איזה אימייל מקסים קיבלתי: טל לוטן – שעוקבת בבלוג האנימציה שלה אחרי אירוע פסטיבל אנימיקס, שננעל היום בסינמטק תל אביב – נדבקה בקדחת האנימציה סביבה ואחרי פגישה לקפה עם אנימטור עמית היא הקדישה את הלילה של בין חמישי לשישי ליצירת סרט אנימציה קצר, כתגובה למפגש ההוא, וביום שישי כבר העלתה אותו ליו-טיוב. וכך מזדמן לי, לראשונה כאן, לא לנקק לבלוג של טל אלא לאמבד בשעה טובה את הסרטון הראשון שלה:

והסרטון, כפי שמצוין בתחילתו, הוא הומאז' למפגש שלה עם האנימטור אבי עופר, שבזכות הסרט הזה התוודעתי לראשונה לשמו ולאתרו. הנה סרט אנימציה שלו שזכה בפרס בפסטיבל האנימציה בתל אביב בשנה שעברה:

ומי זכה בפרסי האנימציה הישראלית בפסטיבל השנה? גם על זה טל לוטן מדווחת.

==============

והנה בשורות נהדרות: ג'ים ג'רמוש מתכנן לצלם את סרטו הבא בתחילת השנה הבאה, ויש לו כבר את טילדה סווינטון, מייקל פסבנדר ומיה ואסיקובסקה מלוהקים, אבל עוד אין לו את כל התקציב. והוא גם עובד על סרט תיעודי על הסטוג'ס (הלהקה של איגי פופ, למען הסר ספק), ועל אופרה על ניקולה טסלה. התמוגגתי מ"גבולות השליטה", סרטו האחרון. וכל המידע הזה מגיע בכלל מראיון לאתר "פיצ'פורק" המתמקד בקשר של ג'רמוש למוזיקה.

===============

אחרי שטוד מקארתי כתב בבלוגו על תהליך בחירת הסרטים לפסטיבל ניו יורק, מתברר שהקטע הזה – שבו מבקרי קולנוע לשעבר הולכים לעבוד בפסטיבלי קולנוע אבל אז רצים לבלוגים שלהם כדי לספר מה הם ראו – הופך לטרנד מסקרן למדי. והנה סקוט פאונדס, גם הוא מוועדת המיון של פסטיבל ניו יורק, כותב באריכות טקסט המתפעם מ"הרשת החברתית" של דיוויד פינצ'ר, שיהיה סרט הפתיחה של הפסטיבל – ככל הידוע לי, זו הביקורת הראשונה על הסרט בכל מדיום. לפי התיאורים והסופרלטיבים אני חושב שאפשר להתחיל לדבר על אוסקרים בקונטקסט של הסרט הזה.

==============

וידוי: אני די מחכה ל"פיראנה 3D ".

===============

עוד וידוי: תכננתי להעלות אתמול ביקורת מסודרת על "חיים בזמן מלחמה" של טוד סולונדז אבל פשוט לא יכולתי לכתוב עליו מילה. צר לי, הבמאי הזה פשוט עושה לי צמרמורות, הוא gives me the creeps. אני לא יודע מה הסיפור האיש והפרטי שלו ואיזה מין חוש הומור מעוות יש לו, אבל מבחינתי הסרטים שלו כל כך מתענגים על אונס ופדופיליה שהם כמעט מפלילים. סלחו לי, אבל אין שם סאטירה חברתית, זו התבוססות ברוע, ויש לי תחושה שהוא מתמוגג מזה (מה שכן, לפחות בסרט החדש יש צילום נורא יפה של אד לחמן – אחרי כמה סרטים שהיו מכוערים גם מבפנים וגם מבחוץ).

יש! אלבום חדש לבלונד רדהד ב-13 בספטמבר. שנת תשע"א תתחיל נהדר. הנה שיר ראשון מתוכו, "כאן לפעמים". לחצו על הלינק להפעיל את הנגן.

Blonde Redhead – Here Sometimes

והנה עוד שיר מהדיסק החדש: "אוסלו".

===============

ועוד בענייני מוזיקה: טד פרנד מה"ניו יורקר" יוצא לחקור לאן עלם ג'ון לורי. כזכור, לורי התפרסם בתחילה כסולן (וסקסופוניסט) הלהקה לאונג' ליזארדס לפני שהפך לאייקון בזכות השתתפותו בסרטיו של ג'ים ג'רמוש "זרים" ו"ונרדפי החוק". בעשור האחרון הוא חלה וכנראה הסתבך באיזה עניינים שגרמו לו אכן להיות נרדף. בשנה וחצי האחרונות הוא נטש את ניו יורק ומסתתר בבתי חברים, כנראה בהתקף פרנויה.

יותר ממיליון איש ראו בצרפת את הסרט "אחר הצהריים עם מרגריט" (או במקור La Tete en Friche) של ז'אן בקר. ובעוד חודש הסרט יגיע להקרנות בישראל. אבל אם עד עכשיו היינו צריכים להתמודד עם תרגומי שמות הפוכים, עכשיו גם צריך להתמודד עם תרגומי כרזות הפוכים. מצאו את ההבדלים בין הכרזה הצרפתית לכרזה הישראלית:

פסטיבל ונציה יפתח בעוד שבועיים וצריך להתחיל לברר אילו מהסרטים מהתחרות הרשמית עשויים להגיע להקרנות מסחריות בארץ. המצב, לצערי, לא מעודד. לא.ד מטלון יש בפסטיבל שני סרטים: "מאצ'טה" של רוברט רודריגז ו"ברבור שחור" של דארן ארונופסקי. מטלון הם גונזים מדופלמים, כך שאפשר להמר שרודריגז יגנז וארונופסקי יופץ אי שם בפברואר, בהנחה שהוא יזכה למועמדויות לאוסקרים (מצד שני, במטלון יודעים פה ושם להפתיע, כך שאם הסרט של ארונופסקי יצוץ פתאום בפסטיבל חיפה ברגע האחרון, זה יהיה מגניב למדי).

"יער נורווגי", העיבוד של הבמאי הוויאטנמי טראן אן הנג לספר היפני של הרוקי מורקמי, שייך ליונייטד קינג. מה שאומר שהוא יגיע למוזיאון תל אביב. רק נשאלת השאלה מתי. לפני או אחרי פסטיבל ירושלים הבא?

"Somewhere" של סופיה קופולה ו"פוטיש" של פרנסואה אוזון שייכים לקולנוע לב. ובאופן משונה ל"מיראל" של ג'וליאן שנאבל עדיין לא מצוות מפיץ ישראלי (על פי פרסומי הפסטיבל), זאת למרות שהסרט מופץ בעולם על ידי פאתה, שאת סרטיה בארץ מפיצים קולנוע לב. אז או שזה לא מעודכן, או שאנשי לב מחכים לראות את הסרט בוונציה לפני שהם מתחייבים לו.

וחוץ מ"ברבור שחור" יש בוונציה גם את "ונוס השחורה" של עבדלטיף קשיש ("הגרגר והדג"). הסרט מיוצג על ידי חברת MK2, שבדרך כלל היתה מיוצגת בארץ על ידי סרטי אורלנדו, אבל כרגע הסרט לא מסומן כבעל מפיצים בישראל, אז אולי לא.

==================

בפסטיבל ונציה של שנה שעברה זכה הסרט "לבנון" של שמוליק מעוז בפרס הראשי, אריה הזהב. בפרס השני, אריה הכסף, זכתה שרין נשאט על סרטה "נשים ללא גברים", שנה אחר כך ב-1.9: שמוליק מעוז חוזר ללידו בוונציה הפעם בתור שופט לצד פאטיח אקין בתחרות סרטי הבכורה. וסרטה היפהפה של שירין נשאט פותח באותו יום ממש את הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים ברחובות.

================

איך נראית עבודתה של ועדת מיון של אחד מפסטיבלי הקולנוע החשובים בעולם? טוד מקארתי, שהצטרף לצוות הסינון והמיון של פסטיבל ניו יורק השנה אחרי שפוטר מעבודתו כמבקר הקולנוע הראשי של "וראייטי", כותב בבלוג שלו על שבועיים של צפייה בעשרות סרטים, במשך עשר שעות ביום, מתוכם בחרה הוועדה את 28 הסרטים לפסטיבל השנה. מעניין אם ככה זה נראה בפסטיבלים בארץ.

אני שוב ושוב אומר לכם, אם אתם לא עוקבים אחרי בטוויטר אתם מפסידים כמעט חצי מחוויית סינמסקופ. כך, למשל, ב-6 באוגוסט נחה עליי השכינה וכתבתי בטוויטר: "האם כבר אפשר להמר בקול רם ש'סקוט פילגרים' יפתח את פסטיבל אייקון בסוכות?". ואתמול שמעתי שמועה מאנשים שמכירים אנשים אחרים שכנראה קלעתי בול. ויותר משאני מבסוט מיכולת ההימור שלי, אני מבסוט כפליים מכך שנזכה סוף סוף לראות סרט של אדגר רייט על מסך גדול בארץ. ועוד את "סקוט פילגרים", שהכנסותיו הלא-מספקות בסוף השבוע הראשון לצאתו באמריקה גרמו לפרנואידים שבינינו לחשוש שמא גם הסרט הזה, כמו "מת על המתים" ו"שוטרים לוהטים", יגנז בארץ. אז נראה שאייקון יגאל אותו. רישמו לפניכם: 23 בספטמבר, מוצאי סוכות, "סקוט פילגרים" בסינמטק תל אביב. הידד!

==========

ועוד צדק שנעשה: מהשבוע "צעצוע של סיפור 3 " הוא סרט האנימציה הקופתי ביותר בכל הזמנים (בעולם). הסרט הכניס בעולם 940 מיליון דולר ועקף את "שרק 2 ", מחזיק השיא הקודם. בארצות הברית הוא עדיין מאחורי "שרק 2 ", אבל מצד שני וא מהשבוע הסרט הראשון שחוצה בשנת 2010 את קו 400 מיליון הדולר בהכנסות.

ואם חיבבתם את "צעצוע של סיפור 3 " ובוודאי תחבבו את העובדה שלי אונקריץ', במאי הסרט, עונה לשאלותיכם על הסרט.

=============

אפרופו אנימציה: פסטיבל אנימיקס מתקיים השבוע בסינמטק תל אביב וטל לוטן, בבלוג האנימציה, עושה שם סדר וממליצה מה לראות בימים הקרובים. היא גם סיפקה המלצות לאתמול, אבל פיספסתי.

================

בול בזמן: חברת קריטריון הוציאה באחרונה גרסאות בלו-ריי שאמורות להיות מרהיבות לשניים מהסרטים הכי יפים של מייקל פאוול ואמריק פרסבורגר: "נעליים אדומות" (שהוקרן גם בפסטיבל ירושלים האחרון) ו"נרקיס שחור". והנה, רגע לפני שהוא פותח את פסטיבל ונציה, מצגיע הטריילר לסרט החדש של דארן ארונופסקי, שנראה כמו היתוך של שני הסרטים האלה יחד, לא? אפילו שמו, "ברבור שחור", נראה סוחב לשם.

============

ואפרופו פסטיבל ונציה: מה דעתכם שזוכה פסטיבל ונציה של שנה שעברה ישלח עדכונים וצילומים וחוויות מהפסטיבל השנה בלעדית ל"סינמסקופ"? שיחוק, אה? ובכן, יש סיכוי. אני אופטימי.

מתברר שלמארק איווניר יהיו השנה שני סרטים בפסטיבל טורונטו. חוץ מ"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", עליו דיווחתי אתמול, איווניר משתתף בתפקיד משנה גם ב"בונראקו", סרטו השני של גיא משה, במאי ישראלי שפועל בלוס אנג'לס (סרטו הקודם, "הולי", הוקרן בתחילת השנה בסינמטקים). "בונראקו" הוא אחד הסרטים שיוצגו במסגרת הקרנות החצות של פסטיבל טורונטו, המוקדשות לסרטי אימה ופולחן. וודי הרלסון, דמי מור וג'וש הרטנט מכבים בסרט, שהפיק רם ברגמן ושצילם חואן רואיז-אנשיה (צלם ספרדי שבתחילת שנות התשעים עשה עבודות נורא יפות עם דיוויד מאמט ומייק פיגיס).

ובמסגרת פינתנו "מה קורה עם ישראלים בתעשיית הקולנוע האמריקאית" נצרף לפוסט לא רק את גיא משה אלא גם את מיטל דוהן. סרט עצמאי שהיא משתתפת בו, בשם "מונוגמיה", נקנה להפצה באמריקה על ידי החברה של אדם יאוך (שמפיצה ממחר את "שתיקת הארכיון" של יעל חרסונסקי והפיצה לפני כן את "הגלגול" של נתי ברץ). "מונוגמיה" הוא סרטו העלילתו הראשון של דיינה אדם שפירו, שביים את הסרט התיעודי "כדור רצח". דוהן מגלמת בסרט אשה אקסהיביציוניסטית המפתה את גיבור הסרט, שנמצא רגע לפני נישואיו. (תודה לעמית איצקר על הלינק).

================

תגידו שלום לרוני מארה, והתחילו לשנן כבר היום את שמה. מארה לוהקה אתמול לתפקיד הראשי בגרסה האמריקאית של דיוויד פינצ'ר ל"נערה עם קעקוע דרקון". מארה, שתפקידה המרכזי ביותר עד היום היה ברימייק ל"סיוט ברחוב אלם", תגלם את ליזבת סלנדר, גיבורת ספריו של סטיג לרסון. פינצ'ר ומארה נפגשו כבר על הסט של סרטו החדש, "הרשת החברתית", שייצא באמריקה בסתיו. בגרסה השבדית של הסרט, שהכניסה עד כה מעל מאה מיליון דולר בעולם (ותצא בארץ בשבוע הבא), גילמה נומי ראפאס את דמותה של סלנדר, והיא כבר נפגשת עם מפיקים אמריקאיים לקראת השקת הקריירה ההוליוודית שלה. את דמותו של מיקל בלומקוויסט יגלם דניאל קרייג. הצילומים יתחילו בקרוב בשבדיה על פי התסריט של סטיב זייליאן. פינצ'ר מבטיח שהוא מתכנן לשמור על הסקס והאלימות של המקור ושהסרט יהיה למבוגרים. לא קראתי את הספר, אבל הסרט השבדי, שבויים על ידי נילס ארדן אופלב, היה די בינוני לדעתי, ולרגעים ממש בלתי נסבל. יהיה מעניין לראות איך פינצ'ר וזייליאן, שנראה שהם חושבים להיצמד למקור הספרותי, ישדרגו את הגרסה הקולנועית השבדית (שנמשכת שעתיים וחצי).

ו"הרשת החברתית", אגב, יהיה סרט הפתיחה של פסטיבל ניו יורק באוקטובר. סרטו החדש של קלינט איסטווד, "Hereafter", סרטו הרביעי של איסטווד תוך שנתיים, יהיה סרט הנעילה.

ועוד באוקטובר: אלבום חדש לבל אנד סבסטיאן.

יו, כמה דואר. כולה סוף שבוע בשמש, וכשאני שב תיבת האימייל גדושה עד להתפקע. חשבתי שבאוגוסט לא קורה כלום. ובכן, מתברר שקורה. הנה כמה מהאייטמיםשמצאתי הבוקר באימייל שלי. יש שם כמה דברים מעניינים למדי:

1.

מקור אמין למדי המקורב לפסטיבל טורונטו מעדכן אותי ש"פעם הייתי" של אבי נשר יוקרן בבכורה בינלאומית בפסטיבל טורונטו באמצע ספטמבר. כרגע, הסרט הישראלי היחיד שכבר דווח עליו שיוצג בטורונטו הוא "חיים יקרים", הדוקומנטרי המרגש והמטלטל של שלומי אלדר (לעומת זאת, יהיו לפחות שני סרטים לא-ישראליים שצולמו בישראל ושעוסקים בסכסוך הישראלי הפלסטיני. אחד מהם הוא "מיראל" העלילתי של ג'וליאן שנאבל, ויש גם סרט תיעודי שצולם בעזה). כלומר, כרגע "פעם הייתי" הוא הנציגות העלילתית הראשונה בטורונטו, אבל אני שומע שייתכן ולא היחידה: "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" של ערן ריקליס ככל הנראה גם יוצג שם. עוד לא פניתי לבקש תגובות מנשר ומריקליס כדי לוודא את האייטם, אבל המקור מאוד אמין וממילא אני מניח שתוך כמה ימים תצא הודעה רשמית מטעם פסטיבל טורונטו.

2.

ועוד בענייני "משאבי אנוש": הסרט זכה בפרס הציבור בפסטיבל לוקרנו. שידור חוזר של "הכלה הסורית" שזכה באותו פרס. אבל הזוכה הגדול של פסטיבל לוקרנו, הסרט שיצא עם ברדלס הזהב, הוא הסרט הסיני "חופשת חורף", שגם זכה בפרס פיפרסקי מטעם מבקרי הקולנוע בפסטיבל. הסרט הקנדי "קרלינג" זכה בפרס הבימוי ובפרס השחקן.

יוצרי "הממונה על משאבי אנוש" ושחקניו בהקרנה בפיאצה גרנדה בלוקרנו בשבוע שעבר

3.

"זוהי סדום" חצה בשבת את קו 200,000 הכרטיסים, מוסרת הודעה לעיתונות שחיכתה במייל. אני עדיין רוצה לדעת כמה כרטיסים הוא מכר בסוף השבוע השני (חמישי עד ראשון) ועד כמה הסרט ירד מסוף השבוע הראשון לשני. אני כן יכול להעיד שבסוף שבוע באילת – סדום של ימינו – הסרט היחיד ששמעתי בני נוער במיני-מרקטים מדברים עליו – או שהם ראו או שהם רוצים לראות – היה "זוהי סדום". אבל רגע: אם הוא עדיין באיזור ה-200,000 כרטיסים זה אומר שרשמית, הסרט הישראלי הקופתי של השנה הוא עדיין "פעם הייתי", שהגיע ל-230,000 כרטיסים. אני מניח שמחר-מחרתיים זה כבר יתהפך.

4.

עוד מייל שחיכה לי בתיבה הוא המכתב השנתי מגידי אורשר, יו"ר תא מבקרי הקולנוע באגודת העיתונאים, שמזמין את מבקרי הקולנוע בארץ להשתתף במשאל המבקרים השנתי לקביעת הסרט הישראלי הטוב ביותר, השחקן והשחקנית הישראליים הטובים ביותר, והסרט הלא-ישראלי הטוב ביותר שהוצגו בשנה האחרונה (מאוגוסט עד אוגוסט). אני צריך לשבור קצת את הראש על זה. לגבי הסרט הזר, נראה לי צפוי למדי ש"סרט לבן" של מיכאל האנקה יזכה. והאמת, אני עצמי מתלבט בינו ובין "התחלה" של כריסטופר נולן, שני הסרטים היחידים שקיבלו ממני חמישה כוכבים השנה. לגבי הסרט הישראלי, גם כאן אני בדילמות. 18 סרטים ישראליים הוצגו בשנה האחרונה בבתי הקולנוע – מ"אילי ובן" ועד "זוהי סדום". אין לי ספק ש"עג'מי", שיצא בספטמבר שעבר, יהיה הזוכה במשאל המבקרים. אבל אני מתלבט בינו, בין "לבנון" ובין "פעם הייתי" – שלושת הסרטים הישראלים שהכי התפעלתי מהם השנה. יש לי עוד כמה ימים להתלבט. אני כן יודע שאני משתתף במשאל הזה כבר כמה וכמה שנים ועוד מעולם לא קרה שסרט שאני בחרתי בו היה הסרט שזכה במשאל. יש לי תחושה שכך יקרה גם השנה. לגבי השחקנים, אני קצת יותר מפוקס: אדיר מילר על "פעם הייתי" כשחקן, וריימונד אמסלם על "שבע דקות בגן עדן" כשחקנית יהיו הבחירות שלי. אין לי מושג מי יזכה.

5.

"שתיקת הארכיון" של יעל חרסונסקי יוצא בפילם פורום בניו יורק מחרתיים, וחרסוסקי מתראיינת ל"אינדי-ווייר" ומודה: כל הבלאגן אם הסיווג למבוגרים בלבד והערעור שדובר בו לא מעט בשבועות האחרונים בקשר לסרטה היה גם חיובי מבחינתה – הוא גרם ללא מעט אנשים לשים לב לסרט שלה. צודקת לחלוטין: לא קל להשיג תשומת לסרט תיעודי המופץ בבתי קולנוע באמריקה. ויותר מזה: תחושת העוול שנעשתה כאן, והמרמור כלפי ה-MPAA ששוב מוכיח כמה הוא מכאני ושמרני, בהחלט יעזרו לחרסונסקי ולסרטה באמריקה בהמשך השנה, כשהסרט ישתלב ברשימות המועמדים לפרסי סוף השנה. אבל רגע, היא לא לבד. גם הסרט התיעודי "הסיפור של טילמן" חטף מה-MPAA סיווג לבני 17 ומעלה (אלא אם הם מלווים על ידי מבוגר), וגם כאן היה ערעור שנדחה. במאי הסרט הוא אמיר בר-לב, שלמרות שמו הסופר-ישראלי, הוא איננו (כנראה שהוריו הם ישראליים לשעבר). גם "הסיפור של טילמן" – העוסק בפאט טילמן, שנטש קריירת פוטבול משגשגת כדי להתגייס לצבא האמריקאי ונהרג בעירק בנסיבות עמומות – הוא אחד הסרטים התיעודיים הכי מדוברים של השנה. כך שכרגע, בין הסקנדלים שסביבם ובין התהילה שסרטיהם מקבלים, עוד יש סיכוי שברשימת המועמדים לאוסקר בקטגוריה התיעודית השנה יהיו שמות שלמגישים יהיה קצת קשה להגות: אמיר בר-לב ויעל חרסונסקי.

6.

עידו קינן הלך לקולנוע דיזנגוף, התבאס מריח השתן, כתב מכתב תלונה, קיבל מכתב תשובה והתבאס בריבוע. אז הוא הפך את זה לפוסט בבלוג שלו. ספוילר: קולנוע דיזנגוף עומד להיסגר, הבלוג של עידו קינן לא.

7.

האם אמיר קוסטוריצה מתכנן לצלם סרט חדש בישראל? זה מה שמשתמע ממודעת דרושים שהתפרסמה באתר "תעשייה": "לסרט בבימויו של "אמיר קוסטוריצה" ("שעת הצוענים" "חתול שחור, חתול לבן") שיצולם בארץ בין התאריכים נובמבר 2010 לפברואר 2011 דרושים דמויות ייחודיות, ניצבים, וביטים. בני כל הגילאים המינים והצבעים". כדי לשלוח מייל באתר שם צריך להירשם, אז אם אתם חושבים שאתם מתאימים להיות מלוהקים לפריק שואו של קוסטוריצה, חפשו את המודעה. אבל זה אמיתי? קוסטורציה יצלם בישראל, או שיש כאן איזשהו בלוף? ואולי זה באמת "אמיר קוסטוריצה" (במרכאות) ולא אמיר קוסטוריצה הבמאי המפורסם.

המודעה לסרט של "אמיר קוסטוריצה", מתוך אתר "תעשיה"

8.

לפני כששה שבועות הייתי אחד מ-400 אנשים שנשאלו על ידי "טיים אאוט" מה היתה היצירה הישראלית שהכי השפיעה עלי בעשור האחרון. מכיוון שבחודשים האחרונים השתתפתי בכמה וכמה משאלי "הסרט הטוב ביותר של העשור" החלטתי שאני מנצל את השאלה הפתוחה ולא ממחזר תשובות קולנועיות, שבהם אני ממילא חושב כמו כולם – "חתונה מאוחרת", "ואלס עם בשיר" וכו' – ובחרתי דווקא דיסק. את "נקודה טובה" של שולי רנד. טוב, זה עדיין גם קצת בטריטוריית הקולנוע. מעולם לא ראיתי את רנד בהופעה חיה ומחר נראה לי שזה ישתנה. שולי רנד מגיע להופעה נדירה למדי בפורום אינטימי למדי במרכז תל אביב. זו תהיה הופעה פלוס שיחה, ומבטיחים לי שם כמה וכמה הפתעות מוזיקליות. ומכיוון שמדובר באירוע שקשור לחבר שלי, אני שמח כפליים לקדם אותו ולהסתקרן ממנו. אז אם אתם חובבי שולי רנד, בואו לראות אותו שר ומשוחח עם עופר גיסין (לפני כשנה הנחיתי שיחה בין רנד ובין גיסין בסינמטק תל אביב לפני הקרנת "אושפיזין"). זה קורה מחר, יום ג'. הנה כל הפרטים הפייסבוקיים, מתי, איפה, כמה ואיך מזמינים. אה, ובשבוע הבא: מאיר בנאי.

"המשוטט" הוא אחד הסרטים המרתקים שנעשו בישראל בשנים האחרונות. אני חושב ככה, מנהלי פסטיבל קאן כנראה גם חושבים ככה, שכן הוא הסרט הישראלי היחיד שהוקרן בפסטיבל השנה, וכנראה שגם שופטי פסטיבל ירושלים חושבים ככה, כי הם העניקו לסרט בפסטיבל האחרון את פרס סרט הביכורים הטוב ביותר ואת פרס הצילום. אז מי לא חושב ככה? קרנות הקולנוע, למשל, שתמכו בסרט ובסכום נמוך רק בשלב מאוחר של הפקתו, ולא זיהו את ייחודו מההתחלה. והמפיצים, שכן חולפים הימים והשבועות מאז קאן וירושלים ול"המשוטט" אין עדיין מפיץ. אז הם מקיימים השבוע הקרנות סינמטקיות חד פעמיות, בתקווה שאולי בעתיד יימצא פתרון קצת יותר יציב ורציף.  בשבוע שעבר הוא הוקרן בסינמטקים בחולון ובתל אביב. בחמישי (19.8) הוא יוקרן בסינמטק הרצליה ב-19:50.

לצופה המחפש סרטים קלים לעיכול ונוחים לצפייה נינוחה, יש להבהיר ש"המשוטט" אינו כזה. העובדה שמדובר באחד הסרטים הכי יפים ויזואלית שנראו באחרונה בארץ אינה מחפה על העובדה שמדובר בסרט שהוא טעם נרכש, שמייצג בהחלט את העשייה הבינלאומית העכשווית, אבל שבארץ אין לה זכר, לא בסרטים המופקים ובוודאי שלא בסרטים שמפיצי הארץ מביאים ארצה. לאורך רוב הסרט רואים את גיבור הסרט, יצחק, תלמיד ישיבה צעיר, הולך. והולך. והולך. בשוטים יפים עד מאוד, סימטריים, מדויקים, הממקמים אותו בקומפוזיציות מושלמות, בשעה שהוא הולך. ממה נובע חוסר המנוחה של יצחק? מצד אחד, הוא סובל מבעיות בריאות שמייסרות אותו מכאבים. מצד שני, הוא מנסה להבין מה היה חטאו הגדול של אביו, לפני שחזר בתשובה. יתכן שיצחק מרגיש שחטאי אביו רודפים גם אותו? למרות שהסרט מצולם בבני ברק, תל אביב וירושלים ועוסק ברובו בחברה החרדית, הסגנון של הסרט נראה כאילו הגיע מהקולנוע האסייתי שכה אהוב עכשיו בפסטיבלים, סגנון מנוכר, מהורהר, כזה שממקם את הצופה מחוץ לעלילה, ודורש ממנו לא הזדהות, אלא השתתפות מנטלית, השלמת פערים, צפייה ביקורתית.

ואכן, למרות שזה מסוג הסרטים שקהל רחב יסווג תחת הכותרת "לא קורה שם כלום", אני חשבתי שברובו “המשוטט" הוא מאותם אקספרימנטים קלנועיים/אסתטיים שחסרים לי בארץ, ולפיכך אני מעריץ את תעוזת יוצריו – הבמאי אבישי סיון והצלם שי גולדמן – לא רק לעשות אותו, אלא גם ללכת איתו עד הסוף. מה שכן, יש לי בעיה עם סופו. במקום בו האמורפיות היפהפיה של החלק הראשון הופכת לקונקרטיות מעיקה. שוב, הם פועלים על פי חוקי הז'אנר, אם "סרטי פסטיבל" יכול להיחשב ז'אנר. לא מעט מהסרטים בפסטיבלי הקולנוע – מבלגיה, טורקיה, הונגריה, טייוואן או סין – משתמשים בתחבולה הזאת: למקם את הצופה כמתבונן חיצוני בייצוג אסתטי של מציאות מנוכרת, ורק לקראת הסוף להטיח בו, אירוע מזעזע שצריך לטלטל אותנו. אני לא חסיד של שיטת ההלם הזאת, ואני חוש שהיא פוגעת בסרטים, ואפילו מחלישה את אמירתם. וכאן מצער אותי ש"המשוטט" בחר בדרך שבסצינת הפסטיבלית העולמית היא כבר בבחינת "צפויה". ולכן, עבורי לסוף הסרט – שפתאום דורש ממני מעורבות רגשית כלפי הגיבור – חלש באופן משמעותי, גם בדרמה וגם בסגנון, מרוב מה שקרה לפני כן. אבל גם בלי הבעיה הזאת, “המשוטט" הוא הפקה נדירה ויוצאת דופן. וגם מתסכלת: כי אם גם הקרנות, גם המפיצים וגם הקהל לא יודעים להעריך אותה, מה הסיכוי שמישהו אי פעם ינסה לעשות עוד משהו כזה בארץ?

פורסם ב"פנאי פלוס", 11.8.2010

יצאתי להתאווררות קצרה לסוף השבוע, גם כדי לנוח ממה שהיה אחד השבועות הכי עמוסים בתולדות הבלוג. לפחות השנה. הפעם הקודמת שנכנסו כל כך הרבה אנשים ל"סינמסקופ" – ובהם המון אנשים שנכנסו לבלוג לראשונה בחייהם – היתה בסוף דצמבר 2009, כשסיכומי העשור ויציאת "אווטאר" יצרו את הסופה המושלמת שהביאה לאתר אלפי קוראים חדשים שלא מגיעים אליו בשגרה. השבוע זה קרה שוב: הביקורת על "התחלה" הקפיצה את כמות הכניסות באתר אל מעל לממוצע השבועי, וכעבור שבוע היציאה של "זוהי סדום" הגיעה והכפילה את המספר. היכולת של הסטטיסטיקות של גוגל בבלוג להראות שיקוף של מה שקורה בעולם האוף-ליין לא רק מקסימה אותי, היא גם מראה לי שוב ושוב שגם עיתונים ובלוגים ומבקרים זקוקים לשלאגרים כדי שלעבודה שלהם תהיה איזושהי תהודה. גוגל אנליטיקס הוא חבל הטבור שממחיש לי עד כמה עבודת הבלוגר/מבקר איננה מתקיימת בוואקום, אלא היא קשורה באופן הדוק למה שקורה בחיים אמיתיים. כשאין סרטים טובים, כשאף סרט לא מצליח, אף אחד גם לא מתעניין בביקורות קולנוע. כולנו רקמה צלולואידית אחת.

חלק מהפוסטים שהביאו הכי הרבה קוראים השבוע, היו צפויים. למשל, ההחלטה שלי להעלות לאתר את "דע אותי" להורדה כרינגטון התגלתה כהברקה. מתברר שלא רק אני חשבתי שהוויץ הזה נורא מצחיק. "דע אותי", לצד הביקורת על "זוהי סדום" היו הפוסטים הכי נקראים השבוע, והביאו המון קוראים חדשים מגוגל (אני מהמר שצעירים מאוד). אבל להפתעתי, גם לפוסט על "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" היה רייטינג מטורף. כאן לא הבנתי למה.

אז אני נח קצת עד מחר ונותן לחדשים באתר להסתובב קצת ולקרוא לאחור. ולוותיקים, את ההזדמנות הרגילה לעדכן בתגובות מה קרה חדש בעולם הקולנוע בזמן שנמנמנתי.

למרות שחיבבתי את "גנוב על הירח", קשה להתעלם מהעובדה שהסרט הזה הוא קצת כמו מיטב הלהיטים של המון סרטי אנימציה אחרים. אבל שגם מאחורי הקלעים מסתתרת דרמה קטנה, שבה מפיק הסרט פשוט בזז לא מעט מאנשי הצוות של אולפני "בלו סקיי" כדי להקים אולפן חדש, שזו תוצרת הבכורה שלו. לפני שבוע כתבתי כמה הגיגים ראשוניים בביקורת שלי על "גנוב על הירח". עכשיו עדכנתי את הפוסט והוספתי לו את הביקורת שלי מ"פנאי פלוס" בה אני מרחיב על האופן שבו נולד למעשה אולפן אנימציה חדש.