מתברר ש"מות האדמו"ר", סרטו של רון מיברג על אדם ברוך (עליו כתבתי כמה מילים אחרי שראיתיו בפסטיבל ירושלים), כבר שודר בערוץ 8 בשבוע שעבר (במקביל לגמר "כוכב נולד"). אבל עכשיו ניתן לצפות בו באינטרנט. הסרט ראוי לצפייה, בייחוד עכשיו כשספר חדש של אדם ברוך, אנתולוגיה מכתביו בנושא התקשורת, יוצרת בו עניין מחודש. ובעיקר כי אנשים שחיים על קו תפר טראגי בין יקומים וזהויות, מרתקים אותי.
אבל הצפייה ב"מות האדמו"ר" באינטרנט שיגרה אותי למסע די מדכדך של מחשבות בעניין הקולנוע התיעודי בישראל. אחרי שראיתי את "מות האדמו"ר" בירושלים חיכיתי שהוא יעשה סיבוב בין סינמטקים, שיהיה סביבו איזשהו זמזום, איזה דיון על המפגש שבין קולנוע ועיתונות, ולא חשבתי שהוא יגיח להקרנה כמעט חשאית בערוץ 8 ומשם יעלה אל מדפי הנצח של אתר הווידיאו האינטרנטי של ערוץ 8. כן, אני מניח שהרהור הזה מגיע משיקולים קצת אגואיסטיים שבלעדיהם אולי לא הייתי נהיה מודע לזה: זה גורלו של סרט תיעודי בישראל? הקרנה אחת בפסטיבל, הקרנה וחצי בערוץ הנישה שהזמין את הסרט ואז חיי נצח בחלונית אינטרנט מפוקסלת? האם יתכן שהערוצים וקרנות הקולנוע משקיעים כיום, למעשה, בין 300 ל-500 אלף שקל (בממוצע) להפקה של תכנים לאינטרנט?
למעשה, הבעיה שלי מתחילה עוד קודם. כל הזמן מדברים על "הקולנוע התיעודי" בישראל. אבל האמת היא שאין באמת קולנוע תיעודי בישראל. יש רק טלוויזיה תיעודית. נעשים בארץ למעלה ממאה סרטים תיעודיים בשנה, רובם במימון רשתות שידור שהמכסות הדוקומנטריות נותרו המס הקולנועי שהן עדיין מחויבות לו. אז נעשים "סרטים" תיעודיים בשפע, אבל איפה הקולנוע? אבל מעט מהם פוגשים מסך קולנוע בכלל, או יותר מפעם-פעמיים. כמה מהסרטים בני המזל יגיעו להקרנות סמי-מסחריות בסינמטקים, חופן הקרנות בעיקר בסופי שבוע, בעיקר בהצגות יומיות. אבל החלק הארי יזכו לבכורה רק בטלוויזיה. זה טוב או רע? תלוי איך מסתכלים. מצד אחד, השפע הזה יוצר גם כמה וכמה סרטים מבריקים שכן מקבלים את רגע התהילה המוצדק שלהם, והם אכן קולנוע. מצד שני, יש לי תחושה שכשיוצר יודע שסרטו הוא יוזמה של ערוץ טלוויזיה ושם הוא גם יגמור את חייו, כל המחשבה על הסרט תיעשה בקטן, בסביבות ה-42 אינץ'.
תארו לעצמכם, לעומת זאת, מה היה קורה אם יס או הוט היו מקימים (אולי במשותף?) אולם הקרנות, שבו ישובצו להקרנה מסחרית סרטים תיעודיים. כל סרט שיהיה ראוי, שאיכותו תהיה גבוהה מהממוצע, שהקרנה על מסך גדול תעשה לו חסד, יקבל לפחות שבועיים של הקרנות ערב באולם הזה. יבוא קהל? יקבל עוד. פעם היה ניסיון לעשות מיזם כזה בבית ציוני אמריקה ואז עוד ניסיון באולם 6 של קולנוע לב. בשני המקרים ההקרנות היו בווידיאו או גרוע מזה, מדי.וי.די, כלומר שגם כשסוף סוף סרט הגיע לאולם קולנוע, התייחסו אליו כאל טלוויזיה מוגדלת ולא כאל קולנוע – שזה אומר הקרנה חדה ואיכותית, בפילם או בהיי דפינישן. לב ובית ציוני אמריקה (בימים שהופעלו על ידי יונייטד קינג) הם המקומות הטבעיים למיזם כזה, אבל כנראה שלאנשי עסקים פרטיים אין באמת סיכוי לעשות מזה כסף. לכן זה אולי צריך להפוך למיזם שיווקי של הערוצים הדוקומנטריים, או של קרנות הקולנוע.
אם קיים קולנוע תיעודי בישראל הרי שאנחנו הישראלים לא מודעים לו. היחידים שמכירים "קולנוע תיעודי" תוצרת ישראל הם צופי הקולנוע בעולם. סרטים תיעודיים ישראליים כבר למעלה מעשור מניבים הרבה יותר פרסים מסרטים עלילתיים, ומסתובבים בפסטיבלים הרבה יותר מסרטים עלילתיים בין השאר כי פשוט יש הרבה יותר סרטים תיעודיים, אבל לא רק בגלל זה). למעשה, הייתי אומר שהקולנוע התיעודי הישראלי הוא היצוא התרבותי הכי נפוץ בעולם.
עכשיו פתאום שמנו לב לזה בארץ, בזכות הפרסום שזוכים לו "שתיקת הארכיון" ו"חיים יקרים" באמריקה. אבל כששני הסרטים האלה יגמרו את סיבוב הפסטיבלים, המפיצים, הפרסים והאוסקרים שלהם הם יחזרו ארצה… ומה? יעלו לעשר הקרנות בסינמטקים? אם יתמזל מזלם, הם יצליחו להיות מאותם סרטים תיעודיים נדירים – כמו "מועדון בית הקברות" ו"ילדי השמש" – שהצליחו להביא כ-20,000 צופים לאולמות. בתעשייה שמייצרת למעלה ממאה סרטים תיעודיים בשנה, סרט אחד בשנתיים שמצליח להביא 20,000 צופים זה ממש מעט מדי.
אז מצד אחד, אין לנו אלא להיות אסירי תודה לערוצי הטלוויזיה ולקרנות שבזכותם נעשים כל כך הרבה סרטים. אבל באותה נשימה ממש צריך למצוא דרך לנתק קצת את הקולנוע התיעודי מהטלוויזיה ולהביא אותו יותר אל מסכי הקולנוע. לדעתי, זו צריכה להיות גם יוזמת הערוצים עצמם, זה יהפוך את היצירות שלהם ליוקרתיות יותר. אני מניח שהבמאים התיעודיים בארץ כבר מבינים שהחיים היחידים שסרט שלהם יראה באולמות קולנוע זה בחו"ל. בארץ זה כמעט ולא קורה. כי בינתיים מה שקורה הוא שאין באמת קולנוע תיעודי, יש רק טלוויזיה תיעודית, ועכשיו למרבה החלחלה זה הולך ומצטמק עוד יותר: יש רק סטרימינג תיעודי באינטרנט. רגע לפני שסרט שהייתי שותף לו יוצא לאור, שלא מעט גופים השקיעו בו כסף, שהופק לו עותק היי-דפינישן במחשבה על הקרנה על מסך גדול, אני חייב להתמודד עם התובנה המעט שוברת לב שתוך מצמוץ הוא יגיע מהקרנה בפסטיבל (ובחיפה אין בכלל הקרנות היי-דפינישן, אבוי), לאולי הקרנה וחצי בסינמטק, משם להקרנה בטלוויזיה ומשם, בערך תוך יום וחצי, לסטרימינג בוואלה. ואולי אני טועה. ואולי ב-2010 מלחמה היא לא על גודל המסך אלא על תשומת לב הצופים, ובסופו של דבר בטלוויזיה ובאינטרנט נמצאים רוב זוגות העיניים. ומי שרוצ שיראו את עבודותיו כמה שיותר אנשים לשם הוא צריך לשאוף להגיע. אולי. כנראה. ואולי אני עדיין אולד-פאשנד שכזה, שכשאומרים לי "קולנוע" אני באמת חושב על קולנוע, כזה עם מקרנה, מסך וקהל.
תגובות אחרונות