מתברר שלמארק איווניר יהיו השנה שני סרטים בפסטיבל טורונטו. חוץ מ"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", עליו דיווחתי אתמול, איווניר משתתף בתפקיד משנה גם ב"בונראקו", סרטו השני של גיא משה, במאי ישראלי שפועל בלוס אנג'לס (סרטו הקודם, "הולי", הוקרן בתחילת השנה בסינמטקים). "בונראקו" הוא אחד הסרטים שיוצגו במסגרת הקרנות החצות של פסטיבל טורונטו, המוקדשות לסרטי אימה ופולחן. וודי הרלסון, דמי מור וג'וש הרטנט מכבים בסרט, שהפיק רם ברגמן ושצילם חואן רואיז-אנשיה (צלם ספרדי שבתחילת שנות התשעים עשה עבודות נורא יפות עם דיוויד מאמט ומייק פיגיס).

ובמסגרת פינתנו "מה קורה עם ישראלים בתעשיית הקולנוע האמריקאית" נצרף לפוסט לא רק את גיא משה אלא גם את מיטל דוהן. סרט עצמאי שהיא משתתפת בו, בשם "מונוגמיה", נקנה להפצה באמריקה על ידי החברה של אדם יאוך (שמפיצה ממחר את "שתיקת הארכיון" של יעל חרסונסקי והפיצה לפני כן את "הגלגול" של נתי ברץ). "מונוגמיה" הוא סרטו העלילתו הראשון של דיינה אדם שפירו, שביים את הסרט התיעודי "כדור רצח". דוהן מגלמת בסרט אשה אקסהיביציוניסטית המפתה את גיבור הסרט, שנמצא רגע לפני נישואיו. (תודה לעמית איצקר על הלינק).

================

תגידו שלום לרוני מארה, והתחילו לשנן כבר היום את שמה. מארה לוהקה אתמול לתפקיד הראשי בגרסה האמריקאית של דיוויד פינצ'ר ל"נערה עם קעקוע דרקון". מארה, שתפקידה המרכזי ביותר עד היום היה ברימייק ל"סיוט ברחוב אלם", תגלם את ליזבת סלנדר, גיבורת ספריו של סטיג לרסון. פינצ'ר ומארה נפגשו כבר על הסט של סרטו החדש, "הרשת החברתית", שייצא באמריקה בסתיו. בגרסה השבדית של הסרט, שהכניסה עד כה מעל מאה מיליון דולר בעולם (ותצא בארץ בשבוע הבא), גילמה נומי ראפאס את דמותה של סלנדר, והיא כבר נפגשת עם מפיקים אמריקאיים לקראת השקת הקריירה ההוליוודית שלה. את דמותו של מיקל בלומקוויסט יגלם דניאל קרייג. הצילומים יתחילו בקרוב בשבדיה על פי התסריט של סטיב זייליאן. פינצ'ר מבטיח שהוא מתכנן לשמור על הסקס והאלימות של המקור ושהסרט יהיה למבוגרים. לא קראתי את הספר, אבל הסרט השבדי, שבויים על ידי נילס ארדן אופלב, היה די בינוני לדעתי, ולרגעים ממש בלתי נסבל. יהיה מעניין לראות איך פינצ'ר וזייליאן, שנראה שהם חושבים להיצמד למקור הספרותי, ישדרגו את הגרסה הקולנועית השבדית (שנמשכת שעתיים וחצי).

ו"הרשת החברתית", אגב, יהיה סרט הפתיחה של פסטיבל ניו יורק באוקטובר. סרטו החדש של קלינט איסטווד, "Hereafter", סרטו הרביעי של איסטווד תוך שנתיים, יהיה סרט הנעילה.

ועוד באוקטובר: אלבום חדש לבל אנד סבסטיאן.

יו, כמה דואר. כולה סוף שבוע בשמש, וכשאני שב תיבת האימייל גדושה עד להתפקע. חשבתי שבאוגוסט לא קורה כלום. ובכן, מתברר שקורה. הנה כמה מהאייטמיםשמצאתי הבוקר באימייל שלי. יש שם כמה דברים מעניינים למדי:

1.

מקור אמין למדי המקורב לפסטיבל טורונטו מעדכן אותי ש"פעם הייתי" של אבי נשר יוקרן בבכורה בינלאומית בפסטיבל טורונטו באמצע ספטמבר. כרגע, הסרט הישראלי היחיד שכבר דווח עליו שיוצג בטורונטו הוא "חיים יקרים", הדוקומנטרי המרגש והמטלטל של שלומי אלדר (לעומת זאת, יהיו לפחות שני סרטים לא-ישראליים שצולמו בישראל ושעוסקים בסכסוך הישראלי הפלסטיני. אחד מהם הוא "מיראל" העלילתי של ג'וליאן שנאבל, ויש גם סרט תיעודי שצולם בעזה). כלומר, כרגע "פעם הייתי" הוא הנציגות העלילתית הראשונה בטורונטו, אבל אני שומע שייתכן ולא היחידה: "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" של ערן ריקליס ככל הנראה גם יוצג שם. עוד לא פניתי לבקש תגובות מנשר ומריקליס כדי לוודא את האייטם, אבל המקור מאוד אמין וממילא אני מניח שתוך כמה ימים תצא הודעה רשמית מטעם פסטיבל טורונטו.

2.

ועוד בענייני "משאבי אנוש": הסרט זכה בפרס הציבור בפסטיבל לוקרנו. שידור חוזר של "הכלה הסורית" שזכה באותו פרס. אבל הזוכה הגדול של פסטיבל לוקרנו, הסרט שיצא עם ברדלס הזהב, הוא הסרט הסיני "חופשת חורף", שגם זכה בפרס פיפרסקי מטעם מבקרי הקולנוע בפסטיבל. הסרט הקנדי "קרלינג" זכה בפרס הבימוי ובפרס השחקן.

יוצרי "הממונה על משאבי אנוש" ושחקניו בהקרנה בפיאצה גרנדה בלוקרנו בשבוע שעבר

3.

"זוהי סדום" חצה בשבת את קו 200,000 הכרטיסים, מוסרת הודעה לעיתונות שחיכתה במייל. אני עדיין רוצה לדעת כמה כרטיסים הוא מכר בסוף השבוע השני (חמישי עד ראשון) ועד כמה הסרט ירד מסוף השבוע הראשון לשני. אני כן יכול להעיד שבסוף שבוע באילת – סדום של ימינו – הסרט היחיד ששמעתי בני נוער במיני-מרקטים מדברים עליו – או שהם ראו או שהם רוצים לראות – היה "זוהי סדום". אבל רגע: אם הוא עדיין באיזור ה-200,000 כרטיסים זה אומר שרשמית, הסרט הישראלי הקופתי של השנה הוא עדיין "פעם הייתי", שהגיע ל-230,000 כרטיסים. אני מניח שמחר-מחרתיים זה כבר יתהפך.

4.

עוד מייל שחיכה לי בתיבה הוא המכתב השנתי מגידי אורשר, יו"ר תא מבקרי הקולנוע באגודת העיתונאים, שמזמין את מבקרי הקולנוע בארץ להשתתף במשאל המבקרים השנתי לקביעת הסרט הישראלי הטוב ביותר, השחקן והשחקנית הישראליים הטובים ביותר, והסרט הלא-ישראלי הטוב ביותר שהוצגו בשנה האחרונה (מאוגוסט עד אוגוסט). אני צריך לשבור קצת את הראש על זה. לגבי הסרט הזר, נראה לי צפוי למדי ש"סרט לבן" של מיכאל האנקה יזכה. והאמת, אני עצמי מתלבט בינו ובין "התחלה" של כריסטופר נולן, שני הסרטים היחידים שקיבלו ממני חמישה כוכבים השנה. לגבי הסרט הישראלי, גם כאן אני בדילמות. 18 סרטים ישראליים הוצגו בשנה האחרונה בבתי הקולנוע – מ"אילי ובן" ועד "זוהי סדום". אין לי ספק ש"עג'מי", שיצא בספטמבר שעבר, יהיה הזוכה במשאל המבקרים. אבל אני מתלבט בינו, בין "לבנון" ובין "פעם הייתי" – שלושת הסרטים הישראלים שהכי התפעלתי מהם השנה. יש לי עוד כמה ימים להתלבט. אני כן יודע שאני משתתף במשאל הזה כבר כמה וכמה שנים ועוד מעולם לא קרה שסרט שאני בחרתי בו היה הסרט שזכה במשאל. יש לי תחושה שכך יקרה גם השנה. לגבי השחקנים, אני קצת יותר מפוקס: אדיר מילר על "פעם הייתי" כשחקן, וריימונד אמסלם על "שבע דקות בגן עדן" כשחקנית יהיו הבחירות שלי. אין לי מושג מי יזכה.

5.

"שתיקת הארכיון" של יעל חרסונסקי יוצא בפילם פורום בניו יורק מחרתיים, וחרסוסקי מתראיינת ל"אינדי-ווייר" ומודה: כל הבלאגן אם הסיווג למבוגרים בלבד והערעור שדובר בו לא מעט בשבועות האחרונים בקשר לסרטה היה גם חיובי מבחינתה – הוא גרם ללא מעט אנשים לשים לב לסרט שלה. צודקת לחלוטין: לא קל להשיג תשומת לסרט תיעודי המופץ בבתי קולנוע באמריקה. ויותר מזה: תחושת העוול שנעשתה כאן, והמרמור כלפי ה-MPAA ששוב מוכיח כמה הוא מכאני ושמרני, בהחלט יעזרו לחרסונסקי ולסרטה באמריקה בהמשך השנה, כשהסרט ישתלב ברשימות המועמדים לפרסי סוף השנה. אבל רגע, היא לא לבד. גם הסרט התיעודי "הסיפור של טילמן" חטף מה-MPAA סיווג לבני 17 ומעלה (אלא אם הם מלווים על ידי מבוגר), וגם כאן היה ערעור שנדחה. במאי הסרט הוא אמיר בר-לב, שלמרות שמו הסופר-ישראלי, הוא איננו (כנראה שהוריו הם ישראליים לשעבר). גם "הסיפור של טילמן" – העוסק בפאט טילמן, שנטש קריירת פוטבול משגשגת כדי להתגייס לצבא האמריקאי ונהרג בעירק בנסיבות עמומות – הוא אחד הסרטים התיעודיים הכי מדוברים של השנה. כך שכרגע, בין הסקנדלים שסביבם ובין התהילה שסרטיהם מקבלים, עוד יש סיכוי שברשימת המועמדים לאוסקר בקטגוריה התיעודית השנה יהיו שמות שלמגישים יהיה קצת קשה להגות: אמיר בר-לב ויעל חרסונסקי.

6.

עידו קינן הלך לקולנוע דיזנגוף, התבאס מריח השתן, כתב מכתב תלונה, קיבל מכתב תשובה והתבאס בריבוע. אז הוא הפך את זה לפוסט בבלוג שלו. ספוילר: קולנוע דיזנגוף עומד להיסגר, הבלוג של עידו קינן לא.

7.

האם אמיר קוסטוריצה מתכנן לצלם סרט חדש בישראל? זה מה שמשתמע ממודעת דרושים שהתפרסמה באתר "תעשייה": "לסרט בבימויו של "אמיר קוסטוריצה" ("שעת הצוענים" "חתול שחור, חתול לבן") שיצולם בארץ בין התאריכים נובמבר 2010 לפברואר 2011 דרושים דמויות ייחודיות, ניצבים, וביטים. בני כל הגילאים המינים והצבעים". כדי לשלוח מייל באתר שם צריך להירשם, אז אם אתם חושבים שאתם מתאימים להיות מלוהקים לפריק שואו של קוסטוריצה, חפשו את המודעה. אבל זה אמיתי? קוסטורציה יצלם בישראל, או שיש כאן איזשהו בלוף? ואולי זה באמת "אמיר קוסטוריצה" (במרכאות) ולא אמיר קוסטוריצה הבמאי המפורסם.

המודעה לסרט של "אמיר קוסטוריצה", מתוך אתר "תעשיה"

8.

לפני כששה שבועות הייתי אחד מ-400 אנשים שנשאלו על ידי "טיים אאוט" מה היתה היצירה הישראלית שהכי השפיעה עלי בעשור האחרון. מכיוון שבחודשים האחרונים השתתפתי בכמה וכמה משאלי "הסרט הטוב ביותר של העשור" החלטתי שאני מנצל את השאלה הפתוחה ולא ממחזר תשובות קולנועיות, שבהם אני ממילא חושב כמו כולם – "חתונה מאוחרת", "ואלס עם בשיר" וכו' – ובחרתי דווקא דיסק. את "נקודה טובה" של שולי רנד. טוב, זה עדיין גם קצת בטריטוריית הקולנוע. מעולם לא ראיתי את רנד בהופעה חיה ומחר נראה לי שזה ישתנה. שולי רנד מגיע להופעה נדירה למדי בפורום אינטימי למדי במרכז תל אביב. זו תהיה הופעה פלוס שיחה, ומבטיחים לי שם כמה וכמה הפתעות מוזיקליות. ומכיוון שמדובר באירוע שקשור לחבר שלי, אני שמח כפליים לקדם אותו ולהסתקרן ממנו. אז אם אתם חובבי שולי רנד, בואו לראות אותו שר ומשוחח עם עופר גיסין (לפני כשנה הנחיתי שיחה בין רנד ובין גיסין בסינמטק תל אביב לפני הקרנת "אושפיזין"). זה קורה מחר, יום ג'. הנה כל הפרטים הפייסבוקיים, מתי, איפה, כמה ואיך מזמינים. אה, ובשבוע הבא: מאיר בנאי.

"המשוטט" הוא אחד הסרטים המרתקים שנעשו בישראל בשנים האחרונות. אני חושב ככה, מנהלי פסטיבל קאן כנראה גם חושבים ככה, שכן הוא הסרט הישראלי היחיד שהוקרן בפסטיבל השנה, וכנראה שגם שופטי פסטיבל ירושלים חושבים ככה, כי הם העניקו לסרט בפסטיבל האחרון את פרס סרט הביכורים הטוב ביותר ואת פרס הצילום. אז מי לא חושב ככה? קרנות הקולנוע, למשל, שתמכו בסרט ובסכום נמוך רק בשלב מאוחר של הפקתו, ולא זיהו את ייחודו מההתחלה. והמפיצים, שכן חולפים הימים והשבועות מאז קאן וירושלים ול"המשוטט" אין עדיין מפיץ. אז הם מקיימים השבוע הקרנות סינמטקיות חד פעמיות, בתקווה שאולי בעתיד יימצא פתרון קצת יותר יציב ורציף.  בשבוע שעבר הוא הוקרן בסינמטקים בחולון ובתל אביב. בחמישי (19.8) הוא יוקרן בסינמטק הרצליה ב-19:50.

לצופה המחפש סרטים קלים לעיכול ונוחים לצפייה נינוחה, יש להבהיר ש"המשוטט" אינו כזה. העובדה שמדובר באחד הסרטים הכי יפים ויזואלית שנראו באחרונה בארץ אינה מחפה על העובדה שמדובר בסרט שהוא טעם נרכש, שמייצג בהחלט את העשייה הבינלאומית העכשווית, אבל שבארץ אין לה זכר, לא בסרטים המופקים ובוודאי שלא בסרטים שמפיצי הארץ מביאים ארצה. לאורך רוב הסרט רואים את גיבור הסרט, יצחק, תלמיד ישיבה צעיר, הולך. והולך. והולך. בשוטים יפים עד מאוד, סימטריים, מדויקים, הממקמים אותו בקומפוזיציות מושלמות, בשעה שהוא הולך. ממה נובע חוסר המנוחה של יצחק? מצד אחד, הוא סובל מבעיות בריאות שמייסרות אותו מכאבים. מצד שני, הוא מנסה להבין מה היה חטאו הגדול של אביו, לפני שחזר בתשובה. יתכן שיצחק מרגיש שחטאי אביו רודפים גם אותו? למרות שהסרט מצולם בבני ברק, תל אביב וירושלים ועוסק ברובו בחברה החרדית, הסגנון של הסרט נראה כאילו הגיע מהקולנוע האסייתי שכה אהוב עכשיו בפסטיבלים, סגנון מנוכר, מהורהר, כזה שממקם את הצופה מחוץ לעלילה, ודורש ממנו לא הזדהות, אלא השתתפות מנטלית, השלמת פערים, צפייה ביקורתית.

ואכן, למרות שזה מסוג הסרטים שקהל רחב יסווג תחת הכותרת "לא קורה שם כלום", אני חשבתי שברובו “המשוטט" הוא מאותם אקספרימנטים קלנועיים/אסתטיים שחסרים לי בארץ, ולפיכך אני מעריץ את תעוזת יוצריו – הבמאי אבישי סיון והצלם שי גולדמן – לא רק לעשות אותו, אלא גם ללכת איתו עד הסוף. מה שכן, יש לי בעיה עם סופו. במקום בו האמורפיות היפהפיה של החלק הראשון הופכת לקונקרטיות מעיקה. שוב, הם פועלים על פי חוקי הז'אנר, אם "סרטי פסטיבל" יכול להיחשב ז'אנר. לא מעט מהסרטים בפסטיבלי הקולנוע – מבלגיה, טורקיה, הונגריה, טייוואן או סין – משתמשים בתחבולה הזאת: למקם את הצופה כמתבונן חיצוני בייצוג אסתטי של מציאות מנוכרת, ורק לקראת הסוף להטיח בו, אירוע מזעזע שצריך לטלטל אותנו. אני לא חסיד של שיטת ההלם הזאת, ואני חוש שהיא פוגעת בסרטים, ואפילו מחלישה את אמירתם. וכאן מצער אותי ש"המשוטט" בחר בדרך שבסצינת הפסטיבלית העולמית היא כבר בבחינת "צפויה". ולכן, עבורי לסוף הסרט – שפתאום דורש ממני מעורבות רגשית כלפי הגיבור – חלש באופן משמעותי, גם בדרמה וגם בסגנון, מרוב מה שקרה לפני כן. אבל גם בלי הבעיה הזאת, “המשוטט" הוא הפקה נדירה ויוצאת דופן. וגם מתסכלת: כי אם גם הקרנות, גם המפיצים וגם הקהל לא יודעים להעריך אותה, מה הסיכוי שמישהו אי פעם ינסה לעשות עוד משהו כזה בארץ?

פורסם ב"פנאי פלוס", 11.8.2010

יצאתי להתאווררות קצרה לסוף השבוע, גם כדי לנוח ממה שהיה אחד השבועות הכי עמוסים בתולדות הבלוג. לפחות השנה. הפעם הקודמת שנכנסו כל כך הרבה אנשים ל"סינמסקופ" – ובהם המון אנשים שנכנסו לבלוג לראשונה בחייהם – היתה בסוף דצמבר 2009, כשסיכומי העשור ויציאת "אווטאר" יצרו את הסופה המושלמת שהביאה לאתר אלפי קוראים חדשים שלא מגיעים אליו בשגרה. השבוע זה קרה שוב: הביקורת על "התחלה" הקפיצה את כמות הכניסות באתר אל מעל לממוצע השבועי, וכעבור שבוע היציאה של "זוהי סדום" הגיעה והכפילה את המספר. היכולת של הסטטיסטיקות של גוגל בבלוג להראות שיקוף של מה שקורה בעולם האוף-ליין לא רק מקסימה אותי, היא גם מראה לי שוב ושוב שגם עיתונים ובלוגים ומבקרים זקוקים לשלאגרים כדי שלעבודה שלהם תהיה איזושהי תהודה. גוגל אנליטיקס הוא חבל הטבור שממחיש לי עד כמה עבודת הבלוגר/מבקר איננה מתקיימת בוואקום, אלא היא קשורה באופן הדוק למה שקורה בחיים אמיתיים. כשאין סרטים טובים, כשאף סרט לא מצליח, אף אחד גם לא מתעניין בביקורות קולנוע. כולנו רקמה צלולואידית אחת.

חלק מהפוסטים שהביאו הכי הרבה קוראים השבוע, היו צפויים. למשל, ההחלטה שלי להעלות לאתר את "דע אותי" להורדה כרינגטון התגלתה כהברקה. מתברר שלא רק אני חשבתי שהוויץ הזה נורא מצחיק. "דע אותי", לצד הביקורת על "זוהי סדום" היו הפוסטים הכי נקראים השבוע, והביאו המון קוראים חדשים מגוגל (אני מהמר שצעירים מאוד). אבל להפתעתי, גם לפוסט על "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" היה רייטינג מטורף. כאן לא הבנתי למה.

אז אני נח קצת עד מחר ונותן לחדשים באתר להסתובב קצת ולקרוא לאחור. ולוותיקים, את ההזדמנות הרגילה לעדכן בתגובות מה קרה חדש בעולם הקולנוע בזמן שנמנמנתי.

למרות שחיבבתי את "גנוב על הירח", קשה להתעלם מהעובדה שהסרט הזה הוא קצת כמו מיטב הלהיטים של המון סרטי אנימציה אחרים. אבל שגם מאחורי הקלעים מסתתרת דרמה קטנה, שבה מפיק הסרט פשוט בזז לא מעט מאנשי הצוות של אולפני "בלו סקיי" כדי להקים אולפן חדש, שזו תוצרת הבכורה שלו. לפני שבוע כתבתי כמה הגיגים ראשוניים בביקורת שלי על "גנוב על הירח". עכשיו עדכנתי את הפוסט והוספתי לו את הביקורת שלי מ"פנאי פלוס" בה אני מרחיב על האופן שבו נולד למעשה אולפן אנימציה חדש.

כמה אירועים סינמטקיים בשבוע הקרוב שאני מרגיש מחויבות לדווח עליהם.

הערב (חמישי) ב-22:00 יוקרן בסינמטק תל אביב "המשוטט" של אבישי סיון. לכו לראות. סרט יוצא דופן, הנגאטיב של "זוהי סדום" ואחד האקספירמנטים המרתקים שנעשו כאן בעת האחרונה. אני מקווה שהסרט הזה יזכה להפצה מעבר להקרנה הזאת.

ביום ראשון (15.8) ייפתח בסינמטק ירושלים הפסטיבל השלישי לסרטי ילדים ונוער. “גנוב על הירח" הוא סרט הפתיחה. בפסטיבל יוקרנו כמה סרטים באורך מלא המיועדים לצופים מגיל 7 ומעלה, חלקם מוקרנים בליווי דיבוב חי לעברית. אחד המסקרנים שבהם הוא הסרט "יוקי ונינה", המספר על חברות בין ילדה צרפתייה וילדה יפנית.

פסטיבל האנימציה והקומיקס של תל אביב ייפתח בשבוע הבא (יום שלישי, 17.8). הפסטיבל חוגג יום הולדת עשירי ומושק מחדש תחת השם "אנימיקס". הפסטיבל מציג לא מעט הרצאות של אנשי קריקטורה וקומיקס לצד הקרנות של סרטי אנימציה קצרים. אחד הסרטים הארוכים שיוקרנו בפסטיבל הוא "כלבתי טוליפ", סרט מקסים על ידידותו של קשיש עם כלבתו, שהוקרן השנה בפסטיבל ירושלים (ושלמרות היותו סרט אנימציה על כלב, אינו מיועד לילדים).

אח של ג'וליה רוברטס והמתאבק הביוני מגלמים מרשמלו במדורה

אני לא יכול להירגע מההומור של מפיצינו שבחרו לתרגם את "The Expendables" ל"בלתי נשכחים". שזה קצת כמו שמפיצי "בלתי שביר" היו מחליטים לתרגם את שם הסרט ל"שביר". סילבסטר סטאלון כתב וביים סרט על שכירי חרב שחיים מחוץ לחוק, בשר התותחים של כוחות הקומנדו, שהקימו עסק עצמאי, פיראטי, לטפל בבעיות שצבאות ממוסדים לא מעזים להתקרב אליהם. וכך מ"המיותרים", מ"בשר התותחים", מ"אנשי הצללים", הם הופכים בארץ ל"בלתי נשכחים". אשרי ההפוך-על-הפוך.

בשבועות האחרונים "בלתי נשכחים" היה הסרט שבאופן מפתיע הכי הרבה אנשים – לרוב גברים מעל גיל 40 – שאלו אותי מתי הוא כבר יוצא. ואני מודה, שגם אני כשחלפתי על פני הפירסומים עליו בצמתי העיר הרגישו דגדוג קל בעצם הרטרו שלי. כעת, אחרי צפייה בסרט, אני מרגיש שהאמנות האמיתית בסרט היא האופן שבו הוא נארז ושווק, ולא האופן שבו הוא נכתב ובוים.

"בלתי נשכחים" נמכר לנו בתור הופעת איחוד חד פעמית של הסופר-גרופ האולטימטיבית של סרטי האקשן בשלושים השנים האחרונות. ואכן, כששאלו אותי על הסרט, כולם כינו אותו בשם "הסרט עם סטאלון, ברוס וויליס ושוורצנגר". אז הרשו לי לחרב את המסיבה: וויליס ושוורצנגר, ששמם בכלל לא מופיע בכותרות הסרט, מופיעים עם סטאלון בסצינה אחת בלבד. וזו אינה סצינת אקשן. זו כן אחת הסצינות החביבות והמבדרות והמתוקות שנראו הקיץ – אכן, מפגש ענקי האקשן של האייטיז בסצינה אחת, כשכל הדיאלוג ביניהם עמוס בסאב-טקסט מודע לעצמו. אבל בסופו של דבר זו סצינה שבקלות אפשר לדמיין את אנשי "סאטרדיי נייט לייב" או האתר "פאני אור דיי" מרימים. לא ממש צריך את סרט האקשן של סטאלון בשבילה.

כשמוציאים את הסצינה הזאת החוצה, נותר סרט אקשן סטנדרטי למדי ונטול כל רושם או הדר. ולמעשה, מבחינתי, אכזבה טוטלית. גם בתור סרט אקשן צ'יזי הוא ממש לא מרשים. אין בו שום דבר אגדי. כן, יש את העניין הזה שבו שלושת השחקנים הראשיים – סטאלון, ג'ייסון סטייתם וג'ט לי – מייצגים עשור אחר של סרטי אקשן, וגם יבשת אחרת. וכוכב הפעולה היחידי שעושה כאן קאמבק אמיתי הוא דולף לונדגרן. והוא לא רע בכלל. מיקי רורק, עוד איקונת אייטיז, גם נמצא כאן, אבל הוא ממילא מעולם לא היה פיגורת סרטי אקשן, וממילא – כמו וויליס – הסצינות שלו הן רק דיבורים. גם אריק רוברטס כאן, מה שגרם לי לקלוט שכשזה מגיע לקאמבק לשחקנים מוכרים אך נשכחים מהאייטיז, גם כאן כריסטופר נולן שיחק אותה יותר כשליהק את טום ברנג'ר ל"התחלה" שלו (נזכרתי בזה כי בגרסת השיער הכסוף שלהם, ברנג'ר ורוברטס די דומים זה לזה, ובשני הסרטים היו רגעים שבהם חשבתי שהאחד הוא השני).

במילים אחרות, כל עניין הסופר-גרופ הזה שפינטזנו עליו, בכלל לא בא לידי ביטוי בסרט. זה לא "12 הנועזים" של שנות ה-2000. זה מקסימום גרסת האיברים הכרותים של "צוות לעניין". רמבו בריבוע. הדבר היחידי שאפשר להתפנן ממנו בסרט זה שלמעשה מדובר בקרב היאבקות. סיבוב ראשון: דולף לונדגרן נגד ג'ט לי. סיבוב שני: סטון-קולד סטיב אוסטין נגד ג'ייסון סטייתם. ואז שניהם נגד סטאלון.

ואז כל מה שנשאר מהפנטזיות שלנו זה שוב סרט אקשן בהפקה ישראלית, ממש כמו בימי קאנון השמחים – ואכן, דימבורט, לרנר ודווידזון הם בוגרי קאנון של גולן-גלובוס משנות השמונים – שיש בו הרבה פיצוצים, אבל מעט מאוד כיף. אם כבר סרט אקשן בטעם רטרו, "סולט" הרבה יותר מוצלח. "בלתי נשכחים" הוא סרט שבעיקר מעלה שאלה אחת בלבד: למה ז'אן-קלוד ואן-דאם לא שם? הוא וסטאלון צ'ילבות? זה שואו-דאון שהייתי שמח לראות.

לפני בערך 205 שנה (אולי זה היה רק 189 שנה) גיליתי במאי צעיר ונפלא בשם לארס פון טרייר. זה היה בתקופה שאחרי "רכבות לילה" ו"הממלכה". ידעתי שהוא ביים עוד סרטים והשתוקקתי לראות אותם, אבל לא ידעתי איך. זה היה לפני עידן הדי.וי.די והורדות האינטרנט. כתבתי אז ב"מעריב" משאלה: הלוואי שהסינמטקים יארגנו עם שגרירות דנמרק רטרוספקטיבה של הבמאי הנפלא הזה. כשנה אחר כך, רגע לפני "לשבור את הגלים" שלו, זה אכן קרה. אולי בזכות המשאלה הפומבית שלי, ואולי בצירוף מקרים.

עכשיו אני עם משאלה נוספת: בעולם מסתובבת רטרוספקטיבה מלאה של כל סרטי איליין מיי. לא חוכמה, היא ביימה בסך הכל ארבעה סרטים, וכמה מהם מהסרטים המקוללים בתולדות הוליווד, ובראשם "אישתר", סרט שהפך כבר למושג, מרוב שהוא היה כשלון שהניב הפסדים עצומים לאולפן (סרט שבעקבותיו לא נתנו לוויטוריו סטוררו לצלם יותר סרטים הוליוודיים, למעט אלה שביים וורן בייטי). אבל "מייקי וניקי" שלה – עוד סרט מקולל שהיה גנוז שנים, וגם מאחוריו יש לא מעט סיפורי תלאות הפקתיות (ואיבוד שליטה של היוצרת על חומרי הגלם שלה) הוא אחד הרגעים המרתקים של הקולנוע האמריקאי של שנות השבעים. בקיצור, ארבעה סרטים, פלוס ביקור של גברת מיי עצמה, כבר בת 78, יכול להיות הברקה. איזה סינמטק מרים את הכפפה?

אגב, גם רטרוספקטיבה של וורן בייטי כבמאי יכולה להיות נהדרת. והאל אשבי. אוי, לראות את "שמפו" על מסך גדול. רוצה.

יש לי עוד רעיונות, רוצים? מייק ניקולס של שנות הששים והשבעים. ראיתי פעם מחווה כזאת בפריז, והיה תענוג לראות את "הבוגר", "ידע הבשרים" ו"מלכוד 22 " על מסך גדול. או: שנות החמישים של בילי וויילדר. אחד הרצפים הגדולים ביותר בתולדות במאי: עשר שנים רצופות, בין 1950 ל-1960, של יצירות מופת אחת אחרי השנייה. אגב, אני כמעט בטוח שהצעתי את ההצעות האלה כבר קודם. אולי באמת מחוות כאלה קל יותר לערוצי הסרטים לערוך מאשר לסינמטקים. אולי לעולם לא נראה שוב את "מלכוד 22 " או את "הדירה" על מסך גדול.

אגב, בימים אלה מתקיימת מחווה מצוינת וחשובה לכמה מהסרטים של ז'אן-פייר מלוויל בסינמטקים של חולון והרצליה. כדאי מאוד לא להחמיץ.

אז יאללה, בואו נעזור לסינמטקים לתכנן את תוכניית 2011-2012 ונארגן לנו רשימת משאלות  איזו רטרוספקטיבה הייתם רוצים שהם יארגנו? פרטו בתגובות.

בימים האחרונים אני מנסה להצליב מכמה וכמה מקורות שונים האם הנתון שדווח עליו ביום א', ש"זוהי סדום" מכר בסוף השבוע 100,000 כרטיסים, אמין או לא. הטוקבקיסטים האנונימיים באתר ניסו לטעון שאין סיכוי, שזה הכל איזשהו דיל שטני של קשת או שקר מוחלט של האחים אדרי. אני נוטה פחות לזלזל בדיווחי מפיצים, בגלל שלדיווח כזה יש משמעויות רבות, שאינן יחצניות: למשל, מס הכנסה. או, למשל, מול הקרן שסייעה במימון הסרט ותדרוש לקבל את חלקה חזרה על סמך הדיווח הזה. גם דיווח על מכירות כרטיסים לסרטים הוליוודיים לא יכול להיות לגמרי מומצא: המספר הזה מועבר מדי שבוע לאולפנים, שדורשים את חלקם מרגע שסרט מוכר מעל כמות כרטיסים מסוימת. מה שמפיצים בארץ כן עושים הוא לעיתים קרובות להקדים את המאוחר. אם הם צופים שסרט מסוים יחצה את קו המאה אלף בסוף השבוע, אם יפרסמו "מאה אלף כבר ראו ונהנו" כבר ביום שלישי.

בכל מקרה, ביררתי עם כמה ממתחרי יונייטד קינג שעורכים גם הם אומדנים לגבי מכירות כרטיסים, ואפילו הם הודו שהמכירות של "זוהי סדום" היו אסטרונומיות בסוף השבוע, וגם אם זה היה 90,000 ולא 100,000, עדיין זה מספר חסר תקדים. ואם המתחרה אומר, אז אני פחות מרגיש שמשקרים לי.

אגב, כשמגיעים לסינמה סיטי, מבינים איך נראה המספר הזה, 100,000, בשטח. סינמה סיטי היא למעשה "זוהי סדום סיטי". הסרט מוקרן בימי חול 15 פעמים ביום! ביס פלאנט – שאמורים להיות המתחרים הצ'ילבות עושה להם רע לעזור למפיץ המתחרה להצליח – הוא מוקרן 11 פעמים ביום. תכפילו את זה בכמעט 40 בתי קולנוע ברחבי הארץ, ותראו שלמעשה יש רק סרט אחד שמוקרן השבוע בארץ.

אבל יש עוד: "התחלה" נשאר במקום השני וירד קלות ל-38,000 כרטיסים. הוא נמצא כבר ב-170,000 כרטיסים מאז עלייתו. "גנוב על הירח" במקום השלישי עם 20,000 כרטיסים. ו"פעם הייתי" חצה בשבוע שעבר את קו 200,000 הכרטיסים. רף שגם "התחלה" וגם "זוהי סדום" אמורים לחצות בסוף השבוע הקרוב.

יצאה ההודעה הרשמית: "תמרה דרו", סרטו של סטיבן פרירס, יהיה סרט הפתיחה של פסטיבל חיפה שייפתח ב-23 בספטמבר ויינעל ב-30 בספטמבר (שמחת תורה). הסרט, בכיכובה של ג'מה ארטרטון, הוקרן בפסטיבל קאן ויגיע לחיפה הישר מפסטיבל טורונטו. הביקורות עליו אחרי קאן היו אוהדות למדי והם ציינו את אופיו הקליל והוודי-אלני של הסרט. סרט הנעילה, שאותי מסקרן הרבה יותר, הוא "גנב עירוני" ("The Town"), שביים בן אפלק, ושיגיע לפסטיבל הישר מפסטיבל ונציה (ויש כאלה באמריקה שכבר מנסים לדחוף אותו כאחד מסרטי האוסקרים של השנה). אל תצחקקו: אפלק ביים את "נראתה לאחרונה" שהיה מצוין.

עוד בפסטיבל: מחווה לג'ון יוסטון, עם הקרנות ל"המלכה האפריקאית", "מולן רוז'", "האיש שרצה להיות מלך" ו"המתים". אני לא חסיד גדול של יוסטון, וממילא אלה הסרטים שלו שאני פחות מחבב (חוץ מ"המתים", סרטו האחרון, שהוא נפלא ועדין ומרגש).

בשורה טובה: אחרי שתהיתי בזמן פסטיבל ירושלים איפה הסרט התיעודי על הצלם ג'ק קרדיף, שצילם את "הנעליים האדומות" (שהוקרן בירושלים), הוא נמצא: הוא יוקרן בחיפה.