הולך
"המשוטט" הוא אחד הסרטים המרתקים שנעשו בישראל בשנים האחרונות. אני חושב ככה, מנהלי פסטיבל קאן כנראה גם חושבים ככה, שכן הוא הסרט הישראלי היחיד שהוקרן בפסטיבל השנה, וכנראה שגם שופטי פסטיבל ירושלים חושבים ככה, כי הם העניקו לסרט בפסטיבל האחרון את פרס סרט הביכורים הטוב ביותר ואת פרס הצילום. אז מי לא חושב ככה? קרנות הקולנוע, למשל, שתמכו בסרט ובסכום נמוך רק בשלב מאוחר של הפקתו, ולא זיהו את ייחודו מההתחלה. והמפיצים, שכן חולפים הימים והשבועות מאז קאן וירושלים ול"המשוטט" אין עדיין מפיץ. אז הם מקיימים השבוע הקרנות סינמטקיות חד פעמיות, בתקווה שאולי בעתיד יימצא פתרון קצת יותר יציב ורציף. בשבוע שעבר הוא הוקרן בסינמטקים בחולון ובתל אביב. בחמישי (19.8) הוא יוקרן בסינמטק הרצליה ב-19:50.
לצופה המחפש סרטים קלים לעיכול ונוחים לצפייה נינוחה, יש להבהיר ש"המשוטט" אינו כזה. העובדה שמדובר באחד הסרטים הכי יפים ויזואלית שנראו באחרונה בארץ אינה מחפה על העובדה שמדובר בסרט שהוא טעם נרכש, שמייצג בהחלט את העשייה הבינלאומית העכשווית, אבל שבארץ אין לה זכר, לא בסרטים המופקים ובוודאי שלא בסרטים שמפיצי הארץ מביאים ארצה. לאורך רוב הסרט רואים את גיבור הסרט, יצחק, תלמיד ישיבה צעיר, הולך. והולך. והולך. בשוטים יפים עד מאוד, סימטריים, מדויקים, הממקמים אותו בקומפוזיציות מושלמות, בשעה שהוא הולך. ממה נובע חוסר המנוחה של יצחק? מצד אחד, הוא סובל מבעיות בריאות שמייסרות אותו מכאבים. מצד שני, הוא מנסה להבין מה היה חטאו הגדול של אביו, לפני שחזר בתשובה. יתכן שיצחק מרגיש שחטאי אביו רודפים גם אותו? למרות שהסרט מצולם בבני ברק, תל אביב וירושלים ועוסק ברובו בחברה החרדית, הסגנון של הסרט נראה כאילו הגיע מהקולנוע האסייתי שכה אהוב עכשיו בפסטיבלים, סגנון מנוכר, מהורהר, כזה שממקם את הצופה מחוץ לעלילה, ודורש ממנו לא הזדהות, אלא השתתפות מנטלית, השלמת פערים, צפייה ביקורתית.
ואכן, למרות שזה מסוג הסרטים שקהל רחב יסווג תחת הכותרת "לא קורה שם כלום", אני חשבתי שברובו “המשוטט" הוא מאותם אקספרימנטים קלנועיים/אסתטיים שחסרים לי בארץ, ולפיכך אני מעריץ את תעוזת יוצריו – הבמאי אבישי סיון והצלם שי גולדמן – לא רק לעשות אותו, אלא גם ללכת איתו עד הסוף. מה שכן, יש לי בעיה עם סופו. במקום בו האמורפיות היפהפיה של החלק הראשון הופכת לקונקרטיות מעיקה. שוב, הם פועלים על פי חוקי הז'אנר, אם "סרטי פסטיבל" יכול להיחשב ז'אנר. לא מעט מהסרטים בפסטיבלי הקולנוע – מבלגיה, טורקיה, הונגריה, טייוואן או סין – משתמשים בתחבולה הזאת: למקם את הצופה כמתבונן חיצוני בייצוג אסתטי של מציאות מנוכרת, ורק לקראת הסוף להטיח בו, אירוע מזעזע שצריך לטלטל אותנו. אני לא חסיד של שיטת ההלם הזאת, ואני חוש שהיא פוגעת בסרטים, ואפילו מחלישה את אמירתם. וכאן מצער אותי ש"המשוטט" בחר בדרך שבסצינת הפסטיבלית העולמית היא כבר בבחינת "צפויה". ולכן, עבורי לסוף הסרט – שפתאום דורש ממני מעורבות רגשית כלפי הגיבור – חלש באופן משמעותי, גם בדרמה וגם בסגנון, מרוב מה שקרה לפני כן. אבל גם בלי הבעיה הזאת, “המשוטט" הוא הפקה נדירה ויוצאת דופן. וגם מתסכלת: כי אם גם הקרנות, גם המפיצים וגם הקהל לא יודעים להעריך אותה, מה הסיכוי שמישהו אי פעם ינסה לעשות עוד משהו כזה בארץ?
פורסם ב"פנאי פלוס", 11.8.2010
ל'אגם טהאו', סרט מקסיקאי כמעט זהה, יש הרבה מעריצים בארץ מאז שהוקרן בירושלים לפני שנתיים וכך גם לבנדק פליגהאוף וליתר ה"ז'אנר" הזה. לא הכל פסימי יאיר. יש קהל
סרט מדהים – זיו רייך
ראיתי נהנתי
וואו, הנה ספאמר שלא ראיתי כבר שנים…
פופ,אני תוהה מהי ההגדרה של הרבה מעריצים. לא שזה צריך להיות סיבה לעשיית סרט כזה או אחר, או להפיצו.
יצרת לי חשק לראות את הסרט. חבל שאני כנראה לא אוכל לראות אותו בחמישי.
למפיצים עדיין יש מניע כלכלי. ולא כל כך הגיוני לדרוש מהם להפיץ סרט שאף אחד לא יראה מחוץ לפסטיבל, או ערוץ נישה.
ההקרנה של זוהי סדום. הוכיחה הרי שהקהל הישראלי בארץ לא השתנה מאז שנות ה60
א. לפי התיאור אנחנו מדברים על סגנון גאס ון-סנט? אם כן, אני אישית חושב שזו דרך של אמנים מסויימים להתעצל כדי לא לעבוד על תסריט. פעם אחרונה שבדקתי דמויות יכולות ללכת בשוטים יפים גם עם תסריט ועלילה סוחפים.
ב. בועז – הקהל מעולם לא השתנה, הוא אוהב שמצחיקים אותו – גם בארה"ב "מה שקרה בווגאס" היה להיט ענק שנה שעברה. אין שום דבר רע בזה.
אולי אם היו עושים בארץ סרטים כמו סופרבאד שהם גם מצחיקים ודביליים וגם חכמים ובעלי נשמה, הקהל היה רוצה לראות גם אותם.
גל אתה קורא את זה הפוך: הצילום בא לפצות על מה שהתסריט מחסיר בתיאור הדמות. אם יש עלילה סוחפת שרצה אז הצילו האיטי לא ממש יתחבר. הם משלימים זה את זה.
למה יש מלא קאטים בסרטים הוליוודים עמוסי דיאלוג? כדי שנדע אחרי מי לעקוב, שנהיה מחוברים. בסרטים המדוברים כאן, אין על מה לעקוב, יש יותר על מה להרהר.
אם כי חשוב להגיד שלא כל שוט איטי הוא יפה. יש כאלה שסתם מעיקים 🙂
זהו לא סרט עם סגנון רדיקלי כמו שמתואר פה. הוא דווקא לא מאונן על עצמו כמו סרטי ארט-האוס רבים שמצולמים נהדר, תמיד יש פעולה בפריים והקאטים לא מאחרים לבוא כשהיא מפסיקה. הסרט הרגיש לי כמו התשובה החרדית ל"אור" ובהחלט ככזה שיכול לגעת בקהל נרחב בישראל.
רותם,
אני לא מבקש הרבה תסריט. הנה – "הילדים של המחר" שוטים יפים ארוכים עם תסריט שסוחף. או "בלתי שביר" הוא עוד דוגמה
האם באמת אנחנו מתלוננים על המפיצים שלא משקיעים כסף בסרטים שהקהל לא הולך לראות?! חוצפה יש להם שהם לא מוכנים להפסיד כסף פרטי מהכיס שלהם!! האם אנחנו מתלוננים על הקהל שלא אוהב סרטים שלא קורה בהם כלום, אבל יש בהם צילומי שקיעה יפים? איך אפשר להתלונן על כך שהקהל לא אוהב משהו משעמם? יש לכם חוצפה חברים!
לקטור – תמיד מותר להתלונן. חוצפה זה לא והקהל לומד לאהוב מה שמאכילים אותו – קוראים לזה חינוך ופעם זה גם עבד.
לקטור, את 'ביקור התזמורת' (כמו גם את 'שבעה'), סרט ש'המשוטט' דומה לו מאוד (ולא רק בגלל שי גולדמן), ראו מעל 200 אלף איש, שזה (אאל"ט) יותר ממה שראו את שלושת ה(")בורקסים(") האחרונים של מנחם גולן גם יחד. הכל עניין של טיימינג/באזז פסטיבלי ומפיץ שמאמין בסרט. ל'המשוטט', בינתיים, יש חמישים אחוז מזה.
איך הם דומים מאוד?
אגב, "זוהי סדום" דלף הבוקר לרשת. באיכות גרועה, אבל עדיין.
האסתטיקה של "המשוטט" בנויה בעיקר משוטים סטטים. כמו "חתונה מאוחרת" "אור" ו"שבעה" – סרטים שדרשו הרבה מן הקהל, אך לא הרתיעו אותו (אולי פרט לאור) כך שההנחה שה"משוטט" הוא נטול פונטיצאל מסחרי לא נראית לי (אם כי אני חושב שהוא קצת פחות טוב מן הסרטים שהזכרתי). בכל מקרה, למי שרוצה שהסרט שלו יוצג בקאן, כנראה שלא כדאי להזיז את המצלמה.
מצטרף לטוקביקסט הג'ינג'י גל ינאי. לא כדאי לעשות מ"המשוטט" יותר מדי ארט-האוס קיצוני ולהפחיד את הקהל. מדובר בסרט לא איטי וכזה שלא מכיל באמת שוטים ארוכים. זה לא רייגדאס וזה לא פליגאהוף. זה הרבה יותר קרוב לטריטוריה של "ביקור התזמורת", "עטאש"ו"אור". סרט מצוין.
אגב, אסור לשכוח שהמפיצים בארץ גם לא רצו להפיץ את "עג'מי" – סרט עממי מאד, עם הרבה אקשן וסיפור סוחף. היה ברור להם שזה סרט מעולה אבל הם לא רצו להפיץ סרט בערבית. בסופו של הדבר הסרט ממש הצליח (בסוג של הפצה עצמאית) והוכיח שהמפיצים לא מבינים כלום על הקהל בארץ.
אני לא ראיתי את הסרט – והגבתי בתגובה שלי לתיאור של הסרט ע"י יאיר. אם זה כמו שיאיר אמר, אז מה הפלא שמפיצים לא רוצים להפיץ את הסרט. שבעה וביקור התזמורת שאמנם צולמו ע"י שי גולדמן הצלם המבריק ביותר בארץ בעיני, לא הצליחו בגלל שוטים סטטיים. הם הצליחו כי היה להם סיפור שמשך את הקהל לצפות בהם. השוטים הם הקישוט של העוגה אבל הם לא הסיבה לסרט. אסור להתבלבל. אני מאחל הצלחה גדולה למשוטט. וקבלו תיקון לכל מיני שטויות שכותבים כאן – לעג'מי היה מפיץ שרצה להפיץ אותו. קוראים לו משה אדרי. מוש דנון המפיק העדיף הפצה עצמאית כי הוא רצה להרוויח יותר כסף. פשוט מאד. עג'מי היה ויהיה סרט מסחרי שהמפיצים אוהבים.
ולאותו מגיב שרוצה לחנך את הקהל – תחשוב שוב על היומרה שלך. מה אתה סטלין? אנשים רואים אלפי סרטים במהלך חייהם, ובוחרים לאהוב את מה שמתאים להם. יש מישהו בגיל שלושים שלא נחשף לכל סוגי הסרטים בכמויות מטורפות בטלוויזיה ובקולנוע? הוא פשוט בוחר לאהוב את מה שמתאים לו. ולחשוב שאתה יכול לחנך אותו זאת פשוט התנשאות. תחשוב איך אתה היית מרגיש עם צופה שאהב את רוקי ארבע היה חושב שצריך לחנך אותך ולהעביר אותך סדנה כשאתה קשור לכסא של כל סרטי סטלון? זה בדיוק אותו דבר.
ללקטור המדופלם מטעם עצמו. הכל שאלה של חינוך. בכל התחומים. חינוך ושכל ישר, בתנאי שיש. שכל.
לקטור,
"שבעה" צולם ע"י ירון שרף.
לקטור.
האנשים לא נחשפים באמת לסרטים מעבר למה שמאכילים אותם. כשאנשים בגיל 27 פלוס מינוס לא מוכנים לראות סרט כי הוא בשחור לבן או בשפה אחרת חוץ מאנגלית זה מראה על חוסר בחינוך.
רוב האנשים לא נתנו (או לא קבלו) מעולם צ'אנס לראות סרטים שונים בתקופה מעצבת של החיים שלהם. זה כמו שיש אנשים שאכלו כל חייהם מקדונלדס וכשהם גדלים, רק הרעיון של לאכול סושי מגעיל אותם.
אם אתה לא מאמין בחינוך – אתה אדם עצוב. חינוך הוא מה שעושה אתנו שונים מהחיות וככל שרמת החינוך יורדת כך אנחנו חוזרים להיות דומים לבעלי החיים.
ואני אוהב את רוקי 4.
והרבה מהסרטים של סטלון. במיוחד את משחק הדמים ואיש ההרס.
צריך להשקיע בארט-האוס כמו שצריך להשקיע בקומדיות לקהל הרחב. זה הגיוון שיוצר תעשיית קולנוע במדינה. אי אפשר לחיות רק על ז'אנר אחד, פופולרי או לא.
הסרטים שהחזירו את הקהל הישראלי למסכים היו חתונה מאוחרת, כנפיים שבורות וסוף העולם שמאלה, שמתפרשים, יחסית, על כל הספקטרום של אומנותי למסחרי.
אנחנו צריכים סרטים כמו המשוטט בשביל לפתח קולנוע משמעותי בארץ.
מה, שאגב, לא מונע ממנו להיות שעמום מחץ מביך שגרם לי להרגיש את השערות שלי צומחות. לגמרי 80 הדקות הארוכות של השנה.
להשוות בינו לבין ביקור התזמורת – על כל האספקטים הויזואלים הנראטיבים שלו – זו השוואה כל כך לא מלומדת שכל מי שראה מעל סרט אחד בחייו ירים גבה אל מולה.
המשוטט – כמו קירות, כמו פובידיליה, כמו חייל הלילה – חשוב במהות יותר מאשר כסרט בפני עצמו.
לזה שקורא לעצמו לקטור – תגיד, באמת לא נמאס לך לדבר שטויות? אתה קורא לכולם פה מתנשאים, פלצנים וסטלין ואז מה אתה עושה? ממציא עובדות (אין אנשים שעד גיל 30 לא נחשפו לכל סוגי הקולנוע שקיים), לא מדייק בעובדות (שי גולדמן צילם את "שבעה") ועושה השוואות, איך לומר, לא כל-כך מדוייקות (לחשוף אנשים לאופציה של קולנוע אמנותי שוות ערך בעיניך לקשירת מישהו לכיסא והכרחתו לצפות בכל סרטי סטאלון). אז כולם היו איתך עדינים, אותי עצבנת הרבה יותר מדי. שמע טוב:
הציבור בארץ הזאת צורך רק מה שנותנים להם. האנשים שיחפשו לבד, יחקרו ויעמיקו, יבדקו את הגבולות של עצמם – הם היוצאים מן הכלל. השאר רואים "מה שיש". ואת זה אני אומר לך אחרי שנים של עבודה בספריית וידאו ועשרות אלפי אנשים שעשו לי את אותו הפרצוף אם העזתי להמליץ להם על סרט מהשנה שעברה, או חס וחלילה בשחור-לבן ושפה שאיננה אנגלית. צא מהבועה שלך ותראה שאני צודק. צא מהבועה שלך ותבין מי היומרני פה, מי מחליט איזה סרט משעמם ואיזה סרט לא משעמם את הקהל, עוד לפני שהיה קהל. חס וחלילה שלא ישתעמם הקהל הזה, עדיף שיחשוב שהוא נהנה מ"זוהי סדום" כאשר למעשה הוא קיבל חוויה ריקנית והוא עוד יקלוט את זה בפעם הבאה שיצרוך בידור מסוג זה. צא ואשכרה תראה את הסרט "המשוטט" לפני שאתה כותב עליו רבע מילה, קובר אותו ברשימת הלא מעניינים.
בתור אחד שראה את הסרט, אני נאלץ להסכים עם נאור (לגביי המקום ממנו נוצר הסרט) ובעיקר עם סבסטיאן – אני משבח על הניסוי והאומץ, אבל סבלתי מהתוצאה. אך אם מדברים על חשיבותו של הסרט, ועל זה מדברים, אין ספק כי הוא חיוני והכרחי לנוף הקולנוע הישראלי, שחייב להיות מגוון ככל האפשר. וזה כולל גם כמה סרטים על חרדים חרמנים, תת-ז'אנר שהפך פופולרי בשנים האחרונות.
אני מסכים עם אורון. גם אני עבדתי שנים בספריית וידאו ואני מכיר את החוויות שהוא מתאר.
אופ טופיק: ראיתי היום בבית קולנוע בלוס אנג'לס את הטריילר לגרסה האמריקאית לסרט "הכניסו את האדם הנכון". זה פשוט נראה מזעזע. אני בטוח שהמפיצים ימצאו לנכון להפיץ אותו בארץ במקום את המקור המעולה. כואב הלב
"תת-ז’אנר חרדים חדמנים" גדול צחקתי סחתן וגם נכון במידה מסוימת. אני את הסרט המדובר לא ראיתי אבל מתכנן לצפות. נראה לי מעניין הרבה יותר מכל חמשת המועמדים על הפרס על שם אבא של קרין. חברי אקדמיה עלק.
אהבתי לקרוא את רמת הרגשות בויכוח על המקום של קולנוע 'אומנותי' מול 'מסחרי'. טוב שלמישהו אכפת.
לדעתי, המפיצים לא צריכים לתמוך בקולנוע שהם לא חושבים שיצליח בקופות. בשביל זה יש קרנות. עובדה שהסרט הופק. יאיר בעצמו אמר שמדובר על סרט פסטיבלים. זה קצת עצוב, אבל גם אם ישימו אותו בבית קולנוע, זה לא אומר שהקהל יבוא. נכון שרוב הקהל פרימיטיבי. אבל זה נכון בכל מקום ובכל תקופה. אני לא חושב שתוכלו 'לחנך' אותו. הקהל של שייקספיר היה ברובו אנאלפבת והוא לא ניסה לחנך אותם. הוא היה חייב לבדר אותם כדי למכור כרטיסים. היה נסיון לחנך את הקהל הישראלי שלא לראות את 'סרטי הבורקס'. מה קרה? דווקא הסרטים האלו הפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות בארץ. האמת הלא נעימה לכל המתוחכמים למיניהם היא שטעמם לפעמים מפספס את יצירות האיכות הגדולות של זמנם (לא, אני לא טוען שסרטי הבורקס הן יצירות איכות). דוגמא בולטת היא היצ'קוק שנחשב לבמאי מותחנים ולא במאי איכותי ברוב הקריירה שלו. או כותבי קומיקסים שנחשבו כז'אנר נחות. הקולנוע היה ברוב שנותיו בידור זול להמונים ורק חלק היה באמת אומנות. אני לא בטוח שאפשר לדעת בזמן אמת מה איכותי ומה לא, מה אומנותי ומה לא, ומה ישרד לאורך השנים כיצירה חשובה. אם באמת אתה רוצה לחשוף את הקהל לאיכות, תראה להם יותר סרטים קלאסיים בטלויזיה ובקולנוע כי אנחנו אולי לא יודעים מה הכי טוב ממה שיוצרים היום אבל יש לנו מושג מצויין לדוגמא לגבי שנות השלושים.
http://www.youtube.com/user/TheWandererPro#p/u/0/7SJez3j8WoY
http://www.youtube.com/user/TheWandererPro#p/u/0/FYPLJ98ZSH4
אוקי. אפשר לומר…
אז ראיתי אתמול את "המשוטט". בעיקר התעצבנתי.
נתחיל מהדברים טובים:
עלי נאסר הוא הברקת ליהוק. העובדה שהוא ערבי נשכחה כבר בשוט השני שהוא מופיע. אבל הוא פשוט שחקן נפלא (חבל1: שהוא לא במאי כמו שהוא שחקן; חבל2: שלא רואים אותו מספיק משחק בסרטים/סדרות).
והצילום: הפריימינג ובחירת המיקום של המצלמה, הם פשוט נפלאים.
אבל
יש משהו שאני לא מבין בבחירות האמנותיות של אבישי סיון. שיטוט, שהיא הפעולה שגיבור הסרט אמור לעשות במשך רוב הסרט, היא פעולה שנמשכת זמן. אבל השוטים בסרט מאוד קצרים. הרבה יותר מדי קצרים. ודווקא לא ראיתי כל כך הרבה שוטים של שיטוט. יש באמצע הרבה שוטים של פעולות אחרת (בבית, בבית החולים, בישיבה).
שנית: המצלמה (למעט שוט אחד. בעצם אחד וחצי) לא זזה בכלל. סטטית לגמרי. וזה מנכר אותי לגמרי מהדמויות. שיטוט היא לא רק פעולה טכנית של הליכה. היא גם פעולה פנימית, של חשיבה, של הרהור. הזזת המצלמה יחד עם הדמות (בטרוולינג, בדולי) היתה קריטית לדעתי בסוג כזה של סרט.
ובנוסף: לא הבנתי את קונספט העריכה של הסרט. הרבה מאוד שוטים מתחילים עם הדמות שבפריים בסוג של קפאון תנועה(עומד מול פח זבל; מביט בחלון; ועוד כהנה וכהנה). רק לאחר כמה שניות הדמות מתחילה את הפעולה שהשוט בא להראות. ואז גם השוט נחתך לפני שהפעולה מגיעה לידי סיום. במילים אחרות: השוט מתחיל לפני שהבמאי אמר "אקשן" ונגמר הרבה לפני שהוא אמר "קאט". אם להביא רפרנסים מסרטים אחרים, אז אם אבישי סיון רוצה לעשות סרטים מהסוג הזה, יגייס נא מר סיוון כמות נכבדת מאוד של חוש הומור (שחסר מאוד ב"משוטט") ויעשה את "שירים מהקומה השנייה", או לחלופין, יאריך מאוד את השוטים (ויבחר שחקנים יותר טובים. השחקן הראשי, המשוטט, מאוד לא טוב), ויעשה את "יום שלישי, אחרי החגים".
ווואי הוא ממש חתיך אבל
אני לא חושבת שהוא גרוע
אני פשוט חושבת שהוא ממש אדיר
הלוואי שהוא היה מתחתן איתי
או משהו