למי שמגיע רק היום לירושלים, הנה המלצות אחרונות לסוף השבוע, וגם אזהרה אחת.
פורסם ב"פנאי פלוס", 14.7.2010
"רסטרפו", סבסטיאן ג'אנגר יונגר וטים התרינגטון
סוף השבוע בפסטיבל ירושלים יציג לא מעט הקרנות חוזרות לכמה מהסרטים היותר מדוברים שהוקרנו בימים האחרונים בירושלים. מעין "מיטב הלהיטים". ואחד הבולטים שבהם, שזוכה בצדק ללא מעט הקרנות חוזרות, הוא הסרט התיעודי "רסטרפו", שמגיע לירושלים כשהוא כבר מעוטר בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר מפסטיבל סאנדאנס האחרון. לכאורה, תקציר הסרט לא אמור להוות פיתוי גדול מדי עבורכם לטרוח ולצפות בו. שוב סרט על המלחמות האמריקאיות העכשוויות? ואכן, נדמה שסרטי התעודה האמריקאים בחמש השנים האחרונות הוצפו ביצירות העוסקות בצדדים שונים של המלחמה האמריקאית. על פי רוב אלה סרטים פוליטיים מאוד, כמו "טקסי לצד האפל" של אלכס גיבני או "אין סוף באופק" של צ'רלס פרגוסון, שמציגים את רצף ההחלטות הפוליטיות והצבאיות השגויות קצרות הרואי, ולעיתים פשוט מטופשות, שהובילו לברדק הבלתי נגמר של ההסתבכות האמריקאית בעירק. ולעיתים, אלה סרטים שמציגים את המלחמה מנקודת מבטו של החייל בשטח. אלה הסרטים שהלכו ונהיו יותר ויותר פופולריים בשנים האחרונות, לא מעט בזכות העובדה שציוד הצילום המקצועי הצטמק וקולנוענים יכלו לספק לחיילים בחזית מצלמות קטנות, או להסתמך על הצילומים הפרטיים שחיילים צילמו את עצמם בזמן שירותם הצבאי. כזה היה, למשל, הסרט "Gunner's Palace” מלפני כשש שנים, שהיה הראשון מבין סרטי התעודה על עירק, שהשתמש בצילומים שצילמו החיילים עצמם בשטח. הקולנוע העלילתי מיד הלך בעקבות המגמה הזאת. ב"עמק האלה" מנסה טומי לי ג'ונס להתחקות אחר מעשיו של בנו בעירק, באמצעות קטעי וידיאו שהוא צילם עם חבריו בזמן השירות. הסדרה "דור מזוין" ואחריה הסרט "מטען הכאב", ניסו לשחזר באמצעים עלילתיים, את התחושה של צפייה בסרט המתרחש ממש בקו האש, כאילו מדובר בסרט תיעודי לכל דבר. עד כדי כך היתה רבת האמינות של הסרטי האלה ששמעתי דיווח של חייל המשרת בשטחים וראה את "מטען הכאב" ואמר: “הם קלעו בול. זה בדיוק כך".
הסרט "רסטרפו" ממשיך את הקו הזה: בחלקו, יוצריו נצמדו למחלקת חי"ר אחת של צבא ארצות הברית, ובחלקו הוא עושה שימוש בצילומים שערכו החיילים עצמם. התוצאה היא פרופיל אינטימי למדי של חבורת חיילים במשך שהנה שלהם על מוצב נידח באפגניסטן.
מישהו שמע על עמק הקורנגל? דיווח בחדשות אולי? מתברר שמדובר באחד ממוקדי הלחימה הקטלניים ביותר מבין כל החזיתות שבהן נלחמת עכשיו אמריקה נגד הטרור. “רסטרפו" מצטרף למחלקה אחת כשהיא מגיע לתפוס את הקו בעמק הקורנגל, שם יש התבצרות מאסיבית של לוחמי טאליבן. זמן קצר אחרי שהם הגיעו, המטירו לוחמי הטאליבן על החיילים לא מעט קליעים ופצמ"רים ואחד מהם, טוראי דוק רסטרפו, נהרג מהאש. מפקד החטיבה, שהחליט שהוא לא מוכן לנהל שגרה של ירי מצד הטאליבן, החליט לעשות מעשה נועז: באישון לילה יצאה מחלקה לתוך ההרים והקימה מוצב קדמי, עמוק בתוך שטח הטאליבן, על פסגת הר עם נקודת תצפית מצוינת אל העמק. הם העניקו למוצב הזה את השם רסטרפו, על שמו של חברם שנהרג.
מה שקורה מרגע זה הוא כמו גרסה אמריקאית מדויקת ל"אם יש גן עדן" של רון לשם, או גרסתו הקולנועית: "בופור" של יוסף סידר. החיילים האלה מבודדים על לב הר, אף אחד מהם לא באמת יודע למה הוא שם. הם יוצאים לפטרולים בנופים מרהיבים – פסגות הרים, ונחלים מפכים – ובין לבין הם צריכים להתמודד עם ממטרי אש, ועם העובדה שהם צריכים להשיב אש לעבר רוחות רפאים.
ממש כמו שהיה ב"בופור", גם כאן אנחנו לא רואים בשום שלב את האויב. מול מי הם נלחמים. מה הוא רוצה מהם. רגעים של שגרה והווי – חיילים משתזפים, או מתפרקים מהמתח בריקודים לצלילי נגן אם.פי3 – מתחלפים מהר ברגעים של אימה וחרדה כשפתאום נפתחת אש שנראית רנדומלית לכיוונם. אבל גם זה הופך לשגרה, כמעט ריטואל, ופינג-פונג היריות בין המוצב לבסיסי הטאליבן שברכס ממול גם הוא כבר הופך לעניין שהחיילים כבר עושים עם נעלי בית.
בין לבין, משלבים הבמאים ראיונות עם החיילים, שצולמו בשלב מאוחר, כשכבר עזבו את אפגניסטן והוצבו בבסיס צבא ארצות הברית באיטליה. הראיונות, המצולמים מאוד מאוד בתקריב, גם משלימים פערים ופרטים בכרוניקה שלא נלכדה על ידי המצלמות, אבל בעיקר מאפשרים הצצה לעולם הרגשי של החיילים, והתובנות שלהם אחרי שנה בקו האש. שנה שבה כמה וכמה מחבריהם למחלקה נהרגו, וכמה מהם נפצעו.
בימים האחרונים מתנהל דיון סביב הסרט הזה בתקשורת האמריקאית (הסרט יצא להקרנות מסחריות באמריקה בשבועות האחרונים). מצד אחד, יש את אלה המצדדים בסרט, ממש כמו חבר השופטים בפסטיבל סאנדאנס, שרואים לא רק חשיבות אלא גם הישג, כשהקולנוע מצליח לעשות פומבי לחלקים מהמציאות שבדרך כלל נמצאים מחוץ לטווח הראייה שלנו. אבל נשמעים גם קולות אחרים שטוענים שסרט שיוצריו או גיבוריו למעשה יצרו כאן סרט פרו-מלחמה, ושהם לא אומרים בצורה מפורשת שהמלחמה באפגניסטן היא דבר רע ומגונה. זו בעיני גישה כה שמרנית מבחינה קולנועית קודם כל, כי היא מתעלמת מהעובדה ש"רסטרפו" הוא קודם כל סרט מלחמה מצוין – מותח ומטלטל מבחינה קולנועית. ושנית, כי היא דורשת מסרט תיעודי שיגיד דברים שאף אחד לא מצפה מסרט עלילתי להגיד. למשל, את הסאבטקסט.
"רסטרפו" הוא סרט על השלכות. מה ההשלכות של החלטת הממשל והצבא האמריקאי לשלוט באפגניסטן? שליחתם של חיילים צעירים לאיזורים נידחים בעולם שאין להם באמת שום מושג למה הם נמצאים שם, ואיך הנוכחות שלהם שם למעשה מיטיבה את מצבה הבטחוני של אמריקה. וההשלכות של הנוכחות שלהם שם? מוות. המון מוות. וברגע שהסרט לא מפנה את מבטו מהמוות שהמלחמה גובה, אי אפשר לראות בו סרט פרו-מלחמתי. מצד אחד, מותם של החיילים האמריקאים, שעם חלקם אנחנו כבר די מיודדים ככל שהסרט נמשך. ומצד שני, מותה של האוכלוסיה המקומית, שנקלעת באש הצולבת בין המוצבים. באחת האפיזודות המרכזיות בסרט מחליט מפקד החלקה לצאת לעוד מבצע נועז, עמוק יותר לתוך שטח הטאליבן, ולכבוש עוד מוצבים שלהם. לחיילים על הקרקע יש גיבוי מצד מסוקי ומטוסי קרב, ואז אנחנו נכנסים איתם לתוך בית מופצץ באחד הכפרים, אבל במקום מוצב טאליבן אנחנו מוצאים משפחה מתייפחת שמחזיקה תינוק שנהרג בהפצצה. החיילים עצמם מבולבלים. הם בעצמם לא בטוחים שמא האם הטאליבן משתמש באזרחים כמגן אנושי, או שאולי האזרחים האלה הם-הם תומכי הטאליבן, או שהם פשוט טעו, והפציצו את הבית הלא נכון. כלום לא ברור להם. חוץ מדבר אחד: הם באו להרוג טרוריסטים ולבסוף הרגו ילד. וזה, מודה אפילו המפקד שלהם, נשאר על מצפונם.
הדבר המקסים – מבחינה דרמטית וקולנועית – ב"רסטרפו" הוא האופן שבו הסרט ממחיש עד כמה שהחיים יכולים להיראות כמו קלישאות. כשב"בופור" הופיעה סצינה שבה אחד החיילים שר שיר נוגה, אנחנו מתרגשים, נקשרים אליו, ואז חווים אובדן רגשי עז כשבאחת הסצינות הבאות הוא מוצא את מותו, רבים ציינו שמדובר בקלישאה. כלומר, רגע קולנועי צפוי, קל מדי, שראינו כבר כמותו. כלומר, מניפולציה. כלומר, לא אמין. והנה, “רסטרפו" מראה עד כמה החיים הם קלישאתיים כאלה, ושגם החיים עצמם כנראה לא ממש אמינים. הסרט מכיל סצינה כמעט זהה (וזה מדהים, כי ויזואלית יש המון המון בין שני הסרטים, מה שבמרחק שלוש שנים – וכמי שעולם לא היה במוצב לבנוני – גורם לי להתפעל כפליים מהאמינות הגבוהה שהיתה ב"בופור").
אבל יותר משהסרט עוסק בסוגיה הפוליטית "האם מלחמה זה דבר טוב או רע", הוא עוסק בטבע האדם. כמו סרט מלחמה אמיתי, הוא מציג בפנינו גלריית דמויות שכל אחת מתייחסת אחרת לסיטואציה שבה הם לכודים, שמשלבת בין סוג של התפעמות (מהנוף, וגם כי אני מניח שחיילי חי"ר אוהבים את האקשן) ובין פאניקה אמיתית, של מגע נדיר ויומיומי עם מוות, שאין לו הסבר או תכלית ברורה. אחד החיילים בסרט מספר בסרט, למשל, איך הוא הגיע להיות חייל באחד המקומות הכי מסוכנים בעולם. פשוט: הוריו היו מין היפיים שעד גיל 13 לא הירשו לו לשחק בצעצועי מלחמה, לא באקדחים, לא רובים, אפילו לא בברווזים משפריצי מים שאפשר להחזיק כמו אקדח, ובוודאי שלא במשחקי וידיאו ומחשב אלימים. וכל הרצון הילדותי שלו לפרוק קצת אלימות באמצעות משחק נותר עצור בתוכו. ואת המונולוג הזה הוא אומר בזמן שאנחנו רואים אותו מתחזק ואז יורה בחתיכת מיני-תותח מסיבי. כך שמי שציפה שהסרט הזה יהיה מניפסט פוליטי שצועק בכל רגע "די למלחמה" והתאכב, זה רק כי לפעמים שוכחים שקולנוע במיטבו הוא זה שלא מתעסק בפוליטיקה אלא בבני האדם, ולמעשה צועק, “הידד החיים".
===============
"דוקטרינת ההלם", מייקל ווינטרבוטום ומט ווייטקרוס
לעומת ההתלהבות שלי מ"רסטרפו", אני חייב לבטא אכזבה מול סרט תיעודי נוסף שמגיע לירושלים אחרי הקרנתו בסאנדאנס: “דוקטרינת ההלם", העיבוד של מייקל ווינטרבוטום (יחד עם מט ווייטקרוס, שהיה גם שותפו לבימוי "הדרך לגואנטנמו") לספרה של נעמי קליין באותו שם. אם הבנתי היטב, קליין מציגה בספרה איך התורות הכלכליות של מילטון פרידמן, שזכו לזלזול רב בתחילה ולבסוף זיכו אותו בפרס נובל, הפכו למעשה לדוקטרינה הכלכלית השלטת באמריקה ובאנגליה מתחילת שנות השמונים. הבעיה, מראה קליין, היא שהתיאוריה שלו אינה רק יוצרת סוג אגרסיבי במיוחד של קפיטליזם – שדואג לריסוק ועדי העובדים ולהפרטה של כל משאבי המדינה – אלא שזו מדיניות שלמעשה יוצרת סוג של דיקטטורה. למעשה, המדינה הראשונה שיישמה את התיאוריות הכלכליות של מילטון פרידמן היתה צ'ילה של תחילת שנות השבעים, תחת הדיקטטורה של פינושה. אותו פינושה שהיה חבר קרוב של מרגרט תאצ'ר, שאז יישמה את הדוקטירנה הזאת באנגליה בימיה בשלטון. מה שעוזר לשלטון להחדיר לתוך הציבור את סוג הכלכלה הזה, הוא הסתמכות על איזושהו משבר או אסון. במקרה של תאצ'ר זו היתה מלחמת פוקלנד. הקפיטליזם הזה, טוענת קליין, סופו בהתרסקות קולוסלית, כמו זו שראינו לפני שנתיים.
כמו רבים, גם אני התעצלתי לקרוא את ספרה של קליין (שתורגם לעברית) וקיוויתי שהסרט יחסוך לי את המאמץ. אלא שווינטרבוטום ושות' לקחו דרך לא ממש קולנועית: הם צילמו את קליין מרצה ברחבי אמריקה ושוטחת את טענותיה, ומלווים אותה במה שנראה כמו סוג של מצגת של תמונות וקטעי וידיאו המספרים מה קרה. זה די בהיר בסך הכל, אבל לארק שזה לא קולנועי – מכאן, שזה באמת רק פרזנטציה לעצלנים – אלא זה בעיקר מאוד לא כריזמטי. והכי חמור: כשכמות כל כך עצומה של חומר מוגשת בפנינו ברצף מסחרר של מידע בלי עיבוד כלשהו, המוח תחילה מנסה לקלוט, אבל אז גם מתחיל לדחות. הכל מתחיל להיראות כמו סוג של טיפול בהלם, התפוז המכאני האנטי-קפיטליסטי שמנסה לשטוף את מוחו בדיוק באמצעים האודיו-ויזואליים שקליין טוענת שמשטרים טוטליטריים משתמשים בהם כדי לחקור, לענות ולשטוף את מוחם של מתנגדי המשטר. לא נעים.
=============
"לב לא שפוי", סקוט קופר
מול כל הסרטים הזרים, התעודיים והניסיוניים שאתם מדמיינים שמוקרנים בפסטיבלי קולנוע צץ לפעמים סרט אחד שנראה שהוא הכי לא מתאים לשם, הכי לא פסטיבלי. וכך תמצאו בפסטיבל ירושלים את אחד הסרטים היפים והמרגשים שראיתי השנה: “לב לא שפוי" של סקוט קופר. סרט אמריקאי קטן, מוזיקלי, עלילתי. אבל הסרט המקסים הזה נגנז על ידי מפיציו בארץ, והקרנותיו בירושלים היא הזדמנות שלא כדאי להחמיץ לראות אותו על מסך גדול ועם סאונד הגון. למה לא הופץ? תהרגו אותי אם אני מבין. הרי זה הסרט שעליו זכה ג'ף ברידג'ס באוסקר השנה (והסרט זכה באוסקר נוסף על השיר). ויש בו את מגי ג'ינלהול. ואת קולין פארל. וכמה מהקטעים המוזיקליים היותר סוחפים שנראו באחרונה בקולנוע. ועדיין גנוז. למה? אולי כי זה סרט על זמר קאנטרי, והמפיצים בארץ כנראה לא אוהבים מוזיקת קאנטרי.
ב"לב לא שפוי" מגלם ברידג'ס זמר קאנטרי אלכוהוליסט ומזדקן בשם באד בלייק. באד (Bad) מלשון רע. הכל מקולקל אצלו. תהילתו מאחוריו, והוא מופיע בבארים קטנים ונידחים. כשהוא פוגש עיתונאית בעיתון מקומי (ג'ילנהול), נדמה שמסלול חייו עומד סוף סוף להשתפר, אחרי שנים של הידרדרות ודעיכה.
דז'ה וו. סרט על זמר קאנטרי אלכוהוליסט שמתאהב באם חד הורית? הרי כבר היה אחד כזה, ב-1983. קראו לו "רגעים קטנים של חסד" שביים ברוס ברספורד על פי תסריט מקסים של המחזאי הורטון פוט. רוברט דובאל הופיע בתפקיד הראשי, שר בעצמו את השירים וזכה על זה באוסקר. וב"לב לא שפוי"? שוב, השחקן הראשי שר בעצמו את השירים וזוכה באוסקר. ומה אתם יודעים: אפילו רוברט דובאל צץ בסרט לתפקיד (והוא אפילו שר קצת). וחכו, יש עוד: דובאל הוא אפילו אחד ממפיקי הסרט. סקוט קופר, שחקן בדרך כלל שכתב את התסריט וביים כאן את סרטו הראשון, לא מסתיר מאיתנו, כבר בהתחלה, שהוא מודע לכך שהוא משוטט בטריטוריה של ענקים. כבר בסצינה הראשונה כשבאד בלייק מגיע להופעתו הראשונה בעיירה נידחת, הוא מגלה שהיא תתקיים באולם באולינג. ג'ף ברידג'ס? עם כוסית משקה תמידית ביד? עם זקן ושיער ארוך ולבוש מרושל? באולם באולינג? הראש של כולנו מאותת: “ביג לבובסקי". וזו גם שורת הדיאלוג הראשונה שנאמרת בסרט מפיו של הגיבור: “פאקינג אולם באולינג". וברגע שיש לנו בראש גם את "ביג לבובסקי", בתור אחת הדמויות הכי מזוהות עם ברידג'ס, ואת "רגעים קטנים של חסד", כאחד הסרטים המפורסמים על זמרי קאנטרי שנשרפו בדרך, אפשר להפנים שכנראה במידה מסוימת על כך הסרט, על אי יכולתו של הגיבור להתמודד עם המטען שהוא עצמו סוחב על עצמו, עם העובדה שהוא חתום על קלאסיקות, אבל שהעולם גם המשיך הלאה, והשאיר אותו מאחור. מרגע שהסיטואציות הבסיסיות מונחות – סיפור אהבה מהוסס עם אשה הצעירה ממנו, הצעה עסקית מזמר מצליח שהתחיל כבן טיפוחיו, ומצב בריאותי מידרדר בשל שנים של אלכוהוליזם – קל להתחיל לנחש באילו נתיבים הסרט ינוע. לכן קופר מבסס בתבונה את הלב של הסרט על השירים. קצת כמו מיוזיקל, בכל פעם שהגיבור מתקשה לבטא את עצמו מבחינה רגשית אנחנו עוברים לסצינת הופעה בה הוא שר. אנחנו גם יודעים שכל השירים שלו הם מפעם. הוא כבר לא מסוגל לכתוב שירים חדשים. הרגש והיצירתיות חסומים. הסרט, המלווה את הניסיון שלו לכתוב שיר חדש ראשון אחרי שלוש שנות בצורת, מלווה את ההתפכחות שלו ואת ההתעוררות הרגשית שלו, אבל גם את ההבנה שיכול להיות שהכל מחזורי וכל הטעויות שהוא עשה, אולי עוד ישובו, שוב ושוב, גם אם לרגע נדמה שהוא התגבר עליהם. המפגש הזה בין המוזיקה ובין ההתייחסות המודעת לקולנוע – כאילו השחקנים לוהקו על פי תפקידי העבר שלהם – כמו גם העדינות והרוך של המשחק והצילום, הופכים את "לב לא שפוי" לסרט פשוט נפלא.
נ.ב:
צירוף מקרים או שזה מכוון? הערב הציג ג'קי לוי את "ביג לבובסקי", בהקרנת חוצות בגן העצמאות. מי שרואה את "ביג לבובסקי" בחמישי ואת "לב לא שפוי" בשבת, עשה לעצמו פסטיבל ג'ף ברידג'ס לא רע בכלל.
נ.ב2:
ובכלל, רוחם של האחים כהן מרחפת מעל הפסטיבל. "לב לא שפוי" קורץ ל"ביג לבובסקי". "אשה, אקדח ודוכן נודל" הוא רימייק (צעקני, אבל צבעוני מאוד) ל"רציחות פשוטות". ו"הבית האפל" מוגדר בתוכנייה כמעין "פארגו" פולני.
נ.ב3:
הנה השיר שזכה באוסקר מתוך הסרט (ריאן בינגהם וטי-בון ברנט כתבו, אותו טי-בון ברנט שהיה אחראי למוזיקה בפסקול "אחי, איפה אתה" של… האחים כהן). לחצו על הלינק להפעלת הנגן:
The Weary Kind מתוך "לב לא שפוי"
תגובות אחרונות