"אם אנחנו רוצים להצליח בקולנוע לב צריך לפחות שלוש סצינות על אוכל בסרט"

פורסם ב"פנאי פלוס", 4.8.2010

בפסטיבל ירושלים הוקרנו שני סרטים כמעט זהים. שניהם סרטים קטנים ועצמאיים מאת במאיות אמריקאיות, שעוסקות במערכות יחסים של אנשים בוגרים, זוגות עם ילדים, רומנים מחוץ לנישואים, משברי אמצע חיים וכזה. ניקול הולופסנר ביימה את "תני בבקשה" על זוג ניו יורקי. ליסה צ'ולודנקו ביימה את "הילדים בסדר" על זוג קליפורני. אה, הזוג הקליפורני? הן לסביות. אבל כל השאר? אותו דבר בדיוק. שני הסרטים עוסקים, למעשה, במחלה הזאת שנקראת בורגניטיס, שתוקפת זוגות בורגנים שהחיים נוחים להם והשיעמום מעביר אותם על דעתם. בסרט האחד הגבר מחליט לעשות טיפול קוסמטי ולנהל רומן עם הקוסמטיקאית. בסרט השני הגברת מחליטה לבדוק, אחרי שנות מונוגמיות לסבית, את אופציה הרומן-הסטרייטי-מחוץ לנישואים. ובשני הסרטים, הילדים המתבגרים נמצאים באמצע ורואים את הוריהם מתמוטטים מולם מבלי ששום דבר, חוץ משיעמום ממאיר, לא היה מקולקל שם מלכתחילה. מבין שני הסרטים האלה חיבבתי הרבה יותר את "תני בבקשה", שהיה בו משהו ארסי יותר, והוא הביט במבט נוקב, ציני וערמומי מאוד על כמה ממחלות המאה ה-21: התחושה שאנחנו צריכים לתרום לחברה, אבל חוסר היכולת שלנו לעשות את זה. “תני בבקשה" הוא סרט על חמדנות. וכמה מתאים שבשל חמדנות ככל הנראה לא נראה אותו בקרוב על מסכי הקולנוע בארץ. לעומת זאת, “הילדים בסדר" הוא סרט נינוח ונעים הרבה יותר. אשה אחת היא גינקולוגית, השנייה היא אדריכלית שהופכת למעצבת גינון. האחת בוצ'ית אסרטיבית, השנייה תלותית יותר. וכשהילדים שלהם מחליטים לברר מי הגבר שתרם את הזרע שאיתו הזריעו את אמותיהן, נכנס לקלחת גבר חדש, שגם הוא פנטזיית העידן החדש: בעל מסעדה אורגנית, שגם מגדל בעצמו את ירקותיו, והוא לא דופק חשבון את מי הוא דופק, סטרייטית אמריקאית-אפריקאית, או לסבית ג'ינג'ית. האדם הנאור. “הילדים בסדר" הוא סרט מתוק ונעים מאוד – כמו סלט קפרזה קריר מלווה ביין רוזה מצונן – ביום חם (אבל עם בריזת הרים נעימה). ומסתמן, אפילו, שהקהל בניו יורק ממש משתגע על הסרט.

אבל משהו בסרט הזה הציק לי. היה בו משהו נינוח מדי אפילו. עשיתי תרגיל: אם הסרט לא היה עוסק בזוג נשים, אלא בזוג הטרוסקסואלי? אזי ללא ספק היינו מגלגלים עיניים מרוב שיעמום. ראינו ראינו ראינו. אז כן, אני מודע לזה שזה "עוד סרט על זוגיות", אלא שהפעם זו זוגיות של גייז, זה בדיוק העניין והאישו. וזה נכון, שהסרט הזה בוודאי נוגע בנקודות של מערכות יחסים חד-מיניות שעצם העיסוק בהן הוא אקט חדשני והצהרתי: כמו העניין עם הילדים שגדלים עם התחושה שהם חיים בבתים הכי נורמטיביים, ועדיין משהו שם חסר להם (נקודה שאם יוצר סטרייט היה מעלה מיד היו מוקיעים אותו, והיא בהחלט הנקודה הכי מעניינת מבחינה סוציולוגית בסרט), או העיסוק הכן למדי במיניות הנשית הדי דינמית ונזילה. כלומר, שהסרט בוודאי מכיל נקודות מעניינות, והוא מנסח את עצמו יפה. והוא מכיל רגעי משחק משובחים (ג'וליאן מור ואנט בנינג עושות כאן הורדות ידיים של שחקניות כשכל אחת מהן מקבלת לפחות סצינה אחת בה כל אחת מהן ממחישה למה היא אחת השחקניות הכי אהובות בהוליווד). אבל ממש באותה נשימה יש משהו בסרט קל מדי בכתיבה שלו – הכל די צפוי, כל הסיבוכים וכל ההתרות – ומשהו חסר ייחוד בבימוי. ואל תגידו לי שזו החתרנות של הסרט: שהוא מוכיח שקולנוע קווירי לא חייב להיות כועס ומהפכני, ומותר גם לו להיות הכי בורגני, שבע ונינוח. הסרט נעים, הכל בסדר, אבל הוא גם נדוש להחריד. די ברור למה האמריקאים מוקסמים מזה: זה גורם להם להיראות הכי צרפתיים.

קודם כל, אם כבר ראיתם את "זוהי סדום" (ואהבתם) בוודאי תשמחו לקבל את "דע אותי", הלהיט של אשת לוט, כרינגטון, נכון? ומי צריך הכי להתעצבן מזה שלסרט הזה קוראים "זוהי סדום"? האם ג'ולי שלז, שקראה לסרט הסטודנטים שלה בשם הזה, או להקת איפה הילד, שהיה לה שיר בשם "זוהי סדום"?

פורסם ב"פנאי פלוס", 4.8.2010

הקדמה א': לפני שאני נוגע ב"זוהי סדום", אני מרגיש שאני חייב לפתוח באפולוגטיקה קטנה: הייתכן שחוש הטעם שלי נפגע? אחרת איך נסביר שהכל טעים לי? אני מדבר על קולנוע, כמובן. שבוע מאז שפורסמו המועמדויות לפרסי אופיר ואני מוצא שלא מעט מהסרטים הישראליים שראיתי השנה מוצאים חן בעיניי. מי יותר, מי פחות, אבל לא מעט מהם ממש מוצלחים. העניין הוא שחלק מהם שונים זה מזה באופן די קיצוני. יש את הסרטים העלילתיים הסטנדרטיים – “הדקדוק הפנימי", “פעם הייתי" – שריגשו אותי; יש את הסרטים הספרותיים והמעט שכלתניים יותר – “שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" ו"התגנבות יחידים" – שגרמו לי להתפעל מהמיומנות ומהמשחק; יש את הסרטים האוונגרדיים והניסיוניים ומעוטי העלילה – “אנדנטה" ו"המשוטט" – שאני מעריץ את הרעיונות האסתטיים ואת השאפתנות שלהם. בקיצור, בין אם זה סרט סטנדרטי ומסחרי או סרט אלטרנטיבי ומופשט, אני בעדו. קודם כל, כי אני מוקסם ממגוון הטעמים שפתאום צמח לו בקולנוע הישראלי. ואכן, נדמה שהכל (הרוב) טעים לי: המתוק והחריף, האנין והמתועש. והנה מגיע הפאנץ': לתוך המיקס הזה פורץ עכשיו "זוהי סדום", סרט שהייתם מדמיינים שמבקרי קולנוע סנובים ובעלי טעם מעודן יפנו אליו גב. אבל, הפלא ופלא, גם מהסרט הזה אני מוקסם. מעודן, עלק. ואסביר גם למה: לכאורה נדמה ש"זוהי סדום" הוא פרויקט מסחרי-ציני שכולו רק ניסיון לסחוט כסף מהקהל על ידי שיעתוק תכני טלוויזיה אל אולמות הקולנוע. הוליווד, למשל, חיה מהתוכנית העסקית הזאת: הניסיון למצוא מותג שהקהל אוהב ומכיר ואז הפיכתו לסרט, שכל מטרתו היא רק להיות מגרפת כסף צינית, ללא חזון אמנותי. אבל בישראל, כל מי שנכנס לקולנוע כדי לדפוק קופה נדפק בעצמו – אני נזכר בסרט "ילדי קניון הזהב" שהיה ניסיון לעשות סרט ילדים שיהיה בעצם פרסומת אחת ארוכה לקניון בראשון לציון, או ל"אוצר הים האדום", ניסיון ליצור "סרט הרפתקאות קיצי" לבני הנעורים. “זוהי סדום" היה אמור להיות משהו כזה. אבל להפתעתי הוא לא. אני אמנם לא יכול להיכנס לראשם של היוצרים, אבל יש לי תחושה שיש מאחורי הסרט הזה יש יותר ממה שנדמה. ייתכן שקשת, בעלת הבית של המותג, נכנסה לפרויקט כשהיא רואה מולה רק סימנים של דולרים, אבל למראה התוצאה המרשימה והמוקפדת, אני מהמר שהבמאים, התסריטאים והשחקנים באו לעשות את עבודתם ברצינות. וזה ניכר.

הקדמה ב': בגלל שאני עסוק כל היום בצפייה בסרטים, אני לא מספיק לראות טלוויזיה. השנה, לראשונה, הרגשתי שאני מפספס משהו בצפייה הקולנועית שלי משום כך. למשל, כשראיתי את "התגנבות יחידים" (סרטו של דובר קוסאשווילי בו אעסוק בהרחבה כשייצא להקרנות בבתי הקולנוע), התפעלתי מהכמות עצומה של שחקנים צעירים ואלמונים ששיחקו כל כך טוב ושאת פניהם מעולם לא ראיתי קודם. אופס. מתברר שעבור בני ה-15 רוב ה"אלמונים" האלה על תקן כוכבי על משלל סדרות נוער. כנ"ל עם "ארץ נהדרת". אני אמנם לא עד כדי כך מנותק, ויצא לי לראות תוכניות, אבל די מזמן ולא באדיקות. כך שרמת הגימור – בכתיבה ובהגשה – של כל הבדיחות בסרט תפסו אותי בהפתעה. מסחרי-שמסחרי, יש כאן קודם כל איזושהי מיומנות ומקצועיות, שאני מודה שאני עדיין די נרעש לפגוש בקולנוע הישראלי. טראומות ילדות. ראיתי יותר מדי סרטי מתיחות בילדותי שגורמים לי לחשוש א-פריורית מקומדיות ישראליות שהמילה "חלטורה" תרגיש בנוח לצידם. לא הרגשתי ככה ב"זוהי סדום".

הקדמה ג': כמעט מפתה אותי לדבר על מונטי פייתון (“בריאן כוכב עליון") ועל מל ברוקס (“ההיסטוריה המטורפת של העולם") כשאני בא לכתוב על "זוהי סדום", אבל אני מתאפק. כי בכל זאת, יש גבול. אבל אני בכל זאת אומר זאת: ייאמר לזכותם של יוצרי הסרט שהם, אני די משוכנע, לפחות בקיאים בסרטים הנ"ל, ובסרטים נוספים מהז'אנר של סרטם: “סודי ביותר". “הלזאפופין". מה שנקרא סרטי spoof, סרטים מערכוניים באופיים. אבל זו לא הבקיאות הקולנועית שהרשימה אותי ב"זוהי סדום", אלא דווקא הבקיאות הספרותית. לתדהמתי, נדמה שמי שהלך וכתב קומדיה על אברהם אבינו, לוט, סדום, עמורה ואלוהים, אשכרה ישב לקרוא את הספר המקורי. נו, ההוא, ספר בראשית. גם כאן אני מתפעל ככל הנראה מעניין טריוויאלי אבל גם כאן אני למוד טראומות. איכשהו נדמה לי שעד "זוהי סדום", כותבי הקומדיות היחידים בארץ שקראו את ספר התורה והביאו את זה לידי ביטוי בסרט היו אפרים קישון וזאב רווח (וגם רשף לוי, אבל עד שהוא הלך לביים סרט, הוא עשה דרמה קורעת לב במקום קומדיה). התמוגגתי מהאופן שבו כותבי "זוהי סדום" מתייחסים לשפה: הסצינה בה לוט ואשתו מדברים ארמית במקום יידיש (הטקסט הוא "חד גדיא", כן?), או סצינת החלפת הנאדים בין נינווה ושרלוט, היו ממש מצחיקות בעיניי (אני תוהה: האם ילד בן 13 בימינו יודע מה זה נאד?). תאהבו את ההומור של "זוהי סדום" או תשנאו אותו, אבל ברור שהם נענים לחוק הבסיסי של הקומדיה: צריכים להיות די חכמים כדי להצליח לעשות קומדיה מטופשת.

הקדמה ד': עוד דבר מרשים ב"זוהי סדום" – זו אחת הקומדיות הכי מושקעות שראיתי זה עשורים בארץ. ואני לא מדבר על גודל ההפקה, או על העובדה שהסרט צולם ברובו באולפן די ענק בבולגריה עם כמות מרשימה של ניצבים. לא על זה. אני מדבר על כמות בדיחות לדקה. ואפילו לא על זה, אלא על העובדה שהסרט מלא בפאנצ'ים כפולים. כלומר, יש בדיחה שמסתיימת בפאנץ'. ואז, זה כל כך עקבי שזה מן הסתם חלק מסגנון הכתיבה או המשחק של החבורה, השחקן מוסיף עוד איזושהי סיפא קטנה, כמעט אגבית, לקטע. כמעט כלאחר יד. זה גם בא לידי ביטוי בכך שגם הבדיחה הכי קטנה נהנית מהפקה גדולה. לדוגמה, בדיחה שדי שיעשעה אותי: ברע, מלך סדום (אלי פיניש), מחליט להעניש את לוט על סירובו לפנות את דוכן הלוט(ו) שלו מככר השוק. העינוי: דקירה קלה בכף הרגל עם סיכה. לוט (דב נבון) מופתע ואומר: זה לא כואב. קאט: שומריו של השליט זורקים אותו לים המלח. ושם הדקירה הקטנה הזאת שורפת כהוגן. בדיחה קטנה, שמקבלת טיפול מושקע למדי.

הקדמה ה': כתוצאה מכל הנ"ל יוא שלא רק צחקתי כהוגן מהסרט, גם התפעלתי מהעובדה שהוא די מפציץ עם כמות בדיחות. ויותר מזה: שיש בסרט האידיוטי הזה מספיק שכל כדי להפוך לשיעור מרשים בפרשת השבוע, שמשתמשת בתורה כדי לדבר גם קצת על העולם שבו אנחנו חיים כרגע. מה שנקרא, לחיות עם הזמן. בישראל נעשים מעט מאוד קומדיות. חלקן מבדרות למדי, ברמה כזו או אחרת (“אהבה קולומביאנית", “סיפור גדול"), אבל גם מעט (מעט!) הקומדיות שעושים בארץ הן קומדיות מצבים, ולא קומדיות גאגים. לכן סרט כזה, שהוא פשוט קומדיה צרופה, מערכונית, כזה לא ראיתי, מאז… מאז… "גבעת חלפון אינה עונה". ומה צריך לעשות כדי לקבל אחת כזאת לפחות פעם בשנה?

נספח א': לעניין סצינת "אמבטיית הקשישים", שכמה מהטוקבקיסטים הזדעזעו ממנה כאן בפוסט קודם, וגם לא מעט הזדעזעו ממני בפניי בעל פה. מבחינת לצחוק, גם אני לא חשבתי שהיא נורא מצחיקה, אבל חשבתי שזו סצינה מעולה. בעיקר כי היא היתה עבורי הוכחה שיוצרי הסרט לא מתכננים לעצור באדום והם הולכים עם עצמם הכי רחוק. דווקא הסצינה הזאת גורמת לי להעריך אותם יותר, שהם לא התפשרו.

נספח ב': אבל אם הייתי המפיק עם הסיגר, או אולי אפילו הבמאי, יכול להיות שפה ושם כן הייתי ממתן חלק מההומור, ומסיבה מסחרית לחלוטין. אני, למשל, לא ארשה לבתי בת ה-9 לראות את הסרט. יש בו יותר מדי בדיחות מיניות לגיל הזה. גיל 13-14, אולי. אבל ההומור של "זוהי סדום" לא מפספס רק את בני ה-9, הוא מפספס גם קהל יעד אחר שחבל שיוצרי הסרט לא חשבו עליו: תלמידי הישיבה. גם הם בחופשה עכשיו, ועם קצת עריכה וניקיונות, הם היו פשוט מתמוגגים מהסרט הזה.

ואחרי כל ההקדמות והנספחים, הגיע סוף סוף הזמן לביקורת: אחלה סרט.

בת ה-9 מבקשת ממני לעדכן אתכם ש"גנוב על הירח" הוא הסרט הכי טוב שהיא ראתה מימיה (לקוראינו בחו"ל: "גנוב על הירח" הוא שמו של הסרט "Despicable Me", שהפך לאחד מלהיטי האנימציה הגדולים והמפתיעים השנה בקופות האמריקאיות). לא הייתי רץ לצטט אותה בפוסטרים של הסרט, כי היא גם די חיבבה את "כלבים נגד חתולים 2 ". מצד שני, היא אהבה את "קורליין". הטעם שלה בהתגבשות, ואני נורא נהנה לצפות בו מתעצב.

אני, לעומתה, חשבתי ש"גנוב על הירח" מתחיל כסרט נורא מבולגן ולא ברור, וגם לא מהנה במיוחד, והוא מיקס של המון המון סרטים שכבר ראיתי (זה רק נדמה לי או שווקטור הוא בנה של עדנה מוד מ"משפחת סופר על"?). אבל מתחילת המערכה השנייה הוא מתייצב, מסתדר, מוצא את עצמו ואכן נהיה ממש מקסים ומצחיק למדי (אני מודה, לשמוע את בת ה-9 צוחקת בקול רם ברוב החצי השני של הסרט היה מהנה בפני עצמו). בת ה-6 הוסיפה שזה סרט התלת מימד הראשון שהיא ראתה שהיא ממש נהנתה מהתלת מימד שלו (ואכן, להבדיל מגישת ה"עולם הסטריאוסקופי הנטורליסטי" של פיקסאר, "גנוב על הירח" מרשה לעצמו בכמה רגעים לעשות קונצים די מקסימים עם התלת מימד, שנורא שיעשעו את הילדים. טוב, לא אהיה סנוב: גם את הוריהם).

ממתי הסרט מתחיל להתאפס? מהרגע שבו שלוש הבנות נכנסות לביתו של גרו. שם. ומתי נכנעתי לקסמו? בסצינה המקסימה שבה גרו נאלץ בעל כורחו לספר לשלוש הילדות סיפור לפני השינה על שלושה חתלתולים. אם היה אוסקר למשחק של דמות מונפשת, זו סצינה שהיתה מקנה לגרו מועמדות. ואני מודה: הדמויות הצהובות האלה, המיניונים, האומפה-לומפה של גרו, מבריקות. לא אתפלא אם הם יתחילו לככב בסדרת אנימציה משל עצמם בקרוב. תכל'ס, הם ההברקה המקסימה והמצחיקה של הסרט.

אגב, הסרט הקודם שהבנות שלי חיבבו ככה היה "גשם של פלאפל" מפלני שנה, ואני – באיחור אופנתי – ראיתי את הסרט הזה בפעם הראשונה רק השבוע, בזכות העובדה שבסוף אוגוסט הוא יוקרן בבכורה בערוצי הסרטים של הוט. אכן, סרט מקסים מאוד. וזה מצחיק, כי אני התלהבתי השנה מסרטים כמו "הדרקון הראשון שלי" ו"צעצוע של סיפור 3 " (הבנות שלי חיבבו, לא יותר מזה – עד אנה תלך המרדנות שלהן בי?!), ואילו הן נמשכות דווקא לסרטים הטיפה תמהוניים יותר (quirky, הייתי קורא לזה באנגלית). ואולי זה משהו אחר. אולי אני, בהיותי מבוגר, מחפש קוהרנטיות עלילתית, ומנה מאוזנת של הומור ורגש, ואילו הן, שמוחן עדיין לא נשבה בכלא הקונוונציות, מתענגות על הסרטים שיש בהם איזושהי אווירה כאוטית יותר, ובעיקר סרט שיש בו מספיק בלאגן והרס כדי לגרום להן להתגלגל מצחוק. יש דמיון מסוים בין "גשם של פלאפל" ו"גנוב על הירח", ואני אסיר תודה לבנות שלי כי יש סיכוי שאילולא הן, הייתי מחמיץ את הסרטים האלה.

================

הנה הביקורת שלי מ"פנאי פלוס", 11.8.2010

שנת 2010 מסתמנת כשידור חוזר לשנת 2008 בקופות האמריקאיות: ארבעה מעשרת הסרטים הקופתיים ביותר של השנה הם סרטי אנימציה. ואפילו החלוקה והדירוג זהה: בראש נמצא סרט של פיקסאר (“צעצוע של סיפור 3 ”), אחריו שני סרטים של דרימוורקס (“שרק לנצח" ו"הדרקון הראשון שלי") ולבסוף סרט רביעי (“גנוב על הירח") שלא מגיע מאחד האולפנים האלה. ב-2008 זה היה "הורטון שומע מישהו" שהגיע מאולפני “בלו סקיי" של כריס וודג'. האם גם ב-2010 סרט של "בלו סקיי" נמצא במקום הרביעי? בערך. כותרות סיום של "גנוב על הירח" מסגירות דרמה קטנה מאחורי הקלעים: שמות יוצרי הסרט מזוהים עם אולפני "בלו סקיי", אבל הסרט הוא הפקת בכורה של אולפן אנימציה חדש בשם "אילומיניישן", המסונף לאולפני יוניברסל. קל כבר לדמיין מה בדיוק קרה, לא? פתאום התרגום העברי לשם הסרט, "גנוב על הירח", נשמע קצת דוקומנטרי יותר, לא?

האיש שעומד מאחורי הפקת "גנוב על הירח", והקמת אולפני אילומיניישן הוא כריס מלדנרדי. במשך שמונה שנים הוא עמד בראש חטיבת האנימציה של פוקס ופיקח על הפקת להיטי אנימציה כמו "עידן הקרח" ו"הורטון שומע מישהו". כשהוא קיבל הצעה מאולפני יוניברסל לבוא אליהם ולהקים להם אולפן אנימציה, שיהיה אוטונומי לחלוטין, הוא ערק. ויותר מזה: הוא לקח איתו את רוב הבמאים והתסריטאים של אולפני "בלו סקיי" ופחות או יותר השאיר את מייסד האולפן ההוא, כריס וודג', לבד. לכן, כשכתוב על הפוסטרים ש"גנוב על הירח" מגיע מיוצרים "עידן הקרח" (למעשה, רובם דווקא בוגרי "הורטון"), טכנית זה נכון, אבל זה גם צורב. ונדמה שמלדנדרי בזז מ"בלו סקיי" לא רק את אנשי הצוות, אלא גם את הרעיונות. סטיב קארל, שהשתתף ב"הורטון", מקבל את התפקיד הראשי ב"גנוב על הירח". וסרט האנימציה התלת מימדי הבא על פי ספר של דוקטור סוס (“הלורקס") יהיה ב"אילומיניישן" ולא ב"בלו סקיי".

בתחילת הקיץ ניסינו לעמוד על הדקויות שבין אופי הסרטים הכה ייחודי של פיקסאר ודרימוורקס. והנה מגיע להיט אנימציה מאולפן חדש שקצת בוחש בסירים ויוצר סקרנות מסוימת לגבי עתיד התכנים שהוא ייצר, והוא בהחלט מכניס שחקן רביעי דומיננטי למדי למגרש (“בלו סקיי" לא חוסלה, למרות העריקה ההמונית), ו"גנוב על הירח" הוא ספתח לא רע בכלל, לחברה שנראה כרגע שהיא מתיכה לתוכה קצת מכל דבר: המון גגים ובדיחות, על גבול הדאחקה, בסגנון דרימוורקס, אבל גם רגש הפונה לקהל מבוגר יותר, בסגנון פיקסאר. וכל זה עם גיבור שנראה כמו שילוב בין אנטון אגו מ"רטטוי" והפינגווין מ"באטמן חוזר", עם אלמנטים מ”משפחת סופר על” ומ”מפלצות בע”מ”.

“גנוב על הירח" מספר על ברנש מרושע בשם גרו, נבל המטיל את חיתתו על עיר שלווה. בשכונה עם בתים לבנים ומטופחים הוא גר בשכנות רעה בבית שחור ומרושע, שבמרתפו הוא עסוק בהמצאת המצאות מרושעות שרק יביאו נזק לעולם. המכונית הסילונית שלו היא מפגע זיהום סביבתי. אבל למה גרו יצא כה מרושע? כי אמא שלו לא ממש השקיעה בו תשומת לב, וממילא היתה לעולם בלתי מרוצה בבנה. ובעוד גרו זומם מזימות, לא רחוק ממנו מנהלת בית היתומות העירוני גורמת לפייגין מ"אוליבר טוויסט" להיראות כמו בובת פרווה חמודה, כשהיא שולחת את היתומות לקושש בעבורה מטבעות במשימות קבצנות ורוכלות.

תחילת הסרט היתה מקושקשת למדי. שני קווי העלילה – המבוגר המרושע ומאבקו ברשע החדש והצעיר של העיר, ומולו סיפורן של שלוש היתומות הקטנות – נראו מודבקים זה לזה, ואף אחד מהם לא היה באמת שנון. רק ברגע בו קורה הבלתי נמנע – גרו מכניס את היתומות לביתו – מתחיל המהלך האמיתי והמשמעותי ביותר של הסרט: המסע לריכוך נשמתו של גרו, מסע שמצליח להיות גם מצחיק וגם מרגש. וגם מצליח לפנות בו בזמן גם לילדים, עם לא מעט קטעי סלפסטיק תלת מימדיים חביבים, וגם להורים, שכן הסרט הזה די מטיח בהורים המלווים את ילדיהם לסרט את מוסר ההשכל שצריך להיות נחמדים לילדים כדי שהם ייצאו בני אדם. מקסים, לא? סרט ילדים שבו מוסר ההשכל פונה להורים, וסרט שדי מוציא את דיבת המבוגרים רעה בעיניי הילדים.

אבל עזבו רגע את כל זה, כי "גנוב על הירח" מכיל הברקה מקסימה לגמרי. כמו סקראט מ"עידן הקרח", כמו האומפה לומפה מ"צ'רלי וממלכת השוקולד", כמו הפינגווינים מ"מדגסקר", גם "גנוב על הירח" מציג דמויות משנה שגונבות את ההצגה: את המיניונים, עובדי המעבדה הצהובים עם האוברולים הכחולים שעובדים במרתפו של גרו, ועמלים על ההמצאה המרושעת הבאה שתפיל את אימתה על העולם. המיניונים האלה הם ההברקה שהופכת את "גנוב על הירח" ללהיט וקל לדמיין איך היצורים הצהובים האלה, מעין מאנצ'קינים עם יצר הרס משעשע, מקבלים בעתיד הלא רחוק סדרת סרטונים משל עצמם.

וכך, בזכות העובדה ש"גנוב על הירח" לא נראה כמו סרט מהשטנץ הסטנדרטי – הוא מתחיל חלש ונגמר יפה – ובזכות כמה מהברקותיו (והאופן שבו הוא לא נבוך להשתמש בתלת מימד באופן קצת יותר ראוותני מהתלת מימד המינורי והאלגנטי של סרטי פיקסאר) – הוא הפך בצדק לאחת ההפתעות הסימפטיות של סרטי האנימציה בקיץ הזה.

לפני ההופעה טרי גיליאם הודה שאין לו ממש מושג מה הוא אמור לעשות בתור במאי של ההופעה, אבל הוא הסכים להצעה של הלהקה להצטרף לבימוי השידור האינטרנטי החי ממדיסון סקוור גרדן. "אני חשבתי שאני בא לעזור ללהקה כושלת, מתברר בסוף שאתם עוזרים לבמאי כושל", הוא אומר. זה הווידיאו שמתעד את ההכנות של גיליאם והלהקה לשידור, שהתרחש הלילה ב-5 לפנות בוקר שעון ישראל (ובו מגלים עד כמה הסולן של ארקייד פייר גבוה). ואם אתם רוצים להבין מה הביא גיליאם להופעה, חכו לסוף הווידיאו:

והנה ההופעה מתחילה, עם השיר "Ready to Start":

וזה "רוקוקו", שם שמאוד מתאים לסגנון הבימוי של טרי גיליאם:

אני מניח שבהמשך היום הם יעלו עוד שירים מההופעה הלילה לערוץ שלהם, כדאי לעקוב.

"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", סרטו של ערן ריקליס, על פי תסריט של נח סטולמן, על פי ספרו של א.ב יהושע, יוקרן ביום שלישי בפיאצה גרנדה בפסטיבל לוקרנו (שנפתח אמש), והוא אחד מחמשת הסרטים המועמדים בקטגוריית הסרט הטוב בפרס אופיר. האם יש לו סיכוי לזכות? בהחלט כן. אני מנסה לברר עם חברי אקדמיה למי הם מצביעים, ולמרות שנדמה של"הדקדוק הפנימי" יש יתרון מסוים, אני מזהה שהשנה המירוץ יהיה צמוד מאוד בין חמשת הסרטים, ויש כמויות נכבדות למדי של תומכים לכל החמישה. ול"משאבי אנוש" יש כמה וכמה אוהדים, כמות בלתי מבוטלת כלל, שטוענים שהסרט הזה יילך נהדר באמריקה (קרי באוסקרים). אני חושב ש"משאבי אנוש", כרוב סרטיו של ערן ריקליס, עשוי מצוין, עם עין יפה לפרטים, ויש בו הקפדה הפקתית שנדיר למצוא בקולנוע הישראלי. גם סרט המסע ההזוי הזה, עם המוזיקה א-לה גוראן ברגוביץ שהלחין הצרפתי סיריל מורין, הוא מעין משל הגירה מחוכם למדי – בו לאף אחת מהדמויות אין שם פרטי, כולם מזוהים אך ורק בשמות התואר שלהם – שמציג סיטואציות אבסורדיות שקל למצוא בהן שפע משמעויות נלוות. רק יש לסרט בעיניי בעיה אחת אקוטית: הוא לא מספיק סוחף. כאילו הכל נכון בו, חוץ מהאנרגיה שלו (הוא, למשל, מאוד הזכיר לי את העיבוד הקולנועי של לייב שרייבר ל"הכל מואר" של ג'ונתן ספרן פויר, גם סרט מסע קומי-מורבידי באותם נופים פוסט-סובייטים, אבל הסרט ההוא הכיל כמה רגעים, סיטואציות ודמויות בלתי נשכחות. וכאן, למרות שאין בסרט דופי של ממש, אין משהו בלתי נשכח). ובכל זאת, הוא מרשים מאוד.

ולמרות שלא הבנתי מה עושה הקריינית בתחילת הטריילר, הטריילר שיצא היום נותן טעימה אמינה לסרט. אני מניח שבמהלך ספטמבר הוא ייצא למסכים, אחרת הוא לא יוכל להתחרות באוסקרים אם יזכה באופיר. הנה הטריילר:

הקטע הבא מוקדש אך ורק למי שכבר ראה את "זוהי סדום" (מהיום בקולנוע), ורק למי שצחק בסרט. זה אחד הקטעים שהכי הצחיקו אותי: אשת לוט (טל פרידמן) מספרת שבשנות השמונים היא היתה כוכבת לרגע עם הלהיט "דע אותי". אז הנה הוא, הלהיט "דע אותי" מתוך הסרט (לחצו על הלינק להפעלת הנגן):

"דע אותי" אשת לוט

(להוריד את "דע אותי" כרינגטון: קליק ימני)

איך מתוודעים למוזיקאים חדשים שלא הכרנו קודם? למשל, קוראים את הטוויטר של דיוויד לינץ'. לפני כמה ימים לינץ' צייץ בטוויטר "התאהבתי בליסי, ובייחוד בגרסאות הכיסוי שלה". הוא קרא לגיטריסט שלה "מושלם", והתפעל מהבסיסט שגם מנגן בס, וגם מפעיל תוף רגל והיי-הט ברגליו במקביל. וחתם בטוויט רביעי: "ליסי היא מעל ומעבר מכל מה ששמעתי בזמן האחרון. חומר מדהים, מדהים". אז עשיתי כמצוותו ונכנסתי להקשיב. אז הנה היא: קוראים לה ליסי (או ליזי), שמה האמיתי הוא אליזבת מאורוס. היא ילידת אילינוי ועכשיו גרה באיזור לוס אנג'לס, היא בת 28 ואלבום הבכורה שלה יצא לפני חודש. והנה, בהמלצת דיוויד לינץ', ליסי מבצעת בהקלטה חיה את "Nothing Else Matters" של מטאליקה, ואת "Bad Romance" של ליידי גאגא:

רק אתמול דיוותי כאן על מותו של טום מנקייביץ', במאי הסרט "דראגנט". והנה מתברר שלמחרת הלך לעולמו מעצב התפאורה של אותו סרט, רוברט בויל. בויל, שהיה בן מאה, היה אחראי גם לסטים של "מזימות בינלאומיות", "מרני", "הציפורים", "כנר על הגג" ו"טוראית בנג'מין".

==============

האם ארקייד פייר נחושים להיות הלהקה הכי קולית בעולם השבוע? בהחלט יתכן. מחר הם יעבירו שידור חי ביו-טיוב של ההופעה שלהם במדיסון סקוור גרדן, שמבחחם טרי גיליאם (אבל זה רק נדמה לי, או שצופי יו-טיוב בישראל לא יוכלו לראות את ההופעה?), ועכשיו מתברר שהם עובדים עם ספייק ג'ונז על סרט מדע בדיוני קצר.

וכאן תוכלו להאזין לכל האלבום החדש של ארקייד פייר, "הפרברים", שיצא אתמול.

==============

ואני חייב להודות: דף היו-טיוב הערמומי הזה, לקידום "בלתי נשכחים" של סילבסטר סטאלון, משעשע לאללה. זה ככל הנראה הסרט הכי צ'יזי של השנה, אבל מישהו שם עושה לו עבודת שיווק די מרשימה. זה אחד הסרטים שהכי הרבה אנשים שואלים אותי מתי הוא כבר יוצא.

================

ובול בזמן לקראת מלחמת לבנון השלישית, "הניו יורק טיימס" מדווחים על "לבנון" ומראיינים את שמוליק מעוז, לקראת יציאת הסרט בניו יורק.

עכשיו ש"התחלה" כבר כמעט הגיע ל-200 מיליון דולר בהכנסות והביס את כל ציפיות ה"מומחים" (קרי, אנשים כמוני) שלסרט אין סיכוי לתקשר עם קהל רחב, הוא הופך גם לתופעה התרבותית המרכזית של הקיץ. כלומר, הסרט הכי מאוזכר, מצוטט, מדובר, מנותח, ושזוכה לפרודיות. הנה, למשל, הגרסה של האתר College Humor לשוט האחרון של הסרט.

ואתר אחר הפך קטע מפסקול "התחלה" לרינגטון (לחצו על הלינק כדי להפעיל את הנגן):

"התחלה", רינגטון

=============

שני תסריטאים הלכו לעולמם בסוף השבוע:

א. סוסו צ'קי דאמיקו, הלכה לעולמה בגיל 96. למרבה המבוכה, מעולם לא שמעתי עליה קודם. כי למרבה המבוכה גם אני למדתי שכשמדברים על הקולנוע האיטלקי של אחרי מלחמת העולם השנייה וראשית ימי הניאוריאליזם האיטלקי, מדברים על תסריטאי עיקרי אחד שכתב את רוב הסרטים המפורסמים של התקופה: צ'זארה זאווטיני. אבל מתברר שהיתה שם תסריטאית לצידו בלא מעט מהפרויקטים. למשל, "גונבי האופניים" של ויטוריו דה סיקה. היא עבדה גם עם ויסקונטי (על "הברדלס") ועם אנטוניוני ועם מריו מוניצ'לי.

ב. טום מנקייביץ', שמת מסרטן בגיל 68. בתור פליט האייטיז, אני שמעתי על טום מנקייביץ' לראשונה כשביים את "דראגנט" (עיבוד כושל, עם טום הנקס ודן אייקרויד, לסדרת משטרה משנות הששים שהוליד סינגל של ארט אוף נויז, הרכב שסימפטתי בשנות השמונים). רק אחרי זה גיליתי שמנקייביץ' הזה כתב את התסריטים לסרטי ג'יימס בונד שראיתי כילד, "יהלומים לנצח" ו"חיה ותן למות" (ביס משדרים עכשיו את סרטי ג'יימס בונד בימי חמישי ב-HD, אז חפשו את תסריטיו של מנקייביץ' והרימו כוס שנאפס לזכרו). מנקייביץ' גם כתב את התסריט ל"ליידי נץ", עוד סרט אייטיזי שאני נורא אוהב (ריצ'רד דונר ביים, ויטוריו סטוררו צילם, מישל פייפר, רוגר האוור ומתיו ברודריק שיחו והפרויקט של אלן פרסונס הלחינו). אבא של טום מנקייביץ' היה התסריטאי-במאי ג'וזף מנקייביץ', שזכה בארבעה אוסקרים (הוא זכה בהם שנתיים רצופות): על התסריט והבימוי של "הכל אודות חווה" ועל התסריט והבימוי של "מכתב לשלוש נשים" (הוא כתב וביים גם את "קליאופטרה", שהיה אחד הכשלונות הכלכליים העצומים של הוליווד). דוד שלו היה התסריטאי הרמן מנקייביץ', שכתב את התסריט ל"האזרח קיין" (והסתכסך עם אורסון וולס סביב הקרדיט, השניים זכו באוסקר משותף על התסריט).

==========

"שתיקת הארכיון", סרטה של יעל חרסונסקי, קיבל מה-MPAA סיווג R, כלומר כזה שמזהיר הורים שהסרט אינו מתאים לצופים מתחת לגיל 17 (צופים מתחת לגיל 17 שרוצים לצפות בסרט צריכים להגיע בלוויית מבוגר). הסיווג הזה ניתן לסרט בשל חומר הגלם הקשה שצולם בימי השואה – גופות ערומות – שהסרט מציג. אדם יאוך, איש הביסטי בויז, ומפיץ הסרט באמריקה, הודיע שהוא יילחם בהחלטה הזאת, ושהוא יערער על הסיווג של ה-MPAA. יאוך, אגב, היה גם המפיץ של "הגלגול" באמריקה. "שתיקת הארכיון" עולה להפצה באמריקה בעוד כשבועיים.

==========

אני מת על סדרת "בין שני שרכים", תוכנית הראיונות החודשית של זאק גליפיאנקיס ב-Funny Or Die, בה הוא מתעלל באורחיו, כשהוא מגלם דמות של מראיין שלא ממש מכיר, או לא ממש מעריך, את הקריירות של אורחיו ועסוק בלהעליב אותם. בפרק האחרון הוא מארח את סטיב קארל (שמקדם את "אידיוט לארוחה", הגרסה של ג'יי רואץ' למחזה של פרנסיס ובר), כשקארל מחליט לתקוף בחזרה עם עלבונות משלו.

===========

כנראה שכולם רוצים תוכנית אירוח ויראלית באינטרנט בה הם קצת מתעללים באורחים שלהם ולא מעניקים להם את הכבוד שהם מבלים בלייט-נייט הטלוויזיוני. הנה עוד אחד. דיאבלו קודי, הליאת בר-און של הוליווד, השיקה לפני כחודשיים מיני-תוכנית אירוח חדשה ביו-טיוב בשם Red Band Trailer, בו היא מארחת בקרוון שלה שחקנים שהיא מיודדת איתם לשיחה בת עשה דקות. שלשום היא העלתה את הפרק השלישי בסדרה, בו היא מארחת את ג'ייסון בייטמן, ששיחק ב"ג'ונו", הסרט עליו זכתה באוסקר (על התסריט, מוטיב חוזר בפוסט היום). אבל היא מעדיפה לדבר איתו דווקא על התפקידים שגילם כילד ב"בית קטן בערבה" וב"אביר על גלגלים". אגב, בראיון מציגה קודי בטן בחודש הריון מתקדם. ובינתיים, לפני כשבוע, היא ילדה בן. והלילה נודע שאת התסריט החדש של קודי, "Young Adult" יביים ככל הנראה, שוב, ג'ייסון רייטמן ("ג'ונו").

עשיתי קצת סדר בתיקיית הטיוטות שלי בבלוג ונתקלתי בפוסט הזה שהתחלתי לכתוב בסוף פסטיבל ירושלים אבל פשוט שכחתי והזנחתי. רציתי להוסיף בו עוד כמה וכמה סרטים שראיתי במהלך הפסטיב ושלא זכו לפוסט ייעודי משל עצמם, או שאני שומר עוד קצת מילים להרחב להזדמנות אחרת. אז אני כבר נעל אותו כמו שהוא, ומקווה שעל השאר יזדמן לי לכתוב בהזדמנויות אחרות.

==========================

"מות האדמו"ר", רון מיברג. לסרטו התיעודי של רון מיברג על אדם ברוך לא באתי כמבקר קולנוע אלא כמרגל תעשייתי. שבוע לפני בכורת הסרט הזה אני סיימתי את העריכה על סרט התעודה הראשון שלי (טיפ לעורכים: כתבה על הטרנד הזה, מבקרי קולנוע עושים סרטים. ילך חזק ב-2011), שגם הוא עוסק בדמות שנעה על קו התפר שבין חיי הדת וחיי האמנות וגם היא מתה טרם זמנה. אבל בשעה שגיבור הסרט שלי מת לפני פרסומו, כשהיה עדיין אלמוני למדי, אדם ברוך נפטר כשהוא כבר היה אייקון מקומי, ומי שעשה לא מעט מהפכות בשדה העיתונות והאמנות. ויותר מכך: את הביוגרפיה הכללית של אדם ברוך כעיתונאי וכאוצר, וכמנהל של קמרה אובסקורה, הכרתי, אבל את הפן האמוני שלו לא הכרתי כלל. כלומר, כמו כולם גם אני הייתי קורא את מדורו "שישי" במעריב, ושם הוא היה פותח בפסקה הקשורה לעיון הלכתי ועליה תמיד דילגתי. זה לא עניין אותי. עניין אותי יותר להבין מי זאת "יקירתי" ממשפט הסיום האניגמטי שחתם כל טור, ואילו מסרים מוצפנים הוא מעביר שם ליקירתו המסתורית. אבל לפני כמה שבועות, כשישבתי בסטודיו של אהוד בנאי בזמן שהוא הקליט את המוזיקה לסרט שלי, חיטטתי קצת בספריה שלו ומצאתי שם את "חיינו", ספרו של אדם ברוך, והתחלתי לקרוא בו. נדמה לי שבאותו רגע – לפני כמה שבועות בסך הכל – התאהבתי לראשונה באדם ברוך והתחלתי להסתקרן מדמותו (ורשמתי לפניי לנסות להשלים את הקריאה בספר). ואכן, סרטו של מיברג משרטט דמות של אדם שחי בכמה וכמה עולמות ונדמה שהוא לא באמת מרגיש בנוח באף אחד מהם. או לפחות, הוא לא היה מוכן להתחייב לאף אחד מהם על פני השני. בעיניי, דמות כזאת מעוררת מיד הזדהות. וכך, למעשה למדתי על אדם ברוך לראשונה, והכרתי אדם רווי סתירות: מישהו שהיתה לו אמביציה עצומה, אבל גם ענווה. אגו גדול אבל גם צנוע. מישהו שניסה לגרור כל עולם לתוך העולם האחר שבו הוא לכאורה נמצא בתחרות: כשם שהוא ניסה לחתן בין העיתונות והאמנות הפלסטית (הכנסת האמנות לכתיבה העיתונאית, הכנסת הפוטו-ג'ורנליזם לגלריות), כך הוא ניסה למצוא דרך לגרור את עולם האמונה אל עולם החול, ולהפך. על פי הנראטיב שמשרטט מיברג, מותו של אדם ברוך ממחלה בגיל 63, מוצג כמעין הרמת ידיים טראגית, כניעה של ברוך לעובדה שהוא כנראה לא יצליח להתיך את כל קטבי עולמו. ולמרות שמיברג מודה שוב ושוב שעולמו הרוחני של ברוך היה רחוק ממנו שנות אור, העובדה שבחר לקרוא לסרטו "מות האדמו"ר", ולא – נגיד – "מות העורך", יש בה ערך רב משמעות. ואני, בתום הסרט, הרגשתי שהייתי יכול לבלות עם ברוך במשך סדרה בת שלושה פרקים, כדי להעמיק עוד בתוך דמותו רבת הסתירות ועצומת ההישגים. ואיכשהו, מתוך היכרות עם כמה מערכות עיתונים, אני מניח שבטח נשארו כמה וכמה מלודרמות ומאבקי כוח מחוץ לסרט. בתור מרגל תעשייתי, גיליתי שזה תמיד ככה.

===============

"גיא אוני", דן וולמן. דן וולמן הוא יוצר שאני מגיב אליו באופן בלתי עקבי. למרות שהוא מייצג תפיסת עולם קולנועית שבעיניי היא מיושנת, אני לא יכול שלא להודות שיש כמה מסרטיו שאני מחבב. ולעיתים, יותר משאני מחבב, אני פשוט מעריך. מעריך את העקביות שלו, את הנחישות שלו, ואת העובדה שוולמן הוא יוצר יציב להפליא שעושה אחת לכמה שנים את הדבר שלו, בלי לזוז ימינה או שמאלה. מהבחינה הזאת, "גיא אוני", סרטו החדש, הוא חזרה מרשימה למדי של וולמן לימיו הראשונים, ימי "מיכאל שלי": עיבוד לטקסט ספרותי קאנוני בסרט תקופתי. אחרי כמה סרטים קאמריים מאוד, יש משהו מרשים ברצון של וולמן לאתגר את עצמו שוב בהפקה תקופתית, ועוד כזאת – אני חייב להודות – שנראית לא רע. הבעיה מבחינתי היא לא רק ש"גיא אוני" לא ממש עניין אותי, אלא בעיקר שמדובר לטעמי בהפקה טלוויזיונית מאוד, מילולית מאוד, שלא משתמשת בקולנוע כדי לייצר סחף או רגש יוצא דופן. מצד שני, המינוריות הזאת היא עיקר כוחו של וולמן מאז ומתמיד. אני פשוט לא מתחבר אליה. אבל אני חייב להגיד משהו מאוד בזכות הסרט הזה: וולמן הוא הבמאי הכי נשי בארץ. לאורך כל סרטיו הוא תמיד נורא רגיש לגיבורות הנשיות שלו ותמיד יודע למקם את המאבק הדרמטי ו/או ההיסטורי שלהם בתוך קונטקסט פמיניסטי. האופן שבו הוא הופך את "גיא אוני" לטקסט פמיניסטי הוא סוג של הברקה פרשנית ורגישה מכיוונו.

============

"מיקמק", ז'אן-פייר ז'ונה. בחיי, אם הייתי עשיר הייתי קונה את הסרט הזה ומסתובב בין בתי הקולנוע בארץ ומקרין אותו. איזה באסה שסרטים כאלה מותירים את מפיצינו אדישים. וזה כשז'ונה אינו בשיאו. זה מדהים, בשוט אחד של "מיקמק" יש יותר ברקות קולנועיות ורעיונות קריאטיביים מכל הסרטים האחרים שראיתי בירושלים גם יחד. כולל הטובים שבהם. למעשה, חוץ מ"התחלה", זה הסרט עם הכי הרבה הברקות קולניות ולהטוטנות ויזואלית שראיתי הקיץ.

============

"שעה כפולה", ג'וזפה קפוטונדי. סליחה שכל הסרטים שאני רואה בזמן האחרון מזכירים לי את "התחלה", אבל אני חושב שהבעיה אינה בי אלא בסרטים. המותחן האיטלקי השנון הזה הוא אחד מהם. שוב, זה סרט שיכול לעבוד נהדר בהקרנות מסחריות בארץ – הוא מותח ומפתיע לא פחות מ"סולט" – אבל… נו, אתם כבר יודעים. אין לחובבי קולנוע על מי לסמוך כאן. אם אתם חושבים שתראו מתישהו את הסרט, אל תקראו הלאה. (ספוילרים מכאן) הסרט מתרחש בחציו בתוך תודעתה של הגיבורה שנמצאת בתרדמת, אלא שהיא לא יודעת שהיא נמצאת בתרדמת. וכל מה שאנחנו רואים הוא סוג של חלום/הזיה שלה. וכך, שני אלמנטים שראינו ב"התחלה" מופיעים גם כאן: הגיבור מנסה להעיר את הבחורה על ידי זה שהוא משמיע לה שיר באזמניות. ב"התחלה" זה היה "אני לא מתחרטת" של אדית פיאף, ב"שעה כפולה" זה "Inbetween Days" של הקיור. ובשני הסרטים יש קטע דומה עם אמבטיה. סרט חביב מאוד.

===========

"כלבתי טוליפ", פול וסנדרה פירלינג'ר. איזה סרט מקסים.