עדכון: יש המון תוספות.

הביקורת על "התחלה", בהמשך. בינתיים, אני כבר פותח את הפוסט ומזמין אתכם להצית את פתיל הדיון במה שהוא, עבורי, כרגע סרט השנה. סרט כה מופתי – עם תסריט אדיר ובימוי פנומנלי, ועם כל כך הרבה עומקים ורבדים.אתם צריכים לרוץ אליו ואז להגיע הנה ולהשתתף בדיון. אני פותח כאן את הפתיל לדיונים עם ספוילרים, כדי שיהיה אפשר לדבר על הסרט מהפריים הראשון ועד הפריים האחרון (ועוצר הנשימה) שלו. אז אם אתם מחפשים המלצות: רוצו. ואז שובו להשתתף בדיון.

קיבלתי אתמול הזמנה לאירוע על פסיכואנליזה ב"מטריקס" וצחקקתי. תוך כמה שבועות הסינמטקים יתמלאו בקורסים על פסיכואנליזה ב"התחלה". ועל אקזיסטנציאליזם. ועל פילוסופיה. ועל מיסטיקה. זה מאותם סרטים שמכילים הכל. "מטריקס" היה כזה, "שמש נצחית בראש צלול" היה כזה. "עיר אפלה" – הסרט הכי דומה לסרט הזה – היה כזה. ו"התחלה" לוקח את כל זה, מערבב, משקשק, מקפיץ, ומכפיל פי חמש. זה מותחן שבנוי על ארבע או חמש שכבות עלילתיות. מותחן שמתרחש בחמישה לוקיישנים סימולטניים, אבל לא לצד זה, אלא זה בתוך זה. מותחן שבכל רגע נתון מחייב אותנו לעבוד באופן מנטלי מועצם ולשאול את עצמנו "רגע, זה אמת או זה חלום?". מותחן שמבוסס על תסריט מקורי, אבל שלמעשה נראה כמו עיבוד לסרט אקשן לכתביו של זיגמונד פרויד "פשר החלומות" ו"טוטם וטאבו", מותחן שנקודת המוצא שלו היא, לפי הניחוש שלי, השיר של אדגר אלן פו, "חלום בתוך חלום" (שתי השורות הראשונות בבית השני הם תיאור מדויק של השוט הראשון בסרט). ואני אפילו מצאתי משהו מספר תהילים בו. לא בטוח שבכוונה, זה פשוט מאותם סרטים שמחזיקים בתוכם המון חוכמה ועושר תרבותי מכל התקופות, כל ההשקפות וכל הדתות (הבודהיסטים יחגגו על הסרט הזה). ומותחן שהוא למעשה סרט סוריאליסטי, שממש כמו "כלב אנדלוסי" הוא כמו אינדקס של חלומות נפוצים: חולמים על מעליות? חולמים שאת נופלים לאחור? חולמים שאתם נמצאים במנהרה צרה שרק הולכת ונהיית צרה יותר וסוגרת עליכם? חולמים שאתם מתים? וכשאתם צריכים לשירותים מתוך שינה, אם אתם חולמים על גשם? הסרט הזה מכיל את כל החלומות הכי ארכיטיפיים (למרבה ההפתעה, חוץ מחלומות מעוף).

ויש עוד דבר שמפליא אותי: במרחק ימים זה מזה ראיתי שני סרטים שמושפעים באופן מופגן מאוד מכתביו של פרויד, ומסרטים סוריאליסטיים. האחד הוא "התחלה", סרט עצום מימדים תוצרת הוליווד. השני… "אנדנטה" הישראלי של אסף תג'ר. מדהים כמה הסרטים האלה שונים זה מזה, ועדיין מכילים כמה רעיונות ממש זהים. כמו "התחלה", גם אנדנטה" עוסק כולו בחלומות. בעתיד בו בני אדם מאבדים את היכולת לחלום, ישנו מפעל אחד שמצליח לכרות חלומות ממוחו של קשיש שעדיין מצליח לחלום ולהקרין אותם לציבור. הרעיון של “שיתוף חלומות”, של אנשים המתקבצים יחד כדי לחוות יחד חלומות כדי לברוח מחייהם, וחלומות כסוג של סם, משותף לשני הסרטים. כך גם העובדה ששני הסרטים מעבדים למסך כמות נכבדת למדי מכתביו של פרויד על חלומות. אך בעוד “התחלה” הוא סרט עם המון עלילה והמון אקשן, “אנדנטה” הוא סרט אבסטרקטי ללא עלילה כלל.

אמשיך לעדכן את הפוסט ברעיונות נוספים, ובביקורת המלאה, בהמשך היום. מכאן, הבמה שלכם.

ואחרי שראיתם את הסרט, הפנו את עכברכם לפוסט הזה, המציע שש פרשנויות מצוינות לסרט (אני תומך בפרשנות מספר 1). ואז עיינו בקומיקס המציג עלילה המקדימה את סיפור הסרט ובו הג'וב לתאגיד קובול, עליו רק מסופר בסרט אבל לא רואים אותו.

עדכון, שישי: הנה הביקורת שלי, ברמה הראשונה, שנכתבה בבולמוס אחר הצפייה הראשונה. אנסה לחפור פנימה בהמשך.

פורסם ב"פנאי פלוס", 21.7.2010

לא יאמן. היו ימים שכדי שבמאי יכתוב ויביים לעצמו סרט סוריאליסטי העוסק בחולמות ושובר בזו אחר זו קונוונציות של עלילה מקובלת הוא יצטרך לעשות את זה באירופה, רצוי בצרפת, בתקציב זעום ולקוות שהוא יהפוך לשיחת היום בפסטיבלים ובסינמטקים. אבל כריסטופר נולן הוא הבמאי הסוריאליסטי הגדול ביותר ימינו ובזכות ההצלחה המסחרית העצומה של סרטיו (בייחוד "האביר האפל") הוא מקבל את הרשות לחלום את סרטיו על קנווס ענק ויקר. וכך הוא יצר את "התחלה", ככל הנראה סרט האוונגארד היקר והעצום ביותר בתבל.

"התחלה" הופך סופית את נולן לאחד הבמאים המדהימים ביותר שפועלים כיום, ולמי שמנהל את הקריירה שלו בצורה מבריקה. בכל פעם שהוא נותן להוליווד את ליטרת הבשר שלה בדמות להיט קומיקס ענק, הוא דורש ממנה שתפצה אותו על כך בדמות מימון לסרט עם תסריט כה מפותל שאין סיכוי שהקהל הרחב (או אפילו מנהל האולפן הממוצע) יצליח להבין שם מי נגד מי. וכך, למעשה, הקריירה שלו היא מעין ריצ'רץ של סרטים: אחרי "באטמן מתחיל" הוא הביא את "יוקרה". אחרי "האביר האפל" הוא הביא את "התחלה". ובזכות העובדה שאולפני וורנר הסכימו לממן לו את "התחלה" – סרט שאהיה מאוד מופתע אם בכלל יכסה את עלותו בקופות – הוא הסכים להתחייב להם לביים סרט באטמן שלישי. מעניין יהיה לראות מה הוא יעשה אחרי זה. כך שלמעשה הקריירה של נולן מתחלקת לשניים: זו של סרטי האקשן שהוא עושה בהזמנת האולפנים, ואלה של הסרטים שהוא יזם וכתב בעצמו. “התחלה" לפיכך ממשיך את הקו שנולן התחיל ב"ממנטו" וב"יוקרה", והוא אף ממשיך את הרעיונות שהוא התחיל שם. ובעיקר השאלה: מה היא המציאות? ב"ממנטו", “יוקרה" ו"התחלה" הגיבור צריך, כמעט בכל רגע, לעצור ולשאול את עצמו מה אמת ומה שקר, או מה אחיזת עיניים, או מה חלום. נולן, במאי שנון שכמותו, עושה שימוש מבריק במדיום הקולנועי שכן השאלות האלה – מה אמיתי ומה שקרי – הם חלק בלתי נפרד מחוויית הצפייה בסרט.

עלילת "התחלה" עשויה להישמע די סבוכה על הנייר, ולמעשה כל תמצות שלה מאבד קצת משלל ההפתעות ושפע הרעיונות שהסרט הזה מכיל. הרעיון הכללי הוא כזה: צבא ארצות הברית פיתח מכשיר בגודל מזוודה שדרכו בני אדם יכולים להתחבר זה למוחו של רעהו ולחלוק יחד חלומות. למעשה, אנשים יכולים לשוטט בתוך החלומות של אלה שהם התחברו לתוכם. וקצת כמו האינטרנט, גם המכשיר הזה עבר משימוש צבאי לשימוש פרטי והפך למעשה להתמכרות כלל עולמית, כמו סם. אנשים מעדיפים להעביר את חייהם בשינה, מחוברים לחלומות של אחרים. וכמו באינטרנט, גם כאן יש האקרים, אנשים שיכולים לפרוץ דרך החלומות אל תוך התת מודע של החולם ולגנוב משם רעיונות. ריגול תעשייתי. את אחד האנשים האלה מגלם ליאונרדו דיקפריו. והוא מקבל עליו משימה אחרת: במקום לגנוב ממוחו של החולם את סודותיו, הוא מתבקש להכניס לראשו רעיון. לתהליך הזה, של השתלת רעיון, הם קוראים "Inception”. ורעיון, מסבירים לנו, הוא הווירוס הכי חזק והכי עמיד, וגם – בנסיבות מסוימות – הכי הרסני. ברגע שמכניסים למישהו רעיון לראש, הרעיון הזה מתפשט ותופס אחיזה במוח ומשתלט על כל בגוף. על כל החיים. ולעיתים, מדביק אחרים. וכך, משוטט הגיבור שלנו, יחד עם הצוות שלו, בתוך מוחו של בעל החלומות, בתוך התת מודע שלו, בתוך עולם הדימויים וההדחקות שלו. אתם מבינים לאן זה הולך? סרט עצום מידות, גרנדיוזי, יקר, עם כוכבים, אפקטים ומוזיקה בומבסטית שכולו עוסק בדבר הכי בלתי מוחשי שקיים: חלומות ורעיונות.

אבל למעשה, מתחת לכל הרעיונות הקצת מבלבלים, למעשה מדובר במותחן היצ'קוקי פשוט וליניארי מאוד: הגיבור וחבורתו רצים נגד השעון כדי לבצע את משימתם. המושג המופרסם של היצ'קוק, “מגאפין", עובד כאן שעות נוספות. מה זה "מגאפין"? היצ'קוק היה מסביר: זה הדבר הזה שכל הדמויות בסרט מנסות להשיג, אבל שלקהל לא באמת אכפת ממנו. למשל, סליל המיקרופילם ב"מזימות בינלאומיות". וב"התחלה", המשימה שלשמה נשכר הגיבור ושבגללה כל העלילה הזאת מתרחשת, כל המרוץ נגד השעון מתחיל, המשימה הזאת היא למעשה הפרט הכי זניח בסרט, התירוץ לקיומו. מה שחשוב זה מה שמעוללת המשימה הזאת לגיבור שלנו. וכאן ליאונרדו דיקפריו, בפעם השנייה השנה אחרי "שאטר איילנד", מגלם דמות שנכנסת לתוך המוח של עצמה, חיה על התפר שבין מציאות להזיה, ומנסה לשחזר לעצמו שוב ושוב טראומה שהוא חווה, ושרודפת אותו.

אז מה היה לנו בינתיים? סרט על חלומות, ומותחן היפראקטיבי בנוסח היצ'קוק. אבל יש יותר. הרבה יותר. כי ממש כמו שהיה ב"יוקרה", גם "התחלה" הוא סרט שלמעשה, אם מביטים בו היטב, כל הזמן חושף את המבנה הצורני והתסריטאי שלו בפנינו. המשימה של הגיבור וצוותו היא לא רק להמציא חלום ולהשתיל אותו במוחו של הנמען, אלא ליצור חלום-בתוך-חלום-בתוך-חלום. אבל אז, הם צריכים להיכנס לתוך חלום רביעי. וכך הסרט עובר מחלום לחלום לחלום, כשבכל רגע מספרים לנו מה צפוי לקרות (שהרי החלומות מתוכננים מראש) ובכל פעם משהו משתבש. המאסטר-מיינד של קונצרט החלומות הזה, הדמות שמגלם דיקפריו, כל הזמן מכין אותנו לקראת מה שעומד לקרות. כך, למשל, הוא מבשר לנו שכדי שרעיון יקנה לו אחיזה עמידה בתוך מוחו של הנמען, הוא צריך להיות מלווה בקתרזיס רגשי. באופן מבריק, הקתרזיס הזה מוגש לנו בצורה מושלמת בסוף הסרט, ואנחנו – מבעד להשתנקות הדמעות – צריכים להיזכר שקתרזיס אכן הובטח לנו. אז במוחו של מי, בעצם, הושתל כעת רעיון? אולנו הנמענים היו בעצם, אנחנו? שהרי הקולנוע, גם הוא סוג של חלום. ואם כך, איזה רעיון הושתל בראשנו? איזה וירוס רעיוני החדירו נולן וצוותו עמוק לתוך התת מודע שלנו כשהוא עטוף בקתרזיס רגשי?

ומסביב לכל זה מרחפת שאלה פילוסופית הרבה יותר גדולה, שכן, בין אם זה "ממנטו" או “האביר האפל”, נולן מתמחה במשחקי מוח פילוסופיים מלאי פרדוקסים. ו"התחלה" ממשיך רעיונות שראינו גם בסרטים כמו "מטריקס", “עיר אפלה" ו"שמש נצחית בראש צלול", כולם סרטים שעוסקים במניפולציה של המציאות באמצעות חדירה לתוך מוח של אדם. “התחלה" לוקח את הרעיון של "שמש נצחית" ומכפיל אותו בערך פי חמש, גם במבנה וגם בגרנדיוזיות העיצובית של עולם החלומות. הוא לוקח מ"מטריקס" את רעיון "הארכיטקט", האיש (או האשה) שבוראים – סליחה, בונים – את העולם המומצא שבו מסתובבות הדמויות. וכאן אנחנו מגיעים לסוגיות הקיומיות שהסרט נוגע בהן. מרגע שהדמויות עוברות מחלום לחלום, ובכל חלום תחושת המציאות נראית אמיתית לחלוטין, אנחנו עוזבים אותם בשלב בו עלינו לתהות: אם הם יצאו מכל החלומות או שם עדיין לכודים בתוך חלום? ומה איתנו? אולי כולנו למעשה מסתובבים בתוך חלום קולקטיבי של מישהו אחר? ואם כן, אז מי הארכיטקט של החלום שלנו? ואם כך, איך מקיצים ממנו? ומה יקרה כשנקיץ ממנו? נולן – שסרטו עמוס ציטוטים ומחוות לכתביו הפסיכואנליטיים של פרויד, לסיפורים של אדגר אלן פו, למיתולוגיה היוונית (המבוך של אריאדנה), לטקסטים האקזיסטנציאליסטיים של סארטר וקאמי ולאמנות סוריאליסטית של דאלי ובונואל – למעשה גם ממחיש פסוק מתהלים בסרטו. בתוך עולם החלום, הוא מסביר לנו, הזמן נע בקצב איטי הרבה יותר. ובחלום בתוך חלום? איטי אף יותר. וזה הרי בדיוק מה שכתב דוד המלך בתהלים: “כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול". מה שלנו נראה כמו אלף שנה, לארכיטקט שלנו זה יום אחד. המקום שבו נולן משאיר אותנו בסוף הסרט – על קו התפר בין יקיצה וחלימה, תלויים בלימבו נצחי של פרשנות ואי ודאות – הופכת את "התחלה" לאחד הסרטים החכמים, העמוקים ומהפכי המוח שנראו כבר, לפחות, אלף שנה. או לפחות מאז אתמול.

==========

עד כאן הביקורת. ומכאן, עוד מחשבות. זכרו: אנחנו נמצאים בטריטוריית ספוילרים.

א.

זוכרים את "מומבסה"? בפוסט ההוא, בו העליתי קטע מוזיקלי של האנס זימר מהסרט, כתבתי שסצינת המרדף במומבסה היא אחת הסצינות הבודדות בסרט שמתרחשת בעולם האמיתי. והוספתי בסוגריים "אולי…". התמונה שנמצאת בראש הדף היא סוג של מפתח מבחינתי. כי אני רואה ב"התחלה", בין השאר, סוג של לקסיקון של חלומות. ואחד החלומות הנפוצים, ככל הידוע לי, הוא חלום "מחילת הארנב", שבו החולם נכנס לאיזור צר – מערה, מחילה, סמטה – ואז הוא מגלה שהיא הולכת ונהיית צרה יותר ויותר ולמעשה כמעט כולאת אותו בתוכה. ובסצינה במומבסה ש רגע כזה, בו קוב רץ לתוך סמטה שהולכת ונהיית צרה. ואז ניזכר שהפעם הראשונה בסרט שבה היינו למעשה בתוך "המציאות" היתה על רכבת. וגם רכבת היא חלום ארכיטיפי (שוב, כניסה לתוך מנהרות). כלומר, גם בפעמים שבהם הסרט אמור להיות בתוך המציאות, גם אז הוא משתמש באוצר מילים ויזואלי של חלומות. מכאן שהחשד מתעורר: האם אין בסרט מימד של מציאות (כשהתשובה האונטולוגית היא: ברור שלא, כי הרי זה רק סרט). התחושה הזאת מתעצמת, בוודאי, כשמגיעים לסצינה האחרונה, שגם היא אמורה להיות במימד המציאות, היקיצה, של הגיבור. כמו שכתבתי לעיל, השוט האחרון רומז לנו שאנחנו צריכים לתהות האם קוב (ואנחנו) נשארנו תקועים בתוך חלום (עדות לכך היא העובדה שילדיו, כך נדמה, לא התבגרו ביום אחד מאז שעזב אותם, כמה שנים לפני כן. ושהם נראים ב"מציאות" בדיוק כפי שהם נראים בחלומותיו). ואם אנחנו מקבלים את הרעיון הזה, השאלה שנשרת פתוחה היא: אם כך, בתוך החלום של מי קוב מסתובב. בשלב הזה, בו אי אפשר להבדיל יותר בין חלומות, מציאות ומשאלות לב, הסרט מתקרב לטריטוריית סטניסלב לם ו"סולאריס".

ב.

אני מתחיל לחשוב על אוסקרים. צוות הסאונד מתחיל את הקמפיין שלו בווידיאו הזה (תודה למשה בתגובות) – שאגב, גם חושף קצת מהאפקטים של הסרט (כמו הסט המסתובב במלון, שנראה כמו העתקה לסט המסתובב של קובריק ב"2001: אודיסיאה בחלל"), אבל אני חושב על עריכה. כריסטופר נולן הוא יוצר שהקאט עבורו הוא אלמנט עלילתי. יודע כל במאי ועורך ש"קאט" מאפשר לנו לעבור זמן ולעבור מקום. נולאן הפך את ה לקונספט המרכזי של סרטיו, בכך שבכל פעם שיש קאט אנחנו צריכים להתחיל לשאול את עצמנו איפה אנחנו על ציר הזמן והחלל. כשם שב"ממנטו" בכל פעם שהיה קאט היינו צריכים לתהות איפה אנחנו על רצף הזמן (קדימה? אחורה?), וכל קאט למעשה עשה לנו איתחול של רמת התודעה שלנו (בדיוק כמו שקרה לגיבור), כך ב"התחלה" כל קאט למעשה מקפיץ אותנו לתוך עולם אחר. זה מגיע לשיא בסיקוונס האקשן הסופי של הסרט, שהוא בעיני גם אחד מסיקוונסי האקשן הגדולים בתולדות הקולנוע לדורותיו – מרגע שהוואן פורץ את גדר הבטחון על הגשר ומתחיל ליפול לעבר הנהר – שבו בתוך מה שאמור להיות שלוש שניות בזמן אמת, נמתח לדקות ארוכות שבהן אנחנו עוברים לתוך ארבעה עולמות נוספים, הנמצאים כמו בוב בבושקה, זה בתוך זה. ובעוד במאי אחר היה מוצא איזשהו אפקט מתוחכם לעבור בין העולמות, נולן עושה את זה בפשטות על ידי קאט. הוא בונה את הסיקוונס הזה באופן דומה לאופן שבו ג'ורג' לוקאס היה עורך את קטעי האקשן שלו בסרטי "מלחמת הכוכבים" (בהשראת קורוסאווה, אגב): שלושה מוקדי אקשן המתרחשים בו זמנית בעולמות שונים, והוא מזפזפ ביניהם. נולאן עושה בדיוק את זה, אבל הפעם אנחנו לא נמצאים בתוך עולמות גאוגרפיים סמוכים, אלא במצבי תודעה שונים, שבכל אחד מהם הזמן מתנהג אחרת. על הסיקוונס הזה לבד אני מהמר שהסרט הזה יזכה באוסקר על העריכה.

ג.

המחשבה שלי ש"התחלה" לא יכסה את עצמו בקופות כבר לא ממש מוכיחה את עצמה. נראה שהסרט עושה כסף נאה. לא "האביר האפל", אבל גם לא "שאטר איילנד".

ד.

הדיונים על חורים בתסריט לא ממש מעניינים אותי. כל מי שנותן לחורים בתסריט להרוס לו את הסרט לא יכול להתקרב לאף סרט של היצ'קוק. ומצד שני, מרגע שמשלימים עם הרעיון שכל הסרט מתרחש בעצמו בתוך חלום, הרי שכל רגעי האי-הגיון, בו אלמנטים "פשוט מסתדרים מעצמם", הם חלק מחוקיות הסרט. ובכל זאת, אני נותרתי עם שאלה אחת: כדי להתחבר לתוך חלומו של הזולת יש צורך במכשיר פיזי בגודל מזוודה שממנו יוצאים צינורות וחוטים המתחברים לוורידי החולמים. כלומר, שבשעה שכל הקיום הפיזי בתוך החלום הוא יציר מוחו של החולם, ולכן אפשר לעשות בו מניפולציות על-טבעיות, כדי להיכנס לתוך החלום צריך מכשיר פיזי שמזרים סם הרדמה ממשי לוורידים ומעביר את המידע בחוטים פיזיים ממוח אחד למוח שני. אז איך בדיוק מכניסים את המזוודה הזאת לתוך החלום כדי ליצור חלום-בתוך-חלום? אבל בגלל הטבע ההיצ'קוקי של הסרט, אני אענה לקושיה שלי בתירוץ: אה, אם כך זה לא מגאפין.

ה.

למרות שמפתה לראות בדמות ה"ארכיטקט" ב"התחלה" וב"מטריקס 3 " סוג של מטאפורה לבורא עולם, הארכיטקטית הפרטית שלי מזכירה לי שלפעמים ארכיטקט הוא רק ארכיטקט, והרעיון המוצע בסרט, של "ארכיטקטורה אידיאלית", כלומר בריאתו של עולם שייראה מציאותי ממבט ראשון, אבל למעשה משוחרר מכל המגבלות של העולם האמיתי (חוקי שימור, ועדות מחוזיות, דרישות מסחריות של יזמים וקבלנים, כוח הכובד) היא רעיון מפתה למדי. למעשה, יש אפיק אקדמי של "אדריכלות תיאורטית" או "אדריכלות קונספטואלית", של מתכננים שחושבים על אדריכלות, כשהיא מנותקת ממגבלות של זמן ומקום, ומתייחסים לתכנון כאל עניין תיאורטי לחלוטין.

ו.

"מטריקס" החדיר לנו את הרעיון שבכל פעם שאנחנו חווים דז'ה-וו זה אומר שיש איזשהו באג במטריקס, או שמישהו עשה איזושהי מניפולציה בתוכנה שמפעילה את החיים שלנו שגרמה לנו לחוות/להרגיש דברים שכבר ראינו/חווינו אבל בלי לזכור מתי/איפה. "התחלה" עושה אותו דבר עם השיר "אני לא מתחרטת על דבר" של אדית פיאף. מעתה, בכל פעם שנשמע את השיר הזה, נתחיל להרהר האם מישהו מעולם העליון מאותת לנו שה"בעיטה" תכף מגיעה. והאם יש קשר בין הבחירה בשיר הזה ובין העובדה שאת מאל, אשתו של קטב, מגלמת מריון קוטיאר, שזכתה באוסקר על גילומה את אדית פיאף? כלומר, האם זה רק צירוף מקרים הוליוודי משעשע, או שיש כאן גם איזשהו דיון פנים-קולנועי שמשתמש גם בשחקנים ובדמויות הקולנועיות המצטברות שלהם כחלק מאיזושהי תודעה קולקטיבית (טריק שדיוויד פינצ'ר השתמש בו ב"מועדון קרב", עם הדמות של בראד פיט).

1. בעניין אסיפת הנהלת האקדמיה שתתקיים ביום ראשון בנושא "המדריך למהפכה".

אני קצת חוזר על עצמי כאן, אבל הדרך הכי אלגנטית לפתור את סוגיית הזכאות למועמדות היא ליישר קו עם האקדמיות בעולם ולקבוע עוד השבוע שסרט שזכאי להגיש את מועמדותו ל"פרס הסרט הטוב ביותר" הוא סרט שכבר הוצג לפחות שבוע בבית קולנוע מסחרי מרכזי (לא הקרנות סינמטקיות, ולא הקרנות פרטיזניות בבית העם בעפולה) עד יום תחילת ההצבעה לסיבוב הראשון. האקדמיה, אנחנו מבינים, מסרבת לסנן את הסרטים, או אפילו לצפות בהם לפני הקרנתם לחברים. לכן צריך להגיש סרטים מסוננים. כלומר, סרטים שמישהו כבר הביע בהם אמון כלשהו. ואז, אם "המדריך למהפכה" או "שתיקת הארכיונים" זכו לאמונו של מפיץ שהוציא אותם להקרנות מסחריות בבתי קולנוע, הם יכולים להתמודד על פרס הסרט הטוב ביותר. זה לא רק ישמש פילטר לעניין השאלה האם סרט הוא סרט תעודה או סרט עלילתי, שאלה כה מיושנת ולא רלוונטית באקלים הקולנועי העולמי של העשור האחרון, זה גם יהווה פילטר לסרטים הקטנים והזניחים יותר שמשתרבבים בכל שנה לתחרות. כמה סרטים בשנים האחרונות זכו לקבל בהקרנות האקדמיה את ההקרנה הראשונה והאחרונה שלהם ונעלמו מאז? במצב בו יש כ-20 סרטים בשנה, ובמצב בו האקדמיה עצמה לא מצליחה אפילו להגדיר מהו "סרט", יישור קו עם התחרויות בעולם, המתנהלות בין הסרטים שהופצו ולא הסרטים שהופקו, יפתור לא מעט בעיות ויעשה סדר בתחרות.

אם ההנהלה תקבל החלטה כזאת כבר בישיבתה הקרובה, זה יתן מספיק זמן לכל מי שנמצא עכשיו בשלבי הפקה מתקדמים להיערך לקראת התחרות של 2011 ולתכנן יציאה לסביבות מאי-יולי. זה כבר יהפוך את "ארץ בראשית", שמופץ בשבוע הבא בבתי הקולנוע, לסרט שיכול להתמודד על פרס הסרט הטוב, מבלי שיתחילו להתפלפל האם סרט טבע הוא סרט תיעודי או סרט עלילתי או מה.

ואז, כדי לאפשר גם לסרטים קטנים וניסיוניים שלא מצאו הפצה להשתתף בתחרות, יהיה נכון לייסד קטגורייה נוספת, אפילו שתיים במקרה של שנה ברוכה, של "סרט בכורה" או "סרט עצמאי", או "סרט ללא הפצה", ולהחליט מראש שסרט המתמודד בקטגוריה הזאת בשנה אחת, יוכל להתמודד בקטגוריה הראשית שנה אחר כך אם בין לבין הוא יופץ באופן מסחרי.

2. תראו מה מצאתי בביתן פחי הזבל בביתי:

שני כיתובים ציניים מיד חלפו בראשי:

א. אה, אז מכאן קיבלו אנשי יונייטד קינג את הרעיון לתרגם את "La Rafle" ל"נקודת איסוף"?

ב. בו'אנה, אין כבוד לכלום יותר. לפרסם סרט שואה על פחי זבל?

וזה בכלל הזכיר לי ש"נקודת איסוף" הצרפתי כבר עלה להקרנות מסחריות בבתי הקולנוע, אבל אחרי ששמעתי עליו לא מעט תגובות מ-5000 האנשים שראו אותו בבריכת השולטן בערב פתיחת פסטיבל הקולנוע, לא שמעתי מאף אחד שראה אותו בבית הקולנוע מאז. מישהו?

אחרי ארבע סדרות טלוויזיה שזכו לרימייק אמריקאי הגיע תורו של הסרט הישראלי הראשון להיעשות מחדש תוצרת הוליווד (ויה אנגליה). היו ניסיונות בעבר להפוך סרטים ישראליים לאמריקאים. היה פעם דיבור ש"חולה אהבה בשיכון ג'" של שבי גביזון יהפוך לסרט בכיכובו של ג'ון טורטורו; ו"הכוכבים של שלומי" היה אמור להפוך לסרט אמריקאי בהפקת סלמה האייק. אבל עכשיו הדיבורים הופכים למעשים, ושמו של איתן אבן מתנוסס, אחרי שמו של מתיו ווהן ("קיק-אס"), כמפיק של סרט של מיראמקס.

"החוב" שביים אסף ברנשטיין על פי תסריט שלו ושל עדו רוזנבלום, יצא בישראל בנובמבר 2007, נקנה באפריל 2008 על ידי מיראמקס ושנתיים אחר כך מגיע הטריילר הראשון מתוכו, שמסגיר את העובדה שמתיו ווהן (המפיק) וג'יין גולדמן (שותפתו לתסריט) נשארו נאמנים למדי למקור הישראלי (כשאת גילה אלמגור מגלמת כעת הלן מירן). קצת לא חוכמה לשים על ההתחלה קטע מהפסקול של "סולאריס" של סטיבן סודרברג, אבל על קלוז-אפ מרשים של רומי אבולעפיה, זה עובד מצוין. לפני שלוש שנים קראתי ל"החוב" של ברנשטיין/רוזנבלום "חצי סרט מצוין". מעניין איך יהיה הרימייק (שבזכות העובדה שהוא שייך למיראמקס, כלומר שהוא יופץ בארץ על ידי פורום פילם, אנחנו יודעים כבר עכשיו שהוא ייצא בישראל ללא ביקורות בשבוע היציאה וללא הקרנות מוקדמות למבקרים, וגם – יש להניח – עם שם משודרג לעברית. נגיד: "חוב קטלני"?). ג'ון מאדן ("שייקספיר מאוהב") הוא הבמאי. הנה הטריילר:

עכשיו צריך רק לחכות לראות מה יעלה בגורלו של הרימייק המובטח ל"סיפור גדול" של ארז תדמור ושרון מימון.

ואגב, בטריילר הזה נתקלתי הבוקר תוך כדי שאני מנסה לכתוב כמה מילים על סרטו של רון מיברג על אודות אדם ברוך ז"ל, אביו של עדו רוזנבלום. עכשיו אמשיך בכך.

אם הייתם באחת ההקרנות של "רהיטים זעירים" בפסטיבל ירושלים, יצא לכם להתוודע לאחת היוצרות הצעירות, המוכשרות והחינניות שצצו באחרונה בקולנוע האמריקאי העצמאי, לינה דנהם. ומתברר שבירושלים התקיימה הבכורה הבינלאומית של הסרט, כלומר, ההקרנה הראשונה של הסרט מחוץ לארצות הברית, אחרי הבכורה העולמית בפסטיבל sxsw באוסטין, טקסס, שם היא זכתה בפרס הסרט הטוב ביותר. שבוע אחרי שהסתיים ביקורה בישראל, מעלה דנהם פוסט ארוך ומצולם בבלוגה בו היא מדווחת רשמים מסיורה בישראל. בול בזמן לט' באב היא גם מספרת על ביקוריה בכותל המערבי ובהר הבית ומוסיפה וידוי: היא יהודיה. ועוד: לינה צפה בים המלח, ואוכלת סטייק בתל אביב עם טליה לביא, חברתה מסדנת התסריטים של סאנדאנס.

============

ועוד קצת צילומים מהר הבית: הטריילר ל"מיראל", הסרט החדש של ג'וליאן שנאבל שצולם לפני שנה בישראל (ומשחקים בו פרידה פינטו והיאם עבאס) נראה מבטיח מאוד. בין הסרט הזה (מועמדות לעבאס?) ו"שתיקת הארכיון" (ואולי עוד מועמד ישראלי בקטגריית הסרט הזר?) האם אוסקר 2011 יהיה בניחוח ישראלי-פלסטיני?

==============

החמצתי את זה: בסוף השבוע התפרסמה ב"סופשבוע" של מעריב כתבת שער עם אבי נשר מאת אלון הדר, ומתברר שגם הבלוג הזה הוזכר בו:

בניגוד לקהל שמצביע ברגליים, המבקרים חצויים. מתנגדיו – בהם מאיר שניצר ב"מעריב" ואורי קליין ב"הארץ" – רואים בו קולנוען מיושן וסנטימנטלי, המנותק מהשפה העדכנית שפיתח הדור הצעיר של יוצרי הקולנוע הישראלי. חסידיו – ובראשם יאיר רוה מבלוג הקולנוע "סינמסקופ" – בטוחים שהוא אחד מגדולי היוצרים בארץ ומאמינים שהוא סובל מעוול מתמשך, מזכירים שגם איכויות הבימוי של אפרים קישון לא הוכרו בזמן אמת. בחו"ל הוא קוטף מחמאות. "אחד הסרטים הבלתי נשכחים של השנה", כתב אנדרו סאריס ב"ניו יורק אובזרוור" על "הסודות".

נשר משלם מחיר כבד על המיתוג הבעייתי שלו. גם "סוף העולם שמאלה" וגם "הסודות" לא הצליחו להתברג בין חמשת המועמדים לפרס אופיר, מה שמנע ממנו את הזכות להתמודד על ייצוג ישראל באוסקר.

 

==================

 

 

לכבוד ט' באב: דימויים של חורבן באדיבות וויינט, מייקל ביי ו"רובוטריקים 3 ". סיבה לקינה.

 

 

 

The plot thickens. בשבת שלח שאול דישי מייל למרק רוזנבאום, יו"ר האקדמיה, בו הוא דורש מהנהלת האקדמיה לכנס בהקדם דיון ציבורי דחוף בנושא הכללת "המדריך למהפכה" בתוך קטגוריית הסרט העלילתי בפרסי אופיר. דישי, כזכור, מתנגד להכללת הסרט בקטגוריה הזאת. למעשה, באותו מכתב הוא הציע לרוזנבאום שבמקרה ש"המדריך למהפכה" ייכלל בחמישיה של אחת הקטגוריות העלילתיות, להוציא אותו ממנה ולהכניס במקומו את הסרט שהגיע שישי במניין הקולות. ובתמורה, להכניס את "המדריך למהפכה" כסרט שישי בקטגוריית הסרט התיעודי. כלומר, לפעול בניגוד לבחירת הרטב. בתגובה, שלחו גם אורי ענבר ודורון צברי מייל לאקדמיה בו הם מבקשים אף הם לקיים בזריזות דיון ציבורי עם הנהלת האקדמיה בו הם מבקשים להגן על זכותם לכלול את הסרט בקטגוריות העלילתיות.

ההצעה שלי: שדיון כזה יתקיים אחרי שחברי הנהלת הקדמיה, וחברי האקדמיה, יצפו ב"אף אחד לא שמע על חתולים פרסיים" ויגידו לנו האם לדעתם זהו סרט "עלילתי" או סרט "תיעודי". ואם אכן "המדריך למהפכה" יתמודד בקטגוריה התיעודית, האם לא תתעורר כלפיו התרעמות כפי שקרה כשסרטים כמו "פורד טרנזיט" או "האגדה על ניקולאי וחוק השבות" זכו בפרסים תיעודיים בירושלים. ומה קורה כשסרט הוא פיקטיבי מדי כדי להיות תיעודי, אבל תיעודי מדי כדי להיחשב עלילתי? באיזה רובריקה מכלילים אותו? והאם זה לא מקרה מובהק שבו האמנים מקדימים את הממסד, שמנסה לקרקע את האמנות באמצעות ביורוקרטיה?

וגם מאיר שניצר ואורי קליין נוקטים עמדה מובלעת בסוגיה. שניצר כתב (בידיעה מ"מעריב" של אתמול שנסרקה בבלוגו של דישי): "שני פרסים עבור התסריט והעריכה המצטיינים הוענקו ל'המדריך למהפכה' של דורון צברי, שהוא למעשה סרט תעודה ולא סרט עלילתי". ואילו קליין כתב הבוקר ב"גלריה": "אין זה משנה אם סרטם של דורון צברי (שחתום על הסרט כבמאי) ואורי ענבר (שחתום עליו כמפיק) הוא עלילתי, תיעודי או מתקיים בטריטוריה שמעבר להבחנה בין קולנוע תיעודי לעלילתי. הכללתו בתחרות היתה מוצדקת". אני מקווה שהנהלת האקדמיה תפסוק להלכה כקליין. שכן, הטעות היא בעצם החלוקה למגירות של "תיעודי" ו/או "עלילתי", שכן אמנות רשאית – ואף נדרשת – להיות חשוחררת יותר ממגבלות של הגדרות נוקשות.

אגב, בפוסט הנ"ל של דישי הוא מוסיף את המשפט הערמומי הבא: "גם אם הסרט התיעודי "המדריך למהפכה" לא יזכה במקום הראשון (והתאמתו לחוקי האוסקר האמריקני כלל לא תבוא לידי מבחן)…". כלומר, הוא רומז שמעבר לענייני התקנון הישראלי יש סיכוי שהסרט בכלל לא יעמוד בתקנוני האקדמיה האמריקאית. ובכן, הסירו את האיום הזה מעל ראשיכם לאלתר. ל"המדריך למהפכה" אין שום בעיה תקנונית להתקבל לתחרות האוסקרים. גם אם על פי כל קנה מידה מחמיר הוא יוגדר כסרט תיעודי, לאף אקדמיה בעולם אין בעיה עם התמודדות של סרט תיעודי בתחרות הסרט הטוב ביותר. הקריטריונים היחידים הם אורך הסרט, ארץ הפקתו ושנת הפצתו. לכן, אגב, אני חושב שהדיון בשאלה האם "המדריך למהפכה" הוא סרט תיעודי או עלילתי הוא מיותר וחגוחך. הדיון צריך להתקיים בשאלה האם סרט, שיכול להיחשב על ידי רבים כסרט הטוב ביותר באותה שנה, צריך להיפסל בגלל ענייני תקנון? ואם זה היה סרט הופעה? או סרט טבע? או סרט אקספירמנטלי שאין בו "עלילה"? אני מאמין שהבעיה היחידה בדיון היא המילה "עלילתי" בקטגוריה, ולא לאיזו מגירה הסרט שייך.

אגב, נקודה מעניינת: כמה מפיקים אמרו לי שהבעיה הכי גדולה שיש להם עם "המדריך למהפכה" היא שהסרט מעות את המציאות ולא באמת מייצג את מה שקרה, ושההישג המתואר בסוף הסרט הוא למעשה כשלון. ואני אומר: אדרבא. זה רק מוכיח עד כמה ההסרט בדיוני. או תיעודי-שקרי. או מוקיומנטרי. או מה שתרצו. כי, כאמור, בסופו של דבר, זה לא באמת סרט על רשות השידור. זה סרט על אובססיה בשם קולנוע, ועל כל המלחמות והקורבנות שצריך להילחם ולהקריב כדי לעשות סרט, כדי ךחיות מקולנוע, מאמנות, מהרצון לנער א המערכת ולשנות את העולם. והנה, המלחמות האלה ממשיכות, גם אחרי שהסרט גמור.

אגב, נכון לרגע זה לא הקבלה שום תגובה מהאקדמיה האם דיון כזה יתקיים. ההערכה שלי: הם יחכו לסיום ספירת הקולות ויתייחסו לסוגיה במסיבת העיתונאים שתתקיים ביום שלישי הבא (מסיבת עיתונאים שבוודאי תהפוך ל"דה שאול דישי שואו"). ואז, התגובה של ראשי האקדמיה תהיה בבחינת: רצון המצביע. אם הסרט נכלל בחמישיות, הרי שזו עדות לכך שכלל חברי האקדמיה שקל בעד ונגד ובחר לתמוך בסרט. ואם הסרט לא יקבל אף מעמות, גם זה יוצג כהחלטה של חברי האקדמיה בסוגיה. מה שלא משנה את העובדה שהאקדמיה חייבת לקבוע תקנון ברור יותר. הימור שלי: בטופס של שנה הבאה המילה "עלילתי" תיעלם.

חלפו חמישה חודשים מאז שקראנו כאן עדכון על המתרחש מאחורי הקלעים של הסרט העצמאי "אף פעם לא מאוחר מדי", סרט שלא מעט מקוראי הבלוג השקיעו בו מאה שקלים ושאחרי צילומיו אנחנו עוקבים כאן בקפדנות בפוסטים פרי עטו של הבמאי, עדו פלוק (אם אתם לא בקיאים בתולדות הסרט ומה הסיפור סביבו, כמו גם שלל הדיסקליימרים המשפחתיים שלי עליו, עקבו אחרי הלינק לפוסטים הקודמים).

הנה טלגרמה מס' 8, והפעם נפגוש את מלחין הסרט:

כשהתחלתי לכתוב את הבלוג שעקב אחר הפקת הסרט, הוזהרתי שטיפוח בלוג שעוקב אחר עשיית סרט תמיד כרוך בהפסקה ענקית בשלב העריכה, בשלב שבו אין מה לכתוב. ובאמת, בחודשים שעברו מאז שפרסמנו את העדכון האחרון, היה קשה למצוא משהו חדש לכתוב. הסרט עומד בכבוד על הטיים ליין בחדר העריכה. לפעמים הוא מתנפח ולפעמים מתקצר. לפעמים עובד ולפעמים פחות. העבודה מלאה ברגעים אופטימיים של אושר ורגעים מתישים של דאגה וחוסר שביעות רצון. עכשיו אנחנו כבר רואים את האור שבקצה המנהרה. וזה הזמן לשוב ולכתוב.

השבוע הצטרף שחקן חשוב וחדש לקבוצה של "אף פעם לא מאוחר מדי": המלחין אשר גולדשמידט. גולדשמידט, שאחראי על המוזיקה העדינה בסרט הקצר והמצויין "סיור מודרך", שזכה באחרונה בפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים, נולד בהונגריה ולמד קומפוזיציה בקונסטרבטוריום בבודפשט, ומאוחר יותר באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים. גולדשמידט עובד כמלחין וכמעבד, בין השאר עבור הפילהרמונית בישראל, ועבור תחרות אביב, ובאחרונה סיים להלחין את פסקול הסרט הדוקומנטרי על ניסן נתיב של שלומי חיון בהפקת רנן שור. בתחילת השבוע ביקרנו אצלו בירושלים כדי להתחיל את העבודה המשותפת. בקרוב נעדכן.

ההצבעה לשלב הראשון בתחרות פרסי אופיר 2010 הסתיימה אתמול. חמשת המועמדים בכל קטגוריות יוכרזו בעוד כעשרה ימים, ביום ג', 27.7, לפני הצהריים. 18 סרטים הוקרנו בחודשיים האחרונים לכאלף חברי האקדמיה. אחרי הכרזת המועמדים, יתקיים סיבוב הצבעה שני לקביעת הזוכה בכל קטגוריה. בשנים קודמות בערך 600 מתוך חברי האקדמיה השתתפו בהצבעות בשלב הראשון. בשנים קודמות, כמעט תמיד היה סרט אחד בולט שסחף אליו את רוב הקולות, וארבעה סרטים שהשתרכו אחריו. משיחות עם לא מעט חברי אקדמיה בשבועות האחרונים, נראה שהשנה המשחק שונה לגמרי. יש כמה סרטים בולטים מאוד שמפצלים את המצביעים, כל אחד מהן זוכה לכמות כמעט שווה של שבחים ושל  אנטגוניזם. ובאופן כללי, נדמה שכולם נורא מאוכזבים השנה. אם זה אכן יבוא לידי ביטוי בהצבעה, הרי שחמשת הסרטים שיגיעו לשלב המועמדויות הסופית (או ששת הסרטים, אם המצב יהיה צמוד עד כדי תיקו בין שני האחרונים), יהיו עם מספרי קולות די דומים, וכולם ינועו סביב ה-70-100 קולות בלבד.

הסרטים הכי בולטים במירוץ, בינתיים, הם (לפי הבנתי): "הדקדוק הפנימי" של ניר ברגמן, שהוא כרגע מסתמן כסרט הכי קרוב לזכייה; "פעם הייתי" של אבי נשר (הפעם זו תהיה הראשונה שסרט של נשר יהיה בחמישיית המועמדים לפרסי האקדמיה?); "וביום השלישי" של משה איבגי (יש לאיבגי לא מעט מעריצים מבין חברי האקדמיה). לגבי ארבעה סרטים נוספים, אני די בערפל. הראשי שביניהם הוא "המדריך למהפכה" של דורון צברי. סביב הסרט הזה קיים קונסנזוס די רחב בין חברי האקדמיה שאיתם שוחחתי: כולם חושבים שזה סרט נהדר, עשוי היטב, וללא ספק הכי מהנה והמלהיב בחבורה. אבל להפתעתי, לא מעט חברי אקדמיה – שאינם שאול דישי – גם מהצעירים והמעודכנים שבמצביעים, היו מאוד מבולבלים בקשר לעניין ה"תיעודי"/"עלילתי" והאם בכלל ראוי להצביע לו בקטגוריה העלילתית. שני הסרטים הנוספים שאני לא ממש יודע מה יעלה בגורלם הוא "התגנבות יחידים" ו"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש". אני מאוד אהבתי את הראשון, וחושב שהשני מרשים מאוד, מדויק מאוד, ויש בו כמה הברקות נהדרות, רק שהוא לא מספיק סוחף. ואיכשהו נראה לי ששני הסרטים זכו להערכה רבה, אבל האם מספיקה כדי שאנשים יסמנו דווקא אותם בתור הבחירה היחידה שלהם (צריך לזכור: בטופס ההצבעה, המצביעים צריכים לבחור סרט אחד בלבד! לא לדרג את חמשת הפייבוריטים)? והסרט הרביעי הוא "מבול", ששמעתי פידבקים נהדרים עליו מההקרנות, אבל בגלל שהוא הוקרן כה מאוחר בתחרות נשאלת השאלה האם מספיק אנשים יצביעו עבורו. במצב כמו שתיארתי, בו יספיקו אפילו 70 קולות כדי להיכנס לחמישיה הראשונה, דווקא יש לו סיכוי.

==============

בעניין "המדריך למהפכה": אני מאוד רוצה שהוא יכנס לחמישיה. אני חושב שחייבים לאפשר לכל סרט מעל 70 דקות שהופק בארץ, בלי קשר לאיזה סוג הוא, להתמודד בתחרות, בבחינת "שהטוב ינצח". גם אם הוא תיעודי. זה נכון שמתעוררת כאן בעייה תקנונית שנורא מביך שהאקדמיה לא נתנה את דעתה עליה מבעוד מועד, ואני מניח שלא תהיה ברירה אלא לתקן את זה עד שנה הבאה. התחושה הכנה שלי? כל מי שטוען לקונספירציות או שרוצה לפסול איזשהו סרט מהתחרות מאיזושהי סיבה, למעשה פוגע בתחרות. הסיבה ש"המדריך למהפכה" מושך אליו אש נובעת מכך שהתגובות עליו כל כך טובות, ושהוא הפך למתמודד שאי אפשר להתעלם ממנו. לכן יהיו כאלה שינסו ליירט אותו. אני שב ואומר: אין שום הגיון לפסול אף סרט – תיעודי או נסיוני – מלהתמודד על הפרס הראשי, אחרי ש"ואלס עם בשיר" כבר התמודד, וכבר זכה, וכבר הוכיח שסרט קוואזי-תיעודי יכול להגיע עד לאוסקר (עם זאת, בואו נהיה כנים: ל"המדריך למהפכה" אין סיכוי להגיע לאוסקרים).

================

טוב, הזכרנו אוסקרים. בואו נפנטז עליהם לרגע. מצד אחד, קצת קשה להאמין שאחרי שלוש מועמדויות רצופות תגיע מועמדות רביעית. מבחינה סטטיסטית הסיכויים אמורים להיות אפסיים. ובכל זאת, אם זה בכל זאת יקרה יקרה, לדעתי יש השנה רק שני סרטים שיכולים לעשות את זה, ולא במקרה שניהם עוסקים באותו נושא ומתרחשים באותו עשור: "הדקדוק הפנימי" של ניר ברגמן ו"פעם הייתי" של אבי נשר. ודאי לא יפתיע אתכם לשמוע שלדעתי, מנקודת המבט האמריקאית, לסרט של אבי נשר יש יותר סיכויים באקדמיה, אבל האופן שבו שני הסרטים עוסקים בהתמודדות עם השואה מנקודת מבטו של נער, בן לדור השני לניצולים, הוא נושא שקשה לדמיין את חברי האקדמיה מצליחים להתעלם ממנו. ואגב, עוד נקודה לזכות אבי נשר: יש משהו בנשר שמזכיר את הקריירה של חואן חוזה קמפנלה: שניהם במאים שמנהלים קריירה דו-ראשית – גם במולדתם וגם באמריקה. זה גם גורם לסרטים הזרים שלהם להיראות שילוב בין זר ובין אמריקאי, שילוב שמאוד מגרה את הצופה האמריקאי ה"איכותי", וגם יש להם מספיק אנשי קשר בתוך התעשיה ההוליוודית, והם אינם זרים ל"משחק" ההוליוודי. יודעים מה? אניח את ראשי אפילו יותר צמוד ללהב הגיליוטינה ואהמר בפזיזות פרועה: אם "הדקדוק הפנימי" או "פעם הייתי" יזכו בפרס אופיר אני אפילו מהמר שהם יצליחו לא רק להיות מועמדים לאוסקר, אלא אפילו – סוף סוף – לזכות בו. מעבר לדעתי החיובית והאוהדת על שני הסרטים, לעולם אל תהמרו נגד סרט העוסק בשואה. ו"פעם הייתי", תכל'ס, מאוד דומה בעשייה, במבנה וביחס להיסטוריה הלאומית ל"הסוד בעיניים" הארגנטינאי, שזכה השנה באוסקר.

(דיסקליימר לנ"ל: ראיתי את רוב רובם של סרטי התחרות, מלבד את "מבול", "זוהי סדום" ו"התפרצות X". אם דעתי על סיכויי הזכייה של מישהו מהם, וסיכוייהם באוסקרים, ישתנו אחרי הצפייה בהם, אני מבטיח לעדכן).

==================

אבל אני לא מודאג. כי כמו שאני רואה את זה כרגע, נדמה לי די ודאי שבכל מקרה יהיה השנה סרט ישראלי באוסקרים: נראה לי של"שתיקת הארכיון" של יעל חרסונסקי יש סיכוי טוב מאוד להיות מועמד בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר באוסקרים הבאים. למרבה המזל חוקי קטגוריית הסרט התיעודי באוסקרים לא מחייבים שהסרט יזכה בפרס בארץ מוצאו – כך שזה לא משנה אם "שתיקת הארכיון" כן יזכה באופיר או לא יזכה (התחרות בקטגוריית התיעודית מתחלקת שווה בשווה כרגע בין הסרט הזה, "גוגל בייבי" ו"חיים יקרים"), אלא רק שיציג קודם לכן באחד הפסטיבלים הבכירים בעולם לקולנוע ו/או לקולנוע תיעודי, ושייצא להקרנות מסחריות באמריקה לפני אוקטובר (התנאי הזה פסל לפני שנתיים את "ואלס עם בשיר" מהקטגוריה, אחרי שמפיציו בחרו לעשות לו פרמיירה אמריקאית בפסטיבל ניו יורק, אחרי הדדליין להפצת הסרט מסחרית בבתי הקולנוע). "שתיקת הארכיון", כבר זכה בפרסים בסאנדאנס ובהוט-דוקס, וייצא להפצה מסחרית באמריקה באוגוסט, בול בזמן מבחינת הלו"ז. וגם כאן, העיסוק של הסרט בשואה – והשילוב בין שואה לבין קולנוע, כמו גם עשייה הקולנועית המוקפדת והדקדקנית שלו – בוודאי יהפכו אותו לאחד הסרטים הבולטים במירוץ לאוסקר (אבל… לאו דווקא לזכייה).

=============

מה עוד אני צופה שיקרה באופירים? קטגוריית השחקן הראשי תהיה פינת הנוער השנה, עם מועמדויות ודאיות לנערים מ"הדקדוק הפנימי" ו"מבול", ואני מאוד מקווה לראות באחת מקטגוריות המשחק את מיכאל אלוני מ"התגנבות יחידים" (אני לא יודע אם הגישו אותו כשחקן ראשי או שחקן משנה), שהיה נפלא בעיניי. אבל יש לי תחושה שזו תהיה השנה הקטגוריה על שם אדיר מילר, על "פעם הייתי".

בקטגוריית השחקנית אני פחות סגור. אורלי זילברשץ מ"הדקדוק הפנימי" ומיה דגן מ"פעם הייתי" – בוודאי. אבל אני מקווה שמספיק חברי אקדמיה שמו לב לתמר אלקן הנהדרת ב"גיא אוני" של דן וולמן.

בצילום אני מאוד מקווה שחברי האקדמיה הבחינו בעבודות הנפלאות של אלעד דבי ב"אנדנטה", רם שוויקי ב"קירות", שי גולדמן ב"המשוטט", ובנימין חירם ב"הדקדוק הפנימי" (אני מהמר שהוא יזכה, ולו בזכות השוט האחרון של הסרט שפשוט לא יוצא לי מהראש – לא רק מבחינת התוכן העלילתי, אלא גם בזכות הלוקיישן, הקומפוזיציה, זווית הצילום והמיקום של השמש בשוט הזה ובכל הסיקוונס שקדם לה – כל הדברים שלא היו קיימים בספר ושמבדילים בין ספרות ובין קולנוע).

אגב, דווקא בקטגוריה הזאת הבלאגן התקנוני של האקדמיה בהפרדה בין עלילתי ותיעודי הכי מורגש. כי בהחלט מגיעה מועמדות לדויד גורפינקל על הצילום של "המדריך למהפכה", אבל באותה נשימה ממש מגיעה מועמדות לאיתי נאמן על צילומי השחזורים שלו ב"שתיקת הארכיונים". זו הקוגוריה שבה אני הכי מרגיש שהמשחק בין העלילתי והתיעודי באקדמיה חייב להיפתח לרווחה. וכאמור, כל הדיון הזה ישחזר את עצמו באופן מדויק בשנה הבאה עם "ארץ בראשית", וכדאי שהוא יובהר לאלתר.

את כל שאר ההימורים שלי אשאיר לשבועות שאחרי פרסום המועמדויות. את שלכם את מוזמנים להתחיל לדחוף כבר עכשיו.

חולקו הפרסים בפסטיבל ירושלים. הכל צפוי למדי והוגן למדי, רוב הסרטים יצאו עם משהו ביד. הנה הזוכים:

הסרט הטוב ביותר: "הדקדוק הפנימי", ניר ברגמן

סרט הביכורים: "המשוטט", אבישי סיון

תסריט: "המדריך למהפכה", יוסי מדמוני, ארי פולמן, אורי ענבר, דורון צברי

פרס JCC לשיווק והפצה באמריקה: "התגנבות יחידים", דובר קוסאשווילי

שחקנית: הילה פלדמן, אפרת בן צור, עלית קרייז וגל סלומון, השחקניות של "וביום השלישי" של משה איבגי

שחקן: אסף בן שמעון, "התגנבות יחידים"

צילום: שי גולדמן, "המשוטט"

עריכה: עמי טיר, "המדריך למהפכה"

מוזיקה: אסף תג'ר, "אנדנטה"

הסרט התיעודי: "שתיקת הארכיון", יעל חרסונסקי

ציון לשבח: "חיים יקרים", שלומי אלדר

סרט עצמאי קצר: "סופייר", פיראס חורי

סרט סטודנטים קצר: "עזרה ראשונה", ירדן כרמין

(זו שנה ראשונה שפרס הסרט הקצר מחולק ל"עצמאי" ו"סטודנטים"? זה די בלתי נסבל בעיניי. מה, כדי להגן על הסטודנטים מהזכיות הקודמות של גור בנטביץ'?)

הדרמה: "התפרקות", נינה מנקס

צל"ש: "איבן", אנטון צ'יקישב

אנימציה: "בעלת הנס", מיכל אבולעפיה ומורן סמור

פרסים נוספים:

פרס הפורום לשימור אודיו-ויזואלי: "שתיקת הארכיון", יעל חרסונסקי

פרס רוח החופש: "רכבת אחרונה הביתה"

ציון לשבח בקטגוריית "רוח החופש": "שלום כתה ב'", נטע לוי

פרס אוסטרובסקי לסרט תיעודי בקטגוריית "ברוח החופש": "אויבי העם" (ציון לשבח ל"בודרוס")

פרס קרן קאמינס לסרט עלילתי בקטגוריית "ברוח החופש": "בלתי חוקיים"

פרס החוויה היהודית: "החיים בימי מלחמה", טוד סולונדז

פרס יד ושם לסרט העוסק בשואה: "דו"ח קרסקי", קלוד לנצמן

היום בסביבות 17:00-18:00: הכרזת הזוכים בפרסים בפסטיבל ירושלים. מקווה להצליח לעדכן כמה שיותר קרוב לזמן אמת. בידקו כאן. אני מהמר ש"הדקדוק הפנימי" יזכה בפרס הסרט, "המשוטט" יזכה בפרס סרט הביכורים, "71 מטר מרובע" יזכה בפרס הסרט הקצר ו"שתיקת הארכיון" יזכה בפרס הסרט התיעודי. יש למישהו הימורים אחרים?

למי שמגיע רק היום לירושלים, הנה המלצות אחרונות לסוף השבוע, וגם אזהרה אחת.

פורסם ב"פנאי פלוס", 14.7.2010

"רסטרפו", סבסטיאן ג'אנגר יונגר וטים התרינגטון

סוף השבוע בפסטיבל ירושלים יציג לא מעט הקרנות חוזרות לכמה מהסרטים היותר מדוברים שהוקרנו בימים האחרונים בירושלים. מעין "מיטב הלהיטים". ואחד הבולטים שבהם, שזוכה בצדק ללא מעט הקרנות חוזרות, הוא הסרט התיעודי "רסטרפו", שמגיע לירושלים כשהוא כבר מעוטר בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר מפסטיבל סאנדאנס האחרון. לכאורה, תקציר הסרט לא אמור להוות פיתוי גדול מדי עבורכם לטרוח ולצפות בו. שוב סרט על המלחמות האמריקאיות העכשוויות? ואכן, נדמה שסרטי התעודה האמריקאים בחמש השנים האחרונות הוצפו ביצירות העוסקות בצדדים שונים של המלחמה האמריקאית. על פי רוב אלה סרטים פוליטיים מאוד, כמו "טקסי לצד האפל" של אלכס גיבני או "אין סוף באופק" של צ'רלס פרגוסון,  שמציגים את רצף ההחלטות הפוליטיות והצבאיות השגויות קצרות הרואי, ולעיתים פשוט מטופשות, שהובילו לברדק הבלתי נגמר של ההסתבכות האמריקאית בעירק. ולעיתים, אלה סרטים שמציגים את המלחמה מנקודת מבטו של החייל בשטח. אלה הסרטים שהלכו ונהיו יותר ויותר פופולריים בשנים האחרונות, לא מעט בזכות העובדה שציוד הצילום המקצועי הצטמק וקולנוענים יכלו לספק לחיילים בחזית מצלמות קטנות, או להסתמך על הצילומים הפרטיים שחיילים צילמו את עצמם בזמן שירותם הצבאי. כזה היה, למשל, הסרט "Gunner's Palace”  מלפני כשש שנים, שהיה הראשון מבין סרטי התעודה על עירק, שהשתמש בצילומים שצילמו החיילים עצמם בשטח. הקולנוע העלילתי מיד הלך בעקבות המגמה הזאת. ב"עמק האלה" מנסה טומי לי ג'ונס להתחקות אחר מעשיו של בנו בעירק, באמצעות קטעי וידיאו שהוא צילם עם חבריו בזמן השירות. הסדרה "דור מזוין" ואחריה הסרט "מטען הכאב", ניסו לשחזר באמצעים עלילתיים, את התחושה של צפייה בסרט המתרחש ממש בקו האש, כאילו מדובר בסרט תיעודי לכל דבר. עד כדי כך היתה רבת האמינות של הסרטי האלה ששמעתי דיווח של חייל המשרת בשטחים וראה את "מטען הכאב" ואמר: “הם קלעו בול. זה בדיוק כך".

הסרט "רסטרפו" ממשיך את הקו הזה: בחלקו, יוצריו נצמדו למחלקת חי"ר אחת של צבא ארצות הברית, ובחלקו הוא עושה שימוש בצילומים שערכו החיילים עצמם. התוצאה היא פרופיל אינטימי למדי של חבורת חיילים במשך שהנה שלהם על מוצב נידח באפגניסטן.

מישהו שמע על עמק הקורנגל? דיווח בחדשות אולי? מתברר שמדובר באחד ממוקדי הלחימה הקטלניים ביותר מבין כל החזיתות שבהן נלחמת עכשיו אמריקה נגד הטרור. “רסטרפו" מצטרף למחלקה אחת כשהיא מגיע לתפוס את הקו בעמק הקורנגל, שם יש התבצרות מאסיבית של לוחמי טאליבן. זמן קצר אחרי שהם הגיעו, המטירו לוחמי הטאליבן על החיילים לא מעט קליעים ופצמ"רים ואחד מהם, טוראי דוק רסטרפו, נהרג מהאש. מפקד החטיבה, שהחליט שהוא לא מוכן לנהל שגרה של ירי מצד הטאליבן, החליט לעשות מעשה נועז: באישון לילה יצאה מחלקה לתוך ההרים והקימה מוצב קדמי, עמוק בתוך שטח הטאליבן, על פסגת הר עם נקודת תצפית מצוינת אל העמק. הם העניקו למוצב הזה את השם רסטרפו, על שמו של חברם שנהרג.

מה שקורה מרגע זה הוא כמו גרסה אמריקאית מדויקת ל"אם יש גן עדן" של רון לשם, או גרסתו הקולנועית: "בופור" של יוסף סידר. החיילים האלה מבודדים על לב הר, אף אחד מהם לא באמת יודע למה הוא שם. הם יוצאים לפטרולים בנופים מרהיבים – פסגות הרים, ונחלים מפכים – ובין לבין הם צריכים להתמודד עם ממטרי אש, ועם העובדה שהם צריכים להשיב אש לעבר רוחות רפאים.

ממש כמו שהיה ב"בופור", גם כאן אנחנו לא רואים בשום שלב את האויב. מול מי הם נלחמים. מה הוא רוצה מהם. רגעים של שגרה והווי – חיילים משתזפים, או מתפרקים מהמתח בריקודים לצלילי נגן אם.פי3 – מתחלפים מהר ברגעים של אימה וחרדה כשפתאום נפתחת אש שנראית רנדומלית לכיוונם. אבל גם זה הופך לשגרה, כמעט ריטואל, ופינג-פונג היריות בין המוצב לבסיסי הטאליבן שברכס ממול גם הוא כבר הופך לעניין שהחיילים כבר עושים עם נעלי בית.

בין לבין, משלבים הבמאים ראיונות עם החיילים, שצולמו בשלב מאוחר, כשכבר עזבו את אפגניסטן והוצבו בבסיס צבא ארצות הברית באיטליה. הראיונות, המצולמים מאוד מאוד בתקריב, גם משלימים פערים ופרטים בכרוניקה שלא נלכדה על ידי המצלמות, אבל בעיקר מאפשרים הצצה לעולם הרגשי של החיילים, והתובנות שלהם אחרי שנה בקו האש. שנה שבה כמה וכמה מחבריהם למחלקה נהרגו, וכמה מהם נפצעו.

בימים האחרונים מתנהל דיון סביב הסרט הזה בתקשורת האמריקאית (הסרט יצא להקרנות מסחריות באמריקה בשבועות האחרונים). מצד אחד, יש את אלה המצדדים בסרט, ממש כמו חבר השופטים בפסטיבל סאנדאנס, שרואים לא רק חשיבות אלא גם הישג, כשהקולנוע מצליח לעשות פומבי לחלקים מהמציאות שבדרך כלל נמצאים מחוץ לטווח הראייה שלנו. אבל נשמעים גם קולות אחרים שטוענים שסרט שיוצריו או גיבוריו למעשה יצרו כאן סרט פרו-מלחמה, ושהם לא אומרים בצורה מפורשת שהמלחמה באפגניסטן היא דבר רע ומגונה. זו בעיני גישה כה שמרנית מבחינה קולנועית קודם כל, כי היא מתעלמת מהעובדה ש"רסטרפו" הוא קודם כל סרט מלחמה מצוין – מותח ומטלטל מבחינה קולנועית. ושנית, כי היא דורשת מסרט תיעודי שיגיד דברים שאף אחד לא מצפה מסרט עלילתי להגיד. למשל, את הסאבטקסט.

"רסטרפו" הוא סרט על השלכות. מה ההשלכות של החלטת הממשל והצבא האמריקאי לשלוט באפגניסטן? שליחתם של חיילים צעירים לאיזורים נידחים בעולם שאין להם באמת שום מושג למה הם נמצאים שם, ואיך הנוכחות שלהם שם למעשה מיטיבה את מצבה הבטחוני של אמריקה. וההשלכות של הנוכחות שלהם שם? מוות. המון מוות. וברגע שהסרט לא מפנה את מבטו מהמוות שהמלחמה גובה, אי אפשר לראות בו סרט פרו-מלחמתי. מצד אחד, מותם של החיילים האמריקאים, שעם חלקם אנחנו כבר די מיודדים ככל שהסרט נמשך. ומצד שני, מותה של האוכלוסיה המקומית, שנקלעת באש הצולבת בין המוצבים. באחת האפיזודות המרכזיות בסרט מחליט מפקד החלקה לצאת לעוד מבצע נועז, עמוק יותר לתוך שטח הטאליבן, ולכבוש עוד מוצבים שלהם. לחיילים על הקרקע יש גיבוי מצד מסוקי ומטוסי קרב, ואז אנחנו נכנסים איתם לתוך בית מופצץ באחד הכפרים, אבל במקום מוצב טאליבן אנחנו מוצאים משפחה מתייפחת שמחזיקה תינוק שנהרג בהפצצה. החיילים עצמם מבולבלים. הם בעצמם לא בטוחים שמא האם הטאליבן משתמש באזרחים כמגן אנושי, או שאולי האזרחים האלה הם-הם תומכי הטאליבן, או שהם פשוט טעו, והפציצו את הבית הלא נכון. כלום לא ברור להם. חוץ מדבר אחד: הם באו להרוג טרוריסטים ולבסוף הרגו ילד. וזה, מודה אפילו המפקד שלהם, נשאר על מצפונם.

הדבר המקסים – מבחינה דרמטית וקולנועית – ב"רסטרפו" הוא האופן שבו הסרט ממחיש עד כמה שהחיים יכולים להיראות כמו קלישאות. כשב"בופור" הופיעה סצינה שבה אחד החיילים שר שיר נוגה, אנחנו מתרגשים, נקשרים אליו, ואז חווים אובדן רגשי עז כשבאחת הסצינות הבאות הוא מוצא את מותו, רבים ציינו שמדובר בקלישאה. כלומר, רגע קולנועי צפוי, קל מדי, שראינו כבר כמותו. כלומר, מניפולציה. כלומר, לא אמין. והנה, “רסטרפו" מראה עד כמה החיים הם קלישאתיים כאלה, ושגם החיים עצמם כנראה לא ממש אמינים. הסרט מכיל סצינה כמעט זהה (וזה מדהים, כי ויזואלית יש המון המון בין שני הסרטים, מה שבמרחק שלוש שנים – וכמי שעולם לא היה במוצב לבנוני – גורם לי להתפעל כפליים מהאמינות הגבוהה שהיתה ב"בופור").

אבל יותר משהסרט עוסק בסוגיה הפוליטית "האם מלחמה זה דבר טוב או רע", הוא עוסק בטבע האדם. כמו סרט מלחמה אמיתי, הוא מציג בפנינו גלריית דמויות שכל אחת מתייחסת אחרת לסיטואציה שבה הם לכודים, שמשלבת בין סוג של התפעמות (מהנוף, וגם כי אני מניח שחיילי חי"ר אוהבים את האקשן) ובין פאניקה אמיתית, של מגע נדיר ויומיומי עם מוות, שאין לו הסבר או תכלית ברורה. אחד החיילים בסרט מספר בסרט, למשל, איך הוא הגיע להיות חייל באחד המקומות הכי מסוכנים בעולם. פשוט: הוריו היו מין היפיים שעד גיל 13 לא הירשו לו לשחק בצעצועי מלחמה, לא באקדחים, לא רובים, אפילו לא בברווזים משפריצי מים שאפשר להחזיק כמו אקדח, ובוודאי שלא במשחקי וידיאו ומחשב אלימים. וכל הרצון הילדותי שלו לפרוק קצת אלימות באמצעות משחק נותר עצור בתוכו. ואת המונולוג הזה הוא אומר בזמן שאנחנו רואים אותו מתחזק ואז יורה בחתיכת מיני-תותח מסיבי. כך שמי שציפה שהסרט הזה יהיה מניפסט פוליטי שצועק בכל רגע "די למלחמה" והתאכב, זה רק כי לפעמים שוכחים שקולנוע במיטבו הוא זה שלא מתעסק בפוליטיקה אלא בבני האדם, ולמעשה צועק, “הידד החיים".

===============

"דוקטרינת ההלם", מייקל ווינטרבוטום ומט ווייטקרוס

לעומת ההתלהבות שלי מ"רסטרפו", אני חייב לבטא אכזבה מול סרט תיעודי נוסף שמגיע לירושלים אחרי הקרנתו בסאנדאנס: “דוקטרינת ההלם", העיבוד של מייקל ווינטרבוטום (יחד עם מט ווייטקרוס, שהיה גם שותפו לבימוי "הדרך לגואנטנמו") לספרה של נעמי קליין באותו שם. אם הבנתי היטב, קליין מציגה בספרה איך התורות הכלכליות של מילטון פרידמן, שזכו לזלזול רב בתחילה ולבסוף זיכו אותו בפרס נובל, הפכו למעשה לדוקטרינה הכלכלית השלטת באמריקה ובאנגליה מתחילת שנות השמונים. הבעיה, מראה קליין, היא שהתיאוריה שלו אינה רק יוצרת סוג אגרסיבי במיוחד של קפיטליזם – שדואג לריסוק ועדי העובדים ולהפרטה של כל משאבי המדינה – אלא שזו מדיניות שלמעשה יוצרת סוג של דיקטטורה. למעשה, המדינה הראשונה שיישמה את התיאוריות הכלכליות של מילטון פרידמן היתה צ'ילה של תחילת שנות השבעים, תחת הדיקטטורה של פינושה. אותו פינושה שהיה חבר קרוב של מרגרט תאצ'ר, שאז יישמה את הדוקטירנה הזאת באנגליה בימיה בשלטון. מה שעוזר לשלטון להחדיר לתוך הציבור את סוג הכלכלה הזה, הוא הסתמכות על איזושהו משבר או אסון. במקרה של תאצ'ר זו היתה מלחמת פוקלנד. הקפיטליזם הזה, טוענת קליין, סופו בהתרסקות קולוסלית, כמו זו שראינו לפני שנתיים.

כמו רבים, גם אני התעצלתי לקרוא את ספרה של קליין (שתורגם לעברית) וקיוויתי שהסרט יחסוך לי את המאמץ. אלא שווינטרבוטום ושות' לקחו דרך לא ממש קולנועית: הם צילמו את קליין מרצה ברחבי אמריקה ושוטחת את טענותיה, ומלווים אותה במה שנראה כמו סוג של מצגת של תמונות וקטעי וידיאו המספרים מה קרה. זה די בהיר בסך הכל, אבל לארק שזה לא קולנועי – מכאן, שזה באמת רק פרזנטציה לעצלנים – אלא זה בעיקר מאוד לא כריזמטי. והכי חמור: כשכמות כל כך עצומה של חומר מוגשת בפנינו ברצף מסחרר של מידע בלי עיבוד כלשהו, המוח תחילה מנסה לקלוט, אבל אז גם מתחיל לדחות. הכל מתחיל להיראות כמו סוג של טיפול בהלם, התפוז המכאני האנטי-קפיטליסטי שמנסה לשטוף את מוחו בדיוק באמצעים האודיו-ויזואליים שקליין טוענת שמשטרים טוטליטריים משתמשים בהם כדי לחקור, לענות ולשטוף את מוחם של מתנגדי המשטר. לא נעים.

=============

"לב לא שפוי", סקוט קופר

מול כל הסרטים הזרים, התעודיים והניסיוניים שאתם מדמיינים שמוקרנים בפסטיבלי קולנוע צץ לפעמים סרט אחד שנראה שהוא הכי לא מתאים לשם, הכי לא פסטיבלי. וכך תמצאו בפסטיבל ירושלים את אחד הסרטים היפים והמרגשים שראיתי השנה: “לב לא שפוי" של סקוט קופר. סרט אמריקאי קטן, מוזיקלי, עלילתי. אבל הסרט המקסים הזה נגנז על ידי מפיציו בארץ, והקרנותיו בירושלים היא הזדמנות שלא כדאי להחמיץ לראות אותו על מסך גדול ועם סאונד הגון. למה לא הופץ? תהרגו אותי אם אני מבין. הרי זה הסרט שעליו זכה ג'ף ברידג'ס באוסקר השנה (והסרט זכה באוסקר נוסף על השיר). ויש בו את מגי ג'ינלהול. ואת קולין פארל. וכמה מהקטעים המוזיקליים היותר סוחפים שנראו באחרונה בקולנוע. ועדיין גנוז. למה? אולי כי זה סרט על זמר קאנטרי, והמפיצים בארץ כנראה לא אוהבים מוזיקת קאנטרי.

ב"לב לא שפוי" מגלם ברידג'ס זמר קאנטרי אלכוהוליסט ומזדקן בשם באד בלייק. באד (Bad) מלשון רע. הכל מקולקל אצלו. תהילתו מאחוריו, והוא מופיע בבארים קטנים ונידחים. כשהוא פוגש עיתונאית בעיתון מקומי (ג'ילנהול), נדמה שמסלול חייו עומד סוף סוף להשתפר, אחרי שנים של הידרדרות ודעיכה.

דז'ה וו. סרט על זמר קאנטרי אלכוהוליסט שמתאהב באם חד הורית? הרי כבר היה אחד כזה, ב-1983. קראו לו "רגעים קטנים של חסד" שביים ברוס ברספורד על פי תסריט מקסים של המחזאי הורטון פוט. רוברט דובאל הופיע בתפקיד הראשי, שר בעצמו את השירים וזכה על זה באוסקר. וב"לב לא שפוי"? שוב, השחקן הראשי שר בעצמו את השירים וזוכה באוסקר. ומה אתם יודעים: אפילו רוברט דובאל צץ בסרט לתפקיד (והוא אפילו שר קצת). וחכו, יש עוד: דובאל הוא אפילו אחד ממפיקי הסרט. סקוט קופר, שחקן בדרך כלל שכתב את התסריט וביים כאן את סרטו הראשון, לא מסתיר מאיתנו, כבר בהתחלה, שהוא מודע לכך שהוא משוטט בטריטוריה של ענקים. כבר בסצינה הראשונה כשבאד בלייק מגיע להופעתו הראשונה בעיירה נידחת, הוא מגלה שהיא תתקיים באולם באולינג. ג'ף ברידג'ס? עם כוסית משקה תמידית ביד? עם זקן ושיער ארוך ולבוש מרושל? באולם באולינג? הראש של כולנו מאותת: “ביג לבובסקי". וזו גם שורת הדיאלוג הראשונה שנאמרת בסרט מפיו של הגיבור: “פאקינג אולם באולינג". וברגע שיש לנו בראש גם את "ביג לבובסקי", בתור אחת הדמויות הכי מזוהות עם ברידג'ס, ואת "רגעים קטנים של חסד", כאחד הסרטים המפורסמים על זמרי קאנטרי שנשרפו בדרך, אפשר להפנים שכנראה במידה מסוימת על כך הסרט, על אי יכולתו של הגיבור להתמודד עם המטען שהוא עצמו סוחב על עצמו, עם העובדה שהוא חתום על קלאסיקות, אבל שהעולם גם המשיך הלאה, והשאיר אותו מאחור. מרגע שהסיטואציות הבסיסיות מונחות – סיפור אהבה מהוסס עם אשה הצעירה ממנו, הצעה עסקית מזמר מצליח שהתחיל כבן טיפוחיו, ומצב בריאותי מידרדר בשל שנים של אלכוהוליזם – קל להתחיל לנחש באילו נתיבים הסרט ינוע. לכן קופר מבסס בתבונה את הלב של הסרט על השירים. קצת כמו מיוזיקל, בכל פעם שהגיבור מתקשה לבטא את עצמו מבחינה רגשית אנחנו עוברים לסצינת הופעה בה הוא שר. אנחנו גם יודעים שכל השירים שלו הם מפעם. הוא כבר לא מסוגל לכתוב שירים חדשים. הרגש והיצירתיות חסומים. הסרט, המלווה את הניסיון שלו לכתוב שיר חדש ראשון אחרי שלוש שנות בצורת, מלווה את ההתפכחות שלו ואת ההתעוררות הרגשית שלו, אבל גם את ההבנה שיכול להיות שהכל מחזורי וכל הטעויות שהוא עשה, אולי עוד ישובו, שוב ושוב, גם אם לרגע נדמה שהוא התגבר עליהם. המפגש הזה בין המוזיקה ובין ההתייחסות המודעת לקולנוע – כאילו השחקנים לוהקו על פי תפקידי העבר שלהם – כמו גם העדינות והרוך של המשחק והצילום, הופכים את "לב לא שפוי" לסרט פשוט נפלא.

נ.ב:

צירוף מקרים או שזה מכוון? הערב הציג ג'קי לוי את "ביג לבובסקי", בהקרנת חוצות בגן העצמאות. מי שרואה את "ביג לבובסקי" בחמישי ואת "לב לא שפוי" בשבת, עשה לעצמו פסטיבל ג'ף ברידג'ס לא רע בכלל.

נ.ב2:

ובכלל, רוחם של האחים כהן מרחפת מעל הפסטיבל. "לב לא שפוי" קורץ ל"ביג לבובסקי". "אשה, אקדח ודוכן נודל" הוא רימייק (צעקני, אבל צבעוני מאוד) ל"רציחות פשוטות". ו"הבית האפל" מוגדר בתוכנייה כמעין "פארגו" פולני.

נ.ב3:

הנה השיר שזכה באוסקר מתוך הסרט (ריאן בינגהם וטי-בון ברנט כתבו, אותו טי-בון ברנט שהיה אחראי למוזיקה בפסקול "אחי, איפה אתה" של… האחים כהן). לחצו על הלינק להפעלת הנגן:

The Weary Kind מתוך "לב לא שפוי"