לפני שאנסה לכתוב בקצרה על "התגנבות יחידים" ועל "הדקדוק הפנימי", אני חייב לתת קצת רקע. בדיוק השבוע לפני שנה – תוך כדי פסטיבל ירושלים הקודם – קיבלתי סוף סוף אור ירוק לצאת ולעשות סרט תיעודי שעוסק, בין השאר, בקולנוע. השבוע, פחות או יותר, הסרט הזה הגיע לסיומו. דובר קוסאשווילי וניר ברגמן הם לא רק שתיים מהדמויות הכי דומיננטיות בסרט שלי, הם גם נטלו בו חלק פעיל מאוד בעשיית הסרט ועזרו לי מאוד בשלל שלבי העבודה (וגם יוסף סידר). כאילו כדי לסבך את העניינים יותר, ברגמן גם הפך, פחות או יותר, לכמעט שכן שלי בשנה האחרונה, והילדים שלנו הולכים לאותו בית ספר. כבר קרה לי שהייתי צריך לפגוש קולנוענים פעילים שאני מסקר את עבודתם בכניסה לבית הספר או לגן או בסופר או בבית הקפה במרכז תל אביב, חלק מסיכוני המקצוע (גם שלהם). וכאילו כדי לסבך את העסק עוד יותר, ברגמן בחר לעבד לקולנוע ספר שהייתי משוכנע שאין סיכוי לעבד אותו לקולנוע. במילים אחרות, הייתי די בטוח שאני הולך להסתבך בגלל הסרט הזה. הדמעות שהציפו אותי בכל המערכה האחרונה והנפלאה של "הדקדוק הפנימי" היו בין השאר דמעות של הקלה. איש יקר עשה סרט נהדר.

שני סרטים מצוינים, ושני סרטים כל כך שונים. שניהם לוקחים על עצמם אותה משימה כפוית טובה שלעיתים נדירות נגמרה בטוב בקולנוע הישראלי: לעבד את הקאנון המקומי. הגישה של קוסאשווילי והגישה של ברגמן הפוכות ממש. ושניהם הצליחו במשימתם בצורה שהפתיעה אותי מאוד. קוסאשווילי זכה בוולג'ין ב-2001, ברגמן זכה בוולג'ין ב-2002, ועכשיו שניהם זה מול זה. אני מניח שאחד מהם ינצח. שני הפרויקטים האלה, אגב, נמצאים בשלבי תכנון וכתיבה כבר לפחות שבע שנים (קראתי דראפט ראשון של "התגנבות יחידים" אי שם בסביבות 2002-2003). זה די פלאי שהם יוצאים ממש זה לצד זה.

צוות "התגנבות יחידים".             צילום: ורד פלוק

"התגנבות יחידים". הסרט הישראלי השלישי של קוסאשווילי, והראשון שלו מאז "מתנה משמים" המבולגן, הוא סרט שמשחרר ממני אנחת רווחה. קוסאשווילי בסרט שהוא גם מסוגל להיות הבמאי הכי ממושמע בארץ. ובסרט שמשמעת היא אחד הנושאים העיקריים שבו, יכולת השליטה של קוסאשווילי בלא מעט דמויות, ולייצר כמה סצינות בלתי נשכחות, היא הישג ענק. הישג שני של הסרט הוא הליהוק. אם היה פרס על ליהוק בארץ, הסרט הזה היה צריך לזכות. הסרט מכיל כתריסר דמויות שמגולמות על ידי שחקנים שמעולם לא ראיתי קודם (אני מבין שחלקם מוכרים לצופי סדרות יומיות לנוער), ושמבצעים את תפקידם באופן מעולה ומשכנע. הסרט, המתרחש ב-1956, הוא משל על כור ההיתוך של החברה הישראלית, ובו עולים חדשים (מזרחיים ואשכנזים) ולצידם צברים (עירוניים וקיבוצניקים) צריכים לתיך את עצמם לכדי בלילה אחידה אחת, אקט מוחק אישיות שהשלכותיו טרגיות. הסרט בנוי מרצף אפיזודות, חלקן דרמטיות וחלקן קומיות, שבהן מוכיח קוסאשווילי שהוא אחד הבמאים השנונים והערמומיים שפועלים כעת בארץ. וכך, כשם ש"חתונה מאוחרת" היה פראפרזה שנונה על הקומדיה העדתית העממית של שנות השבעים (aka סרטי הבורקס), כך "התגנבות יחידים" הוא סרט שמודע לאתוס של הצבא בקולנוע הישראלי, ומשחק איתו. אבל בעיקר, "התגנבות יחידים" הוא מבחינתי התיקון ל"מתנה משמים". גם שם היו דמויות רבות שהתרוצצו בעלילות מצטלבות, והתוצאה לא היה ברורה או מספקת. כאן, קוסאשווילי מצליח להשאיר את כל הדמויות שלו בפוקוס מבלי לאבד קשר עין עם אף אחת מהן. וגם כשנדמה שהוא מביים באופן מאופק ומדוד, קוסאשווילי נשאר אחד הבמאים שסרטיו הכי ספוגים בחיות ובליבידו.

"הדקדוק הפנימי". נפלא. נפלא. נפלא. אולי העיבוד הכי טוב לספר שנעשה אי פעם בארץ. ועוד עיבוד לספר שזו כמעט התאבדות בכלל לנסות לאבד אותו. בתחילת הסרט זה נראה כמו עיבוד שגרתי, שמצמצם את הספר לאפיזודות עלילתיות – המתרחשות בשנים 1963 ו-1965 – ומביים אותן בקורקטיות. בתחילה חשבתי שזה ממילא כל מה שקולנוע יכול לעשות עם הסרט וש"קורקטיות" זה כל מה שצריך בסרט כזה, אבל תהיתי איך ברגמן בכלל יוכל להתמודד עם כל העניין של "הדקדוק הפנימי", המוטיב הלשוני/מילולי שעל שמו קרוי הספר, הרגע שבו אהרון קליינפלד מאבחן את חייו במושגים של דקדוק אנגלי, ומקבל את העובדה שהוא חי את חייו בהווה מתמשך (פרזנט פרוגרסיב). מרגע שהעניין של הדקדוק נכנס לסרט, כל הסגנון מתחיל להשתנות בעדינות לכיוון הלירי, עד שלבסוף אהרון נאטם סופית בתוך בועת ההווה שלו, ושם הסרט פונה לאיזורים קסומים של קולנוע טהור, שמצליח לעבד במקוריות יפהפיה ומרגשת את הטקסט של דויד גרוסמן. התפעלתי מהאופן שבו ברגמן מעביר את הסיפור באמצעים ויזואליים, שהם בתחילה דימויים מאופקים שהם אינטגרליים לעלילה (עץ כרות, קירות שבורים) ואז בהדרגה הולכים ונהיים דומיננטיים יותר, ומנותקים מהמציאות הפיזית של הדמויות, ככל שאנחנו הולכים ונכנסים לתוך עולמו הפנימי של הגיבור (זה מתחיל בהזיה על "סאלח שבתי" ונגמר בסצינת חלום קסומה בים המלח, שהיתה משתלבת נהדר ב"ארץ יצורי הפרא"). התהליך הזה, של ההשתבללות של הגיבור בתוך עולם דימויים מרהיב (כמו גם הטריפ הנוסטלגי לימי הילדות שהצליח ללחוץ לי על כל הכפתורים הכי רגשיים), הפך את "הדקדוק הפנימי" לסרט הכי יפה והכי מרגש שראיתי בינתיים בתחרות הישראלית.

================

הערב בתחרות הישראלית בפסטיבל ירושלים: "המדריך למהפכה" של דורון צברי (ואורי ענבר). הסרט הכי קצבי והכי כיפי ומעורר השראה מבין הסרטים הישראליים השנה – בין אם תקראו להם "תיעודי" או "עלילתי". קולנועית, הסרט הזה פנטסטי. וצריך לזכור: זה סרט על קולנוע, לא על מאבק חברתי. זה סרט על המחיר שאמן אמיתי צריך לשלם כדי לעשות את האמנות שלו. זה לא "המדריך למהפכה", אלא "מחיר המהפכה". וככזה, הוא סרט חובה לכל מי שעוסק, או חושב לעסוק, בקולנוע. כתבתי עליו כמה מילים אחרי שראיתי אותו בפסטיבל קולנוע דרום.

לפני כמה שנים היתה לי תחושה שקרן הקולנוע הישראלי וקרן רבינוביץ' עושות עבודה יפה בלהשלים זו את הבחירות הרפרטואריות של זו. קרן הקולנוע, חשתי אז, מממנת את הסרטים היקרים, הגדולים, הממוסדים, שיש בהם משהו עשוי היטב, לפעמים קצת אולד-פאשן. נדמה שהם אלה שחיפשו בלי הרף את שובר הקופות הבא. קרן רבינוביץ', לעומתם, השקיעו בסרטים האלטרנטיביים יותר, הנועזים יותר, יוצאי הדופן יותר, אלה שהקרן "הגדולה" לא קיבלה אליה. וכך נוצרו סרטים כמו "אור" ו"עטאש", שהראו שלקולנוע הישראלי יש כמה וכמה גוונים. כיום, נדמה לי שמערך הכוחות בין הקרנות משתנה. פתאום הסרטים הגדולים, שיש בהם משהו שהוא "הדבר הבטוח", שיש בו משהו יוקרתי, מגיע עם הכתר של קרן רבינוביץ' על ראשו. בפסטיבל ירושלים, "התגנבות יחידים", "וביום השלישי", "גיא אוני" ו"הדקדוק הפנימי" הם הפקות של רבינוביץ'. ודווקא הסרטים שצורתם אלטרנטיבית ומשוחררת – "מלח ים", "המשוטט" ו"המדריך למהפכה" – מגיעים כשהם נתמכים ברמה כזו או אחרת על ידי קרן הקולנוע. אין לי מושג איך מהלך כזה מתרחש. האם הוא יזום או ספונטני?

ויש לציין, זו התרשמות מהמקבץ של השנה. בשנה שעברה לקרן הקולנוע היה מקבץ מרשים יותר ומגוון למדי ("עג'מי" מול "סיפור גדול"). כך שיתכן שזה רק עניין של צירוף מקרים של הסרטים שפשוט מוכנים להפצה ברגע נתון ("מלח ים" נמצא בעריכה ארבע שנים, "המדריך למהפכה" אפילו יותר), ושכל התרשמות כזאת רק מבוססת על מדגם אקראי ולא מייצג. ואולי, אכן, יש שינוי במאזני הכוח בין הקרנות. בין אם בהחלטות של לקטורים, או בין זה העדפות של מפיקים ויוצרים, שכעת מעדיפים לקחת את הפרויקטים היקרים יותר, של יוצרים בעלי שם, דווקא לרבינוביץ' ולא לקרן הקולנוע. ואם זה אכן ככה, צריך לתהות: למה? יש למישהו רעיונות או תשובות?

"אנדנטה". בבוקר, הקרנת העיתונאים ל"התחלה" של כריסטופר נולן, סרט המתרחש כולו בתוך חלומות. בערב, הקרנה פסטיבלית של "אנדנטה", סרט העוסק כולו בחלומות, בעתיד בו בני אדם מאבדים את היכולת לחלום, ישנו מפעל אחד שמצליח לכרות חלומות ממוחו של קשיש שעדיין מצליח לחלום ולהקרין אותם לציבור. הרעיון של "שיתוף חלומות", של אנשים המתקבצים יחד כדי לחוות יחד חלומות, משותף לשני הסרטים. כך גם העובדה ששני הסרטים מעבדים למסך כמות נכבדת למדי מכתביו של פרויד על חלומות. אך בעוד "התחלה" הוא סרט עם המון עלילה, "אנדנטה" הוא סרט ללא עלילה כלל.

מדובר באחד הפרויקטים המשונים והאמיצים שנעשו בארץ, שעיקר כוחו נמצא בעובדה שמדובר באחד הסרטים הכי מרהיבים ויזואלית שצולמו כאן. הצילום (של אלעד דבי) ועיצוב הפסקול הדיוויד-לינצ'י הופכים את "אנדנטה" לחוויה אודיו-ויזואלית מפתיעה מאוד, אבל כזו שאפשר להתווכח שמא מקומה הטבעי יותר הוא במוזיאון, יותר מאשר באולם הקולנוע. כפי שאני חוזר וטוען לאורך השבוע, המגמה המתעוררת והמשמחת (מבחינתי) של סרטים ישראליים שצועדים בנתיבים בלתי-נראטיביים, שעיקר כוחם נמצא בחושניות הוויזואליות ולא בליניאריות עלילתית או בסיבתיות בעלת הגיון וקונטקסט, היא בבחינת רגע קולנועי שאני מברך עליו. אמת, כל אחד מהסרטים האלה הוא עדיין בבחינת גישוש, עוד אין יצירה אחת שלמה. ו"אנדנטה", מהבחינה הזאת, הוא אחת היצירות היותר שאפתניות ומרחיקות לכת שנראו כאן. אבל יש בעיה עיקרית אחת, שמותירה טעם חמצמץ בסופו של דבר: גם ללא עלילה, איכזב אותי שהמילים שאומרות הדמויות אינן מלוטשות ואסתטיות ומוקפדות כמו הצילום והסאונד. כותרות הסיום של הסרט מסגירות, לדעתי, את הסיבה לכך: התסריט, נכתב, נכתב בשיתוף פעולה עם השחקנים. מה יהיה הסוף? לתת לשחקנים לכתוב בעצמם – או במצב הגרוע יותר, לאלתר – את הטקסטים של עצמם זה מעשה נבון כמו לתת לשחקנים גם לצלם בעצמם ולהלחין את הסרט. אמנם, יש אנשי אשכולות יוצאי דופן שמסוגלים לכתוב, לביים, לשחק, לערוך ולהלחין בעצמם באותה מידה של כשרון, אבל הם בודדים. ב"אנדנטה" החלק הזה הוא מבחינתי טעות. הטקסטים לעיתים מהוססים ומגומגמים, כאילו הם נבראו באיזו דינמיקה קבוצתית ששחקנים כה אוהבים, אבל שעומד בסתירה מוחלטת לקפדנות הגבוהה של שאר חלקי הסרט. מצד שני, צופה זר שלא מבין עברית עשוי שלא לשים לב לחריקות האלה, ופשוט להתמוגג מהצורניות המפעימה של הסרט. אם אפשר היה להקליט את רוב הדיאלוגים מחדש, יש סיכוי ש"אנדנטה" יהפוך ליצירת מופת (מהסוג המאתגר ואקספרימנטלי: כל אדם שיוצא מסרט הז באמצע – ובהקרנת האקדמיה שבה נכחתי היו לא מעט כאלה – הוא ממבחינת מדליית הצטיינות לסרט הזה, שהיה אמיץ מספיק ועצמאי מספיק כדי לא להתפשר).

אגב: סרטים כמו "אנדנטה" חושפים את אכזריותה של השיטה הנוכחית לבחירת סרטי אופיר. אין שום הגיון להפוך את הקרנות האקדמיה להקרנות בכורה עולמיות. זה בעיקר פוגע בסרטים הקטנים. יוצרי "אנדנטה", לדעתי, היו צריכים לרשום את הסרט לפרסי אופיר רק בשנה הבאה, ולהשקיע את השנה הקרובה לקידום סרטם בפסטיבלים בעולם. כך, אם היה מתקבל לפסטיבלים משמעותיים ולקבל ביקורות בחו"ל (שם יודעים להעריך ניסיונות כאלה יותר), הוא היה מגיע להקרנות האקדמיה בשנה הבאה עם קצת יותר ווליום ונוכחות. אני חושב שתחרות האקדמיה צריכה להיות התחנה האחרונה בחייו של סרט, ולא הראשונה. זה בוודאי נכון לסרטים קטנים שטסים מתחת לרדאר של קהל המצביעים.

"מלח ים". אותו כנ"ל, אבל הפוך. אני עוקב אחרי הפרויקט האולטרה-עצמאי של איתי לב כבר שלוש שנים. ארבע שנים אחרי שצולם, הסתיימה סוף סוף העריכה והסרט מגיע לפסטיבל. לב צילם במהירות סרט שעלילתו חופפת (פחות או יותר) את נסיבות הפקתו. כך שהסרט "מלח ים" יכול לתפקד במידה מסוימת כמעין וידוי של יוצריו לסוג הקולנוע שהם מחפשים ושואפים אליו. לב עצמו מגלם בסרט שלו במאי של סרט שמגיע עם שחקניו לפרמיירה של סרטו הפסיכו-סקסואלי-אוונגרדי. במהלך סוף שבוע אחד נוצרת דינמיקה פסיכו-סקסואלית-אוונגרדית בין השחקנים ושאר דמויות במלון. "מלח ים" (שצולם על ידי דריה דנציג, בתו של גדי דנציג ז"ל, מהצלמים הגדולים של הקולנוע הישראלי, שנהרג בהתרסקות מסוק בעת צילומי סרט של אולפני קנון) הוא מצד אחד תרגיל לוקיישן בקנה מידה עצום – הבחירה למקם את כל הסרט על שפת ים המלח היא הברקה – אבל למרות שיש בו אנרגיה טובה, הוא לא מצליח להיות לא אבסטרקטי מדי ולא עלילתי מדי כדי ליפול באופן נוח לאחת הקטגוריות המקובלות (דבר שעשוי להיות בעוכריו בעיקר בסצינה הבינלאומית, שלא בטוח שתדע איך לאכול את הסרט). מה שכן, המגמה ההולכת והגוברת של יוצרים שאוספים סביבם צוות ויוצאים לצלם סרט עצמאי ומשוחרר מעכבות וממוסכמות מבלי לחכות לקרנות וללקטורים (איתם הם מסתבכים רק כחלק מתהליך הפוסט-פרודקשן) היא נטייה מבורכת, שעוד תצא ממנה הברקה. מהבחינה האת, "מלח ים" יכול לתפקד כמסמך עקרונות או וידוי של הבמאי, שמכריז בסרט שהוא לא רואה בסרט כהמשך של ציור או של תיאטרון, אלא כסוג של שיר. מהבחינה הזאת, "מלח ים" עובד. פחות שיר, יותר ג'ם סשן ג'זי, שלרגעים מידרדר לקוקופוניה, אבל גם מכיל כמה רגעים של כנות שהופכים אותו לסרט שאני לא יכול לזלזל בו. מה שכן, בין "חמש דקות בהליכה" (סרטו הראשון של לב) ובין "מלח ים", הכיוון הקולנועי שלו מתחיל להיחשף ולהתברר, ואני כעת מחכה די בסקרנות לראות לאיזה כיוון הוא ילך בסרטו הבא, "צ'ה צ'ה צ'ה", שיהיה בנוי ממבנה דומה (סוף שבוע אחד, לוקיישן אחד) באיזור צפת. גם הסרט הזה כבר צולם מזמן. וסוף "מלח ים" מכיל טיזר מסוים לסרט ההוא, שבסופו של דבר יהיה כרך נוסף בסדרת סרטים שאני מניח שתהיה פחות ופחות בוסרית ויותר ויותר מסקרנת. בקיצור, קורה משהו מעניין, ואני יושב בשקט ומחכה לראות לאן כל זה הולך.

חצי פסטיבל מאחורינו, ואני חייב להגיד: אני נהנה כהוגן. ראיתי כמה סרטים מצוינים. שיא השבוע, בינתיים, היה הקרנת העיתונאים ל"התחלה", הסרט החדש של כריסטופר נולן, שלא קשור לפסטיבל, אבל צבע את היומיים האחרונים בתושה עילאית של אופוריה קולנועית. סרט כה מבריק לא ראיתי כבר המון (ה-מ-ו-ן) זמן. דמיינו את "שמש נצחית בראש צלול" כסרט אקשן גרנדיוזי. וואו.

מסקנה מאתמול: כריסטופר נולן צריך לביים את כל הסרטים באמריקה ודובר קוסאשווילי צריך לביים את כל הסרטים בישראל. "התגנבות יחידים" שלו היה מוצלח מאוד בעיניי, ואני לא מפסיק לחשוב כמה טוב ביה יוצא "וביום השלישי" אם קוסאשווילי היה מביים אותו, ואיבגי רק היה כותב ומשחק. אבל אני צריך להתבשל עוד טיפה. אנסה לכתוב עליו עוד כמה משפטים והסברים מחר-מחרתיים.

היום בסינמטק: החדש של ברגמן מוקרן מול החדש של צ'פלין. ב-20:00 בסינמטק 1: "הדקדוק הפנימי" של ניר ברגמן. ב-20:00 במרכז בגין: "בדמי ימיה" של לינה וסלבה צ'פלין. דויד גרוסמן נגד ש"י עגנון. אני בוחר בברגמן/גרוסמן. ואגב: יו"ר חבר השופטים בפסטיבל הוא שמעון דותן, שכבר עיבד לסרט ספר של דויד את גרוסמן, את "חיוך הגדי". האם זה ישחק לטובת "הדקדוק הפנימי" או לרעתו?

בכניסה לסינמטק ירושלים מחלקים גיליונות של "טיים אאוט ירושלים". כן, גם אני לא ידעתי שיצאה מהדורה ירושלמית של "טיים אאוט" אבל מתברר שזה עניין די חדש, הגיליון המחולק הוא מספר 7, וכמה מהשמות שם מוכרים לי מהימים ברשת שוקן. אורי שאלתיאל עורך. אדי מסובי אחראי על סקציית האוכל. ושאנן סטריט, בטור אישי, ממלא את תפקיד היהלי סובול של ירושלים.

משנכנס אב ממעטים בשמחה, ואכן באופן משונה למדי יוצא שלא מעט מהסרטים עוסקים במין האנושי במירעו. לא מעט אנסים ראיתי בסרטים עד כה. לא מעט מהם, אגב, בסרטים ישראליים ("המשוטט" ו"וביום השלישי"), לא מעט נואפים ("תני בבקשה", "יום שלישי, אחרי חג המולד", אישה אקדח ודוכן נודל"), לא מעט טרוריסטים ("קרלוס", ארבעה אריות"), לא מעט מוות ואלימות ("תא 211 ", "קר עד העצם"). כדור הארץ, כפי שהוא משתקף בסרטים המגיעים לפסטיבל, לא נראה כמו מקום שמח ואופטימי להלך בו.

גל גרינשפן (מימין) ותום שובל (מאחורי הפודיום) בפיץ' לסרט "הנוער"     (צילומי וידיאו וסטילס: ורד פלוק)

זו כבר מסורת: ימים ראשון ושני בפסטיבל הקולנוע מוקדשים לאירוע הפיצ'ינג, בו כתריסר פרויקטים עלילתיים שנמצאים בשלב קדם הפקה מציגים את עצמם (באנגלית) מול פאנל של משקיעים זרים, לרוב אירופאים (אנשי רשתות שידור או חברות הפצה ומכירה) בתקווה להשיג מימון לקופרודוקציה בינלאומית. רשימת הפאנליסטים והרשימה המלאה של הפרויקטים בעבודה שהוצגו ושל היוצרים שהציגו אותם נמצאות כאן. השנה אני הייתי עסוק בצפייה ב"קרלוס" בזמן הפיצ'ינג אבל משפחת "סינמסקופ" שלחה נציגות לאירוע וחזרה עם מקבץ סרטונים ותמונות שמציג קצת ממה שקרה על הבמה בתיאטרון המעבדה.

1. אסי דיין מציג את "דוקטור פומרנץ"

רוב היוצרים ניצלו את חמש הדקות שהוקצבו להם כדי להציג את סרטם. חלקם אפילו עיצבו פוסטר לסרט, היו שהביאו קטע מוזיקלי להמחשה. אבל אסי דיין הסתפק במשפט בודד אחד כדי למכור את סרטו: "זה סרט על פסיכולוג שגר בקומה ה-12 שמחליט להשכיר את דירתו למתאבדים". קצר וקולע. למעשה, הרבה יותר קולע ושנון מהסינופסיס המלא שמופיע בחוברת שחולקה לבאי האירוע ושמציגה את הפרויקטים, היוצרים וסטטוס ההפקה (ואגב: המפיקים חייבים להקפיד הרבה יותר על הגהה ועריכה לשונית באנגלית, ועורכי החוברת חייבים להקפיד על האחדה בהגשה. כחוברת שאמורה לתפקד כחומר עזר לריענון עבור אנשי הקרנות והחברות באירופה, היא קצת מוציאה שם רע לרמת הגימור של הקולנוע הישראלי).

גולן אזולאי (מימין) וארז תדמור, בפיץ' לסרטם "בקצב הטאקה הטאקה"

2. דובר קוסאשווילי מציג את "רווקה פלוס"

גם דובר קוסאשווילי השאיר את רוב עבודת הפיץ' למפיקו, מרק רוזנבאום (שהביא שני פרויקטים לאירוע).

3. הראלד סיכריץ מציג את "שעיר לעזאזל"

הבמאי והמוזיקאי האוסטרי הראלד סיכריץ רוצה לביים קומדיה המתרחשת על גבול לבנון-ישראל, רגע לפני שנחתם חוזה שלום בין המדינות, שלום שישבש את החיים לחיילי האו"ם ולסוחרי הסמים שהתפרנסו יפה מאוד מהמלחמות ומנוכחותם של חיילים באיזור.

יהודה וורצל (מימין) בפיץ' לסרט האנימציה "אווטאר בירושלים" "שליח האימפריה במחוז יהודה"

יהודה וורצל, מפיק אנימציה, מתכנן סרט אנימציה בתלת מימד המתרחש בירושלים של שנת 65 לספירה, בימי שלטון רומי. נדמה שזה הפרויקט שלפחות חלק מהפאנליסטים ראו בו את הפוטנציאל המסחרי הגדול ביותר.

4. אדם סנדרסון מציג את "לוויה בצהריים"

סרט הבכורה של אדם סנדרסון כבמאי, "זוהי סדום", ייצא בעוד כחודש, אבל מתברר שכבמאי-תסריטאי הוא דווקא רוצה להתרחק מקומדיות. עלילת סרטו "לוויה בצהריים" מוגדרת כטרגדיה.

5. עודד דוידוף מציג את "שניים"

הפרויקט המסקרן והיקר הזה מסתובב כבר כמה שנים טובות. קראתי דראפט של התסריט לפני כשבע שנים. נח סטולמן ("אדם בין כלב", "מישהו לרוץ איתו", "הממונה על משאבי אנוש") כתב את "שניים" בהשראת סיפור קצר של יצחק בשביס זינגר. המפיק הוא חיים מקלברג ("שליחותו של הממונה על משאבי אנוש").

6. יוני קיל מציג את "@"

הפרויקט השני של המפיק מרק רוזנבאום.

היו עוד פרויקטים שלא נקלטו בעדשתנו, למשל סרט חדש ומסקרן של בני תורתי. איזה מהפרויקטים הנ"ל נשמעים לכם מסקרנים? ועכשיו רק נותר לראות מה מהסרטים יופק לבסוף, ומי ישיג כסף בינלאומי.

זוכרים? בטוויטר ובפייסבוק שלי רץ אקשן בשידור חי מהפסטיבל.

כבר ראיתי כמה וכמה סרטים שחיבבתי מאוד, וכמו כשקורה כשרואים יותר מדי סרטים ברצף, הם מתחילים לשוחח זה עם זה בדרכים פלאיות. אולי אפילו, אנא עארף, מיסטיות? כך למשל התברר לתדהמתי שהגיבור של "המשוטט" (סרט ישראלי קטן מידות) והגיבור של "קרלוס" (סרט צרפתי עצום מידות) סובלים מאותה בעייה בדיוק באשכיהם. מדהים, לא? ואל תשאלו מה מעיק על הדמויות הראשיות של "תני בבקשה" (סרט אמריקאי קטן) ו"יום שלישי, אחרי חג המולד" (סרט רומני עוד יותר קטן): בשני הסרטים מופיע זוג נשוי עם ילדה אחת, בשני הסרטים הבעל מנהל רומן עם בחורה צעירה (באמריקאי היא קוסמטיקאית שמטפלת גם בבת וגם באבא, ברומני היא רופאת שיניים שמטפלת גם בבת וגם באבא), ובשניהם מופיע דיאלוג כמעט זהה על בהונות רגליים עקומות. משונה, לא? מי היה מאמין שאשכים ובהונות רגליים יהיו נושאי שיחה כל כך אוניברסליים השנה.

אז מה כבר ראיתי?

"כופר" (The Infidel). הו, זה סרט מצחיק. סרט בורקס על פי כל החוקים – כולל החתונה בסוף – ושמוכיח, למרבה הצמרמורת, שלפעמים הקלישאות הכי גדולות הן גם הכי מצחיקות. דיברנו על "כופר" לרגע באפריל, אבל עכשיו סוף סוף ראיתי אותו. והוא מקסים. קודם כל, כבר כותרות הפתיחה הם כמו ועידת שלום כלל עולמית. ערן ברון כהן, אח של סשה ברון כהן, הלחין את המוזיקה. למפיקה אחת קוראים אוזמה חסן, למפיק אחר קוראים יוני מגיד. השחקן הראשי הוא הקומיקאי הבריטי ממוצא אירני-באהי אומיד ג'לילי, והתסריטאי הוא היהודי דייויד בדיאל. ויגאל נאור מגלם מנהיג דתי מוסלמי פונדמנטליסט. כבר בהתחלה, כשאנחנו מגלים שהגיבור שלנו – נהג מונית מוסלמי ממוצא פקיסטני בשם מחמוד – הוא חובב גל חדש מהאייטיז אני כבר בעדו. הקליפ הפסאודו-אייטיזי בפתיחה, מעין הומאז' לגארי ניומן, קנה אותי. וזה שלקליפ הזה יש גם חשיבות עלילתית למערכה השלישית, ולא סתם קישוט לאיפיון דמות לאקספוזיציה, גם היה רגע תסריטאי נחמד. אחרי מותה של אמו מגלה מחמוד שהוא למעשה מאומץ, ושהוריו הביולוגיים היו יהודיים. את הבשורה הזאת הוא מקבל רגע אחרי שבנו מבשר לו שאביה החורג של ארסותו הוא מטיף שנאה פונדמנטליסט איסלמי שמגיע להרצות בלונדון, ועל הדרך יבוא לבקר את משפחתם כדי לוודא שהם מוסלמים מספיק אדוקים, לפני שהוא נותן את ברכתו לחתונה. וכך הוא צריך באותה נשימה ממש גם ללמוד מה זה אומר להיות יהודי, וגם צריך ללמוד להיות מוסלמי טוב. אספו מכאן את כל הקלישאות שאתם יכולים לדמיין על יהודים, אותן הוא מלקט לעצמו כדי להבין מה מצופה ממנו כיהודי טרי, והטיחו אותן בזו אחר זו. אבל בזכות ההומור הבריטי המצוין – עם כמה רגעים נהדרים של סלפסטיק אידיוטי – איכשהו הכל נהיה מצחיק להפליא. לאורך כל הסרט נזכרתי שוב ושוב בטוריו המצחיקים/חריפים של סייד קשוע, שהסיטואציות בסרט קצת מזכירות אותם. האבא שרק רוצה חיים נורמליים, בזמן שהבת הקטנה רצה בבית ומשחקת בלוחמת ג'יהאד שצועקת ססמאות איסלמיות קיצוניות. אגב, באחת הסצינות המדריך שלו לעולם היהדות – יהודי אמריקאי שחי בלונדון – מנסה למפות לו את כל סוגי היהודים בעולם. היהודים באמריקה, והיהודים השונים בשכונות השונות בלונדון, ולבסוף היהודים בישראל, שעליהם הוא אומר "בגלל שאין להם רגשות אשמה והם חפים מחרדה, הם בעצם לא באמת יהודיים". סוג של נכון, לא?

"תני בבקשה" (Please Give). הכיבוש הישראלי נמשך: צלם סרטה של ניקול הולופסנר האמריקאית הוא ירון אורבך ("הגלגול"). סרטה של הולופסנר כתוב במרירות היבשה הרגילה שלה, שלעיתים מצליחה ("פשוט נפלאות") ולפעמים מתישה ("חברות עם כסף"), אבל הפעם התוצאה חיננית למדי – במובן החמצמץ של המילה. קתרין קינר ואוליבר פלאט מגלמים זוג ניו יורקי אמיד שגר בשדרה החמישית ושמתפרנסים ממותם של אנשים: הם קונים ומשפצים רהיטים ישנים הנמכרים על ידי ילדיהם של אלו שלכו לעולמם. אבל מצפונה של האשה מתחיל להציק לה, ובכלל נדמה שהיא מתחילה להתפרק: היא מנסה לזכך את מצפונה על ידי פעילות צדקה מוגברת, למורת רוחה של בתה, שמרגישה שאותה היא דווקא זונחת. ובמקביל הסרט מספר על שתי אחיות – האחת טכנאית רנטגן מופנמת (רבקה הול), השניה קוסמטיקאית מוחצנת (אמנדה פיט) שמתערבבות לתוך חיי הזוג. והכל, בסופו של דבר, מתחיל להישמע ולהיראות די וודי אלני, עם כמה רגעים ממש מוצלחים של אבחנות אנושיות. הסרט הזה, שבוודאי היה מושך אליו את חובבי "ויקי כריסטינה ברצלונה" או "ממש נפלאות" היה – אני מנחש – יכול להצליח למדי בקולנוע לב. אלא שהסרט נמצא במחסנים של א.ד מטלון וגורם המקורב לעולם ההפצה סיפר לי לפני ההקרנה שיש סיכוי שהסרט הזה לבסוף לא ייצא. לא אהיה מופתע. אבל חבל: אם יש לכם דרך לגרום לנורית שני להרים טלפון לאמנון מטלון ולהציע לו לשתף פעולה בהפצת הסרט על המסכים שלה, זה יכול להיות מקסים.

"רהיטים זעירים". ואגב, וודי אלן. כלומר, ואגב ניקול הולופסנר. "רהיטים זעירים" של לנה דנהם התברר כאחד הרגעים המתוקים בפסטיבל. והיא עצמה, במפגש עם הקהל אחרי ההקרנה, הודתה שאלן והולופסנר הם שניים מהגיבורים שלה שהיא היתה רוצה להיות כמותם כשתהיה גדולה (היא רק בת 24). "רהיטים זעירים" נראה כמו "הבוגר" בבימויו של האל הרטלי. כלומר, "הבוגרת". דנהם, שלמדה כתיבה בקולג' באוהיו, כתבה וביימה סרט זעיר מידות (50 אלף דולר הוא עלה, חצי לצילומים, חצי לפוסט) המספר על בחורה (אותה היא מגלמת) שחוזרת הביתה לניו יורק אחרי שסיימה את לימודיה בקולג' באוהיו, ולא מצליחה להחליט מה היא רוצה לעשות עכשיו. אז כמו דסטין הופמן בסרט של מייק ניקולס היא בעיקר יושבת בבית מבואסת ומבולבלת, ורבה עם אמה האמנית ואחותה התיכוניסטית (תפקידים שמגולמים על ידי אמה האמנית ואחותה התיכוניסטית של ברנהם, בסרט שצולם בדירת הוריה, בה היא עדיין גרה כיום). הסרט הפטפטני הזה – נצר לגל המאמבלקור האמריקאי – ניצל ממוות בזכות כתיבתה השנונה מאוד של ברנהם, והצילום – שגם הוא די שנון, מלא הברקות של זוויות צילום מקוריות. כך שמבחינה סגנונית הוא לא ממש מאמבלקור, אבל מבחינת ההשתלבות שלו בגל סרטים המציגים צעירים אמריקאים פלגמטיים ונטולי ליבידו, הוא מתאים להם בול. דנהם זכתה עם הסרט הזה בפרס הראשון בפסטיבל sxsw באוסטין, טקסס השנה, שמתמחה באיתור וטיפוח סרטים סופר-עצמאיים. ויהיה מעניין לראות האם היא הניקול הולופסנר הבאה, או אולי אפילו הדיאבלו קודי הבאה. צפו בסרטים הקצרים שדנהם יצרה לאינטרנט באתר שלה.

שני נ.בים. אחד, הסרט הוקרן באולם 1 מדי.וי.די. כלומר, בצפייה השני שלי בו ראיתי אותו מרוח עם פיקסלי ענק ובאיכות הרבה פחות טובה מהדי.וי.די על מסך הפלזמה שלי שבו ראיתי אותו בצפייה ראשונה. מכיוון שהבמאית היתה שם ומכיוון שאני מניח שזה איזשהו קטע של הפצה אלטרנטיבית ועניה, אני לא בא בטענות לפסטיבל. אני כן מוטרד מזה שב-2010, כשיש כל כך הרבה פורמטים להקרנה, שפסטיבל שמכבד את עצמו לא טורח לפרסם בתוכנייה איך וממה מקרינים כל סרט. כרגע הפסטיבל היחיד בארץ שמספיק מכבד את הקהל שלו שיבדיל בין הקרה מפילם והקרנה מדי.וי.די או מבטא זה פסטיבל אייקון. יום יבוא, בטוחני, שזה יקרה גם בירושלים. רק מתי?

(עדכון ותיקון: אבינעם חרפק תיקן אותי ואמר שהסרט הוקרן מעותק HD. משונה, לא נראה ככה. ני גם שומע שהקרנות ה-HD באולם 3 טובות יותר מהקרנות ה-HD באולם 1. רק עדיין חבל שלא מצוין איך מקרינים כל סרט).

השני, בסצינה ב"רהיטים זעירים" בה דנהם מחכה ליד בית קולנוע לדייט שלה שמאחר רואים שאחד הסרטים שמוצגים בקולנוע הוא "לה דאנס" של פרדריק ווייזמן. גם הסרט הזה מוקרן בפסטיבל ירושלים.

ושימו לב: "רהיטים זעירים", "קר עד העצם", "הילדים בסדר", "תני בבקשה". הקולנוע האמריקאי העצמאי כפי שהוא מיוצג בפסטיבל השנה הוא מאוד נשי. "קר עד העצם" היה מרשים ועשוי היטב, וג'ניפר לורנס בתפקיד הראשי היא תגלית מעולה (אבי קורניש החדשה?), אבל לא נדהמתי ממנו כמו שופטי סאנדאנס.

"קרלוס". בפסטיבל שהכיל עד כה כמה סרטים לא רעים כלל, זה היה עד כה שיאו. אוליבייה אסיאס ביים פצצת אנרגיה. וכנראה שאני פשוט מחבב סרטים על טרוריסטים בשנות השבעים וחיי הרוקנרול חסרי החשבון שהם חיו. "קרלוס", מהבחינה הזאת, שם בכיס הקטן את "כנופיית באדר מיינהוף" של יולי אדל מהשנה שעברה, למרות שהם במידה רבה סרטים אחים הנושקים בעלילותיהם ולרגעים משלימים זה את זה. אבל, כמו עם "באדר מיינהוף" גם "קרלוס" מתרסק בחצי השעה האחרונה שלו. גם זה, כנראה, בלתי נמנע: השלב בו חיי הכנופיית הטרור מפסיקה לחיות באדרנלין גבוה, והם מתחילים לחיות בפרנויה מהסוף הבלתי נמנע מפיל את הסרטים באנרגיות שלהן. אבל גם בלי 30 הדקות האחרונה, "קרלוס עדיין מכיל 135 דקות מסחררות באנרגיה שלהן, על טרוריסט שדמיין שהוא הצ'ה גווארה של הפלסטינאים, הג'ים מוריסון של המיליטנטיות האירופית. את קרלוס מגלם באופן מבריק השחקן הוונצואליאני אדגר רמירז (ששיחק גם ב"צ'ה" של סטיבן סודרברג, עוד סרט-אח, או בן-דוד), שמצליח להיות משכנע וכריזמטי גם באנגלית, גם בצרפתית, גם בספרדית וגם בערבית. אסיאס, שמנסה בסרט הזה להיות לטרור האירפי מה שסקורסזי היה לגנגסטר האיטלקי-אמריקאי, מפציץ את סרטו בפסקול אייטיזי משגשגע, בסרט שרובו המכריע של עלילתו מתרחשת בכלל בסבנטיז. קרלוס (שבאופן משונה, איש לא מכנה אותו "התן" בסרט) מסתובב בתימן של שנות השבעים וברקע אנחנו שומעים את ניו אורדר, את ווייר, את רוברט פריפ ובריאן אינו ואת הלייטנינג סידס. כך הוא לא רק מחדיר לסרט אנרגיה, אלא – בזכות המוזיקה האנכרוניסטית שעומדת בסתירה לתוכן הוויזואלי – הוא משאיר אותנו מפוקסים לסיטואציה האירונית, של סיפור אמיתי שהוא במידה רבה פבריקציה, של דמות שנויה במחלוקת שהרגה אנשים, שאמורה להיות מוצגת באור שלילי, אבל שאי אפשר להתעלם מסממני כוכב-הרוק שלה, שהופכת אותה לא לדמות פוליטית רצחנית, אלא לדמות טראגית, שתופסת טרמפ על מאבקים של אחרים, בחיפוש אחר משמעות לחייה.

אוקיי, כבר הצטברו לי כמה וכמה סרטים ושוב שכחתי לשבץ לי שעות כתיבה ביניהם, אז אנסה לפרוק חוויות ראשוניות במהירות, ועל הסרטים המשמעותיים יותר אני מקווה שעוד ייצא לי להרחיב. נתחיל עם הישראליים.

ותזכורת: כשיש לי כמה דקות בין סרט לסרט, אני מעדכן קודם כל בטוויטר ובפייסבוק. אז עקבו אחריי שם.

"המשוטט", אבישי סיון

את המחמאה הכי גדולה ל"המשוטט" – שיש בה גם אלמנט מטאפורי משמעותי – אני חייב לחלק לליהוק של תפקיד האב. סיון בחר בבמאי הנצרתי עלי נסאר לגלם את אביו של הגיבור – גבר חרדי (חוזר בתשובה), שכמו חי בתוך בועה משל עצמו. הליהוק הזה נושא בחובו את כל הרעיון של הסרט: הוויזואליה לפני הכל. יהיה מפתה לנסות למצוא משמעויות נסתרות/פוליטיות/חברתיות בליהוק הזה – הערבי בתפקיד היהודי החרדי – אבל אני יכול להתערב שלא משום כך הוא נבחר. הוא נבחר כי הוא נראה נהדר לתפקיד. המראה היה נכון. וזה בדיוק מה שעומד קודם כל מאחורי הסרט: המראה הנכון. הסרט הזה הוא קודם כל ויזואלי. וככזה "המשוטט" הוא 3/4 סרט נהדר, ויצירה נדירה מאין כמוה בנוף הקולנוע הישראלי. "המשוטט", לצד "אנדנטה" (שעליו אדווח בימים הקרובים) מסמלים רגע מרגש עבורי בעשור הזה, שבו הקולנוע הישראלי לומד לוותר על עלילה. אם נצליח להגיע לאיזון יפה של סרטים שעיקרם עלילה מול כמה וכמה אקספירמנטים יותר אבסטקרטיים בשנה, אני חושב שהקולנוע הישראלי יבשיל – ואולי בעקבות התמזגות הקצוות – לכיוון מרתק. וכך, למרות שבסופו של דבר אני חייב לציין בכנות ש"המשוטט" ו"אנדנטה" גם קצת איכזבו אותי, בעיקר במה שחשתי כפערים בין כוונות לתוצאה (או פערים בין הציפיות שלי לתוצאה), אני רואה בהם חיל חלוץ מרגש.

"המשוטט" היה יכול להיות הסרט החדש של צאי מינג ליאנג, אם רק תחליפו את טאיפה בבני ברק. צאי, כזכור, הוא אחד הבמאים העכשוויים שאני הכי אוהב, והוא סוג של גיבור בקרב קהל ההארד-קור של פסטיבלי קולנוע באירופה ובאסיה, אבל מושא לגלגולי עיניים ונחירות חסרות סבלנות מצד קהל רוכשי כרטיסים ומי שמחפש שסרטיו יכילו, ובכן, משהו. משהו מלבד שיטוטים, הליכות, בהיות. הרעיון הבסיסי של "המשוטט" – נער חרדי שמרגיש חוסר מנוחה, מבחינה רוחנית וגם מבחינה בריאותית – וחייו מתחילים להתפרם סביבו, והסרט בעיקר בוהה בו בוהה בעולם. גם נקודות הקונפליקט של עולם הרוח עם עולם הגשם מתוארות בריחוק אירוני: הנער סובל מבעייה באשכיו, והוא נדרש לבצע בדיקת זרע. סיטואציה מביכה לכל נער חסר ניסיון, סיטואציה הרת אסון לנער חרדי, שנדמה שמאותו רגע נותן לסטרא אחרא להשתלט עליו. ומהרגע הזה גם הסרט קצת נפרם. יופיו הוויזואלי העצום של הסרט (עליו חתום הצלם שי גודלמן), והתיאור המרוחק והמנוכר של שגרת ימיו – תוך שהוא מעביר בעדינות רבה מאוד ויפה מאוד, את מה שמעסיק אותו ומטריד אותו (בעיקר הוא מודאג ממה עשה אביו לפני שחזר בתשובה, ונדמה שהוא עצמו מודאג מזה שחטאי אביו ירדפו אותו) – קצת נחלשים לקראת סוף הסרט כשתפאום סיון שם דגש רב יותר על עלילה, דרמה ומעשים. וכאם הסרט מתפורר ונהיה גם פחות מוקפד, וגם פחות… נו… אקזיסטנציאליסטי.

"וביום השלישי", משה איבגי

ולעומת "המשוטט", הרי ש"וביום השלישי" הוא 1/4 סרט מוצלח. כמו שאומרת דמותו של רוברט מקי ב"אדפטיישן": לא משנה מה אתה עושה, תדהים אותם בסוף. לא משנה כמה סטיות שגויות אתה עושה בדרך, העיקר הוא שתדהים אותם בסוף. ושמעו, זה עובד. לאורך רוב הסרט צפיתי בו עם מחשבה חוזרת ומנקרת: "זה לא עובד". וגם: "הרעיונות מעולים, הביצוע נורא מגומגם". אבל אז הגיע סוף הסרט, שיש בו בראש ובראשונה עוצמה קולנועית רבה, והותיר חותם אחר לגמרי, עוצמתי הרבה יותר.

אורון שמיר ב"עכבר העיר" הבריק עם הסרט הזה: "לדידו של הסרט, סדום ועמורה זה כאן ועכשיו, כך שלא נתפלא אם ימטירו עלינו אש וגופרית", הוא כתב. בול. ואכן, גם בשמו וגם בעוצמה שלו התחושה היא שאיבגי הלך על סרט בקנה מידה תנ"כי ממש. אגב, מי שמסתקרן מהסרט צריך מעתה להיזהר מספוילרים מהדאוס אקס מכינה שמגיע בסוף. בעולם של איבגי האלוהים היחיד הוא אותו אלוהים במכונה שצץ בסוף הסרט למרק את חטאי גיבוריו.

אבל עד לסוף רב העוצמה: ברדק עצום. יש משהו בסרט הזה שאני לא יכול שלא להעריץ. יש בו אמביציה עצומה, והמון ליבידו, ורצון עצום לצרוח. כל מרכיבים הנכונים ליצירת קולנוע. ונדמה שאיבגי אכן חיכה כל השנים האלה כדי שכשהוא סוף סוף יביים סרט, מה שיבקע ממנו זו זעקה אדירה. מצד שני, הסרט הזה מתסכל מאוד כמעט לכל אורכו. לרגעים מרגיז ממש בחוסר ההקפדה שלו.

"וביום השלישי" עוסק בגלריית דמויות, שלא לגמרי ברור איך הן קשורות זו לזו (אני מניח שבתסריט המקורי הקשרים בין הדמויות יותר ברורים: כמו, למשל, מה בדיוק הקשר בין השוטרת לבין בעל הפאב), שכל אחת נמצאת במצוקה עצומה. העלילה הכי חזקה בסרט, שכתובה הכי טוב ומשוחקת הכי טוב, היא זו של חוקרת מס הכנסה (עלית קרייז) שחוקרת שני מוקדי כוח כלכליים שהם בבחינת טאבו ישראלי: רב רב עוצמה והשפעה מאופקים וטייקון תעשייה בעל מפעלי זיקוק בצפון, עם אספירציות לרוץ לראשות הממשלה. שני הנחקרים האלה מאיימים על חייה בשיטות של מאפיה. הבעיה העיקרית בסרט היא שנדמה שהעולם שאיבגי משרטט הוא עולם של קלישאות. מצד אחד אי אפשר שלא להגיד, "וואלה, זה בדיוק ככה", כשנדמה שהסיטואציות שהוא מתאר כמו נקרעו מכותרות העיתונים של העשור האחרון. מצד שני, הסרט לעיתים נופל למלתעות הגרוטסקה, לאיזורים של חוסר אמינות כמעט מביך. סצינת "המיועד לראש הממשלה" במלון עם הסמים, הדילדו והזונה בתחפושת כבשה היתה שיא כזה. או, למשל, בוויה דלורוזה שעוברת נערה תמימה מהדרום (בגילומה של גל סלומון, תגלית מקסימה) שמגיעה בטרמפים לתל אביב ומגלה שכל גבר שהיא פוגשת (חוץ מאחד) רוצה לנצל אותה. בעולם של "היום השלישי" כל הדתיים חלאות, כל הגברים אנסים (חוץ מאחד) וכל הנשים פתיות או זונות (חות מאחת). זה די מקשה על שחקניו, בייחוד הגברים. איצ'ו אביטל ושרון אלכסנדר לגמרי נראים אבודים בתפקידים שלהם, של גברים שלא ממש הבנתי מה הם אמורים להיות מלבד חיות טרף. בעיה גדולה נוספת היא שנדמה שקצת יותר מדי מהסרט מבוסס על סרטים אחרים. מ"תמונות קצרות" של אלטמן ועד "עיניים פקוחות לרווחה" של קובריק. הסרט גם מכיל הומאז' ארוך מאוד ומשונה מאוד ל"אימפריית החושים" של נגיסה אושימה. אני הראשון שמעריץ ציטוטים מסרטים, קריצות והומאז'ים, אבל אלה עובדים רק כשעוטפים אותם במודעות עצמית וחוש הומור, שני אלמנטים שנעדרים מהסרט הזה.

אבל הזיגזג ממשיך. על כל דבר שלא אהבתי, יש אלמנטים של יכולתי שלא להעריך. למשל: איבגי והצלם שלו, יורם מילוא, בנו את הסצינות בשוטים ארוכים ודי מסובכים, שכנראה איפשרו לבמאי ולשחקניו מרחב פעולה שמוכר להם מהתיאטרון. זה היה אמור לתת לסרט דרייב אנרגטי עצום, כשהמצלמה כל הזמן בתנועה בחיפוש אחר הדרמה, אבל בסופו של דבר נותר שם משהו מהוסס מאוד, כשלא כל השחקנים מצליחים למלא את השוט באנרגיה הזאת. יוצאת דופן, ולפיכך בולטת בסרט, היא עלית קרייז, שברוב הסצינות שלה (כחוקרת המס) משכנעת כמי שנמצאת במירוץ, או במנוסה, למען הצדק ולמען חייה.

וצריך גם לתת קרדיט למוזיקה של ישי אדר ("בופור"). אדר הוא לא הבחירה הכי צפויה להלחנת סרט כזה, שהייתם מצפים שהמוזיקה שלו תהיה היסטרית כמו הדמויות. אבל אדר נותן לסרט את הדופק ואת המתח שלו.

בהזדמנות, אולי לקראת עליית הסרט למסכים, יהיה מעניין לשמוע מאיבגי ומשותפיו לעשייה קצת יותר סודות מאחורי הקלעים. כמו, למשל, כמה עלילות משנה נשארו בחוץ בדרך לקאט הסופי? אחד הדברים המרתקים בסרט הוא המעקב אחרי כל מה שקורה ברקע התמונה. בימוי הרקע כה יוצא דופן שאני לא מצליח להבין האם זה חלק מההעמדה התיאטרלית המוקפדת של איבגי, או שרידים של עלילות משנה שנותרו על רצפת חדר העריכה (או בפח האשפה של מחשב העריכה). יש, למשל, המון אנשים מתנשקים ברקע. ובסצינה אחת יש שתי בנות שמדברות ביניהן בשפת סימנים. ולאורך כל המערכה האחרונה כל דמויות הרקע מסתובבות עם מסכות רופאים על הפנים. מצד אחד זה תמוה, מצד שני, זה מגביר את התחושה שישראל שאיבגי מביים כמו חיזיון תיאטרלי מוגזם ומוקצן – ה"סדום ועמורה" ששמיר איפיין כה נכון – ושהסרט הזה הוא בעצם קצת כמו המדינה הזאת: קצת מקושקש, קצת מעצבן, נטול חסד ורחמים אבל רגע לפני שמתעצבנים עליו, מגיע הקטסטרופה שאיכשהו מנחמת אותנו, שהצרות שלנו – בין אם זה בעיות בבית או בעיות בקונטיואיטי – הן בעצם די זניחות מול הבעיות הבאמת גדולות שמאיימות עלינו.

משה איבגי וצוותו בסוף הקרנת הבכורה ל"וביום השלישי"

איבגי וצוותו ושחקניו בסינמטק ירושלים, אחרי הקרנת "וביום השלישי". צילומים: ורד פלוק

מקבץ ראשון של המלצות לסרטים שכדאי לראות בפסטיבל ירושלים. ונתחיל עם תוכנית הקלאסיקות המפתיעה והמפוארת שקובצה השנה.

פורסם ב"פנאי פלוס", 7.7.2010

אני מקווה שהכל בסדר בפסטיבל ירושלים. זה כבר כמה חודשים שלפסטיבל אין מנכ"ל, מאז עזיבתו של אילן דה-פריס. וגם השנה, כמו בשנה שעברה, נדמה שהפסטיבל מתנהל במתכונת מצומצמת באופן יחסי (והתוכניה משאירה מאחוריה לא מעט תעלומות ועדויות למאבקי כוח וירושה). אבל כל עוד יש מה לראות בפסטיבל, מה שקורה מאחורי הקלעים הופך זניח. והפסטיבל השנה מציג כמה וכמה אירועים מסקרנים מאוד. כמו, למשל, התחרות הישראלית השנה – שמעמידה זה מול זה יוצרים כמו ניר ברגמן, דובר קוסאשווילי, דורון צברי, דן וולמן ומשה איבגי (כבמאי) – היא המסקרנת ועטורת הכוכבים (בקנה מידה מקומי) זה שנים. הפסטיבל גם מאכלס לא מעט הקרנות בכורה של כמה מזוכי הפרסים בפסטיבלים הבכירים בעולם בשנה האחרונה. אבל הסקציה שהכי משמחת אותי – לפני שאני חופר פנימה אל תוך הסרטים שעוד לא ראיתי – היא זו של ההקרנות החוזרות של קלאסיקות בעותקים משוחזרים. זה כמובן אמור להיות התפקיד של הסינמטקים, אבל זה בקושי קורה. וכך, תחת המטרייה התקציבית והשיווקית של הפסטיבל, אפשר למצוא בירושלים (ולא מעט גם בפסטיבל בחיפה) הזדמנויות לצפות בסרטים גדולים על מסך גדול. למבוגרים, זו הזדמנות להיזכר פעם נוספת בסרטים שהם מכירים מנעוריהם. לבני דור הביניים – אני מניח שאני בהם – זו לרוב הזדמנות לצפות לראשונה על מסך גדול בסרטים שאנחנו מכירים רק מהמסך הקטן (טלוויזיה, קלטות ודי.וי.די). ועבור הצעירים זו הזדמנות ללמוד ולהכיר מה קרה בקולנוע לפני "ספיידרמן". וקרו דברים מופלאים. הנה כמה מהסרטים העתיקים האלה שאסור-אסור-אסור לכם להחמיץ בירושלים.

1. "לה דולצ'ה ויטה", פדריקו פליני (1960)

מסיבה כפולה. גם חגיגת יום הולדת 50 לאחד הסרטים הגדולים של המאה ה-20, וגם חלק ממחווה נטולת צידוק תאריכי כלשהו למרצ'לו מסטרויאני. אגב, אחד הסרטים האחרים שיוצגו במחווה הזאת הוא "לה נוטה" (“הלילה") של מיכלאנג'לו אנטוניוני, סרט שראיתי מקלטת וידיאו כשהייתי צעיר ולא הבנתי למה יש כאלה שמעריצים אותו. כעת, כשאני מבוגר וסבלני יותר (והאנטי שלי לאנטוניוני קצת התרכך עם השנים), אראה אותו בפעם הראשונה על מסך גדול ואוכל לשפוט אותו בעיניים חדשות. ואולי, למעשה, לראות אותו לראשונה. אותי זה די מרגש.

אבל נחזור ל"לה דולצ'ה ויטה". יאמר לזכותם של הסינמטקים והפסטיבלים שאת הסרט הזה הם מקרינים מדי פעם (לפני ארבע שנים כבר כתבתי עליו כשהוא הוקרן בסינמטקים במסגרת מחווה לפליני), ובוודאי כבר יצא לי להלל אותו לא אחת. אבל מגיע לו שוב. ואגב, מתוך הפילמוגרפיה של פליני, אני מעריץ הרבה יותר גדול של סרטו הבא, “שמונה וחצי", אבל קשה להמעיט בערכו של "לה דולצ'ה ויטה" ובמהפכה העצומה שהסרט הזה עשה בקולנוע. כשהוא יצא ב-1960, הוא היה שיא האופנה, שיק, שיחת העיר, הוא זכה באוסקר על הסרט הזר, הוא הפך את מרצ'לו מסטרויאני ואת אניטה אקברג לכוכבים בינלאומיים, והפך את השם "פליני" למותג. ולא רק את שם "פליני".  המושג "פפראצי", למשל, נולד בסרט הזה. פפראצו באיטלקית זה זבוב, וזה גם שמו של צלם עיתונות נודניק שהוא אחת מדמויות המשנה בסרט. על שמו הפכו כל צלמי העיתונות, הלהוטים ללכוד בעדשתם כוכבניות ונשות חברה המסתובבות ברחובות ובבתי הקפה, לזבובים. ובאיטלקית: פפראצי.

מרצ'לו מסטרויאני מגלם בסרט עיתונאי רכילות ברומא שמכסה, בין השאר, את ביקורה של כוכבת קולנוע בעיר. הסרט עוקב אחר שבוע בחייו, והוא בעצם רצף של אפיזודות כמעט נפרדות שהעיתונאי מתבונן בהן ומהרהר דרכן על חייו: האם לבחור בחיים של ריקנות או בחיים של מהות. ומכיוון שהשוט הראשון בסרט – אחד השוטים המפורסמים (והיפים) בתולדות הקולנוע – מציג מסוק שנושא פסל של ישו, מעביר אותו מאתר אחד לאתר שני, אבל זה נראה כאילו ישו מרחף בשמים ואומר שלום (או מברך) את תושבי רומא שמתחתיו – אפשר לראות בסרט גם משל המבוסס על כתבי הדת הנוצריים המושפע מהחינוך שספג פליני בצעירותו, והמסע של העיתונאי הוא בין תחנות המבוססות על אפיזודות מהברית החדשה. אבל, אפשר להביט בסרט גם כיצירה שמייצגת את תקופתה, את שנת 1960, את דור האספרסו: חברת השפע של סוף שנות החמישים, כוכבי קולנוע, מותגי אופנה, אסקפיזם הדוניסטי. זו השנה שבה התרבות הפופולרית העולמית בעצם הפכה להיות זאת שאנחנו מכירים עד היום. נהנתנית, צלופנית, אבל שיש בה גם מסע תמידי וחיפוש אחר משמעות ועומק. מי שלא ראה את הסרט מימיו, יתאהב בסרט הזה ברומא, שהסרט הזה הוא מסע מופלא בין אתריה המרכזיים (למשל, פונטנה די טרווי, המזרקה בה מתרחשת אחת הסצינות המפורסמות בתולדות הקולנוע, אליה אניטה אקברג נכנסת עם שמלתה. סצינה שזכתה להומאז'ים גם ב"אהבנו כל כך" וגם ב"אינטרוויסטה" של פליני עצמו, וגם – במידה מסוימת – גם ב"פעם הייתי" של אבי נשר) וכל זה, בסרט ארוך ומפותל, שנתן להמון סרטים אחריו (נגיד, “מגנוליה" או "אנדריי רובלב") את הרשות לוותר על עלילה מהודקת ולפנות להתבוננות אפיזודית.

2. “הנעליים האדומות", מייקל פאוול ואמריק פרסבורגר (1948)

הנה דוגמה לסרט שאני ראיתי כנער בטלוויזיה אבל עד לאחרונה מעולם לא ראיתי אותו על מסך גדול. בביקורי האחרון בפריז השלמתי את החור הזה: “הנעליים האדומות" יצא באחרונה בעותק משוחזר שמסתובב בין ערי העולם, והנה הוא מגיע לירושלים. ובכלל, נדמה שבשנים האחרונות יש קאמבק לא קטן לסרטיהם של הצמד הבריטי מייקל פאוול ואמריק פרסבורגר. פסטיבל קאן הקדיש להם מחווה לפני כשנה, והשנה הוא ערך מחווה לצלם הקבוע שלהם, ג'ק קרדיף, שמת בתחילת השנה, ואחראי לכמה מההישגים הגדולים של ראשית הצילום הצבעוני בקולנוע. ב"הנעליים האדומות", כפי שמתבקש משמו, הצבע הדומיננטי הוא אדום.

לכאורה, העלילה היא החלק הדל ביותר בסרט. מלודרמה תיאטרלית על תלאותיהם של רקדנית צעירה ומלחין שאפתן, הנפגשים מאחורי הקלעים של להקת בלט של כוריאוגרף נודע. הכוריאוגרף רוצה להעלות את הבלט "הנעליים האדומות" על פי סיפורו של הנס כריסטיאן אנדרסון. החצי הראשון של הסרט מפגיש את מנהל הלהקה הקפדן עם הרקדנית והמלחין, וההכנות לקראת הבלט. הכל נראה כמו דרמת מאחורי-קלעים מעט מיושנת, כל הרגשות מעט מוקצנים מדי. אבל אז, באמצע הסרט מגיע ליל הבכורה ומשהו פלאי קורה. סיקוונס המחול של "הנעליים האדומות" מתרחש מול קהל, אבל הוא מבוים עבורנו, צופי הקולנוע. העריכה בו מפתיעה בקצביות שלה, וכך גם ריבוי האפקטים הוויזואליים. במשך דקות ארוכות של מוזיקה וריקוד אנחנו מקבלים סיפור הנושק לסוריאליסטי, שלרגעים נראה כאילו הוא נשלף מדמיונו של סלוואדור דאלי, בעוצמה הוויזואלית המטאפורית שלו. זה סיקוונס כה מרהיב, שכיום קל לראות איך גדולי הקולנוע הושפעו ממנו. עשר שנים אחר כך, סצינת החלום של ג'יימס סטיוארט ב"ורטיגו" גנבה משם לא מעט דימויים. ומרטין סקורסזי הצהיר ש"שאטר איילנד" שלו הושפע מ"הנעליים האדומות". לא לגמרי ברור איך, אבל ברגע הזה בסרט זה קצת יותר הגיוני: זה רגע של קולנוע טהור, של שיחרור אמיתי מכל קונוונציה, כדי להעביר תחושות ורגשות ללא מילים (מרטין סקורסזי הוא אחד האנשים שאחראים על מלאכת השחזור של הסרט. העורכת הקבועה שלו, מרתה סקונמאקר, השותפה למיזם השיחזור, היתה אשתו של מייקל פאוול, שמת ב-1990). החצי השני של הסרט מראה איך, במידה רבה, עלילת האגדה של אנדרסון קצת השתלטה על הדמויות, ושהבלט הופך לרמז מקדים לגורלן של הדמויות. מנקודת מבט של צפייה רגילה, ללא עיון בתולדות הקולנוע, “הנעליים האדומות" אכן התיישן (להבדיל מ"לה דולצ'ה ויטה" שנותר טרי ועדכני). אבל כשמסתכלים עליו כחלק מהפאזל הגדול הזה שנקרא "רגעי מופת בתולדות הקולנוע" ואיך הם השפיעו על מה שהגיע אחריהם, די מדהים להיווכח בעוצמה הוויזואלית של סרט שנעשה בשנה שבה הוקמה מדינת ישראל.

3. “אני מאשים", אבל גאנס (1919)

וזו עבורי תגלית של ממש. סרט שמעולם לא ראיתי עד השבוע. ואם בפסקה הקודמת התפעלתי עד כמה סרט מ-1948 יכול להקדים את זמנו, חכו ותראו מה כבר נעשה ב-1919. הבמאי הצרפתי אבל גאנס הוא אחד מגדולי הקולנוע. סרטו המונומנטלי "נפוליאון", מוכר כאחד מהישגי הקולנוע. אבל את "אני מאשים" שלו לא הכרתי. והוא נעשה שמונה שנים לפני כן, ב-1919, תקופה בה אנחנו מדמיינים שהקולנוע אמור להיות די פרימיטיבי. גאנס עשה בצרפת מה שד.וו גריפית עשה קצת לפניו באמריקה, הוא חשב על הקולנוע באופן מודרני לחלוטין. וגם באופן גרנדיוזי מאוד. ואני אפילו רוצה להציע מחשבה לא נפוצה: גאנס, לדעתי, גדול יותר מגריפית. סרטיו של גריפית, “הולדת אומה" ו"אי סובלנות", נחשבים לנקודות המפתח בלידת הקולנוע, ולכן הם זמינים תמיד. “אני מאשים" קצת נשכח, ועכשיו חוזר בעותק משוחזר (הנמשך שעתיים וארבעים דקות), אבל הוא מדהים יותר מסרטיו של גריפית. הסרט מספר על שני גברים צרפתיים – האחד נשוי לאשה, והשני המאהב של אותה אשה – הנפגשים בחזית הצרפתית במלחמת העולם הראשונה. מכאן מתחיל סרט מלחמה מסחרר בעוצמתו, שיוקרן בירושלים בליוויו מוזיקלי חי. כמו ב-1919. התגלות של ממש.

4. “לתפוס את הגנב", אלפרד היצ'קוק (1955)

יום הולדת 55 לאחד הסרטים המהנים של אלפרד היצ'קוק. לא לגמרי ברור לי מה הקונטקסט של הבאת הסרט לפסטיבל, אבל למה להיות קטנוני. לא סרטו המבריק ביותר היצ'קוק, אבל בהחלט אחד הקלילים והמהנים שלו. גרייס קלי (שהגיעה למונקו כדי לצלם את הסרט, ונשארה שם, התחתנה עם נסיך מונקו והפכה מכוכבת קולנוע לנסיכה גרייס) וקארי גרנט, בסרט שהצלחתו העצומה הולידה גל של קומדיות-שוד-נוכלים-בריביירה (למשל, “חידון בחרוזים"). תענוג.

5. “קן הקוקיה", מילוש פורמן (1975)

יום הולדת 35 לסרטו של מילוש פורמן. אני אישית הייתי מעדיף הקרנה חגיגית של סרט אחר שחוגג השנה יום הולדת 35: “מלתעות". אבל "קן הקוקיה" הוא סרט שזכה בטונות אוסקרים (אחד מהם למפיק הסרט, מייקל דאגלס, שבשנים הבאות יתפרסם יותר כשחקן), והגדיר משהו מהעידן ההוא, של סוף ימי ההיפים, והיה מעין המנון לחוסר פשרות. מה שטוב בהקרנה הזאת הוא שאם במקרה יגיעו לפסטיבל צופים צעירים, נגיד בגיל צבא, שיראו את הסרט לראשונה בחייהם, יש סיכוי שהמסר האנטי-ממסדי שלו, והדימוי של החיים בבית כלא (או בית חולים לחולי נפש, או אלה שלא מוכנים לשחק את המשחק של החברה המערבית), יעשה להם כיום את מה שהסרט הזה (והרומן של קן קיזי עליו הוא מבוסס) עשה לדורות של צופים בשנות השבעים.

6. "הדקאלוג", קז'ישטוף קישלובסקי

גם כאן אני לא לגמרי מבין למה הסדרה הזאת – עשרה פרקים על פי עשרת הדברות – שובצה להקרנה חוזרת בפסטיבל, 20 שנה שארי שהוקרנה בו לראשונה, אבל אני מוכן להמר שהסדרה הזאת פחות או יותר תשים בכיס את רוב הסרטים האירופאיים העכשוויים שיוצגו בפסטיבל.

ז'אן רנו (מימין) ושאר אנשי "נקודת איסוף", אמש בבריכת השולטן. צילום: איציק גרינוולד

איציק גרינוולד, שזכה ביום שלישי בזוג הכרטיסים שלי לערב פתיחת פסטיבל ירושלים, שלח בלילה דיווח מהאירוע פלוס תמונה. הוא מקבל גם פוסט אורח על הטרחה שלו. ותכלס, נראה שהוא נהנה (האם זה שהוא לא דיווח על הקור ועל תנאי הקרנה בעייתיים מעידים על כך שהכל הלך חלק?) ושהוא אפילו מאוד חיבב את הסרט. הנה פוסט האורח פרי עטו:

זהו. אני יכול לסמן “וי” ליד עוד שורה ברשימת הדברים שרציתי לעשות עד גיל 30: להיות בפרמיירה של פסטיבל סרטים. זה אולי לא קאן או דקל הזהב, אבל זה פסטיבל ירושלים שלנו – שבאופן סמלי למדי נפתח ביום שבו הסתיימה הצעדה למען שחרור גלעד שליט. עוד יותר סמלי מכך, ואף אירוני, היא העובדה שהסרט שנבחר לפתוח את פסטיבל ירושלים הוא סרט שעלילתו מתרחשת בתקופת השואה. בכוונה אני לא אומר עוסקת בשואה, כי היא לא – ועל כך ארחיב מיד.

"נקודת איסוף" (בצרפתית זה נשמע אפילו טוב יותר: La Rafle, או בתרגום חופשי "המצוד"), הוא סרטה השני של הבמאית הצרפתיה רוזלין (רוז) בוש, שגם כתבה אותו. גם עבור מרבית השחקנים בסרט, אולי למעט ז’אן רנו,  מלאני לורן, וגד אלמליך (לא להתבלבל – הוא לא משלנו), זוהי טבילת האש המשמעותית הראשונה, אבל דבר מזה לא ניכר לרגע אחד לאורך הסרט. להיפך, דווקא השחקנים שמשחקים את הילדים, שאחד מהם אף זכה לכבוד לנאום לצד רנו ובוש בטקס הפתיחה, עשו את העבודה הכי טובה בסרט וגנבו את ההצגה.

כסרט שעלילתו מתרחשת בשואה, הוא אכן, כפי שנאמר קודם לכן על-ידי עופר מתן, לא מחדש דבר מבחינה עלילתית. לפחות לא דבר שאנחנו, כיהודים, לא ראינו באף סרט אחר. כל קלישאות השואה נוכחות בו – טלאי צהוב, תורת הגזע, אפליית יהודים, מחנות מעצר עם תנאים בלתי אנושיים, מחלות וטינופת, סלקציה, גירוש ברכבות ואפילו תאי גזים. אולם בניגוד לעמיתי מתן, אני גם לא חושב שהוא מחדש דבר מבחינת אופן העברת נרטיב השואה – דרך ההתמקדות בזווית ראיה מצומצמת של מספר דמויות מפתח. אפילו "ממזרים חסרי כבוד" עשה זאת, ולדעתי באופן טוב יותר, בעזרת הדמות שגילמה מלאני לורן – שושנה.

יחד עם זאת חשיבותו של הסרט טמונה בעצם קיומו. היטיב לנסח זאת שגריר צרפת בנאומו בטקס, כשאמר שאחרי הרבה זמן, ואולי חלקנו יאמרו יותר מדי זמן, זו הפעם הראשונה שהעם הצרפתי מסתכל על עצמו במראה ומתמודד עם הפשעים הנוראיים שאבותיו ביצעו כנגד היהודים בזמן משטר וישי. בדיוק בגלל זה ניתן, לטעמי לסלוח לסרט על עשרים וכמה דקות ראשונות משופעות בקלישאות שואה שאנחנו ראינו אלף פעם. שהרי, אם בסופו של דבר הסרט נועד, לדברי הבמאית, לשמש את הצרפתים כדי ללמוד מהעבר כיצד אסור להתנהג בעתיד, חשוב שהם יכירו את אותם הסמלים הנוראיים של השואה, שאנחנו סופגים בכמויות עצומות בכל יום שואה מחדש.

ימים יגידו אם אכן הסרט הזה יהיה אבן דרך משמעותית בקולנוע הצרפתי בפרט ועבור העם הצרפתי בכלל. אני מנחש שלא ממש, בגלל שלטעמי, למרות כל האמור לעיל, הבמאית הקפידה להציג את משתפי הפעולה הצרפתים כאנושיים, כמתייסרים במעשיהם או אפילו הלומי קרב, שכל חטאיהם נעשים תחת מכבש הלחצים הגרמני. כך למשל גם מפקד מחנה המעצר (שבסצינה הראשונה להופעתו מתעלל ללא רחמים בקבוצת יהודים בגלל מעשה קונדס של אחד הילדים) נראה אנושי יותר בזמן שהוא מעלה את אותם הילדים לקרונות ואומר לאחת מהם “חבל על הפרחים שקטפת בשביל אמך, הם בלאו הכי ייבלו בדרך”.

אבל גם אם לא, הסרט כסרט עושה את שלו, לפחות עבורי, וזאת  למרות שהוא אינו מושלם. החיבור לדמויות הילדים, שהם למעשה הדמויות המרכזיות של הסרט, הרבה יותר מדמותו של ז’אן רנו בעלת התפקיד הקטן יותר יחסית, נעשה באופן נהדר – החל מנקודת הפתיחה ועד לסצנת הסיום המרגשת. אני מודה שאפילו הזלתי כמה דמעות, ומנחש שכמוני גם מרבית היושבים בקהל – לרבות גילה אלמגור – אותה ראיתי מתייפחת בתום הסרט.

לסיום, מילה טובה אחת למארגני פסטיבל ירושלים: אני לא זוכר מי אמר זאת קודם אבל אין ספק ש”נקודת איסוף” הוא בחירה אמיצה בתור סרט פתיחה לפסטיבל סרטים. בניגוד לנעשה בדרך כלל, כשמארגני פסטיבלים בוחרים בסרטים פופולריים ומסחריים יותר, הפעם המארגנים הלכו על איכות, וסימלו, לפחות לדעתי, שהכיוון אליו נושבות הרוחות בירושלים הוא טוב.

===============

תודה לאיציק. רק הערת עריכה אחת: טלאי צהוב, תורת הגזע, אפליית יהודים, מחנות מעצר עם תנאים בלתי אנושיים, מחלות וטינופת, סלקציה, גירוש ברכבות ואפילו תאי גזים אינם קלישאות.

מתוך "לב לא שפוי" של סקוט קופר (לחצו להגדיל)

פסטיבל הקולנוע בירושלים – מהדורה מספר 25 – יפתח הערב. עופר מתן מ"עכבר העיר" כבר ראה את סרט הפתיחה, "נקודת איסוף", והוא עדין איתו, וכותב "'נקודת איסוף' אינו סרט שואה שאומר משהו על ההיסטוריה היהודית ועל מלחמת העולם באופן שטרם נאמר בקולנוע".

אבנר שביט כתב ב"וואלה" רשימה של סרטים שמסקרנים אותו לצפייה בפסטיבל. רשימה מעולה, שאכן מצליחה לעורר סקרנות אצלי מכמה סרטים שלפני כן די טסו לי מתחת לרדאר. כמו "קח אותי בבקשה", "רעל האהבה" ו"האושר שלי", שרשימתו של שביט עשתה לי חשק לראות אותם. מה שכן, חלק מהסרטים אני כבר הספקתי לראות ואני יכול להוסיף את הטלגרפים שלי: "רהיטים זעירים" מקסים. "דוקטרינת ההלם" מאכזב מאוד.

וסוף סוף ראיתי את "לב לא שפוי" של סקוט קופר, ששוט ממנו מעטר את ראש הפוסט. איזה סרט מקסים ויפה ומרגש. הוא לא מורכב ולא מתוחכם. הוא למעשה פשוט מאוד. אבל הוא עדין וטוב לב, ואת כל הרגש שלו הוא מצליח להעביר באמצעות השירים. וחוץ מזה, זה בכלל "רגעים קטנים של חסד" בכיכובו של "ביג לבובסקי". שני הסרטים האלה זוכים למחווה בסרט.

ועקבו גם אחרי הדיווחים של איתן מקרלובי-וארי, שמופיעים בתגובות של הפוסטים הקודמים. הוא כותב שם לא מעט על סרטים שבחלקם יגיעו להקרנות בפסטיבל בירושלים. כמו "לב לא שפוי" הנ"ל, או "חיים בזמן המלחמה" של טוד סולונדז, או "השעה הכפולה".

וזה הזמן להצטרף לטוויטר של "סינמסקופ" אם אתם עוד לא שם. הדיווחים שלי מפסטיבל ירושלים יתחילו, אני מניח, ביום ראשון בצהריים. אבל בטוויטר הם יהיו רבים ומעודכנים יותר ורק אחר כך הם יגיעו לבלוג. אז לדיווחים בזמן אמת: טוויטר.

את הברדק הנוכחי של האקדמיה – עליו דיווחה אתמול נירית אנדרמן ב"הארץ" – התניע שאול דישי במכתב שכתב לאקדמיה ופרסם בבלוג שלו. חוץ מהבלוג שלו, דישי מתקשר עם העולם באמצעות מיילים לרשימת תפוצה כנראה די מסיבית. ואליה הוא שלח היום התכתבות בינו ובין מרק רוזנבאום, יו"ר האקדמיה, בעקבות המכתב שלו מאתמול. תזכורת: דישי תוהה איך יתכן ש"המדריך למהפכה" של דורון צברי מתמודד על קטגוריית הסרט העלילתי הטוב ביותר, כאשר מדובר בסרט תיעודי.

רוזנבאום ענה לו:

שאול שלום,

כידוע לך אני לא רק יו"ר האקדמיה. אני משמש גם כמפיק פעיל אשר סרטיו מתחרים מדי שנה באקדמיה. על כן, הנהלת האקדמיה הטילה עליי מגבלות כדי שהתחרות תתקיים בתנאים שוויוניים.

אינני רשאי להתערב באיזה סרטים מתקבלים לתחרות, והסרט הנידון של דורון צברי כלל לא הובא לידיעתי באיזה מסגרת תחרות הוא הולך להתחרות. ההחלטה הייתה של מנכ"ל האקדמיה וטוב שאינני מעורב בהחלטות מסוג זה.

בעיניי, יש חשיבות עליונה לכך שהתחרות תתנהל בתנאים שוויוניים ואני מקפיד על כך הקפדה יתרה. אינני מעורב בספירת קולות, אינני יודע את תוצאות התחרות ואינני מכיר את סופרי הקולות. אני בכוונה ניתקתי את עצמי מכל הנושא.

אינני גם רוצה להביע דעה האם סרט זה או אחר עומד בתנאי התחרות, יחד עם זה אני בטוח שחברי האקדמיה עצמם מסוגלים להחליט על כך. אני סומך לחלוטין על שיקול  דעתם.

בתודה,

מרק

——————

דישי שלח לרוזנבאום – ולכל רשימת התפוצה שלו – מכתב תגובה. אעצור ואבהיר: לדישי יש נטייה לכתוב מכתבים ומכתמים עם המון אותיות מודגשות, לפעמים בצבעים שונים, והמון סימני קריאה. הוא לא כותב, הוא צועק בכתב, ובהמון קולות. למען האסתיטקה, ניקיתי את מכתבו מכל אלה:

————-