לפני בערך 205 שנה (אולי זה היה רק 189 שנה) גיליתי במאי צעיר ונפלא בשם לארס פון טרייר. זה היה בתקופה שאחרי "רכבות לילה" ו"הממלכה". ידעתי שהוא ביים עוד סרטים והשתוקקתי לראות אותם, אבל לא ידעתי איך. זה היה לפני עידן הדי.וי.די והורדות האינטרנט. כתבתי אז ב"מעריב" משאלה: הלוואי שהסינמטקים יארגנו עם שגרירות דנמרק רטרוספקטיבה של הבמאי הנפלא הזה. כשנה אחר כך, רגע לפני "לשבור את הגלים" שלו, זה אכן קרה. אולי בזכות המשאלה הפומבית שלי, ואולי בצירוף מקרים.

עכשיו אני עם משאלה נוספת: בעולם מסתובבת רטרוספקטיבה מלאה של כל סרטי איליין מיי. לא חוכמה, היא ביימה בסך הכל ארבעה סרטים, וכמה מהם מהסרטים המקוללים בתולדות הוליווד, ובראשם "אישתר", סרט שהפך כבר למושג, מרוב שהוא היה כשלון שהניב הפסדים עצומים לאולפן (סרט שבעקבותיו לא נתנו לוויטוריו סטוררו לצלם יותר סרטים הוליוודיים, למעט אלה שביים וורן בייטי). אבל "מייקי וניקי" שלה – עוד סרט מקולל שהיה גנוז שנים, וגם מאחוריו יש לא מעט סיפורי תלאות הפקתיות (ואיבוד שליטה של היוצרת על חומרי הגלם שלה) הוא אחד הרגעים המרתקים של הקולנוע האמריקאי של שנות השבעים. בקיצור, ארבעה סרטים, פלוס ביקור של גברת מיי עצמה, כבר בת 78, יכול להיות הברקה. איזה סינמטק מרים את הכפפה?

אגב, גם רטרוספקטיבה של וורן בייטי כבמאי יכולה להיות נהדרת. והאל אשבי. אוי, לראות את "שמפו" על מסך גדול. רוצה.

יש לי עוד רעיונות, רוצים? מייק ניקולס של שנות הששים והשבעים. ראיתי פעם מחווה כזאת בפריז, והיה תענוג לראות את "הבוגר", "ידע הבשרים" ו"מלכוד 22 " על מסך גדול. או: שנות החמישים של בילי וויילדר. אחד הרצפים הגדולים ביותר בתולדות במאי: עשר שנים רצופות, בין 1950 ל-1960, של יצירות מופת אחת אחרי השנייה. אגב, אני כמעט בטוח שהצעתי את ההצעות האלה כבר קודם. אולי באמת מחוות כאלה קל יותר לערוצי הסרטים לערוך מאשר לסינמטקים. אולי לעולם לא נראה שוב את "מלכוד 22 " או את "הדירה" על מסך גדול.

אגב, בימים אלה מתקיימת מחווה מצוינת וחשובה לכמה מהסרטים של ז'אן-פייר מלוויל בסינמטקים של חולון והרצליה. כדאי מאוד לא להחמיץ.

אז יאללה, בואו נעזור לסינמטקים לתכנן את תוכניית 2011-2012 ונארגן לנו רשימת משאלות  איזו רטרוספקטיבה הייתם רוצים שהם יארגנו? פרטו בתגובות.

בימים האחרונים אני מנסה להצליב מכמה וכמה מקורות שונים האם הנתון שדווח עליו ביום א', ש"זוהי סדום" מכר בסוף השבוע 100,000 כרטיסים, אמין או לא. הטוקבקיסטים האנונימיים באתר ניסו לטעון שאין סיכוי, שזה הכל איזשהו דיל שטני של קשת או שקר מוחלט של האחים אדרי. אני נוטה פחות לזלזל בדיווחי מפיצים, בגלל שלדיווח כזה יש משמעויות רבות, שאינן יחצניות: למשל, מס הכנסה. או, למשל, מול הקרן שסייעה במימון הסרט ותדרוש לקבל את חלקה חזרה על סמך הדיווח הזה. גם דיווח על מכירות כרטיסים לסרטים הוליוודיים לא יכול להיות לגמרי מומצא: המספר הזה מועבר מדי שבוע לאולפנים, שדורשים את חלקם מרגע שסרט מוכר מעל כמות כרטיסים מסוימת. מה שמפיצים בארץ כן עושים הוא לעיתים קרובות להקדים את המאוחר. אם הם צופים שסרט מסוים יחצה את קו המאה אלף בסוף השבוע, אם יפרסמו "מאה אלף כבר ראו ונהנו" כבר ביום שלישי.

בכל מקרה, ביררתי עם כמה ממתחרי יונייטד קינג שעורכים גם הם אומדנים לגבי מכירות כרטיסים, ואפילו הם הודו שהמכירות של "זוהי סדום" היו אסטרונומיות בסוף השבוע, וגם אם זה היה 90,000 ולא 100,000, עדיין זה מספר חסר תקדים. ואם המתחרה אומר, אז אני פחות מרגיש שמשקרים לי.

אגב, כשמגיעים לסינמה סיטי, מבינים איך נראה המספר הזה, 100,000, בשטח. סינמה סיטי היא למעשה "זוהי סדום סיטי". הסרט מוקרן בימי חול 15 פעמים ביום! ביס פלאנט – שאמורים להיות המתחרים הצ'ילבות עושה להם רע לעזור למפיץ המתחרה להצליח – הוא מוקרן 11 פעמים ביום. תכפילו את זה בכמעט 40 בתי קולנוע ברחבי הארץ, ותראו שלמעשה יש רק סרט אחד שמוקרן השבוע בארץ.

אבל יש עוד: "התחלה" נשאר במקום השני וירד קלות ל-38,000 כרטיסים. הוא נמצא כבר ב-170,000 כרטיסים מאז עלייתו. "גנוב על הירח" במקום השלישי עם 20,000 כרטיסים. ו"פעם הייתי" חצה בשבוע שעבר את קו 200,000 הכרטיסים. רף שגם "התחלה" וגם "זוהי סדום" אמורים לחצות בסוף השבוע הקרוב.

יצאה ההודעה הרשמית: "תמרה דרו", סרטו של סטיבן פרירס, יהיה סרט הפתיחה של פסטיבל חיפה שייפתח ב-23 בספטמבר ויינעל ב-30 בספטמבר (שמחת תורה). הסרט, בכיכובה של ג'מה ארטרטון, הוקרן בפסטיבל קאן ויגיע לחיפה הישר מפסטיבל טורונטו. הביקורות עליו אחרי קאן היו אוהדות למדי והם ציינו את אופיו הקליל והוודי-אלני של הסרט. סרט הנעילה, שאותי מסקרן הרבה יותר, הוא "גנב עירוני" ("The Town"), שביים בן אפלק, ושיגיע לפסטיבל הישר מפסטיבל ונציה (ויש כאלה באמריקה שכבר מנסים לדחוף אותו כאחד מסרטי האוסקרים של השנה). אל תצחקקו: אפלק ביים את "נראתה לאחרונה" שהיה מצוין.

עוד בפסטיבל: מחווה לג'ון יוסטון, עם הקרנות ל"המלכה האפריקאית", "מולן רוז'", "האיש שרצה להיות מלך" ו"המתים". אני לא חסיד גדול של יוסטון, וממילא אלה הסרטים שלו שאני פחות מחבב (חוץ מ"המתים", סרטו האחרון, שהוא נפלא ועדין ומרגש).

בשורה טובה: אחרי שתהיתי בזמן פסטיבל ירושלים איפה הסרט התיעודי על הצלם ג'ק קרדיף, שצילם את "הנעליים האדומות" (שהוקרן בירושלים), הוא נמצא: הוא יוקרן בחיפה.

וויי, איזה יום חדשות חלש. כלום לא קורה? הנה סיכומון של כמה כותרות מהיומיים האחרונים:

– השחקנית פטרישה ניל הלכה לעולמה שלשום בגיל 84. העולם זוכר אותה כזוכת האוסקר על תפקידה ב"האד" מול פול ניומן. אני פשוט לא זוכר את הסרט הזה. כנראה שמעולם לא ראיתי אותו. אבל אני זוכר אותה כשכנה מקומה 2 ב"ארוחת בוקר בטיפאני". ובעיקר, כמי שהיתה המון שנים אשתו של רואלד דאהל ("צ'רלי והשוקולדה", "ג'יימס והאפרסק הענק", "מר שועל המהולל"), שהיה הסופר האהוב עליי בילדותי. ג'פרי וולס, בהספד משונה, טוען שנראה לו שהיא בטח היתה טובה במיטה. ומספר שחייה היו גדושי טרגדיות. אגב, בצירוף מקרים לגמרי, חפשו את רואלד דאהל מוזכר באייטם נוסף בפוסט הזה.

– נירית אנדרמן סיכמה אתמול היטב את גל עיבודי הספרים שעומד להציף את מסכי הקולנוע הישראלי בשבועות הקרובים. היא גם מאבחנת נכון שזה כל הנראה גל חד פעמי, ולא תחילתו של גל. כי למרות העובדה שקרנות הקולנוע החליטו לקדם תמיכות יוזמות בעיבודי ספרים, על העיבודים ל"התגנבות יחידים" ו"ספר הדקוק הפנימי" עובדים יוצריהם כבר קרוב לשמונה שנים. גם "התפרצות X" הוא פרויקט עם היסטוריה, שהתחיל עוד בחייו של רפי בוקאי ז"ל. אנדרמן גם שואלת נכון: איך זה שיש כל כל הרבה עיבודים ליהשע קנז ודויד גרוסמן, אבל אפילו לא אחד למאיר שלו? ובסקירת העיבודים שנמצאים בעבודה, נדמה לי שהיא השמיטה את העיבוד של תמר מרום ורם נהרי ל"מקימי" של נועה ירון-דיין. וההתלהבות מהעיבוד המתקרב של ארי פולמן לסטניסלב לם היא המשך ישיר לעובדה שפולמן, יחד עם אורי סיון, כבר עיבדו רומן צ'כי על טבעי ל"קלרה הקדושה".

– ניקי פינק מפרסמת אימייל ששלח ג'פרי קצנברג לכל עובדי דרימוורקס אנימיישן, בו הוא כותב, כמו בלוגר לכל דבר, דיווח טלגרפי וקצרני על שלל הפרויקטים של החברה והסטטוסים שלהם. מסקרנת במיוחד הידיעה שהוא חושף שם שנוח באומבך ("גרינברג", "חיים בין השורות" ומי שכבר היה שותף לתסריט של סרט אנימציה: העיבוד של ווס אנדרסון ל"מר שועל המהולל" של רואלד דאהל) משכתב בימים אלה את התסריט ל"מדגסקר 3 ". הוא כנראה פשוט אוהב לעבוד עם בן סטילר. קצנברג נשמע נלהב מהרעיונות התסריטאים שהוצגו לו מהצוות של "הדרקון הראשון שלי 2 " (זה יהיה "הדרקון השני שלי", נכון?). הוא מעדכן גם על הפרויקטים "טורבו", "גארדיאן" ו"קרודס", שנמצאים בשלבי כתיבה ועיצובי דמויות. והוא מעדכן ש"מגה מיינד" (שטריילר שלו כבר מוקרן בארץ) וש"קונג פו פנדה 2 " כבר נמצאים רגע לפני השקה.

קרה משהו מעניין שהחמצתי?

זוכרים את "התחלה"? סרט קטן וצנוע שהעסיק אותנו רק לפני כשבועיים? אז הנה עוד קצת עליו: דיווח מפורט של כתב עת לענייני אפקטים על מלאכת בניית המודל המוקטן של מבצר/הכספת בהרי השלג ופיצוצו.

אפרופו "התחלה": מהדיווח של מפיציו לאולפני וורנר אני לומד שבסוף השבוע השני שלו בארץ ראו אותו בדיוק אותה כמות אנשים שראו אותו בסוף השבוע הראשון, קרי, 45,000 איש. מרשים. בעשרה ימים ראו אותו 107,000 איש.

ובשעה שבאמריקה "צעצוע של סיפור 3 " הוא לא רק סרט האנימציה הכי קופתי של השנה, אלא גם הסרט הכי קופתי לשנת 2010 בכלל בינתיים (הוא תכף חוצה את קו 400 מיליון הדולר), בישראל בשבוע שעבר עקף אותו "שרק לנצח", והוא כעת סרט האנימציה הכי פופולרי בישראל לשנת 2010. אבל זה צמוד. הפער ביניהם, נכון לסוף השבוע שעבר, היה כ-400 כרטיסים לטובת "שרק לנצח". האם זה עוד יתהפך עד סוף הקיץ?

===========

האם דיוויד פיפלס, התסריטאי של "בלייד ראנר" (ו"בלתי נסלח") עובד על תסריט ל"המלחמה הנצחית", אחד הסרטים הבאים של רידלי סקוט?

===========

על איזה פרויקט משותף עובדים ג'יי.ג'יי אברמס ובונג ג'ון-הו?

===============

"אווטאר" חוזר לחיינו. ב-27 באוגוסט ייצא "אווטאר" שוב להקרנות תלת מימדיות בארצות הברית, עם תשע דקות נוספות שקמרון קיצץ מהסרט המקורי. אין לי מושג אם זה יקרה גם בישראל (אין להקרנות החוזרות האלה זכר באתר של א.ד מטלון או יס פלאנט). וג'יימס קמרון חושב לתחיל לעבוד על "אווטאר 2 " ועל "אווטאר 3 " במקביל, ברגע שהוא יסגור חוזה על הפקתם מול אולפני פוקס.

===================

"חיים בימי מלחמה" של טוד סולונדז, מעין סיקוול ל"אושר", וכמעט סרט ישראלי אפשר להגיד, ייצא בסוף השבוע הקרוב. שם הסרט הוא גם שמו של שיר אותו שרה בסרט דמותה של ג'וי (אותה מגלמת בסרט הזה שירלי הנדרסון). אין קשר לשיר של טוקינג הדס באותו שם. את השיר כתבו סולונדז (מילים) ומרק שיימן (לחן) אבל הביצוע בכותרות הסיום הוא של דבנדרה בנהרט ועם הפקה מוזיקלית וקולות רקע של בק. הנה הוא להאזנה:

ראיתי סוף סוף את "מבול" של גיא נתיב, ובכך סיימתי את הצפייה בכל חמשת המועמדים בקטגוריית הסרט הטוב בפרסי אופיר. הצפייה בסרט יצרה אצלי שרשרת אסוציאטיבית של מחשבות:

א.

בתוך כחודש יוצאים בארץ שלושה סרטים ישראליים שמציעים פראפרזות על ארבע הפרשות הראשונות של ספר "בראשית": "ארץ בראשית" מגיב לפרשת "בראשית". "מבול" מצטט ארוכות מפרשת "נח". ו"זוהי סדום" משתמשת בלא מעט אלמנטים עלילתיים מהפרשות "לך לך" ו"וירא". הקולנוע הישראלי מתחזק?

ב.

נחמד "מבול". אבל רגע: צחי גראד, רונית אלקבץ, שני אחים ופסי רכבת? זה לא אח תאום של "ציון ואחיו" של ערן מרב משנה שעברה. ולאן נעלם הסרט ההוא, שזכה להתעלמות לא מוצדקת? ואם "מבול" מועמד, למה "ציון ואחיו" לא היה מועמד.

ג.

כאמור, "מבול" נחמד מאוד. אבל לטעמי האישי "התגנבות יחידים" טוב וחשוב ממנו, ולו בעיניי הגיע יותר להיות אחד מחמשת הסרטים הסופיים. אבל, חברי אקדמייתנו לא מחפשים הברקות, הם מחפשים רגש. וברגש, "מבול" אכן מנצח את "התגנבות יחידים".

ד.

באופן משונה יוצא שהבחירה של חברי האקדמיה בחמשת הסרטים המובילים לפרס אופיר היא כמעט אקט של אצירה אמנותית. שלושה מהסרטים בחמישיה מתכתבים זה עם זה באופן די מפתיע: "פעם הייתי", "הדקדוק הפנימי" ו"מבול". שלושתם סרטים על נערים. שני הראשונים מספרים על נערים בשנות הששים שמתמודדים עם צלקות השואה של המבוגרים סביבם. שני האחרונים מציגים דמות שהולכת ומתכנסת לתוך עצמה, ובשניהם המצוקה הזאת באה לידי ביטוי בשוטים של נער בתוך סירה.

ה.

וזו גם שנת הבר מצווה: גם "מבול" וגם "הדקדוק הפנימי" (וגם "חיים בזמן מלחמה" של טוד סולונדז שעולה בארץ בסוף השבוע) עוסקים בגיבור רגע לפני טקס בר המצווה שלו. וב"מבול" הגיבור מתאהב בבתו של הרבי שמלמד אותו את הקריאה בתורה. ראיתי את זה השנה גם בסרט הסטודנטים "שומר הברית", שגם הוא עוסק בגיבור רגע לפני הבר מצווה שלו.

ו.

בקשה לבמאים ולתסריטאים בארץ ובעולם: נא להפסיק עם סצינות בהן מישהו מתקשר לביתו של הגיבור ומשאיר הודעה על המשיבון הקולי, אותה אנחנו שומעים בקול רם והיא מספקת לנו מידע לאקספוזיציה או לנקודת מפנה עלילתית. די, אין יותר משיבונים כאלה, עם קלטות ורמקולים. הכל עכשיו זה תאים קוליים. זה כמעט כמו למקם סרט בהווה ולגרום לגיבור להיפצע מפיצוץ הפרימוס שלו. ובהזדמנות זו: מאיזו עדה מגיע משפחת רושקו, גיבורת "מבול"? כי חוץ מתימנים, אני לא מכיר אף עדה שמנהגה לקרוא בעלייה לתורה בבר מצווה את הפרשה כולה, ולא רק את המפטיר וההפטרה. נכון, תחילת הפרשה, העוסקת בנוח והמבול, מהווה מוטיב חוזר לאורך הסרט, ואילו המפטיר – שכבר עוסק בגניאולוגיה של הדורות בין נוח לאברהם – כבר לא לרלוונטית לסרט, אבל בכל זאת: רוב עצום מהצופים (הבנים) בסרט עברו טקס בר מצווה, או לפחות נכחו באחד, לא? למה להציג משהו שכל כך הרבה אנשים יודעים שהוא לא מדויק. אפילו בסצינת העלייה לתורה ב"יהודי טוב" עשו את זה נכון יותר (ומכיוון שהגיבור ב"מבול" קורא את הפרשה מתחילתה, זה אומר לי שמשפחתו לא רק ממוצא תימני, אלא שהם גם כהנים). אם יש מנהג אחר שאני לא בקיא בו, אשמח ללמוד.

עדכון: עדכנו אותי בתגובות ובמייל שקיים מנהג שלא הכרתי גם בקרב משפחות שאינן תימניות של קריאת הפרשה כולה על ידי נער הבר מצווה. השכלתי, ואני חוזר בי מהסתייגותי. אני משאיר את הדיון בנושא כאן בתקווה שמי שיצפה בסרט ויתהה בקשר לכך יוכל למצוא כאן תשובה לתהייה.

ז.

אבל אניח לקטנוניות, כי בסרט בהחלט משהו עדין ויפה. יש בצילום כמה רגעים מלאי השראה של פיוט והתבוננות מקסימה בטבע. והכי חשוב, הסרט חשף בפניי מוזיקאי שלא הכרתי ועכשיו אני מאזין לו לא מעט. בזכות העובדה שהסרט הוא קופרודוקציה עם קנדה, מלחין הסרט הוא זמר קנדי בשם פטריק ווטסון, והמוזיקה שלו מקסימה מאוד. הייתי מביא אותו להופעה בארץ בסמוך לבכורת הסרט. הנה שיר שלו:

הנה הגיע הקומוניקט: על פי דיווחי חברת יונייטד קינג בארבעת הימים הראשונים להקרנת "זוהי סדום" (חמישי עד ראשון) נמכרו למעלה מ-100,000 כרטיסים, ומדובר בשיא של כל הזמן לפתיחה של סרט ישראלי. משה אדרי מצוטט בקומוניקט כמי שאומר שמדובר בשבירת שיא גם ביחס למכירות כרטיסים של מיתולוגיות ישראליות כמו "אסקימו לימון", "גבעת חלפון אינה עונה" ו"צ'רלי וחצי".

אוקיי, זה הקומוניקט. עכשיו בואו נעמיק בו. קודם כל, היום יום ראשון, כך שלא הגיוני שכבר נספרו הכרטיסים שטרם נמכרו, נכון? כך שאני מניח שהקומוניקט מדווח על צפי מכירות, כולל של היום, ולא על נתון סופי וספור (נהוג באמריקה לפרסם בראשון בבוקר הערכות לסוף השבוע כולו, תוך הסתמכות על כמות מכירות צפויה של יום ראשון, שהוא תמיד יותר חלש בכמה וכמה אחוזים מיום שבת. ביום שני בבוקר מתפרסמים הנתונים הסופיים). שנית, כשמפיץ מפרסם שנמכרו 100,000 כרטיסים, לרוב זה אומר שנמכרו 80,000 כרטיסים. שלישית, בימי "גבעת חלפון" ו"אסקימו לימון" לא הפיצו סרטים ישראליים ב-39 עותקים, ולא היו מקיימים עשר הקרנות ביום אחד, אז לא היה סיכוי ממילא להגיע למספרים כאלה בסוף שבוע אחד, אז ההשוואה לא רלוונטית. עניין ההפצה הרחבה-מאוד של סרטים ישראליים – בסביבות ה-30 עותקים – התחיל רק ב-2004 עם "סוף העולם שמאלה". משה אדרי היה מהנדס ההפצה גם אז. אין מה לומר, האיש יודע להפיץ סרטים ישראליים. רביעית, למיטב ידיעתי, הפתיחה הגדולה ביותר של סרט ישראלי אי פעם היתה שמורה עכשיו ל"בופור", שמכר למעלה מ-30,000 כרטיסים בסוף השבוע הראשון שלו.

ואחרי כל זה, גם אם לבסוף יתברר ש"זוהי סדום" מכר רק 80,000 כרטיסים בסוף השבוע הראשון, זו עדיין פתיחה פנומנלית. לעיתים נדירות מאוד תמצאו סרט כלשהו שמצליח להביא כמות כזו של קהל בסוף שבוע ראשון. פתיחה של 50-60 אלף צופים בארץ נחשבת עצומה ונדירה ("אווטאר" מכר 79,000 כרטיסים בסוף השבוע הראשון שלו). אז למעלה מזה? זה באמת הישג. ההישג הזה מבטא בעיקר את כוחו של המותג והבאתו לידיעת הקהל. סרטים ישראליים, בדרך כלל, מגיעים לידיעת הקהל באיטיות. "זוהי סדום" מוכיח שישראל היא כמו אמריקה: מותגים מוכרים עובדים מצוין אצל הקהל. אבל את העדות להאם הקהל אהב את הסרט או לא נקבל רק בסוף השבוע השני. אם המספר יישאר יציב, או יירד באופן לא דרמטי מדי, זה אומר שאלה שיצאו מההקרנה דיווחו לחבריהם שמדובר באחלה סרט, ואז מגיעים הגלים השניים והשלישיים לאולמות. בסרטים ישראליים סטנדרטיים, כאלה שהפכו ללהיטים גדולים, משבוע שני או שלישי, נרשמת דווקא עלייה במכירות, כי הקהל סומך בעיקר על חבריו ולא על מודעות או על ביקורות. בסרטים הוליוודיים, עיקר ההכנסה מגיעה בשבוע הראשון (בישראל אין עדיין מנטליות של הסתערות על קולנוע דווקא בסוף השבוע הראשון), ואז מתחילה ירידה הדרגתית. ירידה איטית במקרה של סרט אהוב ומצליח. ירידה דרמטית במקרה של סרט שהקהל יצא ממנו מבואס ומזהיר את חבריו מפניו. לכן, יהיה מסקרן לראות האם מפיצי "זוהי סדום" יטרחו להוציא קומוניקט על נתוני מכירות גם ביום ראשון הבא בבוקר. אם כן, זה אומר שהקהל מבסוט. אם לא, זה אומר שהיתה צניחה דרמטית במכירות בסוף השבוע השני.

מצד שני, קל לי למדוד כאן בבלוג איך הסרט עובד. מאז יום חמישי בערב כמות הכניסות שיש לי לבלוג באמצעות מילות החיפוש בגוגל "דע אותי זוהי סדום להורדה" היא אסטרונומית, והקובץ שהעליתי (בלעדית) כבר שוכפל אינספור פעמים ברחבי הרשת וביו-טיוב. אז נראה שבני ה-13 מבסוטים לאללה.

פורסם ב"פנאי פלוס", 4.8.2010

ראשית, ענייני תרגום. זה לא מפסיק לשעשע אותי עד כמה מפיצינו מבוהלים מהמילים "חג המולד". הסרט הצרפתי "חג מולד שמח" הפך ל"חג שמח". הסרט "סיפור חג המולד" הפך ל"סיפור חג". ועכשיו, “יום שלישי אחרי חג המולד" הפך ל"יום שלישי, אחרי החגים". החגים! ראש השנה, סוכות, כאלה. מצחיקים.

כמובן שמפתה מיד להתחיל את הדיון ב"יום שלישי וגו'” בתזכורת שהוא חלק מהגל הרומני החדש ששטף את פסטיבלי הקולנוע בשנים האחרונות, וזכה לייצוג נאה למדי גם על מסכי הקולנוע בארץ (“4 חודשים, 3 שבועות ויומיים", ו"12:08 מזרחה לבוקרשט") ובפסטיבלים (“מותו של מר לזרסקו”, “משטרה, שם תואר”), אך בעוד הסרטים ההם הציגו דרמה ריאליסטית בעלת מימד חברתי או פוליטי, הסרט הזה הוא פשוט דרמה משפחתית אינטימית וקאמרית, שהקונטקסט הפוליטי היחיד שאפשר לקרוא מתוכה זה פרופיל של הבורגנות הרומנית של ימינו, 20 שנה אחרי המהפכה האנטי-קומוניסטית. למעשה, אין שום דופי ב"יום שלישי". הוא עשוי היטב עם משחק רגיש ועדין ויכולת התבוננות יפה, המאפיינת את הקולנוע הרומני החדש, כזה היוצר אינטימיות כמעט מיידית עם הדמויות. הבעיה היחידה היא שהסרט לא נורא מעניין או ייחודי. הוא נחמד, נעים, עדין, ויש בו קונפליקט עז – גבר נשוי מתאהב בבחורה צעירה, במשך רוב הסרט הוא מזגזג בין הנשים, לשמחתם של הצופים והצופות שרואים את הנאהבים בעירום מלא, ולבסוף הוא צריך להחליט במי הוא בוחר – אבל נדמה שלסרט אין דופק. אני מדמיין את החומר הזה בידיו של קלוד סוטה, למשל, וליבי נקרע. אבל כאן, אני מתבונן מבחוץ, מנותק. הבחירה של הגיבור, אגב, אינה זו הצפויה, ולכן הסרט כן מצליח להיות מעט מקורי יותר מהצפוי, ואולי גם (לבסוף) קצת קורע לב. אבל בסופו של דבר זו עוד דרמה דומסטית בניחוח צרפתי, אבל תוצרת רומניה. דרמה על תשוקה גדולה, מטלטלת משפחות ומחרבת חיים, אבל הסרט עצמו כמעט אדיש מרוב חוסר תשוקה.

ואגב, מה הקטע של רומן של גבר עם רופאת שיניים? גם ב"יום שלישי אחרי החגים" וגם ב"עשבים שוטים" יש עניין כזה. קינקי.

"אם אנחנו רוצים להצליח בקולנוע לב צריך לפחות שלוש סצינות על אוכל בסרט"

פורסם ב"פנאי פלוס", 4.8.2010

בפסטיבל ירושלים הוקרנו שני סרטים כמעט זהים. שניהם סרטים קטנים ועצמאיים מאת במאיות אמריקאיות, שעוסקות במערכות יחסים של אנשים בוגרים, זוגות עם ילדים, רומנים מחוץ לנישואים, משברי אמצע חיים וכזה. ניקול הולופסנר ביימה את "תני בבקשה" על זוג ניו יורקי. ליסה צ'ולודנקו ביימה את "הילדים בסדר" על זוג קליפורני. אה, הזוג הקליפורני? הן לסביות. אבל כל השאר? אותו דבר בדיוק. שני הסרטים עוסקים, למעשה, במחלה הזאת שנקראת בורגניטיס, שתוקפת זוגות בורגנים שהחיים נוחים להם והשיעמום מעביר אותם על דעתם. בסרט האחד הגבר מחליט לעשות טיפול קוסמטי ולנהל רומן עם הקוסמטיקאית. בסרט השני הגברת מחליטה לבדוק, אחרי שנות מונוגמיות לסבית, את אופציה הרומן-הסטרייטי-מחוץ לנישואים. ובשני הסרטים, הילדים המתבגרים נמצאים באמצע ורואים את הוריהם מתמוטטים מולם מבלי ששום דבר, חוץ משיעמום ממאיר, לא היה מקולקל שם מלכתחילה. מבין שני הסרטים האלה חיבבתי הרבה יותר את "תני בבקשה", שהיה בו משהו ארסי יותר, והוא הביט במבט נוקב, ציני וערמומי מאוד על כמה ממחלות המאה ה-21: התחושה שאנחנו צריכים לתרום לחברה, אבל חוסר היכולת שלנו לעשות את זה. “תני בבקשה" הוא סרט על חמדנות. וכמה מתאים שבשל חמדנות ככל הנראה לא נראה אותו בקרוב על מסכי הקולנוע בארץ. לעומת זאת, “הילדים בסדר" הוא סרט נינוח ונעים הרבה יותר. אשה אחת היא גינקולוגית, השנייה היא אדריכלית שהופכת למעצבת גינון. האחת בוצ'ית אסרטיבית, השנייה תלותית יותר. וכשהילדים שלהם מחליטים לברר מי הגבר שתרם את הזרע שאיתו הזריעו את אמותיהן, נכנס לקלחת גבר חדש, שגם הוא פנטזיית העידן החדש: בעל מסעדה אורגנית, שגם מגדל בעצמו את ירקותיו, והוא לא דופק חשבון את מי הוא דופק, סטרייטית אמריקאית-אפריקאית, או לסבית ג'ינג'ית. האדם הנאור. “הילדים בסדר" הוא סרט מתוק ונעים מאוד – כמו סלט קפרזה קריר מלווה ביין רוזה מצונן – ביום חם (אבל עם בריזת הרים נעימה). ומסתמן, אפילו, שהקהל בניו יורק ממש משתגע על הסרט.

אבל משהו בסרט הזה הציק לי. היה בו משהו נינוח מדי אפילו. עשיתי תרגיל: אם הסרט לא היה עוסק בזוג נשים, אלא בזוג הטרוסקסואלי? אזי ללא ספק היינו מגלגלים עיניים מרוב שיעמום. ראינו ראינו ראינו. אז כן, אני מודע לזה שזה "עוד סרט על זוגיות", אלא שהפעם זו זוגיות של גייז, זה בדיוק העניין והאישו. וזה נכון, שהסרט הזה בוודאי נוגע בנקודות של מערכות יחסים חד-מיניות שעצם העיסוק בהן הוא אקט חדשני והצהרתי: כמו העניין עם הילדים שגדלים עם התחושה שהם חיים בבתים הכי נורמטיביים, ועדיין משהו שם חסר להם (נקודה שאם יוצר סטרייט היה מעלה מיד היו מוקיעים אותו, והיא בהחלט הנקודה הכי מעניינת מבחינה סוציולוגית בסרט), או העיסוק הכן למדי במיניות הנשית הדי דינמית ונזילה. כלומר, שהסרט בוודאי מכיל נקודות מעניינות, והוא מנסח את עצמו יפה. והוא מכיל רגעי משחק משובחים (ג'וליאן מור ואנט בנינג עושות כאן הורדות ידיים של שחקניות כשכל אחת מהן מקבלת לפחות סצינה אחת בה כל אחת מהן ממחישה למה היא אחת השחקניות הכי אהובות בהוליווד). אבל ממש באותה נשימה יש משהו בסרט קל מדי בכתיבה שלו – הכל די צפוי, כל הסיבוכים וכל ההתרות – ומשהו חסר ייחוד בבימוי. ואל תגידו לי שזו החתרנות של הסרט: שהוא מוכיח שקולנוע קווירי לא חייב להיות כועס ומהפכני, ומותר גם לו להיות הכי בורגני, שבע ונינוח. הסרט נעים, הכל בסדר, אבל הוא גם נדוש להחריד. די ברור למה האמריקאים מוקסמים מזה: זה גורם להם להיראות הכי צרפתיים.

קודם כל, אם כבר ראיתם את "זוהי סדום" (ואהבתם) בוודאי תשמחו לקבל את "דע אותי", הלהיט של אשת לוט, כרינגטון, נכון? ומי צריך הכי להתעצבן מזה שלסרט הזה קוראים "זוהי סדום"? האם ג'ולי שלז, שקראה לסרט הסטודנטים שלה בשם הזה, או להקת איפה הילד, שהיה לה שיר בשם "זוהי סדום"?

פורסם ב"פנאי פלוס", 4.8.2010

הקדמה א': לפני שאני נוגע ב"זוהי סדום", אני מרגיש שאני חייב לפתוח באפולוגטיקה קטנה: הייתכן שחוש הטעם שלי נפגע? אחרת איך נסביר שהכל טעים לי? אני מדבר על קולנוע, כמובן. שבוע מאז שפורסמו המועמדויות לפרסי אופיר ואני מוצא שלא מעט מהסרטים הישראליים שראיתי השנה מוצאים חן בעיניי. מי יותר, מי פחות, אבל לא מעט מהם ממש מוצלחים. העניין הוא שחלק מהם שונים זה מזה באופן די קיצוני. יש את הסרטים העלילתיים הסטנדרטיים – “הדקדוק הפנימי", “פעם הייתי" – שריגשו אותי; יש את הסרטים הספרותיים והמעט שכלתניים יותר – “שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" ו"התגנבות יחידים" – שגרמו לי להתפעל מהמיומנות ומהמשחק; יש את הסרטים האוונגרדיים והניסיוניים ומעוטי העלילה – “אנדנטה" ו"המשוטט" – שאני מעריץ את הרעיונות האסתטיים ואת השאפתנות שלהם. בקיצור, בין אם זה סרט סטנדרטי ומסחרי או סרט אלטרנטיבי ומופשט, אני בעדו. קודם כל, כי אני מוקסם ממגוון הטעמים שפתאום צמח לו בקולנוע הישראלי. ואכן, נדמה שהכל (הרוב) טעים לי: המתוק והחריף, האנין והמתועש. והנה מגיע הפאנץ': לתוך המיקס הזה פורץ עכשיו "זוהי סדום", סרט שהייתם מדמיינים שמבקרי קולנוע סנובים ובעלי טעם מעודן יפנו אליו גב. אבל, הפלא ופלא, גם מהסרט הזה אני מוקסם. מעודן, עלק. ואסביר גם למה: לכאורה נדמה ש"זוהי סדום" הוא פרויקט מסחרי-ציני שכולו רק ניסיון לסחוט כסף מהקהל על ידי שיעתוק תכני טלוויזיה אל אולמות הקולנוע. הוליווד, למשל, חיה מהתוכנית העסקית הזאת: הניסיון למצוא מותג שהקהל אוהב ומכיר ואז הפיכתו לסרט, שכל מטרתו היא רק להיות מגרפת כסף צינית, ללא חזון אמנותי. אבל בישראל, כל מי שנכנס לקולנוע כדי לדפוק קופה נדפק בעצמו – אני נזכר בסרט "ילדי קניון הזהב" שהיה ניסיון לעשות סרט ילדים שיהיה בעצם פרסומת אחת ארוכה לקניון בראשון לציון, או ל"אוצר הים האדום", ניסיון ליצור "סרט הרפתקאות קיצי" לבני הנעורים. “זוהי סדום" היה אמור להיות משהו כזה. אבל להפתעתי הוא לא. אני אמנם לא יכול להיכנס לראשם של היוצרים, אבל יש לי תחושה שיש מאחורי הסרט הזה יש יותר ממה שנדמה. ייתכן שקשת, בעלת הבית של המותג, נכנסה לפרויקט כשהיא רואה מולה רק סימנים של דולרים, אבל למראה התוצאה המרשימה והמוקפדת, אני מהמר שהבמאים, התסריטאים והשחקנים באו לעשות את עבודתם ברצינות. וזה ניכר.

הקדמה ב': בגלל שאני עסוק כל היום בצפייה בסרטים, אני לא מספיק לראות טלוויזיה. השנה, לראשונה, הרגשתי שאני מפספס משהו בצפייה הקולנועית שלי משום כך. למשל, כשראיתי את "התגנבות יחידים" (סרטו של דובר קוסאשווילי בו אעסוק בהרחבה כשייצא להקרנות בבתי הקולנוע), התפעלתי מהכמות עצומה של שחקנים צעירים ואלמונים ששיחקו כל כך טוב ושאת פניהם מעולם לא ראיתי קודם. אופס. מתברר שעבור בני ה-15 רוב ה"אלמונים" האלה על תקן כוכבי על משלל סדרות נוער. כנ"ל עם "ארץ נהדרת". אני אמנם לא עד כדי כך מנותק, ויצא לי לראות תוכניות, אבל די מזמן ולא באדיקות. כך שרמת הגימור – בכתיבה ובהגשה – של כל הבדיחות בסרט תפסו אותי בהפתעה. מסחרי-שמסחרי, יש כאן קודם כל איזושהי מיומנות ומקצועיות, שאני מודה שאני עדיין די נרעש לפגוש בקולנוע הישראלי. טראומות ילדות. ראיתי יותר מדי סרטי מתיחות בילדותי שגורמים לי לחשוש א-פריורית מקומדיות ישראליות שהמילה "חלטורה" תרגיש בנוח לצידם. לא הרגשתי ככה ב"זוהי סדום".

הקדמה ג': כמעט מפתה אותי לדבר על מונטי פייתון (“בריאן כוכב עליון") ועל מל ברוקס (“ההיסטוריה המטורפת של העולם") כשאני בא לכתוב על "זוהי סדום", אבל אני מתאפק. כי בכל זאת, יש גבול. אבל אני בכל זאת אומר זאת: ייאמר לזכותם של יוצרי הסרט שהם, אני די משוכנע, לפחות בקיאים בסרטים הנ"ל, ובסרטים נוספים מהז'אנר של סרטם: “סודי ביותר". “הלזאפופין". מה שנקרא סרטי spoof, סרטים מערכוניים באופיים. אבל זו לא הבקיאות הקולנועית שהרשימה אותי ב"זוהי סדום", אלא דווקא הבקיאות הספרותית. לתדהמתי, נדמה שמי שהלך וכתב קומדיה על אברהם אבינו, לוט, סדום, עמורה ואלוהים, אשכרה ישב לקרוא את הספר המקורי. נו, ההוא, ספר בראשית. גם כאן אני מתפעל ככל הנראה מעניין טריוויאלי אבל גם כאן אני למוד טראומות. איכשהו נדמה לי שעד "זוהי סדום", כותבי הקומדיות היחידים בארץ שקראו את ספר התורה והביאו את זה לידי ביטוי בסרט היו אפרים קישון וזאב רווח (וגם רשף לוי, אבל עד שהוא הלך לביים סרט, הוא עשה דרמה קורעת לב במקום קומדיה). התמוגגתי מהאופן שבו כותבי "זוהי סדום" מתייחסים לשפה: הסצינה בה לוט ואשתו מדברים ארמית במקום יידיש (הטקסט הוא "חד גדיא", כן?), או סצינת החלפת הנאדים בין נינווה ושרלוט, היו ממש מצחיקות בעיניי (אני תוהה: האם ילד בן 13 בימינו יודע מה זה נאד?). תאהבו את ההומור של "זוהי סדום" או תשנאו אותו, אבל ברור שהם נענים לחוק הבסיסי של הקומדיה: צריכים להיות די חכמים כדי להצליח לעשות קומדיה מטופשת.

הקדמה ד': עוד דבר מרשים ב"זוהי סדום" – זו אחת הקומדיות הכי מושקעות שראיתי זה עשורים בארץ. ואני לא מדבר על גודל ההפקה, או על העובדה שהסרט צולם ברובו באולפן די ענק בבולגריה עם כמות מרשימה של ניצבים. לא על זה. אני מדבר על כמות בדיחות לדקה. ואפילו לא על זה, אלא על העובדה שהסרט מלא בפאנצ'ים כפולים. כלומר, יש בדיחה שמסתיימת בפאנץ'. ואז, זה כל כך עקבי שזה מן הסתם חלק מסגנון הכתיבה או המשחק של החבורה, השחקן מוסיף עוד איזושהי סיפא קטנה, כמעט אגבית, לקטע. כמעט כלאחר יד. זה גם בא לידי ביטוי בכך שגם הבדיחה הכי קטנה נהנית מהפקה גדולה. לדוגמה, בדיחה שדי שיעשעה אותי: ברע, מלך סדום (אלי פיניש), מחליט להעניש את לוט על סירובו לפנות את דוכן הלוט(ו) שלו מככר השוק. העינוי: דקירה קלה בכף הרגל עם סיכה. לוט (דב נבון) מופתע ואומר: זה לא כואב. קאט: שומריו של השליט זורקים אותו לים המלח. ושם הדקירה הקטנה הזאת שורפת כהוגן. בדיחה קטנה, שמקבלת טיפול מושקע למדי.

הקדמה ה': כתוצאה מכל הנ"ל יוא שלא רק צחקתי כהוגן מהסרט, גם התפעלתי מהעובדה שהוא די מפציץ עם כמות בדיחות. ויותר מזה: שיש בסרט האידיוטי הזה מספיק שכל כדי להפוך לשיעור מרשים בפרשת השבוע, שמשתמשת בתורה כדי לדבר גם קצת על העולם שבו אנחנו חיים כרגע. מה שנקרא, לחיות עם הזמן. בישראל נעשים מעט מאוד קומדיות. חלקן מבדרות למדי, ברמה כזו או אחרת (“אהבה קולומביאנית", “סיפור גדול"), אבל גם מעט (מעט!) הקומדיות שעושים בארץ הן קומדיות מצבים, ולא קומדיות גאגים. לכן סרט כזה, שהוא פשוט קומדיה צרופה, מערכונית, כזה לא ראיתי, מאז… מאז… "גבעת חלפון אינה עונה". ומה צריך לעשות כדי לקבל אחת כזאת לפחות פעם בשנה?

נספח א': לעניין סצינת "אמבטיית הקשישים", שכמה מהטוקבקיסטים הזדעזעו ממנה כאן בפוסט קודם, וגם לא מעט הזדעזעו ממני בפניי בעל פה. מבחינת לצחוק, גם אני לא חשבתי שהיא נורא מצחיקה, אבל חשבתי שזו סצינה מעולה. בעיקר כי היא היתה עבורי הוכחה שיוצרי הסרט לא מתכננים לעצור באדום והם הולכים עם עצמם הכי רחוק. דווקא הסצינה הזאת גורמת לי להעריך אותם יותר, שהם לא התפשרו.

נספח ב': אבל אם הייתי המפיק עם הסיגר, או אולי אפילו הבמאי, יכול להיות שפה ושם כן הייתי ממתן חלק מההומור, ומסיבה מסחרית לחלוטין. אני, למשל, לא ארשה לבתי בת ה-9 לראות את הסרט. יש בו יותר מדי בדיחות מיניות לגיל הזה. גיל 13-14, אולי. אבל ההומור של "זוהי סדום" לא מפספס רק את בני ה-9, הוא מפספס גם קהל יעד אחר שחבל שיוצרי הסרט לא חשבו עליו: תלמידי הישיבה. גם הם בחופשה עכשיו, ועם קצת עריכה וניקיונות, הם היו פשוט מתמוגגים מהסרט הזה.

ואחרי כל ההקדמות והנספחים, הגיע סוף סוף הזמן לביקורת: אחלה סרט.