הקטע הבא מוקדש אך ורק למי שכבר ראה את "זוהי סדום" (מהיום בקולנוע), ורק למי שצחק בסרט. זה אחד הקטעים שהכי הצחיקו אותי: אשת לוט (טל פרידמן) מספרת שבשנות השמונים היא היתה כוכבת לרגע עם הלהיט "דע אותי". אז הנה הוא, הלהיט "דע אותי" מתוך הסרט (לחצו על הלינק להפעלת הנגן):

"דע אותי" אשת לוט

(להוריד את "דע אותי" כרינגטון: קליק ימני)

איך מתוודעים למוזיקאים חדשים שלא הכרנו קודם? למשל, קוראים את הטוויטר של דיוויד לינץ'. לפני כמה ימים לינץ' צייץ בטוויטר "התאהבתי בליסי, ובייחוד בגרסאות הכיסוי שלה". הוא קרא לגיטריסט שלה "מושלם", והתפעל מהבסיסט שגם מנגן בס, וגם מפעיל תוף רגל והיי-הט ברגליו במקביל. וחתם בטוויט רביעי: "ליסי היא מעל ומעבר מכל מה ששמעתי בזמן האחרון. חומר מדהים, מדהים". אז עשיתי כמצוותו ונכנסתי להקשיב. אז הנה היא: קוראים לה ליסי (או ליזי), שמה האמיתי הוא אליזבת מאורוס. היא ילידת אילינוי ועכשיו גרה באיזור לוס אנג'לס, היא בת 28 ואלבום הבכורה שלה יצא לפני חודש. והנה, בהמלצת דיוויד לינץ', ליסי מבצעת בהקלטה חיה את "Nothing Else Matters" של מטאליקה, ואת "Bad Romance" של ליידי גאגא:

רק אתמול דיוותי כאן על מותו של טום מנקייביץ', במאי הסרט "דראגנט". והנה מתברר שלמחרת הלך לעולמו מעצב התפאורה של אותו סרט, רוברט בויל. בויל, שהיה בן מאה, היה אחראי גם לסטים של "מזימות בינלאומיות", "מרני", "הציפורים", "כנר על הגג" ו"טוראית בנג'מין".

==============

האם ארקייד פייר נחושים להיות הלהקה הכי קולית בעולם השבוע? בהחלט יתכן. מחר הם יעבירו שידור חי ביו-טיוב של ההופעה שלהם במדיסון סקוור גרדן, שמבחחם טרי גיליאם (אבל זה רק נדמה לי, או שצופי יו-טיוב בישראל לא יוכלו לראות את ההופעה?), ועכשיו מתברר שהם עובדים עם ספייק ג'ונז על סרט מדע בדיוני קצר.

וכאן תוכלו להאזין לכל האלבום החדש של ארקייד פייר, "הפרברים", שיצא אתמול.

==============

ואני חייב להודות: דף היו-טיוב הערמומי הזה, לקידום "בלתי נשכחים" של סילבסטר סטאלון, משעשע לאללה. זה ככל הנראה הסרט הכי צ'יזי של השנה, אבל מישהו שם עושה לו עבודת שיווק די מרשימה. זה אחד הסרטים שהכי הרבה אנשים שואלים אותי מתי הוא כבר יוצא.

================

ובול בזמן לקראת מלחמת לבנון השלישית, "הניו יורק טיימס" מדווחים על "לבנון" ומראיינים את שמוליק מעוז, לקראת יציאת הסרט בניו יורק.

עכשיו ש"התחלה" כבר כמעט הגיע ל-200 מיליון דולר בהכנסות והביס את כל ציפיות ה"מומחים" (קרי, אנשים כמוני) שלסרט אין סיכוי לתקשר עם קהל רחב, הוא הופך גם לתופעה התרבותית המרכזית של הקיץ. כלומר, הסרט הכי מאוזכר, מצוטט, מדובר, מנותח, ושזוכה לפרודיות. הנה, למשל, הגרסה של האתר College Humor לשוט האחרון של הסרט.

ואתר אחר הפך קטע מפסקול "התחלה" לרינגטון (לחצו על הלינק כדי להפעיל את הנגן):

"התחלה", רינגטון

=============

שני תסריטאים הלכו לעולמם בסוף השבוע:

א. סוסו צ'קי דאמיקו, הלכה לעולמה בגיל 96. למרבה המבוכה, מעולם לא שמעתי עליה קודם. כי למרבה המבוכה גם אני למדתי שכשמדברים על הקולנוע האיטלקי של אחרי מלחמת העולם השנייה וראשית ימי הניאוריאליזם האיטלקי, מדברים על תסריטאי עיקרי אחד שכתב את רוב הסרטים המפורסמים של התקופה: צ'זארה זאווטיני. אבל מתברר שהיתה שם תסריטאית לצידו בלא מעט מהפרויקטים. למשל, "גונבי האופניים" של ויטוריו דה סיקה. היא עבדה גם עם ויסקונטי (על "הברדלס") ועם אנטוניוני ועם מריו מוניצ'לי.

ב. טום מנקייביץ', שמת מסרטן בגיל 68. בתור פליט האייטיז, אני שמעתי על טום מנקייביץ' לראשונה כשביים את "דראגנט" (עיבוד כושל, עם טום הנקס ודן אייקרויד, לסדרת משטרה משנות הששים שהוליד סינגל של ארט אוף נויז, הרכב שסימפטתי בשנות השמונים). רק אחרי זה גיליתי שמנקייביץ' הזה כתב את התסריטים לסרטי ג'יימס בונד שראיתי כילד, "יהלומים לנצח" ו"חיה ותן למות" (ביס משדרים עכשיו את סרטי ג'יימס בונד בימי חמישי ב-HD, אז חפשו את תסריטיו של מנקייביץ' והרימו כוס שנאפס לזכרו). מנקייביץ' גם כתב את התסריט ל"ליידי נץ", עוד סרט אייטיזי שאני נורא אוהב (ריצ'רד דונר ביים, ויטוריו סטוררו צילם, מישל פייפר, רוגר האוור ומתיו ברודריק שיחו והפרויקט של אלן פרסונס הלחינו). אבא של טום מנקייביץ' היה התסריטאי-במאי ג'וזף מנקייביץ', שזכה בארבעה אוסקרים (הוא זכה בהם שנתיים רצופות): על התסריט והבימוי של "הכל אודות חווה" ועל התסריט והבימוי של "מכתב לשלוש נשים" (הוא כתב וביים גם את "קליאופטרה", שהיה אחד הכשלונות הכלכליים העצומים של הוליווד). דוד שלו היה התסריטאי הרמן מנקייביץ', שכתב את התסריט ל"האזרח קיין" (והסתכסך עם אורסון וולס סביב הקרדיט, השניים זכו באוסקר משותף על התסריט).

==========

"שתיקת הארכיון", סרטה של יעל חרסונסקי, קיבל מה-MPAA סיווג R, כלומר כזה שמזהיר הורים שהסרט אינו מתאים לצופים מתחת לגיל 17 (צופים מתחת לגיל 17 שרוצים לצפות בסרט צריכים להגיע בלוויית מבוגר). הסיווג הזה ניתן לסרט בשל חומר הגלם הקשה שצולם בימי השואה – גופות ערומות – שהסרט מציג. אדם יאוך, איש הביסטי בויז, ומפיץ הסרט באמריקה, הודיע שהוא יילחם בהחלטה הזאת, ושהוא יערער על הסיווג של ה-MPAA. יאוך, אגב, היה גם המפיץ של "הגלגול" באמריקה. "שתיקת הארכיון" עולה להפצה באמריקה בעוד כשבועיים.

==========

אני מת על סדרת "בין שני שרכים", תוכנית הראיונות החודשית של זאק גליפיאנקיס ב-Funny Or Die, בה הוא מתעלל באורחיו, כשהוא מגלם דמות של מראיין שלא ממש מכיר, או לא ממש מעריך, את הקריירות של אורחיו ועסוק בלהעליב אותם. בפרק האחרון הוא מארח את סטיב קארל (שמקדם את "אידיוט לארוחה", הגרסה של ג'יי רואץ' למחזה של פרנסיס ובר), כשקארל מחליט לתקוף בחזרה עם עלבונות משלו.

===========

כנראה שכולם רוצים תוכנית אירוח ויראלית באינטרנט בה הם קצת מתעללים באורחים שלהם ולא מעניקים להם את הכבוד שהם מבלים בלייט-נייט הטלוויזיוני. הנה עוד אחד. דיאבלו קודי, הליאת בר-און של הוליווד, השיקה לפני כחודשיים מיני-תוכנית אירוח חדשה ביו-טיוב בשם Red Band Trailer, בו היא מארחת בקרוון שלה שחקנים שהיא מיודדת איתם לשיחה בת עשה דקות. שלשום היא העלתה את הפרק השלישי בסדרה, בו היא מארחת את ג'ייסון בייטמן, ששיחק ב"ג'ונו", הסרט עליו זכתה באוסקר (על התסריט, מוטיב חוזר בפוסט היום). אבל היא מעדיפה לדבר איתו דווקא על התפקידים שגילם כילד ב"בית קטן בערבה" וב"אביר על גלגלים". אגב, בראיון מציגה קודי בטן בחודש הריון מתקדם. ובינתיים, לפני כשבוע, היא ילדה בן. והלילה נודע שאת התסריט החדש של קודי, "Young Adult" יביים ככל הנראה, שוב, ג'ייסון רייטמן ("ג'ונו").

עשיתי קצת סדר בתיקיית הטיוטות שלי בבלוג ונתקלתי בפוסט הזה שהתחלתי לכתוב בסוף פסטיבל ירושלים אבל פשוט שכחתי והזנחתי. רציתי להוסיף בו עוד כמה וכמה סרטים שראיתי במהלך הפסטיב ושלא זכו לפוסט ייעודי משל עצמם, או שאני שומר עוד קצת מילים להרחב להזדמנות אחרת. אז אני כבר נעל אותו כמו שהוא, ומקווה שעל השאר יזדמן לי לכתוב בהזדמנויות אחרות.

==========================

"מות האדמו"ר", רון מיברג. לסרטו התיעודי של רון מיברג על אדם ברוך לא באתי כמבקר קולנוע אלא כמרגל תעשייתי. שבוע לפני בכורת הסרט הזה אני סיימתי את העריכה על סרט התעודה הראשון שלי (טיפ לעורכים: כתבה על הטרנד הזה, מבקרי קולנוע עושים סרטים. ילך חזק ב-2011), שגם הוא עוסק בדמות שנעה על קו התפר שבין חיי הדת וחיי האמנות וגם היא מתה טרם זמנה. אבל בשעה שגיבור הסרט שלי מת לפני פרסומו, כשהיה עדיין אלמוני למדי, אדם ברוך נפטר כשהוא כבר היה אייקון מקומי, ומי שעשה לא מעט מהפכות בשדה העיתונות והאמנות. ויותר מכך: את הביוגרפיה הכללית של אדם ברוך כעיתונאי וכאוצר, וכמנהל של קמרה אובסקורה, הכרתי, אבל את הפן האמוני שלו לא הכרתי כלל. כלומר, כמו כולם גם אני הייתי קורא את מדורו "שישי" במעריב, ושם הוא היה פותח בפסקה הקשורה לעיון הלכתי ועליה תמיד דילגתי. זה לא עניין אותי. עניין אותי יותר להבין מי זאת "יקירתי" ממשפט הסיום האניגמטי שחתם כל טור, ואילו מסרים מוצפנים הוא מעביר שם ליקירתו המסתורית. אבל לפני כמה שבועות, כשישבתי בסטודיו של אהוד בנאי בזמן שהוא הקליט את המוזיקה לסרט שלי, חיטטתי קצת בספריה שלו ומצאתי שם את "חיינו", ספרו של אדם ברוך, והתחלתי לקרוא בו. נדמה לי שבאותו רגע – לפני כמה שבועות בסך הכל – התאהבתי לראשונה באדם ברוך והתחלתי להסתקרן מדמותו (ורשמתי לפניי לנסות להשלים את הקריאה בספר). ואכן, סרטו של מיברג משרטט דמות של אדם שחי בכמה וכמה עולמות ונדמה שהוא לא באמת מרגיש בנוח באף אחד מהם. או לפחות, הוא לא היה מוכן להתחייב לאף אחד מהם על פני השני. בעיניי, דמות כזאת מעוררת מיד הזדהות. וכך, למעשה למדתי על אדם ברוך לראשונה, והכרתי אדם רווי סתירות: מישהו שהיתה לו אמביציה עצומה, אבל גם ענווה. אגו גדול אבל גם צנוע. מישהו שניסה לגרור כל עולם לתוך העולם האחר שבו הוא לכאורה נמצא בתחרות: כשם שהוא ניסה לחתן בין העיתונות והאמנות הפלסטית (הכנסת האמנות לכתיבה העיתונאית, הכנסת הפוטו-ג'ורנליזם לגלריות), כך הוא ניסה למצוא דרך לגרור את עולם האמונה אל עולם החול, ולהפך. על פי הנראטיב שמשרטט מיברג, מותו של אדם ברוך ממחלה בגיל 63, מוצג כמעין הרמת ידיים טראגית, כניעה של ברוך לעובדה שהוא כנראה לא יצליח להתיך את כל קטבי עולמו. ולמרות שמיברג מודה שוב ושוב שעולמו הרוחני של ברוך היה רחוק ממנו שנות אור, העובדה שבחר לקרוא לסרטו "מות האדמו"ר", ולא – נגיד – "מות העורך", יש בה ערך רב משמעות. ואני, בתום הסרט, הרגשתי שהייתי יכול לבלות עם ברוך במשך סדרה בת שלושה פרקים, כדי להעמיק עוד בתוך דמותו רבת הסתירות ועצומת ההישגים. ואיכשהו, מתוך היכרות עם כמה מערכות עיתונים, אני מניח שבטח נשארו כמה וכמה מלודרמות ומאבקי כוח מחוץ לסרט. בתור מרגל תעשייתי, גיליתי שזה תמיד ככה.

===============

"גיא אוני", דן וולמן. דן וולמן הוא יוצר שאני מגיב אליו באופן בלתי עקבי. למרות שהוא מייצג תפיסת עולם קולנועית שבעיניי היא מיושנת, אני לא יכול שלא להודות שיש כמה מסרטיו שאני מחבב. ולעיתים, יותר משאני מחבב, אני פשוט מעריך. מעריך את העקביות שלו, את הנחישות שלו, ואת העובדה שוולמן הוא יוצר יציב להפליא שעושה אחת לכמה שנים את הדבר שלו, בלי לזוז ימינה או שמאלה. מהבחינה הזאת, "גיא אוני", סרטו החדש, הוא חזרה מרשימה למדי של וולמן לימיו הראשונים, ימי "מיכאל שלי": עיבוד לטקסט ספרותי קאנוני בסרט תקופתי. אחרי כמה סרטים קאמריים מאוד, יש משהו מרשים ברצון של וולמן לאתגר את עצמו שוב בהפקה תקופתית, ועוד כזאת – אני חייב להודות – שנראית לא רע. הבעיה מבחינתי היא לא רק ש"גיא אוני" לא ממש עניין אותי, אלא בעיקר שמדובר לטעמי בהפקה טלוויזיונית מאוד, מילולית מאוד, שלא משתמשת בקולנוע כדי לייצר סחף או רגש יוצא דופן. מצד שני, המינוריות הזאת היא עיקר כוחו של וולמן מאז ומתמיד. אני פשוט לא מתחבר אליה. אבל אני חייב להגיד משהו מאוד בזכות הסרט הזה: וולמן הוא הבמאי הכי נשי בארץ. לאורך כל סרטיו הוא תמיד נורא רגיש לגיבורות הנשיות שלו ותמיד יודע למקם את המאבק הדרמטי ו/או ההיסטורי שלהם בתוך קונטקסט פמיניסטי. האופן שבו הוא הופך את "גיא אוני" לטקסט פמיניסטי הוא סוג של הברקה פרשנית ורגישה מכיוונו.

============

"מיקמק", ז'אן-פייר ז'ונה. בחיי, אם הייתי עשיר הייתי קונה את הסרט הזה ומסתובב בין בתי הקולנוע בארץ ומקרין אותו. איזה באסה שסרטים כאלה מותירים את מפיצינו אדישים. וזה כשז'ונה אינו בשיאו. זה מדהים, בשוט אחד של "מיקמק" יש יותר ברקות קולנועיות ורעיונות קריאטיביים מכל הסרטים האחרים שראיתי בירושלים גם יחד. כולל הטובים שבהם. למעשה, חוץ מ"התחלה", זה הסרט עם הכי הרבה הברקות קולניות ולהטוטנות ויזואלית שראיתי הקיץ.

============

"שעה כפולה", ג'וזפה קפוטונדי. סליחה שכל הסרטים שאני רואה בזמן האחרון מזכירים לי את "התחלה", אבל אני חושב שהבעיה אינה בי אלא בסרטים. המותחן האיטלקי השנון הזה הוא אחד מהם. שוב, זה סרט שיכול לעבוד נהדר בהקרנות מסחריות בארץ – הוא מותח ומפתיע לא פחות מ"סולט" – אבל… נו, אתם כבר יודעים. אין לחובבי קולנוע על מי לסמוך כאן. אם אתם חושבים שתראו מתישהו את הסרט, אל תקראו הלאה. (ספוילרים מכאן) הסרט מתרחש בחציו בתוך תודעתה של הגיבורה שנמצאת בתרדמת, אלא שהיא לא יודעת שהיא נמצאת בתרדמת. וכל מה שאנחנו רואים הוא סוג של חלום/הזיה שלה. וכך, שני אלמנטים שראינו ב"התחלה" מופיעים גם כאן: הגיבור מנסה להעיר את הבחורה על ידי זה שהוא משמיע לה שיר באזמניות. ב"התחלה" זה היה "אני לא מתחרטת" של אדית פיאף, ב"שעה כפולה" זה "Inbetween Days" של הקיור. ובשני הסרטים יש קטע דומה עם אמבטיה. סרט חביב מאוד.

===========

"כלבתי טוליפ", פול וסנדרה פירלינג'ר. איזה סרט מקסים.

היום פירסם פסטיבל דוק-אביב קול קורא לאיתור מנהל או מנהלת אמנותי, שיחליפו את אילנה צור, מייסדת הפסטיבל, שפרשה מהפסטיבל השנה אחרי 12 שנות ניהול. מי שרוצה להגיש מועמדות צריך לשלוח קורות חיים עד 22 באוגוסט ל-michal@docaviv.co.il

בהגדרות התפקיד נכתב "אחריות וניהול התוכן בעמותת דוקאביב". אבל, לדעתי, המשימה העיקרית והאמיתית של המנהל (או המנהלת) החדשים של דוקאביב תהיה לתת תחרות לפסטיבל ירושלים. בעיניי, התוכנית הבינלאומית של דוקאביב תמיד נפלה מזו של פסטיבל ירושלים. ברוב מוחלט של המקרים אם היה איזשהו סרט תיעודי מדובר ועטור פרסים – נגיד מסאנדאנס או מ-IDFA – הייתי יכול להיות בטוח שהוא יוקרן בירושלים ולא בדוקאביב.

==================

ועכשיו בואו נשחק דומינו שיבוצים. בשבוע שעבר עזב לירן עצמור את תפקידו כאחראי הפיתוח בערוץ 8. נו, אז קחו אותו לנהל את דוקאביב.

==================

מה שמזכיר לי: לערוץ 8 יש בלוג חדש ומשגע. שם, למשל, ראיתי היום כבר שני קטעים מתוך הסרט התיעודי על המסע של להקת הג'ירפות בהודו (לא סרט טבע, סרט רוקנרול).

חידה: מה הקשר בין "סולט" (הסרט עם אנג'לינה ג'ולי שביים פיליפ נויס) ובין "כמו יום ולילה" (הסרט עם טום קרוז וקמרון דיאז שביים ג'יימס מנגולד)?

ענו מהר.

התשובה: ג'יימס מנגולד ביים את "נערה בהפרעה", שעליו זכתה ג'ולי באוסקר. ויש עוד תשובה: במקור "סולט" נכתב לתפקיד ראשי גברי וטום קרוז היה אמור לככב בו. כשהוא פרש, התסריט שוכתב והדמות הראשית, סולט, הפכה לאישה. ובמקום "סולט", קרוז עבר לגלם סוכן ביון אחר, ב"כמו יום ולילה". מה שמוביל לתשובה נוספת: שניהם סרטים על מרגלי סי.איי.איי במנוסה מהסוכנות של עצמם, שמאמינה שהם בגדו בה. אה, ויש עוד תשובה: שניהם ממש מגניבים. ושניהם די הפתיעו אותי. באתי מוכן לג'אנק, קיבלתי קולנוע שנון מאוד ומהנה.

ויש עוד נקודת דמיון: שניהם סרטים מאת במאים שהם מהאינטליגנטים בחבורה. במאים שיודעים לשלם את מיסיהם למכונה ההוליוודית, כדי שהם יוכלו לייצר גם את הסרטים הקטנים והפרטיים יותר שלהם, אלה שבהם הם משקיעים את הנשמה. ולהוליווד הם תורמים לא רק מקצועניות ומיומנות, אלא גם ממזריות שנונה. הם מביימים עם לשון בלחי, לא לוקחים את העבודה יותר מדי ברצינות, ונדמה שהם באו כדי להינות. התוצאה היא שני סרטים נורא לא יומרניים, שגם מגרעותיהם הופכים מחלק מהכיף שבהם. החסרון הוא שכשהסרטים האלה מגיעים בשיא עונת הקיץ, כשאנחנו באים עם תיאבון לסרטי ענק של מאות מיליוני דולרים, שני סרטים כאלה, שמזכירים מאוד הפקות אקשן משנות השמונים, עשויים להיראות דלים יותר. זו, לפיכך, בעיית שיבוץ של האולפנים. אבל כששופטים אותם במנותק, גם "סולט" וגם "כמו יום ולילה" הם סרטי רטרו חינניים מאוד. שניהם, אגב, הזכירו לי רגעים יפים בקריירה של ג'ון מקטירנן, במאי האקשן המועדף עליי בשנות השמונים, ובשניהם לא יכולתי שלא לדמיין איך הם היו נראים אם מקטירנן בעצמו היה נקרא לביים אותם.

"כמו יום ולילה" הוא המצחיק מבין השניים. טום קרוז מגלם סוכן סי.איי.איי במנוסה שמסבך את קמרון דיאז בפרשיית ריגול סובבת עולם. קרוז נהדר בתור הסוכן המושלם ונטול העכבות – ההפך המושלם מהדמות של איתן האנט שהוא מגלם בסרטי "משימה בלתי אפשרית". הדמות כאן לא מודאגת מהשלכות, והיא נראית פסיכופטית לחלוטין. כבר בפתיחה מנגולד מראה שהוא מצליח להיות שנון לא רק בסיטואציות, אלא גם בבימוי קטעי הפעולה: סצינת המרדף הראשונה, המוצגת מנקודת מבטה המבולבלת של הגיבורה, הזכירה לי את סצינות המרדף הנפלאות ב"אחרון גיבורי הפעולה" של מקטירנן, בו אירועי ענק צולמו כמעט באופן אגבי, מנקודת מבטו המרחבית של הגיבור. ברגע בו הגיבורה מביטה הצידה ורואה אופנוע עף באוויר, ללא רוכב, ואחרי שתי שניות נשמעת חבטה – הרוכב נחת על השמשה הקדמית שלה – הבנתי שמנגולד בא לשעשע אותנו.

בעיה אחת: "כמו יום ולילה" הוא סרט שמשתמש בהמון אפקטים, אבל כנראה שלא היה לו את התקציב של סרטי מייקל ביי, וכך קורה שרוב קטעי האפקטים נראים די מזויפים ופלסטיקיים. אבל בגלל שהסרט הזה מתגאה בהיותו מופרך מראשיתו ועד סופו, זה חלק מהעניין.

"סולט", לעומת זאת, נראה כמו שסרט שחרת על דגלו את הססמה: בלי אפקטים. טוב, אני מניח שזה לא לגמרי נכון, אבל בהשוואה ל"כמו יום ולילה" ולסרטי ענק אחרים, "סולט" נראה כמעט כמו סרט אקוסטי, עם מעט מאוד עבודת מחשב. מהבחינה הזאת, הוא מנסה לשחזר את הישגי האקשן של סדרת ג'ייסון בורן. ולי זה דווקא הזכיר יותר את "מת לחיות 3 " של מקטירנן. פיליפ נויס, שביים את "משחקים פטריוטיים" ואת "סכנה ברורה ומיידית" הראויים, ביים סרט ריגול שכולו אנרגיה. בערך מהדקה ה-20 ועד סופו, הגיבורה נמצאת כל הזמן בתנועה. ואת העובדה שהדיאלוגים אינם עשירים בהומור מחליפה התחושה שהסרט הזה אורז לנו במודע את כל סרט הריגול לדורותיהם. קודם כל, בכך שהוא מקים לתחייה את המלחמה הקרה, את החרדה ממלחמה אטומית, והופך את הרוסים לאנשים הרעים, כאילו הסרט הזה נכתב ובוים בימי הקדנציה הראשונה של רונלד רייגן. כשאחד הסוכנים הרוסיים חושף להב שהוחבאה בנעלו, ממש כמו הסוכנת בסרט הג'יימס בונד "מרוסיה באהבה", נראה די ברור שממש כמו ב"כמו יום ולילה", גם ב"סולט" אנחנו קודם כל בסרט שהרפרנס העיקרי שלו זה הקולנוע עצמו, ולא החיים. ואכן, בהתאמה, זה סרט שחופר עמוק ורחוק: הוא מבעיר מחדש את כל קונספירציית לי הארווי אוסוולד ורצח קנדי, ומגיע עד סצינת שיא בבית הלבן. וזה מה שכל כך כיף בסרט הזה, שהוא מחזיר אותנו לימי סרטי האקשן שלא דפקו חשבון למציאות ורק חיפשו דרך ללהטט בציפיות הצופה. וככזה, "סולט" הוא לא רק סרט אקשן סופר אנרגטי, אלא מכיל פיתול תסריטאי די מבריק שהאמת, לא ראיתי אותו בא: בנקודת האמצע, הסרט פשוט מתחלף לחלוטין ומתחיל סרט אחר, בו כל מערכות היחסים בין הדמויות, ובינינו ובין הדמויות, מתהפכות לחלוטין, ואנחנו לא לגמרי מבינים למי אנחנו אמורים להריע. עלילה מפתיעה ואקשן משובח. "סולט" הזה הפתיע אותי כהוגן.

פורסם ב"פנאי פלוס", 28.7.2010

אפתח ואומר: “ארץ בראשית" הוא סרט יפה לעין וברובו מרתק. ולמרות שהעולם הנפיק לנו שפע סרטי טבע בשנים האחרונות – ונדמה שקולנוע לב אירח את כולם – “ארץ בראשית" הוא חלוץ סרטי הטבע הקולנועיים הישראליים. למעשה, אם ציון הסרט המופיע בטבלאות המבקרים אמור לשקף לא רק את הנאתו הפרטית והסובייקטיבית (והקצת מפונקת, חוששני) של כותב שורות אלה, אלא גם את ההערכה לכמות העבודה והזמן והמסירות שהושקעו בסרט, הרי ש"ארץ בראשית" היה צריך לקבל ציון מקסימלי. בכך אין ספק: מבחינות רבות, ככל שמודעים לכל האספקטים של אחורי הקלעים של הפקה כזאת, “ארץ בראשית" הוא בוודאי אחד הפרויקטים השאפתניים שנעשו בארץ. פרויקט שבכל מקום בעולם יעמדו מאחוריו עשרות ומאות אנשים, ואילו כאן נדמה שאת רוב רובה של העבודה, לפחות בשלב הצילומים, עשה אדם אחד בלבד. פרויקט סולו. האמת, זה די פנומנלי. משה אלפרט, צלם ניוז בדרך כלל, וקיבוצניק חובב טבע בשאר הזמן, השקיע שנים על גבי שנים בליקוט צילומי טבע פרי מצלמתו. בשנים האחרונות הוא עובד עם כמה מבכירי הקולנוע בארץ (המפיקים חיים ואסתי מקלברג, העורך זוהר סלע, המלחין אורי אופיר) כדי להפוך את מטמון הצילומים שהוא צבר לסרט שיש בו לא רק צילומי נוף וטבע יפים, אלא גם מעין קווי עלילה דרמטיים שבונים מראית עין של מעקב בת שנה אחת – וארבע עונותיה – בחייהן של כמה משפחות של בעלי חיים בצפון הארץ ובדרומה. התוצאה, שמלווה בקריינות של ירון לונדון ובשיריה של אחינעם ניני, היא סרט טבע נאה ונעים לכל המשפחה, ומוצר משובח מסוגו, שנע על הציר שבין המפעים והקיטשי.

אלפרט מוכיח בסרטו שצלמי טבע הם קצת כמו ציידים שצריכים לשכב בסבלנות אין קץ באמבושים בטבע, יומם וליל, כדי לקלוע לשוט האחד ויוצא הדופן שלא יהיה רק נעים לעין, אלא שגם יכיל לכידה נדירה של רגע דרמטי בחיי החיה. מהבחינה הזאת, צלמי טבע הם יותר "צייד הצבעים" מ"צייד הצבאים". היכולת של צלם להיות בדיוק ברגע הנכון במקום הנכון, ועם מצלמה עובדת, כדי לקלוט רגע נדיר של טבע היא בבחינת נס, או חריצות מרשימה. אחד השיאים של "ארץ בראשית", מהבחינה הזאת, היא הסצינה שבה קולט אלפרט במצלמתו רעידת אדמה באיזור עין גדי, רעידה שבסופה הוא אף קולט יעל הנופלת למותה מאחד הצוקים. הסרט מכיל עוד כמה וכמה סצינות "וואו" כאלה של לכידה מרשימה של רגעים נדירים, המעידים על הדקדקנות שבה נעשה הסרט הזה.

עד כאן חוות הדעת של מבקר הקולנוע. ומכאן, שתי התבוננויות מזוויות אחרות על הסרט.

האחת, התבוננות טכנולוגית. בשנים האחרונות סרטי הטבע עשו קאמבק – מ"מיקרוקוסמוס" ועד "משפחת הקיסרים" – בעיקר בזכות הפקות צרפתיות והפקות בריטיות (של הבי.בי.סי). הייחוד בסרטים האלה הוא שהם לקחו סיטואציות שכבר ראינו בסרטי טבע (וסדרות טבע, מהזן המוכר בטלוויזיה, כמו אלה שדיוויד אטנבורו מנחה כבר שנים) והציגו אותם מחדש באמצעי הצילום של המאה ה-21. בעיקר מצלמות היי-דפינישן, וכלי טיס או כלי שיט המסוגלים להשקיף מגבהים עצומים, ממש על גבול האטמוספירה, או ממעמקים, או עדשות צילום המאפשרות לצלם חיות זעירות בתקריב מושלם. מהבחינה הזאת, החלוציות של אלפרט באה עם מחיר: הוא מצלם את סרטו שנים, ובציוד צילום שכנראה כבר די התיישן. אני חייב להודות שברוב רובו של הסרט – שעובד לעותקי פילם יפים – עניין האיכות הטכנית לא נספר כפקטור בסרט. אבל יש רגעים, בהם חייבים להודות שכדי באמת להתפעל מהסרט צריך לעשות לו כמה הנחות טכנולוגיות, שכן בשנת 2010 סרט טבע שלא צולם בהיי-דפינישן או באיימקס הוא כבר סוג של ענתיקה. לפיכך, קלף המכירה העיקרי של "ארץ בראשית" אינה בחדות התמונה אלא העובדה שהסרט מצליח לדחוס לתוך הארץ הפצפונית שלנו הרפתקאות טבע שבבי.בי.סי היו פורסים על פני יבשות שלמות. משלגים בצפון ועד שטפונות בזק בדרום.

המחשבה השנייה תוקפת אותי בכל פעם שאני צופה בסרט טבע. וכאן, אני חייב להודות, אני לא ממש משתגע על הז'אנר הזה. זה כנראה באג פרטי שלי – אני עובד על זה, בחיי – אבל אני לא יכול שלא לראות בסרטים באשר הם ייצוג, דימוי ומטאפורה למשהו גדול יותר. ואני תמיד תוהה: מה יוצרי סרטי טבע מנסים להגיד לנו? בשנים האחרונות זה די ברור: כל סרטי הטבע נושאים מסרים אקולוגיים ברורים, המציגים את האופן שבו האדם משחית את הטבע, מצמצם את איזורי המחייה ומכחיד חיות וצמחיה. סרטי הטבע הפכו לתמרורי אזהרה מול האצת ההרס האקולוגי. בבחינת "אם לא נשנה את דרכנו, כל מה שיישאר מהחיות בעולם זה רק תיעודם בסרטים אלה". אבל "ארץ בראשית" אינו נושא מסר אקולוגי שכזה.

מטרתם של רוב סרטי הטבע, לפיכך, הוא לחשוף את הצופים למה שנמצא מחוץ לטווח הראייה שלהם. במידה רבה, הרעיון הוא שהאדם המודרני והאורבני כה התנתק מהטבע שצריך לארוז לו אותו בצילומים יפים, מוזיקה יפה ורגעים דרמטיים מותחים. אבל מה המסר שסרטים כאלה מלמדים אותנו על החיים? בשעה שהסרטים הדרמטיים העלילתיים מתוצרת הוליווד שומרים על פי רוב על תקינות פוליטית ומנסים לחנך את צופיהם לאיזשהו מוסר אוניברסלי – “הפשע אינו משתלם", “כוח לא פותר דבר", “אל תסתכל בקנקן", ורעיונות נאורים על קבלת האחר ושיפוט הזולת שלא על פי סטריאוטיפים – מגיעים סרטי הטבע, שאמורים להחזיר אותנו לאיזשהו עולם בסיסי, ראשוני, שכולנו לחלוטין מנותקים ממנו, ומראים לנו שיש לנו למעשה מעט מאוד ללמוד מהטבע. בטבע רק הכוח, האלימות והאכזריות שולטים. הטבע כולו הוא מלחמה טריטוריאלית אחת גדולה. הכיבבוש הוא לחם חוקם של חיות הבר. תמקמו עלילה כזאת בסרט עלילתי ומיד יגידו עליו שהוא ימני ופשיסטי. או שובניסט: אקט החיזור המתועד ב"ארץ בראשית" אינו מבוסס על אופי ועדינות, אלא על כוח וברוטליות. הנקבה הולכת עם הזכר שמצליח להביס את מתחריו. הסרט אולי מנסה להצמיד לניצחון איזשהו מימד רומנטי ואבירי, של הגבר שנלחם על אהבתה של זוגתו לעתיד, אבל האמת מוצגת מולנו: הנקבה תלך עם הזכר שינצח. הוא זה שיהפוך לבחיר ליבה. מקמו עלילה כזאת בסרט עלילתי והוא יואשם, בצדק, בשנאת נשים ובשוביניזם. למעשה, על פי מה שנראה ב"ארץ בראשית", כל מה שמעניין את בעלי החיים זה סקס ומלחמות. היפים מיליטנטיים.

אז מה נותר לנו ללמוד מבעלי החיים, שהרי הם יצורים כוחניים, טריטוריאליים, שובינסטיים ואפילו את צאצאיהם הם נוטשים אחרי תהליך חניכה קצר? אפילו את העובדה שצריך לחמול על בעלי חיים קשה ללמוד מסרטי טבע, שכן אלה למעשה סרטי הסנאף הכי גדולים בעולם, המציגים ללא הרף בעלי חיים מתים או נטרפים. נדמה שחיות ממש לא מרחמות זו על זו. אז איזה לקח אנחנו לומדים מסרטי הטבע? היו פילוסופים בעבר – וקולנוענים בהווה, כמו ורנר הרצוג – שמשתמשים בטבע כדי להבהיר שהטבע האמיתי הוא אכן יצרי, כוחני ואכזרי, ושהטרגדיה של בני האנוש היא מלחמתם בטבע האמיתי שטמון בהם, והדחקת יצרי הפרא שלהם. אבל בהנחה שאנחנו מסכימים שמהותו של האדם, להבדיל מהחיה, הוא לרכך ולזכך את טבעו נדמה שסרטי טבע מעבירים מסר הפוך ממה שהיינו מצפים מהם.

המסר שאני לוקח מסרטי טבע? “תראו איזו מכונה מופלאה היא הבריאה". יש בורא לעולם שנתן תפקיד ברור לכל יצור, ושלכל אחד יש את התפקיד שלו ואת המקום שלו, ואין לנו סיבה ללמוד שיעור על החיים מבעלי החיים, כי תכלית קיומם שונה מזו שלנו. רק צריך להבין ולברר, איש עם עצמו, מה היא תכלית הקיום שלהם ושלנו. ומתוך נקודת מבט שכזאת שלי על החיים, בהחלט הופתעתי ש"ארץ בראשית" מתחיל עם פראפרזה על הפסוק הראשון בתורה, וגם שם, ולאורך כל הדקות שאחר כך, הוא לא טורח בכלל לתת קרדיט למי שברא ויצר את כל זה.

בשבועות האחרונים התקיימו לא מעט הקרנות מוקדמות – לאקדמיה ולתקשורת – של "זוהי סדום". ולהפתעתי, מבין כל הסרטים הישראליים שראיתי השנה, דווקא זה הסרט שמפלג הכי הרבה את האנשים שאני מדבר איתם עליו. יש כאלה שחשבו שהסרט מוצלח ומצחיק, אבל יש גם כאלה שהגיבו אליו בצורה קשה מאוד. שלא מצאו אותו מצחיק, או שמצאו אותו וולגרי מדי, אפילו חובבני (חובבני?! מכל הדברים?). אני אישית חשבתי שהסרט מאוד מצחיק, ושיש בו כמה הברקות מעולות. למעשה, בימים מאז שראיתי אותו יש בו כמה בדיחות שאני מצחקק עם עצמי בכל פעם שאני נזכר בהן, וכמה קאץ'-פרייזז שנדבקו לי ושאין לי אף אחד לחלוק אותם, עד שכל המדינה תרוץ לסרט (ואז, כמובן, הם ימאסו עליי, כי כולם יטחנו אותם בלי סוף). אז אני סקרן: אם יש כאן כאלה שכבר ראו את "זוהי סדום" (חוץ מעדן, שאנחנו כבר יודעים באיזה מחנה הוא נמצא): האם אתם מתומכי הסרט או ממתנגדיו?

אני מתחיל לחשוב על פסטיבל חיפה – בעוד חודשיים. לכאורה, אמור להיות די קל לנחש אילו סרטים ישראליים יתחרו בו, לא? פשוט ניקח את רשימת סרטי האקדמיה, נסיר ממנה את הסרטים שהוצגו בירושלים ואת הסרטים שיצאו בבתי הקולנוע ונקבל את הרשימה הבאה: "מבול", "בין השמשות", "ז'ה טם איי לאב יו טרמינל", "התפרצות X" (שאם יתחרה בחיפה, יגיע לשם מוונציה), "שליחותו של הממונה על משאבי האנוש" (שאם יתחרה בחיפה, יגיע לשם מלוקרנו). ומה עם "כלבת" ו"אודם"? שני הסרטים פרשו מתחרות אופיר השנה כי לא סיימו בזמן את עבודתם. האם אחד מהם יהיה מוכן בזמן לחיפה?

===============

שאול דישי מסכם את הקמפיין שלו נגד המועמדות של "המדריך למהפכה". אחרי שהמהלך שלו מול הנהלת האקדמיה כשל, בפוסט האחרון שלו הוא פונה לחברי האקדמיה בתקווה שהם יעשו סדר בעניין "המדריך למהפכה", בגלל היותו תיעודי ולא עלילתי. אגב, בגלל האופי הייחודי של העם הישראלי, זו שיטה מצוינת להבטיח ש"המדריך למהפכה" דווקא כן יזכה לבסוף באופיר.

כותב דישי:

באחד השלבים הראשוניים של טורניר "המשחק" שבנדון כתב לי יושב-הראש של האקדמיה, ידידי ורעי המקצועי מרק רוזנבאום, שהוא מעדיף להיות יושב-ראש נקי מאשר יושב-ראש פעיל העוסק כאילו או בין היתר בהגנה על הסרט שלו (במילותיו המדויקות לחלוטין: "אני מעדיף להיות יושב-ראש נקי מאשר יושב-ראש פעיל בצורה לא הגונה" – 7.7.10).

על כך אומר: אם היושב-ראש אינו מסוגל, אינו רוצה, או סתם אינו יכול – לעמוד בשער, למלא את תפקידו ולהגן על התקנון, הכללים והנתונים השוויוניים בתחרות, היה עליו להעמיד בשער "שוער" מחליף (לפחות זמני) במקומו.

דבר נוסף שכתב אלי יושב-ראש האקדמיה מארק רוזנבאום בימי ראשית הסקנדל: "אינני רוצה להביע דעה האם סרט זה או אחר עומד בתנאי התחרות, יחד עם זה, אני בטוח שחברי האקדמיה עצמם מסוגלים להחליט על כך. אני סומך לחלוטין על שיקול דעתם" – 5.7.10).

היושב-ראש סמך וסומך על ההוגנות, היושרה (אינטגריטי) והאינטליגנציה של חברי האקדמיה בהצבעתם – לצערי, ואולי גם לצערו, לאור תוצאות המאבק שלי(!) ולאור תוצאות ההצבעה של החברים באקדמיה – הוא "אכל אותה" בגדול, גם כיושב-ראש פעיל שלא היה "פעיל", וגם כמפיק של אחד הסרטים העלילתיים הבולטים והטובים שצולמו בארץ השנה.

דישי מעלה נקודה מעניינת. המפסיד הגדול של עניין "המדריך למהפכה" הוא מרק רוזנבאום עצמו. והוא הפסיד פעמיים. בכתבה של נירית אנדרמן ב"הארץ" ביום ראשון היה ברור מהציטוט של רוזנבאום שהוא מתנגד להכללת "המדריך למהפכה" בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, אבל בגלל היותו מפיק מתחרה, הוא לא יכול להיות יו"ר שמפעיל את משקלו על ההנהלה. וכתוצאה מכך, רוזנבאום המפיק הפסיד כש"המדריך למהפכה" נישל את סרטו, "התגנבות יחידים" מהחמישיה (רק רוזנבאום, למעשה, יודע האמנם "התגנבות יחידים" היה הסרט השישי, או שאפילו זה לא).

ואני בקונפליקט כאן. מצד אחד, אני בעד ש"המדריך למהפכה" יתחרה. מצד שני, אני תומך בדישי שטוען שהאקדמיה שלנו לא מתפקדת. מצד שלישי, בסופו של דבר: מעיון ברשימת המועמדים הסופיים – הכל בסדר. אמנם הנהלת האקדמיה לא מסוגלת לספק תשובות לגבי בעיות תקנוניות. ומעיון בתקנון שנחשף השבוע, נדמה שהכל שם מיושן להפליא. האקדמיה יכולה (וצריכה) לעשות הרבה יותר למען התעשייה בארץ. הרבה יותר. ואני שוב אומר, כמדי שנה, שבשעה שאני חושב שרוזנבאום הוא מטובי ובכירי המפיקים בארץ, ואחד האנשים המשפיעים והמשמעותיים בקולנוע הישראלי בארץ (כלוביסט וכשליח ציבור למען הקולנוע במוסדות המדינה ובחו"ל), כיושב ראש אקדמיה הוא והמהלתו עושים עבודה לא מספקת. אולי הגיע הזמן לריענון?

================

ועוד בעיה: השבוע מתחילות הקרנות שלב ב' של האקדמיה. ולהפתעתי הסרטים היחידים שמוקרנים שוב הם רק החמישה בקטגוריית הסרט הטוב. כלומר, אם אני רוצה להתלבט האם תסריטה של עדנה מזי"א ל"התפרצות X" ראוי להצבעתי, אין לי למעשה שום דרך לצפות בו. כך גם, נגיד, הצילום של "אנדנטה". או כל מועמדות אחרת של סרט שאינו בחמישה. זה הוגן?