כמה אירועים סינמטקיים בשבוע הקרוב שאני מרגיש מחויבות לדווח עליהם.

הערב (חמישי) ב-22:00 יוקרן בסינמטק תל אביב "המשוטט" של אבישי סיון. לכו לראות. סרט יוצא דופן, הנגאטיב של "זוהי סדום" ואחד האקספירמנטים המרתקים שנעשו כאן בעת האחרונה. אני מקווה שהסרט הזה יזכה להפצה מעבר להקרנה הזאת.

ביום ראשון (15.8) ייפתח בסינמטק ירושלים הפסטיבל השלישי לסרטי ילדים ונוער. “גנוב על הירח" הוא סרט הפתיחה. בפסטיבל יוקרנו כמה סרטים באורך מלא המיועדים לצופים מגיל 7 ומעלה, חלקם מוקרנים בליווי דיבוב חי לעברית. אחד המסקרנים שבהם הוא הסרט "יוקי ונינה", המספר על חברות בין ילדה צרפתייה וילדה יפנית.

פסטיבל האנימציה והקומיקס של תל אביב ייפתח בשבוע הבא (יום שלישי, 17.8). הפסטיבל חוגג יום הולדת עשירי ומושק מחדש תחת השם "אנימיקס". הפסטיבל מציג לא מעט הרצאות של אנשי קריקטורה וקומיקס לצד הקרנות של סרטי אנימציה קצרים. אחד הסרטים הארוכים שיוקרנו בפסטיבל הוא "כלבתי טוליפ", סרט מקסים על ידידותו של קשיש עם כלבתו, שהוקרן השנה בפסטיבל ירושלים (ושלמרות היותו סרט אנימציה על כלב, אינו מיועד לילדים).

אח של ג'וליה רוברטס והמתאבק הביוני מגלמים מרשמלו במדורה

אני לא יכול להירגע מההומור של מפיצינו שבחרו לתרגם את "The Expendables" ל"בלתי נשכחים". שזה קצת כמו שמפיצי "בלתי שביר" היו מחליטים לתרגם את שם הסרט ל"שביר". סילבסטר סטאלון כתב וביים סרט על שכירי חרב שחיים מחוץ לחוק, בשר התותחים של כוחות הקומנדו, שהקימו עסק עצמאי, פיראטי, לטפל בבעיות שצבאות ממוסדים לא מעזים להתקרב אליהם. וכך מ"המיותרים", מ"בשר התותחים", מ"אנשי הצללים", הם הופכים בארץ ל"בלתי נשכחים". אשרי ההפוך-על-הפוך.

בשבועות האחרונים "בלתי נשכחים" היה הסרט שבאופן מפתיע הכי הרבה אנשים – לרוב גברים מעל גיל 40 – שאלו אותי מתי הוא כבר יוצא. ואני מודה, שגם אני כשחלפתי על פני הפירסומים עליו בצמתי העיר הרגישו דגדוג קל בעצם הרטרו שלי. כעת, אחרי צפייה בסרט, אני מרגיש שהאמנות האמיתית בסרט היא האופן שבו הוא נארז ושווק, ולא האופן שבו הוא נכתב ובוים.

"בלתי נשכחים" נמכר לנו בתור הופעת איחוד חד פעמית של הסופר-גרופ האולטימטיבית של סרטי האקשן בשלושים השנים האחרונות. ואכן, כששאלו אותי על הסרט, כולם כינו אותו בשם "הסרט עם סטאלון, ברוס וויליס ושוורצנגר". אז הרשו לי לחרב את המסיבה: וויליס ושוורצנגר, ששמם בכלל לא מופיע בכותרות הסרט, מופיעים עם סטאלון בסצינה אחת בלבד. וזו אינה סצינת אקשן. זו כן אחת הסצינות החביבות והמבדרות והמתוקות שנראו הקיץ – אכן, מפגש ענקי האקשן של האייטיז בסצינה אחת, כשכל הדיאלוג ביניהם עמוס בסאב-טקסט מודע לעצמו. אבל בסופו של דבר זו סצינה שבקלות אפשר לדמיין את אנשי "סאטרדיי נייט לייב" או האתר "פאני אור דיי" מרימים. לא ממש צריך את סרט האקשן של סטאלון בשבילה.

כשמוציאים את הסצינה הזאת החוצה, נותר סרט אקשן סטנדרטי למדי ונטול כל רושם או הדר. ולמעשה, מבחינתי, אכזבה טוטלית. גם בתור סרט אקשן צ'יזי הוא ממש לא מרשים. אין בו שום דבר אגדי. כן, יש את העניין הזה שבו שלושת השחקנים הראשיים – סטאלון, ג'ייסון סטייתם וג'ט לי – מייצגים עשור אחר של סרטי אקשן, וגם יבשת אחרת. וכוכב הפעולה היחידי שעושה כאן קאמבק אמיתי הוא דולף לונדגרן. והוא לא רע בכלל. מיקי רורק, עוד איקונת אייטיז, גם נמצא כאן, אבל הוא ממילא מעולם לא היה פיגורת סרטי אקשן, וממילא – כמו וויליס – הסצינות שלו הן רק דיבורים. גם אריק רוברטס כאן, מה שגרם לי לקלוט שכשזה מגיע לקאמבק לשחקנים מוכרים אך נשכחים מהאייטיז, גם כאן כריסטופר נולן שיחק אותה יותר כשליהק את טום ברנג'ר ל"התחלה" שלו (נזכרתי בזה כי בגרסת השיער הכסוף שלהם, ברנג'ר ורוברטס די דומים זה לזה, ובשני הסרטים היו רגעים שבהם חשבתי שהאחד הוא השני).

במילים אחרות, כל עניין הסופר-גרופ הזה שפינטזנו עליו, בכלל לא בא לידי ביטוי בסרט. זה לא "12 הנועזים" של שנות ה-2000. זה מקסימום גרסת האיברים הכרותים של "צוות לעניין". רמבו בריבוע. הדבר היחידי שאפשר להתפנן ממנו בסרט זה שלמעשה מדובר בקרב היאבקות. סיבוב ראשון: דולף לונדגרן נגד ג'ט לי. סיבוב שני: סטון-קולד סטיב אוסטין נגד ג'ייסון סטייתם. ואז שניהם נגד סטאלון.

ואז כל מה שנשאר מהפנטזיות שלנו זה שוב סרט אקשן בהפקה ישראלית, ממש כמו בימי קאנון השמחים – ואכן, דימבורט, לרנר ודווידזון הם בוגרי קאנון של גולן-גלובוס משנות השמונים – שיש בו הרבה פיצוצים, אבל מעט מאוד כיף. אם כבר סרט אקשן בטעם רטרו, "סולט" הרבה יותר מוצלח. "בלתי נשכחים" הוא סרט שבעיקר מעלה שאלה אחת בלבד: למה ז'אן-קלוד ואן-דאם לא שם? הוא וסטאלון צ'ילבות? זה שואו-דאון שהייתי שמח לראות.

לפני בערך 205 שנה (אולי זה היה רק 189 שנה) גיליתי במאי צעיר ונפלא בשם לארס פון טרייר. זה היה בתקופה שאחרי "רכבות לילה" ו"הממלכה". ידעתי שהוא ביים עוד סרטים והשתוקקתי לראות אותם, אבל לא ידעתי איך. זה היה לפני עידן הדי.וי.די והורדות האינטרנט. כתבתי אז ב"מעריב" משאלה: הלוואי שהסינמטקים יארגנו עם שגרירות דנמרק רטרוספקטיבה של הבמאי הנפלא הזה. כשנה אחר כך, רגע לפני "לשבור את הגלים" שלו, זה אכן קרה. אולי בזכות המשאלה הפומבית שלי, ואולי בצירוף מקרים.

עכשיו אני עם משאלה נוספת: בעולם מסתובבת רטרוספקטיבה מלאה של כל סרטי איליין מיי. לא חוכמה, היא ביימה בסך הכל ארבעה סרטים, וכמה מהם מהסרטים המקוללים בתולדות הוליווד, ובראשם "אישתר", סרט שהפך כבר למושג, מרוב שהוא היה כשלון שהניב הפסדים עצומים לאולפן (סרט שבעקבותיו לא נתנו לוויטוריו סטוררו לצלם יותר סרטים הוליוודיים, למעט אלה שביים וורן בייטי). אבל "מייקי וניקי" שלה – עוד סרט מקולל שהיה גנוז שנים, וגם מאחוריו יש לא מעט סיפורי תלאות הפקתיות (ואיבוד שליטה של היוצרת על חומרי הגלם שלה) הוא אחד הרגעים המרתקים של הקולנוע האמריקאי של שנות השבעים. בקיצור, ארבעה סרטים, פלוס ביקור של גברת מיי עצמה, כבר בת 78, יכול להיות הברקה. איזה סינמטק מרים את הכפפה?

אגב, גם רטרוספקטיבה של וורן בייטי כבמאי יכולה להיות נהדרת. והאל אשבי. אוי, לראות את "שמפו" על מסך גדול. רוצה.

יש לי עוד רעיונות, רוצים? מייק ניקולס של שנות הששים והשבעים. ראיתי פעם מחווה כזאת בפריז, והיה תענוג לראות את "הבוגר", "ידע הבשרים" ו"מלכוד 22 " על מסך גדול. או: שנות החמישים של בילי וויילדר. אחד הרצפים הגדולים ביותר בתולדות במאי: עשר שנים רצופות, בין 1950 ל-1960, של יצירות מופת אחת אחרי השנייה. אגב, אני כמעט בטוח שהצעתי את ההצעות האלה כבר קודם. אולי באמת מחוות כאלה קל יותר לערוצי הסרטים לערוך מאשר לסינמטקים. אולי לעולם לא נראה שוב את "מלכוד 22 " או את "הדירה" על מסך גדול.

אגב, בימים אלה מתקיימת מחווה מצוינת וחשובה לכמה מהסרטים של ז'אן-פייר מלוויל בסינמטקים של חולון והרצליה. כדאי מאוד לא להחמיץ.

אז יאללה, בואו נעזור לסינמטקים לתכנן את תוכניית 2011-2012 ונארגן לנו רשימת משאלות  איזו רטרוספקטיבה הייתם רוצים שהם יארגנו? פרטו בתגובות.

בימים האחרונים אני מנסה להצליב מכמה וכמה מקורות שונים האם הנתון שדווח עליו ביום א', ש"זוהי סדום" מכר בסוף השבוע 100,000 כרטיסים, אמין או לא. הטוקבקיסטים האנונימיים באתר ניסו לטעון שאין סיכוי, שזה הכל איזשהו דיל שטני של קשת או שקר מוחלט של האחים אדרי. אני נוטה פחות לזלזל בדיווחי מפיצים, בגלל שלדיווח כזה יש משמעויות רבות, שאינן יחצניות: למשל, מס הכנסה. או, למשל, מול הקרן שסייעה במימון הסרט ותדרוש לקבל את חלקה חזרה על סמך הדיווח הזה. גם דיווח על מכירות כרטיסים לסרטים הוליוודיים לא יכול להיות לגמרי מומצא: המספר הזה מועבר מדי שבוע לאולפנים, שדורשים את חלקם מרגע שסרט מוכר מעל כמות כרטיסים מסוימת. מה שמפיצים בארץ כן עושים הוא לעיתים קרובות להקדים את המאוחר. אם הם צופים שסרט מסוים יחצה את קו המאה אלף בסוף השבוע, אם יפרסמו "מאה אלף כבר ראו ונהנו" כבר ביום שלישי.

בכל מקרה, ביררתי עם כמה ממתחרי יונייטד קינג שעורכים גם הם אומדנים לגבי מכירות כרטיסים, ואפילו הם הודו שהמכירות של "זוהי סדום" היו אסטרונומיות בסוף השבוע, וגם אם זה היה 90,000 ולא 100,000, עדיין זה מספר חסר תקדים. ואם המתחרה אומר, אז אני פחות מרגיש שמשקרים לי.

אגב, כשמגיעים לסינמה סיטי, מבינים איך נראה המספר הזה, 100,000, בשטח. סינמה סיטי היא למעשה "זוהי סדום סיטי". הסרט מוקרן בימי חול 15 פעמים ביום! ביס פלאנט – שאמורים להיות המתחרים הצ'ילבות עושה להם רע לעזור למפיץ המתחרה להצליח – הוא מוקרן 11 פעמים ביום. תכפילו את זה בכמעט 40 בתי קולנוע ברחבי הארץ, ותראו שלמעשה יש רק סרט אחד שמוקרן השבוע בארץ.

אבל יש עוד: "התחלה" נשאר במקום השני וירד קלות ל-38,000 כרטיסים. הוא נמצא כבר ב-170,000 כרטיסים מאז עלייתו. "גנוב על הירח" במקום השלישי עם 20,000 כרטיסים. ו"פעם הייתי" חצה בשבוע שעבר את קו 200,000 הכרטיסים. רף שגם "התחלה" וגם "זוהי סדום" אמורים לחצות בסוף השבוע הקרוב.

יצאה ההודעה הרשמית: "תמרה דרו", סרטו של סטיבן פרירס, יהיה סרט הפתיחה של פסטיבל חיפה שייפתח ב-23 בספטמבר ויינעל ב-30 בספטמבר (שמחת תורה). הסרט, בכיכובה של ג'מה ארטרטון, הוקרן בפסטיבל קאן ויגיע לחיפה הישר מפסטיבל טורונטו. הביקורות עליו אחרי קאן היו אוהדות למדי והם ציינו את אופיו הקליל והוודי-אלני של הסרט. סרט הנעילה, שאותי מסקרן הרבה יותר, הוא "גנב עירוני" ("The Town"), שביים בן אפלק, ושיגיע לפסטיבל הישר מפסטיבל ונציה (ויש כאלה באמריקה שכבר מנסים לדחוף אותו כאחד מסרטי האוסקרים של השנה). אל תצחקקו: אפלק ביים את "נראתה לאחרונה" שהיה מצוין.

עוד בפסטיבל: מחווה לג'ון יוסטון, עם הקרנות ל"המלכה האפריקאית", "מולן רוז'", "האיש שרצה להיות מלך" ו"המתים". אני לא חסיד גדול של יוסטון, וממילא אלה הסרטים שלו שאני פחות מחבב (חוץ מ"המתים", סרטו האחרון, שהוא נפלא ועדין ומרגש).

בשורה טובה: אחרי שתהיתי בזמן פסטיבל ירושלים איפה הסרט התיעודי על הצלם ג'ק קרדיף, שצילם את "הנעליים האדומות" (שהוקרן בירושלים), הוא נמצא: הוא יוקרן בחיפה.

וויי, איזה יום חדשות חלש. כלום לא קורה? הנה סיכומון של כמה כותרות מהיומיים האחרונים:

– השחקנית פטרישה ניל הלכה לעולמה שלשום בגיל 84. העולם זוכר אותה כזוכת האוסקר על תפקידה ב"האד" מול פול ניומן. אני פשוט לא זוכר את הסרט הזה. כנראה שמעולם לא ראיתי אותו. אבל אני זוכר אותה כשכנה מקומה 2 ב"ארוחת בוקר בטיפאני". ובעיקר, כמי שהיתה המון שנים אשתו של רואלד דאהל ("צ'רלי והשוקולדה", "ג'יימס והאפרסק הענק", "מר שועל המהולל"), שהיה הסופר האהוב עליי בילדותי. ג'פרי וולס, בהספד משונה, טוען שנראה לו שהיא בטח היתה טובה במיטה. ומספר שחייה היו גדושי טרגדיות. אגב, בצירוף מקרים לגמרי, חפשו את רואלד דאהל מוזכר באייטם נוסף בפוסט הזה.

– נירית אנדרמן סיכמה אתמול היטב את גל עיבודי הספרים שעומד להציף את מסכי הקולנוע הישראלי בשבועות הקרובים. היא גם מאבחנת נכון שזה כל הנראה גל חד פעמי, ולא תחילתו של גל. כי למרות העובדה שקרנות הקולנוע החליטו לקדם תמיכות יוזמות בעיבודי ספרים, על העיבודים ל"התגנבות יחידים" ו"ספר הדקוק הפנימי" עובדים יוצריהם כבר קרוב לשמונה שנים. גם "התפרצות X" הוא פרויקט עם היסטוריה, שהתחיל עוד בחייו של רפי בוקאי ז"ל. אנדרמן גם שואלת נכון: איך זה שיש כל כל הרבה עיבודים ליהשע קנז ודויד גרוסמן, אבל אפילו לא אחד למאיר שלו? ובסקירת העיבודים שנמצאים בעבודה, נדמה לי שהיא השמיטה את העיבוד של תמר מרום ורם נהרי ל"מקימי" של נועה ירון-דיין. וההתלהבות מהעיבוד המתקרב של ארי פולמן לסטניסלב לם היא המשך ישיר לעובדה שפולמן, יחד עם אורי סיון, כבר עיבדו רומן צ'כי על טבעי ל"קלרה הקדושה".

– ניקי פינק מפרסמת אימייל ששלח ג'פרי קצנברג לכל עובדי דרימוורקס אנימיישן, בו הוא כותב, כמו בלוגר לכל דבר, דיווח טלגרפי וקצרני על שלל הפרויקטים של החברה והסטטוסים שלהם. מסקרנת במיוחד הידיעה שהוא חושף שם שנוח באומבך ("גרינברג", "חיים בין השורות" ומי שכבר היה שותף לתסריט של סרט אנימציה: העיבוד של ווס אנדרסון ל"מר שועל המהולל" של רואלד דאהל) משכתב בימים אלה את התסריט ל"מדגסקר 3 ". הוא כנראה פשוט אוהב לעבוד עם בן סטילר. קצנברג נשמע נלהב מהרעיונות התסריטאים שהוצגו לו מהצוות של "הדרקון הראשון שלי 2 " (זה יהיה "הדרקון השני שלי", נכון?). הוא מעדכן גם על הפרויקטים "טורבו", "גארדיאן" ו"קרודס", שנמצאים בשלבי כתיבה ועיצובי דמויות. והוא מעדכן ש"מגה מיינד" (שטריילר שלו כבר מוקרן בארץ) וש"קונג פו פנדה 2 " כבר נמצאים רגע לפני השקה.

קרה משהו מעניין שהחמצתי?

זוכרים את "התחלה"? סרט קטן וצנוע שהעסיק אותנו רק לפני כשבועיים? אז הנה עוד קצת עליו: דיווח מפורט של כתב עת לענייני אפקטים על מלאכת בניית המודל המוקטן של מבצר/הכספת בהרי השלג ופיצוצו.

אפרופו "התחלה": מהדיווח של מפיציו לאולפני וורנר אני לומד שבסוף השבוע השני שלו בארץ ראו אותו בדיוק אותה כמות אנשים שראו אותו בסוף השבוע הראשון, קרי, 45,000 איש. מרשים. בעשרה ימים ראו אותו 107,000 איש.

ובשעה שבאמריקה "צעצוע של סיפור 3 " הוא לא רק סרט האנימציה הכי קופתי של השנה, אלא גם הסרט הכי קופתי לשנת 2010 בכלל בינתיים (הוא תכף חוצה את קו 400 מיליון הדולר), בישראל בשבוע שעבר עקף אותו "שרק לנצח", והוא כעת סרט האנימציה הכי פופולרי בישראל לשנת 2010. אבל זה צמוד. הפער ביניהם, נכון לסוף השבוע שעבר, היה כ-400 כרטיסים לטובת "שרק לנצח". האם זה עוד יתהפך עד סוף הקיץ?

===========

האם דיוויד פיפלס, התסריטאי של "בלייד ראנר" (ו"בלתי נסלח") עובד על תסריט ל"המלחמה הנצחית", אחד הסרטים הבאים של רידלי סקוט?

===========

על איזה פרויקט משותף עובדים ג'יי.ג'יי אברמס ובונג ג'ון-הו?

===============

"אווטאר" חוזר לחיינו. ב-27 באוגוסט ייצא "אווטאר" שוב להקרנות תלת מימדיות בארצות הברית, עם תשע דקות נוספות שקמרון קיצץ מהסרט המקורי. אין לי מושג אם זה יקרה גם בישראל (אין להקרנות החוזרות האלה זכר באתר של א.ד מטלון או יס פלאנט). וג'יימס קמרון חושב לתחיל לעבוד על "אווטאר 2 " ועל "אווטאר 3 " במקביל, ברגע שהוא יסגור חוזה על הפקתם מול אולפני פוקס.

===================

"חיים בימי מלחמה" של טוד סולונדז, מעין סיקוול ל"אושר", וכמעט סרט ישראלי אפשר להגיד, ייצא בסוף השבוע הקרוב. שם הסרט הוא גם שמו של שיר אותו שרה בסרט דמותה של ג'וי (אותה מגלמת בסרט הזה שירלי הנדרסון). אין קשר לשיר של טוקינג הדס באותו שם. את השיר כתבו סולונדז (מילים) ומרק שיימן (לחן) אבל הביצוע בכותרות הסיום הוא של דבנדרה בנהרט ועם הפקה מוזיקלית וקולות רקע של בק. הנה הוא להאזנה:

ראיתי סוף סוף את "מבול" של גיא נתיב, ובכך סיימתי את הצפייה בכל חמשת המועמדים בקטגוריית הסרט הטוב בפרסי אופיר. הצפייה בסרט יצרה אצלי שרשרת אסוציאטיבית של מחשבות:

א.

בתוך כחודש יוצאים בארץ שלושה סרטים ישראליים שמציעים פראפרזות על ארבע הפרשות הראשונות של ספר "בראשית": "ארץ בראשית" מגיב לפרשת "בראשית". "מבול" מצטט ארוכות מפרשת "נח". ו"זוהי סדום" משתמשת בלא מעט אלמנטים עלילתיים מהפרשות "לך לך" ו"וירא". הקולנוע הישראלי מתחזק?

ב.

נחמד "מבול". אבל רגע: צחי גראד, רונית אלקבץ, שני אחים ופסי רכבת? זה לא אח תאום של "ציון ואחיו" של ערן מרב משנה שעברה. ולאן נעלם הסרט ההוא, שזכה להתעלמות לא מוצדקת? ואם "מבול" מועמד, למה "ציון ואחיו" לא היה מועמד.

ג.

כאמור, "מבול" נחמד מאוד. אבל לטעמי האישי "התגנבות יחידים" טוב וחשוב ממנו, ולו בעיניי הגיע יותר להיות אחד מחמשת הסרטים הסופיים. אבל, חברי אקדמייתנו לא מחפשים הברקות, הם מחפשים רגש. וברגש, "מבול" אכן מנצח את "התגנבות יחידים".

ד.

באופן משונה יוצא שהבחירה של חברי האקדמיה בחמשת הסרטים המובילים לפרס אופיר היא כמעט אקט של אצירה אמנותית. שלושה מהסרטים בחמישיה מתכתבים זה עם זה באופן די מפתיע: "פעם הייתי", "הדקדוק הפנימי" ו"מבול". שלושתם סרטים על נערים. שני הראשונים מספרים על נערים בשנות הששים שמתמודדים עם צלקות השואה של המבוגרים סביבם. שני האחרונים מציגים דמות שהולכת ומתכנסת לתוך עצמה, ובשניהם המצוקה הזאת באה לידי ביטוי בשוטים של נער בתוך סירה.

ה.

וזו גם שנת הבר מצווה: גם "מבול" וגם "הדקדוק הפנימי" (וגם "חיים בזמן מלחמה" של טוד סולונדז שעולה בארץ בסוף השבוע) עוסקים בגיבור רגע לפני טקס בר המצווה שלו. וב"מבול" הגיבור מתאהב בבתו של הרבי שמלמד אותו את הקריאה בתורה. ראיתי את זה השנה גם בסרט הסטודנטים "שומר הברית", שגם הוא עוסק בגיבור רגע לפני הבר מצווה שלו.

ו.

בקשה לבמאים ולתסריטאים בארץ ובעולם: נא להפסיק עם סצינות בהן מישהו מתקשר לביתו של הגיבור ומשאיר הודעה על המשיבון הקולי, אותה אנחנו שומעים בקול רם והיא מספקת לנו מידע לאקספוזיציה או לנקודת מפנה עלילתית. די, אין יותר משיבונים כאלה, עם קלטות ורמקולים. הכל עכשיו זה תאים קוליים. זה כמעט כמו למקם סרט בהווה ולגרום לגיבור להיפצע מפיצוץ הפרימוס שלו. ובהזדמנות זו: מאיזו עדה מגיע משפחת רושקו, גיבורת "מבול"? כי חוץ מתימנים, אני לא מכיר אף עדה שמנהגה לקרוא בעלייה לתורה בבר מצווה את הפרשה כולה, ולא רק את המפטיר וההפטרה. נכון, תחילת הפרשה, העוסקת בנוח והמבול, מהווה מוטיב חוזר לאורך הסרט, ואילו המפטיר – שכבר עוסק בגניאולוגיה של הדורות בין נוח לאברהם – כבר לא לרלוונטית לסרט, אבל בכל זאת: רוב עצום מהצופים (הבנים) בסרט עברו טקס בר מצווה, או לפחות נכחו באחד, לא? למה להציג משהו שכל כך הרבה אנשים יודעים שהוא לא מדויק. אפילו בסצינת העלייה לתורה ב"יהודי טוב" עשו את זה נכון יותר (ומכיוון שהגיבור ב"מבול" קורא את הפרשה מתחילתה, זה אומר לי שמשפחתו לא רק ממוצא תימני, אלא שהם גם כהנים). אם יש מנהג אחר שאני לא בקיא בו, אשמח ללמוד.

עדכון: עדכנו אותי בתגובות ובמייל שקיים מנהג שלא הכרתי גם בקרב משפחות שאינן תימניות של קריאת הפרשה כולה על ידי נער הבר מצווה. השכלתי, ואני חוזר בי מהסתייגותי. אני משאיר את הדיון בנושא כאן בתקווה שמי שיצפה בסרט ויתהה בקשר לכך יוכל למצוא כאן תשובה לתהייה.

ז.

אבל אניח לקטנוניות, כי בסרט בהחלט משהו עדין ויפה. יש בצילום כמה רגעים מלאי השראה של פיוט והתבוננות מקסימה בטבע. והכי חשוב, הסרט חשף בפניי מוזיקאי שלא הכרתי ועכשיו אני מאזין לו לא מעט. בזכות העובדה שהסרט הוא קופרודוקציה עם קנדה, מלחין הסרט הוא זמר קנדי בשם פטריק ווטסון, והמוזיקה שלו מקסימה מאוד. הייתי מביא אותו להופעה בארץ בסמוך לבכורת הסרט. הנה שיר שלו:

הנה הגיע הקומוניקט: על פי דיווחי חברת יונייטד קינג בארבעת הימים הראשונים להקרנת "זוהי סדום" (חמישי עד ראשון) נמכרו למעלה מ-100,000 כרטיסים, ומדובר בשיא של כל הזמן לפתיחה של סרט ישראלי. משה אדרי מצוטט בקומוניקט כמי שאומר שמדובר בשבירת שיא גם ביחס למכירות כרטיסים של מיתולוגיות ישראליות כמו "אסקימו לימון", "גבעת חלפון אינה עונה" ו"צ'רלי וחצי".

אוקיי, זה הקומוניקט. עכשיו בואו נעמיק בו. קודם כל, היום יום ראשון, כך שלא הגיוני שכבר נספרו הכרטיסים שטרם נמכרו, נכון? כך שאני מניח שהקומוניקט מדווח על צפי מכירות, כולל של היום, ולא על נתון סופי וספור (נהוג באמריקה לפרסם בראשון בבוקר הערכות לסוף השבוע כולו, תוך הסתמכות על כמות מכירות צפויה של יום ראשון, שהוא תמיד יותר חלש בכמה וכמה אחוזים מיום שבת. ביום שני בבוקר מתפרסמים הנתונים הסופיים). שנית, כשמפיץ מפרסם שנמכרו 100,000 כרטיסים, לרוב זה אומר שנמכרו 80,000 כרטיסים. שלישית, בימי "גבעת חלפון" ו"אסקימו לימון" לא הפיצו סרטים ישראליים ב-39 עותקים, ולא היו מקיימים עשר הקרנות ביום אחד, אז לא היה סיכוי ממילא להגיע למספרים כאלה בסוף שבוע אחד, אז ההשוואה לא רלוונטית. עניין ההפצה הרחבה-מאוד של סרטים ישראליים – בסביבות ה-30 עותקים – התחיל רק ב-2004 עם "סוף העולם שמאלה". משה אדרי היה מהנדס ההפצה גם אז. אין מה לומר, האיש יודע להפיץ סרטים ישראליים. רביעית, למיטב ידיעתי, הפתיחה הגדולה ביותר של סרט ישראלי אי פעם היתה שמורה עכשיו ל"בופור", שמכר למעלה מ-30,000 כרטיסים בסוף השבוע הראשון שלו.

ואחרי כל זה, גם אם לבסוף יתברר ש"זוהי סדום" מכר רק 80,000 כרטיסים בסוף השבוע הראשון, זו עדיין פתיחה פנומנלית. לעיתים נדירות מאוד תמצאו סרט כלשהו שמצליח להביא כמות כזו של קהל בסוף שבוע ראשון. פתיחה של 50-60 אלף צופים בארץ נחשבת עצומה ונדירה ("אווטאר" מכר 79,000 כרטיסים בסוף השבוע הראשון שלו). אז למעלה מזה? זה באמת הישג. ההישג הזה מבטא בעיקר את כוחו של המותג והבאתו לידיעת הקהל. סרטים ישראליים, בדרך כלל, מגיעים לידיעת הקהל באיטיות. "זוהי סדום" מוכיח שישראל היא כמו אמריקה: מותגים מוכרים עובדים מצוין אצל הקהל. אבל את העדות להאם הקהל אהב את הסרט או לא נקבל רק בסוף השבוע השני. אם המספר יישאר יציב, או יירד באופן לא דרמטי מדי, זה אומר שאלה שיצאו מההקרנה דיווחו לחבריהם שמדובר באחלה סרט, ואז מגיעים הגלים השניים והשלישיים לאולמות. בסרטים ישראליים סטנדרטיים, כאלה שהפכו ללהיטים גדולים, משבוע שני או שלישי, נרשמת דווקא עלייה במכירות, כי הקהל סומך בעיקר על חבריו ולא על מודעות או על ביקורות. בסרטים הוליוודיים, עיקר ההכנסה מגיעה בשבוע הראשון (בישראל אין עדיין מנטליות של הסתערות על קולנוע דווקא בסוף השבוע הראשון), ואז מתחילה ירידה הדרגתית. ירידה איטית במקרה של סרט אהוב ומצליח. ירידה דרמטית במקרה של סרט שהקהל יצא ממנו מבואס ומזהיר את חבריו מפניו. לכן, יהיה מסקרן לראות האם מפיצי "זוהי סדום" יטרחו להוציא קומוניקט על נתוני מכירות גם ביום ראשון הבא בבוקר. אם כן, זה אומר שהקהל מבסוט. אם לא, זה אומר שהיתה צניחה דרמטית במכירות בסוף השבוע השני.

מצד שני, קל לי למדוד כאן בבלוג איך הסרט עובד. מאז יום חמישי בערב כמות הכניסות שיש לי לבלוג באמצעות מילות החיפוש בגוגל "דע אותי זוהי סדום להורדה" היא אסטרונומית, והקובץ שהעליתי (בלעדית) כבר שוכפל אינספור פעמים ברחבי הרשת וביו-טיוב. אז נראה שבני ה-13 מבסוטים לאללה.

פורסם ב"פנאי פלוס", 4.8.2010

ראשית, ענייני תרגום. זה לא מפסיק לשעשע אותי עד כמה מפיצינו מבוהלים מהמילים "חג המולד". הסרט הצרפתי "חג מולד שמח" הפך ל"חג שמח". הסרט "סיפור חג המולד" הפך ל"סיפור חג". ועכשיו, “יום שלישי אחרי חג המולד" הפך ל"יום שלישי, אחרי החגים". החגים! ראש השנה, סוכות, כאלה. מצחיקים.

כמובן שמפתה מיד להתחיל את הדיון ב"יום שלישי וגו'” בתזכורת שהוא חלק מהגל הרומני החדש ששטף את פסטיבלי הקולנוע בשנים האחרונות, וזכה לייצוג נאה למדי גם על מסכי הקולנוע בארץ (“4 חודשים, 3 שבועות ויומיים", ו"12:08 מזרחה לבוקרשט") ובפסטיבלים (“מותו של מר לזרסקו”, “משטרה, שם תואר”), אך בעוד הסרטים ההם הציגו דרמה ריאליסטית בעלת מימד חברתי או פוליטי, הסרט הזה הוא פשוט דרמה משפחתית אינטימית וקאמרית, שהקונטקסט הפוליטי היחיד שאפשר לקרוא מתוכה זה פרופיל של הבורגנות הרומנית של ימינו, 20 שנה אחרי המהפכה האנטי-קומוניסטית. למעשה, אין שום דופי ב"יום שלישי". הוא עשוי היטב עם משחק רגיש ועדין ויכולת התבוננות יפה, המאפיינת את הקולנוע הרומני החדש, כזה היוצר אינטימיות כמעט מיידית עם הדמויות. הבעיה היחידה היא שהסרט לא נורא מעניין או ייחודי. הוא נחמד, נעים, עדין, ויש בו קונפליקט עז – גבר נשוי מתאהב בבחורה צעירה, במשך רוב הסרט הוא מזגזג בין הנשים, לשמחתם של הצופים והצופות שרואים את הנאהבים בעירום מלא, ולבסוף הוא צריך להחליט במי הוא בוחר – אבל נדמה שלסרט אין דופק. אני מדמיין את החומר הזה בידיו של קלוד סוטה, למשל, וליבי נקרע. אבל כאן, אני מתבונן מבחוץ, מנותק. הבחירה של הגיבור, אגב, אינה זו הצפויה, ולכן הסרט כן מצליח להיות מעט מקורי יותר מהצפוי, ואולי גם (לבסוף) קצת קורע לב. אבל בסופו של דבר זו עוד דרמה דומסטית בניחוח צרפתי, אבל תוצרת רומניה. דרמה על תשוקה גדולה, מטלטלת משפחות ומחרבת חיים, אבל הסרט עצמו כמעט אדיש מרוב חוסר תשוקה.

ואגב, מה הקטע של רומן של גבר עם רופאת שיניים? גם ב"יום שלישי אחרי החגים" וגם ב"עשבים שוטים" יש עניין כזה. קינקי.