לא ברור לי מאיזו תחתית חבית נשכחת חפרו החוצה את הסרט הזה (הוא נקרא "The Maiden Heist" במקור), אבל הנה הוא מגיע למסכי הקולנוע בארץ. אז מגיע לו איזה 300 מילה אגביות.

פורסם ב"פנאי פלוס", 1.9.2010

האם יש דבר כזה, “קארמה של סרטים"? כי אם כן, אז "השוד המתוחכם" הוא סרט בלי קארמה. וכמה חבל, יש בו רעיון ממש מתוק: מתברר ששומרים במוזיאון קצת מאוהבים ביצירות האמנות שהם שומרים עליהן. כריסטופר ווקן מאוהב ברמה אובססיבית בציור פלמי של עלמה על חוף ים, והוא בוהה בו לאורך כל המשמרת שלו. ופתאום הוא מגלה שגם מורגן פרימן, שומר עמית במוזיאון, מאוהב ביצירה אחרת. ואז הם מגלים ששומר שלישי כמעט מתנה אהבים עם אחד הפסלים שבמסלול הפטרול שלו. כשהשלושה מגלים שאוסף המוזיאון נמכר לדנמרק, הם מחליטים לשדוד את שלוש היצירות האהובות עליהן, לא למטרות בצע כסף, אלא למטרות אהבה: הם רוצים להיות קרובים למושא אהבתם. העובדה ששלושתם בגיל העמידה – ושלושתם נמצאים בבעיות זהות עם הגבריות שלהם – רק מוסיפה תבלין למהלך הזה, שבו השלושה צריכים להתנהג כלוחמי קומנדו מיומנים – בשעה שהם גם קשישים וגם קצת מעודנים מדי בשביל זה – כדי להגשים את תוכניתם.

רעיון ממש חמוד ומקסים. אז מה הבעיה? שתי בעיות. האחת היא שבערך בדקה הארבעים הרעיון ממצה את עצמו והסרט מאבד בבת אחת את כל החן שלו, והפך לברדק צעקני ובלתי נסבל. בעיה שניה חמורה יותר: את הסרט ביים פיטר היואיט, שמתמחה בבימוי סרטים שלא נחרתים בזכרון (“גרפילד, הסרט", למשל). והוא הופק בחברת הסרטים של בוב יארי שפשטה את הרגל אחרי שהסרט היה גמור וכך הוא למעשה נגנז. ישראל היא אחת המדינות היחידות בהן הסרט הזה יוצא לבתי קולנוע (הוא כבר יצא בדי.וי.די בכמה מדינות באירופה), ובאמריקה הוא עדיין בחזקת נעדר. מסקנה: לא משנה מי הצוות שלך (מורגן פרימן, כריסטופר ווקן ו-וויליאם מייסי – שמרבה לחשוף את ישבנו בסרט – מתוקים נורא בתפקידים הראשיים), ולא משנה עד כמה הרעיון שלך חינני, אם אין לסרט גרוב או מיץ או שפיץ, או ברק, הוא ישאר שולי. ואם המפיק שלך פושט את הרגל בכלל אבוד לך. כך שקולנוע, כנראה, זה לא פחות מזל מכשרון.

אגב, הצילום בראש הפוסט לקוח מהסצינה הכי סימפטית בסרט בה השלושה מתכננים את השוד ואנחנו עוברים לסצינת אנימציה קצרה בסגנון מישל גונדרי שעשויה כולה מקרטון. אם היו בסרט עוד כמה רגעים חינניים כאלה, הוא היה שווה צפייה.

פורסם ב"פנאי פלוס", 1.9.2010

בערך פעם בשנה אני מוצא באחד העיתונים מאמר ששואל "מה קרה לקומדיות הרומנטיות?!”. הנוהל קבוע: יוצאת איזושהי קומדיה רומנטית מטופשת עם ג'ניפר אניסטון או קתרין הייגל ואחד העורכים או הכתבים מתגעגעים פתאום לקומדיות הרומנטיות "של פעם". המושג "של פעם" תלוי בגיל המתגעגע. יהיו כאלה שמתגעגעים ל"אשה יפה" ויהיו כאלה שיתגעגעו לקומדיות הרומנטיות של ספנסר טרייסי וקתרין הפבורן. אבל זה משונה: כי עדיין עושים המון קומדיות רומנטיות. חלקן מטופשות, חלקן חכמות, והן מבטאות את השינויים שחלו לאורך השינים בדבר הזה שנקרא "מלחמת המינים". ועדיין כתבות ה"מה קרה לקומדיות הרומנטיות" נותרו נפוצות ממש כמו הקומדיות הרומנטיות עצמן.

אבל בעודי צופה ב"הרוצח שבתוכי" פתאום תהיתי: רגע, לאן נעלם הפילם נואר? כי בשעה שבעיתונים שואלים "לאן נעלמה הקומדיה רומנטית" כתגובה לקומדיה הרומנטית העונתית שמגיעה למסכים, השאלה על הפילם נואר לא נשאלת, ממש כמו שאתם לא מוצאים יותר כתבות בעיתונים השואלות "לאן נעלמו הדינוזאורים?”. הפילם נואר פשוט נכחד. מהבחינה הזאת יש משהו מסעיר בצפייה ב"הרוצח בתוכי". בכל פעם שאני נתקל בפילם נואר – וכמה אלה כבר נעשים בשנה? קרוב לאפס – משהו בתוכי מבסוט מהמפגש. זהו ז'אנר קולנועי שאני אוהב. אבל מכיוון שלא חיבבתי במיוחד את "הרוצח שבתוכי" הוא בהחלט גורם לי לתהות: לאן נעלם הפילם נואר? ולמה הוא נעלם?

במידה מסוימת, “הרוצח שבתוכי" לא רק מעלה את השאלה אלא גם מספק את התשובה. בשעה שהקומדיות הרומנטיות עברו מוטציות כדי לייצג את השינויים שעברה פוליטיקת הג'נדרים בעשורים האחרונים, הפילם נואר נותר ז'אנר נורא ריאקציונרי. מצד שני, זו היתה מהותו מלכתחילה. הפילם נואר, שנולד בהוליווד בשנות הארבעים אבל פרח בשולי הוליווד בשנות החמישים, נמצא באיזור הדמדומים שבין הז'אנרים הממוסדים יותר. הוא איפשהו על הציר שבין סרטי הבלש ובין המלודרמה, והוא מציג עולם אפל, שנמצא בשוליים של המוסר החברתי המקובל. אם הקומדיה הרומנטית מציגה את מלחמת המינים כקרב מילולי, הפילם נואר הופך אותו לקרב אגרופים. הפאם-פאטאל, האשה שלמענה הגבר מוכן לאבד את ראשו, מוצגת כמרכז הרוע. הפילם נואר מציג את העולם – שנמצא בשולי החוק, שבו השחור והלבן מתערבבים, וקשה להבחין בין הטוב והרע – כזירת קרב ברוטלית שבה או שהגבר יגבור על האשה או שהיא תחסל אותו. מהבחינה הזאת, המושג "פאם-פאטאל" יכול להתפענח לשני הכיוונים: במקור הכוונה היא שזו האשה שהורגת, שהאשה שבגללה הגבר מאבד את חייו. אבל לא פעם היא גם האשה הנהרגת, הנענשת.

ב"הרוצח שבתוכי" מייקל ווינטרבוטום לוקח את הרומן של ג'ים תומפסון (קובריק עיבד את "השוד" ואת "נשיקת הרוצח" על פיו, פקינפה יצר את "הבריחה" על פי ספרו) ודרכו מביא את חומרי הפילם נואר לרתיחה מקסימלית. האשה בסרט היא זונה שגרה בפאתי העיר (ג'סיקה אלבה) והגיבור שלנו הוא סגן-שריף בעיירה קטנה שכולם משוכנעים שהוא האיש הכי נחמד בעיר, מבלי לדעת שיש בו מימד אפל ואלים שמתפרץ רק מאחורי דלתיים סגורות (אנחנו כמובן יודעים, כי שם הסרט מסגיר לנו את זה מראש). הברנש הזה מתאהב בזונה עד מעל לראש, ולמעשה מוכן לאבד את ראשו למענה (נקודת תורפה בסרט, לא הבנתי איך זה קרה ולמה, ולכן לא ממש האמנתי לו). מבלי להסגיר את פיתולי העלילה – הקיצוניים למדי – שקורים בהמשך, אין ספק שהדמות שמגלמת אלבה מייצגת את המושג "פאם-פטאל" ביותר ממשמעות אחת.

לכאורה הכל נכון בסרט והוא אכן מייצג נאמנה את מהות הפילם נואר, כסוגה קולנועית שפועלת מחוץ למערכת הכלכלית הממוסדת, ולפיכך יכולה להיות קיצונית יותר ממה שהקולנוע הממוסד יכול להרשות. ואכן, רמת האלימות שווינטרבוטום מציג בסרט קיצונית למדי. דמותו של קייסי אפלק מפליאה במכותיה בנשים שנקרות בדרכו, והבמאי מתענג בהצגת קריסת הבשר והעצמות של הפנים האנושיות אל מול מטח אגרופים בלתי פוסק. הסרט הזה סדיסטי להפליא. אז מה, האם יתכן שהבעיה בפילם נואר המודרני אינה בבמאי אלא בקהל, שכמוני טוען שהוא אוהב פילם נואר אבל מוכן לקבל אותו רק כמוצג קולנועי היסטורי ולא עכשווי? בהחלט יתכן. אחרי הכל, גם כשג'ון דאהל ניסה להחיות את הפילם נואר לפני כעשוריים לא ממש נפלתי מהתלהבות. ובכל זאת, נדמה לי שזה דווקא משהו אחר שהפריע לי בסרט. מצד אחד, ברגע שקוראים לסרט (ולספר) “הרוצח שבתוכי" אנחנו יודעים למה לצפות מהדמות, ואז היא נהיית די סטטית לאורך הסרט (כמו לקרוא לדמות "אמריקן פסיכו"). מצד שני, בכל מה שקשור לאלימות, ווינטרבוטום הולך בסרט מאוד רחוק – חי נפשי, הסרט הזה אפילו יותר אלים מ"בלתי נשכחים" – אבל למרות שיש בסרט הזה לכאורה המון סקס, למעשה בתחום הזה הסרט כמעט פוריטנית מבחינה קולנועית. וזה תמוה, כי ווינטרבוטום הוא דווקא במאי שמסוגל ללכת רחוק מאוד בהצגה של מיניות על המסך, בסרטים כמו "ג'וד", "וונדרלנד" ו"9 שירים". אז למה דווקא כאן הוא מיתן את עצמו? יכול להיות שאם הוא היה בוחר בדרך הקובריקית, שבה הוא מכניס את הצופה למצב של אקסטזה מינית ואז פורק אותה באמצעות האלימות, הרי שהסרט הזה היה הופך קיצוני הרבה יותר, ממש חומר נפץ שלוחץ לצופיו על כל כפתורי הליבידו.

ואולי הבעיה עם ווינטרבוטום עצמו. מצד אחד במאי שלא דופק חשבון, ששט בנוחות בין ז'אנרים וסגנונות, אבל מצד שני – לטעמי, לפחות – לא משאיר את חותמו על אף אחד מהם. “הרוצח שבתוכי" הוא לפיכך לא יותר מתרגיל בסגנון, שנדמה לי שהיה יכול להיות הרבה יותר: יותר מסוגנן ויותר פרוע. ואולי צריך מישהו כזה, מסוגנן ופרוע, שיבוא להקים לתחייה את הפילם נואר.

חצי השנה הראשונה של 2010 היתה מוקדשת לכיבוש של "שתיקת הארכיון" את פסטיבלי הקולנוע בעולם, עכשיו מסתמן שהמשך השנה יהיה שייך ל"חיים יקרים" של שלומי אלדר. הסרט, שנמצא בדרכו לפסטיבל טורונטו, ייעצר בסוף השבוע להקרנה בפסטיבל טלורייד. פסטיבל טלורייד, המתקיים בקולורדו, הוא אחד הפסטיבלים המשפיעים ביותר על התקשורת האמריקאית, למרות שהוא גם אחד הפסטיבלים הקטנים ביותר באמריקה: הוא מתקיים למשך סוף שבוע, והתוכניה שלו נשמרת בסוד עד יום הפתיחה. רוכשי הכרטיסים נדרשים לקנות תג כניסה לכל הפסטיבל מראש – ולא בזול – מבלי לדעת אילו סרטים יוקרנו בו, ורק על סמך ניסיון העבר שפסטיבל הבוטיק הזה מלקט אליו רק את הסרטים הכי טובים של עונת הסתיו המתקרבת. חוץ מ"חיים יקרים" התיעודי (שיוקרן שם לצד הסרט החדש של ארול מוריס…), יוקרנו בפסטיבל גם שני נציגים ישראלים קצרים: "רגילה" של אסף סבן מבית ברל ו"עזרה ראשונה" של ירדן כרמין מסם שפיגל. הנה רשימת הסרטים המלאה שתוקרן מהיום בטלורייד.

בכל שנה לפני האוסקרים אני מפרסם את ההימורים שלי. אני עוקב שנים אחרי האוסקרים ופחות או יותר יודע איזה מהסימנים המקדימים אמינים יותר, איזה מהחזאים מדויקים יותר, לאיזה מהפרסים שלפני האוסקר יש יותר משקל, ואני מצליח לייצר סט הימורים סביר בהחלט שבממוצע נע סביב 80 אחוזי דיוק (יש שנים יותר טובות ויש פחות טובות). יש כאן גם עניין של תחושות בטן, מדי פעם הבטן אומרת להמר נגד מה שנראה כמו קונסנזוס, לא ברור למה. לפעמים זה מוכיח את עצמו, ולפעמים זה מתפוצץ בפרצוף באופן מביך למדי.

אבל בפרסי אופיר אין לי שום מדד שאני יכול לסמוך עליו. חוץ מפרסי פסטיבל ירושלים – הדבר הכי קרוב למה שאמור גלובוס הזהב לייצג בעונת האוסקרים – אין שום פרס מקדים. הכל צריך להיות תחושות בטן וניחושים. לכן לפני כמה שנים התחלתי לפנות לחברי אקדמיה שאני מכיר כדי לשמוע מהם למי הם הצביעו ולהבין לאן הרוח נושבת (אגב, זה בדיוק מה שכתבי קולנוע אמריקאים עושים גם לקראת האוסקרים).

בשנים קודמות זה היה קל מאוד. מספיק לפגוש עשרה חברי אקדמיה רנדומליים ברחוב – רובם משוטטים כל יום על הציר שבין נחמני לפרישמן – לשאול אותם למי הצבעתם ועד מהרה התמונה מתבהרת. בשנים קודמות זה עבד ככה: תוך מספר קטן מאוד של נשאלים רנדומליים ברור לגמרי מי הסרט שינצח. עם השנים נצברו אצלי יותר ויותר טלפונים וכתובות מייל של חברי אקדמיה וכך הלך המדגם שלי וגדל, וכעת הוא מקיף כבר יותר ממאה אנשים. וכך, בשנתיים האחרונות, גם אם תוך עשרה אנשים אני כבר יודע מי יזכה, אני עדיין רודף אחרי מאה אנשים כדי להבטיח שלא במקרה נפלתי על עשרה מחבריו של הבמאי והמפיק ושהמדגם יהיה אמין ומדויק. ואכן, בכל שנה התחזית שלי לגבי הזוכה היתה נכונה.

(אגב, עם השנים פיתחתי לי כמה טקטיקות. אני, למשל, מאוד מחפש גם את אלה שלא קשורים לשום פרויקט, לא במישרין ולא בעקיפין. אבל בתעשייה קטנה כשלנו, זה לא קל. תמיד תוכל למצוא קשר בין מישהו למשהו. לכן אני בכל שנה מחפש דווקא את אלה שמעורבים בכמה וכמה פרויקטים המועמדים לפרסים. אם יש עורך שערך כמה סרטים. או מפיק שכמה מסרטיו מועמדים. או שחקן שהיה מעורב בכמה סרטים. כשהם בוחרים מבין הסרטים שהם היו מעורבים בהם סרט אחד, זה אומר לי משהו. לפחות בנושא של לחדד את תחושות הבטן. עם זאת, יש להדגיש, כל קול נספר פעם אחת).

אני מדגיש את כל זה, כדי שיהיה ברור עד כמה הסיטואציה השנה יוצאת דופן. אני חוזר ואומר את זה שוב ושוב: דבר כזה עוד לא היה. המירוץ מאוד צמוד. תכף תראו עד כמה. השנה בכל פעם ששאלתי חבר אקדמיה במי בחר קיבלתי תשובה אחרת. היו רגעים שבו נדמה היה שהקולות מתחלקים בצורה שווה. הייתי צריך להמשיך ולחפש עוד ועוד חברי אקדמיה למדגם כדי לנסות ולראות האם באיזשהו שלב אחד הסרטים פותח פער. וזה לא קרה.

לכן לשאלה הכי פשוטה, שאני נשאל בימים האחרונים לא מעט, "מי יזכה באופיר" אני חייב בפעם הראשונה בחיי לענות בהכנעה: אין לי מושג. אני תכף אהמר בכל זאת, אבל זו שנה קשה מאוד. קודם כל, כי כמות עצומה של חברי אקדמיה הודיעה לי שהם לא מצביעים השנה. שיהיה ברור, חלקם זוכים ומועמדים משנים קודמות. הסיבה: חלקם אמרו שהם לא הספיקו לראות את הסרטים כדי להצביע. ואחרים אמרו שהם לא חשבו שיש סרט שהם מרגישים שראוי לקולם, אז הם ויתרו על ההצבעה.

זו התפלגות הקולות מבין כל חברי האקדמיה ששאלתי אותם שאלה אחת בלבד: "לאיזה סרט הצבעתם בקטגוריית הסרט הטוב ביותר":

40 אחוז – לא הצבענו השנה.

18 אחוז – "הדקדוק הפנימי"

14 אחוז – "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש"

13 אחוז – "פעם הייתי"

10 אחוז – "המדריך למהפכה"

5 אחוז – "מבול"

יאמר לכם כל סטטיסטיקאי שעם הפרשים כאלה, מאוד קשה לקבוע בוודאות מי הזוכה האמיתי. הכל נופל בתחום "הסטייה הסטטיסטית".

ההפתעה הגדולה שלי היא עד כמה "משאבי אנוש" ו"פעם הייתי" חזקים בקרב המצביעים. הייתי בטוח שאבי נשר וערן ריקליס הם לא יוצרים שחברי האקדמיה מעריצים, והנה הם מקבלים נתח משמעותי מאוד מהקולות. שמעתי גם נימוקים. לא מעט מחברי האקדמיה שדיברתי איתם הסבירו לי למה הם בחרו ב"משאבי אנוש" וב"פעם הייתי": הם מאמינים שאלה הסרטים (כל אחד על פי הסרט שהוא בחר בו) שהכי יש להם סיכויים באוסקר באמריקה. כמות גדולה מאוד של אנשים – מהאנשים הכי בכירים בתעשייה – נתנה לי את הנימוק הזה. זה נימוק, אגב, שהאקדמיה מסרבת להכיר בו, כל עוד היא משאירה את המצב הקיים – שאין לו אח ורע בשום מקום בעולם – שבו הסרט הנבחר בתחרות האקדמיה הוא גם נציג המדינה לאוסקרים. (אגב, אני די משוכנע של"פעם הייתי" – שבהרבה מובנים מאוד מזכיר את "הסוד שבעיניים" הארגנטינאי שזכה השנה באוסקר – היה יכול להיות הסיכוי הכי טוב השנה באוסקרים. ואחריו ל"הדקדוק הפנימי" ורק אחרי זה ל"משאבי אנוש", שהוא סרט מקסים שבוודאי מאוד יצליח בחו"ל, כי הוא נורא מושקע ואוניברסלי ומרשים, אבל עבור אנשי האוסקרים אין בו את השפיץ שהופך סרט למועמד או לזוכה. עכשיו אנחנו מחפשים זוכים, די עם המועמדים. העיסוק של "פעם הייתי" ו"הדקדוק הפנימי" בהשפעות השואה על בני הדור הצעיר בישראל הוא נושא שהאוסקרים ילגמו בשקיקה. הסוף של "הדקדוק הפנימי" יותר חזק מזה של "פעם הייתי", אבל הפתיחה של "פעם הייתי" יותר טובה מזו של "הדקדוק הפנימי". לכן נדמה לי ש"פעם הייתי" הוא סרט שהיה יכול להגיע רחוק מאוד באוסקרים. אבל גם ל"דקדוק" יש סיכוי מסוים. לזכות, אני מתכוון. לא רק להיות מועמד).

מבין אלה שאמרו לי שהם השתתפו בהצבעה המשכתי ותיחקרתי הלאה למי הם הצביעו בקטגוריית הבמאי. התוצאות:

ניר ברגמן – 35 אחוז

ערן ריקליס – 30 אחוז

דובר קוסאשווילי – 25 אחוז

דורון צברי – 10 אחוז

(משה איבגי לא קיבל קולות במדגם שלי).

מצב התיקו ממשיך הלאה בקטגוריות המשחק. אדיר ומילר ("פעם הייתי") ומארק איווניר ("שליחותו של הממונה על משאבי אנוש") צמודים מאוד בקטגוריות השחקן. ומיה דגן ("פעם הייתי") ואורלי זילברשץ ("הדקדוק הפנימי") צמודות מאוד בקטגוריית השחקנית.

עוד קטגוריה די צמודה היא הסרט התיעודי. "שתיקת הארכיון" נגד "חיים יקרים". מאוד מאוד צמוד.

למעשה, יש רק שתי קטגוריות שלהפתעתי מסתמן בהם זוכה ודאי. הראשונה היא קטגוריית המוזיקה, שכנראה תלך בלי שום קושי לרן שם טוב על "זוהי סדום". והקטגורייה השניה, שהפתיעה אותי מאוד, היא הצילום. אני הייתי בטוח שכולם נורא יתפעלו מהצילום של "הדקדוק הפנימי", אבל אני דווקא שומע שמי שיזכה יהיה גיורא ביח, גם כן על "זוהי סדום". אם כך אכן יקרה, זו תהיה הזכייה השניה ברציפות של ביח באופיר, אחרי "לבנון" משנה שעברה. כן? התלהבתם מהצילום של "זוהי סדום"? משונה.

===============

אז עכשיו אני צריך לזרוק את כל הסטטיסטיקות לפח ולפנות אל הבטן. אז מי יזכה? אני אהמר על "הדקדוק הפנימי" בסרט ועל ניר ברגמן כבמאי. זה היה הפייבוריט הראשון של לא מעט מהמצביעים ונדמה לי שלמרות שמעמדו מאוד נחלש בסיבוב השני, עדיין הוא שמר על הובלה מספיקה. אם תהיה הפתעה כאן, אני מעריך שהיא תהיה דווקא בקטגוריית הבימוי. הייתי שמח לראות מצב בו דובר קוסאשווילי זוכה בפרס הבימוי כפרס ניחומים על כך שהוא נשדד בפרס הסרט, אבל לא נראה לי שזה יקרה (אחרי הכל, אלה שמצביעים לפרס הבימוי הם אותם אלה שממילא לא הצביעו לסרטו בקטגוריית הסרט). אם תהיה הפתעה בבימוי היא תבוא מכיוונו של ערן ריקליס.

משחק: אני מהמר על אדיר מילר כשחקן ועל אורלי זילברשץ כשחקנית.

סרט תיעודי: כאן יהיה שוק. "שתיקת הארכיון" של יעל חרסונסקי, שהוא השנה הסרט הישראלי הכי בולט בעולם, הכי עטור פרסים, וככל הנראה הנציג היחיד של ישראל באוסקרים (בקטגוריה התיעודית), הולך להפסיד. מארק מיי וורדס. "חיים יקרים" של שלומי אלדר הולך לזכות.

אלה ההימורים שלי נכון להיום, יום אחרי נעילת הקלפיות. הטקס יתקיים רק ב-21 בספטמבר, מול אולם שכנראה 40 אחוז ריק, לא? אם עד אז אשתכנע איכשהו שיש זוכה אחר בכל קטגוריה אני שומר לי את הזכות לשנות (ולהוסיף הימורים בקטגוריות אחרות).

עכשיו תורכם להמר. עזבו עכשיו למי לדעתכם מגיע ומי צריך, והמרו – מי לדעתכם יזכה באופיר בעוד שלושה שבועות?

באפריל – כמדי שנה בימים של האין-מה-לכתוב-בין-האוסקרים-לפסטיבל-קאן – ניסינו להמר כאן מה יהיו הסרטים הבולטים ביותר באמריקה בעונת הקיץ הקרובה. היה די ברור, על פי תפריט המנות שהוצע לנו, שזה עומד להיות קיץ לא מאוד מפתה עם כמות עצומה של סרטים שלא דגדגו לנו את ליבידו הטראש שלנו. ואכן, מבחינת נתוני הקופה של הקיץ – שהגיע היום לסיומו הרשמי נדמה שחוסר ההתלהבות הזאת היה אופייני לא רק לקוראי הבלוג באפריל, אלא גם לצופי הקולנוע האמריקאים. זאת היתה התחזית שלי. ומה יצא ממנה? ובכן, במחלקת הטפיחה-על-השכם, מתברר שקלעתי בול בזיהוי שלושת הסרטים המובילים של הקיץ, אמנם לכל אחד מהם צפיתי הכנסות נדיבות מדי בכ-50 מיליון דולר. ואם הייתי עושה את סיכום הקיץ הזה לפני שבועיים, לפני ש"התחלה" עקף את "שרק לנצח", הייתי אמנם משכתב את לוחות הזמנים של השנה, אבל קולע לארבעה סרטים.

אבל ההשוואה בין התחזית לתוצאה מרתקת. קודם כל, כי היא חושפת ש"התחלה" הוא ההפתעה הגלובלית של העונה. אני, לפני שראיתי את הסרט, הייתי בטוח שזה יהיה סרט עם פוטנציאל מסחרי מצומצם, אבל הוא הפך לסנסציה, לתופעה תרבותית. והוא גם הפך למטאפורה קיצית: הקהל, משתמש מרשימת הסרטים, מאז בשימוש נצלני של מותגים וסרטים שיש בהם ציניות מסחרית בוטה מדי. זה היה, לפיכך, קיץ האיום בחייו של ג'רי ברוקהיימר, ששני הסרטים שבוודאי חלם שיהפכו לסדרות – "הנסיך הפרסי" ו"שוליית המכשף" – נכשלו. גם "סקס והעיר הגדולה 2 ", שהייתי בטוח שיהיה שלאגר ענק, התרסק באופן מביך.

וכך קרה, שהקהל האמריקאי דווקא הצביע הקיץ בעד סרטים מקוריים: "התחלה", "גנוב על הירח" (שעוד כמה ימים יעבור את "שרק לנצח" בקופות באמריקה), "מגודלים" ו"סולט" היו סרטים שהצליחו להפתיע, להרים גבה ולגרום לנו להגיד "לא רע" (את "מגודלים" לא ראיתי, אבל אמרתי "פששש… לא רע, על האחרים). ארבעה סרטים מקוריים. ועוד סרטים המשחזרים מותגים מוכרים, שאינם סרטי המשך ("קראטה קיד", "איירבנדר"). ששה סרטים מתוך עשרה אינם סרטי המשך. ורק ארבעה מתוך העשרה הם סרטים בתלת מימד. אני מניח שבכירי הוליווד צריכים עכשיו לתכנן מחדש את קיץ 2011.

מה שאני רואה בטבלה הוא שטעם הקהל הרחב דווקא לא רע. הקרב בין סרטי האנימציה, למשל, מיישב נורא יפה את הצלחת הסרטים עם איכותם: "צעצוע" היה הכי טוב, "גנוב על הירח" אחריו ו"שרק" אחריהם ("גנוב", כאמור, עוד רגע עוקף את "שרק"). כל הניסיונות להחיות מותגים אייטיז למיניהם הסתיים בזה ש"קראטה קיד" (לא ראיתי, אבל אנשים סיפרו לי שהוא דווקא מוצלח) ניצח, וכל השאר אפילו לא באיזור (אני דווקא נהנתי למדי מ"צוות לעניין", אבל קשה להתכחש לכך שמדובר בסרט מבולגן ותמוה למדי שמיועד רק למי שחיבב את הסדרה המקורית ולא אומר דבר למי שלא שמע על הסדרה הזאת קודם). וזה ש"התחלה" הוא אחד הסרטים הכי מצליחים השנה בכל העולם היא עדות לכך שקולנוע מבריק יכול להיות גם סרט מצליח.

סרטי קיץ 2010 (בין מאי לספטמבר באמריקה):

"צעצוע של סיפור 3 ": 405 מיליון

"איירון מן 2 ": 312 מיליון

"דמדומים 3 ": 298 מיליון

"התחלה": 271 מיליון

"שרק לנצח": 238 מיליון

"גנוב על הירח": 236 מיליון

"קראטה קיד": 175 מיליון

"מגודלים": 159 מיליון

"איירבנדר": 130 מיליון

"סולט": 113 מיליון

הבאים בתור:

"רובין הוד": 105 מיליון; "סקס והעיר הגדולה 2 ": 95 מיליון; "הנסיך הפרסי": 90 מיליון; "צוות לעניין": 77 מיליון; "שוליית המכשף": 61 מיליון.

עיון בטבלת סרטי הקיץ הכי מצליחים בכל העולם מסדרת מחדש את אותם סרטים בסדר קצת אחר, ומראה שהדוקטירינה ההוליוודית המוכרת עדיין עובדת בסקאלה הגלובלית. כלומר, "הנסיך הפרסי" – מנקודת מבט גלובלית – הוא לא כזה כשלון. אבל, שימו לב לצניחה במספרים שבין "איירון מן" ל"הנסיך הפרסי". אז אם הוליווד חושבת על הזירה העולמית, ייתכן שהם ימשיכו כרגיל וקיץ 2010 דווקא מוכיח שהכל עובד בסדר בשיטה ההוליוודית של מיחזור מותגים וסרטי המשך.

סרטי קיץ 2010 בעולם:

"צעצוע של סיפור 3 ": 1.01 מיליארד

"שרק לנצח": 708 מיליון דולר

"התחלה": 658 מיליון דולר

"דמדומים 3 ": 658 מיליון דולר

"איירון מן 2 ": 621 מיליון דולר

"הנסיך הפרסי": 325 מיליון דולר

"קראטה קיד": 318 מיליון דולר

"רובין הוד": 310 מיליון דולר

"גנוב על הירח": 306 מיליון דולר

ובישראל, חוץ מהעובדה שיש לנו ברשימה שני סרטים מתוצרת מקומית, ישראל זהה לעולם. זה היה קיץ מצוין בקופות בישראל.

סרטי קיץ 2010 בישראל:

"שרק לנצח": 420,000

"זוהי סדום": 405,000

"צעצוע של סיפור 3 ": 400,000

"פעם הייתי": 265,000

"התחלה": 260,000

היום הוא היום האחרון למשלוח טפסי ההצבעה לפרסי אופיר. היום בערב אסכם את כל הקולות שאספתי בשבועות האחרונים במדגם שערכתי בין חברי האקדמיה ומחר אנסה לקבוע על סמך התוצאות מה הסרט שייזכה ב-21 בספטמבר בפרס אופיר. הנה הטריילר לסרט שמוביל במספר המועמדויות, "הדקדוק הפנימי", שייצא לבתי הקולנוע ב-23 בספטמבר. אני לא יודע אם להתמקד דווקא באמא ולא בילד בטריילר הוא הדרך הכי טובה לשווק את הסרט, וגם המוסיקה שנבחרה לטריילר מעניקה לסרט תחושה קלת דעת, שהסרט די חף ממנה. אבל מה אני מבין בשיווק. הנה הטריילר. מה דעתכם?

ותזכורת: כאן שוחחנו על הטריילר של "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", אחד המתחרים הבולטים של "הדקדוק הפנימי" באופיר.

הפוסטר של "סקוט פילגרים" (ברשותכם, ככה אמשיך לקרוא לסרט הזה) מצליח לעשות עבודה טובה בלהסתיר את קטסטרופת התרגום הכי מביכה מאז "חרמן על הזמן": מעצבי הפוסטר פשוט בחרו את הפונט הכי מכוער שהם מצאו בספרייה שלהם. בג.ג פשוט לא רוצים שתבואו לראות את הסרט הזה.

=================

היום האחרון לחופש הגדול והבנות – אכולות שיעמום – רק רוצות לראות שוב את המיטב של סרטי הקיץ. וכך מצאנו את עצמנו צופים פעם שנייה ב"גנוב על הירח" וב"צעצוע של סיפור 3 ". מודה: צפייה שניה ב"גנוב על הירח" שכנעה אותי שזה סרט מתוק אף יותר ממה שחשבתי בצפייה הראשונה. אבל בשני הסרטים הבחנתי בשני דברים שלא שמתי לב בצפייה הראשונה:

– זה רק נדמה לי או שהילד בתחילת "גנוב על הירח", זה שמגיע עם הוריו לפירמידות במצרים ונופל על הפירמידה המתנפחת, מחזיק ביד מטוס צעצוע מדגם אף-16… עם סימנים של חיל האוויר הישראלי?

– (זהירות ספוילר) האם שמתם לב שבסוף של "צעצוע של סיפור 3 " מופיע שוט שקרי? זה קורה כשאנדי מביא את ארגז הצעצועים לבוני, ואנחנו רואים אותו צועד מהמכונית אל הבית, מנקודת תצפית מתוך ארגז קרטון אחר במכונית. זו נקודת תצפית שכבר ראינו קודם: היא אמורה להיות נקודת המבט של וודי, שאמור להיות (ככך שאנחנו יודעים) בארגז שממשיך עם אנדי לקולג'. אלא שבשלב הזה – אנחנו, הצופים בסרט שנית – יודעים שוודי נמצא בארגז שאנדי מחזיק ביד, ולא בארגז שנשאר באוטו. אז של מי נקודת התצפית מבעד לחור הידית של הארגז שבאוטו? של אף אחד. זה שוט מרמה שנועד להגביר את המתח, לגרום לנו להאמין שוודי נפרד כאן מהחבורה שלו, ובכך להגדיל את ההפתעה – והריגוש – כשאנדי (ואנחנו) מגלים את וודי בתחתית הארגז של בוני. ואם חשבתם שגילוי התרמית הזאת בצפייה שניה מחליש את האפקט הרגשי, אתם טועים. כשאנדי מתלבט האם לתת לבוני את וודי, הדמעות זולגות גם בצפייה שניה.

==============

אני יודע על לפחות שלושה סרטים עלילתי שהופקו באופן עצמאי ושנשלחו לפסטיבל חיפה ולא התקבלו. יותר ויותר סרטים עצמאיים מופקים בארץ, ועכשיו נוצר גם מיזם חדש – שיושק בפסטיבל חיפה –  בשם "קולנוע פרינג'" שאמור לתת תמיכה בסרטים המופקים מחוץ למסגרת הקרנות. מרט פרחומובסקי ואלעד פלג, אנשים שאני מכיר מפה ושם, עומדים מאחורי הרעיון, שעוד לא לגמרי ברור לי איך הוא ייושם. אבל הנה הפרטים הראשוניים.

אפרופו הנושא הזה: אלעד פלג הוא המפיק של פסטיבל אייקון (ש"סקוט פילגרים", מראש הפוסט, הוא סרט הפתיחה שלו), אבל השנה יש לו בחיפה גם סרט תיעודי שהוא הפיק בתחרות, וגם את השקת המיזם הזה. פסטיבל חיפה ופסטיבל אייקון מתקיימים במקביל. זה מה שנקרא לרקוד על שתי החתונות.

מישהו בתגובות רצה לעורר כאן את הדיון סביב עניין חרם השחקנים על אריאל. והאמת, את הדיון הזה כבר קיימנו כאן. מה הייתי עושה אם הייתי שחקן בקאמרי? האמת? אין לי מושג. אני יכול להגיד לכם בוודאות שלפני כמה שנים הייתי חותם בלי היסוס על מסמך להחרים כל פעילות בשטחים. אבל אז חטפתי את זה בפרצוף מהכיוון השני, עם ההחרמות של קן לואץ', הפיקסיז ואלביס קוסטלו על ישראל, ועל הקריאה של אנשי רוח וקולנוענים מלפני שנה בדיוק להחרים כל סרט ישראלי מתוכניית פסטיבל טורונטו. אז אני לא יכול להיות צבוע ולחשוב שכשהיקסיז מחרימים אותי זה איום ונורא אבל כשאני מחרים את אנשי אריאל זה בסדר גמור. לכן, כיום אני בעיקר חושב שחרם (לפחות חרם תרבותי) זה כלי פוליטי די אידיוטי ואימפוטנטי שמציב את המחרימים בעמדה נורא נוחה של אי-עשייה. אנשי השמאל מחרימים את המתנחלים, אנשי הימין מחרימים את האמנים שלא עשו צבא. כולם מחרימים מתוך זעם קדוש, מבלי לעיין שניה בתכנים ובבני האדם, ששהם תמיד -כך גיליתי – קצצת יותר מורכבים מסיסמאות. בפוסט ההוא, שנכתב כמי שנפגע ונעלב מזה ששמים אותי ואת אביגדור ליברמן באותה סירה, ניסיתי להראות שבעולם האמנות דווקא אנשים שחצו באומץ קווי חרם הם אלה שעשו לבסוף את המהפכות התודעתיות הכי גדולות.

אז מה יוצא לנו מזה עכשיו? מלחמת החרמות. השחקנים מחרימים את המתנחלים, ואז הימין קורא להחרים את התיארטאות, ולפגוע בו בתקציביו. ומכיוון שישראל נמצאת תחת שלטון ימין, פתאום זה אפשרי בהחלט שזה יקרה, שתקציב תרבות יהפוך לפרס על צייתנות אידיאולוגית. מפחיד. והכל הוא פרדוקס אחד גדול: אם המתנחלים קוראים להחרים את השחקנים, זה ומר שהם חושבים שחרם זו טקטיקה לגיטימית. אז למה הם מתנגדים לחרם של השחקנים? ואם הם נגד החרמות, אז זה קצת אידיוטי שהם מחרימים בעצמם. מישהו כאן צריך להיות קצת יותר בודהיסטי, יותר זן, ולעצור את מעגל הפרדוקסים הזה.

ובתוך כל זה, אני רק חושב איך אפשר לבטא הצהרה אידיאולוגית באופן שהוא קצת פחות… נו… תיאטרלי. למשל: אולי שהשחקנים יתחילו לבחור את ההצגות שבהן הם משתתפים באופן קצת יותר מודע פוליטית. שמלכתחילה הם יופיעו בהצגות בעלות מסר פוליטי כזה שהם יהיו גאים להופיע איתו בהיכל התרבות באריאל (זאת בהנחה שמנהלי היכל התרבות לא יחרימו את ההצגה על שום תכניה הפוליטיים). אני די משוכנע שאפשר להילחם נגד הכיבוש, גם על במת היכל התרבות של אריאל מבלי להיחשב משתף פעולה. ואם אתה מחרים את אריאל, אז אתה מצדיק למעשה את החרם של הפיקסיז, ואת זה שכעת יחרימו את התיאטרון שלך באירופה עד שהכיבוש לא יגיע לסיומו, ולמעשה אתה מחויב מצפונית להחרים הערב את ההופעות של אל.סי.די סאונדסיסטם ופ.י.ל כי עצם הגעתם להופעה בתל אביב הוא שיתוף פעולה מובלע שלהם עם הכיבוש. אין לזה סוף.

הבמאי הצרפתי אלן קורנו ("כל הבקרים שבעולם") מת היום מסרטן בגיל 67. חוץ מ"כל הבקרים שבעולם", סרט יפה על מזויקה שהפגיש על המסך את את ז'ראר דפרדייה עם בנו גיום, קורנו ביים גם את "כבוד ורעדה" שהוקרן בארץ, בו גילה סילבי טסטו מזכירה בלגית שעוברת לעבוד בחברה יפנית ומתחרפנת מפער התרבויות. סרטו האחרון, "פשעי אהבה", יצא באחרונה בצרפת ויוקרן בעוד שבועיים בפסטיבל טורונטו.

===============

בשעה טובה הבלוגרים האמריקאים המכסים את האוסקרים כבר שמים את "שתיקת הארכיון" על כוונת האוסקר שלהם. הראשון שבהם הוא סטיב פונד, שמסכם את תמונת המצב של המירוץ לאוסקר התיעודי, לקראת הדד-ליין להגשת הסרטים, מחר. הוא טוען שארבעת הסרטים הכי חזקים כרגע במירוץ הם "רסטרפו" (סרט מלחמה מצוין שהוקרן בפסטיבל ירושלים), "שתיקת הארכיון" (כנ"ל), "סיפורו של טילמן" (של אמיר בר-לב) ו"Inside Job" של צ'רלס פרגוסון (שאמור להיות מוקרן בפסטיבל חיפה).

וסקוט פיינברג, שהתעלם מ"שתיקת הארכיון" עד שהפניתי את תשומת ליבו לסרט, טוען ש-2010 היא אחת השנים הגדולות בתולדות הקולנוע היעודי, והוא משבץ את "שתיקת הארכיון" בסיכום שלו.

================

והנה יעל חרסונסקי מתראיינת על סרטה ב-PBS.

==============

מהיום, "זוהי סדום" הוא הסרט הקופתי של השנה בישראל, אחרי שחצה אתמול את קו 400,000 הכרטיסים. "צעצוע של סיפור 3 " ו"שרק לנצח" גם נמצאים ב-400,000, אבל "זוהי סדום" כרגע מוכר פר יום יותר מהם, אז הוא גם תופס מהם מרחק בכל יום שעובר. לא היו הרבה שנים בעשור האחרון שבו שלושה סרטים עברו את ה-400,000 כרטיסים.

=============

האם נועם מורו הוא כרגע הישראלי הכי מצליח בהוליווד, או שזה עדיין אורן פלי? ויה סלאשפילם, הנה שתי פרסומות שמורו ביים באחרונה למשחק המחשב "Halo: Reach". כשניל בלומקמפ ביים את הפרומו ל"היילו 3 "זה נגמר בשת"פ שלו עם פיטר ג'קסון לבימוי "מחוז 9 ". מה זה אומר לגבי העתיד של מורו? הנה שני הספוטים שלו:

הקודם:

החדש:

האקדמיה הישראלית לקולנוע נתנה לחבריה ארכה להגיש את טפסי ההצבעה עד יום ד', 1 בספטמבר (מחרתיים). אני מניח שגם הם, כמוני, נדהמו מאחוז ההצבעה הנמוך השנה. כמו שכבר כתבתי, כמות עצומה של חברי אקדמיה הודיעו לי שבגלל שלא הספיקו לראות את הסרטים השנה, הם לא משתתפים בהצבעה. בשבועות האחרונים אני שואל את חברי האקדמיה למי הם מצביעים ואני חייב להודות: דבר כזה עוד לא ראיתי. אני עושה את המדגמים האלה כבר שנים ותמיד תמיד תמונת המצב במירוץ היתה ברורה נורא מהר. השנה, שימו לב, זה נראה כמו מירוץ מאוד צמוד  – מאוד צמוד! – בין שלושה סרטים. ויותר מזה: גם קטגוריות הבימוי והמשחקת מאוד מאוד צמודות. זה מדהים. אני אומר לכם את זה כי אם מסיבות של עצלנות טרם מילאתם ושלחתם את הטופס שלכם, דעו שיש סיכוי מצוין שהקול שלכם הוא זה שיכריע את המירוץ. זה יהיה על חודו של קול, אני מבטיח לכם. אז נצלו את הארכה ושלחו את טפסיכם עד יום רביעי. ואל תהססו להוסיף את הבחירות שלכם לתגובות בפוסט הקודם, או באופן דיסקרטי ואישי יותר, אליי למייל, כדי שאוכל ביום חמישי לפרסם את המדגם שלי, אחרי שההצבעה תינעל. כרגיל, דיסקרטיות מובטחת.