טקס פרסי אופיר יתקיים ב-21.9.2010 בתיאטרון ירושלים (מול אולם ריק, אני מניח), והוא ישודר בערוץ 1 החל מ-21:30 (ולראשונה גם ב-HD בערוץ 511). בימים אלה אמורים חברי האקדמיה הישראלית לקולנוע למלא ולשלוח את טופס ההצבעה שלהם, ואני עושה כמדי שנה את המדגם שלי בין כ-150 חברי אקדמיה, כדי לדעת מי הסרט המוביל בהצבעה. בשנים קודמות המדגם הזה קלע בול לזוכה. השנה בינתיים כבר מסתמן דבר מעניין: כמות גדולה מאוד של חברי אקדמיה מודיעים לי שהשנה הם לא מצביעים. כל אחד מסיבה משלו. האם באמת אחוזי ההצבעה השנה יהיו נמוכים במיוחד?

אם אתם חברי אקדמיה ואתם מצביעים לפרסי אופיר, אני מזמין אתכם לכתוב בתגובות למי הצבעתם בקטגוריות הסרט, הבמאי, השחקנים והסרט התיעודי. כדי שההצבעה תהיה אמינה והוגנת אתם יכולים לחתום על התגובה באיזה שם בדוי שאתם רוצים, אבל אתם חייבים להשאיר את המייל האמיתי שלכם כדי שאוכל לאמת במייל חוזר שאתם אמיתיים ולא ספאמרים בשירות אחד הסרטים (המייל שאתם משאירים גלוי רק לעיניי, קוראי הבלוג לא רואים אותו). אני, בתמורה, מתחייב כמדי שנה לשמור על אנונימיות המשתתפים.

אז, חברי אקדמיה, צאו לדרך: למי הצבעתם?

אם קראתם וחיבבתם את "נערה עם קעקוע דרקון" של סטיג לארסון, יש לי עבורכם שתי הצעות:

1. קראו את הפרופיל המאוד מקיף, והדי מאלף, של צ'רלס מגראת ב"ניו יורק טיימס" על סטיג לרסון, הסופר המנוח של טרילוגיית מילניום, שהתעלומה האופפת את מותו ואת כתיבת ספריו סעירה אפילו יותר מהתעלומות שהוא מתאר בספריו.

2. חכו שנה לגרסה של דיוויד פינצ'ר'. הבמאי של "זודיאק" ו"שבעה חטאים", אני מניח (ומקווה, יעשה משהו מצוין עם הרעיונות המאוד מפוזרים של לרסון. הגרסה השבדית שעולךה היום בארץ – מאת הבמאי של "החלום של מרטין" האיום – הוא מופת של בימוי רופס ומבולגן.

הרשימה הסופית של פסטיבל טורונטו התפרסמה – וכמו שכבר דווח – הסרטים של אבי נשר, ערן ריקליס ועמוס גיתאי יהיו שם. אבל אני לומד מהרשימה המלאה ש"פעם הייתי" של אבי נשר הפך באנגלית ל"The Matchmaker" ("השדכן"). וגם שלבנדק פליגאוף, הבמאי ההונגרי השני הכי טוב אחרי בלה טאר, יש סרט חדש.

===============

איזה תקתקן הפדרו אלמודובר הזה: התחיל השבוע (סוף אוגוסט) לצלם את סרטו החדש, הוא יגמור בסוף נובמבר, והוא כבר מתוכנן ליציאה בספרד במרץ ומיועד להגיע לקאן במאי. האיש הוא מכונה משומנת. וגם תקציר הסרט נשמע כמו מותחן פרוורטי ומסקרן בנוסח "אהבת בשר ודם". אני מעדיף את אלמודובר ההיצ'קוקי (ע"ע "חיבוקים שבורים") יותר מאשר את אלמודובר הדאגלס-סירקי. הנה צילומים ראשונים מהסט של הסרט שמאחד את אלמודובר עם אנטוניו בנדרס. (תודה לאיתן על הלינק).

=============

רעיון חמוד: כדי לקדם את סרטו החדש של ורנר הרצוג, "בני, בני, מה עשית?", ביקשו מפיצי הסרט ממשתמשי טוויטר לצייץ שאלות להרצוג, והוא ענה להם בקטעי וידיאו שהועלו ליו-טיוב. הנה אחת השאלות, שתוהה האם נכונות השמועות שהוא הסתכסך עם צ'אק נוריס ועם אייבל פררה. התשובה בקצרה: אין לו מושג מי זה צ'אק נוריס ואת אייבל פררה הוא מעולם לא פגש, או ראה את סרטו "פקד מושחת":

והנה כל שאר התשובות לשאלות שהוא נשאל בטוויטר. (אגב, מפיצי הסרט באמריקה הם First Look Studios, שבשבוע שעבר הוציאו בדי.וי.די את "קירות" של דני לרנר תחת השם "המתנקשת בדירה ממול". רגע, חשבתי שאולגה קורילנקו גילמה את הזונה בדירה ממול, ולא מתנקשת).

=============

וזה ממש עצוב: יוצר האנימה היפני הנהדר סטושי קון מת אתמול ממחלת הסרטן בגיל 47 בלבד. אני לא חסיד ענק של אנימה ויש מעט מאוד סרטי אנימה שאני ממש אוהב, אבל סרטיו של סטושי קון היו אדירים, בייחוד "פרפקט בלו" (סרט שפעם רציתי לגנוב לרעיון לתסריט שהיה לי). וכידוע, "פפריקה" שלו הפך – במקרה או בכוונה – ל"התחלה" של כריסטופר נולן. זה מישהו שבאמת היה מסקרן אותי לראות מה הוא היה עושה הלאה. אבל זה לא יקרה. עצוב. (תודה לדניאל בתגובות על הטיפ).

המפיצים בארץ עושים לי לבכות. ברצינות? "האקסים של החברה שלי"? ככה הם מתכננים לקרוא ל"סקוט פילגרים" בישראל? ככה קראתי כאן בתגובות וב-EDB. ואם זה נכון, זה מזעזע. זה מזעזע כי זה מבטא ניתוק מוחלט של מפיץ מהסרט שלו ומהקהל שלו. אבל יותר מזה, זה מבטא נואשות איומה.

אני חושב שאני מבין איך הולכת הדינמיקה במשרדי ההפצה. הם מקבלים הודעה מהאולפן: שמעו, הסרט נכשל באמריקה, קהל היעד לא הגיב אליו, יש לך את הרשות ואת הזכות לעשות הכל כדי ליידד את הסרט עם הקהל המקומי. ובישראל, מכיוון שהקהל המקומי אוהב רק דבר אחד – וזה סרטים רומנטיים – ישר מחפשים שם של קומדיה רומנטית. וכך אחד מסרטי הקומיקס שחובבי הקומיקס והאקשן הכי מחכים לו מקבל שם שהוא, תכל'ס, שקר מוחלט, העמדת פנים. כן, הוא מהווה תקציר של העלילה (סקוט פילגרים אכן נלחם נגד האקסים של החברה שלו), אבל הוא ממתגים את הסרט באופן שגוי לחלוטין. וזה מגיע עכשיו מאותו מפיץ שתרגם את Knocked Up" ל"הדייט שתקע אותי" וראה איך אחד הלהיטים הגדולים באמריקה נכשל בישראל, בגלל שם מזוויע. ואני זוכר עוד מקרה: לפני עשור ומשהו חיכה העולם לקומדיה שתפגיש לראשונה את סטיב מרטין ואת אדי מרפי ועל הדרך תעשה קצת צחוק מהסיינטולוגיה. לסרט קראו "באופינגר". אבל הסרט נכשל. המפיצים בישראל (נחשו מי? מתחיל בג. ונגמר בג.) קיבלו רשות למצוא דרך למתג ולשווק את הסרט בישראל כאוות נפשם, כי הם הבינו שהשם "באופינגר" לא היה מספיק אפיטטיבי. מישהו זוכר איך קראו לסרט בארץ? אני מניח שלא, כי כשמחפשים שמות בארץ, בדרך כלל מתלבשים על שמות שכבר הומצאו לסרטים אחרים וככה כל השמות מתחילים להיות דומים זה לזה (מהר: מה זה "אהבה בהחלפה"?). ל"באופינגר" קראו בעברית "שחק אותה סטאר". ומה אתם יודעים, הסרט נכשל גם בארץ.

ויודעים למה באמת השם "האקסים של החברה שלי" הוא שם דפוק? כי הוא מניח שחודש לפני הבכורה, הבוס האמיתי של ההפצה הוא משרד הפרסום, שמחפש "משהו קליט". טעות! הבוס האמיתי הוא גוגל. כשהסרט ייצא ואנשים יתקלו בשמו וירצו לדעת על מה הוא ואיך הוא ומה כבו עליו ואיפה הוא מציג, הם יחפשו את שמו בגוגל. חפשו בגוגל – כבר עכשיו, רק מהבאז האינטרנטי – את השם "סקוט פילגרים" ותקבלו כמעט 10,000 תוצאות. חפשו "האקסים של החברה שלי" ותקבלו 8 תוצאות. ג.ג. מחקו בבת אחת את מינוף הפרסום הטוב ביותר שעבר היה להם: את החיפוש בגוגל. פוף, הסרט ברגע זה התאדה.

אבל בואו נביט על הצד החיובי: אם יאמרו לכל אחד ממעריצי "סקוט פילגרים" או אדגר רייט שהדרך היחידה להביא את הסרט לישראל היא לסרס לו את השם כדי להפוך אותו לצ'יק-פליק, כולנו היינו מגלגלים עיניים ואומרים "נו, שיהיה, העיקר שיביאו". אז הנה, מביאים. ועוד צד חיובי: הרי ברור עכשיו ש"סקוט פילגרים" ייכשל גם בארץ. לפחות ככה נוכל להגיד שזה היה בגלל השם הדפוק, שגרם לכל הזוגות המבוגרים שרצו לראות סרט-בנות להתעצבן על שפיתו אותם להיכנס סרט קומיקס שמיועד לבני נוער וגיקים. אם היו משאירים את שמו "סקוט פילגרים" והוא היה נכשל, היינו יכולים לשכוח מסרטי קומיקס עכשיו לשנים.

בעיניי אגב אין כאן מסתורין: שירימו אנשי ג.ג טלפון לאנשי פורום פורום פילם וישאלו אותם כמה אנשים באו לראות את "קיק-אס". זו כמות האנשים שתבוא ל"סקוט פילגרים" אם ישאר בשמו המקורי. הערכה שלי: 15,000 איש.

יאמר להגנת ג.ג: הם לא לבד. עולם הקולנוע מגרד את הפדחת בניסיון להבין איך סרט שנחשב לכה מוצלח, הכניס כל כך מעט כסף באמריקה. המסקנות: כולם אשמים. ובעיקר, מחלקת השיווק. אבל גם כוכב הסרט, והבמאי שבחר בו.

=============

ולא רק ג.ג עושים שטויות. ראיתי אתמול את הטריילר ל"The Other Guys" (הטריילר נורא הצחיק אותי), ושם היה כתוב ששמו בעברים הוא "שוטרים בסטנד ביי". זה כאילו שלואי דה-פינס מעולם לא מת והמפיצים פשוט מתגעגעים להציג את סרטיו כאילו אנחנו עדיין ב-1967.

(עכשיו אני רק מקווה שאגלה שכל זה היה איזושהי אי הבנה וטעות וש"סקוט פילגרים" יקרא "סקוט פילגרים נגד העולם" ולא "האקסים של החברה של החבר של החתונה שלי", ושכל הפוסט הזה שנכתב בבולמוס של זעם למעשה מיותר).

אוקיי, סוכות השנה יהיה מעניין. לביקור השנתי שלי בחיפה לרגל הפסטיבל אני אצטרך לארוז השנה לפחות חולצת כפתורים חגיגית אחת, כי באמצע הפסטיבל אעבור מאורח למארח ואציג בבכורה (עולמית) במוזיאון טיקוטין את הסרט התיעודי עליו עבדתי בשנה האחרון, "שרון עמרני: זכרו את השם". הסרט, לצד 14 סרטים אחרים, יתחרה בתחרות התיעודית של הפסטיבל. על מה הסרט? תכל'ס, על קולנוע. אבל אני מניח שעוד ייצא לי להרחיב עליו כאן לפני ואחרי הפסטיבל ואז כשיגיע להקרנות קצת יותר פומביות בסינמטקים, ולבסוף ביס.

אבל נניח לתחרות התיעודית, מתברר שלפסטיבל חיפה יש לא מעט להציע השנה. זה די מדהים אותי, האמת. כל השנה אחרי פסטיבל ירושלים אני אומר לעצמי "טוב, נו, מה כבר נשאר לחיפה להביא", ואז הם מצליחים להביא לא מעט סרטים מסקרנים למדי. ואכן, רשימת הסרטים הזרים שיוקרנו השנה בחיפה הצליחו לגרום לאוזניי להזדקף בשמחה ובסקרנות כמה וכמה פעמים. הנה סקירה ראשונה ומהירה של התוכנייה:

סקציית הפנורמה תארח את הסרטים החדשים של פרנסואה אוזון, כריסטוף אונורה, תומס וינטרברג ועמוס גיתאי. ונערוך היכרות עם כמה מהסרטים והשמות המסקרנים של השנה האחרונה. למשל, "לורדס" של ג'סיקה האוסנר, סרט שמסקרן אותי גם בזכות הצלם שלו, מי שצילם גם את "נקמה" האוסטרי ואת "נשים ללא גברים", הסרט האירני שייפתח את הפסטיבל לסרטי נשים בשבוע הבא, שניהם סרטים עם צילום אדיר. ונתוודע גם לאחד היוצרים המסקרנים מאיזור קוויבק, דניס וילנב. יוקרנו גם הסרט הארוך הראשון שלו, "פוליטכניון", אבל מסקרן יותר הוא הסרט הקצר שלו, "הקומה הבאה", שפחות או יותר זכה לפני שנה בכל פרס אפשרי בעולם.

עוד סרטים מסקרנים בפנורמה:

– "סיבוב הופעות", סרט הבכורה של מתייה אמלריק כבמאי, שהוקרן השנה בקאן.

– "ולהלה", הסרט האחרון של תומס וינדינג רפן, אחד הבמאים שהכי מסקרנים אותי כעת, בזכות סרטו הקודם והנפלא, "ברונסון".

– "קוראים לי חאן", סרט הודי מסקרן שהיה בברלין השנה ונשמע כמו סוג של "פורסט גאמפ" הודי.

– "עולם אחר", מותחן של ז'יל מרשן ("מי הרג את במבי?"), שהוקרן בקאן.

התוכנית המזרח אירופית תציג את הסרטים החדשים של מילוש פורמן הצ'כי, כריסטי פויו ("מותו של מר לזרסקו") הרומני ויאן יאקוב קולסקי הפולני. גם הסרט החדש של יאן סוורק ("קוליה") יוקרן בפסטיבל, אבל במסגרת שתוקדש לסרטי ילדים.

"וול סטריט: הכסף מדבר" של אוליבר סטון והסרט התיעודי "המעגל הפנימי" של צ'רלס פרגוסון ("אין סוף באופק"), על המפולת הכלכלית של אמריקה לפני שנתיים, יוצגו זה לצד זה במסגרת תחת השם "הון ושלטון".

הפסטיבל יערוך מחוות ויקרין מקבצי סרטים של ג'ון יוסטון, קלייר דני, יאסוג'ירו שימזו, והבמאי הטורקי סמיח קפלנוגלו. גם הסרט "רסיסי חיים" של בוב רפאלסון (עם ג'ק ניקולון באחד התפקידים הכי מפורסמים שלו) יוקרן במסגרות הקלאסיקות.

מקבץ אוסטרלי יכיל גם את "סמסון ודלילה", שכבר הוקרן בפסטיבל האוסטרלי שנדד בין הסינמטקים לפני כמה שבועות, אבל מסקרן יותר: יוקרן הסרט "Animal Kingdom", אחד הסרטים היותר מדוברים כרגע בסצינת הארט-האוס העולמית.

המקבץ מהמדינות הדוברות ספרדית/פורטוגזית יציג את החדשים של פבלו טרפרו, מנואל דה אוליברה ודייגו לרמן.

תחרות עוגן הזהב, שנולדה באופן עקום כשהפסטיבל ניסה להוך לפסטיבל ים תיכוני לפני כך וכך דנים, אבל מאז הפכה באורח פלאי למקום שבו מוקרנים הסרטים הכי טובים בפסטיבל תציג את "הדוויג" של ברונו דימון (סרט שהיה אמור להגיע לרושלים), את "קוסמוס" של רהא ארדם (אחד הבמאים היותר מעניינים שפועלים כיום בטורקיה, שזה הסרט השלישי שלו שמגיע לחיפה), ואת "מחוץ לחוק", סרטו הכי חדש של רשיד בושארב.

הסרט שהכי מסקרן אותי בפסטיבל? "אמא" של בונג ג'ון הו.

ויש גם את התחרות העלילתית של הקולנוע הישראלי, שיש בה שמונה סרטים. חמישה מהם היה לי קל לנחש כבר לפני חודש שיהיו שם: "מבול" של גיא נתיב, "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" של ערן ריקליס, "התפרצות X" של איתן צור, "בין השמשות" של אלון זיגמן ו"זה טם איי לאב יו טרמינל" של דני מנקין. להם יצטרפו "סרק סרק" של חיים בוזגלו, "ניקה" של ארנון צדוק וסרט שמעולם לא שמעתי עליו קודם: "איש ללא סלולרי" (שם נהדר) של סאמח זועבי, שהסרט הקצר שלו "שב בשקט" (אותו ביים במסגרת לימודי התואר השני שלו בקולנוע באוניברסיטת קולומביה בני יוורק) זכה באחד הפרסים בסינפונדסיון בקאן. לא אתפלא אם בתחרות הזאת, שריקליס היה אמור להיות הפייבוריט בה, דווקא הסרט של זועבי יעקוף את כולם מימין. זכרו, התחרות החיפאית נוטה להפתיע.

אבל אותי מעניין כרגע דבר אחר: מי השופטים בתחרות התיעודית?

ביום שישי העליתי פוסט מוזיקלי. והנה מגיע עוד אחד. כי אם אין אני לי, מי לי.

אחד הדברים הכי נפלאים ששמעתי בשבועות האחרונים הוא הדיסק החדש של לורי אנדרסון, "Homeland". כזכור, אנדרסון הסתובבה בעולם – כולל בישראל – עם שירי הדיסק הזה בהופעה ורק אחר כך נכנסה לאולפן להקליט אותם. הוא פשוט יפהפה. ומי שהיה בהופעה יזהה לא מעט מהקטעים, שקיבלו בדיסק כמה עיבודים אמביאנטיים/בריאן-אינואיים יפהפיים. הייתם מצפים שאנדרסון תחליט קודם להופיע ורק אז להקליט, כדי לפשט את תהליך ההקלטה ולהפוך אותו לזריז וספונטני יותר. אבל מתברר שהעיבוד מההופעה לדיסק לא היה משימה פשוטה בכלל (ואולי לכן זה לקח לה כמעט שלוש שנים). בסרטון המקסים הזה, מעין סרט תיעודי קצרצר (5 דקות) על הקלטת הדיסק, מספרים לורי אנדרסון ולו ריד – שאחרי כמעט 20 שנות זוגיות, זה שיתוף הפעולה הרשמי הראשון שלהם בדיסק – על העבודה על הדיסק. קטע מקסים נורא, כדאי לכם (ביחוד אם את חובבי לו או לורי):

והנה קטע בונוס שהנפיקה חברת התקליטים ליו-טיוב: היכרות עם פנוויי ברגמוט, האלטר-אגו הגברי של לורי אנדרסון, המופיע עם קטעי פרשנות לאורך הדיסק וההופעה (ומי שמככב על עטיפת הדיסק):

אנדרסון בת 63, ו"Homeland", למרבה ההפתעה, הוא בסך הכל אלבום האולפן המוזיקלי השישי שלה. במידה מסוימת, כבר בשם הדיסק – "Homeland" – אפשר לחוש שזו מעין יצירה משלימה ל"ארצות הברית", ההופעה המוקלטת הראשונה (בת חמש השעות) של אנדרסון מסוף שנות השבעים. אמנם, כמעט תמיד להופעות של אנדרסון יש מימד של ביקורת חברתית ופוליטית, אבל בשתי היצירות האלה הביקורת הזאת חשופה מאוד. ההופעה נכתבה בשלהי ימי שלטון בוש (שם הדיסק מרמז על המשרד להגנת המולדת, ישות ביון אמורפית שהקים בוש אחרי אירועי 9/11 שפולשת לפרטיות אזרחי אמריקה בחיפוש אחר טרוריסטים בכל פינה), ולישראל הגיעו לורי ולו ממש ביום הבחירות לנשיאות באמריקה. אבל כמו ב"ארצות הברית", גם החומרים ב"מולדת" אינם נוגעים לשלטון זה או אחר, אלא למצב חברתי של קריסה ואדישות, של אומה הנבלעת על ידי הטלוויזיה ולא מבחינה מה קורה סביבה. לרגעים זה ממש פרפורמנס, אבל ברגעים אחרים, אנדרסון מייצרת כמה מהשירים היפים ביותר שלה מאז "Strange Angels" ו"Mister Heartbreak".

================

אפרופו סוף שנות השבעים: בסביבות 1980-1981, כשהייתי בערך בן 12, שמעתי בגלי צה"ל תוכנית ששינתה את חיי – "פול מקרטני מת". מאז אני חובב ביטלס וחובב קונספירציות. התוכנית, שערך יואב קוטנר והגיש משה מורד, הוקלטה ב-1977, אבל בתחילת שנות ה-80 שודרה שוב במסגרת התוכנית התיעודית האגדתית שהכין יואב קוטנר על הביטלס, "מסע הקסם המיסתורי" (זה הלך ככה: קוטנר שידר פרק המוקדש לתקליט, ולמחרת רצתי לקנות אותו). ועכשיו – הידד לאינטרט! – קוטנר העלה את "פול מקרטני מת" לבלוג שלו. מי שחי בסוף שנות השבעים/תחילת השמונים, ירוץ מן הסתם להיזכר בזה. ומי שלא, חייב להקשיב. תראו איזה רדיו עשו כאן פעם.

==============

בשבוע שעבר הזמנתי אתכם להופעה של שולי רנד. והשבוע: מאיר בנאי.

אם זה יום ראשון זה אומר שהגיעה העת לקבל את דיווח הקופות השבועי של "זוהי סדום". ועל פי מפיצי הסרט, נכון לאתמול (מוצ"ש) הסרט מכר כבר 309,444 כרטיסים. כלומר, מאה אלף כרטיסים בשבוע השלישי שלו. צריך לזכור שביום רביעי הבא קהל היעד של הסרט חוזר לבית הספר, אז יש לסרט עשרה ימים אחרונים בהם הוא יוכל לשאוף למספרים האלה (לפחות עד החופשה הבאה, בסוכות). אבל בשלב הזה, "זוהי סדום" הוא עדיין רק הסרט השלישי הכי קופתי של שנת 2010, אחרי "שרק לנצח" ו"צעצוע של סיפור 3 ", שמכרו בינתיים באיזור ה-380,000 כרטיסים.

==============

בזכות העירנות של סטיבי בתגובות גילינו שתוכניית ספטמבר של סינמטק תל אביב למעשה חושפת את תוכניית אייקון (שיתקיים בסוכות, מ-25 בספטמבר) לפני שאנשי יחסי הציבור של הפסטיבל הספיקו להוציא הודעה מסודרת לעיתונות. הנה הרשימה המלאה. ההיי-לייטס:

סרט הפתיחה: "סקוט פילגרים נגד העולם" (אמרתי לכם!). סרט הנעילה: "מר נובודי" של ז'אקו ואן-דורמל. וגם "טורפים" של נמרוד אנטל; "צמא", סרט הערפדים של פארק צ'אן-ווק; "Suck", סרט ערפדים קנדי (עם איגי פופ בתפקיד אורח); "ספלייס", סרטו החדש של ויצ'נזו נטלי ("קיוב"), "פנדורום", סרט המדע בדיוני של כריסטיאן אלוורט (שיהיה אורח הפסטיבל, בדיוק כשסרטו "תיק 39", עם רנה זלווגר, ייצא מגניזה בת כארבע שנים ויופץ באמריקה).

הפסטיבל מבטיח גם בכורות ישראליות ל"כלבת", סרט האימה הישראלי הראשון ול"Another World", סרט הזומבים הישראלי הראשון.

צריך לזכור שעד שאייקון ייפתח, גם "פיראנה 3D" של אלכנסדר אז'ה וגם "האויב שבפנים 4 " (בתלת מימד) של פול וו.ס אנדרסון ייצאו בארץ, כך שצפויים לנו חגים מלאי סרטי ז'אנר (אימה ומד"ב). יאמי.

============

ועוד בענייני קופות, הפעם באמריקה: כשבודקים את נתוני הקופה של סוף השבוע האחרון על פי ממוצע ההכנסות פר-אולם, שני הסרטים במקום הראשון הם סרטי התעודה הכי מדוברים של העונה באמריקה: במקום הראשון – "הסיפור של טילמן" של אמיר בר-לב, ובמקום השני "שתיקת הארכיון" של יעל חרסונסקי. שניהם הופצו בארבעה בתי קולנוע בלבד.

==============

אן תומפסון מדווחת: אולפני פרמאונט נתנו אור ירוק להפקת "קרוב להפליא ורועש להחריד", העיבוד הקולנועי לספרו של ג'ונתן ספרן פויר. כל הצוות כולו זועק אוסקרים מהראשון עד האחרון: הבמאי הוא סטיבן דולדרי, שהיה מועמד לאוסקרים על על "בילי אליוט", "השעות" ו"נער קריאה"; התסריטאי הוא אריק רות, שזכה באוסקר על "פורסט גאמפ"; השחקנים הראשיים הם זוכי האוסקר טום הנקס וסנדרה בולוק; והמפיק הוא סקוט רודין, שזכה באוסקר על "לא ארץ לזקנים" וינסה לעשות את זה שוב השנה עם "הרשת החברתית" של דיוויד פינצ'ר ועם "True Grit" של האחים כהן.

אם אכן "הרשת החברתית" של דיוויד פינצ'ר יהיה סרט כה מסעיר כמו שסקוט פאונדס טוען (ועכשיו גם פיטר טראברס מ"רולינג סטון"), זה כנראה אומר שהדבר הזה שנקרא "פייסבוק" באמת יתפוס בציבור ויפסיק להיות עניין שולי ואיזוטרי שרק גיקים מתעניינים בו. ומכיוון שאני תמיד הייתי מעריץ גדול יותר של טוויטר, ומדי פעם אני מנסה לגייס אתכם לעקוב אחריי שם, בא הסרט של פינצ'ר והזכיר לי: רגע, אני גם נמצא בפייסבוק. אם אתה מעדיפים לעקוב אחריי שם, יש שם לא מעט אקשן, ואפילו סקופים שאני ממהר לפרסם שם לפני כאן. אז הצטרפו.

איזה אימייל מקסים קיבלתי: טל לוטן – שעוקבת בבלוג האנימציה שלה אחרי אירוע פסטיבל אנימיקס, שננעל היום בסינמטק תל אביב – נדבקה בקדחת האנימציה סביבה ואחרי פגישה לקפה עם אנימטור עמית היא הקדישה את הלילה של בין חמישי לשישי ליצירת סרט אנימציה קצר, כתגובה למפגש ההוא, וביום שישי כבר העלתה אותו ליו-טיוב. וכך מזדמן לי, לראשונה כאן, לא לנקק לבלוג של טל אלא לאמבד בשעה טובה את הסרטון הראשון שלה:

והסרטון, כפי שמצוין בתחילתו, הוא הומאז' למפגש שלה עם האנימטור אבי עופר, שבזכות הסרט הזה התוודעתי לראשונה לשמו ולאתרו. הנה סרט אנימציה שלו שזכה בפרס בפסטיבל האנימציה בתל אביב בשנה שעברה:

ומי זכה בפרסי האנימציה הישראלית בפסטיבל השנה? גם על זה טל לוטן מדווחת.

==============

והנה בשורות נהדרות: ג'ים ג'רמוש מתכנן לצלם את סרטו הבא בתחילת השנה הבאה, ויש לו כבר את טילדה סווינטון, מייקל פסבנדר ומיה ואסיקובסקה מלוהקים, אבל עוד אין לו את כל התקציב. והוא גם עובד על סרט תיעודי על הסטוג'ס (הלהקה של איגי פופ, למען הסר ספק), ועל אופרה על ניקולה טסלה. התמוגגתי מ"גבולות השליטה", סרטו האחרון. וכל המידע הזה מגיע בכלל מראיון לאתר "פיצ'פורק" המתמקד בקשר של ג'רמוש למוזיקה.

===============

אחרי שטוד מקארתי כתב בבלוגו על תהליך בחירת הסרטים לפסטיבל ניו יורק, מתברר שהקטע הזה – שבו מבקרי קולנוע לשעבר הולכים לעבוד בפסטיבלי קולנוע אבל אז רצים לבלוגים שלהם כדי לספר מה הם ראו – הופך לטרנד מסקרן למדי. והנה סקוט פאונדס, גם הוא מוועדת המיון של פסטיבל ניו יורק, כותב באריכות טקסט המתפעם מ"הרשת החברתית" של דיוויד פינצ'ר, שיהיה סרט הפתיחה של הפסטיבל – ככל הידוע לי, זו הביקורת הראשונה על הסרט בכל מדיום. לפי התיאורים והסופרלטיבים אני חושב שאפשר להתחיל לדבר על אוסקרים בקונטקסט של הסרט הזה.

==============

וידוי: אני די מחכה ל"פיראנה 3D ".

===============

עוד וידוי: תכננתי להעלות אתמול ביקורת מסודרת על "חיים בזמן מלחמה" של טוד סולונדז אבל פשוט לא יכולתי לכתוב עליו מילה. צר לי, הבמאי הזה פשוט עושה לי צמרמורות, הוא gives me the creeps. אני לא יודע מה הסיפור האיש והפרטי שלו ואיזה מין חוש הומור מעוות יש לו, אבל מבחינתי הסרטים שלו כל כך מתענגים על אונס ופדופיליה שהם כמעט מפלילים. סלחו לי, אבל אין שם סאטירה חברתית, זו התבוססות ברוע, ויש לי תחושה שהוא מתמוגג מזה (מה שכן, לפחות בסרט החדש יש צילום נורא יפה של אד לחמן – אחרי כמה סרטים שהיו מכוערים גם מבפנים וגם מבחוץ).

יש! אלבום חדש לבלונד רדהד ב-13 בספטמבר. שנת תשע"א תתחיל נהדר. הנה שיר ראשון מתוכו, "כאן לפעמים". לחצו על הלינק להפעיל את הנגן.

Blonde Redhead – Here Sometimes

והנה עוד שיר מהדיסק החדש: "אוסלו".

===============

ועוד בענייני מוזיקה: טד פרנד מה"ניו יורקר" יוצא לחקור לאן עלם ג'ון לורי. כזכור, לורי התפרסם בתחילה כסולן (וסקסופוניסט) הלהקה לאונג' ליזארדס לפני שהפך לאייקון בזכות השתתפותו בסרטיו של ג'ים ג'רמוש "זרים" ו"ונרדפי החוק". בעשור האחרון הוא חלה וכנראה הסתבך באיזה עניינים שגרמו לו אכן להיות נרדף. בשנה וחצי האחרונות הוא נטש את ניו יורק ומסתתר בבתי חברים, כנראה בהתקף פרנויה.