עדכון: יש המון תוספות.
הביקורת על "התחלה", בהמשך. בינתיים, אני כבר פותח את הפוסט ומזמין אתכם להצית את פתיל הדיון במה שהוא, עבורי, כרגע סרט השנה. סרט כה מופתי – עם תסריט אדיר ובימוי פנומנלי, ועם כל כך הרבה עומקים ורבדים.אתם צריכים לרוץ אליו ואז להגיע הנה ולהשתתף בדיון. אני פותח כאן את הפתיל לדיונים עם ספוילרים, כדי שיהיה אפשר לדבר על הסרט מהפריים הראשון ועד הפריים האחרון (ועוצר הנשימה) שלו. אז אם אתם מחפשים המלצות: רוצו. ואז שובו להשתתף בדיון.
קיבלתי אתמול הזמנה לאירוע על פסיכואנליזה ב"מטריקס" וצחקקתי. תוך כמה שבועות הסינמטקים יתמלאו בקורסים על פסיכואנליזה ב"התחלה". ועל אקזיסטנציאליזם. ועל פילוסופיה. ועל מיסטיקה. זה מאותם סרטים שמכילים הכל. "מטריקס" היה כזה, "שמש נצחית בראש צלול" היה כזה. "עיר אפלה" – הסרט הכי דומה לסרט הזה – היה כזה. ו"התחלה" לוקח את כל זה, מערבב, משקשק, מקפיץ, ומכפיל פי חמש. זה מותחן שבנוי על ארבע או חמש שכבות עלילתיות. מותחן שמתרחש בחמישה לוקיישנים סימולטניים, אבל לא לצד זה, אלא זה בתוך זה. מותחן שבכל רגע נתון מחייב אותנו לעבוד באופן מנטלי מועצם ולשאול את עצמנו "רגע, זה אמת או זה חלום?". מותחן שמבוסס על תסריט מקורי, אבל שלמעשה נראה כמו עיבוד לסרט אקשן לכתביו של זיגמונד פרויד "פשר החלומות" ו"טוטם וטאבו", מותחן שנקודת המוצא שלו היא, לפי הניחוש שלי, השיר של אדגר אלן פו, "חלום בתוך חלום" (שתי השורות הראשונות בבית השני הם תיאור מדויק של השוט הראשון בסרט). ואני אפילו מצאתי משהו מספר תהילים בו. לא בטוח שבכוונה, זה פשוט מאותם סרטים שמחזיקים בתוכם המון חוכמה ועושר תרבותי מכל התקופות, כל ההשקפות וכל הדתות (הבודהיסטים יחגגו על הסרט הזה). ומותחן שהוא למעשה סרט סוריאליסטי, שממש כמו "כלב אנדלוסי" הוא כמו אינדקס של חלומות נפוצים: חולמים על מעליות? חולמים שאת נופלים לאחור? חולמים שאתם נמצאים במנהרה צרה שרק הולכת ונהיית צרה יותר וסוגרת עליכם? חולמים שאתם מתים? וכשאתם צריכים לשירותים מתוך שינה, אם אתם חולמים על גשם? הסרט הזה מכיל את כל החלומות הכי ארכיטיפיים (למרבה ההפתעה, חוץ מחלומות מעוף).
ויש עוד דבר שמפליא אותי: במרחק ימים זה מזה ראיתי שני סרטים שמושפעים באופן מופגן מאוד מכתביו של פרויד, ומסרטים סוריאליסטיים. האחד הוא "התחלה", סרט עצום מימדים תוצרת הוליווד. השני… "אנדנטה" הישראלי של אסף תג'ר. מדהים כמה הסרטים האלה שונים זה מזה, ועדיין מכילים כמה רעיונות ממש זהים. כמו "התחלה", גם אנדנטה" עוסק כולו בחלומות. בעתיד בו בני אדם מאבדים את היכולת לחלום, ישנו מפעל אחד שמצליח לכרות חלומות ממוחו של קשיש שעדיין מצליח לחלום ולהקרין אותם לציבור. הרעיון של “שיתוף חלומות”, של אנשים המתקבצים יחד כדי לחוות יחד חלומות כדי לברוח מחייהם, וחלומות כסוג של סם, משותף לשני הסרטים. כך גם העובדה ששני הסרטים מעבדים למסך כמות נכבדת למדי מכתביו של פרויד על חלומות. אך בעוד “התחלה” הוא סרט עם המון עלילה והמון אקשן, “אנדנטה” הוא סרט אבסטרקטי ללא עלילה כלל.
אמשיך לעדכן את הפוסט ברעיונות נוספים, ובביקורת המלאה, בהמשך היום. מכאן, הבמה שלכם.
ואחרי שראיתם את הסרט, הפנו את עכברכם לפוסט הזה, המציע שש פרשנויות מצוינות לסרט (אני תומך בפרשנות מספר 1). ואז עיינו בקומיקס המציג עלילה המקדימה את סיפור הסרט ובו הג'וב לתאגיד קובול, עליו רק מסופר בסרט אבל לא רואים אותו.
עדכון, שישי: הנה הביקורת שלי, ברמה הראשונה, שנכתבה בבולמוס אחר הצפייה הראשונה. אנסה לחפור פנימה בהמשך.
פורסם ב"פנאי פלוס", 21.7.2010
לא יאמן. היו ימים שכדי שבמאי יכתוב ויביים לעצמו סרט סוריאליסטי העוסק בחולמות ושובר בזו אחר זו קונוונציות של עלילה מקובלת הוא יצטרך לעשות את זה באירופה, רצוי בצרפת, בתקציב זעום ולקוות שהוא יהפוך לשיחת היום בפסטיבלים ובסינמטקים. אבל כריסטופר נולן הוא הבמאי הסוריאליסטי הגדול ביותר ימינו ובזכות ההצלחה המסחרית העצומה של סרטיו (בייחוד "האביר האפל") הוא מקבל את הרשות לחלום את סרטיו על קנווס ענק ויקר. וכך הוא יצר את "התחלה", ככל הנראה סרט האוונגארד היקר והעצום ביותר בתבל.
"התחלה" הופך סופית את נולן לאחד הבמאים המדהימים ביותר שפועלים כיום, ולמי שמנהל את הקריירה שלו בצורה מבריקה. בכל פעם שהוא נותן להוליווד את ליטרת הבשר שלה בדמות להיט קומיקס ענק, הוא דורש ממנה שתפצה אותו על כך בדמות מימון לסרט עם תסריט כה מפותל שאין סיכוי שהקהל הרחב (או אפילו מנהל האולפן הממוצע) יצליח להבין שם מי נגד מי. וכך, למעשה, הקריירה שלו היא מעין ריצ'רץ של סרטים: אחרי "באטמן מתחיל" הוא הביא את "יוקרה". אחרי "האביר האפל" הוא הביא את "התחלה". ובזכות העובדה שאולפני וורנר הסכימו לממן לו את "התחלה" – סרט שאהיה מאוד מופתע אם בכלל יכסה את עלותו בקופות – הוא הסכים להתחייב להם לביים סרט באטמן שלישי. מעניין יהיה לראות מה הוא יעשה אחרי זה. כך שלמעשה הקריירה של נולן מתחלקת לשניים: זו של סרטי האקשן שהוא עושה בהזמנת האולפנים, ואלה של הסרטים שהוא יזם וכתב בעצמו. “התחלה" לפיכך ממשיך את הקו שנולן התחיל ב"ממנטו" וב"יוקרה", והוא אף ממשיך את הרעיונות שהוא התחיל שם. ובעיקר השאלה: מה היא המציאות? ב"ממנטו", “יוקרה" ו"התחלה" הגיבור צריך, כמעט בכל רגע, לעצור ולשאול את עצמו מה אמת ומה שקר, או מה אחיזת עיניים, או מה חלום. נולן, במאי שנון שכמותו, עושה שימוש מבריק במדיום הקולנועי שכן השאלות האלה – מה אמיתי ומה שקרי – הם חלק בלתי נפרד מחוויית הצפייה בסרט.
עלילת "התחלה" עשויה להישמע די סבוכה על הנייר, ולמעשה כל תמצות שלה מאבד קצת משלל ההפתעות ושפע הרעיונות שהסרט הזה מכיל. הרעיון הכללי הוא כזה: צבא ארצות הברית פיתח מכשיר בגודל מזוודה שדרכו בני אדם יכולים להתחבר זה למוחו של רעהו ולחלוק יחד חלומות. למעשה, אנשים יכולים לשוטט בתוך החלומות של אלה שהם התחברו לתוכם. וקצת כמו האינטרנט, גם המכשיר הזה עבר משימוש צבאי לשימוש פרטי והפך למעשה להתמכרות כלל עולמית, כמו סם. אנשים מעדיפים להעביר את חייהם בשינה, מחוברים לחלומות של אחרים. וכמו באינטרנט, גם כאן יש האקרים, אנשים שיכולים לפרוץ דרך החלומות אל תוך התת מודע של החולם ולגנוב משם רעיונות. ריגול תעשייתי. את אחד האנשים האלה מגלם ליאונרדו דיקפריו. והוא מקבל עליו משימה אחרת: במקום לגנוב ממוחו של החולם את סודותיו, הוא מתבקש להכניס לראשו רעיון. לתהליך הזה, של השתלת רעיון, הם קוראים "Inception”. ורעיון, מסבירים לנו, הוא הווירוס הכי חזק והכי עמיד, וגם – בנסיבות מסוימות – הכי הרסני. ברגע שמכניסים למישהו רעיון לראש, הרעיון הזה מתפשט ותופס אחיזה במוח ומשתלט על כל בגוף. על כל החיים. ולעיתים, מדביק אחרים. וכך, משוטט הגיבור שלנו, יחד עם הצוות שלו, בתוך מוחו של בעל החלומות, בתוך התת מודע שלו, בתוך עולם הדימויים וההדחקות שלו. אתם מבינים לאן זה הולך? סרט עצום מידות, גרנדיוזי, יקר, עם כוכבים, אפקטים ומוזיקה בומבסטית שכולו עוסק בדבר הכי בלתי מוחשי שקיים: חלומות ורעיונות.
אבל למעשה, מתחת לכל הרעיונות הקצת מבלבלים, למעשה מדובר במותחן היצ'קוקי פשוט וליניארי מאוד: הגיבור וחבורתו רצים נגד השעון כדי לבצע את משימתם. המושג המופרסם של היצ'קוק, “מגאפין", עובד כאן שעות נוספות. מה זה "מגאפין"? היצ'קוק היה מסביר: זה הדבר הזה שכל הדמויות בסרט מנסות להשיג, אבל שלקהל לא באמת אכפת ממנו. למשל, סליל המיקרופילם ב"מזימות בינלאומיות". וב"התחלה", המשימה שלשמה נשכר הגיבור ושבגללה כל העלילה הזאת מתרחשת, כל המרוץ נגד השעון מתחיל, המשימה הזאת היא למעשה הפרט הכי זניח בסרט, התירוץ לקיומו. מה שחשוב זה מה שמעוללת המשימה הזאת לגיבור שלנו. וכאן ליאונרדו דיקפריו, בפעם השנייה השנה אחרי "שאטר איילנד", מגלם דמות שנכנסת לתוך המוח של עצמה, חיה על התפר שבין מציאות להזיה, ומנסה לשחזר לעצמו שוב ושוב טראומה שהוא חווה, ושרודפת אותו.
אז מה היה לנו בינתיים? סרט על חלומות, ומותחן היפראקטיבי בנוסח היצ'קוק. אבל יש יותר. הרבה יותר. כי ממש כמו שהיה ב"יוקרה", גם "התחלה" הוא סרט שלמעשה, אם מביטים בו היטב, כל הזמן חושף את המבנה הצורני והתסריטאי שלו בפנינו. המשימה של הגיבור וצוותו היא לא רק להמציא חלום ולהשתיל אותו במוחו של הנמען, אלא ליצור חלום-בתוך-חלום-בתוך-חלום. אבל אז, הם צריכים להיכנס לתוך חלום רביעי. וכך הסרט עובר מחלום לחלום לחלום, כשבכל רגע מספרים לנו מה צפוי לקרות (שהרי החלומות מתוכננים מראש) ובכל פעם משהו משתבש. המאסטר-מיינד של קונצרט החלומות הזה, הדמות שמגלם דיקפריו, כל הזמן מכין אותנו לקראת מה שעומד לקרות. כך, למשל, הוא מבשר לנו שכדי שרעיון יקנה לו אחיזה עמידה בתוך מוחו של הנמען, הוא צריך להיות מלווה בקתרזיס רגשי. באופן מבריק, הקתרזיס הזה מוגש לנו בצורה מושלמת בסוף הסרט, ואנחנו – מבעד להשתנקות הדמעות – צריכים להיזכר שקתרזיס אכן הובטח לנו. אז במוחו של מי, בעצם, הושתל כעת רעיון? אולנו הנמענים היו בעצם, אנחנו? שהרי הקולנוע, גם הוא סוג של חלום. ואם כך, איזה רעיון הושתל בראשנו? איזה וירוס רעיוני החדירו נולן וצוותו עמוק לתוך התת מודע שלנו כשהוא עטוף בקתרזיס רגשי?
ומסביב לכל זה מרחפת שאלה פילוסופית הרבה יותר גדולה, שכן, בין אם זה "ממנטו" או “האביר האפל”, נולן מתמחה במשחקי מוח פילוסופיים מלאי פרדוקסים. ו"התחלה" ממשיך רעיונות שראינו גם בסרטים כמו "מטריקס", “עיר אפלה" ו"שמש נצחית בראש צלול", כולם סרטים שעוסקים במניפולציה של המציאות באמצעות חדירה לתוך מוח של אדם. “התחלה" לוקח את הרעיון של "שמש נצחית" ומכפיל אותו בערך פי חמש, גם במבנה וגם בגרנדיוזיות העיצובית של עולם החלומות. הוא לוקח מ"מטריקס" את רעיון "הארכיטקט", האיש (או האשה) שבוראים – סליחה, בונים – את העולם המומצא שבו מסתובבות הדמויות. וכאן אנחנו מגיעים לסוגיות הקיומיות שהסרט נוגע בהן. מרגע שהדמויות עוברות מחלום לחלום, ובכל חלום תחושת המציאות נראית אמיתית לחלוטין, אנחנו עוזבים אותם בשלב בו עלינו לתהות: אם הם יצאו מכל החלומות או שם עדיין לכודים בתוך חלום? ומה איתנו? אולי כולנו למעשה מסתובבים בתוך חלום קולקטיבי של מישהו אחר? ואם כן, אז מי הארכיטקט של החלום שלנו? ואם כך, איך מקיצים ממנו? ומה יקרה כשנקיץ ממנו? נולן – שסרטו עמוס ציטוטים ומחוות לכתביו הפסיכואנליטיים של פרויד, לסיפורים של אדגר אלן פו, למיתולוגיה היוונית (המבוך של אריאדנה), לטקסטים האקזיסטנציאליסטיים של סארטר וקאמי ולאמנות סוריאליסטית של דאלי ובונואל – למעשה גם ממחיש פסוק מתהלים בסרטו. בתוך עולם החלום, הוא מסביר לנו, הזמן נע בקצב איטי הרבה יותר. ובחלום בתוך חלום? איטי אף יותר. וזה הרי בדיוק מה שכתב דוד המלך בתהלים: “כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול". מה שלנו נראה כמו אלף שנה, לארכיטקט שלנו זה יום אחד. המקום שבו נולן משאיר אותנו בסוף הסרט – על קו התפר בין יקיצה וחלימה, תלויים בלימבו נצחי של פרשנות ואי ודאות – הופכת את "התחלה" לאחד הסרטים החכמים, העמוקים ומהפכי המוח שנראו כבר, לפחות, אלף שנה. או לפחות מאז אתמול.
==========
עד כאן הביקורת. ומכאן, עוד מחשבות. זכרו: אנחנו נמצאים בטריטוריית ספוילרים.
א.
זוכרים את "מומבסה"? בפוסט ההוא, בו העליתי קטע מוזיקלי של האנס זימר מהסרט, כתבתי שסצינת המרדף במומבסה היא אחת הסצינות הבודדות בסרט שמתרחשת בעולם האמיתי. והוספתי בסוגריים "אולי…". התמונה שנמצאת בראש הדף היא סוג של מפתח מבחינתי. כי אני רואה ב"התחלה", בין השאר, סוג של לקסיקון של חלומות. ואחד החלומות הנפוצים, ככל הידוע לי, הוא חלום "מחילת הארנב", שבו החולם נכנס לאיזור צר – מערה, מחילה, סמטה – ואז הוא מגלה שהיא הולכת ונהיית צרה יותר ויותר ולמעשה כמעט כולאת אותו בתוכה. ובסצינה במומבסה ש רגע כזה, בו קוב רץ לתוך סמטה שהולכת ונהיית צרה. ואז ניזכר שהפעם הראשונה בסרט שבה היינו למעשה בתוך "המציאות" היתה על רכבת. וגם רכבת היא חלום ארכיטיפי (שוב, כניסה לתוך מנהרות). כלומר, גם בפעמים שבהם הסרט אמור להיות בתוך המציאות, גם אז הוא משתמש באוצר מילים ויזואלי של חלומות. מכאן שהחשד מתעורר: האם אין בסרט מימד של מציאות (כשהתשובה האונטולוגית היא: ברור שלא, כי הרי זה רק סרט). התחושה הזאת מתעצמת, בוודאי, כשמגיעים לסצינה האחרונה, שגם היא אמורה להיות במימד המציאות, היקיצה, של הגיבור. כמו שכתבתי לעיל, השוט האחרון רומז לנו שאנחנו צריכים לתהות האם קוב (ואנחנו) נשארנו תקועים בתוך חלום (עדות לכך היא העובדה שילדיו, כך נדמה, לא התבגרו ביום אחד מאז שעזב אותם, כמה שנים לפני כן. ושהם נראים ב"מציאות" בדיוק כפי שהם נראים בחלומותיו). ואם אנחנו מקבלים את הרעיון הזה, השאלה שנשרת פתוחה היא: אם כך, בתוך החלום של מי קוב מסתובב. בשלב הזה, בו אי אפשר להבדיל יותר בין חלומות, מציאות ומשאלות לב, הסרט מתקרב לטריטוריית סטניסלב לם ו"סולאריס".
ב.
אני מתחיל לחשוב על אוסקרים. צוות הסאונד מתחיל את הקמפיין שלו בווידיאו הזה (תודה למשה בתגובות) – שאגב, גם חושף קצת מהאפקטים של הסרט (כמו הסט המסתובב במלון, שנראה כמו העתקה לסט המסתובב של קובריק ב"2001: אודיסיאה בחלל"), אבל אני חושב על עריכה. כריסטופר נולן הוא יוצר שהקאט עבורו הוא אלמנט עלילתי. יודע כל במאי ועורך ש"קאט" מאפשר לנו לעבור זמן ולעבור מקום. נולאן הפך את ה לקונספט המרכזי של סרטיו, בכך שבכל פעם שיש קאט אנחנו צריכים להתחיל לשאול את עצמנו איפה אנחנו על ציר הזמן והחלל. כשם שב"ממנטו" בכל פעם שהיה קאט היינו צריכים לתהות איפה אנחנו על רצף הזמן (קדימה? אחורה?), וכל קאט למעשה עשה לנו איתחול של רמת התודעה שלנו (בדיוק כמו שקרה לגיבור), כך ב"התחלה" כל קאט למעשה מקפיץ אותנו לתוך עולם אחר. זה מגיע לשיא בסיקוונס האקשן הסופי של הסרט, שהוא בעיני גם אחד מסיקוונסי האקשן הגדולים בתולדות הקולנוע לדורותיו – מרגע שהוואן פורץ את גדר הבטחון על הגשר ומתחיל ליפול לעבר הנהר – שבו בתוך מה שאמור להיות שלוש שניות בזמן אמת, נמתח לדקות ארוכות שבהן אנחנו עוברים לתוך ארבעה עולמות נוספים, הנמצאים כמו בוב בבושקה, זה בתוך זה. ובעוד במאי אחר היה מוצא איזשהו אפקט מתוחכם לעבור בין העולמות, נולן עושה את זה בפשטות על ידי קאט. הוא בונה את הסיקוונס הזה באופן דומה לאופן שבו ג'ורג' לוקאס היה עורך את קטעי האקשן שלו בסרטי "מלחמת הכוכבים" (בהשראת קורוסאווה, אגב): שלושה מוקדי אקשן המתרחשים בו זמנית בעולמות שונים, והוא מזפזפ ביניהם. נולאן עושה בדיוק את זה, אבל הפעם אנחנו לא נמצאים בתוך עולמות גאוגרפיים סמוכים, אלא במצבי תודעה שונים, שבכל אחד מהם הזמן מתנהג אחרת. על הסיקוונס הזה לבד אני מהמר שהסרט הזה יזכה באוסקר על העריכה.
ג.
המחשבה שלי ש"התחלה" לא יכסה את עצמו בקופות כבר לא ממש מוכיחה את עצמה. נראה שהסרט עושה כסף נאה. לא "האביר האפל", אבל גם לא "שאטר איילנד".
ד.
הדיונים על חורים בתסריט לא ממש מעניינים אותי. כל מי שנותן לחורים בתסריט להרוס לו את הסרט לא יכול להתקרב לאף סרט של היצ'קוק. ומצד שני, מרגע שמשלימים עם הרעיון שכל הסרט מתרחש בעצמו בתוך חלום, הרי שכל רגעי האי-הגיון, בו אלמנטים "פשוט מסתדרים מעצמם", הם חלק מחוקיות הסרט. ובכל זאת, אני נותרתי עם שאלה אחת: כדי להתחבר לתוך חלומו של הזולת יש צורך במכשיר פיזי בגודל מזוודה שממנו יוצאים צינורות וחוטים המתחברים לוורידי החולמים. כלומר, שבשעה שכל הקיום הפיזי בתוך החלום הוא יציר מוחו של החולם, ולכן אפשר לעשות בו מניפולציות על-טבעיות, כדי להיכנס לתוך החלום צריך מכשיר פיזי שמזרים סם הרדמה ממשי לוורידים ומעביר את המידע בחוטים פיזיים ממוח אחד למוח שני. אז איך בדיוק מכניסים את המזוודה הזאת לתוך החלום כדי ליצור חלום-בתוך-חלום? אבל בגלל הטבע ההיצ'קוקי של הסרט, אני אענה לקושיה שלי בתירוץ: אה, אם כך זה לא מגאפין.
ה.
למרות שמפתה לראות בדמות ה"ארכיטקט" ב"התחלה" וב"מטריקס 3 " סוג של מטאפורה לבורא עולם, הארכיטקטית הפרטית שלי מזכירה לי שלפעמים ארכיטקט הוא רק ארכיטקט, והרעיון המוצע בסרט, של "ארכיטקטורה אידיאלית", כלומר בריאתו של עולם שייראה מציאותי ממבט ראשון, אבל למעשה משוחרר מכל המגבלות של העולם האמיתי (חוקי שימור, ועדות מחוזיות, דרישות מסחריות של יזמים וקבלנים, כוח הכובד) היא רעיון מפתה למדי. למעשה, יש אפיק אקדמי של "אדריכלות תיאורטית" או "אדריכלות קונספטואלית", של מתכננים שחושבים על אדריכלות, כשהיא מנותקת ממגבלות של זמן ומקום, ומתייחסים לתכנון כאל עניין תיאורטי לחלוטין.
ו.
"מטריקס" החדיר לנו את הרעיון שבכל פעם שאנחנו חווים דז'ה-וו זה אומר שיש איזשהו באג במטריקס, או שמישהו עשה איזושהי מניפולציה בתוכנה שמפעילה את החיים שלנו שגרמה לנו לחוות/להרגיש דברים שכבר ראינו/חווינו אבל בלי לזכור מתי/איפה. "התחלה" עושה אותו דבר עם השיר "אני לא מתחרטת על דבר" של אדית פיאף. מעתה, בכל פעם שנשמע את השיר הזה, נתחיל להרהר האם מישהו מעולם העליון מאותת לנו שה"בעיטה" תכף מגיעה. והאם יש קשר בין הבחירה בשיר הזה ובין העובדה שאת מאל, אשתו של קטב, מגלמת מריון קוטיאר, שזכתה באוסקר על גילומה את אדית פיאף? כלומר, האם זה רק צירוף מקרים הוליוודי משעשע, או שיש כאן גם איזשהו דיון פנים-קולנועי שמשתמש גם בשחקנים ובדמויות הקולנועיות המצטברות שלהם כחלק מאיזושהי תודעה קולקטיבית (טריק שדיוויד פינצ'ר השתמש בו ב"מועדון קרב", עם הדמות של בראד פיט).
תגובות אחרונות