היום בסביבות 17:00-18:00: הכרזת הזוכים בפרסים בפסטיבל ירושלים. מקווה להצליח לעדכן כמה שיותר קרוב לזמן אמת. בידקו כאן. אני מהמר ש"הדקדוק הפנימי" יזכה בפרס הסרט, "המשוטט" יזכה בפרס סרט הביכורים, "71 מטר מרובע" יזכה בפרס הסרט הקצר ו"שתיקת הארכיון" יזכה בפרס הסרט התיעודי. יש למישהו הימורים אחרים?
למי שמגיע רק היום לירושלים, הנה המלצות אחרונות לסוף השבוע, וגם אזהרה אחת.
פורסם ב"פנאי פלוס", 14.7.2010
"רסטרפו", סבסטיאן ג'אנגר יונגר וטים התרינגטון
סוף השבוע בפסטיבל ירושלים יציג לא מעט הקרנות חוזרות לכמה מהסרטים היותר מדוברים שהוקרנו בימים האחרונים בירושלים. מעין "מיטב הלהיטים". ואחד הבולטים שבהם, שזוכה בצדק ללא מעט הקרנות חוזרות, הוא הסרט התיעודי "רסטרפו", שמגיע לירושלים כשהוא כבר מעוטר בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר מפסטיבל סאנדאנס האחרון. לכאורה, תקציר הסרט לא אמור להוות פיתוי גדול מדי עבורכם לטרוח ולצפות בו. שוב סרט על המלחמות האמריקאיות העכשוויות? ואכן, נדמה שסרטי התעודה האמריקאים בחמש השנים האחרונות הוצפו ביצירות העוסקות בצדדים שונים של המלחמה האמריקאית. על פי רוב אלה סרטים פוליטיים מאוד, כמו "טקסי לצד האפל" של אלכס גיבני או "אין סוף באופק" של צ'רלס פרגוסון, שמציגים את רצף ההחלטות הפוליטיות והצבאיות השגויות קצרות הרואי, ולעיתים פשוט מטופשות, שהובילו לברדק הבלתי נגמר של ההסתבכות האמריקאית בעירק. ולעיתים, אלה סרטים שמציגים את המלחמה מנקודת מבטו של החייל בשטח. אלה הסרטים שהלכו ונהיו יותר ויותר פופולריים בשנים האחרונות, לא מעט בזכות העובדה שציוד הצילום המקצועי הצטמק וקולנוענים יכלו לספק לחיילים בחזית מצלמות קטנות, או להסתמך על הצילומים הפרטיים שחיילים צילמו את עצמם בזמן שירותם הצבאי. כזה היה, למשל, הסרט "Gunner's Palace” מלפני כשש שנים, שהיה הראשון מבין סרטי התעודה על עירק, שהשתמש בצילומים שצילמו החיילים עצמם בשטח. הקולנוע העלילתי מיד הלך בעקבות המגמה הזאת. ב"עמק האלה" מנסה טומי לי ג'ונס להתחקות אחר מעשיו של בנו בעירק, באמצעות קטעי וידיאו שהוא צילם עם חבריו בזמן השירות. הסדרה "דור מזוין" ואחריה הסרט "מטען הכאב", ניסו לשחזר באמצעים עלילתיים, את התחושה של צפייה בסרט המתרחש ממש בקו האש, כאילו מדובר בסרט תיעודי לכל דבר. עד כדי כך היתה רבת האמינות של הסרטי האלה ששמעתי דיווח של חייל המשרת בשטחים וראה את "מטען הכאב" ואמר: “הם קלעו בול. זה בדיוק כך".
הסרט "רסטרפו" ממשיך את הקו הזה: בחלקו, יוצריו נצמדו למחלקת חי"ר אחת של צבא ארצות הברית, ובחלקו הוא עושה שימוש בצילומים שערכו החיילים עצמם. התוצאה היא פרופיל אינטימי למדי של חבורת חיילים במשך שהנה שלהם על מוצב נידח באפגניסטן.
מישהו שמע על עמק הקורנגל? דיווח בחדשות אולי? מתברר שמדובר באחד ממוקדי הלחימה הקטלניים ביותר מבין כל החזיתות שבהן נלחמת עכשיו אמריקה נגד הטרור. “רסטרפו" מצטרף למחלקה אחת כשהיא מגיע לתפוס את הקו בעמק הקורנגל, שם יש התבצרות מאסיבית של לוחמי טאליבן. זמן קצר אחרי שהם הגיעו, המטירו לוחמי הטאליבן על החיילים לא מעט קליעים ופצמ"רים ואחד מהם, טוראי דוק רסטרפו, נהרג מהאש. מפקד החטיבה, שהחליט שהוא לא מוכן לנהל שגרה של ירי מצד הטאליבן, החליט לעשות מעשה נועז: באישון לילה יצאה מחלקה לתוך ההרים והקימה מוצב קדמי, עמוק בתוך שטח הטאליבן, על פסגת הר עם נקודת תצפית מצוינת אל העמק. הם העניקו למוצב הזה את השם רסטרפו, על שמו של חברם שנהרג.
מה שקורה מרגע זה הוא כמו גרסה אמריקאית מדויקת ל"אם יש גן עדן" של רון לשם, או גרסתו הקולנועית: "בופור" של יוסף סידר. החיילים האלה מבודדים על לב הר, אף אחד מהם לא באמת יודע למה הוא שם. הם יוצאים לפטרולים בנופים מרהיבים – פסגות הרים, ונחלים מפכים – ובין לבין הם צריכים להתמודד עם ממטרי אש, ועם העובדה שהם צריכים להשיב אש לעבר רוחות רפאים.
ממש כמו שהיה ב"בופור", גם כאן אנחנו לא רואים בשום שלב את האויב. מול מי הם נלחמים. מה הוא רוצה מהם. רגעים של שגרה והווי – חיילים משתזפים, או מתפרקים מהמתח בריקודים לצלילי נגן אם.פי3 – מתחלפים מהר ברגעים של אימה וחרדה כשפתאום נפתחת אש שנראית רנדומלית לכיוונם. אבל גם זה הופך לשגרה, כמעט ריטואל, ופינג-פונג היריות בין המוצב לבסיסי הטאליבן שברכס ממול גם הוא כבר הופך לעניין שהחיילים כבר עושים עם נעלי בית.
בין לבין, משלבים הבמאים ראיונות עם החיילים, שצולמו בשלב מאוחר, כשכבר עזבו את אפגניסטן והוצבו בבסיס צבא ארצות הברית באיטליה. הראיונות, המצולמים מאוד מאוד בתקריב, גם משלימים פערים ופרטים בכרוניקה שלא נלכדה על ידי המצלמות, אבל בעיקר מאפשרים הצצה לעולם הרגשי של החיילים, והתובנות שלהם אחרי שנה בקו האש. שנה שבה כמה וכמה מחבריהם למחלקה נהרגו, וכמה מהם נפצעו.
בימים האחרונים מתנהל דיון סביב הסרט הזה בתקשורת האמריקאית (הסרט יצא להקרנות מסחריות באמריקה בשבועות האחרונים). מצד אחד, יש את אלה המצדדים בסרט, ממש כמו חבר השופטים בפסטיבל סאנדאנס, שרואים לא רק חשיבות אלא גם הישג, כשהקולנוע מצליח לעשות פומבי לחלקים מהמציאות שבדרך כלל נמצאים מחוץ לטווח הראייה שלנו. אבל נשמעים גם קולות אחרים שטוענים שסרט שיוצריו או גיבוריו למעשה יצרו כאן סרט פרו-מלחמה, ושהם לא אומרים בצורה מפורשת שהמלחמה באפגניסטן היא דבר רע ומגונה. זו בעיני גישה כה שמרנית מבחינה קולנועית קודם כל, כי היא מתעלמת מהעובדה ש"רסטרפו" הוא קודם כל סרט מלחמה מצוין – מותח ומטלטל מבחינה קולנועית. ושנית, כי היא דורשת מסרט תיעודי שיגיד דברים שאף אחד לא מצפה מסרט עלילתי להגיד. למשל, את הסאבטקסט.
"רסטרפו" הוא סרט על השלכות. מה ההשלכות של החלטת הממשל והצבא האמריקאי לשלוט באפגניסטן? שליחתם של חיילים צעירים לאיזורים נידחים בעולם שאין להם באמת שום מושג למה הם נמצאים שם, ואיך הנוכחות שלהם שם למעשה מיטיבה את מצבה הבטחוני של אמריקה. וההשלכות של הנוכחות שלהם שם? מוות. המון מוות. וברגע שהסרט לא מפנה את מבטו מהמוות שהמלחמה גובה, אי אפשר לראות בו סרט פרו-מלחמתי. מצד אחד, מותם של החיילים האמריקאים, שעם חלקם אנחנו כבר די מיודדים ככל שהסרט נמשך. ומצד שני, מותה של האוכלוסיה המקומית, שנקלעת באש הצולבת בין המוצבים. באחת האפיזודות המרכזיות בסרט מחליט מפקד החלקה לצאת לעוד מבצע נועז, עמוק יותר לתוך שטח הטאליבן, ולכבוש עוד מוצבים שלהם. לחיילים על הקרקע יש גיבוי מצד מסוקי ומטוסי קרב, ואז אנחנו נכנסים איתם לתוך בית מופצץ באחד הכפרים, אבל במקום מוצב טאליבן אנחנו מוצאים משפחה מתייפחת שמחזיקה תינוק שנהרג בהפצצה. החיילים עצמם מבולבלים. הם בעצמם לא בטוחים שמא האם הטאליבן משתמש באזרחים כמגן אנושי, או שאולי האזרחים האלה הם-הם תומכי הטאליבן, או שהם פשוט טעו, והפציצו את הבית הלא נכון. כלום לא ברור להם. חוץ מדבר אחד: הם באו להרוג טרוריסטים ולבסוף הרגו ילד. וזה, מודה אפילו המפקד שלהם, נשאר על מצפונם.
הדבר המקסים – מבחינה דרמטית וקולנועית – ב"רסטרפו" הוא האופן שבו הסרט ממחיש עד כמה שהחיים יכולים להיראות כמו קלישאות. כשב"בופור" הופיעה סצינה שבה אחד החיילים שר שיר נוגה, אנחנו מתרגשים, נקשרים אליו, ואז חווים אובדן רגשי עז כשבאחת הסצינות הבאות הוא מוצא את מותו, רבים ציינו שמדובר בקלישאה. כלומר, רגע קולנועי צפוי, קל מדי, שראינו כבר כמותו. כלומר, מניפולציה. כלומר, לא אמין. והנה, “רסטרפו" מראה עד כמה החיים הם קלישאתיים כאלה, ושגם החיים עצמם כנראה לא ממש אמינים. הסרט מכיל סצינה כמעט זהה (וזה מדהים, כי ויזואלית יש המון המון בין שני הסרטים, מה שבמרחק שלוש שנים – וכמי שעולם לא היה במוצב לבנוני – גורם לי להתפעל כפליים מהאמינות הגבוהה שהיתה ב"בופור").
אבל יותר משהסרט עוסק בסוגיה הפוליטית "האם מלחמה זה דבר טוב או רע", הוא עוסק בטבע האדם. כמו סרט מלחמה אמיתי, הוא מציג בפנינו גלריית דמויות שכל אחת מתייחסת אחרת לסיטואציה שבה הם לכודים, שמשלבת בין סוג של התפעמות (מהנוף, וגם כי אני מניח שחיילי חי"ר אוהבים את האקשן) ובין פאניקה אמיתית, של מגע נדיר ויומיומי עם מוות, שאין לו הסבר או תכלית ברורה. אחד החיילים בסרט מספר בסרט, למשל, איך הוא הגיע להיות חייל באחד המקומות הכי מסוכנים בעולם. פשוט: הוריו היו מין היפיים שעד גיל 13 לא הירשו לו לשחק בצעצועי מלחמה, לא באקדחים, לא רובים, אפילו לא בברווזים משפריצי מים שאפשר להחזיק כמו אקדח, ובוודאי שלא במשחקי וידיאו ומחשב אלימים. וכל הרצון הילדותי שלו לפרוק קצת אלימות באמצעות משחק נותר עצור בתוכו. ואת המונולוג הזה הוא אומר בזמן שאנחנו רואים אותו מתחזק ואז יורה בחתיכת מיני-תותח מסיבי. כך שמי שציפה שהסרט הזה יהיה מניפסט פוליטי שצועק בכל רגע "די למלחמה" והתאכב, זה רק כי לפעמים שוכחים שקולנוע במיטבו הוא זה שלא מתעסק בפוליטיקה אלא בבני האדם, ולמעשה צועק, “הידד החיים".
===============
"דוקטרינת ההלם", מייקל ווינטרבוטום ומט ווייטקרוס
לעומת ההתלהבות שלי מ"רסטרפו", אני חייב לבטא אכזבה מול סרט תיעודי נוסף שמגיע לירושלים אחרי הקרנתו בסאנדאנס: “דוקטרינת ההלם", העיבוד של מייקל ווינטרבוטום (יחד עם מט ווייטקרוס, שהיה גם שותפו לבימוי "הדרך לגואנטנמו") לספרה של נעמי קליין באותו שם. אם הבנתי היטב, קליין מציגה בספרה איך התורות הכלכליות של מילטון פרידמן, שזכו לזלזול רב בתחילה ולבסוף זיכו אותו בפרס נובל, הפכו למעשה לדוקטרינה הכלכלית השלטת באמריקה ובאנגליה מתחילת שנות השמונים. הבעיה, מראה קליין, היא שהתיאוריה שלו אינה רק יוצרת סוג אגרסיבי במיוחד של קפיטליזם – שדואג לריסוק ועדי העובדים ולהפרטה של כל משאבי המדינה – אלא שזו מדיניות שלמעשה יוצרת סוג של דיקטטורה. למעשה, המדינה הראשונה שיישמה את התיאוריות הכלכליות של מילטון פרידמן היתה צ'ילה של תחילת שנות השבעים, תחת הדיקטטורה של פינושה. אותו פינושה שהיה חבר קרוב של מרגרט תאצ'ר, שאז יישמה את הדוקטירנה הזאת באנגליה בימיה בשלטון. מה שעוזר לשלטון להחדיר לתוך הציבור את סוג הכלכלה הזה, הוא הסתמכות על איזושהו משבר או אסון. במקרה של תאצ'ר זו היתה מלחמת פוקלנד. הקפיטליזם הזה, טוענת קליין, סופו בהתרסקות קולוסלית, כמו זו שראינו לפני שנתיים.
כמו רבים, גם אני התעצלתי לקרוא את ספרה של קליין (שתורגם לעברית) וקיוויתי שהסרט יחסוך לי את המאמץ. אלא שווינטרבוטום ושות' לקחו דרך לא ממש קולנועית: הם צילמו את קליין מרצה ברחבי אמריקה ושוטחת את טענותיה, ומלווים אותה במה שנראה כמו סוג של מצגת של תמונות וקטעי וידיאו המספרים מה קרה. זה די בהיר בסך הכל, אבל לארק שזה לא קולנועי – מכאן, שזה באמת רק פרזנטציה לעצלנים – אלא זה בעיקר מאוד לא כריזמטי. והכי חמור: כשכמות כל כך עצומה של חומר מוגשת בפנינו ברצף מסחרר של מידע בלי עיבוד כלשהו, המוח תחילה מנסה לקלוט, אבל אז גם מתחיל לדחות. הכל מתחיל להיראות כמו סוג של טיפול בהלם, התפוז המכאני האנטי-קפיטליסטי שמנסה לשטוף את מוחו בדיוק באמצעים האודיו-ויזואליים שקליין טוענת שמשטרים טוטליטריים משתמשים בהם כדי לחקור, לענות ולשטוף את מוחם של מתנגדי המשטר. לא נעים.
=============
"לב לא שפוי", סקוט קופר
מול כל הסרטים הזרים, התעודיים והניסיוניים שאתם מדמיינים שמוקרנים בפסטיבלי קולנוע צץ לפעמים סרט אחד שנראה שהוא הכי לא מתאים לשם, הכי לא פסטיבלי. וכך תמצאו בפסטיבל ירושלים את אחד הסרטים היפים והמרגשים שראיתי השנה: “לב לא שפוי" של סקוט קופר. סרט אמריקאי קטן, מוזיקלי, עלילתי. אבל הסרט המקסים הזה נגנז על ידי מפיציו בארץ, והקרנותיו בירושלים היא הזדמנות שלא כדאי להחמיץ לראות אותו על מסך גדול ועם סאונד הגון. למה לא הופץ? תהרגו אותי אם אני מבין. הרי זה הסרט שעליו זכה ג'ף ברידג'ס באוסקר השנה (והסרט זכה באוסקר נוסף על השיר). ויש בו את מגי ג'ינלהול. ואת קולין פארל. וכמה מהקטעים המוזיקליים היותר סוחפים שנראו באחרונה בקולנוע. ועדיין גנוז. למה? אולי כי זה סרט על זמר קאנטרי, והמפיצים בארץ כנראה לא אוהבים מוזיקת קאנטרי.
ב"לב לא שפוי" מגלם ברידג'ס זמר קאנטרי אלכוהוליסט ומזדקן בשם באד בלייק. באד (Bad) מלשון רע. הכל מקולקל אצלו. תהילתו מאחוריו, והוא מופיע בבארים קטנים ונידחים. כשהוא פוגש עיתונאית בעיתון מקומי (ג'ילנהול), נדמה שמסלול חייו עומד סוף סוף להשתפר, אחרי שנים של הידרדרות ודעיכה.
דז'ה וו. סרט על זמר קאנטרי אלכוהוליסט שמתאהב באם חד הורית? הרי כבר היה אחד כזה, ב-1983. קראו לו "רגעים קטנים של חסד" שביים ברוס ברספורד על פי תסריט מקסים של המחזאי הורטון פוט. רוברט דובאל הופיע בתפקיד הראשי, שר בעצמו את השירים וזכה על זה באוסקר. וב"לב לא שפוי"? שוב, השחקן הראשי שר בעצמו את השירים וזוכה באוסקר. ומה אתם יודעים: אפילו רוברט דובאל צץ בסרט לתפקיד (והוא אפילו שר קצת). וחכו, יש עוד: דובאל הוא אפילו אחד ממפיקי הסרט. סקוט קופר, שחקן בדרך כלל שכתב את התסריט וביים כאן את סרטו הראשון, לא מסתיר מאיתנו, כבר בהתחלה, שהוא מודע לכך שהוא משוטט בטריטוריה של ענקים. כבר בסצינה הראשונה כשבאד בלייק מגיע להופעתו הראשונה בעיירה נידחת, הוא מגלה שהיא תתקיים באולם באולינג. ג'ף ברידג'ס? עם כוסית משקה תמידית ביד? עם זקן ושיער ארוך ולבוש מרושל? באולם באולינג? הראש של כולנו מאותת: “ביג לבובסקי". וזו גם שורת הדיאלוג הראשונה שנאמרת בסרט מפיו של הגיבור: “פאקינג אולם באולינג". וברגע שיש לנו בראש גם את "ביג לבובסקי", בתור אחת הדמויות הכי מזוהות עם ברידג'ס, ואת "רגעים קטנים של חסד", כאחד הסרטים המפורסמים על זמרי קאנטרי שנשרפו בדרך, אפשר להפנים שכנראה במידה מסוימת על כך הסרט, על אי יכולתו של הגיבור להתמודד עם המטען שהוא עצמו סוחב על עצמו, עם העובדה שהוא חתום על קלאסיקות, אבל שהעולם גם המשיך הלאה, והשאיר אותו מאחור. מרגע שהסיטואציות הבסיסיות מונחות – סיפור אהבה מהוסס עם אשה הצעירה ממנו, הצעה עסקית מזמר מצליח שהתחיל כבן טיפוחיו, ומצב בריאותי מידרדר בשל שנים של אלכוהוליזם – קל להתחיל לנחש באילו נתיבים הסרט ינוע. לכן קופר מבסס בתבונה את הלב של הסרט על השירים. קצת כמו מיוזיקל, בכל פעם שהגיבור מתקשה לבטא את עצמו מבחינה רגשית אנחנו עוברים לסצינת הופעה בה הוא שר. אנחנו גם יודעים שכל השירים שלו הם מפעם. הוא כבר לא מסוגל לכתוב שירים חדשים. הרגש והיצירתיות חסומים. הסרט, המלווה את הניסיון שלו לכתוב שיר חדש ראשון אחרי שלוש שנות בצורת, מלווה את ההתפכחות שלו ואת ההתעוררות הרגשית שלו, אבל גם את ההבנה שיכול להיות שהכל מחזורי וכל הטעויות שהוא עשה, אולי עוד ישובו, שוב ושוב, גם אם לרגע נדמה שהוא התגבר עליהם. המפגש הזה בין המוזיקה ובין ההתייחסות המודעת לקולנוע – כאילו השחקנים לוהקו על פי תפקידי העבר שלהם – כמו גם העדינות והרוך של המשחק והצילום, הופכים את "לב לא שפוי" לסרט פשוט נפלא.
נ.ב:
צירוף מקרים או שזה מכוון? הערב הציג ג'קי לוי את "ביג לבובסקי", בהקרנת חוצות בגן העצמאות. מי שרואה את "ביג לבובסקי" בחמישי ואת "לב לא שפוי" בשבת, עשה לעצמו פסטיבל ג'ף ברידג'ס לא רע בכלל.
נ.ב2:
ובכלל, רוחם של האחים כהן מרחפת מעל הפסטיבל. "לב לא שפוי" קורץ ל"ביג לבובסקי". "אשה, אקדח ודוכן נודל" הוא רימייק (צעקני, אבל צבעוני מאוד) ל"רציחות פשוטות". ו"הבית האפל" מוגדר בתוכנייה כמעין "פארגו" פולני.
נ.ב3:
הנה השיר שזכה באוסקר מתוך הסרט (ריאן בינגהם וטי-בון ברנט כתבו, אותו טי-בון ברנט שהיה אחראי למוזיקה בפסקול "אחי, איפה אתה" של… האחים כהן). לחצו על הלינק להפעלת הנגן:
אני מתקשה לעקוב אחרי כל מה שקורה מחוץ לסינמטק ירושלים בימים האלה, אבל קורים כמה דברים מחוץ לפסטיבל:
– אני שומע, למשל, שמועה ש"מבול", סרטו של גיא נתיב, יהיה סרט הפתיחה של פסטיבל חיפה בסוכות. אני גם שומע נאנשים שיצאו מהסרט מוקסמים ומופתעים – בהקרנות האקדמיה שלו התקיימו רק בשבוע האחרון – ושהוא עשוי להיות המועמד שיתגנב מאחור ויפתיע את כולם.
– "להרוג דבורה", הסרט הקצר של שרון מימון וטל גרניט ("משכנתא"), שכבר זכה בפרס בפסטיבל חיפה הקודם, יוקרן בפסטיבל לוקרנו הקרוב.
– לפני כמה ימים דיווחנו כאן בהרחבה מאירוע הפיצ'ינג שהתקיים במסגרת הפסטיבל. אבל שכחתי לעדכן מי זכה: ובכן, "בקצב הטקה טקה" של גולן אזולאי וארז תדמור, ו"@" של יוני קיל זכו.
– שימו לב לרצף הנ"ל, ומצאו בו דפוס חוזר. גיא נתיב ביים עם ארז תדמור את "זרים". שרון מימון ביים עם תדמור את "סיפור גדול".
– גם "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" של ערן ריקליס (על פי א.ב יהושע) יוקרן בפסטיבל לוקרנו.
– לפני כשבוע יצאה הודעה לעיתונות המבשרת ש-100,000 צופים כבר ראו את "פעם הייתי" של אבי נשר. אבל לי יש באג קבוע. לא רוצה "מספר צופים" אלא "מספר כרטיסים", והמספר הזה כלל את 20,000 האנשים שראו את הסרט בהקרנות מוקדמות בשלל אירועים מוזמנים וסגורים. כן, הן נחשבים, וכן, בסוף תמיד ה נספרים לסך כל, אבל לפחות בתחילת הדרך אני מעדיף להתעקש על כרטיסים ולא על צופים. אז הנה, אתמול חצה "פעם הייתי" את קו 100,000 הכרטיסים בקופות מאז עלייתו.
– ים המלח עושה קאמבק די מפתיע השנה בקולנוע הישראלי. "מלח ים" צולם כולו בים המלח. "זוהי סדום" מתרחש כולו באיזור ים המלח. והמערכה האחרונה של "הדקדוק הפנימי" מצולמת בים המלח. הגיע הזמן להקים בית קולנוע בים המלח – חזון עתידני ש"מלח ים" מנבא אותו – שיוכל להקרין אך ורק סרטים המתרחשים באיזור ים המלח: "פורטונה" של מנחם גולן, "חופשת קיץ" של דוד וולך, "זוהי סדום" הקצר של ג'ולי שלז, סצינה מ"ללכת על המים" של איתן פוקס, ושלושת הסרטים הנ"ל. יש עוד ששכחתי?
– ולגמרי פיספסתי את הידיעה על מותו של הארווי פיקאר. קחו את "אמריקן ספלנדור" (ועל הדרך, גם את "קראמב") לזכרו.
יש מגרעת אחת ב"התחלה" של כריסטופר נולן: המוזיקה של האנס זימר. לא שהיא רעה – היא בהחלט בליגה שהאנס זימר יודע לספק. אלא שהיא נשמעת לי כמו פשרה. הסרט כה מורכב, מתוחכם ועשיר ברבדים, שנדמה לי שנולן הלך על המוזיקה הכי בומבסטית שהוא יכול לדמיין כדי לוודא שהקהל הרחב יקבל מהסרט את ההיפראקטיביות והגרנדיוזיות שמאפיינות סרטי פעולה יקרים. על פי אופי הסרט היתה מתאימה מוזיקה רגשית ושכלתנית יותר. משהו מהעולם של "סולאריס" של סודרברג – שבאיזורים הפילוסופיים האלה הסרט מסתובב – ופחות מהעולם של "האביר האפל", שהמוזיקה של זימר מושכת אליו (והיא עובדת מעולה עם הסרט. אנחנו יושבים על קצה הכסא שעתיים וחצי בזכותה).
ואחרי כל זה, בכל זאת יש שם קטע שחשבתי שהוא נהדר. הוא נקרא "מומבסה", והוא מלווה סצינת מרדף המתרחשת ב… מומבסה. ומכיוון שזו אחת מסצינות הפעולה הבודדות בסרט שמתרחשות בעולם האמיתי (אולי…) ולא בעולם החלום, לכאורה יש לה גם הצדקה אחרת להיות כל כך היפראקטיבית. לחצו על הלינק להפעיל את הנגן.
מומבסה. האנס זימר. מתוך פסקול התחלה של כריסטופר נולן
עדכון: עכשיו הווידיאו עובד.
זה קצת מגורען וקצת רועד, אבל האנקדוטה על העבודה עם דויד גרוסמן שסיפר אמש ניר ברגמן אחרי בכורת "הדקדוק הפנימי" בסינמטק ירושלים, והמילים של גרוסמן עצמו על הספר/סרט/עיבוד, שוות האזנה. מה שכן, בשום אופן אל תאזינו אם לא קראתם את הספר, או אם עוד לא ראיתם את הסרט. יש שם וואחד ספוילר.
לפני שאנסה לכתוב בקצרה על "התגנבות יחידים" ועל "הדקדוק הפנימי", אני חייב לתת קצת רקע. בדיוק השבוע לפני שנה – תוך כדי פסטיבל ירושלים הקודם – קיבלתי סוף סוף אור ירוק לצאת ולעשות סרט תיעודי שעוסק, בין השאר, בקולנוע. השבוע, פחות או יותר, הסרט הזה הגיע לסיומו. דובר קוסאשווילי וניר ברגמן הם לא רק שתיים מהדמויות הכי דומיננטיות בסרט שלי, הם גם נטלו בו חלק פעיל מאוד בעשיית הסרט ועזרו לי מאוד בשלל שלבי העבודה (וגם יוסף סידר). כאילו כדי לסבך את העניינים יותר, ברגמן גם הפך, פחות או יותר, לכמעט שכן שלי בשנה האחרונה, והילדים שלנו הולכים לאותו בית ספר. כבר קרה לי שהייתי צריך לפגוש קולנוענים פעילים שאני מסקר את עבודתם בכניסה לבית הספר או לגן או בסופר או בבית הקפה במרכז תל אביב, חלק מסיכוני המקצוע (גם שלהם). וכאילו כדי לסבך את העסק עוד יותר, ברגמן בחר לעבד לקולנוע ספר שהייתי משוכנע שאין סיכוי לעבד אותו לקולנוע. במילים אחרות, הייתי די בטוח שאני הולך להסתבך בגלל הסרט הזה. הדמעות שהציפו אותי בכל המערכה האחרונה והנפלאה של "הדקדוק הפנימי" היו בין השאר דמעות של הקלה. איש יקר עשה סרט נהדר.
שני סרטים מצוינים, ושני סרטים כל כך שונים. שניהם לוקחים על עצמם אותה משימה כפוית טובה שלעיתים נדירות נגמרה בטוב בקולנוע הישראלי: לעבד את הקאנון המקומי. הגישה של קוסאשווילי והגישה של ברגמן הפוכות ממש. ושניהם הצליחו במשימתם בצורה שהפתיעה אותי מאוד. קוסאשווילי זכה בוולג'ין ב-2001, ברגמן זכה בוולג'ין ב-2002, ועכשיו שניהם זה מול זה. אני מניח שאחד מהם ינצח. שני הפרויקטים האלה, אגב, נמצאים בשלבי תכנון וכתיבה כבר לפחות שבע שנים (קראתי דראפט ראשון של "התגנבות יחידים" אי שם בסביבות 2002-2003). זה די פלאי שהם יוצאים ממש זה לצד זה.
"התגנבות יחידים". הסרט הישראלי השלישי של קוסאשווילי, והראשון שלו מאז "מתנה משמים" המבולגן, הוא סרט שמשחרר ממני אנחת רווחה. קוסאשווילי בסרט שהוא גם מסוגל להיות הבמאי הכי ממושמע בארץ. ובסרט שמשמעת היא אחד הנושאים העיקריים שבו, יכולת השליטה של קוסאשווילי בלא מעט דמויות, ולייצר כמה סצינות בלתי נשכחות, היא הישג ענק. הישג שני של הסרט הוא הליהוק. אם היה פרס על ליהוק בארץ, הסרט הזה היה צריך לזכות. הסרט מכיל כתריסר דמויות שמגולמות על ידי שחקנים שמעולם לא ראיתי קודם (אני מבין שחלקם מוכרים לצופי סדרות יומיות לנוער), ושמבצעים את תפקידם באופן מעולה ומשכנע. הסרט, המתרחש ב-1956, הוא משל על כור ההיתוך של החברה הישראלית, ובו עולים חדשים (מזרחיים ואשכנזים) ולצידם צברים (עירוניים וקיבוצניקים) צריכים לתיך את עצמם לכדי בלילה אחידה אחת, אקט מוחק אישיות שהשלכותיו טרגיות. הסרט בנוי מרצף אפיזודות, חלקן דרמטיות וחלקן קומיות, שבהן מוכיח קוסאשווילי שהוא אחד הבמאים השנונים והערמומיים שפועלים כעת בארץ. וכך, כשם ש"חתונה מאוחרת" היה פראפרזה שנונה על הקומדיה העדתית העממית של שנות השבעים (aka סרטי הבורקס), כך "התגנבות יחידים" הוא סרט שמודע לאתוס של הצבא בקולנוע הישראלי, ומשחק איתו. אבל בעיקר, "התגנבות יחידים" הוא מבחינתי התיקון ל"מתנה משמים". גם שם היו דמויות רבות שהתרוצצו בעלילות מצטלבות, והתוצאה לא היה ברורה או מספקת. כאן, קוסאשווילי מצליח להשאיר את כל הדמויות שלו בפוקוס מבלי לאבד קשר עין עם אף אחת מהן. וגם כשנדמה שהוא מביים באופן מאופק ומדוד, קוסאשווילי נשאר אחד הבמאים שסרטיו הכי ספוגים בחיות ובליבידו.
"הדקדוק הפנימי". נפלא. נפלא. נפלא. אולי העיבוד הכי טוב לספר שנעשה אי פעם בארץ. ועוד עיבוד לספר שזו כמעט התאבדות בכלל לנסות לאבד אותו. בתחילת הסרט זה נראה כמו עיבוד שגרתי, שמצמצם את הספר לאפיזודות עלילתיות – המתרחשות בשנים 1963 ו-1965 – ומביים אותן בקורקטיות. בתחילה חשבתי שזה ממילא כל מה שקולנוע יכול לעשות עם הסרט וש"קורקטיות" זה כל מה שצריך בסרט כזה, אבל תהיתי איך ברגמן בכלל יוכל להתמודד עם כל העניין של "הדקדוק הפנימי", המוטיב הלשוני/מילולי שעל שמו קרוי הספר, הרגע שבו אהרון קליינפלד מאבחן את חייו במושגים של דקדוק אנגלי, ומקבל את העובדה שהוא חי את חייו בהווה מתמשך (פרזנט פרוגרסיב). מרגע שהעניין של הדקדוק נכנס לסרט, כל הסגנון מתחיל להשתנות בעדינות לכיוון הלירי, עד שלבסוף אהרון נאטם סופית בתוך בועת ההווה שלו, ושם הסרט פונה לאיזורים קסומים של קולנוע טהור, שמצליח לעבד במקוריות יפהפיה ומרגשת את הטקסט של דויד גרוסמן. התפעלתי מהאופן שבו ברגמן מעביר את הסיפור באמצעים ויזואליים, שהם בתחילה דימויים מאופקים שהם אינטגרליים לעלילה (עץ כרות, קירות שבורים) ואז בהדרגה הולכים ונהיים דומיננטיים יותר, ומנותקים מהמציאות הפיזית של הדמויות, ככל שאנחנו הולכים ונכנסים לתוך עולמו הפנימי של הגיבור (זה מתחיל בהזיה על "סאלח שבתי" ונגמר בסצינת חלום קסומה בים המלח, שהיתה משתלבת נהדר ב"ארץ יצורי הפרא"). התהליך הזה, של ההשתבללות של הגיבור בתוך עולם דימויים מרהיב (כמו גם הטריפ הנוסטלגי לימי הילדות שהצליח ללחוץ לי על כל הכפתורים הכי רגשיים), הפך את "הדקדוק הפנימי" לסרט הכי יפה והכי מרגש שראיתי בינתיים בתחרות הישראלית.
================
הערב בתחרות הישראלית בפסטיבל ירושלים: "המדריך למהפכה" של דורון צברי (ואורי ענבר). הסרט הכי קצבי והכי כיפי ומעורר השראה מבין הסרטים הישראליים השנה – בין אם תקראו להם "תיעודי" או "עלילתי". קולנועית, הסרט הזה פנטסטי. וצריך לזכור: זה סרט על קולנוע, לא על מאבק חברתי. זה סרט על המחיר שאמן אמיתי צריך לשלם כדי לעשות את האמנות שלו. זה לא "המדריך למהפכה", אלא "מחיר המהפכה". וככזה, הוא סרט חובה לכל מי שעוסק, או חושב לעסוק, בקולנוע. כתבתי עליו כמה מילים אחרי שראיתי אותו בפסטיבל קולנוע דרום.
לפני כמה שנים היתה לי תחושה שקרן הקולנוע הישראלי וקרן רבינוביץ' עושות עבודה יפה בלהשלים זו את הבחירות הרפרטואריות של זו. קרן הקולנוע, חשתי אז, מממנת את הסרטים היקרים, הגדולים, הממוסדים, שיש בהם משהו עשוי היטב, לפעמים קצת אולד-פאשן. נדמה שהם אלה שחיפשו בלי הרף את שובר הקופות הבא. קרן רבינוביץ', לעומתם, השקיעו בסרטים האלטרנטיביים יותר, הנועזים יותר, יוצאי הדופן יותר, אלה שהקרן "הגדולה" לא קיבלה אליה. וכך נוצרו סרטים כמו "אור" ו"עטאש", שהראו שלקולנוע הישראלי יש כמה וכמה גוונים. כיום, נדמה לי שמערך הכוחות בין הקרנות משתנה. פתאום הסרטים הגדולים, שיש בהם משהו שהוא "הדבר הבטוח", שיש בו משהו יוקרתי, מגיע עם הכתר של קרן רבינוביץ' על ראשו. בפסטיבל ירושלים, "התגנבות יחידים", "וביום השלישי", "גיא אוני" ו"הדקדוק הפנימי" הם הפקות של רבינוביץ'. ודווקא הסרטים שצורתם אלטרנטיבית ומשוחררת – "מלח ים", "המשוטט" ו"המדריך למהפכה" – מגיעים כשהם נתמכים ברמה כזו או אחרת על ידי קרן הקולנוע. אין לי מושג איך מהלך כזה מתרחש. האם הוא יזום או ספונטני?
ויש לציין, זו התרשמות מהמקבץ של השנה. בשנה שעברה לקרן הקולנוע היה מקבץ מרשים יותר ומגוון למדי ("עג'מי" מול "סיפור גדול"). כך שיתכן שזה רק עניין של צירוף מקרים של הסרטים שפשוט מוכנים להפצה ברגע נתון ("מלח ים" נמצא בעריכה ארבע שנים, "המדריך למהפכה" אפילו יותר), ושכל התרשמות כזאת רק מבוססת על מדגם אקראי ולא מייצג. ואולי, אכן, יש שינוי במאזני הכוח בין הקרנות. בין אם בהחלטות של לקטורים, או בין זה העדפות של מפיקים ויוצרים, שכעת מעדיפים לקחת את הפרויקטים היקרים יותר, של יוצרים בעלי שם, דווקא לרבינוביץ' ולא לקרן הקולנוע. ואם זה אכן ככה, צריך לתהות: למה? יש למישהו רעיונות או תשובות?
"אנדנטה". בבוקר, הקרנת העיתונאים ל"התחלה" של כריסטופר נולן, סרט המתרחש כולו בתוך חלומות. בערב, הקרנה פסטיבלית של "אנדנטה", סרט העוסק כולו בחלומות, בעתיד בו בני אדם מאבדים את היכולת לחלום, ישנו מפעל אחד שמצליח לכרות חלומות ממוחו של קשיש שעדיין מצליח לחלום ולהקרין אותם לציבור. הרעיון של "שיתוף חלומות", של אנשים המתקבצים יחד כדי לחוות יחד חלומות, משותף לשני הסרטים. כך גם העובדה ששני הסרטים מעבדים למסך כמות נכבדת למדי מכתביו של פרויד על חלומות. אך בעוד "התחלה" הוא סרט עם המון עלילה, "אנדנטה" הוא סרט ללא עלילה כלל.
מדובר באחד הפרויקטים המשונים והאמיצים שנעשו בארץ, שעיקר כוחו נמצא בעובדה שמדובר באחד הסרטים הכי מרהיבים ויזואלית שצולמו כאן. הצילום (של אלעד דבי) ועיצוב הפסקול הדיוויד-לינצ'י הופכים את "אנדנטה" לחוויה אודיו-ויזואלית מפתיעה מאוד, אבל כזו שאפשר להתווכח שמא מקומה הטבעי יותר הוא במוזיאון, יותר מאשר באולם הקולנוע. כפי שאני חוזר וטוען לאורך השבוע, המגמה המתעוררת והמשמחת (מבחינתי) של סרטים ישראליים שצועדים בנתיבים בלתי-נראטיביים, שעיקר כוחם נמצא בחושניות הוויזואליות ולא בליניאריות עלילתית או בסיבתיות בעלת הגיון וקונטקסט, היא בבחינת רגע קולנועי שאני מברך עליו. אמת, כל אחד מהסרטים האלה הוא עדיין בבחינת גישוש, עוד אין יצירה אחת שלמה. ו"אנדנטה", מהבחינה הזאת, הוא אחת היצירות היותר שאפתניות ומרחיקות לכת שנראו כאן. אבל יש בעיה עיקרית אחת, שמותירה טעם חמצמץ בסופו של דבר: גם ללא עלילה, איכזב אותי שהמילים שאומרות הדמויות אינן מלוטשות ואסתטיות ומוקפדות כמו הצילום והסאונד. כותרות הסיום של הסרט מסגירות, לדעתי, את הסיבה לכך: התסריט, נכתב, נכתב בשיתוף פעולה עם השחקנים. מה יהיה הסוף? לתת לשחקנים לכתוב בעצמם – או במצב הגרוע יותר, לאלתר – את הטקסטים של עצמם זה מעשה נבון כמו לתת לשחקנים גם לצלם בעצמם ולהלחין את הסרט. אמנם, יש אנשי אשכולות יוצאי דופן שמסוגלים לכתוב, לביים, לשחק, לערוך ולהלחין בעצמם באותה מידה של כשרון, אבל הם בודדים. ב"אנדנטה" החלק הזה הוא מבחינתי טעות. הטקסטים לעיתים מהוססים ומגומגמים, כאילו הם נבראו באיזו דינמיקה קבוצתית ששחקנים כה אוהבים, אבל שעומד בסתירה מוחלטת לקפדנות הגבוהה של שאר חלקי הסרט. מצד שני, צופה זר שלא מבין עברית עשוי שלא לשים לב לחריקות האלה, ופשוט להתמוגג מהצורניות המפעימה של הסרט. אם אפשר היה להקליט את רוב הדיאלוגים מחדש, יש סיכוי ש"אנדנטה" יהפוך ליצירת מופת (מהסוג המאתגר ואקספרימנטלי: כל אדם שיוצא מסרט הז באמצע – ובהקרנת האקדמיה שבה נכחתי היו לא מעט כאלה – הוא ממבחינת מדליית הצטיינות לסרט הזה, שהיה אמיץ מספיק ועצמאי מספיק כדי לא להתפשר).
אגב: סרטים כמו "אנדנטה" חושפים את אכזריותה של השיטה הנוכחית לבחירת סרטי אופיר. אין שום הגיון להפוך את הקרנות האקדמיה להקרנות בכורה עולמיות. זה בעיקר פוגע בסרטים הקטנים. יוצרי "אנדנטה", לדעתי, היו צריכים לרשום את הסרט לפרסי אופיר רק בשנה הבאה, ולהשקיע את השנה הקרובה לקידום סרטם בפסטיבלים בעולם. כך, אם היה מתקבל לפסטיבלים משמעותיים ולקבל ביקורות בחו"ל (שם יודעים להעריך ניסיונות כאלה יותר), הוא היה מגיע להקרנות האקדמיה בשנה הבאה עם קצת יותר ווליום ונוכחות. אני חושב שתחרות האקדמיה צריכה להיות התחנה האחרונה בחייו של סרט, ולא הראשונה. זה בוודאי נכון לסרטים קטנים שטסים מתחת לרדאר של קהל המצביעים.
"מלח ים". אותו כנ"ל, אבל הפוך. אני עוקב אחרי הפרויקט האולטרה-עצמאי של איתי לב כבר שלוש שנים. ארבע שנים אחרי שצולם, הסתיימה סוף סוף העריכה והסרט מגיע לפסטיבל. לב צילם במהירות סרט שעלילתו חופפת (פחות או יותר) את נסיבות הפקתו. כך שהסרט "מלח ים" יכול לתפקד במידה מסוימת כמעין וידוי של יוצריו לסוג הקולנוע שהם מחפשים ושואפים אליו. לב עצמו מגלם בסרט שלו במאי של סרט שמגיע עם שחקניו לפרמיירה של סרטו הפסיכו-סקסואלי-אוונגרדי. במהלך סוף שבוע אחד נוצרת דינמיקה פסיכו-סקסואלית-אוונגרדית בין השחקנים ושאר דמויות במלון. "מלח ים" (שצולם על ידי דריה דנציג, בתו של גדי דנציג ז"ל, מהצלמים הגדולים של הקולנוע הישראלי, שנהרג בהתרסקות מסוק בעת צילומי סרט של אולפני קנון) הוא מצד אחד תרגיל לוקיישן בקנה מידה עצום – הבחירה למקם את כל הסרט על שפת ים המלח היא הברקה – אבל למרות שיש בו אנרגיה טובה, הוא לא מצליח להיות לא אבסטרקטי מדי ולא עלילתי מדי כדי ליפול באופן נוח לאחת הקטגוריות המקובלות (דבר שעשוי להיות בעוכריו בעיקר בסצינה הבינלאומית, שלא בטוח שתדע איך לאכול את הסרט). מה שכן, המגמה ההולכת והגוברת של יוצרים שאוספים סביבם צוות ויוצאים לצלם סרט עצמאי ומשוחרר מעכבות וממוסכמות מבלי לחכות לקרנות וללקטורים (איתם הם מסתבכים רק כחלק מתהליך הפוסט-פרודקשן) היא נטייה מבורכת, שעוד תצא ממנה הברקה. מהבחינה האת, "מלח ים" יכול לתפקד כמסמך עקרונות או וידוי של הבמאי, שמכריז בסרט שהוא לא רואה בסרט כהמשך של ציור או של תיאטרון, אלא כסוג של שיר. מהבחינה הזאת, "מלח ים" עובד. פחות שיר, יותר ג'ם סשן ג'זי, שלרגעים מידרדר לקוקופוניה, אבל גם מכיל כמה רגעים של כנות שהופכים אותו לסרט שאני לא יכול לזלזל בו. מה שכן, בין "חמש דקות בהליכה" (סרטו הראשון של לב) ובין "מלח ים", הכיוון הקולנועי שלו מתחיל להיחשף ולהתברר, ואני כעת מחכה די בסקרנות לראות לאיזה כיוון הוא ילך בסרטו הבא, "צ'ה צ'ה צ'ה", שיהיה בנוי ממבנה דומה (סוף שבוע אחד, לוקיישן אחד) באיזור צפת. גם הסרט הזה כבר צולם מזמן. וסוף "מלח ים" מכיל טיזר מסוים לסרט ההוא, שבסופו של דבר יהיה כרך נוסף בסדרת סרטים שאני מניח שתהיה פחות ופחות בוסרית ויותר ויותר מסקרנת. בקיצור, קורה משהו מעניין, ואני יושב בשקט ומחכה לראות לאן כל זה הולך.
חצי פסטיבל מאחורינו, ואני חייב להגיד: אני נהנה כהוגן. ראיתי כמה סרטים מצוינים. שיא השבוע, בינתיים, היה הקרנת העיתונאים ל"התחלה", הסרט החדש של כריסטופר נולן, שלא קשור לפסטיבל, אבל צבע את היומיים האחרונים בתושה עילאית של אופוריה קולנועית. סרט כה מבריק לא ראיתי כבר המון (ה-מ-ו-ן) זמן. דמיינו את "שמש נצחית בראש צלול" כסרט אקשן גרנדיוזי. וואו.
מסקנה מאתמול: כריסטופר נולן צריך לביים את כל הסרטים באמריקה ודובר קוסאשווילי צריך לביים את כל הסרטים בישראל. "התגנבות יחידים" שלו היה מוצלח מאוד בעיניי, ואני לא מפסיק לחשוב כמה טוב ביה יוצא "וביום השלישי" אם קוסאשווילי היה מביים אותו, ואיבגי רק היה כותב ומשחק. אבל אני צריך להתבשל עוד טיפה. אנסה לכתוב עליו עוד כמה משפטים והסברים מחר-מחרתיים.
היום בסינמטק: החדש של ברגמן מוקרן מול החדש של צ'פלין. ב-20:00 בסינמטק 1: "הדקדוק הפנימי" של ניר ברגמן. ב-20:00 במרכז בגין: "בדמי ימיה" של לינה וסלבה צ'פלין. דויד גרוסמן נגד ש"י עגנון. אני בוחר בברגמן/גרוסמן. ואגב: יו"ר חבר השופטים בפסטיבל הוא שמעון דותן, שכבר עיבד לסרט ספר של דויד את גרוסמן, את "חיוך הגדי". האם זה ישחק לטובת "הדקדוק הפנימי" או לרעתו?
בכניסה לסינמטק ירושלים מחלקים גיליונות של "טיים אאוט ירושלים". כן, גם אני לא ידעתי שיצאה מהדורה ירושלמית של "טיים אאוט" אבל מתברר שזה עניין די חדש, הגיליון המחולק הוא מספר 7, וכמה מהשמות שם מוכרים לי מהימים ברשת שוקן. אורי שאלתיאל עורך. אדי מסובי אחראי על סקציית האוכל. ושאנן סטריט, בטור אישי, ממלא את תפקיד היהלי סובול של ירושלים.
משנכנס אב ממעטים בשמחה, ואכן באופן משונה למדי יוצא שלא מעט מהסרטים עוסקים במין האנושי במירעו. לא מעט אנסים ראיתי בסרטים עד כה. לא מעט מהם, אגב, בסרטים ישראליים ("המשוטט" ו"וביום השלישי"), לא מעט נואפים ("תני בבקשה", "יום שלישי, אחרי חג המולד", אישה אקדח ודוכן נודל"), לא מעט טרוריסטים ("קרלוס", ארבעה אריות"), לא מעט מוות ואלימות ("תא 211 ", "קר עד העצם"). כדור הארץ, כפי שהוא משתקף בסרטים המגיעים לפסטיבל, לא נראה כמו מקום שמח ואופטימי להלך בו.
זו כבר מסורת: ימים ראשון ושני בפסטיבל הקולנוע מוקדשים לאירוע הפיצ'ינג, בו כתריסר פרויקטים עלילתיים שנמצאים בשלב קדם הפקה מציגים את עצמם (באנגלית) מול פאנל של משקיעים זרים, לרוב אירופאים (אנשי רשתות שידור או חברות הפצה ומכירה) בתקווה להשיג מימון לקופרודוקציה בינלאומית. רשימת הפאנליסטים והרשימה המלאה של הפרויקטים בעבודה שהוצגו ושל היוצרים שהציגו אותם נמצאות כאן. השנה אני הייתי עסוק בצפייה ב"קרלוס" בזמן הפיצ'ינג אבל משפחת "סינמסקופ" שלחה נציגות לאירוע וחזרה עם מקבץ סרטונים ותמונות שמציג קצת ממה שקרה על הבמה בתיאטרון המעבדה.
1. אסי דיין מציג את "דוקטור פומרנץ"
רוב היוצרים ניצלו את חמש הדקות שהוקצבו להם כדי להציג את סרטם. חלקם אפילו עיצבו פוסטר לסרט, היו שהביאו קטע מוזיקלי להמחשה. אבל אסי דיין הסתפק במשפט בודד אחד כדי למכור את סרטו: "זה סרט על פסיכולוג שגר בקומה ה-12 שמחליט להשכיר את דירתו למתאבדים". קצר וקולע. למעשה, הרבה יותר קולע ושנון מהסינופסיס המלא שמופיע בחוברת שחולקה לבאי האירוע ושמציגה את הפרויקטים, היוצרים וסטטוס ההפקה (ואגב: המפיקים חייבים להקפיד הרבה יותר על הגהה ועריכה לשונית באנגלית, ועורכי החוברת חייבים להקפיד על האחדה בהגשה. כחוברת שאמורה לתפקד כחומר עזר לריענון עבור אנשי הקרנות והחברות באירופה, היא קצת מוציאה שם רע לרמת הגימור של הקולנוע הישראלי).
2. דובר קוסאשווילי מציג את "רווקה פלוס"
גם דובר קוסאשווילי השאיר את רוב עבודת הפיץ' למפיקו, מרק רוזנבאום (שהביא שני פרויקטים לאירוע).
3. הראלד סיכריץ מציג את "שעיר לעזאזל"
הבמאי והמוזיקאי האוסטרי הראלד סיכריץ רוצה לביים קומדיה המתרחשת על גבול לבנון-ישראל, רגע לפני שנחתם חוזה שלום בין המדינות, שלום שישבש את החיים לחיילי האו"ם ולסוחרי הסמים שהתפרנסו יפה מאוד מהמלחמות ומנוכחותם של חיילים באיזור.
יהודה וורצל, מפיק אנימציה, מתכנן סרט אנימציה בתלת מימד המתרחש בירושלים של שנת 65 לספירה, בימי שלטון רומי. נדמה שזה הפרויקט שלפחות חלק מהפאנליסטים ראו בו את הפוטנציאל המסחרי הגדול ביותר.
4. אדם סנדרסון מציג את "לוויה בצהריים"
סרט הבכורה של אדם סנדרסון כבמאי, "זוהי סדום", ייצא בעוד כחודש, אבל מתברר שכבמאי-תסריטאי הוא דווקא רוצה להתרחק מקומדיות. עלילת סרטו "לוויה בצהריים" מוגדרת כטרגדיה.
5. עודד דוידוף מציג את "שניים"
הפרויקט המסקרן והיקר הזה מסתובב כבר כמה שנים טובות. קראתי דראפט של התסריט לפני כשבע שנים. נח סטולמן ("אדם בין כלב", "מישהו לרוץ איתו", "הממונה על משאבי אנוש") כתב את "שניים" בהשראת סיפור קצר של יצחק בשביס זינגר. המפיק הוא חיים מקלברג ("שליחותו של הממונה על משאבי אנוש").
6. יוני קיל מציג את "@"
הפרויקט השני של המפיק מרק רוזנבאום.
היו עוד פרויקטים שלא נקלטו בעדשתנו, למשל סרט חדש ומסקרן של בני תורתי. איזה מהפרויקטים הנ"ל נשמעים לכם מסקרנים? ועכשיו רק נותר לראות מה מהסרטים יופק לבסוף, ומי ישיג כסף בינלאומי.
זוכרים? בטוויטר ובפייסבוק שלי רץ אקשן בשידור חי מהפסטיבל.
כבר ראיתי כמה וכמה סרטים שחיבבתי מאוד, וכמו כשקורה כשרואים יותר מדי סרטים ברצף, הם מתחילים לשוחח זה עם זה בדרכים פלאיות. אולי אפילו, אנא עארף, מיסטיות? כך למשל התברר לתדהמתי שהגיבור של "המשוטט" (סרט ישראלי קטן מידות) והגיבור של "קרלוס" (סרט צרפתי עצום מידות) סובלים מאותה בעייה בדיוק באשכיהם. מדהים, לא? ואל תשאלו מה מעיק על הדמויות הראשיות של "תני בבקשה" (סרט אמריקאי קטן) ו"יום שלישי, אחרי חג המולד" (סרט רומני עוד יותר קטן): בשני הסרטים מופיע זוג נשוי עם ילדה אחת, בשני הסרטים הבעל מנהל רומן עם בחורה צעירה (באמריקאי היא קוסמטיקאית שמטפלת גם בבת וגם באבא, ברומני היא רופאת שיניים שמטפלת גם בבת וגם באבא), ובשניהם מופיע דיאלוג כמעט זהה על בהונות רגליים עקומות. משונה, לא? מי היה מאמין שאשכים ובהונות רגליים יהיו נושאי שיחה כל כך אוניברסליים השנה.
אז מה כבר ראיתי?
"כופר" (The Infidel). הו, זה סרט מצחיק. סרט בורקס על פי כל החוקים – כולל החתונה בסוף – ושמוכיח, למרבה הצמרמורת, שלפעמים הקלישאות הכי גדולות הן גם הכי מצחיקות. דיברנו על "כופר" לרגע באפריל, אבל עכשיו סוף סוף ראיתי אותו. והוא מקסים. קודם כל, כבר כותרות הפתיחה הם כמו ועידת שלום כלל עולמית. ערן ברון כהן, אח של סשה ברון כהן, הלחין את המוזיקה. למפיקה אחת קוראים אוזמה חסן, למפיק אחר קוראים יוני מגיד. השחקן הראשי הוא הקומיקאי הבריטי ממוצא אירני-באהי אומיד ג'לילי, והתסריטאי הוא היהודי דייויד בדיאל. ויגאל נאור מגלם מנהיג דתי מוסלמי פונדמנטליסט. כבר בהתחלה, כשאנחנו מגלים שהגיבור שלנו – נהג מונית מוסלמי ממוצא פקיסטני בשם מחמוד – הוא חובב גל חדש מהאייטיז אני כבר בעדו. הקליפ הפסאודו-אייטיזי בפתיחה, מעין הומאז' לגארי ניומן, קנה אותי. וזה שלקליפ הזה יש גם חשיבות עלילתית למערכה השלישית, ולא סתם קישוט לאיפיון דמות לאקספוזיציה, גם היה רגע תסריטאי נחמד. אחרי מותה של אמו מגלה מחמוד שהוא למעשה מאומץ, ושהוריו הביולוגיים היו יהודיים. את הבשורה הזאת הוא מקבל רגע אחרי שבנו מבשר לו שאביה החורג של ארסותו הוא מטיף שנאה פונדמנטליסט איסלמי שמגיע להרצות בלונדון, ועל הדרך יבוא לבקר את משפחתם כדי לוודא שהם מוסלמים מספיק אדוקים, לפני שהוא נותן את ברכתו לחתונה. וכך הוא צריך באותה נשימה ממש גם ללמוד מה זה אומר להיות יהודי, וגם צריך ללמוד להיות מוסלמי טוב. אספו מכאן את כל הקלישאות שאתם יכולים לדמיין על יהודים, אותן הוא מלקט לעצמו כדי להבין מה מצופה ממנו כיהודי טרי, והטיחו אותן בזו אחר זו. אבל בזכות ההומור הבריטי המצוין – עם כמה רגעים נהדרים של סלפסטיק אידיוטי – איכשהו הכל נהיה מצחיק להפליא. לאורך כל הסרט נזכרתי שוב ושוב בטוריו המצחיקים/חריפים של סייד קשוע, שהסיטואציות בסרט קצת מזכירות אותם. האבא שרק רוצה חיים נורמליים, בזמן שהבת הקטנה רצה בבית ומשחקת בלוחמת ג'יהאד שצועקת ססמאות איסלמיות קיצוניות. אגב, באחת הסצינות המדריך שלו לעולם היהדות – יהודי אמריקאי שחי בלונדון – מנסה למפות לו את כל סוגי היהודים בעולם. היהודים באמריקה, והיהודים השונים בשכונות השונות בלונדון, ולבסוף היהודים בישראל, שעליהם הוא אומר "בגלל שאין להם רגשות אשמה והם חפים מחרדה, הם בעצם לא באמת יהודיים". סוג של נכון, לא?
"תני בבקשה" (Please Give). הכיבוש הישראלי נמשך: צלם סרטה של ניקול הולופסנר האמריקאית הוא ירון אורבך ("הגלגול"). סרטה של הולופסנר כתוב במרירות היבשה הרגילה שלה, שלעיתים מצליחה ("פשוט נפלאות") ולפעמים מתישה ("חברות עם כסף"), אבל הפעם התוצאה חיננית למדי – במובן החמצמץ של המילה. קתרין קינר ואוליבר פלאט מגלמים זוג ניו יורקי אמיד שגר בשדרה החמישית ושמתפרנסים ממותם של אנשים: הם קונים ומשפצים רהיטים ישנים הנמכרים על ידי ילדיהם של אלו שלכו לעולמם. אבל מצפונה של האשה מתחיל להציק לה, ובכלל נדמה שהיא מתחילה להתפרק: היא מנסה לזכך את מצפונה על ידי פעילות צדקה מוגברת, למורת רוחה של בתה, שמרגישה שאותה היא דווקא זונחת. ובמקביל הסרט מספר על שתי אחיות – האחת טכנאית רנטגן מופנמת (רבקה הול), השניה קוסמטיקאית מוחצנת (אמנדה פיט) שמתערבבות לתוך חיי הזוג. והכל, בסופו של דבר, מתחיל להישמע ולהיראות די וודי אלני, עם כמה רגעים ממש מוצלחים של אבחנות אנושיות. הסרט הזה, שבוודאי היה מושך אליו את חובבי "ויקי כריסטינה ברצלונה" או "ממש נפלאות" היה – אני מנחש – יכול להצליח למדי בקולנוע לב. אלא שהסרט נמצא במחסנים של א.ד מטלון וגורם המקורב לעולם ההפצה סיפר לי לפני ההקרנה שיש סיכוי שהסרט הזה לבסוף לא ייצא. לא אהיה מופתע. אבל חבל: אם יש לכם דרך לגרום לנורית שני להרים טלפון לאמנון מטלון ולהציע לו לשתף פעולה בהפצת הסרט על המסכים שלה, זה יכול להיות מקסים.
"רהיטים זעירים". ואגב, וודי אלן. כלומר, ואגב ניקול הולופסנר. "רהיטים זעירים" של לנה דנהם התברר כאחד הרגעים המתוקים בפסטיבל. והיא עצמה, במפגש עם הקהל אחרי ההקרנה, הודתה שאלן והולופסנר הם שניים מהגיבורים שלה שהיא היתה רוצה להיות כמותם כשתהיה גדולה (היא רק בת 24). "רהיטים זעירים" נראה כמו "הבוגר" בבימויו של האל הרטלי. כלומר, "הבוגרת". דנהם, שלמדה כתיבה בקולג' באוהיו, כתבה וביימה סרט זעיר מידות (50 אלף דולר הוא עלה, חצי לצילומים, חצי לפוסט) המספר על בחורה (אותה היא מגלמת) שחוזרת הביתה לניו יורק אחרי שסיימה את לימודיה בקולג' באוהיו, ולא מצליחה להחליט מה היא רוצה לעשות עכשיו. אז כמו דסטין הופמן בסרט של מייק ניקולס היא בעיקר יושבת בבית מבואסת ומבולבלת, ורבה עם אמה האמנית ואחותה התיכוניסטית (תפקידים שמגולמים על ידי אמה האמנית ואחותה התיכוניסטית של ברנהם, בסרט שצולם בדירת הוריה, בה היא עדיין גרה כיום). הסרט הפטפטני הזה – נצר לגל המאמבלקור האמריקאי – ניצל ממוות בזכות כתיבתה השנונה מאוד של ברנהם, והצילום – שגם הוא די שנון, מלא הברקות של זוויות צילום מקוריות. כך שמבחינה סגנונית הוא לא ממש מאמבלקור, אבל מבחינת ההשתלבות שלו בגל סרטים המציגים צעירים אמריקאים פלגמטיים ונטולי ליבידו, הוא מתאים להם בול. דנהם זכתה עם הסרט הזה בפרס הראשון בפסטיבל sxsw באוסטין, טקסס השנה, שמתמחה באיתור וטיפוח סרטים סופר-עצמאיים. ויהיה מעניין לראות האם היא הניקול הולופסנר הבאה, או אולי אפילו הדיאבלו קודי הבאה. צפו בסרטים הקצרים שדנהם יצרה לאינטרנט באתר שלה.
שני נ.בים. אחד, הסרט הוקרן באולם 1 מדי.וי.די. כלומר, בצפייה השני שלי בו ראיתי אותו מרוח עם פיקסלי ענק ובאיכות הרבה פחות טובה מהדי.וי.די על מסך הפלזמה שלי שבו ראיתי אותו בצפייה ראשונה. מכיוון שהבמאית היתה שם ומכיוון שאני מניח שזה איזשהו קטע של הפצה אלטרנטיבית ועניה, אני לא בא בטענות לפסטיבל. אני כן מוטרד מזה שב-2010, כשיש כל כך הרבה פורמטים להקרנה, שפסטיבל שמכבד את עצמו לא טורח לפרסם בתוכנייה איך וממה מקרינים כל סרט. כרגע הפסטיבל היחיד בארץ שמספיק מכבד את הקהל שלו שיבדיל בין הקרה מפילם והקרנה מדי.וי.די או מבטא זה פסטיבל אייקון. יום יבוא, בטוחני, שזה יקרה גם בירושלים. רק מתי?
(עדכון ותיקון: אבינעם חרפק תיקן אותי ואמר שהסרט הוקרן מעותק HD. משונה, לא נראה ככה. ני גם שומע שהקרנות ה-HD באולם 3 טובות יותר מהקרנות ה-HD באולם 1. רק עדיין חבל שלא מצוין איך מקרינים כל סרט).
השני, בסצינה ב"רהיטים זעירים" בה דנהם מחכה ליד בית קולנוע לדייט שלה שמאחר רואים שאחד הסרטים שמוצגים בקולנוע הוא "לה דאנס" של פרדריק ווייזמן. גם הסרט הזה מוקרן בפסטיבל ירושלים.
ושימו לב: "רהיטים זעירים", "קר עד העצם", "הילדים בסדר", "תני בבקשה". הקולנוע האמריקאי העצמאי כפי שהוא מיוצג בפסטיבל השנה הוא מאוד נשי. "קר עד העצם" היה מרשים ועשוי היטב, וג'ניפר לורנס בתפקיד הראשי היא תגלית מעולה (אבי קורניש החדשה?), אבל לא נדהמתי ממנו כמו שופטי סאנדאנס.
"קרלוס". בפסטיבל שהכיל עד כה כמה סרטים לא רעים כלל, זה היה עד כה שיאו. אוליבייה אסיאס ביים פצצת אנרגיה. וכנראה שאני פשוט מחבב סרטים על טרוריסטים בשנות השבעים וחיי הרוקנרול חסרי החשבון שהם חיו. "קרלוס", מהבחינה הזאת, שם בכיס הקטן את "כנופיית באדר מיינהוף" של יולי אדל מהשנה שעברה, למרות שהם במידה רבה סרטים אחים הנושקים בעלילותיהם ולרגעים משלימים זה את זה. אבל, כמו עם "באדר מיינהוף" גם "קרלוס" מתרסק בחצי השעה האחרונה שלו. גם זה, כנראה, בלתי נמנע: השלב בו חיי הכנופיית הטרור מפסיקה לחיות באדרנלין גבוה, והם מתחילים לחיות בפרנויה מהסוף הבלתי נמנע מפיל את הסרטים באנרגיות שלהן. אבל גם בלי 30 הדקות האחרונה, "קרלוס עדיין מכיל 135 דקות מסחררות באנרגיה שלהן, על טרוריסט שדמיין שהוא הצ'ה גווארה של הפלסטינאים, הג'ים מוריסון של המיליטנטיות האירופית. את קרלוס מגלם באופן מבריק השחקן הוונצואליאני אדגר רמירז (ששיחק גם ב"צ'ה" של סטיבן סודרברג, עוד סרט-אח, או בן-דוד), שמצליח להיות משכנע וכריזמטי גם באנגלית, גם בצרפתית, גם בספרדית וגם בערבית. אסיאס, שמנסה בסרט הזה להיות לטרור האירפי מה שסקורסזי היה לגנגסטר האיטלקי-אמריקאי, מפציץ את סרטו בפסקול אייטיזי משגשגע, בסרט שרובו המכריע של עלילתו מתרחשת בכלל בסבנטיז. קרלוס (שבאופן משונה, איש לא מכנה אותו "התן" בסרט) מסתובב בתימן של שנות השבעים וברקע אנחנו שומעים את ניו אורדר, את ווייר, את רוברט פריפ ובריאן אינו ואת הלייטנינג סידס. כך הוא לא רק מחדיר לסרט אנרגיה, אלא – בזכות המוזיקה האנכרוניסטית שעומדת בסתירה לתוכן הוויזואלי – הוא משאיר אותנו מפוקסים לסיטואציה האירונית, של סיפור אמיתי שהוא במידה רבה פבריקציה, של דמות שנויה במחלוקת שהרגה אנשים, שאמורה להיות מוצגת באור שלילי, אבל שאי אפשר להתעלם מסממני כוכב-הרוק שלה, שהופכת אותה לא לדמות פוליטית רצחנית, אלא לדמות טראגית, שתופסת טרמפ על מאבקים של אחרים, בחיפוש אחר משמעות לחייה.
תגובות אחרונות