מכת שמש
יו, כמה דואר. כולה סוף שבוע בשמש, וכשאני שב תיבת האימייל גדושה עד להתפקע. חשבתי שבאוגוסט לא קורה כלום. ובכן, מתברר שקורה. הנה כמה מהאייטמיםשמצאתי הבוקר באימייל שלי. יש שם כמה דברים מעניינים למדי:
1.
מקור אמין למדי המקורב לפסטיבל טורונטו מעדכן אותי ש"פעם הייתי" של אבי נשר יוקרן בבכורה בינלאומית בפסטיבל טורונטו באמצע ספטמבר. כרגע, הסרט הישראלי היחיד שכבר דווח עליו שיוצג בטורונטו הוא "חיים יקרים", הדוקומנטרי המרגש והמטלטל של שלומי אלדר (לעומת זאת, יהיו לפחות שני סרטים לא-ישראליים שצולמו בישראל ושעוסקים בסכסוך הישראלי הפלסטיני. אחד מהם הוא "מיראל" העלילתי של ג'וליאן שנאבל, ויש גם סרט תיעודי שצולם בעזה). כלומר, כרגע "פעם הייתי" הוא הנציגות העלילתית הראשונה בטורונטו, אבל אני שומע שייתכן ולא היחידה: "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" של ערן ריקליס ככל הנראה גם יוצג שם. עוד לא פניתי לבקש תגובות מנשר ומריקליס כדי לוודא את האייטם, אבל המקור מאוד אמין וממילא אני מניח שתוך כמה ימים תצא הודעה רשמית מטעם פסטיבל טורונטו.
2.
ועוד בענייני "משאבי אנוש": הסרט זכה בפרס הציבור בפסטיבל לוקרנו. שידור חוזר של "הכלה הסורית" שזכה באותו פרס. אבל הזוכה הגדול של פסטיבל לוקרנו, הסרט שיצא עם ברדלס הזהב, הוא הסרט הסיני "חופשת חורף", שגם זכה בפרס פיפרסקי מטעם מבקרי הקולנוע בפסטיבל. הסרט הקנדי "קרלינג" זכה בפרס הבימוי ובפרס השחקן.
יוצרי "הממונה על משאבי אנוש" ושחקניו בהקרנה בפיאצה גרנדה בלוקרנו בשבוע שעבר
3.
"זוהי סדום" חצה בשבת את קו 200,000 הכרטיסים, מוסרת הודעה לעיתונות שחיכתה במייל. אני עדיין רוצה לדעת כמה כרטיסים הוא מכר בסוף השבוע השני (חמישי עד ראשון) ועד כמה הסרט ירד מסוף השבוע הראשון לשני. אני כן יכול להעיד שבסוף שבוע באילת – סדום של ימינו – הסרט היחיד ששמעתי בני נוער במיני-מרקטים מדברים עליו – או שהם ראו או שהם רוצים לראות – היה "זוהי סדום". אבל רגע: אם הוא עדיין באיזור ה-200,000 כרטיסים זה אומר שרשמית, הסרט הישראלי הקופתי של השנה הוא עדיין "פעם הייתי", שהגיע ל-230,000 כרטיסים. אני מניח שמחר-מחרתיים זה כבר יתהפך.
4.
עוד מייל שחיכה לי בתיבה הוא המכתב השנתי מגידי אורשר, יו"ר תא מבקרי הקולנוע באגודת העיתונאים, שמזמין את מבקרי הקולנוע בארץ להשתתף במשאל המבקרים השנתי לקביעת הסרט הישראלי הטוב ביותר, השחקן והשחקנית הישראליים הטובים ביותר, והסרט הלא-ישראלי הטוב ביותר שהוצגו בשנה האחרונה (מאוגוסט עד אוגוסט). אני צריך לשבור קצת את הראש על זה. לגבי הסרט הזר, נראה לי צפוי למדי ש"סרט לבן" של מיכאל האנקה יזכה. והאמת, אני עצמי מתלבט בינו ובין "התחלה" של כריסטופר נולן, שני הסרטים היחידים שקיבלו ממני חמישה כוכבים השנה. לגבי הסרט הישראלי, גם כאן אני בדילמות. 18 סרטים ישראליים הוצגו בשנה האחרונה בבתי הקולנוע – מ"אילי ובן" ועד "זוהי סדום". אין לי ספק ש"עג'מי", שיצא בספטמבר שעבר, יהיה הזוכה במשאל המבקרים. אבל אני מתלבט בינו, בין "לבנון" ובין "פעם הייתי" – שלושת הסרטים הישראלים שהכי התפעלתי מהם השנה. יש לי עוד כמה ימים להתלבט. אני כן יודע שאני משתתף במשאל הזה כבר כמה וכמה שנים ועוד מעולם לא קרה שסרט שאני בחרתי בו היה הסרט שזכה במשאל. יש לי תחושה שכך יקרה גם השנה. לגבי השחקנים, אני קצת יותר מפוקס: אדיר מילר על "פעם הייתי" כשחקן, וריימונד אמסלם על "שבע דקות בגן עדן" כשחקנית יהיו הבחירות שלי. אין לי מושג מי יזכה.
5.
"שתיקת הארכיון" של יעל חרסונסקי יוצא בפילם פורום בניו יורק מחרתיים, וחרסוסקי מתראיינת ל"אינדי-ווייר" ומודה: כל הבלאגן אם הסיווג למבוגרים בלבד והערעור שדובר בו לא מעט בשבועות האחרונים בקשר לסרטה היה גם חיובי מבחינתה – הוא גרם ללא מעט אנשים לשים לב לסרט שלה. צודקת לחלוטין: לא קל להשיג תשומת לסרט תיעודי המופץ בבתי קולנוע באמריקה. ויותר מזה: תחושת העוול שנעשתה כאן, והמרמור כלפי ה-MPAA ששוב מוכיח כמה הוא מכאני ושמרני, בהחלט יעזרו לחרסונסקי ולסרטה באמריקה בהמשך השנה, כשהסרט ישתלב ברשימות המועמדים לפרסי סוף השנה. אבל רגע, היא לא לבד. גם הסרט התיעודי "הסיפור של טילמן" חטף מה-MPAA סיווג לבני 17 ומעלה (אלא אם הם מלווים על ידי מבוגר), וגם כאן היה ערעור שנדחה. במאי הסרט הוא אמיר בר-לב, שלמרות שמו הסופר-ישראלי, הוא איננו (כנראה שהוריו הם ישראליים לשעבר). גם "הסיפור של טילמן" – העוסק בפאט טילמן, שנטש קריירת פוטבול משגשגת כדי להתגייס לצבא האמריקאי ונהרג בעירק בנסיבות עמומות – הוא אחד הסרטים התיעודיים הכי מדוברים של השנה. כך שכרגע, בין הסקנדלים שסביבם ובין התהילה שסרטיהם מקבלים, עוד יש סיכוי שברשימת המועמדים לאוסקר בקטגוריה התיעודית השנה יהיו שמות שלמגישים יהיה קצת קשה להגות: אמיר בר-לב ויעל חרסונסקי.
6.
עידו קינן הלך לקולנוע דיזנגוף, התבאס מריח השתן, כתב מכתב תלונה, קיבל מכתב תשובה והתבאס בריבוע. אז הוא הפך את זה לפוסט בבלוג שלו. ספוילר: קולנוע דיזנגוף עומד להיסגר, הבלוג של עידו קינן לא.
7.
האם אמיר קוסטוריצה מתכנן לצלם סרט חדש בישראל? זה מה שמשתמע ממודעת דרושים שהתפרסמה באתר "תעשייה": "לסרט בבימויו של "אמיר קוסטוריצה" ("שעת הצוענים" "חתול שחור, חתול לבן") שיצולם בארץ בין התאריכים נובמבר 2010 לפברואר 2011 דרושים דמויות ייחודיות, ניצבים, וביטים. בני כל הגילאים המינים והצבעים". כדי לשלוח מייל באתר שם צריך להירשם, אז אם אתם חושבים שאתם מתאימים להיות מלוהקים לפריק שואו של קוסטוריצה, חפשו את המודעה. אבל זה אמיתי? קוסטורציה יצלם בישראל, או שיש כאן איזשהו בלוף? ואולי זה באמת "אמיר קוסטוריצה" (במרכאות) ולא אמיר קוסטוריצה הבמאי המפורסם.
המודעה לסרט של "אמיר קוסטוריצה", מתוך אתר "תעשיה"
8.
לפני כששה שבועות הייתי אחד מ-400 אנשים שנשאלו על ידי "טיים אאוט" מה היתה היצירה הישראלית שהכי השפיעה עלי בעשור האחרון. מכיוון שבחודשים האחרונים השתתפתי בכמה וכמה משאלי "הסרט הטוב ביותר של העשור" החלטתי שאני מנצל את השאלה הפתוחה ולא ממחזר תשובות קולנועיות, שבהם אני ממילא חושב כמו כולם – "חתונה מאוחרת", "ואלס עם בשיר" וכו' – ובחרתי דווקא דיסק. את "נקודה טובה" של שולי רנד. טוב, זה עדיין גם קצת בטריטוריית הקולנוע. מעולם לא ראיתי את רנד בהופעה חיה ומחר נראה לי שזה ישתנה. שולי רנד מגיע להופעה נדירה למדי בפורום אינטימי למדי במרכז תל אביב. זו תהיה הופעה פלוס שיחה, ומבטיחים לי שם כמה וכמה הפתעות מוזיקליות. ומכיוון שמדובר באירוע שקשור לחבר שלי, אני שמח כפליים לקדם אותו ולהסתקרן ממנו. אז אם אתם חובבי שולי רנד, בואו לראות אותו שר ומשוחח עם עופר גיסין (לפני כשנה הנחיתי שיחה בין רנד ובין גיסין בסינמטק תל אביב לפני הקרנת "אושפיזין"). זה קורה מחר, יום ג'. הנה כל הפרטים הפייסבוקיים, מתי, איפה, כמה ואיך מזמינים. אה, ובשבוע הבא: מאיר בנאי.
אין ספק שנקודה טובה משאיר את כל הטקסטים הישראלים די מאחורה ,המתחרה היחיד שלו בשדה העיבוד שם מנצח אביתר בנאי
מישהו יודע מי מפיק את הקוסטריצה בארץ??
קוסטריצה – היתה כתבה בהארץ בה פורסם גם שאחד המפיקים הוא ג'וני דפ
איזכור בגל"ץ
http://www.glz.co.il/NewsArticle.aspx?newsid=59774
ובimdb
http://www.imdb.com/title/tt1562848/
ג'ון סטוארט מראיין את ג'ורג' לוקאס במשך שעה:
http://www.youtube.com/watch?v=W6TNlUW7Lwg&feature=player_embedded
ראיתי השבוע את "פעם הייתי" ולנוכח ההתלהבות של בעל הבלוג מהסרט (לשים אותו בשורה אחת עם עג'מי ולבנון?!) עלו בי שתי מחשבות: 1. אבי נשר היפנט את יאיר רווה. 2. אבי נשר משלם המון כסף ליאיר רווה.
אפשר גם לחשוד שהטעם של יאיר רווה בקולנוע מחורבן, אבל הוא בכל זאת אהב גם את עג'מי, ואת לבנון.
והסרט עצמו? גס. חסר אמינות ביחסים בין הדמויות. צילום צשעמם. דמויות שטוחות.
היחס לגמדים מקומם – יענקלה ברייד אומנם מגן עליהם אבל אבי נשר מתייחס אליהם בעיקר כקישוט, פריט ארט חינני ואתנחתא קומית.
המשחק של רוב השחקנים רע, הפגנות רגש חיצוניות שלא נשענות על דבר, קטע סקס בו ניכרת בעיקר המבוכה של הצעירה ה"משוחררת" לכאורה. מה יש בנער האםור הזה שמתפקד כגיבור שגורם לנערה הסקסית והחמודה הזאת להידלק דווקא עליו? מה גם היה בו כל כך מיוחד עבור השדכן שזכר אותו במשל כל השנים האלה? למה שחקנים טובים בדרך כלל נשמעים בסרט כמו חקייני מבטא רעים?
מה לחיפה בשנת 68 ולמראה המנדטורי לו זכתה בסרט?
מה זה הזונות המאושרות האלו?
מה זה המעקבים הילדותיים והרשלניים האלה?
יש כאלה המנמקים את חוסר האמינות השורר בחלק גדול מהסצנות בכך שהן מייצגות זיכרון שמטבעו הוא דבר חמקמק. אני חושב שזוהי פלספנות לשמה, וחוסר האמינות לא מייצג דבר מלבד רשלנות וחוסר כשרון.
אין בסרט אמירה מעניינת או בדל של מחשבה מקורית, או זווית ראייה חדשה.. אין בו גם שום דבר קולנועי ראוי לציון, שעה וחצי של דשדוש בין אפיזודות סתמיות, שתיים וחצי שורות דיאלוג חצי מצחיקות, והרבה "צבע" ו"נוסטלגיה" מזויפים. איכסה.
אני למשל נהנתי מאוד מ"פעם הייתי"
לא נראה לי שזה קשור לשוחד.
זה היה סרט מקסים,נוסטלגי,ואם זאת אין ספק גם שקיטצ'י,הערות שלך נשמעות קצת קטנוניות,אתה לא חושב.
וחוץ מזה לקרוא לאדם כמו אבי נשר, שעשה כמה מהסרטים שהכי מוכרים בתודעה הישראלית,חסר כישרון זה ממש פשע.
כי הוא אחד מהקולנענים הכי מוכשרים שהיו כאן,רק חבל שלאנשים כל כך קשה לעריך אותו.חבל.
וחוץ מזה גם אם הסרט הזה לא היה לטעמך אתה לא יכול לומר שהוא אינו אחת מהפקות המושקעות שנעשו בארץ בשנים האחרונות,והשחזור ההיסטורי בו הוא די מדהים בסטנדרטים ישראלים.
חוץ מזה בין השלושה הסרט שהכי בטוח יישאר זמן רב הוא "פעם הייתי" עם כל הכבוד ל"עג'מי"[ויש כבוד] ול"לבנון".
אני בין השלושה הייתי בוחר את פעם הייתי.
ואני לא משוחד ואני לא עובד במשרד פרסום של הסרט.
חוץ מזה ללכך על הצילום של הסרט זה באמת מוגזם. הצילום היה פשוט יפיפה.
לעוזרת הפקה מובטלת: לפי מה שאני יודע, מי שמפיק את הקוסטוריצה בארץ זה מארק רוזנבאום ו"טרנספקס" שלו
הנה ההודעה כפי שפורסמה באתר "קולנוען" עם אימייל למי לפנות
לסרט בבימויו של אמיר קוסטוריצה ("שעת הצוענים" "חתול שחור, חתול לבן") שיצולם בארץ בין התארכים נובמבר 2010 – לפברואר 2011 דרושים דמויות ייחודיות , ניצבים, וביטים. בני כל הגילאים המינים והצבעים. המעוניינים מוזמנים לשלוח תמונה/ות ופרטים אישיים – ( לא לשכוח לציין מספר טלפון גיל ואם יש סוכנ/ת לציין את שמם)כל זאת לאימייל momoraz@gmail.com
אנו נחזור אליך בהקדם. ( אנו לא סוכנות ניצבים)
אגב לבנון, הוא עושה ממוצעים לא רעים בניו יורק בימים אלה. לא ברור למה סוני שיחררו אותו בהפצה מצומצמת כל כך.
אלף אתה צלף אחושלוקי. ומישהו הוא ממש לא משהו.
אז אני שלחתי מכתב לקולנוע לב בדבר הקרנת אינספשן מעותק שרוט במיוחד, ולא טרחו לענות לי בכלל.
וגם : http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3938306,00.html
כנראה שהשמועה על טורונטו נכונה…
תודה סיוון. אני שוקל לשנות את שמי לג'יימס קמפיון ולהגיש בקשות לקרנות תוך הכללת פסטיבל טורונטו ברזומה שלי. זה יעבור?
ואולי: אם אלף הוא צלף, כנראה שרק הוא – בהיותו צלף, כאומר – הצליח לאבחן את מגרעותיו של הסרט. מה שאומר, כנראה, שרוב האנשים לא מסוגלים לכך. אולי זה ההסבר להצלחת הסרט.
למרבה המזל, גם אם יש הטייה שלילית קשה ותמוהה כנגד אבי נשר בתעשיית הקולנוע הישראלית, בפסטיבל טורונטו לא מתרשמים מכך. מובטח לכם לא משלמים שם לאף אחד על הכללת "פעם הייתי" בתוכנית, ובוודאי לא בשביל הזמנתו להנחות סדנא ליוצרים צעירים.
שלומי, אין לי בעיה עם הצלחת "פעם הייתי". למרות ההסגות שלי על איכויותיו הקולנועיות של אבי נשר, אני מעריך אותו על החריצות וההתמדה ומאחל לעצמי שסרטיי ינחלו הצלחה דומה אצל קהל (אם כי מקווה שמסיבות אחרות, טובות יותר מנוסטלגיה מזויפת וקיטץ').
מה שמרגיז אותי זה שאני כמעט בטוח שאם "פעם הייתי" היה נכתב ומבוים על ידי מישהו אחר מאבי נשר, רווה לא היה שם אותו בשורה אחת ליד עג'מי ולבנון ששניהם בעיני יצירות מופת. ואם כן היה, אז כנראה שחוץ מכשרון כתיבה לא מבוטל וזכרון לטריוויה רווה הוא כלי ריק.
יואב, הצלחה של סרט מחוץ למולדתו אצל אנשים שאינם דוברים את השפה ומכירים את המנטליות המדוברת, היא דבר די שכיח (ראה מקרה עמוס גיתאי בצרפת), שאינו מוכיח דבר, בטח לא על איזו התנכלות מכוונת נגד אבי נשר מצד קליקות דמיוניות.
=============
רוה לאלף: אז תן לי לראות אם הבנתי: 230,000 הצופים בארץ מטומטמים כי הקהל באופן כללי מטומטם. זה ש"פעם הייתי" כמו "הסודות" התקבלו לטורונטו, לצד הסרטים הכי מדוברים בעולם, זה מעיד על זה שבחו"ל לא מכירים את המנטליות בארץ, אז הם בכלל לא פקטור. ויאיר רוה ושאר המבקרים שאהבו את "פעם הייתי" הם או שקרנים או חנפנים. ורק אני, אלף, שחשבתי שהסרט רע, רק אני יודע את האמת האמיתית לאשורה, כי אני גם חכם, גם בקיא במנטליות, גם לא שקרן ולא חנפן. פנטסטי. עכשיו, כשהסרט שלך יביא 200,000 צופים ויתקבל לטורונטו ויקבל ביקורות אוהדות, בוא נראה אם זה עובד גם לכיוון שלך כל הרציונליזציה הזאת. אחרת, אתה תהיה היוצר הכי אומלל בעולם: הקהל אוהד, הפסטיבלים מזמינים והמבקרים מחמיאים ורק אתה תדע שכולם מטומטמים חוץ ממך, אז מה שוות המחמאות שלהם. כבר עדיף להיכשל.
צופים בחו"ל מקבלים חומרים ישראלים ו(גם איראניים לצורך העיניין) כסרטים שיש בהם שונות ומה-|"עוד פעם שעועית" שהצופים בארץ מזהים. לכן האטרקטיביות של סרטים ישראלים בחו"ל. לגבי אבי נשר וסרטיו האחרונים הקולנוע שלו מתאפיין בבזבזנות (לא במובן הפיננסי אבל גם) לעומת החסכנות והזיכוך בעג'אמי ולבנון.
אגב עג'מי, הוא מקום 7 ברשימת כל הסרטים שיצאו ב2009 בדירוג המבקרים של העגבניות הרקובות.
נתון מדהים לגבי עג'מי,(אם הוא נכון) מעריך מאוד את אופן העשייה שלו אבל מאוד לא אהבתי אותו. עניין של טעם אני מניח.
לא רווה, לא הבנת כלום! ובנוסף אתה מנסה לייחס לי דברים שלא אמרתי, וגם מנסה להעליב ולהאשים אותי בהתנשאות. יכול להיות שקשה לך להתייחס עניינית לטענה העיקרית שלי ואני כנראה צריך לחזור עליה: לא הגיוני שאדם שמבין בקולנוע יתלבט בשאלה מה הסרט הטוב של השנה בין 2 יצירות מופת כמו "עג'מי", ו"לבנון". וסרט בינוני במקרה הטוב כמו "פעם הייתי".
האם זה שאורי קליין ודובדבני אהבו את פעם הייתי מהווה הוכחה לצדקתך? האם גם הם לדעתך מתלבטים בינו לבין עג'מי ולבנון? אני בטוח שלא.
ולגבי מס' הצופים – יש הרבה סרטים שמצליחים בקופות והם עדיין סרטים רעים. ידעת שאת "ימים של אהבה" של מנחם גולן ראו 100,000 צופים? פי שניים יותר מ"חופשת קיץ" של דוד וולך? אז מה זה אומר? שהוא סרט יותר טוב? האם "אוואטר" לשיטתך הוא הסרט הטוב בכל הזמנים? באמת..
או בעניין פסטיבלים והצלחה בעולם, גיתאי בצרפת כבר אמרתי, אבל האם "הסוד שבעיניים" שזכה באוסקר טוב בעיניך מ"נביא", או מ"עג'מי"? ו"פרידות" היפני טוב יותר מ"ואלס עם באשיר"? ועוד ועוד…
עדיף כבר היה שתמשיך עם מדיניות ההתעלמות מתגובות שלא מוצאות חן בעיניך, מאשר לנסות לענות בדמגוגיה עלובה והעלבות.
==============
רוה לאלף: אבל אתה שוב מדבר באקסיומות. אתה חושב ש"פעם הייתי" הוא סרט בינוני. אבל יש אחרים שחושבים שהוא סרט טוב, ואחרים שחושבים שהוא מצוין. אתה (ואני) חשבת ש"הסוד שבעיניים" פחות טוב מ"עג'מי", אבל אחרים שחשבו שהוא טוב ממנו (אגב, אני חשבתי ש"הסוד שבעיניים" יותר טוב מ"נביא", ללא שום ספק בעיניי). אתה חושב ש"אווטאר" סרט רע, ויש אחרים שבהחלט חושבים שהוא הסרט הכי טוב בעולם בכל הזמנים. אתה חושב שגיתאי הוא לא במאי טוב, ואחרים (לא רק צרפתים) שחושבים שהוא המשובח בבמאי ישראל. אין כאן אקסיומות, רק דעות, ואתה מתעקש לבטל דעות של אנשים רבים מאוד, שלא הייתי מזדרז לבטל את טעמם, גם אם הם חושבים משום מה (כמו רוג'ר איברט, למשל) ש"פרידות" יותר טוב מ"ואלס עם בשיר".
1. אני שמח שהפסקת לנסות ולהעליב.
2. אני לא חושב שאווטאר סרט רע, אפילו להפך.
2. לעניין עצמו: ברור שאי אפשר להתווכח על טעם, ואני גם יכול להבין את אלה שנהנו מ"פעם הייתי". גם ההצלחה שלו בהשוואה לסרטים קשים ומדכאים עמו "אג'מי" ו"לבנון" ממש לא מפליאה בעיניי, בטח ובטח כשזה מצטרף להשקעה המסיבית בהפצה בחסותו של אדרי.
ובכל זאת, יש בסרט הזה, בעיני כמובן, כל כך הרבה פגמים וחולשות (אותן פירטתי בתגובתי הראשונה בפוסט), שקשה לי להאמין שאדם שמבין בקולנוע יוכל להתעלם מהם, ולייחס לסרט משקל סגולי כמו זה שאתה מייחס לו.
אם מערכות היחסים בין הדמויות אמינות בעיניך, ואם ההתעסקות בגמדים היא יותר מקישוט בעיניך, ואם הסרט אומר משהו מעניין שעוד לא נאמר על השואה, ואם המיזנסצנות והשחזור התקופתי לא צורמות בעיניך, אז אולי אני באמת לא מבין כלום, וכל מה שנשאר לי הוא להמשיך לדשדש בבינוניותי האנינה.
Alef i like you
Dude the spam comments here are driving me crazy! Do something about it!
I know this is really boring and you are skipping to the next comment, but I just wanted to throw you a big thanks – you cleared up some things for me!