26 יולי 2010 | 09:21 ~ 7 תגובות | תגובות פייסבוק

אלן רנה או רנה מגריט

בין כל ה”התחלה” ו”המהפכה” שהעסיקו את הבלוג בימים האחרונים שכחתי לגמרי משני סרטים קטנים אך מרשימים ומומלצים שיצאו גם הם בסוף השבוע האחרון. באופן משונה, הם בעצמם משתלבים באופן מושלם לנושאי השיחה שלנו בימים האחרונים.



“עשבים שוטים”. אלן רנה כבר בן 88 וחלפו למעלה מחמישים שנה מאז שהיה בחוד החנית של הגל החדש הצרפתי. נהוג לפתוח סקירה על רנה באיזכור העובדה שהוא חתום על היצירות פורצות הדרך “הירושימה אהבתי” ו”אשתקד במריאנבד”, אלא שכבר שנים אינו פורץ דרך והוא מביים כמו הקשיש הנחמד מהדלת ממול, שמציע לצופיו ממתקים קלילים וחמודים, ולא יצירות עמוקות ומאתגרות. רנה מביים סרטים בנעלי בית. לעיתים זה חינני, לעיתים זה משעמם אותי למוות. ועל הספקטרום הזה מגיע “עשבים שוטים” שהוא בעיניי הטוב שבסרטיו של רנה מזה שנים. לא שזה אומר הרבה (אני מאלה שלא חיבבו במיוחד את “החיים הם שיר”, הסרט האחרון של רנה שהיה סוג של להיט מקומי), אבל יש בסרט הזה שארם אקסצנטרי חינני, שנעזר בתנופה מרעננת של צילום כמעט קומי בצבעוניותו המופרזת (באדיבותו של אריק גוטייה, מבכירי הצלמים הצרפתיים כרגע). הסיפור, בתמצית, מספר על רופאת שיניים שארנקה נגנב, והגבר שמוצא אותו ומיד – וללא שום הגיון – מתאהב בה. ומה אתם יודעים: ממש כמו ב”יום שלישי, אחרי החגים” – הוא נשוי והיא רופאת שיניים. אבל הכל ממש פחות רציני מהסרט ההוא. הסרט מסופר כמו סדרה של אגדות עם והוא טבול כוחו ברוטב סמיך של קלות דעת ואי-הגיון, עד כדי כך שצריך לשאול האם לא כל הסיפור הזה, ורצף הפעולות המשונות (והמשעשעות) שבעקבותיו – אינן רק פרי דמיונו של הגיבור.




אני חייב להודות שאני כבר שנים די אדיש לאלן רנה, יוצר שבעבר הערצתי. אבל “עשבים שוטים”, הוא שעשוע קולנועי כה חביב, צבעוני וקל דעת, שנשביתי בקסמו החינני. באנגלית הייתי מדביק לסרט הזה את שם התור whimsical (התרגום לעברית, “גחמני”, נשמע שלילי מדי כדי להתאים). וכפי שהתקציר הנ”ל רומז, לפחות באופן בו אני ראיתי אותו, באופן משונה, גם הסרט הזה איכשהו מתחבר ל”התחלה”. כי עד מהרה בו, למעשה כבר מהסצינה הראשונה, אי אפשר שלא לתהות האם כל הסרט הזה אינו מתרחש למישה בתוך מוחו/דמיונו של הגיבור ולא בעולם המציאותי. או שהעולם של רנה כבר מזמן איבד קשר למציאות, והוא עולם של קולנועיות טהורה. וצריך לזכור: בכל הקשור בחלומות/זכרונות/תודעה, רנה היה שם קודם. כשדיברתי על “התחלה” הזכרתי גם את הסרט הישראלי “אנדנטה”, שגם הוא מתרחש כולו בין חלומות וזכרונות. “אנדנטה” מכיל כמה ציטוטים מפורשים בדיאלוגים גם ל”הירושימה אהבתי” וגם ל”אשתקד במריאנבד”. ובאופן עקיף – אולי רק בגלל הנושא – אפשר למצוא חיבור גם בין “התחלה” וביניהם. וגם “עשבים שוטים”, כמו “התחלה”, עושים שימוש בעולמות הוויזואליים הסוריאליסטיים של האמנות הפלסטית: רנה מגריט ומ.ק אשר. שני סרטים כה שונים, ועדיין שניהם ניזונים מנקודת מוצא תרבותית זהה. פרדוקס. אז כן, פתאום כל הסרטים נראים לי כמו “התחלה”. אבל כן, השאלה האם ייתכן שכל הסרט הוא רק תיאור של דמיון גיבורו במקומה: כי גם “עשבים שוטים” הוא סרט שרוח שטות סוריאליסטית שורה עליו. לרגעים זה חינני מאוד.



ולמרות שאני לא חסיד גדול של ראיונות אימייל, ההתכתבות הדוא”לית בין אורי קליין לאלן רנה שפורסמה ביום שישי ב”גלריה” היתה חומר קריאה משובח.




“אף אחד לא שמע על חתולים פרסיים”. אני לא נשפך מהסרט הזה כעמיתיי, למרות שאכן קשה לעמוד בקסמו. סרט אנדרגראונד סינמסקופי המתעד את סצינת המוזיקה המחתרתית בטהרן מצליח להקסים בעיקר בזכות ההבנה שהנוער בטהרן והנוער בתל אביב למעשה חולמים על אותם דברים. וכך גם הקולנוענים. וזה רק הממסד שמנסה להצר את צעדיהם. באירן, זה הממסד שאסר על הבמאי בהמן גובאדי (או שמא בחמן קובאדי) לצלם, ואחרי שצילם ללא אישור נאלץ לגלות מארצו ולחיות בעירק (גובאדי, כורדי במוצאו, חי על התפר שבין אירן, עירק וטורקיה, שם גם התקיימה עלילה סרטו הקודם “צבים יכולים לעוף”). אפילו עבאס קיארוסטמי, בחיר במאי אירן כיום, יצא נגד הסרט ונגד דמויותיו שרק רוצות לברוח מאירן ולהשיג אשרות יציאה מזויפות כדי לברוח. ואם היה הסרט מופק בישראל בוודאי היו קמים קולות שיבקשו למנוע ממנו להתחרות על פרסט הסרט הטוב ביותר, שכן קשה להכריע בדיוק האם הסרט תיעודי או עלילתי. כל הדמויות בסרט, כולל הבמאי, מופיעים בסרט בשמותיהם האמיתיים, כל הלהקות מנגנות לטובת הסרט בקטעי הופעה תיעודיים, אבל הסרט בנוי לפי מבנה עלילתי שבוודאי מושפע מאירועים אמיתיים, אבל לא לוכד אותם בזמן אמת. תיעודי או עלילתי?


 

וכך, הדיון לגבי “מהו סרט עלילתי ומהו סרט תיעודי”, שהתנהל באחרונה בארץ אפרופו הסרט “המדריך למהפכה”, מקבל חיזוק בעת הצפייה ב”אף אחד לא שמע על חתולים פרסיים”. הבמאי מופיע בסרט בשמו (אבל בתור מפיק מוזיקלי) ושני גיבורי הסרט מגלמים פחות או יותר את עצמם והם משוטטים ברחבי טהרן ומתעדים הופעות אמיתיות של להקות אינדי פופ ורוק אירניים הפועלים בלי אישור מתחת לרדאר הצנזורה. וכזה בדיוק הוא גם הסרט: הפקת גרילה מהירה שצולמה ללא תקציב רשמי וללא אישורים במשך 17 יום, כדי להנציח את סצינת המוזיקה המאוד מערבית הפועלת בטהרן כיום. סוף הסרט מסגיר את העובדה שיש כאן עירבול די מתוחכם – ודי אופנתי – בין אמת ובדיון, ושאת הקטעים התיעודיים השיחלו לנו על מחרוזת מתוסרטת היטב. אבל בדרך קיבלנו צצה פופית וקליטה למדי שמסגירה שגם באירן, צעירים בסך הכל רוצים לחיות בשלום ובשקט ולעשות את המוזיקה שהם שומעים בסתר בנגני האם.פי3 שלהם. טהרן ותל אביב מעולם לא נראו, או נשמעו, דומות כל כך.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נושאים: ביקורת

7 תגובות ל - “אלן רנה או רנה מגריט”

  1. עדן 26 יולי 2010 ב - 11:41 קישור ישיר

    סרט על שמאלנים שרוצים לברוח מהמדינה בגלל המשטר המדכא ? נראה לי שאם הוא היה מופק בישראל היו קמים קולות אחרים מאלו שמתעסקים בסוגיית עלילתי או דוקומנטרי.

  2. איתן 27 יולי 2010 ב - 7:08 קישור ישיר

    “חתולים פרסיים” – איזה סרט גרובי! אחלה מוזיקה, מלווה בסוג של וידאו-קליפים הבנויים מצילומים של חיי היום והלילה הגבוהים והנמוכים של טהרן. אין ממש סיפור, אבל יש אחלה עריכה, אחלה צילום, אחלה הומור, וגם כמה קטעים דרמטיים מאוד אפקטיביים (דווקא בגלל הצמצום שבהם). אחלה סרט.

    ראיתי אתמול גם את סרט הפתיחה של שבוע הקולנוע הספרדי בסינמטקים:

    ” 13 ורדים”
    איזון קוסמי. אם רואים סרט אחד טוב ביום, הסרט השני צריך להיות לא טוב. ככה זה. ו” 13 ורדים” הוא סרט מאוד לא טוב.
    נראה לי שהאנשים היחידים שייתרגשו מהסרט הזה הם אנשים שלא ראו סרט מימיהם. ” 13 ורדים” הוא כמו קטלוג של כל הקלישאות הקולנועיות לדורותיהן. סיפור כליאתן, שפיטתן, והוצאתן להורג של 13 נשים בספרד של 1939 מוגש בצילום בתנועה חלקה בצבעים צהובים וחמים, בסטים גדולים עם הרבה ניצבים, ובעיקר עם כינורות שעולים במקומות הנכונים בשביל לגרום לך לבכות בכוח – כל אלה יוצרים סרט מיושן מאוד, ובעיקר מלאכותי מאוד. לסיפור ההסטורי הזה הגיע במאי עם קצת יותר דמיון.
    והסוף – תיאור גזר הדין נמשך ונמתח על פני כחצי שעה א-ר-ו-כ-ה ובלתי נסבלת. מומלץ להימנע.

  3. ניר נ. 27 יולי 2010 ב - 7:55 קישור ישיר

    איתן…אוי ואבוי לנו…

  4. web analytics 7 דצמבר 2010 ב - 7:55 קישור ישיר

    Buddy the spam here will drive me spastic! Do something about it!

  5. Ferry pour la Grece 27 ינואר 2011 ב - 23:59 קישור ישיר

    Thanks pal. It was interesting hearing

  6. Jayna Koen 4 פברואר 2011 ב - 2:14 קישור ישיר

    You really make it seem so easy with your presentation but I find this matter to be really something that I think I would never understand. It seems too complex and extremely broad for me. I’m looking forward for your next post, I’ll try to get the hang of it!

  7. Judy Nowakowski 7 פברואר 2011 ב - 4:05 קישור ישיר

    Thanks for taking the time to share this, I feel strongly about it and love reading more on this topic. If possible, as you gain knowledge, would you mind updating your blog with more information? It is extremely helpful for me.


השאירו תגובה