חצי השנה הראשונה של 2010 היתה מוקדשת לכיבוש של "שתיקת הארכיון" את פסטיבלי הקולנוע בעולם, עכשיו מסתמן שהמשך השנה יהיה שייך ל"חיים יקרים" של שלומי אלדר. הסרט, שנמצא בדרכו לפסטיבל טורונטו, ייעצר בסוף השבוע להקרנה בפסטיבל טלורייד. פסטיבל טלורייד, המתקיים בקולורדו, הוא אחד הפסטיבלים המשפיעים ביותר על התקשורת האמריקאית, למרות שהוא גם אחד הפסטיבלים הקטנים ביותר באמריקה: הוא מתקיים למשך סוף שבוע, והתוכניה שלו נשמרת בסוד עד יום הפתיחה. רוכשי הכרטיסים נדרשים לקנות תג כניסה לכל הפסטיבל מראש – ולא בזול – מבלי לדעת אילו סרטים יוקרנו בו, ורק על סמך ניסיון העבר שפסטיבל הבוטיק הזה מלקט אליו רק את הסרטים הכי טובים של עונת הסתיו המתקרבת. חוץ מ"חיים יקרים" התיעודי (שיוקרן שם לצד הסרט החדש של ארול מוריס…), יוקרנו בפסטיבל גם שני נציגים ישראלים קצרים: "רגילה" של אסף סבן מבית ברל ו"עזרה ראשונה" של ירדן כרמין מסם שפיגל. הנה רשימת הסרטים המלאה שתוקרן מהיום בטלורייד.

בכל שנה לפני האוסקרים אני מפרסם את ההימורים שלי. אני עוקב שנים אחרי האוסקרים ופחות או יותר יודע איזה מהסימנים המקדימים אמינים יותר, איזה מהחזאים מדויקים יותר, לאיזה מהפרסים שלפני האוסקר יש יותר משקל, ואני מצליח לייצר סט הימורים סביר בהחלט שבממוצע נע סביב 80 אחוזי דיוק (יש שנים יותר טובות ויש פחות טובות). יש כאן גם עניין של תחושות בטן, מדי פעם הבטן אומרת להמר נגד מה שנראה כמו קונסנזוס, לא ברור למה. לפעמים זה מוכיח את עצמו, ולפעמים זה מתפוצץ בפרצוף באופן מביך למדי.

אבל בפרסי אופיר אין לי שום מדד שאני יכול לסמוך עליו. חוץ מפרסי פסטיבל ירושלים – הדבר הכי קרוב למה שאמור גלובוס הזהב לייצג בעונת האוסקרים – אין שום פרס מקדים. הכל צריך להיות תחושות בטן וניחושים. לכן לפני כמה שנים התחלתי לפנות לחברי אקדמיה שאני מכיר כדי לשמוע מהם למי הם הצביעו ולהבין לאן הרוח נושבת (אגב, זה בדיוק מה שכתבי קולנוע אמריקאים עושים גם לקראת האוסקרים).

בשנים קודמות זה היה קל מאוד. מספיק לפגוש עשרה חברי אקדמיה רנדומליים ברחוב – רובם משוטטים כל יום על הציר שבין נחמני לפרישמן – לשאול אותם למי הצבעתם ועד מהרה התמונה מתבהרת. בשנים קודמות זה עבד ככה: תוך מספר קטן מאוד של נשאלים רנדומליים ברור לגמרי מי הסרט שינצח. עם השנים נצברו אצלי יותר ויותר טלפונים וכתובות מייל של חברי אקדמיה וכך הלך המדגם שלי וגדל, וכעת הוא מקיף כבר יותר ממאה אנשים. וכך, בשנתיים האחרונות, גם אם תוך עשרה אנשים אני כבר יודע מי יזכה, אני עדיין רודף אחרי מאה אנשים כדי להבטיח שלא במקרה נפלתי על עשרה מחבריו של הבמאי והמפיק ושהמדגם יהיה אמין ומדויק. ואכן, בכל שנה התחזית שלי לגבי הזוכה היתה נכונה.

(אגב, עם השנים פיתחתי לי כמה טקטיקות. אני, למשל, מאוד מחפש גם את אלה שלא קשורים לשום פרויקט, לא במישרין ולא בעקיפין. אבל בתעשייה קטנה כשלנו, זה לא קל. תמיד תוכל למצוא קשר בין מישהו למשהו. לכן אני בכל שנה מחפש דווקא את אלה שמעורבים בכמה וכמה פרויקטים המועמדים לפרסים. אם יש עורך שערך כמה סרטים. או מפיק שכמה מסרטיו מועמדים. או שחקן שהיה מעורב בכמה סרטים. כשהם בוחרים מבין הסרטים שהם היו מעורבים בהם סרט אחד, זה אומר לי משהו. לפחות בנושא של לחדד את תחושות הבטן. עם זאת, יש להדגיש, כל קול נספר פעם אחת).

אני מדגיש את כל זה, כדי שיהיה ברור עד כמה הסיטואציה השנה יוצאת דופן. אני חוזר ואומר את זה שוב ושוב: דבר כזה עוד לא היה. המירוץ מאוד צמוד. תכף תראו עד כמה. השנה בכל פעם ששאלתי חבר אקדמיה במי בחר קיבלתי תשובה אחרת. היו רגעים שבו נדמה היה שהקולות מתחלקים בצורה שווה. הייתי צריך להמשיך ולחפש עוד ועוד חברי אקדמיה למדגם כדי לנסות ולראות האם באיזשהו שלב אחד הסרטים פותח פער. וזה לא קרה.

לכן לשאלה הכי פשוטה, שאני נשאל בימים האחרונים לא מעט, "מי יזכה באופיר" אני חייב בפעם הראשונה בחיי לענות בהכנעה: אין לי מושג. אני תכף אהמר בכל זאת, אבל זו שנה קשה מאוד. קודם כל, כי כמות עצומה של חברי אקדמיה הודיעה לי שהם לא מצביעים השנה. שיהיה ברור, חלקם זוכים ומועמדים משנים קודמות. הסיבה: חלקם אמרו שהם לא הספיקו לראות את הסרטים כדי להצביע. ואחרים אמרו שהם לא חשבו שיש סרט שהם מרגישים שראוי לקולם, אז הם ויתרו על ההצבעה.

זו התפלגות הקולות מבין כל חברי האקדמיה ששאלתי אותם שאלה אחת בלבד: "לאיזה סרט הצבעתם בקטגוריית הסרט הטוב ביותר":

40 אחוז – לא הצבענו השנה.

18 אחוז – "הדקדוק הפנימי"

14 אחוז – "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש"

13 אחוז – "פעם הייתי"

10 אחוז – "המדריך למהפכה"

5 אחוז – "מבול"

יאמר לכם כל סטטיסטיקאי שעם הפרשים כאלה, מאוד קשה לקבוע בוודאות מי הזוכה האמיתי. הכל נופל בתחום "הסטייה הסטטיסטית".

ההפתעה הגדולה שלי היא עד כמה "משאבי אנוש" ו"פעם הייתי" חזקים בקרב המצביעים. הייתי בטוח שאבי נשר וערן ריקליס הם לא יוצרים שחברי האקדמיה מעריצים, והנה הם מקבלים נתח משמעותי מאוד מהקולות. שמעתי גם נימוקים. לא מעט מחברי האקדמיה שדיברתי איתם הסבירו לי למה הם בחרו ב"משאבי אנוש" וב"פעם הייתי": הם מאמינים שאלה הסרטים (כל אחד על פי הסרט שהוא בחר בו) שהכי יש להם סיכויים באוסקר באמריקה. כמות גדולה מאוד של אנשים – מהאנשים הכי בכירים בתעשייה – נתנה לי את הנימוק הזה. זה נימוק, אגב, שהאקדמיה מסרבת להכיר בו, כל עוד היא משאירה את המצב הקיים – שאין לו אח ורע בשום מקום בעולם – שבו הסרט הנבחר בתחרות האקדמיה הוא גם נציג המדינה לאוסקרים. (אגב, אני די משוכנע של"פעם הייתי" – שבהרבה מובנים מאוד מזכיר את "הסוד שבעיניים" הארגנטינאי שזכה השנה באוסקר – היה יכול להיות הסיכוי הכי טוב השנה באוסקרים. ואחריו ל"הדקדוק הפנימי" ורק אחרי זה ל"משאבי אנוש", שהוא סרט מקסים שבוודאי מאוד יצליח בחו"ל, כי הוא נורא מושקע ואוניברסלי ומרשים, אבל עבור אנשי האוסקרים אין בו את השפיץ שהופך סרט למועמד או לזוכה. עכשיו אנחנו מחפשים זוכים, די עם המועמדים. העיסוק של "פעם הייתי" ו"הדקדוק הפנימי" בהשפעות השואה על בני הדור הצעיר בישראל הוא נושא שהאוסקרים ילגמו בשקיקה. הסוף של "הדקדוק הפנימי" יותר חזק מזה של "פעם הייתי", אבל הפתיחה של "פעם הייתי" יותר טובה מזו של "הדקדוק הפנימי". לכן נדמה לי ש"פעם הייתי" הוא סרט שהיה יכול להגיע רחוק מאוד באוסקרים. אבל גם ל"דקדוק" יש סיכוי מסוים. לזכות, אני מתכוון. לא רק להיות מועמד).

מבין אלה שאמרו לי שהם השתתפו בהצבעה המשכתי ותיחקרתי הלאה למי הם הצביעו בקטגוריית הבמאי. התוצאות:

ניר ברגמן – 35 אחוז

ערן ריקליס – 30 אחוז

דובר קוסאשווילי – 25 אחוז

דורון צברי – 10 אחוז

(משה איבגי לא קיבל קולות במדגם שלי).

מצב התיקו ממשיך הלאה בקטגוריות המשחק. אדיר ומילר ("פעם הייתי") ומארק איווניר ("שליחותו של הממונה על משאבי אנוש") צמודים מאוד בקטגוריות השחקן. ומיה דגן ("פעם הייתי") ואורלי זילברשץ ("הדקדוק הפנימי") צמודות מאוד בקטגוריית השחקנית.

עוד קטגוריה די צמודה היא הסרט התיעודי. "שתיקת הארכיון" נגד "חיים יקרים". מאוד מאוד צמוד.

למעשה, יש רק שתי קטגוריות שלהפתעתי מסתמן בהם זוכה ודאי. הראשונה היא קטגוריית המוזיקה, שכנראה תלך בלי שום קושי לרן שם טוב על "זוהי סדום". והקטגורייה השניה, שהפתיעה אותי מאוד, היא הצילום. אני הייתי בטוח שכולם נורא יתפעלו מהצילום של "הדקדוק הפנימי", אבל אני דווקא שומע שמי שיזכה יהיה גיורא ביח, גם כן על "זוהי סדום". אם כך אכן יקרה, זו תהיה הזכייה השניה ברציפות של ביח באופיר, אחרי "לבנון" משנה שעברה. כן? התלהבתם מהצילום של "זוהי סדום"? משונה.

===============

אז עכשיו אני צריך לזרוק את כל הסטטיסטיקות לפח ולפנות אל הבטן. אז מי יזכה? אני אהמר על "הדקדוק הפנימי" בסרט ועל ניר ברגמן כבמאי. זה היה הפייבוריט הראשון של לא מעט מהמצביעים ונדמה לי שלמרות שמעמדו מאוד נחלש בסיבוב השני, עדיין הוא שמר על הובלה מספיקה. אם תהיה הפתעה כאן, אני מעריך שהיא תהיה דווקא בקטגוריית הבימוי. הייתי שמח לראות מצב בו דובר קוסאשווילי זוכה בפרס הבימוי כפרס ניחומים על כך שהוא נשדד בפרס הסרט, אבל לא נראה לי שזה יקרה (אחרי הכל, אלה שמצביעים לפרס הבימוי הם אותם אלה שממילא לא הצביעו לסרטו בקטגוריית הסרט). אם תהיה הפתעה בבימוי היא תבוא מכיוונו של ערן ריקליס.

משחק: אני מהמר על אדיר מילר כשחקן ועל אורלי זילברשץ כשחקנית.

סרט תיעודי: כאן יהיה שוק. "שתיקת הארכיון" של יעל חרסונסקי, שהוא השנה הסרט הישראלי הכי בולט בעולם, הכי עטור פרסים, וככל הנראה הנציג היחיד של ישראל באוסקרים (בקטגוריה התיעודית), הולך להפסיד. מארק מיי וורדס. "חיים יקרים" של שלומי אלדר הולך לזכות.

אלה ההימורים שלי נכון להיום, יום אחרי נעילת הקלפיות. הטקס יתקיים רק ב-21 בספטמבר, מול אולם שכנראה 40 אחוז ריק, לא? אם עד אז אשתכנע איכשהו שיש זוכה אחר בכל קטגוריה אני שומר לי את הזכות לשנות (ולהוסיף הימורים בקטגוריות אחרות).

עכשיו תורכם להמר. עזבו עכשיו למי לדעתכם מגיע ומי צריך, והמרו – מי לדעתכם יזכה באופיר בעוד שלושה שבועות?

באפריל – כמדי שנה בימים של האין-מה-לכתוב-בין-האוסקרים-לפסטיבל-קאן – ניסינו להמר כאן מה יהיו הסרטים הבולטים ביותר באמריקה בעונת הקיץ הקרובה. היה די ברור, על פי תפריט המנות שהוצע לנו, שזה עומד להיות קיץ לא מאוד מפתה עם כמות עצומה של סרטים שלא דגדגו לנו את ליבידו הטראש שלנו. ואכן, מבחינת נתוני הקופה של הקיץ – שהגיע היום לסיומו הרשמי נדמה שחוסר ההתלהבות הזאת היה אופייני לא רק לקוראי הבלוג באפריל, אלא גם לצופי הקולנוע האמריקאים. זאת היתה התחזית שלי. ומה יצא ממנה? ובכן, במחלקת הטפיחה-על-השכם, מתברר שקלעתי בול בזיהוי שלושת הסרטים המובילים של הקיץ, אמנם לכל אחד מהם צפיתי הכנסות נדיבות מדי בכ-50 מיליון דולר. ואם הייתי עושה את סיכום הקיץ הזה לפני שבועיים, לפני ש"התחלה" עקף את "שרק לנצח", הייתי אמנם משכתב את לוחות הזמנים של השנה, אבל קולע לארבעה סרטים.

אבל ההשוואה בין התחזית לתוצאה מרתקת. קודם כל, כי היא חושפת ש"התחלה" הוא ההפתעה הגלובלית של העונה. אני, לפני שראיתי את הסרט, הייתי בטוח שזה יהיה סרט עם פוטנציאל מסחרי מצומצם, אבל הוא הפך לסנסציה, לתופעה תרבותית. והוא גם הפך למטאפורה קיצית: הקהל, משתמש מרשימת הסרטים, מאז בשימוש נצלני של מותגים וסרטים שיש בהם ציניות מסחרית בוטה מדי. זה היה, לפיכך, קיץ האיום בחייו של ג'רי ברוקהיימר, ששני הסרטים שבוודאי חלם שיהפכו לסדרות – "הנסיך הפרסי" ו"שוליית המכשף" – נכשלו. גם "סקס והעיר הגדולה 2 ", שהייתי בטוח שיהיה שלאגר ענק, התרסק באופן מביך.

וכך קרה, שהקהל האמריקאי דווקא הצביע הקיץ בעד סרטים מקוריים: "התחלה", "גנוב על הירח" (שעוד כמה ימים יעבור את "שרק לנצח" בקופות באמריקה), "מגודלים" ו"סולט" היו סרטים שהצליחו להפתיע, להרים גבה ולגרום לנו להגיד "לא רע" (את "מגודלים" לא ראיתי, אבל אמרתי "פששש… לא רע, על האחרים). ארבעה סרטים מקוריים. ועוד סרטים המשחזרים מותגים מוכרים, שאינם סרטי המשך ("קראטה קיד", "איירבנדר"). ששה סרטים מתוך עשרה אינם סרטי המשך. ורק ארבעה מתוך העשרה הם סרטים בתלת מימד. אני מניח שבכירי הוליווד צריכים עכשיו לתכנן מחדש את קיץ 2011.

מה שאני רואה בטבלה הוא שטעם הקהל הרחב דווקא לא רע. הקרב בין סרטי האנימציה, למשל, מיישב נורא יפה את הצלחת הסרטים עם איכותם: "צעצוע" היה הכי טוב, "גנוב על הירח" אחריו ו"שרק" אחריהם ("גנוב", כאמור, עוד רגע עוקף את "שרק"). כל הניסיונות להחיות מותגים אייטיז למיניהם הסתיים בזה ש"קראטה קיד" (לא ראיתי, אבל אנשים סיפרו לי שהוא דווקא מוצלח) ניצח, וכל השאר אפילו לא באיזור (אני דווקא נהנתי למדי מ"צוות לעניין", אבל קשה להתכחש לכך שמדובר בסרט מבולגן ותמוה למדי שמיועד רק למי שחיבב את הסדרה המקורית ולא אומר דבר למי שלא שמע על הסדרה הזאת קודם). וזה ש"התחלה" הוא אחד הסרטים הכי מצליחים השנה בכל העולם היא עדות לכך שקולנוע מבריק יכול להיות גם סרט מצליח.

סרטי קיץ 2010 (בין מאי לספטמבר באמריקה):

"צעצוע של סיפור 3 ": 405 מיליון

"איירון מן 2 ": 312 מיליון

"דמדומים 3 ": 298 מיליון

"התחלה": 271 מיליון

"שרק לנצח": 238 מיליון

"גנוב על הירח": 236 מיליון

"קראטה קיד": 175 מיליון

"מגודלים": 159 מיליון

"איירבנדר": 130 מיליון

"סולט": 113 מיליון

הבאים בתור:

"רובין הוד": 105 מיליון; "סקס והעיר הגדולה 2 ": 95 מיליון; "הנסיך הפרסי": 90 מיליון; "צוות לעניין": 77 מיליון; "שוליית המכשף": 61 מיליון.

עיון בטבלת סרטי הקיץ הכי מצליחים בכל העולם מסדרת מחדש את אותם סרטים בסדר קצת אחר, ומראה שהדוקטירינה ההוליוודית המוכרת עדיין עובדת בסקאלה הגלובלית. כלומר, "הנסיך הפרסי" – מנקודת מבט גלובלית – הוא לא כזה כשלון. אבל, שימו לב לצניחה במספרים שבין "איירון מן" ל"הנסיך הפרסי". אז אם הוליווד חושבת על הזירה העולמית, ייתכן שהם ימשיכו כרגיל וקיץ 2010 דווקא מוכיח שהכל עובד בסדר בשיטה ההוליוודית של מיחזור מותגים וסרטי המשך.

סרטי קיץ 2010 בעולם:

"צעצוע של סיפור 3 ": 1.01 מיליארד

"שרק לנצח": 708 מיליון דולר

"התחלה": 658 מיליון דולר

"דמדומים 3 ": 658 מיליון דולר

"איירון מן 2 ": 621 מיליון דולר

"הנסיך הפרסי": 325 מיליון דולר

"קראטה קיד": 318 מיליון דולר

"רובין הוד": 310 מיליון דולר

"גנוב על הירח": 306 מיליון דולר

ובישראל, חוץ מהעובדה שיש לנו ברשימה שני סרטים מתוצרת מקומית, ישראל זהה לעולם. זה היה קיץ מצוין בקופות בישראל.

סרטי קיץ 2010 בישראל:

"שרק לנצח": 420,000

"זוהי סדום": 405,000

"צעצוע של סיפור 3 ": 400,000

"פעם הייתי": 265,000

"התחלה": 260,000

היום הוא היום האחרון למשלוח טפסי ההצבעה לפרסי אופיר. היום בערב אסכם את כל הקולות שאספתי בשבועות האחרונים במדגם שערכתי בין חברי האקדמיה ומחר אנסה לקבוע על סמך התוצאות מה הסרט שייזכה ב-21 בספטמבר בפרס אופיר. הנה הטריילר לסרט שמוביל במספר המועמדויות, "הדקדוק הפנימי", שייצא לבתי הקולנוע ב-23 בספטמבר. אני לא יודע אם להתמקד דווקא באמא ולא בילד בטריילר הוא הדרך הכי טובה לשווק את הסרט, וגם המוסיקה שנבחרה לטריילר מעניקה לסרט תחושה קלת דעת, שהסרט די חף ממנה. אבל מה אני מבין בשיווק. הנה הטריילר. מה דעתכם?

ותזכורת: כאן שוחחנו על הטריילר של "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", אחד המתחרים הבולטים של "הדקדוק הפנימי" באופיר.

הפוסטר של "סקוט פילגרים" (ברשותכם, ככה אמשיך לקרוא לסרט הזה) מצליח לעשות עבודה טובה בלהסתיר את קטסטרופת התרגום הכי מביכה מאז "חרמן על הזמן": מעצבי הפוסטר פשוט בחרו את הפונט הכי מכוער שהם מצאו בספרייה שלהם. בג.ג פשוט לא רוצים שתבואו לראות את הסרט הזה.

=================

היום האחרון לחופש הגדול והבנות – אכולות שיעמום – רק רוצות לראות שוב את המיטב של סרטי הקיץ. וכך מצאנו את עצמנו צופים פעם שנייה ב"גנוב על הירח" וב"צעצוע של סיפור 3 ". מודה: צפייה שניה ב"גנוב על הירח" שכנעה אותי שזה סרט מתוק אף יותר ממה שחשבתי בצפייה הראשונה. אבל בשני הסרטים הבחנתי בשני דברים שלא שמתי לב בצפייה הראשונה:

– זה רק נדמה לי או שהילד בתחילת "גנוב על הירח", זה שמגיע עם הוריו לפירמידות במצרים ונופל על הפירמידה המתנפחת, מחזיק ביד מטוס צעצוע מדגם אף-16… עם סימנים של חיל האוויר הישראלי?

– (זהירות ספוילר) האם שמתם לב שבסוף של "צעצוע של סיפור 3 " מופיע שוט שקרי? זה קורה כשאנדי מביא את ארגז הצעצועים לבוני, ואנחנו רואים אותו צועד מהמכונית אל הבית, מנקודת תצפית מתוך ארגז קרטון אחר במכונית. זו נקודת תצפית שכבר ראינו קודם: היא אמורה להיות נקודת המבט של וודי, שאמור להיות (ככך שאנחנו יודעים) בארגז שממשיך עם אנדי לקולג'. אלא שבשלב הזה – אנחנו, הצופים בסרט שנית – יודעים שוודי נמצא בארגז שאנדי מחזיק ביד, ולא בארגז שנשאר באוטו. אז של מי נקודת התצפית מבעד לחור הידית של הארגז שבאוטו? של אף אחד. זה שוט מרמה שנועד להגביר את המתח, לגרום לנו להאמין שוודי נפרד כאן מהחבורה שלו, ובכך להגדיל את ההפתעה – והריגוש – כשאנדי (ואנחנו) מגלים את וודי בתחתית הארגז של בוני. ואם חשבתם שגילוי התרמית הזאת בצפייה שניה מחליש את האפקט הרגשי, אתם טועים. כשאנדי מתלבט האם לתת לבוני את וודי, הדמעות זולגות גם בצפייה שניה.

==============

אני יודע על לפחות שלושה סרטים עלילתי שהופקו באופן עצמאי ושנשלחו לפסטיבל חיפה ולא התקבלו. יותר ויותר סרטים עצמאיים מופקים בארץ, ועכשיו נוצר גם מיזם חדש – שיושק בפסטיבל חיפה –  בשם "קולנוע פרינג'" שאמור לתת תמיכה בסרטים המופקים מחוץ למסגרת הקרנות. מרט פרחומובסקי ואלעד פלג, אנשים שאני מכיר מפה ושם, עומדים מאחורי הרעיון, שעוד לא לגמרי ברור לי איך הוא ייושם. אבל הנה הפרטים הראשוניים.

אפרופו הנושא הזה: אלעד פלג הוא המפיק של פסטיבל אייקון (ש"סקוט פילגרים", מראש הפוסט, הוא סרט הפתיחה שלו), אבל השנה יש לו בחיפה גם סרט תיעודי שהוא הפיק בתחרות, וגם את השקת המיזם הזה. פסטיבל חיפה ופסטיבל אייקון מתקיימים במקביל. זה מה שנקרא לרקוד על שתי החתונות.

מישהו בתגובות רצה לעורר כאן את הדיון סביב עניין חרם השחקנים על אריאל. והאמת, את הדיון הזה כבר קיימנו כאן. מה הייתי עושה אם הייתי שחקן בקאמרי? האמת? אין לי מושג. אני יכול להגיד לכם בוודאות שלפני כמה שנים הייתי חותם בלי היסוס על מסמך להחרים כל פעילות בשטחים. אבל אז חטפתי את זה בפרצוף מהכיוון השני, עם ההחרמות של קן לואץ', הפיקסיז ואלביס קוסטלו על ישראל, ועל הקריאה של אנשי רוח וקולנוענים מלפני שנה בדיוק להחרים כל סרט ישראלי מתוכניית פסטיבל טורונטו. אז אני לא יכול להיות צבוע ולחשוב שכשהיקסיז מחרימים אותי זה איום ונורא אבל כשאני מחרים את אנשי אריאל זה בסדר גמור. לכן, כיום אני בעיקר חושב שחרם (לפחות חרם תרבותי) זה כלי פוליטי די אידיוטי ואימפוטנטי שמציב את המחרימים בעמדה נורא נוחה של אי-עשייה. אנשי השמאל מחרימים את המתנחלים, אנשי הימין מחרימים את האמנים שלא עשו צבא. כולם מחרימים מתוך זעם קדוש, מבלי לעיין שניה בתכנים ובבני האדם, ששהם תמיד -כך גיליתי – קצצת יותר מורכבים מסיסמאות. בפוסט ההוא, שנכתב כמי שנפגע ונעלב מזה ששמים אותי ואת אביגדור ליברמן באותה סירה, ניסיתי להראות שבעולם האמנות דווקא אנשים שחצו באומץ קווי חרם הם אלה שעשו לבסוף את המהפכות התודעתיות הכי גדולות.

אז מה יוצא לנו מזה עכשיו? מלחמת החרמות. השחקנים מחרימים את המתנחלים, ואז הימין קורא להחרים את התיארטאות, ולפגוע בו בתקציביו. ומכיוון שישראל נמצאת תחת שלטון ימין, פתאום זה אפשרי בהחלט שזה יקרה, שתקציב תרבות יהפוך לפרס על צייתנות אידיאולוגית. מפחיד. והכל הוא פרדוקס אחד גדול: אם המתנחלים קוראים להחרים את השחקנים, זה ומר שהם חושבים שחרם זו טקטיקה לגיטימית. אז למה הם מתנגדים לחרם של השחקנים? ואם הם נגד החרמות, אז זה קצת אידיוטי שהם מחרימים בעצמם. מישהו כאן צריך להיות קצת יותר בודהיסטי, יותר זן, ולעצור את מעגל הפרדוקסים הזה.

ובתוך כל זה, אני רק חושב איך אפשר לבטא הצהרה אידיאולוגית באופן שהוא קצת פחות… נו… תיאטרלי. למשל: אולי שהשחקנים יתחילו לבחור את ההצגות שבהן הם משתתפים באופן קצת יותר מודע פוליטית. שמלכתחילה הם יופיעו בהצגות בעלות מסר פוליטי כזה שהם יהיו גאים להופיע איתו בהיכל התרבות באריאל (זאת בהנחה שמנהלי היכל התרבות לא יחרימו את ההצגה על שום תכניה הפוליטיים). אני די משוכנע שאפשר להילחם נגד הכיבוש, גם על במת היכל התרבות של אריאל מבלי להיחשב משתף פעולה. ואם אתה מחרים את אריאל, אז אתה מצדיק למעשה את החרם של הפיקסיז, ואת זה שכעת יחרימו את התיאטרון שלך באירופה עד שהכיבוש לא יגיע לסיומו, ולמעשה אתה מחויב מצפונית להחרים הערב את ההופעות של אל.סי.די סאונדסיסטם ופ.י.ל כי עצם הגעתם להופעה בתל אביב הוא שיתוף פעולה מובלע שלהם עם הכיבוש. אין לזה סוף.

הבמאי הצרפתי אלן קורנו ("כל הבקרים שבעולם") מת היום מסרטן בגיל 67. חוץ מ"כל הבקרים שבעולם", סרט יפה על מזויקה שהפגיש על המסך את את ז'ראר דפרדייה עם בנו גיום, קורנו ביים גם את "כבוד ורעדה" שהוקרן בארץ, בו גילה סילבי טסטו מזכירה בלגית שעוברת לעבוד בחברה יפנית ומתחרפנת מפער התרבויות. סרטו האחרון, "פשעי אהבה", יצא באחרונה בצרפת ויוקרן בעוד שבועיים בפסטיבל טורונטו.

===============

בשעה טובה הבלוגרים האמריקאים המכסים את האוסקרים כבר שמים את "שתיקת הארכיון" על כוונת האוסקר שלהם. הראשון שבהם הוא סטיב פונד, שמסכם את תמונת המצב של המירוץ לאוסקר התיעודי, לקראת הדד-ליין להגשת הסרטים, מחר. הוא טוען שארבעת הסרטים הכי חזקים כרגע במירוץ הם "רסטרפו" (סרט מלחמה מצוין שהוקרן בפסטיבל ירושלים), "שתיקת הארכיון" (כנ"ל), "סיפורו של טילמן" (של אמיר בר-לב) ו"Inside Job" של צ'רלס פרגוסון (שאמור להיות מוקרן בפסטיבל חיפה).

וסקוט פיינברג, שהתעלם מ"שתיקת הארכיון" עד שהפניתי את תשומת ליבו לסרט, טוען ש-2010 היא אחת השנים הגדולות בתולדות הקולנוע היעודי, והוא משבץ את "שתיקת הארכיון" בסיכום שלו.

================

והנה יעל חרסונסקי מתראיינת על סרטה ב-PBS.

==============

מהיום, "זוהי סדום" הוא הסרט הקופתי של השנה בישראל, אחרי שחצה אתמול את קו 400,000 הכרטיסים. "צעצוע של סיפור 3 " ו"שרק לנצח" גם נמצאים ב-400,000, אבל "זוהי סדום" כרגע מוכר פר יום יותר מהם, אז הוא גם תופס מהם מרחק בכל יום שעובר. לא היו הרבה שנים בעשור האחרון שבו שלושה סרטים עברו את ה-400,000 כרטיסים.

=============

האם נועם מורו הוא כרגע הישראלי הכי מצליח בהוליווד, או שזה עדיין אורן פלי? ויה סלאשפילם, הנה שתי פרסומות שמורו ביים באחרונה למשחק המחשב "Halo: Reach". כשניל בלומקמפ ביים את הפרומו ל"היילו 3 "זה נגמר בשת"פ שלו עם פיטר ג'קסון לבימוי "מחוז 9 ". מה זה אומר לגבי העתיד של מורו? הנה שני הספוטים שלו:

הקודם:

החדש:

האקדמיה הישראלית לקולנוע נתנה לחבריה ארכה להגיש את טפסי ההצבעה עד יום ד', 1 בספטמבר (מחרתיים). אני מניח שגם הם, כמוני, נדהמו מאחוז ההצבעה הנמוך השנה. כמו שכבר כתבתי, כמות עצומה של חברי אקדמיה הודיעו לי שבגלל שלא הספיקו לראות את הסרטים השנה, הם לא משתתפים בהצבעה. בשבועות האחרונים אני שואל את חברי האקדמיה למי הם מצביעים ואני חייב להודות: דבר כזה עוד לא ראיתי. אני עושה את המדגמים האלה כבר שנים ותמיד תמיד תמונת המצב במירוץ היתה ברורה נורא מהר. השנה, שימו לב, זה נראה כמו מירוץ מאוד צמוד  – מאוד צמוד! – בין שלושה סרטים. ויותר מזה: גם קטגוריות הבימוי והמשחקת מאוד מאוד צמודות. זה מדהים. אני אומר לכם את זה כי אם מסיבות של עצלנות טרם מילאתם ושלחתם את הטופס שלכם, דעו שיש סיכוי מצוין שהקול שלכם הוא זה שיכריע את המירוץ. זה יהיה על חודו של קול, אני מבטיח לכם. אז נצלו את הארכה ושלחו את טפסיכם עד יום רביעי. ואל תהססו להוסיף את הבחירות שלכם לתגובות בפוסט הקודם, או באופן דיסקרטי ואישי יותר, אליי למייל, כדי שאוכל ביום חמישי לפרסם את המדגם שלי, אחרי שההצבעה תינעל. כרגיל, דיסקרטיות מובטחת.

פורסם ב"פנאי פלוס", 25.8.2010

א.

זו שנה שנייה שבה הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים ברחובות מצליח להשיג לערב הפתיחה שלו את אחד הסרטים המדוברים של השנה החולפת. בשנה שעברה זה היה "חלב הצער" של קלאודיה יוסה, שזכה בפרס הראשון בפסטיבל ברלין. השנה זה "נשים ללא גברים", שביימה הצלמת ואמנית הווידיאו, שירין נשאט, שנולדה באירן וחיה ופועל כיום בניו יורק. סרטה זכה בשנה שעברה בפרס אריה הכסף בפסטיבל ונציה (באותו פסטיבל שבו "לבנון" זכה בפרס הראשי). וכך, פסטיבל שנטייתי המקורית היתה להיות ציני כלפיו, מצליח להצדיק את קיומו באמצעות שיבוץ מוצדק וחכם, שכל הפסטיבלים הגדולים ממנו ודאי היו מתקנאים בו.

ב.

"נשים ללא גברים" הוא בראש ובראשונה סרט יפהפה מבחינה ויזואלית. רואים שזה סרט של צלמת, ובמידה רבה הסרט ממשיך כמה וכמה מהמוטיבים הוויזואליים שנשאט פיתחה לאורך הקריירה שלה כאמנית סטילס. הוא עמוס רגעים מפעימים של פיוט ושל אסתטיקה מרהיבה.

כמו "פרספוליס" של מרג'אן סטראפי, גם "נשים ללא גברים" הוא מבט נשי אל החיים באירן רגע לפני מהפכה. “פרספוליס" התרחש בסביבות תקופת מהפכת האייטולות של 1979, “נשים ללא גברים" מתרחש ב-1953, כשהמשטר הדמוקרטי ששרר לתקופה קצרה באירן הופל בהפיכה שמומנה על ידי אמריקה ואנגליה והביאה לעלייתו של השאה הפרסי. אותו שאה שהופל בהפיכה של 1979. שני הסרטים, לפיכך, מציגים את תחילתה ואת סופה של תקופה. אבל בעוד סרטה של סטראפי, שהוקרן בפסטיבל סרטי הנשים לפני כמה שנים, משתמש בהומור, אירוניה ואנימציה כדי לספר סיפור התבגרות מרדני, נשאט בוחרת בסגנון אחר לחלוטין, הרבה יותר חמור סבר, כדי לספר את סיפורן של ארבע נשים בימים שלפני ההפיכה. נשאט וסטראפי עזבו את אירן אחרי המהפכה של 1979 והשיקו קריירות אמנותיות במערב, האחת בפריז, השניה בניו יורק. מאז אמצע שנות התשעים נאסרה כניסתה של נשאט לאירן, ואת סרטה הראשון היא צילמה במרוקו במקום באירן. אבל היא ללא ספק מושפעת ממה שקורה בקולנוע האירני בעשרים השנים האחרונות, כמו גם מה שקורה בקולנוע הטורקי וההונגרי של העשור האחרון, של יוצרים כמו נורי בילגה ג'יילון או בלה טאר. זה בוודאי לא מקרי שאחת מארבע השחקניות בסרטה היא שחקנית הונגריה שהתגלתה בסרט "דלתא". העוצמות האסתטיות של הסרט מוגברות בזכות שיתוף הפעולה שלה עם הצלם מרטין גשלאכט (שצילם את "נקמה", הסרט האוסטרי שהיה מועמד לאוסקר, ושגם בו היה צילום מדויק ומוקפד) והבחירה המבריקה לתת את מלאכת המוזיקה – האלקטרונית האווירתית – לידי ריואיצ'י סקמוטו.

הסרט נפתח באשה הקופצת מגג ביתה אל מותה. הילוך איטי מאוד. הנפילה נראית באופן מרומז ומקוטע. כיסוי הראש שלה נופל ומתעופף באוויר. כבר הדימוי הזה זרק אותי באסוציאציה ויזואלית ל"אשה עדינה" של רובר ברסון (על פי “לב רך” של דוסטויבסקי). לא יודע אם זה הומאז' מכוון או סתם טיפול סגנוני דומה בסיטואציה דרמטית דומה, אבל אין ספק שנשאט פועלת בטריטוריות הקולנועיות של יוצרים כמו ברסון (סצינה אחרת, של אשה הנשכבת על מיטה ומתחילה לרחף מגיעה מאוצר המילים הוויזואלי של "נוסטלגיה" של טרקובסקי). סרטה עובר באופן בלתי מורגש בין רגעים של ריאליזם ובין רגעים של פיוט, חלום, פנטזיה או הזיה, והוא משוטט בחופשיות פנימה והחוצה ממצבי התודעה של גיבורותיו, עד שאנחנו מחויבים לתהות לא פעם מה קורה באמת ומה מדומיין. מה המציאות ומה המטאפורה (היא, למשל, עושה שימוש נפלא בכמה לוקיישנים של חורשות ומטעי עצי פרי, שלרגעים מתפקדות כאתרים הקשורים לעלילה ולרגעים מייצגים מטאפורות סמליות של מעין עולם הבא).

ג.

אני חוזר שנייה לציניות. אחרי "חלב הצער" ו"נשים ללא גברים" – שניהם סרטים של נשים על דיכוי נשים במדינות עולם שלישי דתיות ודיקטטוריות – ותוהה: האם זה מהות הפסטיבל לסרטי נשים? דיכוי? אין סרטי נשים שמחים? סרטים על שחרור? על שגשוג? האם ההיצע שמציע לנו הפסטיבל הוא אכן מראה למה שמעסיק את היוצרות הנשיות בעולם או שהוא מייצג את טעמן של מלקטות הסרטים? בכל מקרה, גם השנה הפסטיבל הרחובותי מציג סרטים בעלי תוקף אמנותי בלתי מבוטל, אבל כולם – לפחות ממה שראיתי – נורא חמורי סבר ומדכאים. דרוש "פסטיבל לסרטי נשים שמחות". ואולי אני סתם גבר מפונק שלא מבין מה זה להיות אשה.

נ.ב א':

התוכנית העיקרית של הפסטיבל לסרטי נשים אורזת מחדש את ההיצע הישראלי של השנה האחרונה שהוצג כבר בפסטיבלים אחרים (ירושלים, דוקאביב) ומציג את מיטב הסרטים שנוצרו בארץ על ידי נשים. וכאן, גם השנה, פליאה: לא מעט סרטים תיעודיים וסרטים קצרים מבוימים על ידי נשים. אבל כמעט ואין סרטי עלילה באורך מלא מאת יוצרות. למעשה, מתוך כעשרים סרטים עלילתיים שנעשו השנה, רק אחד (“מאיה" של מיכל בת אדם) בוים על ידי אשה. למה זה?

נ.ב ב':

ביום רביעי ייפתח פסטיבל ונציה. רק סרט עלילתי ישראלי אחד משתתף בו: “התפרצות X” של איתן צור על פי ספרה של עדנה מזי"א. הסרט ישתתף במסגרת המיועדת לסרטי בכורה, שבה ישפטו פאטיח אקין ושמוליק מעוז, שזכה בפרס הגדול של ונציה בשנה שעבר עם "לבנון". הסרט שזכה בפרס השני באותו פסטיבל היה "נשים ללא גברים" של שרין נשאט, ובאותו יום ממש הוא יפתח את הפסטיבל לסרטי נשים ברחובות.

נ.ב ג':

עידן בתגובות לפני כמה ימים עידכן שבעוד כשבועיים ישודר "נשים ללא גברים" בערוץ יס 3. למי שלא נוסע לרחובות, מומלץ.

נ.ב ד':

ואם "נשים בלי גברים" יעשה לכם חשק להתעמק קצת בעבודות האמנות של שירין נשאט, אתם יכולים להתחיל במוזיאון תל אביב, שם מוצג הצילום הזה ("נשים ללא סירה") מתוך הסדרה "Rapture":

פורסם ב"פנאי פלוס", 25.8.2010

כל הביקורות שיצא לי לכתוב השבוע היו על סרטים "נשיים": בשלושתם גיבורה, ושניים מהם בוימו על ידי נשים (מי השלישי? בואו לראות מחר). יותר מזה: שניים מהסרטים מבוססים על רבי מכר ובמרכזם אשה עם איזושהי משאלת מוות. הראשון היה "נערה עם קעקוע דרקון". והנה השני. “ורוניקה מחליטה למות" הוא עיבוד לספר באותו שם מאת פאולו קואלו (“האלכימאי"), וזה סרט שבבסיסו מסר שנועד לעורר השראה: מרגע שאנחנו נהיים מודעים לעובדה שבכל רגע אנחנו עשויים למות, זה הרגע שבו אנחנו מתחילים להעריך את החיים ולהתייחס לכל יום כאל נס. זה מה שקורה לגיבורת הסרט אחרי שהיא מנסה להתאבד ונכשלת. רגע אחרי שהחליטה להרים ידיים ולהפסיק חייה היא עוברת לטיפולו של פסיכולוג שנוי במחלוקת (דיוויד תיוליס) שמנסה להראות לה שהחיים הם מתנה. רעיון יפה, אבל שסובל משתי בעיות. האחת דרמטית, השניה תמאטית. הבעיה הראשונה היא שהמעבר של הגיבורה מ"אני כה אומללה" ל"אני דווקא די סבבה עם עצמי" לחלוטין לא ברור בסרט. רגע אחד הגיבורה מתפרקת ורוצה לסיים את חייה, ותוך סצינה וחצי היא הולכת לבריכה ומנגנת בפסנתר. אני מסיק מכך ששחייה טובה לנשמה. הבעיה השנייה היא שבתור סרט שמנסה לעורר בנו השראה לגבי עד כמה החיים יפים ויקרים, הוא לא ממש משאיר אותנו עם מסקנה מה אנחנו אמורים לעשות בחיים היפים האלה, חוץ מללכת יחפים על החוף בים.

"ורוניקה מחליטה למות" הוא מאותם סרטים שלוחצים לי על כפתורי הציניות כי יש בהם משהו מילולי מדי, פשוט מדי, ונורא לא מתוחכם. אבל באותה נשימה ממש, אני חייב להודות שלרגעים – בייחוד בתחלה – הסרט היה לא ממש רע. כל סיקוונס הפתיחה עם המונולוג היפה שנושאת שרה מישל גלר (שיש לה קול מקסים לקריינות) שבו היא מסכמת מראש למה חייה יאכזבו אותה עוד לפני שהיא חיה אותם, והמלווה בצילום יפה של רגעים אגביים מחייה של הדמות, גרם לי לקוות שאמילי יאנג, הבמאית, תעשה כאן משהו עדין ויוצא דופן בסרט. אבל החסד הזה נגמר די מהר ומותיר אותנו עם סרט טלוויזיה סמי-סימפטי שלא מצליח להשאיר רושם אמיתי.