"בלתי נשכחים", ביקורת
אח של ג'וליה רוברטס והמתאבק הביוני מגלמים מרשמלו במדורה
אני לא יכול להירגע מההומור של מפיצינו שבחרו לתרגם את "The Expendables" ל"בלתי נשכחים". שזה קצת כמו שמפיצי "בלתי שביר" היו מחליטים לתרגם את שם הסרט ל"שביר". סילבסטר סטאלון כתב וביים סרט על שכירי חרב שחיים מחוץ לחוק, בשר התותחים של כוחות הקומנדו, שהקימו עסק עצמאי, פיראטי, לטפל בבעיות שצבאות ממוסדים לא מעזים להתקרב אליהם. וכך מ"המיותרים", מ"בשר התותחים", מ"אנשי הצללים", הם הופכים בארץ ל"בלתי נשכחים". אשרי ההפוך-על-הפוך.
בשבועות האחרונים "בלתי נשכחים" היה הסרט שבאופן מפתיע הכי הרבה אנשים – לרוב גברים מעל גיל 40 – שאלו אותי מתי הוא כבר יוצא. ואני מודה, שגם אני כשחלפתי על פני הפירסומים עליו בצמתי העיר הרגישו דגדוג קל בעצם הרטרו שלי. כעת, אחרי צפייה בסרט, אני מרגיש שהאמנות האמיתית בסרט היא האופן שבו הוא נארז ושווק, ולא האופן שבו הוא נכתב ובוים.
"בלתי נשכחים" נמכר לנו בתור הופעת איחוד חד פעמית של הסופר-גרופ האולטימטיבית של סרטי האקשן בשלושים השנים האחרונות. ואכן, כששאלו אותי על הסרט, כולם כינו אותו בשם "הסרט עם סטאלון, ברוס וויליס ושוורצנגר". אז הרשו לי לחרב את המסיבה: וויליס ושוורצנגר, ששמם בכלל לא מופיע בכותרות הסרט, מופיעים עם סטאלון בסצינה אחת בלבד. וזו אינה סצינת אקשן. זו כן אחת הסצינות החביבות והמבדרות והמתוקות שנראו הקיץ – אכן, מפגש ענקי האקשן של האייטיז בסצינה אחת, כשכל הדיאלוג ביניהם עמוס בסאב-טקסט מודע לעצמו. אבל בסופו של דבר זו סצינה שבקלות אפשר לדמיין את אנשי "סאטרדיי נייט לייב" או האתר "פאני אור דיי" מרימים. לא ממש צריך את סרט האקשן של סטאלון בשבילה.
כשמוציאים את הסצינה הזאת החוצה, נותר סרט אקשן סטנדרטי למדי ונטול כל רושם או הדר. ולמעשה, מבחינתי, אכזבה טוטלית. גם בתור סרט אקשן צ'יזי הוא ממש לא מרשים. אין בו שום דבר אגדי. כן, יש את העניין הזה שבו שלושת השחקנים הראשיים – סטאלון, ג'ייסון סטייתם וג'ט לי – מייצגים עשור אחר של סרטי אקשן, וגם יבשת אחרת. וכוכב הפעולה היחידי שעושה כאן קאמבק אמיתי הוא דולף לונדגרן. והוא לא רע בכלל. מיקי רורק, עוד איקונת אייטיז, גם נמצא כאן, אבל הוא ממילא מעולם לא היה פיגורת סרטי אקשן, וממילא – כמו וויליס – הסצינות שלו הן רק דיבורים. גם אריק רוברטס כאן, מה שגרם לי לקלוט שכשזה מגיע לקאמבק לשחקנים מוכרים אך נשכחים מהאייטיז, גם כאן כריסטופר נולן שיחק אותה יותר כשליהק את טום ברנג'ר ל"התחלה" שלו (נזכרתי בזה כי בגרסת השיער הכסוף שלהם, ברנג'ר ורוברטס די דומים זה לזה, ובשני הסרטים היו רגעים שבהם חשבתי שהאחד הוא השני).
במילים אחרות, כל עניין הסופר-גרופ הזה שפינטזנו עליו, בכלל לא בא לידי ביטוי בסרט. זה לא "12 הנועזים" של שנות ה-2000. זה מקסימום גרסת האיברים הכרותים של "צוות לעניין". רמבו בריבוע. הדבר היחידי שאפשר להתפנן ממנו בסרט זה שלמעשה מדובר בקרב היאבקות. סיבוב ראשון: דולף לונדגרן נגד ג'ט לי. סיבוב שני: סטון-קולד סטיב אוסטין נגד ג'ייסון סטייתם. ואז שניהם נגד סטאלון.
ואז כל מה שנשאר מהפנטזיות שלנו זה שוב סרט אקשן בהפקה ישראלית, ממש כמו בימי קאנון השמחים – ואכן, דימבורט, לרנר ודווידזון הם בוגרי קאנון של גולן-גלובוס משנות השמונים – שיש בו הרבה פיצוצים, אבל מעט מאוד כיף. אם כבר סרט אקשן בטעם רטרו, "סולט" הרבה יותר מוצלח. "בלתי נשכחים" הוא סרט שבעיקר מעלה שאלה אחת בלבד: למה ז'אן-קלוד ואן-דאם לא שם? הוא וסטאלון צ'ילבות? זה שואו-דאון שהייתי שמח לראות.
ז'אן קלוד ואן דאם מספר למה הוא לא משחק בסרט:
http://www.youtube.com/watch?v=idEeNcYkDdU
ואן-דאם מסביר בוידאו הזה למה הוא לא בסרט:
http://www.youtube.com/watch?v=idEeNcYkDdU
והחיקוי שלו לסטאלון די משעשע.
אה, אופס, כבר העלו את זה שנייה לפני. לעזאזל.
אני חשבתי שהסרט די מעפן אבל קשה להכחיש שהיו שם כמה רגעי אקשן הזויים בצורה חיננית. הרבה השפרצות דם ואלימות גראפית בצורה מוגזמת שמרמזים על זה שלפחות למי שעבד על האקשן היה חוש הומור. מאוד מזכיר את רמבו האחרון מהבחינה הזו.
אוף טופיק: חדשות טובות! "הרוצח שבתוכי" של ווינטרבוטום יופץ בקולנועי לב מתחילת ספטמבר.
http://www.lev.co.il/movies/movie.asp?itemid=494
נולן גם נתן לאריק רוברטס תפקיד קטן ב"האביר האפל" ולדייויד בואי תפקיד פחות קטן ב"יוקרה" (ושיר שלו מסיים את "ממנטו"). יש לו חיבה לשחקנים שהסרט האחרון המצליח שלהם היה בשנות השמונים.
לא, וילנצ'יק, זה אתה הכפייתי. העיסוק של רוה בתרגומי שמות מבורך. לא יודע אם זה עוזר או לא, אבל מישהו צריך לתת את הדעת על המחדלים האלו של המפיצים. לתרגם סרט שנקרא The Expendables ל"בלתי נשכחים" בעברית זה טמטום ואנאלפבתיות, ובעיקר חוטא לכוונה המקורית של היוצר.
אם השם יותר טוב מהמקור – נהדר. באמת חומות של תקווה יותר מקסים מ"גאולת שושנק". יש מקרים מועטים כאילו. אבא בא לגן, ראש בראש (על משקל השם המקורי, "Blow dry") ועוד כמה. אבל אני, בתור צופה – שאפשר לספור על שלוש זרתות את מספר הפעמים שבהן ראיתי סרט בלי לשלם עליו – רוצה לאהוב סרט מההתחלה עד לסוף. אני רוצה להרגיש כאילו כל המעורבים בדבר כיבדו אותי. מסימני הפיסוק בתרגום עד לבום בפריים.
שם הסרט הוא המייצג שלו. אתה יכול ללכת לסרט בלי לדעת שום דבר – העלילה, השחקנים, אפילו הפוסטר. אבל השם הוא דבר שאותו אתה חייב לדעת. כשמפיץ נותן לסרט שם כמו "הדייט שתקע אותי" או "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" אני מרגיש כאילו המפיץ חושב שאני אידיוט. שמות סרטים זה עניין חשוב מאוד, ואין להקל בו ראש.
__________
עם זאת, התקטננות מיותרת כמו שהופיעה פעם אחת בבלוג, על כך שהמפיצים לא קראו לסרטים "אגורא" ו"החברים של ניקולא" ולא "אגורה" ו"החברים של ניקולה" באמת נראית מיותרת. אותיות זה לא דבר חשוב במיוחד, במיוחד לא כשזה לא כואב או שונה להגיד את שני השמות.
Thanks pal. It has been cool hearing
I simply wanted to jot down a note to be able to appreciate you for these remarkable guidelines you are placing at this website. My time-consuming internet investigation has finally been paid with incredibly good content to share with my colleagues. I 'd mention that we readers are unquestionably blessed to exist in a remarkable network with very many wonderful people with good plans. I feel rather fortunate to have seen the website and look forward to some more brilliant moments reading here. Thank you again for all the details.
אתה לא מבין דבר וחצי דבר בסרטי אקשן! סטאלון ביים בצורה נאותה מאוד את הסרט! הסרט הוא בין סרטי האשקן הטובים ביותר אי פעם!!! אולי רק "שליחות קטלנית" עדיפה עליו בכמה רמות.