זוהי סדום

אשת לוט (טל פרידמן) מתגעגעת אל הימים ההם, באייטיז, בהם היא היתה לרגע כוכבת פופ עם להיט ענק במצעדים. וכך הוא הולך “דע אותי/דע אותי/דע אותי/דע אותי/דע אותי/דע אותי”. הסאונד, התסרוקת, הקליפ, הכל היה בול בכמוסת הרטרו הקצרה הזאת בסרט, בה אשת לוט הופכת לרגע לסמנתה פוקס של ימי התנ”ך.

צילום השנה

לבנון“, גיורא ביח

שנה מצוינת לצילום: נתאי נצר ב”פובידילה” וב”7 דקות בגן עדן”.  רם שוויקי ב”קירות”. אבל גיורא ביח הצטיין השנה וגם היה עסוק מאוד השנה: הוא צילם גם את “לבנון” גם את “חמש שעות מפריז” וגם את “זוהי סדום”.

סצינת העירום של השנה

אולגה קורילנקו, “קירות

לאן נעלם העירום מהקולנוע הישראלי השנה? אפילו בסרט של אבי נשר העירום היה רק מרומז, ולא פרונטלי. בשנה הבאה המצב קצת ישתפר כשייצאו סרטיהם עתירי העירום של משה איבגי (“וביום השלישי”) וארנון צדוק (“ניקה”). ריימונד אמסלם התערטלה לשבריר שנייה בסצינה מטרידה מאוד ב”לבנון”. ומורן אטיאס, מספרים לי, התפשטה ב”כבוד”. אבל הכי הרבה סצינות סקס וזרגים זכריים השנה נראו דווקא ב”ארץ בראשית”. נראה כאילו חיות ארצנו חוגגות כשאף אחד לא מסתכל. אבל פרס על סצינת העירום של השנה הולך לשחקנית החיזוק הזרה אולגה קורילנקו, נערת ג’יימס בונד בדימוס, שבעצת נינט טייב מחליטה לחפש קוואנטום של נחמה במקווה, ולטבול כדי למצוא מזור לנשמתה. זו פעם שניה שסצינה מימית מסרט של דני לרנר זוכה כאן לתואר “סצינת העירום של השנה”, בפעם הקודמת זו היתה ענת קלאוזנר שיוצאת מאמבטיה ב”ימים קפואים”. מגיע ללרנר פרס על מפעל חיים.

 

נ.ב א’:

זו גם היתה שנה מצוינת בקופות לסרטים ישראליים

“זוהי סדום”: 450,000 (עדיין מציג, הוא עוד יעלה בסוכות)

“פעם הייתי”: 300,000

“עג’מי”: 170,000

“ארץ בראשית”: 70,000

“חמש שעות מפריז”: 50,000

“לבנון”: 50,000

 

נ.ב ב’:

בפרסי אצבע הזהב תשעא צפו למצוא את הסרטים הבאים:

הדקדוק הפנימי“, ניר ברגמן

שליחותו של הממונה על משאבי אנוש“, ערן ריקליס

המדריך למהפיכה“, דורון צברי

התגנבות יחידים“, דובר קוסאשווילי

המשוטט“, אבישי סיון

מבול“, גיא נתיב

וביום השלישי“, משה איבגי

התפרצות X”, איתן צור

ניקה“, ארנון צדוק

כלבת“, אהרון קשלס ונבות פפושדו

ההתחלפות“, ערן קולירין

הערת שוליים“, יוסף סידר

פלייאוף”, ערן ריקליס

 

נושאים: ארכיון, בשוטף

21 תגובות ל - “אצבע הזהב תש"ע”

  1. עמית איצקר 10 ספטמבר 2010 ב - 12:32 קישור ישיר

    אני חושב שלדנה איבגי כן מגיע פרס על משחק אבל לא על “היו לילות” אלא על “כלת הים” המצויין

  2. עמית איצקר 10 ספטמבר 2010 ב - 12:33 קישור ישיר

    דנה=דאנה

  3. דני 10 ספטמבר 2010 ב - 13:11 קישור ישיר

    איך הבודדים הצליח בקולנוע?

  4. משה נה נה נה 10 ספטמבר 2010 ב - 13:42 קישור ישיר

    סצנת הסקס של השנה? מה אתה בכיתה ג’? עכשיו הבנתי את החיבור שלך לאבי נשר…

  5. JNH 10 ספטמבר 2010 ב - 14:18 קישור ישיר

    נראה לי, יאיר, שהגיע הזמן להוסיף את נאור לרשימה השחורה לצד וילנצ’יק ולחסום אותו. נהיה ממש לא כיף לקרוא כאן את התגובות מאז שהוא התחיל לירוק ארס על כל פוסט בבלוג.

  6. עירום ב"כבוד" 10 ספטמבר 2010 ב - 16:44 קישור ישיר

    נטלי עטיה מתפשטת, לא מורן אטיאס. וגם למרינה שויף רואים את הטוסיק. ואת עמוס לביא רואים בעירום פרונטלי עם זיקפה. טוב, את האחרון המצאתי.

  7. אינדירה גנדי 10 ספטמבר 2010 ב - 17:01 קישור ישיר

    http://jnh.co.il/hebrew/

  8. סטיבי 10 ספטמבר 2010 ב - 20:03 קישור ישיר

    לבעלי הזמן הפנוי, התוכניות של פסטיבל הסרטים בחיפה ושל פסטיבלי אייקון עודכנו באתריהם.

  9. איתן 10 ספטמבר 2010 ב - 20:52 קישור ישיר

    way ahead of you , סטיבי. אני במנוחה מוחלטת בחג הזה, אז כבר עברתי על הרשימה, וסימנתי 16 סרטים (עם אופציה לעוד שניים. תלוי בלו”ז שלי). ביניהם:

    “אמא” – בונג ג’ון הו
    “מקום מקלט” – הסרט הקודם של פרנסואה אוזון
    הגרסה של ברני – סרט קנדי עם פול ג’יאמטי, שחקן סימפטי
    שלושה סרטים אוסטרלים, כולל השלמת צפייה ב”שמשון ודלילה” שפיספסתי בעבר.
    “קופאקאבאנה” – סרט צרפתי עם איזבל הופר ועם הבת שלה (בתפקיד אמא ובת)
    וגם סרט של אחד, יאיר רוה.

  10. אורון 10 ספטמבר 2010 ב - 20:52 קישור ישיר

    שמח לקרוא פרוגנים לשבע דקות בגן עדן, ללא ספק פספוס השנה של הקהל והסרט הכי לא מוערך מספיק שהיה כאן שנים.
    בניק-לינק, שני הפני שלי על תש”ע, מבחינתי שנת בשורה – ז’אנרים אוניברסליים בקולנוע הישראלי ובואו של המיינסטרים האמיתי.

  11. אלף 10 ספטמבר 2010 ב - 21:34 קישור ישיר

    אין לי כוח וחשק להתפלמס על כל מיני בחירות תמוהות בפוסט, אבל חשוב לי לשמור על כבודו של “חופשת קיץ” של דוד וולך כאחד מהסרטים היותר יפים, מעניינים ומאתגרים שנעשו פה בשנים האחרונות.

  12. okok4 10 ספטמבר 2010 ב - 23:20 קישור ישיר

    ולצורך האיזון: ‘לבנון’ גרוע מאוד. “חוויה ויזואלית”? הסרטים של גיירמו דל טורו, ז’אן פייר ז’נה ואלפונסו קוארון הם חוויה ויזואלית (ומדובר ביוצרי מיינסטרים; בשוליים יש במאים שמעיפים לך את הראש). ב’לבנון’ לא היה ולו שוט אחד שנשאר בזיכרון בתם הצפיה ובאופן כללי הסרט הזה הוא קשקוש מוחלט. לא הבנתי על מה ולמה התלהבת ממנו.

  13. Daniel 11 ספטמבר 2010 ב - 5:39 קישור ישיר

    ואגב “לבנון”:

    http://e.walla.co.il/?w=/6/1731334

  14. עדן 11 ספטמבר 2010 ב - 10:06 קישור ישיר

    לטעמי הסרט שהכי פוספס השנה ע”י הקהל היה “פובידיליה”. רוצים כיוונים חדשים לקולנוע הישראלי ? זה בדיוק הכיוון שאליו צריך ללכת. יופי של סרט שמשהו לא עבד בשיווק שלו.

  15. יעקב 11 ספטמבר 2010 ב - 13:05 קישור ישיר

    אני לא חושב שלבנון לא הצליח בגלל שהוא סרט לבנון שלישי. להיפך, השניים הקודמים הם סרטים אהודים שמאוד הצליחו אז למה שהשלישי יכשל.
    אני פשוט לא מכיר אנשים שראו והמליצו על הסרט הזה, וגם אני אישית מאוד התאכזבתי.
    אולי הזכיה בונציה העלתה את הציפיות יותר מידי.

  16. אינדירה גנדי 11 ספטמבר 2010 ב - 16:42 קישור ישיר

    בגלל זה אני תמיד הולכת לסרטים בלי ציפיות! הציפיות – שיישארו בבית!

  17. רז 11 ספטמבר 2010 ב - 19:25 קישור ישיר

    אוף-טופיק – עוד קצת סטושי קון: האתר Anime News Network ערך סדרה של שש כתבות שמסכמות את הקריירה שלו – מימיו כאמן קומיקס ואנימטור טלוויזיוני עד סרטו האחרון – לאורך השבוע החולף. הלינק לכתבה האחרונה, שממנה יש לינקים גם לחמשת הקודמות (אין לינקים הפוכים, למרבה הצער):

    http://www.animenewsnetwork.com/feature/2010-09-11/2

    גלגלו לתחתית הכתבה אם אתם רוצים לקרוא הכל מהתחלה.

  18. איתן 11 ספטמבר 2010 ב - 20:41 קישור ישיר

    יש טריילר לחדש של קלינט איסטווד. למפיק קוראים סטיבן ספילברג. תחכו לאמצע של הטריילר בערך. זה גרנדיוזי.
    http://www.youtube.com/watch?v=0XvJwTYnKww

  19. נוי קוגמן 11 ספטמבר 2010 ב - 21:48 קישור ישיר

    אוף טופיק: איזה טריילר מגניב! אמנם לא חדש, אבל הוא חדש בשבילי, אז אני מרשה לעצמי להתלהב ממנו.

    http://www.youtube.com/watch?v=r5oMMTt7HS8&feature=player_embedded

  20. איתן 11 ספטמבר 2010 ב - 21:53 קישור ישיר

    בחיי שאני לא מבין איך זה עובד. אני יושב שבוע, מחפש באינטרנט ביקורות על הסרטים שנחשפים עכשיו בונציה ובטורונטו, ובסוף הסרט שזוכה הוא…”איפשהו” של סופיה קופולה, שכרגיל, חלק אהבו וחלק לא. ובאריה הכסף זכה אלקס דה לה איגלסיה, במאי טראש ספרדי שאהוב עלי, אבל לפי מה שראיתי הביקורת לא ממש התלהבה. קלי רייכרט, דארן ארונופסקי, וגם פרנסואה אוזון – לא זכו בכלום.
    לינק לזוכים
    http://www.indiewire.com/article/coppolas_somewhere_surprises_as_venices_big_winner/

  21. שלומי 12 ספטמבר 2010 ב - 13:35 קישור ישיר

    אני לא חושב שהקהל פספס את “שבע דקות בגן עדן”. הקהל הישראלי הולך לקולנוע כדי לבלות ולברוח מהמציאות,ולא על מנת להתמודד איתה. וזה אכן סרט מדהים ושחקנית מדהימה.


השאירו תגובה