היום פירסם פסטיבל דוק-אביב קול קורא לאיתור מנהל או מנהלת אמנותי, שיחליפו את אילנה צור, מייסדת הפסטיבל, שפרשה מהפסטיבל השנה אחרי 12 שנות ניהול. מי שרוצה להגיש מועמדות צריך לשלוח קורות חיים עד 22 באוגוסט ל-michal@docaviv.co.il

בהגדרות התפקיד נכתב "אחריות וניהול התוכן בעמותת דוקאביב". אבל, לדעתי, המשימה העיקרית והאמיתית של המנהל (או המנהלת) החדשים של דוקאביב תהיה לתת תחרות לפסטיבל ירושלים. בעיניי, התוכנית הבינלאומית של דוקאביב תמיד נפלה מזו של פסטיבל ירושלים. ברוב מוחלט של המקרים אם היה איזשהו סרט תיעודי מדובר ועטור פרסים – נגיד מסאנדאנס או מ-IDFA – הייתי יכול להיות בטוח שהוא יוקרן בירושלים ולא בדוקאביב.

==================

ועכשיו בואו נשחק דומינו שיבוצים. בשבוע שעבר עזב לירן עצמור את תפקידו כאחראי הפיתוח בערוץ 8. נו, אז קחו אותו לנהל את דוקאביב.

==================

מה שמזכיר לי: לערוץ 8 יש בלוג חדש ומשגע. שם, למשל, ראיתי היום כבר שני קטעים מתוך הסרט התיעודי על המסע של להקת הג'ירפות בהודו (לא סרט טבע, סרט רוקנרול).

חידה: מה הקשר בין "סולט" (הסרט עם אנג'לינה ג'ולי שביים פיליפ נויס) ובין "כמו יום ולילה" (הסרט עם טום קרוז וקמרון דיאז שביים ג'יימס מנגולד)?

ענו מהר.

התשובה: ג'יימס מנגולד ביים את "נערה בהפרעה", שעליו זכתה ג'ולי באוסקר. ויש עוד תשובה: במקור "סולט" נכתב לתפקיד ראשי גברי וטום קרוז היה אמור לככב בו. כשהוא פרש, התסריט שוכתב והדמות הראשית, סולט, הפכה לאישה. ובמקום "סולט", קרוז עבר לגלם סוכן ביון אחר, ב"כמו יום ולילה". מה שמוביל לתשובה נוספת: שניהם סרטים על מרגלי סי.איי.איי במנוסה מהסוכנות של עצמם, שמאמינה שהם בגדו בה. אה, ויש עוד תשובה: שניהם ממש מגניבים. ושניהם די הפתיעו אותי. באתי מוכן לג'אנק, קיבלתי קולנוע שנון מאוד ומהנה.

ויש עוד נקודת דמיון: שניהם סרטים מאת במאים שהם מהאינטליגנטים בחבורה. במאים שיודעים לשלם את מיסיהם למכונה ההוליוודית, כדי שהם יוכלו לייצר גם את הסרטים הקטנים והפרטיים יותר שלהם, אלה שבהם הם משקיעים את הנשמה. ולהוליווד הם תורמים לא רק מקצועניות ומיומנות, אלא גם ממזריות שנונה. הם מביימים עם לשון בלחי, לא לוקחים את העבודה יותר מדי ברצינות, ונדמה שהם באו כדי להינות. התוצאה היא שני סרטים נורא לא יומרניים, שגם מגרעותיהם הופכים מחלק מהכיף שבהם. החסרון הוא שכשהסרטים האלה מגיעים בשיא עונת הקיץ, כשאנחנו באים עם תיאבון לסרטי ענק של מאות מיליוני דולרים, שני סרטים כאלה, שמזכירים מאוד הפקות אקשן משנות השמונים, עשויים להיראות דלים יותר. זו, לפיכך, בעיית שיבוץ של האולפנים. אבל כששופטים אותם במנותק, גם "סולט" וגם "כמו יום ולילה" הם סרטי רטרו חינניים מאוד. שניהם, אגב, הזכירו לי רגעים יפים בקריירה של ג'ון מקטירנן, במאי האקשן המועדף עליי בשנות השמונים, ובשניהם לא יכולתי שלא לדמיין איך הם היו נראים אם מקטירנן בעצמו היה נקרא לביים אותם.

"כמו יום ולילה" הוא המצחיק מבין השניים. טום קרוז מגלם סוכן סי.איי.איי במנוסה שמסבך את קמרון דיאז בפרשיית ריגול סובבת עולם. קרוז נהדר בתור הסוכן המושלם ונטול העכבות – ההפך המושלם מהדמות של איתן האנט שהוא מגלם בסרטי "משימה בלתי אפשרית". הדמות כאן לא מודאגת מהשלכות, והיא נראית פסיכופטית לחלוטין. כבר בפתיחה מנגולד מראה שהוא מצליח להיות שנון לא רק בסיטואציות, אלא גם בבימוי קטעי הפעולה: סצינת המרדף הראשונה, המוצגת מנקודת מבטה המבולבלת של הגיבורה, הזכירה לי את סצינות המרדף הנפלאות ב"אחרון גיבורי הפעולה" של מקטירנן, בו אירועי ענק צולמו כמעט באופן אגבי, מנקודת מבטו המרחבית של הגיבור. ברגע בו הגיבורה מביטה הצידה ורואה אופנוע עף באוויר, ללא רוכב, ואחרי שתי שניות נשמעת חבטה – הרוכב נחת על השמשה הקדמית שלה – הבנתי שמנגולד בא לשעשע אותנו.

בעיה אחת: "כמו יום ולילה" הוא סרט שמשתמש בהמון אפקטים, אבל כנראה שלא היה לו את התקציב של סרטי מייקל ביי, וכך קורה שרוב קטעי האפקטים נראים די מזויפים ופלסטיקיים. אבל בגלל שהסרט הזה מתגאה בהיותו מופרך מראשיתו ועד סופו, זה חלק מהעניין.

"סולט", לעומת זאת, נראה כמו שסרט שחרת על דגלו את הססמה: בלי אפקטים. טוב, אני מניח שזה לא לגמרי נכון, אבל בהשוואה ל"כמו יום ולילה" ולסרטי ענק אחרים, "סולט" נראה כמעט כמו סרט אקוסטי, עם מעט מאוד עבודת מחשב. מהבחינה הזאת, הוא מנסה לשחזר את הישגי האקשן של סדרת ג'ייסון בורן. ולי זה דווקא הזכיר יותר את "מת לחיות 3 " של מקטירנן. פיליפ נויס, שביים את "משחקים פטריוטיים" ואת "סכנה ברורה ומיידית" הראויים, ביים סרט ריגול שכולו אנרגיה. בערך מהדקה ה-20 ועד סופו, הגיבורה נמצאת כל הזמן בתנועה. ואת העובדה שהדיאלוגים אינם עשירים בהומור מחליפה התחושה שהסרט הזה אורז לנו במודע את כל סרט הריגול לדורותיהם. קודם כל, בכך שהוא מקים לתחייה את המלחמה הקרה, את החרדה ממלחמה אטומית, והופך את הרוסים לאנשים הרעים, כאילו הסרט הזה נכתב ובוים בימי הקדנציה הראשונה של רונלד רייגן. כשאחד הסוכנים הרוסיים חושף להב שהוחבאה בנעלו, ממש כמו הסוכנת בסרט הג'יימס בונד "מרוסיה באהבה", נראה די ברור שממש כמו ב"כמו יום ולילה", גם ב"סולט" אנחנו קודם כל בסרט שהרפרנס העיקרי שלו זה הקולנוע עצמו, ולא החיים. ואכן, בהתאמה, זה סרט שחופר עמוק ורחוק: הוא מבעיר מחדש את כל קונספירציית לי הארווי אוסוולד ורצח קנדי, ומגיע עד סצינת שיא בבית הלבן. וזה מה שכל כך כיף בסרט הזה, שהוא מחזיר אותנו לימי סרטי האקשן שלא דפקו חשבון למציאות ורק חיפשו דרך ללהטט בציפיות הצופה. וככזה, "סולט" הוא לא רק סרט אקשן סופר אנרגטי, אלא מכיל פיתול תסריטאי די מבריק שהאמת, לא ראיתי אותו בא: בנקודת האמצע, הסרט פשוט מתחלף לחלוטין ומתחיל סרט אחר, בו כל מערכות היחסים בין הדמויות, ובינינו ובין הדמויות, מתהפכות לחלוטין, ואנחנו לא לגמרי מבינים למי אנחנו אמורים להריע. עלילה מפתיעה ואקשן משובח. "סולט" הזה הפתיע אותי כהוגן.

פורסם ב"פנאי פלוס", 28.7.2010

אפתח ואומר: “ארץ בראשית" הוא סרט יפה לעין וברובו מרתק. ולמרות שהעולם הנפיק לנו שפע סרטי טבע בשנים האחרונות – ונדמה שקולנוע לב אירח את כולם – “ארץ בראשית" הוא חלוץ סרטי הטבע הקולנועיים הישראליים. למעשה, אם ציון הסרט המופיע בטבלאות המבקרים אמור לשקף לא רק את הנאתו הפרטית והסובייקטיבית (והקצת מפונקת, חוששני) של כותב שורות אלה, אלא גם את ההערכה לכמות העבודה והזמן והמסירות שהושקעו בסרט, הרי ש"ארץ בראשית" היה צריך לקבל ציון מקסימלי. בכך אין ספק: מבחינות רבות, ככל שמודעים לכל האספקטים של אחורי הקלעים של הפקה כזאת, “ארץ בראשית" הוא בוודאי אחד הפרויקטים השאפתניים שנעשו בארץ. פרויקט שבכל מקום בעולם יעמדו מאחוריו עשרות ומאות אנשים, ואילו כאן נדמה שאת רוב רובה של העבודה, לפחות בשלב הצילומים, עשה אדם אחד בלבד. פרויקט סולו. האמת, זה די פנומנלי. משה אלפרט, צלם ניוז בדרך כלל, וקיבוצניק חובב טבע בשאר הזמן, השקיע שנים על גבי שנים בליקוט צילומי טבע פרי מצלמתו. בשנים האחרונות הוא עובד עם כמה מבכירי הקולנוע בארץ (המפיקים חיים ואסתי מקלברג, העורך זוהר סלע, המלחין אורי אופיר) כדי להפוך את מטמון הצילומים שהוא צבר לסרט שיש בו לא רק צילומי נוף וטבע יפים, אלא גם מעין קווי עלילה דרמטיים שבונים מראית עין של מעקב בת שנה אחת – וארבע עונותיה – בחייהן של כמה משפחות של בעלי חיים בצפון הארץ ובדרומה. התוצאה, שמלווה בקריינות של ירון לונדון ובשיריה של אחינעם ניני, היא סרט טבע נאה ונעים לכל המשפחה, ומוצר משובח מסוגו, שנע על הציר שבין המפעים והקיטשי.

אלפרט מוכיח בסרטו שצלמי טבע הם קצת כמו ציידים שצריכים לשכב בסבלנות אין קץ באמבושים בטבע, יומם וליל, כדי לקלוע לשוט האחד ויוצא הדופן שלא יהיה רק נעים לעין, אלא שגם יכיל לכידה נדירה של רגע דרמטי בחיי החיה. מהבחינה הזאת, צלמי טבע הם יותר "צייד הצבעים" מ"צייד הצבאים". היכולת של צלם להיות בדיוק ברגע הנכון במקום הנכון, ועם מצלמה עובדת, כדי לקלוט רגע נדיר של טבע היא בבחינת נס, או חריצות מרשימה. אחד השיאים של "ארץ בראשית", מהבחינה הזאת, היא הסצינה שבה קולט אלפרט במצלמתו רעידת אדמה באיזור עין גדי, רעידה שבסופה הוא אף קולט יעל הנופלת למותה מאחד הצוקים. הסרט מכיל עוד כמה וכמה סצינות "וואו" כאלה של לכידה מרשימה של רגעים נדירים, המעידים על הדקדקנות שבה נעשה הסרט הזה.

עד כאן חוות הדעת של מבקר הקולנוע. ומכאן, שתי התבוננויות מזוויות אחרות על הסרט.

האחת, התבוננות טכנולוגית. בשנים האחרונות סרטי הטבע עשו קאמבק – מ"מיקרוקוסמוס" ועד "משפחת הקיסרים" – בעיקר בזכות הפקות צרפתיות והפקות בריטיות (של הבי.בי.סי). הייחוד בסרטים האלה הוא שהם לקחו סיטואציות שכבר ראינו בסרטי טבע (וסדרות טבע, מהזן המוכר בטלוויזיה, כמו אלה שדיוויד אטנבורו מנחה כבר שנים) והציגו אותם מחדש באמצעי הצילום של המאה ה-21. בעיקר מצלמות היי-דפינישן, וכלי טיס או כלי שיט המסוגלים להשקיף מגבהים עצומים, ממש על גבול האטמוספירה, או ממעמקים, או עדשות צילום המאפשרות לצלם חיות זעירות בתקריב מושלם. מהבחינה הזאת, החלוציות של אלפרט באה עם מחיר: הוא מצלם את סרטו שנים, ובציוד צילום שכנראה כבר די התיישן. אני חייב להודות שברוב רובו של הסרט – שעובד לעותקי פילם יפים – עניין האיכות הטכנית לא נספר כפקטור בסרט. אבל יש רגעים, בהם חייבים להודות שכדי באמת להתפעל מהסרט צריך לעשות לו כמה הנחות טכנולוגיות, שכן בשנת 2010 סרט טבע שלא צולם בהיי-דפינישן או באיימקס הוא כבר סוג של ענתיקה. לפיכך, קלף המכירה העיקרי של "ארץ בראשית" אינה בחדות התמונה אלא העובדה שהסרט מצליח לדחוס לתוך הארץ הפצפונית שלנו הרפתקאות טבע שבבי.בי.סי היו פורסים על פני יבשות שלמות. משלגים בצפון ועד שטפונות בזק בדרום.

המחשבה השנייה תוקפת אותי בכל פעם שאני צופה בסרט טבע. וכאן, אני חייב להודות, אני לא ממש משתגע על הז'אנר הזה. זה כנראה באג פרטי שלי – אני עובד על זה, בחיי – אבל אני לא יכול שלא לראות בסרטים באשר הם ייצוג, דימוי ומטאפורה למשהו גדול יותר. ואני תמיד תוהה: מה יוצרי סרטי טבע מנסים להגיד לנו? בשנים האחרונות זה די ברור: כל סרטי הטבע נושאים מסרים אקולוגיים ברורים, המציגים את האופן שבו האדם משחית את הטבע, מצמצם את איזורי המחייה ומכחיד חיות וצמחיה. סרטי הטבע הפכו לתמרורי אזהרה מול האצת ההרס האקולוגי. בבחינת "אם לא נשנה את דרכנו, כל מה שיישאר מהחיות בעולם זה רק תיעודם בסרטים אלה". אבל "ארץ בראשית" אינו נושא מסר אקולוגי שכזה.

מטרתם של רוב סרטי הטבע, לפיכך, הוא לחשוף את הצופים למה שנמצא מחוץ לטווח הראייה שלהם. במידה רבה, הרעיון הוא שהאדם המודרני והאורבני כה התנתק מהטבע שצריך לארוז לו אותו בצילומים יפים, מוזיקה יפה ורגעים דרמטיים מותחים. אבל מה המסר שסרטים כאלה מלמדים אותנו על החיים? בשעה שהסרטים הדרמטיים העלילתיים מתוצרת הוליווד שומרים על פי רוב על תקינות פוליטית ומנסים לחנך את צופיהם לאיזשהו מוסר אוניברסלי – “הפשע אינו משתלם", “כוח לא פותר דבר", “אל תסתכל בקנקן", ורעיונות נאורים על קבלת האחר ושיפוט הזולת שלא על פי סטריאוטיפים – מגיעים סרטי הטבע, שאמורים להחזיר אותנו לאיזשהו עולם בסיסי, ראשוני, שכולנו לחלוטין מנותקים ממנו, ומראים לנו שיש לנו למעשה מעט מאוד ללמוד מהטבע. בטבע רק הכוח, האלימות והאכזריות שולטים. הטבע כולו הוא מלחמה טריטוריאלית אחת גדולה. הכיבבוש הוא לחם חוקם של חיות הבר. תמקמו עלילה כזאת בסרט עלילתי ומיד יגידו עליו שהוא ימני ופשיסטי. או שובניסט: אקט החיזור המתועד ב"ארץ בראשית" אינו מבוסס על אופי ועדינות, אלא על כוח וברוטליות. הנקבה הולכת עם הזכר שמצליח להביס את מתחריו. הסרט אולי מנסה להצמיד לניצחון איזשהו מימד רומנטי ואבירי, של הגבר שנלחם על אהבתה של זוגתו לעתיד, אבל האמת מוצגת מולנו: הנקבה תלך עם הזכר שינצח. הוא זה שיהפוך לבחיר ליבה. מקמו עלילה כזאת בסרט עלילתי והוא יואשם, בצדק, בשנאת נשים ובשוביניזם. למעשה, על פי מה שנראה ב"ארץ בראשית", כל מה שמעניין את בעלי החיים זה סקס ומלחמות. היפים מיליטנטיים.

אז מה נותר לנו ללמוד מבעלי החיים, שהרי הם יצורים כוחניים, טריטוריאליים, שובינסטיים ואפילו את צאצאיהם הם נוטשים אחרי תהליך חניכה קצר? אפילו את העובדה שצריך לחמול על בעלי חיים קשה ללמוד מסרטי טבע, שכן אלה למעשה סרטי הסנאף הכי גדולים בעולם, המציגים ללא הרף בעלי חיים מתים או נטרפים. נדמה שחיות ממש לא מרחמות זו על זו. אז איזה לקח אנחנו לומדים מסרטי הטבע? היו פילוסופים בעבר – וקולנוענים בהווה, כמו ורנר הרצוג – שמשתמשים בטבע כדי להבהיר שהטבע האמיתי הוא אכן יצרי, כוחני ואכזרי, ושהטרגדיה של בני האנוש היא מלחמתם בטבע האמיתי שטמון בהם, והדחקת יצרי הפרא שלהם. אבל בהנחה שאנחנו מסכימים שמהותו של האדם, להבדיל מהחיה, הוא לרכך ולזכך את טבעו נדמה שסרטי טבע מעבירים מסר הפוך ממה שהיינו מצפים מהם.

המסר שאני לוקח מסרטי טבע? “תראו איזו מכונה מופלאה היא הבריאה". יש בורא לעולם שנתן תפקיד ברור לכל יצור, ושלכל אחד יש את התפקיד שלו ואת המקום שלו, ואין לנו סיבה ללמוד שיעור על החיים מבעלי החיים, כי תכלית קיומם שונה מזו שלנו. רק צריך להבין ולברר, איש עם עצמו, מה היא תכלית הקיום שלהם ושלנו. ומתוך נקודת מבט שכזאת שלי על החיים, בהחלט הופתעתי ש"ארץ בראשית" מתחיל עם פראפרזה על הפסוק הראשון בתורה, וגם שם, ולאורך כל הדקות שאחר כך, הוא לא טורח בכלל לתת קרדיט למי שברא ויצר את כל זה.

בשבועות האחרונים התקיימו לא מעט הקרנות מוקדמות – לאקדמיה ולתקשורת – של "זוהי סדום". ולהפתעתי, מבין כל הסרטים הישראליים שראיתי השנה, דווקא זה הסרט שמפלג הכי הרבה את האנשים שאני מדבר איתם עליו. יש כאלה שחשבו שהסרט מוצלח ומצחיק, אבל יש גם כאלה שהגיבו אליו בצורה קשה מאוד. שלא מצאו אותו מצחיק, או שמצאו אותו וולגרי מדי, אפילו חובבני (חובבני?! מכל הדברים?). אני אישית חשבתי שהסרט מאוד מצחיק, ושיש בו כמה הברקות מעולות. למעשה, בימים מאז שראיתי אותו יש בו כמה בדיחות שאני מצחקק עם עצמי בכל פעם שאני נזכר בהן, וכמה קאץ'-פרייזז שנדבקו לי ושאין לי אף אחד לחלוק אותם, עד שכל המדינה תרוץ לסרט (ואז, כמובן, הם ימאסו עליי, כי כולם יטחנו אותם בלי סוף). אז אני סקרן: אם יש כאן כאלה שכבר ראו את "זוהי סדום" (חוץ מעדן, שאנחנו כבר יודעים באיזה מחנה הוא נמצא): האם אתם מתומכי הסרט או ממתנגדיו?

אני מתחיל לחשוב על פסטיבל חיפה – בעוד חודשיים. לכאורה, אמור להיות די קל לנחש אילו סרטים ישראליים יתחרו בו, לא? פשוט ניקח את רשימת סרטי האקדמיה, נסיר ממנה את הסרטים שהוצגו בירושלים ואת הסרטים שיצאו בבתי הקולנוע ונקבל את הרשימה הבאה: "מבול", "בין השמשות", "ז'ה טם איי לאב יו טרמינל", "התפרצות X" (שאם יתחרה בחיפה, יגיע לשם מוונציה), "שליחותו של הממונה על משאבי האנוש" (שאם יתחרה בחיפה, יגיע לשם מלוקרנו). ומה עם "כלבת" ו"אודם"? שני הסרטים פרשו מתחרות אופיר השנה כי לא סיימו בזמן את עבודתם. האם אחד מהם יהיה מוכן בזמן לחיפה?

===============

שאול דישי מסכם את הקמפיין שלו נגד המועמדות של "המדריך למהפכה". אחרי שהמהלך שלו מול הנהלת האקדמיה כשל, בפוסט האחרון שלו הוא פונה לחברי האקדמיה בתקווה שהם יעשו סדר בעניין "המדריך למהפכה", בגלל היותו תיעודי ולא עלילתי. אגב, בגלל האופי הייחודי של העם הישראלי, זו שיטה מצוינת להבטיח ש"המדריך למהפכה" דווקא כן יזכה לבסוף באופיר.

כותב דישי:

באחד השלבים הראשוניים של טורניר "המשחק" שבנדון כתב לי יושב-הראש של האקדמיה, ידידי ורעי המקצועי מרק רוזנבאום, שהוא מעדיף להיות יושב-ראש נקי מאשר יושב-ראש פעיל העוסק כאילו או בין היתר בהגנה על הסרט שלו (במילותיו המדויקות לחלוטין: "אני מעדיף להיות יושב-ראש נקי מאשר יושב-ראש פעיל בצורה לא הגונה" – 7.7.10).

על כך אומר: אם היושב-ראש אינו מסוגל, אינו רוצה, או סתם אינו יכול – לעמוד בשער, למלא את תפקידו ולהגן על התקנון, הכללים והנתונים השוויוניים בתחרות, היה עליו להעמיד בשער "שוער" מחליף (לפחות זמני) במקומו.

דבר נוסף שכתב אלי יושב-ראש האקדמיה מארק רוזנבאום בימי ראשית הסקנדל: "אינני רוצה להביע דעה האם סרט זה או אחר עומד בתנאי התחרות, יחד עם זה, אני בטוח שחברי האקדמיה עצמם מסוגלים להחליט על כך. אני סומך לחלוטין על שיקול דעתם" – 5.7.10).

היושב-ראש סמך וסומך על ההוגנות, היושרה (אינטגריטי) והאינטליגנציה של חברי האקדמיה בהצבעתם – לצערי, ואולי גם לצערו, לאור תוצאות המאבק שלי(!) ולאור תוצאות ההצבעה של החברים באקדמיה – הוא "אכל אותה" בגדול, גם כיושב-ראש פעיל שלא היה "פעיל", וגם כמפיק של אחד הסרטים העלילתיים הבולטים והטובים שצולמו בארץ השנה.

דישי מעלה נקודה מעניינת. המפסיד הגדול של עניין "המדריך למהפכה" הוא מרק רוזנבאום עצמו. והוא הפסיד פעמיים. בכתבה של נירית אנדרמן ב"הארץ" ביום ראשון היה ברור מהציטוט של רוזנבאום שהוא מתנגד להכללת "המדריך למהפכה" בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, אבל בגלל היותו מפיק מתחרה, הוא לא יכול להיות יו"ר שמפעיל את משקלו על ההנהלה. וכתוצאה מכך, רוזנבאום המפיק הפסיד כש"המדריך למהפכה" נישל את סרטו, "התגנבות יחידים" מהחמישיה (רק רוזנבאום, למעשה, יודע האמנם "התגנבות יחידים" היה הסרט השישי, או שאפילו זה לא).

ואני בקונפליקט כאן. מצד אחד, אני בעד ש"המדריך למהפכה" יתחרה. מצד שני, אני תומך בדישי שטוען שהאקדמיה שלנו לא מתפקדת. מצד שלישי, בסופו של דבר: מעיון ברשימת המועמדים הסופיים – הכל בסדר. אמנם הנהלת האקדמיה לא מסוגלת לספק תשובות לגבי בעיות תקנוניות. ומעיון בתקנון שנחשף השבוע, נדמה שהכל שם מיושן להפליא. האקדמיה יכולה (וצריכה) לעשות הרבה יותר למען התעשייה בארץ. הרבה יותר. ואני שוב אומר, כמדי שנה, שבשעה שאני חושב שרוזנבאום הוא מטובי ובכירי המפיקים בארץ, ואחד האנשים המשפיעים והמשמעותיים בקולנוע הישראלי בארץ (כלוביסט וכשליח ציבור למען הקולנוע במוסדות המדינה ובחו"ל), כיושב ראש אקדמיה הוא והמהלתו עושים עבודה לא מספקת. אולי הגיע הזמן לריענון?

================

ועוד בעיה: השבוע מתחילות הקרנות שלב ב' של האקדמיה. ולהפתעתי הסרטים היחידים שמוקרנים שוב הם רק החמישה בקטגוריית הסרט הטוב. כלומר, אם אני רוצה להתלבט האם תסריטה של עדנה מזי"א ל"התפרצות X" ראוי להצבעתי, אין לי למעשה שום דרך לצפות בו. כך גם, נגיד, הצילום של "אנדנטה". או כל מועמדות אחרת של סרט שאינו בחמישה. זה הוגן?

מה חדש באינטרנטלנד?

ובכן…

א.

ניק קייב נקרא לעזור בכתיבת התסריט לרימייק של "העורב". תחילה הם בחרו בסטיב נורינגטון ("בלייד") כבמאי, ועכשיו בניק קייב כתסריטאי? מה שנשמע בתחילה כרימייק מיותר מתחיל להישמע כסרט בעל פוטנציאל מסקרן. תזכורת: "העורב" המקורי, בבימוי של אלכס פרויאס הנהדר, היה סרט נפלא, ועם מוניטין איומים (בעת צילומי הסרט נהרג כוכב הסרט, ברנדון לי). וזה מצחיק שקייב הוזעק לכס התסריטאי, כי תמיד היה נראה לי שהסרט הוא סוג של גרסה לחייו של רוברט סמית, סולן קיור.

ב.

מורי צ'ייקין, מאותם שחקני משנה שכולנו מזהים את פניהם כי הם הופיעו בעשרות סרטים וסדרות, מת ביום ראשון ביום הולדתו ה-61. צ'ייקין הקנדי הופיע בלא מעט מסרטיו של אטום אגויאן (וגילם את דמוי הארווי וויינסטין ב"הפמליה"). הסרט האחרון בו שיחק, "גרסתו של בארני", על פי ספרו של מרדכי ריצ'לר, יוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל טורונטו הקרוב בספטמבר.

ג.

ואפרופו פסטיבל טורונטו: מנהלי הפסטיבל חשפו אתמול את שמות 50 מהסרטים שיוקרנו בבכורות בפסטיבל שלהם. ההיצע די מדהים.

ד.

אגב, אני מניח שבימים הקרובים יתפרסמו עוד שמות מטורונטו כמו גם שמות סרטי התחרות הרשמית בוונציה. אני גם מהמר שנמצא שם לפחות שניים מהמועמדים לפרסי אופיר. כבר פורסם לפני כמה ימים ש"התפרצות X" יוקרן במשבצת "שבוע המבקרים" של ונציה.

ה.

צפו בזה: סרטון שהפיק השחקן הצעיר ג'וש האצ'רסון עם אחד מכוריאוגרפי האקשן הבכירים בהוליווד כדי למשוך את תשומת ליבם של מלהקי "ספיידרמן" החדש. הם אכן התפעלו וזימנו אותו לפגישה. אבל הוא לא קיבל את התפקיד. הסרטון, שהודלף אתמול לרשת, מרשים ומושקע מאוד (תודה לעמית איצקר על הלינק).

המועמדויות פורסמו הבוקר, ועכשיו ננסה לעשות סדר. לפני הכל סיכום עצמי ופרטי: אני נאנח בהקלה שחושיי עדיין עובדים. לפני עשרה ימים סיכמתי בפוסט הזה מי הם הסרטים הבולטים במירוץ, וקבעתי שמבין 18 הסרטים, התחרות מצטמצמת למעשה לשבעה סרטים. ואכן, בדיוק אלה שבעת הסרטים שחילקו ביניהם את המועמדויות לפרסי הסרט והבימוי. אם מוסיפים לעניין גם את פרס התסריט, אז גם "התפרצות X" משתבץ פנימה (לא ראיתי אותו). צריך גם לשים לב שהמועמדויות התחלקו בין לא מעט סרטים: מבין 18 הסרטים שהוצגו, 13 יצאו עם לפחות מועמדות אחת. מעניין אם גם בשלב הפרסים חברי האקדמיה יחלקו באופן רחב בין הסרטים ולא יתנו הכל לסרט אחד.

אבל היום, למעשה המירוץ פחות או יותר הצטמצם לשלושה סרטים בלבד: רק "הדקדוק הפנימי", "המדריך למהפכה" ו"שליחותו של הממונה על משאבי האנוש" קיבלו מועמדויות גם על הסרט, גם על הבימוי וגם על התסריט. כלומר, חברי האקדמיה ממש אהבו אותם.

אני באופן אישי מאוכזב שחברי האקדמיה לא שילבו את "התגנבות יחידים" בתוך החמישיה המועמדת לפרס הסרט. זו בכייה לדורות. "התגנבות יחידים" עוד יזכר כאחד הסרטים המבריקים שנעשו כאן, ויהיה מביך להתבונן בדברי ימי האופיר ולראות שחברי האקדמיה לא קלטו אותו בזמן אמת. אבל זה משונה: הסרט לא אבל הבימוי כן? הזוי. העובדה שקוסאשווילי ומשה איבגי כן מועמדים על הבימוי אבל לא מועמדים לפרס הסרט מעידה, לדעתי, על כך שפער הקולות בין שבעת הסרטים האלה היה כנראה די קטן (אני יוצא מנקודת הנחה שהרוב הגדול של הבוחרים מסמן לפרס הסרט ולפרס הבימוי את אותו סרט). אני גם מאוכזב מאוד ש"פעם הייתי" לא מועמד לפרס התסריט. אני חשבתי שהתסריט לסרט היה מבריק. וביני לבין עצמי קיוויתי שזכייה של אבי נשר בפרס התסריט תהיה סוג של פרס ניחומים, וגם מקטרת שלום היסטורית בין האקדמיה ובין נשר. מה שכן, "פעם הייתי" בכל זאת עשה היסטוריה והיה לסרט הראשון של אבי נשר שזוכה להכרת האקדמיה. גם זה סוג של תחילתו של פיוס. האם יש לסרט סיכוי לזכות? מצד אחד, המירוץ מתחיל עכשיו מהתחלה ומי יודע – אולי כל אלה שהצביעו ל"התגנבות יחידים" ול"וביום השלישי" יעדיפו כעת להעביר את קולם ל"פעם הייתי" ולא ל"הדקדוק הפנימי", כך שזה מעניין. מצד שני, אני די בספק. מי שיזכה בפרס הסרט יזכה בפרס הבימוי. ואני מניח שזה יהיה "הדקדוק הפנימי". ופרס התסריט, כפרס ניחומים, יילך לפיכך ל"המדריך למהפכה". אני לפחות מקווה שאחד משחקני המשנה של "התגנבות יחידים" יזכה, אני מעדיף את מיכאל אלוני, שחשבתי שהוא מבריק בסרט.

מעניין פעם נוספת להיווכח עד כמה פרסי אופיר הוא פרס אישי, שמעיד בין השאר על הפופולריות של היוצר בקרב חברי האקדמיה. אני מסיק, למשל, שלא מעט חברי אקדמיה מאוד חיבבו את "פעם הייתי" (אחרי הכל, הוא מועמד לסרט), אבל עדיין לא מצליחים להשתחרר מהדעות הקדומות שיש להם על אבי נשר. וכך שני הפרסים האישיים – בימוי ותסריט – לא הלכו אליו. לעומת זאת, יצחק צחייק, עורכו הקבוע של נשר, הוא אחד האנשים הכי אהובים בתעשייה והוא כן מועמד, למרות שצריך להודות שמבין כל האספקטים של "פעם הייתי" – ובוודאי ביחס לתסריט – דווקא העריכה היא הנקודה חלשה בסרט. אבל אני בכל זאת מהמר שאדיר מילר יזכה בפרס המשחק על "פעם הייתי", כך שהסרט לא ייצא בידיים ריקות. בעולם שבו עד עכשיו האקדמיה די התעלמה מכל מה שקשור לאבי נשר, שבע המועמדויות ל"פעם הייתי" וחמש המועמדויות ל"זוהי סדום" הם בהחלט הישג התחלתי, ואולי סימן להפשרה.

אני צריך להשלים את הצפייה ב"מבול" כדי שאוכל לסכם את התחרות הזאת כמו שצריך. נכון לרגע הזה בזמן, "הדקדוק הפנימי" הוא הסרט המוביל, ויהיה מאוד מפתיע – וכמעט לא הגיוני – אם הוא לא יהיה הזוכה לבסוף. אני מעריך שבשלב המועמדים הפערים בין הסרטים היו ממש קטנים (ובקטגוריית הצילום יש אפילו תיקו, שכן יש שם ששה מועמדים), אבל נראה לי שבתחרות הסופית על פרס הסרט, המירוץ לא יהיה צמוד כלל, ושיהיה זוכה מובהק (הכל ספקולציות, האקדמיה לא מפרסמת את מספרי הקולות בהם זוכה כל סרט). אבל כשאני מביט ברשימת הסרטים שזכו באופיר ב-20 השנים האחרונות, אני מגלה ש-12 מהסרטים שזכו היו סרטי בכורה. וחמישה מהסרטים הזוכים הם של במאים שזכו בפעם השנייה באופיר. למעשה, רק ינקול גולדווסר, אסי דיין ושמי זרחין זכו באופיר על סרט שלא היה סרט בכורה ומבלי שזכו לפני כן על סרט הבכורה שלהם. למעשה, הסרט היחיד שיכול להיספר כסרט בכורה מבין חמשת המועמדים לפרס הסרט הוא "המדריך למהפכה" (אם כי לצברי כבר יש פיצ'ר דוקומנטרי אחד, "בית שאן סרט מלחמה", אבל הוא לא הוקרן בקולנוע, אז הוא לא נחשב. שזה כמו שלערן קולירין היה פיצ'ר טלוויזיוני, "המסע הארוך", לפני שביים את "ביקור התזמורת"). אם חברי האקדמיה שוכחים שגיא נתיב היה חתום יחד עם ארז תדמור על בימוי "זרים", אולי הם יחשבו שזה סרט הבכורה שלו. אז כדי שהחוקיות תישמר, "המדריך למהפכה", כסרט בכורה צריך לזכות. או "הדקדוק הפנימי", שהוא הסרט היחיד בחמישיה שהבמאי שלו כבר זכה בפרס אופיר (בפרס הסרט הטוב ביותר. צברי כבר זכה באופיר בקטגורייה התיעודית). ואם אבי נשר או ערן ריקליס יזכו זה ימשיך את הקו הנדיר יותר שבו יוצר ותיק זוכה בפרס ראשון אחרי שנים של יצירה עקבית.

ועוד לפני שאני רואה את "מבול" ואת "התפרצות X " אני חושב שזו היתה שנה מצוינת לקולנוע הישראלי, ולא מבין את הקולות המאוכזבים. "הדקדוק הפנימי" מעולה, "המדריך למהפכה" סוחף, "פעם הייתי" מרגש, "התגנבות יחידים" מבריק, "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" יפה ומרשים, ועם רגעים מפתיעים של חסד, "זוהי סדום" הצחיק אותי נורא, ו"אנדנטה" היה מרשים ויוצא דופן. מצד אחד הסרטים הכע מיינסטרימיים וממוסדים, ומצד שני סרטים ניסיוניים שולקחים סיכון ותעוזה. וגם במיינסטרים, הסרטים השנה ייצגו מגוון טעמים וגוונים: קומדיה פרועה, דוקו-דרמה אישית, מצפונית ואקטיביסטית; ועיבודים ספרותיים שלכאורה דומים זה לזה, אבל למעשה מציגים טמפרמנטים קולנועיים שונים לחלוטין. אני חושב שלקולנוע הישראלי יש עוד איך להשתכלל בכיוון הקצת פחות עלילתי – יותר סרטים כמו "המשוטט" – אבל את סרטי הזרם המרכזי, אלה שהם קצת יותר מרכזיים או קצת פחות, היוצרים שלנו יודעים לעשות מעולה.

עוד אכזבות? איפה מועמדות לצילום של רם שוויקי ב"קירות"? חברי האקדמיה שבים ומוכיחים שכל מה שיוצא למסכים לפני הקרנות האקדמיה כאילו לא קיים מבחינתם. זה ממש עצוב.

================

פרס המוזיקה די נפלא. קרב הלהקות הגדול: נקמת הטרקטור נגד קטאמין נגד נושאי המגבעת נגד איזבו. איזבו תנצח. קחו בחשבון שאם תקנון האקדמיה היה מאפשר גם לאנשי צוות לא ישראליים התחרות בקטגוריה הזאת היתה נראית אחרת: המלחין של "טס" נגד המלחין של "קוליה".

פורסמו המועמדויות לפרסי אופיר. "הדקדוק הפנימי" מוביל עם 12 מועמדויות. "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" עם 8 מועמדויות. "פעם הייתי" עם 7 מועמדויות. "וביום השלישי", "מבול" ו"התגנבות יחידים" עם 6 מועמדויות. "זוהי סדום" ו"המדריך למהפכה" עם 5 מועמדויות. "אנדנטה" עם 4.

הסרט:

"הדקדוק הפנימי"

"פעם הייתי"

"המדריך למהפכה"

"מבול"

"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש"

בימוי:

ניר ברגמן, "הדקדוק הפנימי"

דובר קוסאשווילי, "התגנבות יחידים"

משה איבגי, "וביום השלישי"

ערן ריקליס, "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש"

דורון צברי, "המדריך למהפכה"

תסריט:

ניר ברגמן, "הדקדוק הפנימי"

אורי ענבר, יוסי מדמוני, ארי פולמן ודורון צברי, "המדריך למהפכה"

עדנה מזי"א, "התפרצות X"

נעה ברמן-הרצברג וגיא נתיב, "מבול"

נח סטולמן, "שליחותו על הממונה על משאבי אנוש"

שחקן:

רואי אלסברג, "הדקדוק הפנימי"

יוסי פולק, "התפרצות X"

יואב רוטמן, "מבול"

אדיר מילר, "פעם הייתי"

מרק איווניר, "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש"

שחקנית:

אורלי זילברשץ, "הדקדוק הפנימי"

הילה פלדמן, "וביום השלישי"

לירון בן-שלוש, "מאיה"

רונית אלקבץ, "מבול"

מיה דגן, "פעם הייתי"

שחקן משנה:

יהודה אלמגור, "הדקדוק הפנימי"

מיכאל מושונוב, "מבול"

גורי אלפי, "משאבי אנוש"

מיכאל אלוני, "התגנבות יחידים"

אסף בן שמעון, "התגנבות יחידים"

שחקנית משנה:

אוולין קפלון, "הדקדוק הפנימי"

אורנה פורת, "התפרצות X"

אפרת בן צור, "וביום השלישי",

עלמה זק, "זוהי סדום"

רוזינה קמבוס, "שליחותות של הממונה על משאבי אנוש"

עיצוב והקלטת פסקול:

סרט תיעודי:

"שתיקת הארכיון", יעל חרסונסקי

"גם כשעיניי פקוחות", אופיר טריינין

"חיים יקרים", שלומי אלדר

"שומרוני בודד", ברק הימן

"גנבים בחוק", אלכס גנטלב

===============

לא הייתי במסיבת העיתונאים בבית סוקולוב ואני קורא מה שהיה שם בדיווח ב"וואלה", ואני די בשוק. מארק רוזנבאום, יו"ר האקדמיה, מצוטט כמי שאומר שאם "המדריך למהפכה" יזכה בפרס הסרט אבל יפסל על ידי האקדמיה (האמריקאית) יישלח במקומו הסרט שהגיע למקום השני. אני לא יודע מה מדכא אותי יותר: העובדה שמי שעומד בראש האקדמיה הישראלית ואחראי על משלוח הנציג הישראלי לאוסקרים ממשיך להוכיח שהוא לא בקיא בחוקי האקדמיה האמריקאית, או העובדה שרוזנבאום לא קורא את הבלוג הזה. אם כך, אחזור: אין שום בעיה תקנונית לשלוח לאוסקרים האמריקאים סרט תיעודי. שום בעיה. רוזנבאום, אגב, אמור לדעת את זה כי הוא שלח לשם לפני שנתיים את "ואלס עם בשיר". ואם הוא לא רוצה להחשיב את "בשיר" כסרט תיעודי, אזי יש כמה – לא רבים, אמנם – סרטים אחרים שהיו סרטי תעודה ונשלחו על ידי מדינותיהם לאוסקרים ולא נפסלו (אבל, לא הגיעו למועמדויות. כי גם בהוליווד, עד "בשיר" לפחות, יש העדפה מובהקת של סרט עלילתי עם שחקנים על פני סרטי תעודה וסרטי אנימציה). אבל למה שרוזנבאום ישמע את זה ממני, כשאפשר פשוט לקרוא את התקנון האמריקאי. שם, אגב, מובהר שכדי שהוא יחשב כסרט מהשנה הזאת, הסרט צריך להיות מוצג לפחות שבוע בבית קולנוע מסחרי (כולל פרסום) עד ה-30 בספטמבר (שמחת תורה). ארבעה מחמשת הסרטים המועמדים חייבים לשריין לעצמם במהירות הפצה, אחרת הם יפסלו מהאוסקרים במקרה ויזכו באופיר.

אגב, את כל הדיון הזה כבר ניהלנו באופן מאוד מפורט בדיוק לפני שנתיים, כשמישהו טיפטף לאוזנו של כתב "מעריב" רעל (ודיסאינפורמציה) על כך ש"ואלס עם בשיר" ייפסל מהאוסקרים בגלל שהוא סרט תיעודי.

================

אני סקרן: למי יצביע אשי מילוא בקטגוריית הפסקול?

את "התחלה" ראו בסוף השבוע בארץ 45,000 איש. מספר עצום בהתחשב בעובדה שזה גם סרט ארוך מאוד וגם סרט שאמור להיות די מאתגר לקהל הרחב. ובכן, הידד: הקהל הרחב אוהב אתגרים. והוא מוכיח שכריסטופר נולן הפך למותג שמוכר כרטיסים: את "האביר האפל" – שהגיע עם ההייפ של הקומיקס, מותג באטמן, סרט המשך, הקרנה באיימקס ומותו של הית לדג'ר – ראו, בדיוק לפני שנתיים, 52,000 איש בסוף השבוע הראשון. "התחלה" לא רחוק ממנו. מה שכן, זה סרט שמריץ כנראה את כל מי שרואה אותו לאינטרנט לחפש בגוגל מה אחרים כתבו עליו. הביקורת על "התחלה" הפכה במהירות מסחררת לפוסט הכי נקרא השנה בבלוג ויש עליה כבר למעלה מ-100 תגובות, חלקן פרשנויות ממש מבריקות לסרט, ומילות החיפוש "התחלה ביקורת" ו"Inception" הן המילים שהביאו הכי הרבה קוראים לבלוג בימים האחרונים.

ועכשיו ש"התחלה" כבר מאחורינו – ואני רק מחכה כבר לצפייה שנייה (ועצוב נורא שאין יותר הקרנות איימקס בארץ) – אפשר להתחיל לפנטז על שניים מסרטי הפופקורן/ממתקי עיניים הבאים שהוליווד מכינה לנו ולתהות האם אחד מהם יהיה לא רק מרהיב אלא גם מבריק.

הראשון שבהם הוא "טרון 2 ", שהופך כעת לסרט שאני הכי מחכה לו בחצי השני של 2010. הנה הטריילר החדש שלו שנחשף השבוע בקומיק-קון. שימו לב לג'ף ברידג'ס המשוכתב דיגיטלית:

והסרט השני הוא "Sucker Punch" של זאק סניידר. מסמפט אנוכי את סניידר הזה. מאכיל אותנו ג'אנק פוד טעים.

נראה שסאגת "המדריך למהפכה" הגיעה לסיומה. הנהלת האקדמיה החליטה אתמול אחרי הצהריים (כך מדווחת הבוקר נירית אנדרמן ב"הארץ") שהסרט אכן יוכל להתמודד על פרס אופיר בקטגוריות הכלליות, ושדרישתו של שאול דישי לפסול את הסרט מהתמודדות נדחתה. אבל מה זה אומר לגבי השנים הבאות? איך זה ישפיע על תקנון האקדמיה מעתה? זה לא נמסר. את זה שומרים חברי ההנהלה למחר, למסיבת העיתונאים שתתקיים ב-11:00 בבוקר להכרזת המועמדים. אני מניח שזה לא מקרי שהם רוצים לדון בזה רק בתזמון הזה, כי אני מניח שלתוצאות ההצבעה מבחינתם יש ערך. אם הסרט לא זכה לאף מועמדות הם יוכלו להגיד "ראו, השיטה עובדת. חברי האקדמיה עצמם מסוגלים לבצע את המיון בכוחות עצמם בלי שנצטרך לפסול ולאשר סרטים מלמעלה". ואם הסרט כן זכה לאי אילו מועמדויות הם יגידו "ראו, זה רצון הרוב. ככה זה בדמוקרטיה. חברי האקדמיה החליטו שהסרט הזה ראוי, ומי אנחנו שנגיד אחרת".

אבל אני בעניין אחר. בדבריו מול חברי הנהלה אתמול, ציטט שאול דישי מהתקנון של פרסי אופיר. חי נפשי! יש תקנון. לא ידעתי. חשבתי שהכל ספונטני ומשוחרר. אז איזה סרט רשאי להתמודד על "פרס הסרט העלילתי הטוב ביותר"? סעיף 4.1 קובע: "כל סרט עלילה ישראלי באורך מלא, שהופק וצולם בישראל, ושדובר ברובו בשפת המדינה הרשמיות ו/או יידיש ו/או לדינו, אשר לא היה מועמד בשנים קודמות".

ובכן, ברור שסעיף כזה דורש מההנהלה גמישות מירבית, שכן המשפט "שהופק וצולם בישראל" (בלי שום הסתייגות: לא ברובו או בחלקו, אלא "שהופק וצולם בישראל") יגרום לכך שמי שרוצה להתייחס לתקנון היה צריך לפסול מהתחרות השנה את "שליחותו של הממונה על משאבי האנוש" ו"זוהי סדום". שכן שני הסרטים האלה צולמו רק בחלקם בישראל.

ואני, כמו תקליט שבור, מזכיר: הכל הרבה יותר פשוט. התחרות צריכה להיות בין כל הסרטים שהופצו בבתי הקולנוע (לקבוע פורמט אחיד של תנאי סף להפצה) ושאורכם מעל 70 דקות, ושצולמו ומומנו ברובם או בחלקם (זו כבר החלטה אידיאולוגית, אם "ברובם" או ב"חלקם", והאם סרט נחשב "ישראלי" כי הוא צולם בישראל – כמו "רמבו 3" או "תחיה ו"תהיה" – או כי רוב המימון שלו הוא מישראל. זה גם דורש ויכוח כי זהות הקולנוע הישראלי קשורה בכך). ושהקטגוריה תיקרא "הסרט הטוב ביותר". ושסרט כמו "שתיקת הארכיון", אם היה מוקרן בבתי הקולנוע בארץ, אכן יוכל להתחרות בו (כרגע המצב הוא ש"שתיקת הארכיון" הוא סרט קולנוע עבור העולם – הוא יוצא לבתי קולנוע בארצות הברית באוגוסט בעותק 35 מ"מ – אבל עבור ישראל הוא למעשה סרט טלוויזיה שכן מפסטיבל ירושלים הוא ככל הנראה יעבור מיד להקרנה בערוץ יס דוקו). אם חברי האקדמיה יכריזו על כך מחר, התחרות בשנה הבאה תהיה מרתקת ומסעירה יותר. וגם עולם הפצת הסרטים – העלילתיים והתיעודיים – יקפוץ מדרגה. "ארץ בראשית", סרט תיעודי שיוצא השבוע לבתי הקולנוע, יוכל לפיכך להתחרות בשנה הבאה גם על פרס הסרט הטוב ביותר וגם על פרס הסרט התיעודי בלי חשש ובלי שמישהו ינסה להגיד שסרטים תיעודיים אינם ראויים. התחרות צריכה להיות בין הסרטים הכי טובים, לא משנה מאיזה ז'אנר.