מישהו בתגובות רצה לעורר כאן את הדיון סביב עניין חרם השחקנים על אריאל. והאמת, את הדיון הזה כבר קיימנו כאן. מה הייתי עושה אם הייתי שחקן בקאמרי? האמת? אין לי מושג. אני יכול להגיד לכם בוודאות שלפני כמה שנים הייתי חותם בלי היסוס על מסמך להחרים כל פעילות בשטחים. אבל אז חטפתי את זה בפרצוף מהכיוון השני, עם ההחרמות של קן לואץ', הפיקסיז ואלביס קוסטלו על ישראל, ועל הקריאה של אנשי רוח וקולנוענים מלפני שנה בדיוק להחרים כל סרט ישראלי מתוכניית פסטיבל טורונטו. אז אני לא יכול להיות צבוע ולחשוב שכשהיקסיז מחרימים אותי זה איום ונורא אבל כשאני מחרים את אנשי אריאל זה בסדר גמור. לכן, כיום אני בעיקר חושב שחרם (לפחות חרם תרבותי) זה כלי פוליטי די אידיוטי ואימפוטנטי שמציב את המחרימים בעמדה נורא נוחה של אי-עשייה. אנשי השמאל מחרימים את המתנחלים, אנשי הימין מחרימים את האמנים שלא עשו צבא. כולם מחרימים מתוך זעם קדוש, מבלי לעיין שניה בתכנים ובבני האדם, ששהם תמיד -כך גיליתי – קצצת יותר מורכבים מסיסמאות. בפוסט ההוא, שנכתב כמי שנפגע ונעלב מזה ששמים אותי ואת אביגדור ליברמן באותה סירה, ניסיתי להראות שבעולם האמנות דווקא אנשים שחצו באומץ קווי חרם הם אלה שעשו לבסוף את המהפכות התודעתיות הכי גדולות.

אז מה יוצא לנו מזה עכשיו? מלחמת החרמות. השחקנים מחרימים את המתנחלים, ואז הימין קורא להחרים את התיארטאות, ולפגוע בו בתקציביו. ומכיוון שישראל נמצאת תחת שלטון ימין, פתאום זה אפשרי בהחלט שזה יקרה, שתקציב תרבות יהפוך לפרס על צייתנות אידיאולוגית. מפחיד. והכל הוא פרדוקס אחד גדול: אם המתנחלים קוראים להחרים את השחקנים, זה ומר שהם חושבים שחרם זו טקטיקה לגיטימית. אז למה הם מתנגדים לחרם של השחקנים? ואם הם נגד החרמות, אז זה קצת אידיוטי שהם מחרימים בעצמם. מישהו כאן צריך להיות קצת יותר בודהיסטי, יותר זן, ולעצור את מעגל הפרדוקסים הזה.

ובתוך כל זה, אני רק חושב איך אפשר לבטא הצהרה אידיאולוגית באופן שהוא קצת פחות… נו… תיאטרלי. למשל: אולי שהשחקנים יתחילו לבחור את ההצגות שבהן הם משתתפים באופן קצת יותר מודע פוליטית. שמלכתחילה הם יופיעו בהצגות בעלות מסר פוליטי כזה שהם יהיו גאים להופיע איתו בהיכל התרבות באריאל (זאת בהנחה שמנהלי היכל התרבות לא יחרימו את ההצגה על שום תכניה הפוליטיים). אני די משוכנע שאפשר להילחם נגד הכיבוש, גם על במת היכל התרבות של אריאל מבלי להיחשב משתף פעולה. ואם אתה מחרים את אריאל, אז אתה מצדיק למעשה את החרם של הפיקסיז, ואת זה שכעת יחרימו את התיאטרון שלך באירופה עד שהכיבוש לא יגיע לסיומו, ולמעשה אתה מחויב מצפונית להחרים הערב את ההופעות של אל.סי.די סאונדסיסטם ופ.י.ל כי עצם הגעתם להופעה בתל אביב הוא שיתוף פעולה מובלע שלהם עם הכיבוש. אין לזה סוף.

הבמאי הצרפתי אלן קורנו ("כל הבקרים שבעולם") מת היום מסרטן בגיל 67. חוץ מ"כל הבקרים שבעולם", סרט יפה על מזויקה שהפגיש על המסך את את ז'ראר דפרדייה עם בנו גיום, קורנו ביים גם את "כבוד ורעדה" שהוקרן בארץ, בו גילה סילבי טסטו מזכירה בלגית שעוברת לעבוד בחברה יפנית ומתחרפנת מפער התרבויות. סרטו האחרון, "פשעי אהבה", יצא באחרונה בצרפת ויוקרן בעוד שבועיים בפסטיבל טורונטו.

===============

בשעה טובה הבלוגרים האמריקאים המכסים את האוסקרים כבר שמים את "שתיקת הארכיון" על כוונת האוסקר שלהם. הראשון שבהם הוא סטיב פונד, שמסכם את תמונת המצב של המירוץ לאוסקר התיעודי, לקראת הדד-ליין להגשת הסרטים, מחר. הוא טוען שארבעת הסרטים הכי חזקים כרגע במירוץ הם "רסטרפו" (סרט מלחמה מצוין שהוקרן בפסטיבל ירושלים), "שתיקת הארכיון" (כנ"ל), "סיפורו של טילמן" (של אמיר בר-לב) ו"Inside Job" של צ'רלס פרגוסון (שאמור להיות מוקרן בפסטיבל חיפה).

וסקוט פיינברג, שהתעלם מ"שתיקת הארכיון" עד שהפניתי את תשומת ליבו לסרט, טוען ש-2010 היא אחת השנים הגדולות בתולדות הקולנוע היעודי, והוא משבץ את "שתיקת הארכיון" בסיכום שלו.

================

והנה יעל חרסונסקי מתראיינת על סרטה ב-PBS.

==============

מהיום, "זוהי סדום" הוא הסרט הקופתי של השנה בישראל, אחרי שחצה אתמול את קו 400,000 הכרטיסים. "צעצוע של סיפור 3 " ו"שרק לנצח" גם נמצאים ב-400,000, אבל "זוהי סדום" כרגע מוכר פר יום יותר מהם, אז הוא גם תופס מהם מרחק בכל יום שעובר. לא היו הרבה שנים בעשור האחרון שבו שלושה סרטים עברו את ה-400,000 כרטיסים.

=============

האם נועם מורו הוא כרגע הישראלי הכי מצליח בהוליווד, או שזה עדיין אורן פלי? ויה סלאשפילם, הנה שתי פרסומות שמורו ביים באחרונה למשחק המחשב "Halo: Reach". כשניל בלומקמפ ביים את הפרומו ל"היילו 3 "זה נגמר בשת"פ שלו עם פיטר ג'קסון לבימוי "מחוז 9 ". מה זה אומר לגבי העתיד של מורו? הנה שני הספוטים שלו:

הקודם:

החדש:

האקדמיה הישראלית לקולנוע נתנה לחבריה ארכה להגיש את טפסי ההצבעה עד יום ד', 1 בספטמבר (מחרתיים). אני מניח שגם הם, כמוני, נדהמו מאחוז ההצבעה הנמוך השנה. כמו שכבר כתבתי, כמות עצומה של חברי אקדמיה הודיעו לי שבגלל שלא הספיקו לראות את הסרטים השנה, הם לא משתתפים בהצבעה. בשבועות האחרונים אני שואל את חברי האקדמיה למי הם מצביעים ואני חייב להודות: דבר כזה עוד לא ראיתי. אני עושה את המדגמים האלה כבר שנים ותמיד תמיד תמונת המצב במירוץ היתה ברורה נורא מהר. השנה, שימו לב, זה נראה כמו מירוץ מאוד צמוד  – מאוד צמוד! – בין שלושה סרטים. ויותר מזה: גם קטגוריות הבימוי והמשחקת מאוד מאוד צמודות. זה מדהים. אני אומר לכם את זה כי אם מסיבות של עצלנות טרם מילאתם ושלחתם את הטופס שלכם, דעו שיש סיכוי מצוין שהקול שלכם הוא זה שיכריע את המירוץ. זה יהיה על חודו של קול, אני מבטיח לכם. אז נצלו את הארכה ושלחו את טפסיכם עד יום רביעי. ואל תהססו להוסיף את הבחירות שלכם לתגובות בפוסט הקודם, או באופן דיסקרטי ואישי יותר, אליי למייל, כדי שאוכל ביום חמישי לפרסם את המדגם שלי, אחרי שההצבעה תינעל. כרגיל, דיסקרטיות מובטחת.

פורסם ב"פנאי פלוס", 25.8.2010

א.

זו שנה שנייה שבה הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים ברחובות מצליח להשיג לערב הפתיחה שלו את אחד הסרטים המדוברים של השנה החולפת. בשנה שעברה זה היה "חלב הצער" של קלאודיה יוסה, שזכה בפרס הראשון בפסטיבל ברלין. השנה זה "נשים ללא גברים", שביימה הצלמת ואמנית הווידיאו, שירין נשאט, שנולדה באירן וחיה ופועל כיום בניו יורק. סרטה זכה בשנה שעברה בפרס אריה הכסף בפסטיבל ונציה (באותו פסטיבל שבו "לבנון" זכה בפרס הראשי). וכך, פסטיבל שנטייתי המקורית היתה להיות ציני כלפיו, מצליח להצדיק את קיומו באמצעות שיבוץ מוצדק וחכם, שכל הפסטיבלים הגדולים ממנו ודאי היו מתקנאים בו.

ב.

"נשים ללא גברים" הוא בראש ובראשונה סרט יפהפה מבחינה ויזואלית. רואים שזה סרט של צלמת, ובמידה רבה הסרט ממשיך כמה וכמה מהמוטיבים הוויזואליים שנשאט פיתחה לאורך הקריירה שלה כאמנית סטילס. הוא עמוס רגעים מפעימים של פיוט ושל אסתטיקה מרהיבה.

כמו "פרספוליס" של מרג'אן סטראפי, גם "נשים ללא גברים" הוא מבט נשי אל החיים באירן רגע לפני מהפכה. “פרספוליס" התרחש בסביבות תקופת מהפכת האייטולות של 1979, “נשים ללא גברים" מתרחש ב-1953, כשהמשטר הדמוקרטי ששרר לתקופה קצרה באירן הופל בהפיכה שמומנה על ידי אמריקה ואנגליה והביאה לעלייתו של השאה הפרסי. אותו שאה שהופל בהפיכה של 1979. שני הסרטים, לפיכך, מציגים את תחילתה ואת סופה של תקופה. אבל בעוד סרטה של סטראפי, שהוקרן בפסטיבל סרטי הנשים לפני כמה שנים, משתמש בהומור, אירוניה ואנימציה כדי לספר סיפור התבגרות מרדני, נשאט בוחרת בסגנון אחר לחלוטין, הרבה יותר חמור סבר, כדי לספר את סיפורן של ארבע נשים בימים שלפני ההפיכה. נשאט וסטראפי עזבו את אירן אחרי המהפכה של 1979 והשיקו קריירות אמנותיות במערב, האחת בפריז, השניה בניו יורק. מאז אמצע שנות התשעים נאסרה כניסתה של נשאט לאירן, ואת סרטה הראשון היא צילמה במרוקו במקום באירן. אבל היא ללא ספק מושפעת ממה שקורה בקולנוע האירני בעשרים השנים האחרונות, כמו גם מה שקורה בקולנוע הטורקי וההונגרי של העשור האחרון, של יוצרים כמו נורי בילגה ג'יילון או בלה טאר. זה בוודאי לא מקרי שאחת מארבע השחקניות בסרטה היא שחקנית הונגריה שהתגלתה בסרט "דלתא". העוצמות האסתטיות של הסרט מוגברות בזכות שיתוף הפעולה שלה עם הצלם מרטין גשלאכט (שצילם את "נקמה", הסרט האוסטרי שהיה מועמד לאוסקר, ושגם בו היה צילום מדויק ומוקפד) והבחירה המבריקה לתת את מלאכת המוזיקה – האלקטרונית האווירתית – לידי ריואיצ'י סקמוטו.

הסרט נפתח באשה הקופצת מגג ביתה אל מותה. הילוך איטי מאוד. הנפילה נראית באופן מרומז ומקוטע. כיסוי הראש שלה נופל ומתעופף באוויר. כבר הדימוי הזה זרק אותי באסוציאציה ויזואלית ל"אשה עדינה" של רובר ברסון (על פי “לב רך” של דוסטויבסקי). לא יודע אם זה הומאז' מכוון או סתם טיפול סגנוני דומה בסיטואציה דרמטית דומה, אבל אין ספק שנשאט פועלת בטריטוריות הקולנועיות של יוצרים כמו ברסון (סצינה אחרת, של אשה הנשכבת על מיטה ומתחילה לרחף מגיעה מאוצר המילים הוויזואלי של "נוסטלגיה" של טרקובסקי). סרטה עובר באופן בלתי מורגש בין רגעים של ריאליזם ובין רגעים של פיוט, חלום, פנטזיה או הזיה, והוא משוטט בחופשיות פנימה והחוצה ממצבי התודעה של גיבורותיו, עד שאנחנו מחויבים לתהות לא פעם מה קורה באמת ומה מדומיין. מה המציאות ומה המטאפורה (היא, למשל, עושה שימוש נפלא בכמה לוקיישנים של חורשות ומטעי עצי פרי, שלרגעים מתפקדות כאתרים הקשורים לעלילה ולרגעים מייצגים מטאפורות סמליות של מעין עולם הבא).

ג.

אני חוזר שנייה לציניות. אחרי "חלב הצער" ו"נשים ללא גברים" – שניהם סרטים של נשים על דיכוי נשים במדינות עולם שלישי דתיות ודיקטטוריות – ותוהה: האם זה מהות הפסטיבל לסרטי נשים? דיכוי? אין סרטי נשים שמחים? סרטים על שחרור? על שגשוג? האם ההיצע שמציע לנו הפסטיבל הוא אכן מראה למה שמעסיק את היוצרות הנשיות בעולם או שהוא מייצג את טעמן של מלקטות הסרטים? בכל מקרה, גם השנה הפסטיבל הרחובותי מציג סרטים בעלי תוקף אמנותי בלתי מבוטל, אבל כולם – לפחות ממה שראיתי – נורא חמורי סבר ומדכאים. דרוש "פסטיבל לסרטי נשים שמחות". ואולי אני סתם גבר מפונק שלא מבין מה זה להיות אשה.

נ.ב א':

התוכנית העיקרית של הפסטיבל לסרטי נשים אורזת מחדש את ההיצע הישראלי של השנה האחרונה שהוצג כבר בפסטיבלים אחרים (ירושלים, דוקאביב) ומציג את מיטב הסרטים שנוצרו בארץ על ידי נשים. וכאן, גם השנה, פליאה: לא מעט סרטים תיעודיים וסרטים קצרים מבוימים על ידי נשים. אבל כמעט ואין סרטי עלילה באורך מלא מאת יוצרות. למעשה, מתוך כעשרים סרטים עלילתיים שנעשו השנה, רק אחד (“מאיה" של מיכל בת אדם) בוים על ידי אשה. למה זה?

נ.ב ב':

ביום רביעי ייפתח פסטיבל ונציה. רק סרט עלילתי ישראלי אחד משתתף בו: “התפרצות X” של איתן צור על פי ספרה של עדנה מזי"א. הסרט ישתתף במסגרת המיועדת לסרטי בכורה, שבה ישפטו פאטיח אקין ושמוליק מעוז, שזכה בפרס הגדול של ונציה בשנה שעבר עם "לבנון". הסרט שזכה בפרס השני באותו פסטיבל היה "נשים ללא גברים" של שרין נשאט, ובאותו יום ממש הוא יפתח את הפסטיבל לסרטי נשים ברחובות.

נ.ב ג':

עידן בתגובות לפני כמה ימים עידכן שבעוד כשבועיים ישודר "נשים ללא גברים" בערוץ יס 3. למי שלא נוסע לרחובות, מומלץ.

נ.ב ד':

ואם "נשים בלי גברים" יעשה לכם חשק להתעמק קצת בעבודות האמנות של שירין נשאט, אתם יכולים להתחיל במוזיאון תל אביב, שם מוצג הצילום הזה ("נשים ללא סירה") מתוך הסדרה "Rapture":

פורסם ב"פנאי פלוס", 25.8.2010

כל הביקורות שיצא לי לכתוב השבוע היו על סרטים "נשיים": בשלושתם גיבורה, ושניים מהם בוימו על ידי נשים (מי השלישי? בואו לראות מחר). יותר מזה: שניים מהסרטים מבוססים על רבי מכר ובמרכזם אשה עם איזושהי משאלת מוות. הראשון היה "נערה עם קעקוע דרקון". והנה השני. “ורוניקה מחליטה למות" הוא עיבוד לספר באותו שם מאת פאולו קואלו (“האלכימאי"), וזה סרט שבבסיסו מסר שנועד לעורר השראה: מרגע שאנחנו נהיים מודעים לעובדה שבכל רגע אנחנו עשויים למות, זה הרגע שבו אנחנו מתחילים להעריך את החיים ולהתייחס לכל יום כאל נס. זה מה שקורה לגיבורת הסרט אחרי שהיא מנסה להתאבד ונכשלת. רגע אחרי שהחליטה להרים ידיים ולהפסיק חייה היא עוברת לטיפולו של פסיכולוג שנוי במחלוקת (דיוויד תיוליס) שמנסה להראות לה שהחיים הם מתנה. רעיון יפה, אבל שסובל משתי בעיות. האחת דרמטית, השניה תמאטית. הבעיה הראשונה היא שהמעבר של הגיבורה מ"אני כה אומללה" ל"אני דווקא די סבבה עם עצמי" לחלוטין לא ברור בסרט. רגע אחד הגיבורה מתפרקת ורוצה לסיים את חייה, ותוך סצינה וחצי היא הולכת לבריכה ומנגנת בפסנתר. אני מסיק מכך ששחייה טובה לנשמה. הבעיה השנייה היא שבתור סרט שמנסה לעורר בנו השראה לגבי עד כמה החיים יפים ויקרים, הוא לא ממש משאיר אותנו עם מסקנה מה אנחנו אמורים לעשות בחיים היפים האלה, חוץ מללכת יחפים על החוף בים.

"ורוניקה מחליטה למות" הוא מאותם סרטים שלוחצים לי על כפתורי הציניות כי יש בהם משהו מילולי מדי, פשוט מדי, ונורא לא מתוחכם. אבל באותה נשימה ממש, אני חייב להודות שלרגעים – בייחוד בתחלה – הסרט היה לא ממש רע. כל סיקוונס הפתיחה עם המונולוג היפה שנושאת שרה מישל גלר (שיש לה קול מקסים לקריינות) שבו היא מסכמת מראש למה חייה יאכזבו אותה עוד לפני שהיא חיה אותם, והמלווה בצילום יפה של רגעים אגביים מחייה של הדמות, גרם לי לקוות שאמילי יאנג, הבמאית, תעשה כאן משהו עדין ויוצא דופן בסרט. אבל החסד הזה נגמר די מהר ומותיר אותנו עם סרט טלוויזיה סמי-סימפטי שלא מצליח להשאיר רושם אמיתי.

דבר מעניין אמור לקרות בקופות הישראליות בסוף השבוע הזה, סוף השבוע האחרון של אוגוסט: שלושה סרטים אמורים לחצות את קו 400,000 הכרטיסים. ראשון יעשה את זה "שרק לנצח" (יש סיכוי שזה כבר קרה אתמול), ואחריו "צעצוע של סיפור 3 " ובמוצאי שבת-יום ראשון – אם קצב מכירת הכרטיסים ישמר – גם "זוהי סדום". מבין השלושה, "זוהי סדום" הגע ל-400,000 הכי מהר, לכן ביום ראשון אני מניח שהוא גם כבר ישיג אותם ויהפוך לסרט הקופתי של השנה בישראל. עכשיו רק נשאלת השאלה: מתי הוא יעצור?

=================

כשפורסם שלשום שז'אן-לוק גודאר יקבל אוסקר כבוד – בטקס המיוחד שיתקיים בנובמבר – חשבתי שזה גם נורא יפה וגם מאוד משעשע. גודאר והוליווד אמורים להיות כמו שמן ומים, הם לא אמורים להתערבב. אני בספק אם גודאר בכלל יטרח להגיע לאירוע, ואם כן, זה בטח יהיה בכפכפים. אבל מתברר שזה הרבה יותר משעשע מהפנטזיה שלי: מתברר שהנהלת האקדמיה האמריקאית בכלל לא הצליחה לאתר את גודאר כדי לבשר לו שהוא זכה בפרס. אם יש לו טוויטר הוא בטח כבר שמע לבד. מצחיק, לא? גודאר מסנן את הטלפונים מהאקדמיה. קטן עליו כל זה.

==============

ואפרופו האוסקרים: יש סיכוי שמהשנה האוסקרים יחזרו ליום שני. זאת בגלל שימי ראשון אמורים להפוך לימי השידור החדשים של עונת הפוטבול הבאה (במקום יום שני המסורתי) ואנשי רשת איי.בי.סי לא רוצים להתחרות ברייטינג של הפוטבול.

==================

ג'ורג' דיוויד ווייס, שכתב את "איזה עולם נפלא" של לואי ארמסטרונג, מת השבוע בניו ג'רזי בגיל 89.

=============

מרטין סקורסזי ביים פרסומת לבושם לגברים של שאנל. לא מאוד סקורסזאי, אגב. אבל פרנסה, אני מניח.

==============

ג'ים אמרסון נשפך מ"לבנון".

================

כמה שבועות לפני מותו מסרטן הלבלב, כשהוא ידע שהסוף קרוב, כתב סטושי קון, במאי האנימה הנהדר, מכתב פרידה למשפחתו, לחבריו ולמעריציו. מרובם הוא הסתיר את מחלתו. במכתב הוא מתאר את התמודדותו עם המחלה, שאובחנה אצלו רק לפני שלושה חודשים. אחד הדברים שהוא כותב עליהם הוא הצער שלו שהוא לא הספיק לסיים את סרטו הבא, "מכונת החלומות", והחשש שלו שבשלב הזה של העבודה יש סיכוי שהכל יגנז בלעדיו. הנה המכתב המלא, מתורגם לאנגלית. זהירות, זה עצוב נורא.

==============

כל השבוע אני מחכה ל"פיראנה 3D" ואז כשמגיע יום יציאת הסרט, אני פשוט שוכח ללכת. חרפה. אבל ב"פיראנה קארינה" של אהרון קשלס, יציאת הסרט היא סוג של יום חג. אחרי הכל, לבלוג קוראים "פיראנה קארינה" (ולכן, כהומאז' לו יש בפוסט הזה גם איזכורים לפיראנה וגם לגודאר).

==============

שאול דישי ממשיך בלהט את הקמפיין שלו לשכנע את חברי האקדמיה לא להצביע בעד "המדריך למהפיכה", אבל בפוסט החדש שלו הוא מעלה השערה מעניינת: הוא טוען – ספקולציה או הדלפה? – שזו תהיה שנתו האחרונה של מארק רוזנבאום כיו"ר האקדמיה.

===============

ואם את חברי אקדמיה, אל תשכחו להיכנס לפוסט שלי מאתמול.

פורסם ב"פנאי פלוס", 25.8.2010

משהו מעניין קורה לקולנוע השבדי בזמן האחרון. בשנות החמישים הצירוף "סרט שבדי" בישראל היה שם קוד לסרט שיש בו עירום ואירוטיקה. בשנות הששים והשבעים כשדיברו על "סרט שבדי" לרוב התכוונו לקולנוע של אינגמר ברגמן, ולסרטים כבדים על משפחה, דת ומוסר. ופתאום בשנה האחרונה, סרטים שבדיים הופכים לסנסציות גלובליות בתור סרטי מתח ואימה (ועירום וארוטיקה). תחילה היה זה "תנו לאדם הנכון להיכנס", סרט ערפדים מבריק, וכעת זה "נערה עם קעקוע דרקון". שני הסרטים עוסקים בנשיות ואלימות מכיוונים מעניינים, שקשה לי להכריע האם הוא פמיניסטי או דווקא נצלני. ובכל אופן, שני הסרטים נחטפו מיד על ידי הוליווד וזוכים כעת לרימייקים אמריקאיים. בברגמן הוליווד לא העיזה לגעת, אבל כשזה מגיע לערפדים ולרוצחים סדרתיים הוליווד ממילא מרגישה שזו מלכתחילה הטריטוריה שלה.

לא קראתי את טרילוגיית "מילניום", ש"נערה עם קעקוע דרקון" היא החלק הראשון שלה, ושהפכה לרב מכר גם בישראל. אבל המיתולוגיה שכבר נוצרה סביב סדרת הספרים הזאת בהחלט מסקרנת. לכאורה, עוד סדרת ספרי מתח, בילוי לקיץ ולטיסות שהופך כצפוי ללהיט קופתי גם בקולנוע, לא משהו שדן בראון לא עשה קודם. אלא שסטיג לארסון, עיתונאי שבדי שהתחיל לכתוב ספרים רק לקראת גיל הפנסיה וניבא מראש שהם יכניסו לו מיליונים, לא זכה לראות את ספריו הופכים לרב מכר. הוא הלך לעולמו בנסיבות מיסתוריות ב-2004 לפני ש"נערה עם קעקוע דרקון" בכלל ראה אור (ב-2005). וזה הצית סדרה שלמה של ספקולציות וקונספירציות. העיקרית שבהן היא שלארסון כלל לא כתב את הספרים האלה (יש הטוענים שחברתו לחיים כתבה אותם). אחרת טוענת שלארסון למעשה נרצח, ולא מת מוות טבעי. כך או כך, לארסון הגיע יום אחד להוצאת הספרים בשבדיה עם שלושה ספרים שכתב ברצף. מבחינתו זה היה למעשה ספר אחד, המחולק לשלושה כרכים. והספרים אכן הפכו לסנסציה עולמית.

וכנהוג, מסרטים שעיקרם עלילה בלשית ומותחת, נראה שעיבוד לקולנוע הוא עניין של זמן. כמו הספרים, גם הסרטים יצאו בזה אחר זה בשבדיה. כשהראשון שבהם הפך השנה ללהיט עולמי, עם הכנסות של למעלה ממאה מיליון דולר. למעשה, זהו הסרט הזר הקופתי ביותר בעולם כרגע. ומכיוון שהוא כבר יצא בעולם בדי.וי.די לפני מספר חודשים צפיתי בו די מזמן ומצאתי אותו בינוני וסתמי למדי. כעת, כשהוא יוצא בישראל צפיתי בו שוב. כן, הוא עדיין סתמי. אבל כעת עליי להרחיב ולנמק.

בעיה ראשונה היא ליהוק הבמאי. לא יעזור, שיטת האוטר עובדת. במאי בינוני יכול להבטיח סרט בינוני. ונילס ארדן אופלב חתום על "החלום של מרטין", אחד הסרטים השבדיים הכי איומים שראיתי בשנים האחרונות (והתחרות קשה, היו בשנים האחרונות כמה וכמה סרטים שבדיים רוויי קיטש העוסקים במוזיקה). ואכן, אופלב מצליח ברגעים הטובים של הסרט – הנמשך שעתיים וחצי מפרכות – להיות סטנדרטי וקורקטי. מודה, יש לסרט סטייל סביר, ויש לו קצב סביר, אבל הוא לחלוטין אחיזת עיניים מתסכלת, המלווה באחד הפסקולים האיומים ששמעתי באחרונה. ובסופו של דבר, למעט שתי סצינות אלימות ומרדף לקראת סוף הסרט, רובו של הסרט מורכב מקטעי "מתח" של גיבורי הסרט מחפשים רמזים בגוגל, מדפיסים תדפיסים ומדפדפים בגבינים מכווצים בין ניירות בארכיונים. ומכיוון שאני מאמין בבמאים, ישבתי לצפייה שנייה בסרט רק כדי להבין מה דיוויד פינצ'ר ראה בו שגרם לו לרצות לביים לו רימייק אמריקאי. נכון, לפינצ'ר יש חיבה לרוצחים סדרתיים, אחרי שביים גם את "שבעה חטאים" וגם את "זודיאק". ואיך התסריטאי סטיב זייליאן (זוכה האוסקר על "רשימת שינדלר") – אחד התסריטאים שאני הכי מחזיק מהם בהוליווד, וסוג של אלוף אולימפי בעיבודי ספרים לסרטים – מתכנן להתמודד עם העלילה הנורא מגושמת של הסרט המקורי? האם שניהם פשוט ימחזרו את מה שאופלב עשה עם יותר כסף? או שהם יצליחו לפצח את הפוטנציאל הרב שכנראה מסתתר בספר, ולעשות בו קצת סדר?

עלילת "הנערה עם קעקוע הדרקון" מתמקדת בשני גיבורים פגומים: האחד הוא העיתונאי החוקר מיקל בלומקוויסט שבתחילת הסרט מתפטר מהמגזין בו הוא עובד, “מילניום", אחרי שנמצא אשם בהוצאת דיבה בכתבת תחקיר שפרסם על תעשיין שבדי. כדי להעביר את הזמן הוא נענה להזמנתו של מיליונר שמציע לו ג'וב: לחקור מה עלה בגורלה של אחייניתו שנעלמה שנים לפני כן ושהוא מאמין שנרצחה על ידי מישהו מבני משפחתו העשירה והמושחתת, וממילא המשטרה הרימה ידיים בפיענוח התעלומה.

ומנגד נמצאת ליזבת סלנדר. היא בבחינת ההברקה של הסיפור הזה, היא הנערה עם קעקוע הדרקון מכותרת הסרט. בביקורות שקראתי על הסרט קראתי בעניין איך לארסון עירבב פנימה לסיפורם של בלומקוויסט וסלנדר כל מיני רמזים הקשורים לתרבות השבדית, בין השאר שהשניים הם מעין "בילבי" לימינו. מעניין. בסרט לא מצאתי לכך זכר. כן מצאתי זכר לכך שסלנדר הפכה מדמות מסקרנת לדמות מבולגנת. לכאורה היא צריכה להיות מעין עילוי מחשבים, האקרית שמגיעה בקלות לכל מחשב ושביב מידע, ושהיא נפש פצועה ופגומה שלא דופקת חשבון לאף אחד. אבל בסרט היא בעיקר מוצגת כקורבן סדרתי: אביה אנס אותה, האפוטרופוס שלה אונס אותה, חבורת חוליגנים ברכבת התחתית מתעללת בה. היא אמנם נוקמת באכזריות בכל אחד ואחד, אבל משהו ברצף הזה מחליש את הדמות הזאת, וכל מה שנותר ממנה זו העובדה שהיא נורא משוחררת מבחינה מינית, מנהלת רומן עם בחורה ברגע אחד, ונכנסת בנונשלנטיות למיטתו של בלומקוויסט ברגע הבא. סלנדר אמורה להיות הדמות הכי משוחררת, עצמאית, חזקה, פמיניסטית, אבל האם היא כזאת? אני תוהה. השם המקורי של הספר והסרט בשבדיה הוא "גברים ששונאים נשים". ואני תוהה למי בדיוק לארסון התכוון כשהוא קרא כך לספרו. כאמור, לא יודע איך סלנדר מתפענחת בספר, אבל בסרט היא בסופו של דבר יוצאת דמות די מעצבנת. לא רק בגלל העניין הפמיניסטי, אלא בעיקר שהיא לרגעים כתובה ברישול איום והיא כל הזמן רק מספקת לנו הצופים מידע, אותו היא השיגה בקלות נטולת מתח או מאמץ.

אבל הכי בעייתי הוא העניין שהעלילה של סלנדר ובלומקוויסט לא ממש משתלבת בעלילת האחיינית שנעלמה. עלילה שחושפת סודות ושקרים בתוך אחת המשפחות החזקות והעשירות בשבדיה, שחושפת סדרת מעשי רצח לא מפוענחים מהעבר עם איזשהו טוויסט דתי: כל רצח נעשה על פי פסוק מהתורה העוסק במלאכת הקרבת הקורבנות בבית המקדש. ואיכשהו זה מגיע בסוף גם לנאצים נגד יהודים. בקיצור, לפינצ'ר יש כאן שפע חומרים עסיסיים, אלא שבסרט המקורי כל רעיון טוב שמוצג בתחילה לא מגיע לידי מיצוי, הכל נשאר באוויר. ואם יורשה לי טיפה לקלקל, נורא מאכזב שלפתרון התעלומה אין שום קשר לשום דבר ממה שהיה חצי מעניין בדרך אל הפתרון.

===============

נקודה למחשבה (מותר לקריאה אך ורק למי שקרא את הספר או ראה את הסרט):

שנה לפני בוא הגרסה ההוליוודית, שווה לתהות: יש יתרון מסוים בצפייה בגרסה השבדית. היתרון הוא שאנחנו לא בקיאים או מזהים את השחקנים השבדים. ואז כשעומדים מולנו כל החשודים, כולם מבחינתנו שווים, כולם אנונימיים. אין אחד שאנחנו מזהים כשחקן שאמור להיות יותר בולט או יותר מרושע מהשני. אבל בגרסה האמריקאית, ברגע שמלהקים שחקן שיש בו איזשהו זיק של  אלימות, הוא כבר מסומן אצלנו כחשוד פוטנציאלי. ודאי וודאי אם זה שחקן יחסית מוכר ושאר החשודים שלידו יהיו פחות מזוהים. לכן, כשמלהקים את סטאלן סקארסגארד (השבדי) לתפקיד מרטין ואנגר, זה סוג של ספוילר למי שלא קרא את הספר, לא? אם מראים לכם תמונה קבוצתית של משפחה ואחד מהם הוא סטלן סקארגרד, ישר הייתם חושדים בו, לא?

טקס פרסי אופיר יתקיים ב-21.9.2010 בתיאטרון ירושלים (מול אולם ריק, אני מניח), והוא ישודר בערוץ 1 החל מ-21:30 (ולראשונה גם ב-HD בערוץ 511). בימים אלה אמורים חברי האקדמיה הישראלית לקולנוע למלא ולשלוח את טופס ההצבעה שלהם, ואני עושה כמדי שנה את המדגם שלי בין כ-150 חברי אקדמיה, כדי לדעת מי הסרט המוביל בהצבעה. בשנים קודמות המדגם הזה קלע בול לזוכה. השנה בינתיים כבר מסתמן דבר מעניין: כמות גדולה מאוד של חברי אקדמיה מודיעים לי שהשנה הם לא מצביעים. כל אחד מסיבה משלו. האם באמת אחוזי ההצבעה השנה יהיו נמוכים במיוחד?

אם אתם חברי אקדמיה ואתם מצביעים לפרסי אופיר, אני מזמין אתכם לכתוב בתגובות למי הצבעתם בקטגוריות הסרט, הבמאי, השחקנים והסרט התיעודי. כדי שההצבעה תהיה אמינה והוגנת אתם יכולים לחתום על התגובה באיזה שם בדוי שאתם רוצים, אבל אתם חייבים להשאיר את המייל האמיתי שלכם כדי שאוכל לאמת במייל חוזר שאתם אמיתיים ולא ספאמרים בשירות אחד הסרטים (המייל שאתם משאירים גלוי רק לעיניי, קוראי הבלוג לא רואים אותו). אני, בתמורה, מתחייב כמדי שנה לשמור על אנונימיות המשתתפים.

אז, חברי אקדמיה, צאו לדרך: למי הצבעתם?

אם קראתם וחיבבתם את "נערה עם קעקוע דרקון" של סטיג לארסון, יש לי עבורכם שתי הצעות:

1. קראו את הפרופיל המאוד מקיף, והדי מאלף, של צ'רלס מגראת ב"ניו יורק טיימס" על סטיג לרסון, הסופר המנוח של טרילוגיית מילניום, שהתעלומה האופפת את מותו ואת כתיבת ספריו סעירה אפילו יותר מהתעלומות שהוא מתאר בספריו.

2. חכו שנה לגרסה של דיוויד פינצ'ר'. הבמאי של "זודיאק" ו"שבעה חטאים", אני מניח (ומקווה, יעשה משהו מצוין עם הרעיונות המאוד מפוזרים של לרסון. הגרסה השבדית שעולךה היום בארץ – מאת הבמאי של "החלום של מרטין" האיום – הוא מופת של בימוי רופס ומבולגן.

הרשימה הסופית של פסטיבל טורונטו התפרסמה – וכמו שכבר דווח – הסרטים של אבי נשר, ערן ריקליס ועמוס גיתאי יהיו שם. אבל אני לומד מהרשימה המלאה ש"פעם הייתי" של אבי נשר הפך באנגלית ל"The Matchmaker" ("השדכן"). וגם שלבנדק פליגאוף, הבמאי ההונגרי השני הכי טוב אחרי בלה טאר, יש סרט חדש.

===============

איזה תקתקן הפדרו אלמודובר הזה: התחיל השבוע (סוף אוגוסט) לצלם את סרטו החדש, הוא יגמור בסוף נובמבר, והוא כבר מתוכנן ליציאה בספרד במרץ ומיועד להגיע לקאן במאי. האיש הוא מכונה משומנת. וגם תקציר הסרט נשמע כמו מותחן פרוורטי ומסקרן בנוסח "אהבת בשר ודם". אני מעדיף את אלמודובר ההיצ'קוקי (ע"ע "חיבוקים שבורים") יותר מאשר את אלמודובר הדאגלס-סירקי. הנה צילומים ראשונים מהסט של הסרט שמאחד את אלמודובר עם אנטוניו בנדרס. (תודה לאיתן על הלינק).

=============

רעיון חמוד: כדי לקדם את סרטו החדש של ורנר הרצוג, "בני, בני, מה עשית?", ביקשו מפיצי הסרט ממשתמשי טוויטר לצייץ שאלות להרצוג, והוא ענה להם בקטעי וידיאו שהועלו ליו-טיוב. הנה אחת השאלות, שתוהה האם נכונות השמועות שהוא הסתכסך עם צ'אק נוריס ועם אייבל פררה. התשובה בקצרה: אין לו מושג מי זה צ'אק נוריס ואת אייבל פררה הוא מעולם לא פגש, או ראה את סרטו "פקד מושחת":

והנה כל שאר התשובות לשאלות שהוא נשאל בטוויטר. (אגב, מפיצי הסרט באמריקה הם First Look Studios, שבשבוע שעבר הוציאו בדי.וי.די את "קירות" של דני לרנר תחת השם "המתנקשת בדירה ממול". רגע, חשבתי שאולגה קורילנקו גילמה את הזונה בדירה ממול, ולא מתנקשת).

=============

וזה ממש עצוב: יוצר האנימה היפני הנהדר סטושי קון מת אתמול ממחלת הסרטן בגיל 47 בלבד. אני לא חסיד ענק של אנימה ויש מעט מאוד סרטי אנימה שאני ממש אוהב, אבל סרטיו של סטושי קון היו אדירים, בייחוד "פרפקט בלו" (סרט שפעם רציתי לגנוב לרעיון לתסריט שהיה לי). וכידוע, "פפריקה" שלו הפך – במקרה או בכוונה – ל"התחלה" של כריסטופר נולן. זה מישהו שבאמת היה מסקרן אותי לראות מה הוא היה עושה הלאה. אבל זה לא יקרה. עצוב. (תודה לדניאל בתגובות על הטיפ).