מה חדש באינטרנטלנד?

ובכן…

א.

ניק קייב נקרא לעזור בכתיבת התסריט לרימייק של "העורב". תחילה הם בחרו בסטיב נורינגטון ("בלייד") כבמאי, ועכשיו בניק קייב כתסריטאי? מה שנשמע בתחילה כרימייק מיותר מתחיל להישמע כסרט בעל פוטנציאל מסקרן. תזכורת: "העורב" המקורי, בבימוי של אלכס פרויאס הנהדר, היה סרט נפלא, ועם מוניטין איומים (בעת צילומי הסרט נהרג כוכב הסרט, ברנדון לי). וזה מצחיק שקייב הוזעק לכס התסריטאי, כי תמיד היה נראה לי שהסרט הוא סוג של גרסה לחייו של רוברט סמית, סולן קיור.

ב.

מורי צ'ייקין, מאותם שחקני משנה שכולנו מזהים את פניהם כי הם הופיעו בעשרות סרטים וסדרות, מת ביום ראשון ביום הולדתו ה-61. צ'ייקין הקנדי הופיע בלא מעט מסרטיו של אטום אגויאן (וגילם את דמוי הארווי וויינסטין ב"הפמליה"). הסרט האחרון בו שיחק, "גרסתו של בארני", על פי ספרו של מרדכי ריצ'לר, יוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל טורונטו הקרוב בספטמבר.

ג.

ואפרופו פסטיבל טורונטו: מנהלי הפסטיבל חשפו אתמול את שמות 50 מהסרטים שיוקרנו בבכורות בפסטיבל שלהם. ההיצע די מדהים.

ד.

אגב, אני מניח שבימים הקרובים יתפרסמו עוד שמות מטורונטו כמו גם שמות סרטי התחרות הרשמית בוונציה. אני גם מהמר שנמצא שם לפחות שניים מהמועמדים לפרסי אופיר. כבר פורסם לפני כמה ימים ש"התפרצות X" יוקרן במשבצת "שבוע המבקרים" של ונציה.

ה.

צפו בזה: סרטון שהפיק השחקן הצעיר ג'וש האצ'רסון עם אחד מכוריאוגרפי האקשן הבכירים בהוליווד כדי למשוך את תשומת ליבם של מלהקי "ספיידרמן" החדש. הם אכן התפעלו וזימנו אותו לפגישה. אבל הוא לא קיבל את התפקיד. הסרטון, שהודלף אתמול לרשת, מרשים ומושקע מאוד (תודה לעמית איצקר על הלינק).

המועמדויות פורסמו הבוקר, ועכשיו ננסה לעשות סדר. לפני הכל סיכום עצמי ופרטי: אני נאנח בהקלה שחושיי עדיין עובדים. לפני עשרה ימים סיכמתי בפוסט הזה מי הם הסרטים הבולטים במירוץ, וקבעתי שמבין 18 הסרטים, התחרות מצטמצמת למעשה לשבעה סרטים. ואכן, בדיוק אלה שבעת הסרטים שחילקו ביניהם את המועמדויות לפרסי הסרט והבימוי. אם מוסיפים לעניין גם את פרס התסריט, אז גם "התפרצות X" משתבץ פנימה (לא ראיתי אותו). צריך גם לשים לב שהמועמדויות התחלקו בין לא מעט סרטים: מבין 18 הסרטים שהוצגו, 13 יצאו עם לפחות מועמדות אחת. מעניין אם גם בשלב הפרסים חברי האקדמיה יחלקו באופן רחב בין הסרטים ולא יתנו הכל לסרט אחד.

אבל היום, למעשה המירוץ פחות או יותר הצטמצם לשלושה סרטים בלבד: רק "הדקדוק הפנימי", "המדריך למהפכה" ו"שליחותו של הממונה על משאבי האנוש" קיבלו מועמדויות גם על הסרט, גם על הבימוי וגם על התסריט. כלומר, חברי האקדמיה ממש אהבו אותם.

אני באופן אישי מאוכזב שחברי האקדמיה לא שילבו את "התגנבות יחידים" בתוך החמישיה המועמדת לפרס הסרט. זו בכייה לדורות. "התגנבות יחידים" עוד יזכר כאחד הסרטים המבריקים שנעשו כאן, ויהיה מביך להתבונן בדברי ימי האופיר ולראות שחברי האקדמיה לא קלטו אותו בזמן אמת. אבל זה משונה: הסרט לא אבל הבימוי כן? הזוי. העובדה שקוסאשווילי ומשה איבגי כן מועמדים על הבימוי אבל לא מועמדים לפרס הסרט מעידה, לדעתי, על כך שפער הקולות בין שבעת הסרטים האלה היה כנראה די קטן (אני יוצא מנקודת הנחה שהרוב הגדול של הבוחרים מסמן לפרס הסרט ולפרס הבימוי את אותו סרט). אני גם מאוכזב מאוד ש"פעם הייתי" לא מועמד לפרס התסריט. אני חשבתי שהתסריט לסרט היה מבריק. וביני לבין עצמי קיוויתי שזכייה של אבי נשר בפרס התסריט תהיה סוג של פרס ניחומים, וגם מקטרת שלום היסטורית בין האקדמיה ובין נשר. מה שכן, "פעם הייתי" בכל זאת עשה היסטוריה והיה לסרט הראשון של אבי נשר שזוכה להכרת האקדמיה. גם זה סוג של תחילתו של פיוס. האם יש לסרט סיכוי לזכות? מצד אחד, המירוץ מתחיל עכשיו מהתחלה ומי יודע – אולי כל אלה שהצביעו ל"התגנבות יחידים" ול"וביום השלישי" יעדיפו כעת להעביר את קולם ל"פעם הייתי" ולא ל"הדקדוק הפנימי", כך שזה מעניין. מצד שני, אני די בספק. מי שיזכה בפרס הסרט יזכה בפרס הבימוי. ואני מניח שזה יהיה "הדקדוק הפנימי". ופרס התסריט, כפרס ניחומים, יילך לפיכך ל"המדריך למהפכה". אני לפחות מקווה שאחד משחקני המשנה של "התגנבות יחידים" יזכה, אני מעדיף את מיכאל אלוני, שחשבתי שהוא מבריק בסרט.

מעניין פעם נוספת להיווכח עד כמה פרסי אופיר הוא פרס אישי, שמעיד בין השאר על הפופולריות של היוצר בקרב חברי האקדמיה. אני מסיק, למשל, שלא מעט חברי אקדמיה מאוד חיבבו את "פעם הייתי" (אחרי הכל, הוא מועמד לסרט), אבל עדיין לא מצליחים להשתחרר מהדעות הקדומות שיש להם על אבי נשר. וכך שני הפרסים האישיים – בימוי ותסריט – לא הלכו אליו. לעומת זאת, יצחק צחייק, עורכו הקבוע של נשר, הוא אחד האנשים הכי אהובים בתעשייה והוא כן מועמד, למרות שצריך להודות שמבין כל האספקטים של "פעם הייתי" – ובוודאי ביחס לתסריט – דווקא העריכה היא הנקודה חלשה בסרט. אבל אני בכל זאת מהמר שאדיר מילר יזכה בפרס המשחק על "פעם הייתי", כך שהסרט לא ייצא בידיים ריקות. בעולם שבו עד עכשיו האקדמיה די התעלמה מכל מה שקשור לאבי נשר, שבע המועמדויות ל"פעם הייתי" וחמש המועמדויות ל"זוהי סדום" הם בהחלט הישג התחלתי, ואולי סימן להפשרה.

אני צריך להשלים את הצפייה ב"מבול" כדי שאוכל לסכם את התחרות הזאת כמו שצריך. נכון לרגע הזה בזמן, "הדקדוק הפנימי" הוא הסרט המוביל, ויהיה מאוד מפתיע – וכמעט לא הגיוני – אם הוא לא יהיה הזוכה לבסוף. אני מעריך שבשלב המועמדים הפערים בין הסרטים היו ממש קטנים (ובקטגוריית הצילום יש אפילו תיקו, שכן יש שם ששה מועמדים), אבל נראה לי שבתחרות הסופית על פרס הסרט, המירוץ לא יהיה צמוד כלל, ושיהיה זוכה מובהק (הכל ספקולציות, האקדמיה לא מפרסמת את מספרי הקולות בהם זוכה כל סרט). אבל כשאני מביט ברשימת הסרטים שזכו באופיר ב-20 השנים האחרונות, אני מגלה ש-12 מהסרטים שזכו היו סרטי בכורה. וחמישה מהסרטים הזוכים הם של במאים שזכו בפעם השנייה באופיר. למעשה, רק ינקול גולדווסר, אסי דיין ושמי זרחין זכו באופיר על סרט שלא היה סרט בכורה ומבלי שזכו לפני כן על סרט הבכורה שלהם. למעשה, הסרט היחיד שיכול להיספר כסרט בכורה מבין חמשת המועמדים לפרס הסרט הוא "המדריך למהפכה" (אם כי לצברי כבר יש פיצ'ר דוקומנטרי אחד, "בית שאן סרט מלחמה", אבל הוא לא הוקרן בקולנוע, אז הוא לא נחשב. שזה כמו שלערן קולירין היה פיצ'ר טלוויזיוני, "המסע הארוך", לפני שביים את "ביקור התזמורת"). אם חברי האקדמיה שוכחים שגיא נתיב היה חתום יחד עם ארז תדמור על בימוי "זרים", אולי הם יחשבו שזה סרט הבכורה שלו. אז כדי שהחוקיות תישמר, "המדריך למהפכה", כסרט בכורה צריך לזכות. או "הדקדוק הפנימי", שהוא הסרט היחיד בחמישיה שהבמאי שלו כבר זכה בפרס אופיר (בפרס הסרט הטוב ביותר. צברי כבר זכה באופיר בקטגורייה התיעודית). ואם אבי נשר או ערן ריקליס יזכו זה ימשיך את הקו הנדיר יותר שבו יוצר ותיק זוכה בפרס ראשון אחרי שנים של יצירה עקבית.

ועוד לפני שאני רואה את "מבול" ואת "התפרצות X " אני חושב שזו היתה שנה מצוינת לקולנוע הישראלי, ולא מבין את הקולות המאוכזבים. "הדקדוק הפנימי" מעולה, "המדריך למהפכה" סוחף, "פעם הייתי" מרגש, "התגנבות יחידים" מבריק, "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" יפה ומרשים, ועם רגעים מפתיעים של חסד, "זוהי סדום" הצחיק אותי נורא, ו"אנדנטה" היה מרשים ויוצא דופן. מצד אחד הסרטים הכע מיינסטרימיים וממוסדים, ומצד שני סרטים ניסיוניים שולקחים סיכון ותעוזה. וגם במיינסטרים, הסרטים השנה ייצגו מגוון טעמים וגוונים: קומדיה פרועה, דוקו-דרמה אישית, מצפונית ואקטיביסטית; ועיבודים ספרותיים שלכאורה דומים זה לזה, אבל למעשה מציגים טמפרמנטים קולנועיים שונים לחלוטין. אני חושב שלקולנוע הישראלי יש עוד איך להשתכלל בכיוון הקצת פחות עלילתי – יותר סרטים כמו "המשוטט" – אבל את סרטי הזרם המרכזי, אלה שהם קצת יותר מרכזיים או קצת פחות, היוצרים שלנו יודעים לעשות מעולה.

עוד אכזבות? איפה מועמדות לצילום של רם שוויקי ב"קירות"? חברי האקדמיה שבים ומוכיחים שכל מה שיוצא למסכים לפני הקרנות האקדמיה כאילו לא קיים מבחינתם. זה ממש עצוב.

================

פרס המוזיקה די נפלא. קרב הלהקות הגדול: נקמת הטרקטור נגד קטאמין נגד נושאי המגבעת נגד איזבו. איזבו תנצח. קחו בחשבון שאם תקנון האקדמיה היה מאפשר גם לאנשי צוות לא ישראליים התחרות בקטגוריה הזאת היתה נראית אחרת: המלחין של "טס" נגד המלחין של "קוליה".

פורסמו המועמדויות לפרסי אופיר. "הדקדוק הפנימי" מוביל עם 12 מועמדויות. "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" עם 8 מועמדויות. "פעם הייתי" עם 7 מועמדויות. "וביום השלישי", "מבול" ו"התגנבות יחידים" עם 6 מועמדויות. "זוהי סדום" ו"המדריך למהפכה" עם 5 מועמדויות. "אנדנטה" עם 4.

הסרט:

"הדקדוק הפנימי"

"פעם הייתי"

"המדריך למהפכה"

"מבול"

"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש"

בימוי:

ניר ברגמן, "הדקדוק הפנימי"

דובר קוסאשווילי, "התגנבות יחידים"

משה איבגי, "וביום השלישי"

ערן ריקליס, "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש"

דורון צברי, "המדריך למהפכה"

תסריט:

ניר ברגמן, "הדקדוק הפנימי"

אורי ענבר, יוסי מדמוני, ארי פולמן ודורון צברי, "המדריך למהפכה"

עדנה מזי"א, "התפרצות X"

נעה ברמן-הרצברג וגיא נתיב, "מבול"

נח סטולמן, "שליחותו על הממונה על משאבי אנוש"

שחקן:

רואי אלסברג, "הדקדוק הפנימי"

יוסי פולק, "התפרצות X"

יואב רוטמן, "מבול"

אדיר מילר, "פעם הייתי"

מרק איווניר, "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש"

שחקנית:

אורלי זילברשץ, "הדקדוק הפנימי"

הילה פלדמן, "וביום השלישי"

לירון בן-שלוש, "מאיה"

רונית אלקבץ, "מבול"

מיה דגן, "פעם הייתי"

שחקן משנה:

יהודה אלמגור, "הדקדוק הפנימי"

מיכאל מושונוב, "מבול"

גורי אלפי, "משאבי אנוש"

מיכאל אלוני, "התגנבות יחידים"

אסף בן שמעון, "התגנבות יחידים"

שחקנית משנה:

אוולין קפלון, "הדקדוק הפנימי"

אורנה פורת, "התפרצות X"

אפרת בן צור, "וביום השלישי",

עלמה זק, "זוהי סדום"

רוזינה קמבוס, "שליחותות של הממונה על משאבי אנוש"

עיצוב והקלטת פסקול:

סרט תיעודי:

"שתיקת הארכיון", יעל חרסונסקי

"גם כשעיניי פקוחות", אופיר טריינין

"חיים יקרים", שלומי אלדר

"שומרוני בודד", ברק הימן

"גנבים בחוק", אלכס גנטלב

===============

לא הייתי במסיבת העיתונאים בבית סוקולוב ואני קורא מה שהיה שם בדיווח ב"וואלה", ואני די בשוק. מארק רוזנבאום, יו"ר האקדמיה, מצוטט כמי שאומר שאם "המדריך למהפכה" יזכה בפרס הסרט אבל יפסל על ידי האקדמיה (האמריקאית) יישלח במקומו הסרט שהגיע למקום השני. אני לא יודע מה מדכא אותי יותר: העובדה שמי שעומד בראש האקדמיה הישראלית ואחראי על משלוח הנציג הישראלי לאוסקרים ממשיך להוכיח שהוא לא בקיא בחוקי האקדמיה האמריקאית, או העובדה שרוזנבאום לא קורא את הבלוג הזה. אם כך, אחזור: אין שום בעיה תקנונית לשלוח לאוסקרים האמריקאים סרט תיעודי. שום בעיה. רוזנבאום, אגב, אמור לדעת את זה כי הוא שלח לשם לפני שנתיים את "ואלס עם בשיר". ואם הוא לא רוצה להחשיב את "בשיר" כסרט תיעודי, אזי יש כמה – לא רבים, אמנם – סרטים אחרים שהיו סרטי תעודה ונשלחו על ידי מדינותיהם לאוסקרים ולא נפסלו (אבל, לא הגיעו למועמדויות. כי גם בהוליווד, עד "בשיר" לפחות, יש העדפה מובהקת של סרט עלילתי עם שחקנים על פני סרטי תעודה וסרטי אנימציה). אבל למה שרוזנבאום ישמע את זה ממני, כשאפשר פשוט לקרוא את התקנון האמריקאי. שם, אגב, מובהר שכדי שהוא יחשב כסרט מהשנה הזאת, הסרט צריך להיות מוצג לפחות שבוע בבית קולנוע מסחרי (כולל פרסום) עד ה-30 בספטמבר (שמחת תורה). ארבעה מחמשת הסרטים המועמדים חייבים לשריין לעצמם במהירות הפצה, אחרת הם יפסלו מהאוסקרים במקרה ויזכו באופיר.

אגב, את כל הדיון הזה כבר ניהלנו באופן מאוד מפורט בדיוק לפני שנתיים, כשמישהו טיפטף לאוזנו של כתב "מעריב" רעל (ודיסאינפורמציה) על כך ש"ואלס עם בשיר" ייפסל מהאוסקרים בגלל שהוא סרט תיעודי.

================

אני סקרן: למי יצביע אשי מילוא בקטגוריית הפסקול?

את "התחלה" ראו בסוף השבוע בארץ 45,000 איש. מספר עצום בהתחשב בעובדה שזה גם סרט ארוך מאוד וגם סרט שאמור להיות די מאתגר לקהל הרחב. ובכן, הידד: הקהל הרחב אוהב אתגרים. והוא מוכיח שכריסטופר נולן הפך למותג שמוכר כרטיסים: את "האביר האפל" – שהגיע עם ההייפ של הקומיקס, מותג באטמן, סרט המשך, הקרנה באיימקס ומותו של הית לדג'ר – ראו, בדיוק לפני שנתיים, 52,000 איש בסוף השבוע הראשון. "התחלה" לא רחוק ממנו. מה שכן, זה סרט שמריץ כנראה את כל מי שרואה אותו לאינטרנט לחפש בגוגל מה אחרים כתבו עליו. הביקורת על "התחלה" הפכה במהירות מסחררת לפוסט הכי נקרא השנה בבלוג ויש עליה כבר למעלה מ-100 תגובות, חלקן פרשנויות ממש מבריקות לסרט, ומילות החיפוש "התחלה ביקורת" ו"Inception" הן המילים שהביאו הכי הרבה קוראים לבלוג בימים האחרונים.

ועכשיו ש"התחלה" כבר מאחורינו – ואני רק מחכה כבר לצפייה שנייה (ועצוב נורא שאין יותר הקרנות איימקס בארץ) – אפשר להתחיל לפנטז על שניים מסרטי הפופקורן/ממתקי עיניים הבאים שהוליווד מכינה לנו ולתהות האם אחד מהם יהיה לא רק מרהיב אלא גם מבריק.

הראשון שבהם הוא "טרון 2 ", שהופך כעת לסרט שאני הכי מחכה לו בחצי השני של 2010. הנה הטריילר החדש שלו שנחשף השבוע בקומיק-קון. שימו לב לג'ף ברידג'ס המשוכתב דיגיטלית:

והסרט השני הוא "Sucker Punch" של זאק סניידר. מסמפט אנוכי את סניידר הזה. מאכיל אותנו ג'אנק פוד טעים.

נראה שסאגת "המדריך למהפכה" הגיעה לסיומה. הנהלת האקדמיה החליטה אתמול אחרי הצהריים (כך מדווחת הבוקר נירית אנדרמן ב"הארץ") שהסרט אכן יוכל להתמודד על פרס אופיר בקטגוריות הכלליות, ושדרישתו של שאול דישי לפסול את הסרט מהתמודדות נדחתה. אבל מה זה אומר לגבי השנים הבאות? איך זה ישפיע על תקנון האקדמיה מעתה? זה לא נמסר. את זה שומרים חברי ההנהלה למחר, למסיבת העיתונאים שתתקיים ב-11:00 בבוקר להכרזת המועמדים. אני מניח שזה לא מקרי שהם רוצים לדון בזה רק בתזמון הזה, כי אני מניח שלתוצאות ההצבעה מבחינתם יש ערך. אם הסרט לא זכה לאף מועמדות הם יוכלו להגיד "ראו, השיטה עובדת. חברי האקדמיה עצמם מסוגלים לבצע את המיון בכוחות עצמם בלי שנצטרך לפסול ולאשר סרטים מלמעלה". ואם הסרט כן זכה לאי אילו מועמדויות הם יגידו "ראו, זה רצון הרוב. ככה זה בדמוקרטיה. חברי האקדמיה החליטו שהסרט הזה ראוי, ומי אנחנו שנגיד אחרת".

אבל אני בעניין אחר. בדבריו מול חברי הנהלה אתמול, ציטט שאול דישי מהתקנון של פרסי אופיר. חי נפשי! יש תקנון. לא ידעתי. חשבתי שהכל ספונטני ומשוחרר. אז איזה סרט רשאי להתמודד על "פרס הסרט העלילתי הטוב ביותר"? סעיף 4.1 קובע: "כל סרט עלילה ישראלי באורך מלא, שהופק וצולם בישראל, ושדובר ברובו בשפת המדינה הרשמיות ו/או יידיש ו/או לדינו, אשר לא היה מועמד בשנים קודמות".

ובכן, ברור שסעיף כזה דורש מההנהלה גמישות מירבית, שכן המשפט "שהופק וצולם בישראל" (בלי שום הסתייגות: לא ברובו או בחלקו, אלא "שהופק וצולם בישראל") יגרום לכך שמי שרוצה להתייחס לתקנון היה צריך לפסול מהתחרות השנה את "שליחותו של הממונה על משאבי האנוש" ו"זוהי סדום". שכן שני הסרטים האלה צולמו רק בחלקם בישראל.

ואני, כמו תקליט שבור, מזכיר: הכל הרבה יותר פשוט. התחרות צריכה להיות בין כל הסרטים שהופצו בבתי הקולנוע (לקבוע פורמט אחיד של תנאי סף להפצה) ושאורכם מעל 70 דקות, ושצולמו ומומנו ברובם או בחלקם (זו כבר החלטה אידיאולוגית, אם "ברובם" או ב"חלקם", והאם סרט נחשב "ישראלי" כי הוא צולם בישראל – כמו "רמבו 3" או "תחיה ו"תהיה" – או כי רוב המימון שלו הוא מישראל. זה גם דורש ויכוח כי זהות הקולנוע הישראלי קשורה בכך). ושהקטגוריה תיקרא "הסרט הטוב ביותר". ושסרט כמו "שתיקת הארכיון", אם היה מוקרן בבתי הקולנוע בארץ, אכן יוכל להתחרות בו (כרגע המצב הוא ש"שתיקת הארכיון" הוא סרט קולנוע עבור העולם – הוא יוצא לבתי קולנוע בארצות הברית באוגוסט בעותק 35 מ"מ – אבל עבור ישראל הוא למעשה סרט טלוויזיה שכן מפסטיבל ירושלים הוא ככל הנראה יעבור מיד להקרנה בערוץ יס דוקו). אם חברי האקדמיה יכריזו על כך מחר, התחרות בשנה הבאה תהיה מרתקת ומסעירה יותר. וגם עולם הפצת הסרטים – העלילתיים והתיעודיים – יקפוץ מדרגה. "ארץ בראשית", סרט תיעודי שיוצא השבוע לבתי הקולנוע, יוכל לפיכך להתחרות בשנה הבאה גם על פרס הסרט הטוב ביותר וגם על פרס הסרט התיעודי בלי חשש ובלי שמישהו ינסה להגיד שסרטים תיעודיים אינם ראויים. התחרות צריכה להיות בין הסרטים הכי טובים, לא משנה מאיזה ז'אנר.

בין כל ה"התחלה" ו"המהפכה" שהעסיקו את הבלוג בימים האחרונים שכחתי לגמרי משני סרטים קטנים אך מרשימים ומומלצים שיצאו גם הם בסוף השבוע האחרון. באופן משונה, הם בעצמם משתלבים באופן מושלם לנושאי השיחה שלנו בימים האחרונים.

"עשבים שוטים". אלן רנה כבר בן 88 וחלפו למעלה מחמישים שנה מאז שהיה בחוד החנית של הגל החדש הצרפתי. נהוג לפתוח סקירה על רנה באיזכור העובדה שהוא חתום על היצירות פורצות הדרך "הירושימה אהבתי" ו"אשתקד במריאנבד", אלא שכבר שנים אינו פורץ דרך והוא מביים כמו הקשיש הנחמד מהדלת ממול, שמציע לצופיו ממתקים קלילים וחמודים, ולא יצירות עמוקות ומאתגרות. רנה מביים סרטים בנעלי בית. לעיתים זה חינני, לעיתים זה משעמם אותי למוות. ועל הספקטרום הזה מגיע "עשבים שוטים" שהוא בעיניי הטוב שבסרטיו של רנה מזה שנים. לא שזה אומר הרבה (אני מאלה שלא חיבבו במיוחד את "החיים הם שיר", הסרט האחרון של רנה שהיה סוג של להיט מקומי), אבל יש בסרט הזה שארם אקסצנטרי חינני, שנעזר בתנופה מרעננת של צילום כמעט קומי בצבעוניותו המופרזת (באדיבותו של אריק גוטייה, מבכירי הצלמים הצרפתיים כרגע). הסיפור, בתמצית, מספר על רופאת שיניים שארנקה נגנב, והגבר שמוצא אותו ומיד – וללא שום הגיון – מתאהב בה. ומה אתם יודעים: ממש כמו ב”יום שלישי, אחרי החגים” – הוא נשוי והיא רופאת שיניים. אבל הכל ממש פחות רציני מהסרט ההוא. הסרט מסופר כמו סדרה של אגדות עם והוא טבול כוחו ברוטב סמיך של קלות דעת ואי-הגיון, עד כדי כך שצריך לשאול האם לא כל הסיפור הזה, ורצף הפעולות המשונות (והמשעשעות) שבעקבותיו – אינן רק פרי דמיונו של הגיבור.

אני חייב להודות שאני כבר שנים די אדיש לאלן רנה, יוצר שבעבר הערצתי. אבל "עשבים שוטים", הוא שעשוע קולנועי כה חביב, צבעוני וקל דעת, שנשביתי בקסמו החינני. באנגלית הייתי מדביק לסרט הזה את שם התור whimsical (התרגום לעברית, "גחמני", נשמע שלילי מדי כדי להתאים). וכפי שהתקציר הנ"ל רומז, לפחות באופן בו אני ראיתי אותו, באופן משונה, גם הסרט הזה איכשהו מתחבר ל"התחלה". כי עד מהרה בו, למעשה כבר מהסצינה הראשונה, אי אפשר שלא לתהות האם כל הסרט הזה אינו מתרחש למישה בתוך מוחו/דמיונו של הגיבור ולא בעולם המציאותי. או שהעולם של רנה כבר מזמן איבד קשר למציאות, והוא עולם של קולנועיות טהורה. וצריך לזכור: בכל הקשור בחלומות/זכרונות/תודעה, רנה היה שם קודם. כשדיברתי על "התחלה" הזכרתי גם את הסרט הישראלי "אנדנטה", שגם הוא מתרחש כולו בין חלומות וזכרונות. "אנדנטה" מכיל כמה ציטוטים מפורשים בדיאלוגים גם ל"הירושימה אהבתי" וגם ל"אשתקד במריאנבד". ובאופן עקיף – אולי רק בגלל הנושא – אפשר למצוא חיבור גם בין "התחלה" וביניהם. וגם "עשבים שוטים", כמו "התחלה", עושים שימוש בעולמות הוויזואליים הסוריאליסטיים של האמנות הפלסטית: רנה מגריט ומ.ק אשר. שני סרטים כה שונים, ועדיין שניהם ניזונים מנקודת מוצא תרבותית זהה. פרדוקס. אז כן, פתאום כל הסרטים נראים לי כמו "התחלה". אבל כן, השאלה האם ייתכן שכל הסרט הוא רק תיאור של דמיון גיבורו במקומה: כי גם "עשבים שוטים" הוא סרט שרוח שטות סוריאליסטית שורה עליו. לרגעים זה חינני מאוד.

ולמרות שאני לא חסיד גדול של ראיונות אימייל, ההתכתבות הדוא"לית בין אורי קליין לאלן רנה שפורסמה ביום שישי ב"גלריה" היתה חומר קריאה משובח.

"אף אחד לא שמע על חתולים פרסיים". אני לא נשפך מהסרט הזה כעמיתיי, למרות שאכן קשה לעמוד בקסמו. סרט אנדרגראונד סינמסקופי המתעד את סצינת המוזיקה המחתרתית בטהרן מצליח להקסים בעיקר בזכות ההבנה שהנוער בטהרן והנוער בתל אביב למעשה חולמים על אותם דברים. וכך גם הקולנוענים. וזה רק הממסד שמנסה להצר את צעדיהם. באירן, זה הממסד שאסר על הבמאי בהמן גובאדי (או שמא בחמן קובאדי) לצלם, ואחרי שצילם ללא אישור נאלץ לגלות מארצו ולחיות בעירק (גובאדי, כורדי במוצאו, חי על התפר שבין אירן, עירק וטורקיה, שם גם התקיימה עלילה סרטו הקודם "צבים יכולים לעוף"). אפילו עבאס קיארוסטמי, בחיר במאי אירן כיום, יצא נגד הסרט ונגד דמויותיו שרק רוצות לברוח מאירן ולהשיג אשרות יציאה מזויפות כדי לברוח. ואם היה הסרט מופק בישראל בוודאי היו קמים קולות שיבקשו למנוע ממנו להתחרות על פרסט הסרט הטוב ביותר, שכן קשה להכריע בדיוק האם הסרט תיעודי או עלילתי. כל הדמויות בסרט, כולל הבמאי, מופיעים בסרט בשמותיהם האמיתיים, כל הלהקות מנגנות לטובת הסרט בקטעי הופעה תיעודיים, אבל הסרט בנוי לפי מבנה עלילתי שבוודאי מושפע מאירועים אמיתיים, אבל לא לוכד אותם בזמן אמת. תיעודי או עלילתי?

 

וכך, הדיון לגבי "מהו סרט עלילתי ומהו סרט תיעודי", שהתנהל באחרונה בארץ אפרופו הסרט "המדריך למהפכה", מקבל חיזוק בעת הצפייה ב"אף אחד לא שמע על חתולים פרסיים". הבמאי מופיע בסרט בשמו (אבל בתור מפיק מוזיקלי) ושני גיבורי הסרט מגלמים פחות או יותר את עצמם והם משוטטים ברחבי טהרן ומתעדים הופעות אמיתיות של להקות אינדי פופ ורוק אירניים הפועלים בלי אישור מתחת לרדאר הצנזורה. וכזה בדיוק הוא גם הסרט: הפקת גרילה מהירה שצולמה ללא תקציב רשמי וללא אישורים במשך 17 יום, כדי להנציח את סצינת המוזיקה המאוד מערבית הפועלת בטהרן כיום. סוף הסרט מסגיר את העובדה שיש כאן עירבול די מתוחכם – ודי אופנתי – בין אמת ובדיון, ושאת הקטעים התיעודיים השיחלו לנו על מחרוזת מתוסרטת היטב. אבל בדרך קיבלנו צצה פופית וקליטה למדי שמסגירה שגם באירן, צעירים בסך הכל רוצים לחיות בשלום ובשקט ולעשות את המוזיקה שהם שומעים בסתר בנגני האם.פי3 שלהם. טהרן ותל אביב מעולם לא נראו, או נשמעו, דומות כל כך.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

היום ב-13:30 תתכנס הנהלת האקדמיה במשרדי התאחדות ענף הקולנוע ברחוב פינסקר 16(*) לדון בעניין הסרט "המדריך למהפכה". מול חברי ההנהלה יופיעו שאול דישי, שקרא לפסול את הסרט מהתמודדות בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, ומולו ידברו יוצרי הסרט, דורון צברי ואורי ענבר.ביום חמישי דיווחה נירית אנדרמן ב"הארץ" ששליש מחברי הנהלת האקדמיה כלל לא יוכלו להשתתף בישיבה בשל ניגודי עניינים שלהם עם הסרט (או אנשים הקשורים לסרט, או אנשים הקשורים לסרטים מתחרים), וביניהם יו"ר האקדמיה, מרק רוזנבאום, שמלכתחילה העדיף לנקוט בעמדת זה-שאינו-מחליט-בנידון.

אני מקווה שאם תתקבל איזושהי הכרעה בישיבה, נתעדכן עליה כאן בזמן אמת.

(*) רגע רגע, מה עניין האקדמיה להתאחדות ענף הקולנוע?

תוספת (תודה לאיתן על ההפניה). גם נירית אנדרמן עוסקת בדיון הזה הבוקר ב"גלריה". קראו את מה שנחמן אינגבר וארי פולמן אומרים שם, דברים חכמים שמדהים שאף אחד באקדמיה לא קם ואומר אותם.

עדכון: יש המון תוספות.

הביקורת על "התחלה", בהמשך. בינתיים, אני כבר פותח את הפוסט ומזמין אתכם להצית את פתיל הדיון במה שהוא, עבורי, כרגע סרט השנה. סרט כה מופתי – עם תסריט אדיר ובימוי פנומנלי, ועם כל כך הרבה עומקים ורבדים.אתם צריכים לרוץ אליו ואז להגיע הנה ולהשתתף בדיון. אני פותח כאן את הפתיל לדיונים עם ספוילרים, כדי שיהיה אפשר לדבר על הסרט מהפריים הראשון ועד הפריים האחרון (ועוצר הנשימה) שלו. אז אם אתם מחפשים המלצות: רוצו. ואז שובו להשתתף בדיון.

קיבלתי אתמול הזמנה לאירוע על פסיכואנליזה ב"מטריקס" וצחקקתי. תוך כמה שבועות הסינמטקים יתמלאו בקורסים על פסיכואנליזה ב"התחלה". ועל אקזיסטנציאליזם. ועל פילוסופיה. ועל מיסטיקה. זה מאותם סרטים שמכילים הכל. "מטריקס" היה כזה, "שמש נצחית בראש צלול" היה כזה. "עיר אפלה" – הסרט הכי דומה לסרט הזה – היה כזה. ו"התחלה" לוקח את כל זה, מערבב, משקשק, מקפיץ, ומכפיל פי חמש. זה מותחן שבנוי על ארבע או חמש שכבות עלילתיות. מותחן שמתרחש בחמישה לוקיישנים סימולטניים, אבל לא לצד זה, אלא זה בתוך זה. מותחן שבכל רגע נתון מחייב אותנו לעבוד באופן מנטלי מועצם ולשאול את עצמנו "רגע, זה אמת או זה חלום?". מותחן שמבוסס על תסריט מקורי, אבל שלמעשה נראה כמו עיבוד לסרט אקשן לכתביו של זיגמונד פרויד "פשר החלומות" ו"טוטם וטאבו", מותחן שנקודת המוצא שלו היא, לפי הניחוש שלי, השיר של אדגר אלן פו, "חלום בתוך חלום" (שתי השורות הראשונות בבית השני הם תיאור מדויק של השוט הראשון בסרט). ואני אפילו מצאתי משהו מספר תהילים בו. לא בטוח שבכוונה, זה פשוט מאותם סרטים שמחזיקים בתוכם המון חוכמה ועושר תרבותי מכל התקופות, כל ההשקפות וכל הדתות (הבודהיסטים יחגגו על הסרט הזה). ומותחן שהוא למעשה סרט סוריאליסטי, שממש כמו "כלב אנדלוסי" הוא כמו אינדקס של חלומות נפוצים: חולמים על מעליות? חולמים שאת נופלים לאחור? חולמים שאתם נמצאים במנהרה צרה שרק הולכת ונהיית צרה יותר וסוגרת עליכם? חולמים שאתם מתים? וכשאתם צריכים לשירותים מתוך שינה, אם אתם חולמים על גשם? הסרט הזה מכיל את כל החלומות הכי ארכיטיפיים (למרבה ההפתעה, חוץ מחלומות מעוף).

ויש עוד דבר שמפליא אותי: במרחק ימים זה מזה ראיתי שני סרטים שמושפעים באופן מופגן מאוד מכתביו של פרויד, ומסרטים סוריאליסטיים. האחד הוא "התחלה", סרט עצום מימדים תוצרת הוליווד. השני… "אנדנטה" הישראלי של אסף תג'ר. מדהים כמה הסרטים האלה שונים זה מזה, ועדיין מכילים כמה רעיונות ממש זהים. כמו "התחלה", גם אנדנטה" עוסק כולו בחלומות. בעתיד בו בני אדם מאבדים את היכולת לחלום, ישנו מפעל אחד שמצליח לכרות חלומות ממוחו של קשיש שעדיין מצליח לחלום ולהקרין אותם לציבור. הרעיון של “שיתוף חלומות”, של אנשים המתקבצים יחד כדי לחוות יחד חלומות כדי לברוח מחייהם, וחלומות כסוג של סם, משותף לשני הסרטים. כך גם העובדה ששני הסרטים מעבדים למסך כמות נכבדת למדי מכתביו של פרויד על חלומות. אך בעוד “התחלה” הוא סרט עם המון עלילה והמון אקשן, “אנדנטה” הוא סרט אבסטרקטי ללא עלילה כלל.

אמשיך לעדכן את הפוסט ברעיונות נוספים, ובביקורת המלאה, בהמשך היום. מכאן, הבמה שלכם.

ואחרי שראיתם את הסרט, הפנו את עכברכם לפוסט הזה, המציע שש פרשנויות מצוינות לסרט (אני תומך בפרשנות מספר 1). ואז עיינו בקומיקס המציג עלילה המקדימה את סיפור הסרט ובו הג'וב לתאגיד קובול, עליו רק מסופר בסרט אבל לא רואים אותו.

עדכון, שישי: הנה הביקורת שלי, ברמה הראשונה, שנכתבה בבולמוס אחר הצפייה הראשונה. אנסה לחפור פנימה בהמשך.

פורסם ב"פנאי פלוס", 21.7.2010

לא יאמן. היו ימים שכדי שבמאי יכתוב ויביים לעצמו סרט סוריאליסטי העוסק בחולמות ושובר בזו אחר זו קונוונציות של עלילה מקובלת הוא יצטרך לעשות את זה באירופה, רצוי בצרפת, בתקציב זעום ולקוות שהוא יהפוך לשיחת היום בפסטיבלים ובסינמטקים. אבל כריסטופר נולן הוא הבמאי הסוריאליסטי הגדול ביותר ימינו ובזכות ההצלחה המסחרית העצומה של סרטיו (בייחוד "האביר האפל") הוא מקבל את הרשות לחלום את סרטיו על קנווס ענק ויקר. וכך הוא יצר את "התחלה", ככל הנראה סרט האוונגארד היקר והעצום ביותר בתבל.

"התחלה" הופך סופית את נולן לאחד הבמאים המדהימים ביותר שפועלים כיום, ולמי שמנהל את הקריירה שלו בצורה מבריקה. בכל פעם שהוא נותן להוליווד את ליטרת הבשר שלה בדמות להיט קומיקס ענק, הוא דורש ממנה שתפצה אותו על כך בדמות מימון לסרט עם תסריט כה מפותל שאין סיכוי שהקהל הרחב (או אפילו מנהל האולפן הממוצע) יצליח להבין שם מי נגד מי. וכך, למעשה, הקריירה שלו היא מעין ריצ'רץ של סרטים: אחרי "באטמן מתחיל" הוא הביא את "יוקרה". אחרי "האביר האפל" הוא הביא את "התחלה". ובזכות העובדה שאולפני וורנר הסכימו לממן לו את "התחלה" – סרט שאהיה מאוד מופתע אם בכלל יכסה את עלותו בקופות – הוא הסכים להתחייב להם לביים סרט באטמן שלישי. מעניין יהיה לראות מה הוא יעשה אחרי זה. כך שלמעשה הקריירה של נולן מתחלקת לשניים: זו של סרטי האקשן שהוא עושה בהזמנת האולפנים, ואלה של הסרטים שהוא יזם וכתב בעצמו. “התחלה" לפיכך ממשיך את הקו שנולן התחיל ב"ממנטו" וב"יוקרה", והוא אף ממשיך את הרעיונות שהוא התחיל שם. ובעיקר השאלה: מה היא המציאות? ב"ממנטו", “יוקרה" ו"התחלה" הגיבור צריך, כמעט בכל רגע, לעצור ולשאול את עצמו מה אמת ומה שקר, או מה אחיזת עיניים, או מה חלום. נולן, במאי שנון שכמותו, עושה שימוש מבריק במדיום הקולנועי שכן השאלות האלה – מה אמיתי ומה שקרי – הם חלק בלתי נפרד מחוויית הצפייה בסרט.

עלילת "התחלה" עשויה להישמע די סבוכה על הנייר, ולמעשה כל תמצות שלה מאבד קצת משלל ההפתעות ושפע הרעיונות שהסרט הזה מכיל. הרעיון הכללי הוא כזה: צבא ארצות הברית פיתח מכשיר בגודל מזוודה שדרכו בני אדם יכולים להתחבר זה למוחו של רעהו ולחלוק יחד חלומות. למעשה, אנשים יכולים לשוטט בתוך החלומות של אלה שהם התחברו לתוכם. וקצת כמו האינטרנט, גם המכשיר הזה עבר משימוש צבאי לשימוש פרטי והפך למעשה להתמכרות כלל עולמית, כמו סם. אנשים מעדיפים להעביר את חייהם בשינה, מחוברים לחלומות של אחרים. וכמו באינטרנט, גם כאן יש האקרים, אנשים שיכולים לפרוץ דרך החלומות אל תוך התת מודע של החולם ולגנוב משם רעיונות. ריגול תעשייתי. את אחד האנשים האלה מגלם ליאונרדו דיקפריו. והוא מקבל עליו משימה אחרת: במקום לגנוב ממוחו של החולם את סודותיו, הוא מתבקש להכניס לראשו רעיון. לתהליך הזה, של השתלת רעיון, הם קוראים "Inception”. ורעיון, מסבירים לנו, הוא הווירוס הכי חזק והכי עמיד, וגם – בנסיבות מסוימות – הכי הרסני. ברגע שמכניסים למישהו רעיון לראש, הרעיון הזה מתפשט ותופס אחיזה במוח ומשתלט על כל בגוף. על כל החיים. ולעיתים, מדביק אחרים. וכך, משוטט הגיבור שלנו, יחד עם הצוות שלו, בתוך מוחו של בעל החלומות, בתוך התת מודע שלו, בתוך עולם הדימויים וההדחקות שלו. אתם מבינים לאן זה הולך? סרט עצום מידות, גרנדיוזי, יקר, עם כוכבים, אפקטים ומוזיקה בומבסטית שכולו עוסק בדבר הכי בלתי מוחשי שקיים: חלומות ורעיונות.

אבל למעשה, מתחת לכל הרעיונות הקצת מבלבלים, למעשה מדובר במותחן היצ'קוקי פשוט וליניארי מאוד: הגיבור וחבורתו רצים נגד השעון כדי לבצע את משימתם. המושג המופרסם של היצ'קוק, “מגאפין", עובד כאן שעות נוספות. מה זה "מגאפין"? היצ'קוק היה מסביר: זה הדבר הזה שכל הדמויות בסרט מנסות להשיג, אבל שלקהל לא באמת אכפת ממנו. למשל, סליל המיקרופילם ב"מזימות בינלאומיות". וב"התחלה", המשימה שלשמה נשכר הגיבור ושבגללה כל העלילה הזאת מתרחשת, כל המרוץ נגד השעון מתחיל, המשימה הזאת היא למעשה הפרט הכי זניח בסרט, התירוץ לקיומו. מה שחשוב זה מה שמעוללת המשימה הזאת לגיבור שלנו. וכאן ליאונרדו דיקפריו, בפעם השנייה השנה אחרי "שאטר איילנד", מגלם דמות שנכנסת לתוך המוח של עצמה, חיה על התפר שבין מציאות להזיה, ומנסה לשחזר לעצמו שוב ושוב טראומה שהוא חווה, ושרודפת אותו.

אז מה היה לנו בינתיים? סרט על חלומות, ומותחן היפראקטיבי בנוסח היצ'קוק. אבל יש יותר. הרבה יותר. כי ממש כמו שהיה ב"יוקרה", גם "התחלה" הוא סרט שלמעשה, אם מביטים בו היטב, כל הזמן חושף את המבנה הצורני והתסריטאי שלו בפנינו. המשימה של הגיבור וצוותו היא לא רק להמציא חלום ולהשתיל אותו במוחו של הנמען, אלא ליצור חלום-בתוך-חלום-בתוך-חלום. אבל אז, הם צריכים להיכנס לתוך חלום רביעי. וכך הסרט עובר מחלום לחלום לחלום, כשבכל רגע מספרים לנו מה צפוי לקרות (שהרי החלומות מתוכננים מראש) ובכל פעם משהו משתבש. המאסטר-מיינד של קונצרט החלומות הזה, הדמות שמגלם דיקפריו, כל הזמן מכין אותנו לקראת מה שעומד לקרות. כך, למשל, הוא מבשר לנו שכדי שרעיון יקנה לו אחיזה עמידה בתוך מוחו של הנמען, הוא צריך להיות מלווה בקתרזיס רגשי. באופן מבריק, הקתרזיס הזה מוגש לנו בצורה מושלמת בסוף הסרט, ואנחנו – מבעד להשתנקות הדמעות – צריכים להיזכר שקתרזיס אכן הובטח לנו. אז במוחו של מי, בעצם, הושתל כעת רעיון? אולנו הנמענים היו בעצם, אנחנו? שהרי הקולנוע, גם הוא סוג של חלום. ואם כך, איזה רעיון הושתל בראשנו? איזה וירוס רעיוני החדירו נולן וצוותו עמוק לתוך התת מודע שלנו כשהוא עטוף בקתרזיס רגשי?

ומסביב לכל זה מרחפת שאלה פילוסופית הרבה יותר גדולה, שכן, בין אם זה "ממנטו" או “האביר האפל”, נולן מתמחה במשחקי מוח פילוסופיים מלאי פרדוקסים. ו"התחלה" ממשיך רעיונות שראינו גם בסרטים כמו "מטריקס", “עיר אפלה" ו"שמש נצחית בראש צלול", כולם סרטים שעוסקים במניפולציה של המציאות באמצעות חדירה לתוך מוח של אדם. “התחלה" לוקח את הרעיון של "שמש נצחית" ומכפיל אותו בערך פי חמש, גם במבנה וגם בגרנדיוזיות העיצובית של עולם החלומות. הוא לוקח מ"מטריקס" את רעיון "הארכיטקט", האיש (או האשה) שבוראים – סליחה, בונים – את העולם המומצא שבו מסתובבות הדמויות. וכאן אנחנו מגיעים לסוגיות הקיומיות שהסרט נוגע בהן. מרגע שהדמויות עוברות מחלום לחלום, ובכל חלום תחושת המציאות נראית אמיתית לחלוטין, אנחנו עוזבים אותם בשלב בו עלינו לתהות: אם הם יצאו מכל החלומות או שם עדיין לכודים בתוך חלום? ומה איתנו? אולי כולנו למעשה מסתובבים בתוך חלום קולקטיבי של מישהו אחר? ואם כן, אז מי הארכיטקט של החלום שלנו? ואם כך, איך מקיצים ממנו? ומה יקרה כשנקיץ ממנו? נולן – שסרטו עמוס ציטוטים ומחוות לכתביו הפסיכואנליטיים של פרויד, לסיפורים של אדגר אלן פו, למיתולוגיה היוונית (המבוך של אריאדנה), לטקסטים האקזיסטנציאליסטיים של סארטר וקאמי ולאמנות סוריאליסטית של דאלי ובונואל – למעשה גם ממחיש פסוק מתהלים בסרטו. בתוך עולם החלום, הוא מסביר לנו, הזמן נע בקצב איטי הרבה יותר. ובחלום בתוך חלום? איטי אף יותר. וזה הרי בדיוק מה שכתב דוד המלך בתהלים: “כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול". מה שלנו נראה כמו אלף שנה, לארכיטקט שלנו זה יום אחד. המקום שבו נולן משאיר אותנו בסוף הסרט – על קו התפר בין יקיצה וחלימה, תלויים בלימבו נצחי של פרשנות ואי ודאות – הופכת את "התחלה" לאחד הסרטים החכמים, העמוקים ומהפכי המוח שנראו כבר, לפחות, אלף שנה. או לפחות מאז אתמול.

==========

עד כאן הביקורת. ומכאן, עוד מחשבות. זכרו: אנחנו נמצאים בטריטוריית ספוילרים.

א.

זוכרים את "מומבסה"? בפוסט ההוא, בו העליתי קטע מוזיקלי של האנס זימר מהסרט, כתבתי שסצינת המרדף במומבסה היא אחת הסצינות הבודדות בסרט שמתרחשת בעולם האמיתי. והוספתי בסוגריים "אולי…". התמונה שנמצאת בראש הדף היא סוג של מפתח מבחינתי. כי אני רואה ב"התחלה", בין השאר, סוג של לקסיקון של חלומות. ואחד החלומות הנפוצים, ככל הידוע לי, הוא חלום "מחילת הארנב", שבו החולם נכנס לאיזור צר – מערה, מחילה, סמטה – ואז הוא מגלה שהיא הולכת ונהיית צרה יותר ויותר ולמעשה כמעט כולאת אותו בתוכה. ובסצינה במומבסה ש רגע כזה, בו קוב רץ לתוך סמטה שהולכת ונהיית צרה. ואז ניזכר שהפעם הראשונה בסרט שבה היינו למעשה בתוך "המציאות" היתה על רכבת. וגם רכבת היא חלום ארכיטיפי (שוב, כניסה לתוך מנהרות). כלומר, גם בפעמים שבהם הסרט אמור להיות בתוך המציאות, גם אז הוא משתמש באוצר מילים ויזואלי של חלומות. מכאן שהחשד מתעורר: האם אין בסרט מימד של מציאות (כשהתשובה האונטולוגית היא: ברור שלא, כי הרי זה רק סרט). התחושה הזאת מתעצמת, בוודאי, כשמגיעים לסצינה האחרונה, שגם היא אמורה להיות במימד המציאות, היקיצה, של הגיבור. כמו שכתבתי לעיל, השוט האחרון רומז לנו שאנחנו צריכים לתהות האם קוב (ואנחנו) נשארנו תקועים בתוך חלום (עדות לכך היא העובדה שילדיו, כך נדמה, לא התבגרו ביום אחד מאז שעזב אותם, כמה שנים לפני כן. ושהם נראים ב"מציאות" בדיוק כפי שהם נראים בחלומותיו). ואם אנחנו מקבלים את הרעיון הזה, השאלה שנשרת פתוחה היא: אם כך, בתוך החלום של מי קוב מסתובב. בשלב הזה, בו אי אפשר להבדיל יותר בין חלומות, מציאות ומשאלות לב, הסרט מתקרב לטריטוריית סטניסלב לם ו"סולאריס".

ב.

אני מתחיל לחשוב על אוסקרים. צוות הסאונד מתחיל את הקמפיין שלו בווידיאו הזה (תודה למשה בתגובות) – שאגב, גם חושף קצת מהאפקטים של הסרט (כמו הסט המסתובב במלון, שנראה כמו העתקה לסט המסתובב של קובריק ב"2001: אודיסיאה בחלל"), אבל אני חושב על עריכה. כריסטופר נולן הוא יוצר שהקאט עבורו הוא אלמנט עלילתי. יודע כל במאי ועורך ש"קאט" מאפשר לנו לעבור זמן ולעבור מקום. נולאן הפך את ה לקונספט המרכזי של סרטיו, בכך שבכל פעם שיש קאט אנחנו צריכים להתחיל לשאול את עצמנו איפה אנחנו על ציר הזמן והחלל. כשם שב"ממנטו" בכל פעם שהיה קאט היינו צריכים לתהות איפה אנחנו על רצף הזמן (קדימה? אחורה?), וכל קאט למעשה עשה לנו איתחול של רמת התודעה שלנו (בדיוק כמו שקרה לגיבור), כך ב"התחלה" כל קאט למעשה מקפיץ אותנו לתוך עולם אחר. זה מגיע לשיא בסיקוונס האקשן הסופי של הסרט, שהוא בעיני גם אחד מסיקוונסי האקשן הגדולים בתולדות הקולנוע לדורותיו – מרגע שהוואן פורץ את גדר הבטחון על הגשר ומתחיל ליפול לעבר הנהר – שבו בתוך מה שאמור להיות שלוש שניות בזמן אמת, נמתח לדקות ארוכות שבהן אנחנו עוברים לתוך ארבעה עולמות נוספים, הנמצאים כמו בוב בבושקה, זה בתוך זה. ובעוד במאי אחר היה מוצא איזשהו אפקט מתוחכם לעבור בין העולמות, נולן עושה את זה בפשטות על ידי קאט. הוא בונה את הסיקוונס הזה באופן דומה לאופן שבו ג'ורג' לוקאס היה עורך את קטעי האקשן שלו בסרטי "מלחמת הכוכבים" (בהשראת קורוסאווה, אגב): שלושה מוקדי אקשן המתרחשים בו זמנית בעולמות שונים, והוא מזפזפ ביניהם. נולאן עושה בדיוק את זה, אבל הפעם אנחנו לא נמצאים בתוך עולמות גאוגרפיים סמוכים, אלא במצבי תודעה שונים, שבכל אחד מהם הזמן מתנהג אחרת. על הסיקוונס הזה לבד אני מהמר שהסרט הזה יזכה באוסקר על העריכה.

ג.

המחשבה שלי ש"התחלה" לא יכסה את עצמו בקופות כבר לא ממש מוכיחה את עצמה. נראה שהסרט עושה כסף נאה. לא "האביר האפל", אבל גם לא "שאטר איילנד".

ד.

הדיונים על חורים בתסריט לא ממש מעניינים אותי. כל מי שנותן לחורים בתסריט להרוס לו את הסרט לא יכול להתקרב לאף סרט של היצ'קוק. ומצד שני, מרגע שמשלימים עם הרעיון שכל הסרט מתרחש בעצמו בתוך חלום, הרי שכל רגעי האי-הגיון, בו אלמנטים "פשוט מסתדרים מעצמם", הם חלק מחוקיות הסרט. ובכל זאת, אני נותרתי עם שאלה אחת: כדי להתחבר לתוך חלומו של הזולת יש צורך במכשיר פיזי בגודל מזוודה שממנו יוצאים צינורות וחוטים המתחברים לוורידי החולמים. כלומר, שבשעה שכל הקיום הפיזי בתוך החלום הוא יציר מוחו של החולם, ולכן אפשר לעשות בו מניפולציות על-טבעיות, כדי להיכנס לתוך החלום צריך מכשיר פיזי שמזרים סם הרדמה ממשי לוורידים ומעביר את המידע בחוטים פיזיים ממוח אחד למוח שני. אז איך בדיוק מכניסים את המזוודה הזאת לתוך החלום כדי ליצור חלום-בתוך-חלום? אבל בגלל הטבע ההיצ'קוקי של הסרט, אני אענה לקושיה שלי בתירוץ: אה, אם כך זה לא מגאפין.

ה.

למרות שמפתה לראות בדמות ה"ארכיטקט" ב"התחלה" וב"מטריקס 3 " סוג של מטאפורה לבורא עולם, הארכיטקטית הפרטית שלי מזכירה לי שלפעמים ארכיטקט הוא רק ארכיטקט, והרעיון המוצע בסרט, של "ארכיטקטורה אידיאלית", כלומר בריאתו של עולם שייראה מציאותי ממבט ראשון, אבל למעשה משוחרר מכל המגבלות של העולם האמיתי (חוקי שימור, ועדות מחוזיות, דרישות מסחריות של יזמים וקבלנים, כוח הכובד) היא רעיון מפתה למדי. למעשה, יש אפיק אקדמי של "אדריכלות תיאורטית" או "אדריכלות קונספטואלית", של מתכננים שחושבים על אדריכלות, כשהיא מנותקת ממגבלות של זמן ומקום, ומתייחסים לתכנון כאל עניין תיאורטי לחלוטין.

ו.

"מטריקס" החדיר לנו את הרעיון שבכל פעם שאנחנו חווים דז'ה-וו זה אומר שיש איזשהו באג במטריקס, או שמישהו עשה איזושהי מניפולציה בתוכנה שמפעילה את החיים שלנו שגרמה לנו לחוות/להרגיש דברים שכבר ראינו/חווינו אבל בלי לזכור מתי/איפה. "התחלה" עושה אותו דבר עם השיר "אני לא מתחרטת על דבר" של אדית פיאף. מעתה, בכל פעם שנשמע את השיר הזה, נתחיל להרהר האם מישהו מעולם העליון מאותת לנו שה"בעיטה" תכף מגיעה. והאם יש קשר בין הבחירה בשיר הזה ובין העובדה שאת מאל, אשתו של קטב, מגלמת מריון קוטיאר, שזכתה באוסקר על גילומה את אדית פיאף? כלומר, האם זה רק צירוף מקרים הוליוודי משעשע, או שיש כאן גם איזשהו דיון פנים-קולנועי שמשתמש גם בשחקנים ובדמויות הקולנועיות המצטברות שלהם כחלק מאיזושהי תודעה קולקטיבית (טריק שדיוויד פינצ'ר השתמש בו ב"מועדון קרב", עם הדמות של בראד פיט).

1. בעניין אסיפת הנהלת האקדמיה שתתקיים ביום ראשון בנושא "המדריך למהפכה".

אני קצת חוזר על עצמי כאן, אבל הדרך הכי אלגנטית לפתור את סוגיית הזכאות למועמדות היא ליישר קו עם האקדמיות בעולם ולקבוע עוד השבוע שסרט שזכאי להגיש את מועמדותו ל"פרס הסרט הטוב ביותר" הוא סרט שכבר הוצג לפחות שבוע בבית קולנוע מסחרי מרכזי (לא הקרנות סינמטקיות, ולא הקרנות פרטיזניות בבית העם בעפולה) עד יום תחילת ההצבעה לסיבוב הראשון. האקדמיה, אנחנו מבינים, מסרבת לסנן את הסרטים, או אפילו לצפות בהם לפני הקרנתם לחברים. לכן צריך להגיש סרטים מסוננים. כלומר, סרטים שמישהו כבר הביע בהם אמון כלשהו. ואז, אם "המדריך למהפכה" או "שתיקת הארכיונים" זכו לאמונו של מפיץ שהוציא אותם להקרנות מסחריות בבתי קולנוע, הם יכולים להתמודד על פרס הסרט הטוב ביותר. זה לא רק ישמש פילטר לעניין השאלה האם סרט הוא סרט תעודה או סרט עלילתי, שאלה כה מיושנת ולא רלוונטית באקלים הקולנועי העולמי של העשור האחרון, זה גם יהווה פילטר לסרטים הקטנים והזניחים יותר שמשתרבבים בכל שנה לתחרות. כמה סרטים בשנים האחרונות זכו לקבל בהקרנות האקדמיה את ההקרנה הראשונה והאחרונה שלהם ונעלמו מאז? במצב בו יש כ-20 סרטים בשנה, ובמצב בו האקדמיה עצמה לא מצליחה אפילו להגדיר מהו "סרט", יישור קו עם התחרויות בעולם, המתנהלות בין הסרטים שהופצו ולא הסרטים שהופקו, יפתור לא מעט בעיות ויעשה סדר בתחרות.

אם ההנהלה תקבל החלטה כזאת כבר בישיבתה הקרובה, זה יתן מספיק זמן לכל מי שנמצא עכשיו בשלבי הפקה מתקדמים להיערך לקראת התחרות של 2011 ולתכנן יציאה לסביבות מאי-יולי. זה כבר יהפוך את "ארץ בראשית", שמופץ בשבוע הבא בבתי הקולנוע, לסרט שיכול להתמודד על פרס הסרט הטוב, מבלי שיתחילו להתפלפל האם סרט טבע הוא סרט תיעודי או סרט עלילתי או מה.

ואז, כדי לאפשר גם לסרטים קטנים וניסיוניים שלא מצאו הפצה להשתתף בתחרות, יהיה נכון לייסד קטגורייה נוספת, אפילו שתיים במקרה של שנה ברוכה, של "סרט בכורה" או "סרט עצמאי", או "סרט ללא הפצה", ולהחליט מראש שסרט המתמודד בקטגוריה הזאת בשנה אחת, יוכל להתמודד בקטגוריה הראשית שנה אחר כך אם בין לבין הוא יופץ באופן מסחרי.

2. תראו מה מצאתי בביתן פחי הזבל בביתי:

שני כיתובים ציניים מיד חלפו בראשי:

א. אה, אז מכאן קיבלו אנשי יונייטד קינג את הרעיון לתרגם את "La Rafle" ל"נקודת איסוף"?

ב. בו'אנה, אין כבוד לכלום יותר. לפרסם סרט שואה על פחי זבל?

וזה בכלל הזכיר לי ש"נקודת איסוף" הצרפתי כבר עלה להקרנות מסחריות בבתי הקולנוע, אבל אחרי ששמעתי עליו לא מעט תגובות מ-5000 האנשים שראו אותו בבריכת השולטן בערב פתיחת פסטיבל הקולנוע, לא שמעתי מאף אחד שראה אותו בבית הקולנוע מאז. מישהו?

אחרי ארבע סדרות טלוויזיה שזכו לרימייק אמריקאי הגיע תורו של הסרט הישראלי הראשון להיעשות מחדש תוצרת הוליווד (ויה אנגליה). היו ניסיונות בעבר להפוך סרטים ישראליים לאמריקאים. היה פעם דיבור ש"חולה אהבה בשיכון ג'" של שבי גביזון יהפוך לסרט בכיכובו של ג'ון טורטורו; ו"הכוכבים של שלומי" היה אמור להפוך לסרט אמריקאי בהפקת סלמה האייק. אבל עכשיו הדיבורים הופכים למעשים, ושמו של איתן אבן מתנוסס, אחרי שמו של מתיו ווהן ("קיק-אס"), כמפיק של סרט של מיראמקס.

"החוב" שביים אסף ברנשטיין על פי תסריט שלו ושל עדו רוזנבלום, יצא בישראל בנובמבר 2007, נקנה באפריל 2008 על ידי מיראמקס ושנתיים אחר כך מגיע הטריילר הראשון מתוכו, שמסגיר את העובדה שמתיו ווהן (המפיק) וג'יין גולדמן (שותפתו לתסריט) נשארו נאמנים למדי למקור הישראלי (כשאת גילה אלמגור מגלמת כעת הלן מירן). קצת לא חוכמה לשים על ההתחלה קטע מהפסקול של "סולאריס" של סטיבן סודרברג, אבל על קלוז-אפ מרשים של רומי אבולעפיה, זה עובד מצוין. לפני שלוש שנים קראתי ל"החוב" של ברנשטיין/רוזנבלום "חצי סרט מצוין". מעניין איך יהיה הרימייק (שבזכות העובדה שהוא שייך למיראמקס, כלומר שהוא יופץ בארץ על ידי פורום פילם, אנחנו יודעים כבר עכשיו שהוא ייצא בישראל ללא ביקורות בשבוע היציאה וללא הקרנות מוקדמות למבקרים, וגם – יש להניח – עם שם משודרג לעברית. נגיד: "חוב קטלני"?). ג'ון מאדן ("שייקספיר מאוהב") הוא הבמאי. הנה הטריילר:

עכשיו צריך רק לחכות לראות מה יעלה בגורלו של הרימייק המובטח ל"סיפור גדול" של ארז תדמור ושרון מימון.

ואגב, בטריילר הזה נתקלתי הבוקר תוך כדי שאני מנסה לכתוב כמה מילים על סרטו של רון מיברג על אודות אדם ברוך ז"ל, אביו של עדו רוזנבלום. עכשיו אמשיך בכך.