אתמול (3 ביולי) מלאו 39 שנים למותו של ג'ים מוריסון? האם זה מכוון או צירוף מקרים שמסוף שבוע מקרינים בקולנוע דיזנגוף את "When You Are Strange", הסרט התיעודי על הדלתות? הסרט מוקרן מדי.וי.די במחיר 25 שקלים בלבד. יפה מצד קולנוע דיזנגוף לציין בהבלטה שההקרנה היא מדי.וי.די, לא כל אולמות ההקרנה בתל אביב הגונים כמותם באשר לאיכות ההקרנה. מצד שני: אני תמה למה שמישהו ירצה לשלם כסף כדי לראות די.וי.די מוקרן על מסך גדול? ב-2010 זה קצת כמו שמישהו ב-1990 יזמין אותנו להאזין לתקליטים (בתשלום) של הדלתות בטייפ קסטות שבחיפושית פולקסוואגן שלו.

מצד שני, לא הייתי מזלזל בעוצמת ההערצה של צעירים וצעירות שמגלים את הרוק של שנות הששים לראשונה. אולי, בלי קשר לאיכות ההקרנה, זו תהיה פשוט חוויה חברתית של מועדון מעריצי ג'ים מוריסון.

כתבתי בקצרה על "When You Are Strange" לפני הקרנתו בדוק-אביב במאי. הנה הקטע ההוא שוב, עם כמה תוספות קטנות:

================

“When You Are Strange”, הסרט התיעודי על הדלתות סיקרן אותי כי ביים אותו טום דיצ’ילו (“רעש מצלמים”), מקריין אותו ג’וני דפ והפיק אותו דיק וולף (“חוק וסדר”). הסרט בנוי כמעט כולו אך ורק מקטעי ארכיון המתעדים את להקת הדלתות מרגע שהוקמה ב-1965 בלוס אנג’לס ועד מותו של ג’ים מוריסון ב-1971 בפריז. ובין לבין, אמריקה יורדת מהפסים עם תנועת תרבות-הנגד האנטי ממסדית, הסקס החופשי, התנועה לזכויות האדם, התנועה האנטי-מלחמתית, הסמים, הרוקנרול, רעידת האדמה של תרבות הנוער שמחתה בקולניות ובעירום ובמסטוליות נגד המלחמות של המבוגרים. היתרון בלהקת הדלתות כמושא לסרט תיעודי הוא העובדה שרובם היו יוצאי בית ספר לקולנוע כך שהם עסקו לא מעט בלתעד את עצמם. הסרט מכיל כמות עצומה של חומרי גלם שבו הדלתות מצלמים את עצמם, ומצולמים בהופעות ובחזרות (וכולל כמה רגעי תיעוד עצמי של מוריסון שלדעתי לא נראו עד היום).

יש להזכיר: אמנם יוצרי הסרט מתגאים שזהו הסרט התיעודי הראשון באורך מלא שמופק על הדלתות, אבל כבר היה סרט תיעודי על הלהקה שחשף לא מעט מחדוות הצילום העצמי של הלהקה. למעשה, הסרט העלילתי שביים אוליבר סטון על הדלתות ב-1992, עם ואל קילמר בתפקיד ג’ים מוריסון, שיחזר לא מעט מחומרי הגלם האלה בכיכובם של שחקני הסרט.

אז אם כבר ראיתם משהו מהסרטים ההם, חלק מהסיפורים והחומרים כבר תכירו: כולל המפגש של מוריסון עם אנדי וורהול בניו יורק, עוד מתעד כפייתי. אם אתם בשלב בו כל חומר על הדלתות הוא חדש עבורכם, תלקקו את האצבעות מהסרט הזה. אבל  יש עוד: נדמה שלטום דיצ’ילו יש גם אג’נדה מסוימת בסרט. הוא אמנם עורך מונטאז’ די מסחרר ופוקח עיניים של חומרי גלם, ונותן לג’וני דפ לקריין את סיפורי המעללים של הלהקה, ושל סולנה, שמהר מאוד האלכוהול והסמים עלו לו לראש. אבל נדמה שהוא גם בא לבצע תיקון היסטורי. כולם מדברים על ג’ים מוריסון, אבל הוא שב ומזכיר שאת השירים הגדולים של הלהקה לא הוא כתב (או לפחות לא רק הוא כתב). דיצ’ילו אמנם לא מתכחש לכריזמה העצומה של מוריסון שגרמה ללהקה לפרוח, אבל הוא לא שותף לבניית המיתוס של המוריסוני, ומזכיר שלמרות יופיו ותכונותיו ככוכב, הדלתות נותרו נצחיים בזכות המוזיקה. האופן שבו דיצ’ילו מפרק את ההשפעה המוזיקלית של כל אחד מחברי הלהקה – זה בא מהעולם הקלאסי, זה בא מהג’ז, וכו’ – היא רגע מבריק בסרט, לא רק כי הוא עוזר לשמוע את המוזיקה שלהם מחדש, אלא כי הוא מחדד את העובדה שהם היו אכן להקה, ולא נגני הליווי של איש אחד בשם מוריסון.

"איירבנדר", הגרסה של מ. נייט שאמאלאן לסדרת האנימציה המוכרת בארץ כ"אווטאר", יצא בסוף השבוע באמריקה, והביקורות הקטלניות שוב מתלוננות על כך שהתלת מימד שנעשה לאחר הצילומים נראה לא טוב (כמו שקרה עם "התנגשות הטיטאנים"). התחושה היא שיותר ויותר צופים מתחילים להיות מודעים להבדל בין סרטי תלת מימד שצולמו ותוכננו כך מלכתחילה ("אווטאר" וסרטי האנימציה של פיקסאר ודרימוורקס) ובין סרטי תלת מימד שצולמו בדו-מימד ואז עברו המרה לתלת-מימד. מכיוון שהקרנת העיתונאים של "איירבנדר" בארץ תתקיים בזמן פסטיבל ירושלים, יש סיכוי שכמו עם "התנגשות הטיטנים", גם כאן כבר לא ייצא לי אף פעם לדעת האם זה באמת כה גרוע כמו שהמבקרים האמריקאים טוענים. מה שכן, כנראה שלתגובות אנטי התלת מימד ב"אייבנדר" יש השפעה מאוד מהירה על הוליווד: 1) אולפני וורנר הודיעו בתחילת השנה שהם ימירו את כל סרטיהם הגדולים השנה לתלת מימד, ועכשיו זאק סניידר, ש"Sucker Punch" שלו אמור להיות אחד הסרטים האלה, אומר פתאום שיכול להיות שסרטו לבסוף לא ייצא בתלת מימד. 2) מייקל ביי, שהסכים לעשות את "רובוטריקים 3 " בתלת מימד רק אם יתנו לו לצלם בפילם ואז ימירו את הסרט לתלת מימד בפוסט, נכנע והוא יצלם את הסרט בתלת המימד עם מצלמת (הווידיאו, שמייקל ביי נשבע שהוא לא יצלם אף פעם בווידיאו) שאיתה צילם ג'יימס קמרון את "אווטאר". ב"סינמטיקל" מרכזים אילו מהסרטים הגדולים השנה, שיצאו ושייצאו, צולמו מראש בתלת מימד, ואילו הומרו בדיעבד.

=============

בביקורת שלי על "דמדומים 3 " כתבתי שהסרטים האלה קצת מוציאים לי את החשק מערפדים, שהם עבורי מהדמויות הכי משמעותיות ומשפיעות (עלי לפחות) בתרבות הקולנוע והספרותית של המאה האחרונה. ומתברר שלא רק אני חושב ככה. גם ניל גיימן. בראיון ל"אינדיפנדנט" אומר גיימן שהוא מקווה שגל סרטי וסדרות הערפדים יחלוף כבר, כי הם הופכים את הערפדים ליצורים לא מפחידים. גיימן מוסיף שהוא תכנן שספרו הבא יעסוק בערפד, אבל ויתר על הרעיון אחרי שפע סדרות וסרטי הערפדים "נטולי השיניים" של השנים האחרונות.

================

ולא רק "דמדומים 3 " ו"איירבנדר" יצאו בקולנוע באמריקה בסוף השבוע הארוך של 4 ביולי. גם "סיפור גדול", שהופץ בסוף השבוע באיזור וושינגטון. ורייצ'ל ססלוב ב"וושינגטון פוסט" חיבבה את הסרט. "סיפור גדול" ייצא בניו יורק לקראת אוקטובר.

לכבוד יום העצמאות האמריקאי, הנה שלושה סרטים צרפתיים שעלו להקרנות מסחריות אחרי שהוצגו בפסטיבל הצרפתי שהתקיים באחרונה בסינמטקים. כל אחד מהם סביר וחביב מסוגו. הנה סקירה מהירה:

"החברים של ניקולא". במאי: לורן טיראר

במאי חמוד, לורן טיראר הזה (שהתארח בפעם השניה בישראל לקראת בכורת הסרט. בפעם הקודמת הוא הגיע עם סרטו הקודם, “מולייר"). וסרט חמוד, “החברים של ניקולא" הזה, על פי סדרת ספרי "ניקולא הקטן". טיראר עובד על הומור ועל קצב ועל סגנון, וכמות ההמצאות העלילתיות והוויזואליות שיש ב"החברים של ניקולא" מכשירים להיות מגויס על ידי הוליווד לביים את הסרט הבא שטים ברטון לא ירצה לביים. יש בהחלט משהו ברטוני בסרט – בעיצוב התקופתי שנראה כמו תפאורת צעצוע, במוזיקה שגורמת לכל הסרט להיראות כמו תיבת הפתעות אחת גדולה. ובעיקר, יש חן רב בסרט הזה שמצליח להישאר נאמן לנקודת מבטם של ילדים, ששומעים ומבינים חצי מהדברים שהמבוגרים אומרים אבל בונים מהם סיפורים שלמים, שגורמים להם לצאת להרפתקאות שווא. “החברים של ניקולא" הוא, לפיכך, סרט על חבורת ילדים שקופצים למסקנות, ברגע שלניקולא נדמה – בטעות – שאמו בהריון, והוא נלחץ מכך שהוא יאבד את מיקומו המובחר בראש מעייניהם של הוריו. מכאן מתחילה סדרה של סצינות, הרפתקאות וסיפורים צידיים, כמעין סדרת מערכונים, שמצליחים לשמור על מידה רבה של תום (בטעם צרפתי, שהוא שונה – וטיפה יותר ציני – מהתום האמריקאי), וכמות עצומה למדי של חן וכשרון. סרט חמוד ממש.

"הרפתקאותיה המופלאות של אדל". במאי: לוק בסון

לוק בסון הקדיש את שנותיו האחרונות בבימוי סרטי ילדים (“ארתור והמינימונים") ובהפקת סרטי פעולה בינלאומיים סופר-מצליחים ("חטופה", למשל) שהפכו אותו, למעשה, לאיש החזק והמשפיע ביותר בתעשיית הקולנוע הצרפתית (למורת רוחם של צרפתים רבים, שפתאום רואים שסרטי אקשן דוברי אנגלית הם שוברי הקופות הכי גדולים שמיוצרים בצרפת). “הרפתקאותיה המופלאות של אדל" הוא סוג של שיבה של בסון לסרטיו המוקדמים, אבל נדמה שהוא לא עושה את הסרט בלב שלם, מעין סרט על הדרך. ואולי זה לטובה: “הרפתקאותיה המופלאות של אדל" הוא כמו מיחזור סימפטי לשטיקים הישנים של לוק בסון: גיבורה נשית חצופה ועצמאית (אבל עדינה ורגישה). עולמות עתיקים וקסמים עתידניים. כמעט פרויקט אח – הפעם תקופתי ולא עתידני – ל"האלמנט החמישי" (אפילו הפתיחה במצרים כמעט זהה), שמערבב המון דברים אחרים: קצת "טין טין", קצת "המומיה", קצת "אינדיאנה ג'ונס". אדל בלאן-סק היא סופרת הרפתקנית בפריז של 1911, שיוצאת להרפתקאה במצרים, שם היא גונבת מומיה שהיא מקווה שתעזור לה לטפל באחותה המשותקת. ובינתיים בפריז, פרופסור קשיש מצליח להקים לתחייה דינוזאור מעופף, ואז קמות לתחייה גם כל המומיות האחרות במוזיאונים. וכשכל המומיות מתרוצצות ברחובות פריז, זה כמו "המומיה 2 ”. איכשהו, כל הבלילה הזאת – עם הערבוב בין קומדיה להרפתקאות – נשארת משונה, תמוהה אבל גם חביבה למדי .

אגב: את אדל בלאן-סק מגלמת לואיז בורגואן, שמשחקת תפקיד קטן גם ב"החברים של ניקולא", שם היא מגלמת את מוכרת הפרחים שהילדים מרסקים את חנותה.

"לונדון ריבר". במאי: ראשיד בושארב

ואחרי שני סרטים מסוגננים וילדותיים, הנה ההפך. סרט קטן, קאמרי, עדין, ושרובו בכלל דובר אנגלית ומתרחש בלונדון ולא בצרפת. מה עושה במאי שביים סרט מלחמה גדול מידות שהיה מועמד לאוסקר הזר? עובר לדרמה קטנה עם שני שחקנים. ראשיד בושארב יצג את צרפת אלג'יריה באוסקרים לפני כמה שנים עם "ימים של תהילה", על חיילים אלג'יראים בשירות צבא צרפת במלחמת העולם השנייה, וסרטו החדש, "לונדון ריבר", פונה לכיוון אחר לגמרי. זה סיפורם של שני אנשים: אשה אנגליה כפרית נוצרית, וגבר אפריקאי מוסלמי, שמגיעים ללונדון לחפש את ילדיהם, שעקבותיהם נעלמו אחרי פיגועי ההתאבדות שם ב-2005 (זה קרה ב-7 ביולי, כלומר שעוד שלושה ימים ימלאו חמש שנים ליום שבו ארבעה פיגועי התאבדות בלונדון הרגו 52 איש). השניים נפגשים ומגלים שהבת שלה והבן שלו גרו יחד. ויצאו יחד. ונעלמו יחד. ומהדאגה הראשונה שהם היו קורבנות הפיגוע פתאום עולה דאגה אחרת, שמא הם היו ממארגני הפיגוע. למרות שכמה מהתהליכים העלילתיים בסרט צפויים, הם עשויים ביד עדינה ומציגים יפה את החשדנות והחששות שיש למערב הלבן והנוצרי מפני הזר והשונה (והמוסלמי ומהשחור). אבל בושארב, שנולד בצרפת להורים אלג'יראים,  בא עם אג'נדה והוא מקפיד על דמויותיו: הגיבורה שלו חוששת מהערבים, אבל כל הערבים שהיא פוגשת נורא נחמדים ומנומסים אליה. יש משהו ב"לונדון ריבר" שהזכיר לי את את "האורח" של טום מקארתי, שסיפר סיפור דומה על התקרבות (אבל בניו יורק). וכמוהו, גם "לונדון ריבר" מצליח להיות עדין ויפה, אבל גם לרגעים לטעמי קטן ומינורי מדי מכדי להישאר משמעותי או חרוט בזכרון או משמעותי.

פורסם ב"פנאי פלוס", 30.6.2010

בסופו של החופש הגדול, שהתחיל אתמול, לא אהיה מופתע אם יתברר ששני סרטים – “צעצוע של סיפור 3 ” ו"שרק לנצח” – יתגלו כסרטים שצפו בהם הכי הרבה אנשים הקיץ בארץ. וזה מפתיע ששני הסרטים האלה מתחרים – בפעם הראשונה זה מול זה – כי, למעשה, יש בין שתי הסדרות האלה קווי דמיון רבים למדי.

"צעצוע של סיפור" המקורי, בהפקת אולפני פיקסאר, יצא ב-1995. זה היה סרט האנימציה הממוחשב הארוך הראשון בתבל. סרט ששינה את פני הקולנוע מאז ועד היום. ואילו חברת דרימוורקס, שאחראית על סדרת "שרק", הוקמה ב-1994. המשותף: שתי החברות הוקמו על ידי יוצאי דיסני. ולמעשה, שתי החברות ניסו לפענח מה יש בדיסני שהופך את סרטיהם לקלאסיים ולנצחיים, אבל באותה נשימה רצו להיות אנטי-דיסני. וזה אומר, בראש ובראשונה, תוספת של מודעות עצמית ואירוניה, מרכיבים שדיסני לרוב נרתעת מהם (ולא בלי הגיון: הומור עצמי ואירוניה הם מרכיבים עם תאריך תפוגה). למעשה, לג'פרי קצנברג מגיע כאן קרדיט כפול. כשהיה ראש אולפני דיסני הוא היה זה ששיכנע את הבוסים שלו להיכנס לשותפות עם חברת אנימציה ממחושבת קטנה וסטראט-אפיסטית בשם פיקסאר. החזון שלו הוכיח את עצמו היטב: פיקסאר הפכו לאלופי העולם באנימציה, ובמידה רבה פיקסאר היא כעת שותפה מלאה בדיסני, וכבר לא חברה בת. וכשקצנברג הסתכסך עם אותם בוסים מדיסני, הוא נטש אותם בטריקת דלת, חבר לסטיבן ספילברג ולדיוויד גפן והקימו את דרימוורקס. בתוך דרימוורקס הוא הקים חטיבה בשם "דרימוורקס אנימציה", ובשעה שהאולפן סבל מעליות וירידות, מעברים ושותפויות ומכירות בין אולפנים ומשקיעים, חברת "דרימוורקס אנימציה" למעשה פרשה מהתאגיד, הונפקה בבורסה וכיום היא חברה עצמאית לכל דבר. ולמעשה, היא כיום – מבחינת בעלות ועצמאות – מה שפיקסאר היתה ב-15 השנים הראשונות לקיומה.

וכדי להפגין את העצמאות שלהם מול מי שלא רק היו הבוסים הקודמים שלהם, אלא גם האנשים ששולטים בתחום האנימציה בערך מאז המצאת הקולנוע, גם דרימוורקס וגם פיקסאר היו צריכים למצוא דרך לשחק עם המיתולוגיה, אבל גם ליצור מיתולוגיה חדשה. אז פיקסאר המציאו את "צעצוע של סיפור" ודרימוורקס המציאו את "שרק", שני המותגים שזכו אצלם לסרטי המשך. שניהם פועלים ממנגנון מחשבתי דומה: לקחת את המותגים הקלאסיים המוכרים, שכבר נכנסו ללקסיקון שלנו ומושרשים בתוכו, ולשחק איתם. במקום להתחרות בדיסני, פשוט לקחת את המורשת שלה ולמשוך את השטיח מתחת לרגליה. להיות חכמים, מעודכנים, חצופים ושנונים מהם. וזה עבד. “צעצוע של סיפור" ברא עולם בו צעצועים – רובם מותגים אמיתיים המצויים בחנויות הצעצועים האמריקאיות וכמעט בכל בית – מונפשים ויוצאים להרפתקאות משל עצמם. “שרק" ברא עולם בו כל כוכבי האגדות – אגדות שרובן זכו לעיבודים של דיסני (אבל שלמרבה המזל, לדיסני אין עליהם זכויות יוצרים) – חיים ביחד.

שני הסרטים הראשונים בשתי הסדרות האלה היו, לפיכך, מבריקים באופן שבו הם השתמשו במוכר ליצירת דבר מה חדש. אבל בשנים שחלפו מאז, מאזן הכוחות השתנה. פיקסאר, באיזשהו אופן לא מוסבר, אולי זה כשרון, או פשוט פרפקציוניזם מעורר פלצות, מנפיקים כמעט מדי שנה סרט אחד, והוא כמעט תמיד מבריק. טכנולוגית, ויזואלית, אבל קודם כל סיפורית ורגשית. דרימוורקס, לעומתם, נראים קצת יותר חפיפניקים. הם הולכים על הבדחנות, ולעיתים מוותרים על ההידוק העלילתי. סרטיהם יפים, אבל לעיתים נדירות עוצרי נשימה. סרטיהם של דרימוורקס מהנים, אבל ממש לא נצחיים. ובעיקר, הם חושבים כמו אולפן סטנדרטי ולכן בכל פעם שסרט הצליח מאוד, התחילו לעבוד על סרט המשך. בעשר שנים הם עשו ארבעה סרטי "שרק". ושני סרטי "מדגסקר" ועובדים על עוד "קונג פו פנדה". פיקסאר, לעומת זאת, נרתעה רוב השנים מסרטי המשך. “צעצוע של סיפור" היא הסדרה היחידה שלהם – ב-15 שנה הם עשו שלושה סרטים. אבל מאז שהם התמזגו לתוך דיסני, גם הם, מן הסתם, נדרשים לחשוב בתאגידית: “מכוניות 2 ” ו"מפלצות בע"מ 2 ” כבר בדרך. אבל התחושה, לפחות עד כה, נשמרה: הסרטים של פיקסאר מוקפדים ומושקעים יותר. ולעיתים קרובות, פשוט מושלמים יותר.

והנה, ההוכחה מולנו. שימו את "שרק 4 ” מול "צעצוע של סיפור 3 ”, ו"שרק" הוא זה שמתגמד בהשוואה. וזאת, כשצריך לציין ש"שרק 4 ” הוא שיפור אדיר בהשוואה ל"שרק 3 ” שהיה מביך בבינוניותו. אומר זאת כך: הרושם שעולה מהצפייה בסרטי ההמשך של "שרק" הוא שהאולפן שעומד מאחוריו עבר מאירוניה לציניות. השילוב בין ציניות וסרטי ילדים לא נראה טוב. הציניות באה לידי ביטוי בכך שקודם כל מוכרז הפרויקט, ואז הולכים ומוצאים תסריטאים ורעיונות ומלפפים יחד דמויות ובדיחות ואורזים הכל רק שיגיע לתאריך ההשקה המיועד. היה רגע שבו גם “צעצוע של סיפור 3 ” כמעט הופק ככה, בציניות. אבל לבסוף, הם הצליחו לדגור על ביצה הזאת עד שהיתה מושלמת. “צעצוע של סיפור 3” מצליח לספר סיפור כה שלם – שגם עומד בזכות עצמו, וגם סוגר באופן מרגש מאוד מהלך בן שלושה סרטים, שמצליח לשדר בכל התדרים – גם למען הילדים שרואים את הסרט הזה בפעם הראשונה, וגם למען הוריהם, שאולי היו בעצמם בני נוער כשהסרט הראשון יצא. האופן שבו הסרט מדבר על התבגרות ופרידה והמשכיות, הופכת אותו לסרט המשך נדיר מאין כמוהו: הוא נראה מקורי לחלוטין, ולא סרט הנסמך על העבר.

לעומתו, “שרק לנצח” הוא קצת יותר בלאגן. ונדמה שהוא לוקה בבעיות הכי שגרתיות של סרטי המשך. ובמילים אחרות: איך ממשיכים? אז הם בראו עולם אלטרנטיבי שמתרחש במקביל ובמקום העלילה שכבר ראינו והכרנו. כלומר, הם סומכים על זה שכל מי שרואה את הסרט, ראה את הסרטים הקודמים. ועכשיו הם מציגים עלילה חלופית. לא עניין פשוט לצופים הצעירים שהתלוו אליי לסרט, שקצת התבלבלו: איך זה שפיונה לא מכירה את שרק? הם הרי נשואים. ובכן, נכון: אבל ב"שרק לנצח" שרק – שסובל מבעיות גבריות סיטקומיות אחרי שהפך לאבא – מביע משאלה לחזור ולהיות גבר, סליחה עוג, רק ליום אחד נוסף, להרגיש כמו שהוא הרגיש פעם לפני כבלי הנישואין – חופשי פרוע ומפחיד. עוץ לי גוץ לי, הדמות החדשה בסרט, ודמות שהיא סוג הברקה האמת, מגשים לו את המשאלה, אבל שרק לא מבחין באותיות הקטנות ולמעשה משנה את העולם. ובעולם החלופי, הוא לא מציל את פיונה, ועוץ לי גוץ לי ומכשפותיו משתלטים על הממלכה. יאמר לזכותם של אנשי דרימוורקס שכנראה שידעו שיהיה להם את "צעצוע של סיפור 3” להתחרות מולו – וגם את הטעם הרע ש"שרק 3 ” השאיר בפי כל – והם השקיעו קצת יותר באגפי ההומור והרגש. ולכן, אם לא משווים סרט לסרט, “שרק 4” הוא הרפתקאה סבירה למדי, ואפילו חביבה. אבל לא יעזור: הם יוצאים במרחק שבועיים זה מזה, ואני מניח שרוב הצופים ייצפו בהם זה בסמוך לזה. ובתחרות הזאת, “צעצוע של סיפור 3 ” לא רק מנצח בענק, הוא גם בית ספר לקולנוע. בית ספר, שאולי לאנשי דרימוורקס כדאי להתרענן בו קצת.

ואיך לא, הערה לגבי התלת מימד. שני הסרטים האלה שותפים בכך שהם הראשונים בסדרה שלהם שיוצאים בתלת מימד (אם מתעלמים מסרט קצר בתלת מימד שיצא בין "שרק" ל"שרק 2 ”). ב"צעצוע של סיפור 3 ”, ממש כמו שהיה ב"למעלה", השימוש בתלת מימד מאוד מעודן ולא בוטה, הוא פשוט מעשיר את העולם בעומק. ב"שרק לנצח” יש יותר רגעי "וואו!” השמורים לצפייה התלת מימדית. בעיקר נדמה שאנשי דרימוורקס למדו את הלקח שהם עצמם למדו ב"הדרקון הראשון שלי", שקטעי טיסה ומעוף נראים נהדר בתלת מימד. כך שיש כמה סצינות טיסה (שוב עם דרקון, אבל גם עם מכשפות על מטאטאים) שאכן מעלים חיוך של הנאה מהחוויה. אבל בסופו של דבר, החוויה לא נמדדת על פי איכות התלת מימד, אלא איכות וכמות ה"וואו" הרגשי שיש בסרט. וגם כאן השורה התחתונה היא די ברורה: “צעצוע של סיפור 3 " פשוט מהנה יותר. בלי שום ציניות.

פורסם ב"פנאי פלוס", 30.6.2010

שלשום רני תהה בתגובות תהיה נכונה: "הסרט מצולם בסינמסקופ יפהפה. ליונייטד קינג יש נטייה לחתוך את הוצאות הדי.וי.די שלהם לפריים 1:85 בין אם הסרט צולם בפריים הזה או בפריים סינמסקופי. אני מקווה שנשר יפקח על העברת הסרט למהדורת הדי.וי.די (ואולי הבלו ריי?) של הסרט ויניק לנו את הסרט בפריים הנכון גם כשנרצה לצפות בו שוב בבית". והוא אכן הצליח להדאיג אותי. אז ביררתי עם דסק "פעם הייתי" ונרגעתי: הסרט ייצא בדי.וי.די ובבלו ריי בגרסה הסינמסקופית. ובאותה הזדמנות הנה עדכון: אחרי שבוע אחד של הקרנות "פעם הייתי" מכר כבר 32,000 כרטיסים.

============

ותגידו שלום לספיידרמן החדש. אולפני סוני הודיעו הלילה שהשחקן הבריטי בן ה-27, אנדרו גרפילד, יגלם את פיטר פרקר בהתנעת המחודשת של סדרת "ספיידרמן", בעידן שאחרי סם ריימי וטובי מגווייר. גרפילד שיחק את התפקיד הראשי בסרט האנגלי "בוי A", שלא ראיתי. הוא גם כיכב, בקולו בעיקר, בסרט הקצר של ספייק ג'ונז, "אני כאן", וגם ב"דוקטור פרנסוס" של טרי גיליאם. מארק ווב ("500 ימים של סאמר") יתחיל לצל את הסרט בתלת מימד בדצמבר.

==============

אייפון 4 של אפל יצא למכירה באמריקה ביום חמישי שעבר. שלושה ימים אחר כך יצא סת שייפר עם כמה אייפונים לתעד מירוץ אופנועים בקולורדו (את האייפונים הוא הרכיב על גוף עם עדשה איכותית ועם מיקרופון נורמלי). חמישה ימים אחר כך הוא כבר שיחרר ליו-טיוב עריכה ראשונית או מעין טיזר למה שאמור להיות הסרט הראשון שצולם כולו על אייפון, "156 סיבובים":

בשעה טובה, גם בישראל הבינו שיש קהל ל"דמדומים" ומנסים להסתנכרן לקדחת. "דמדומים 3 " הוא הסרט הראשון בסדרה שיוצא בישראל במקביל לעלייתו באמריקה ולא בעיכוב מהוסס. ובאמריקה, מדווחת ניקי פינק, זו ההפצה הגדולה ביותר אי פעם – לא רק הכי הרבה אולמות, אלא גם הכי הרבה הקרנות. המטרה: לכבוש בסערת את סוף השבוע הארוך של ה-4 ביולי, יום העצמאות האמריקאי, ולנסות לעקוף את השיא של "ספיידרמן 2 " עם 180 מיליון דולר בסוף השבוע הארוך (ששה ימים, רביעי עד שני). יהיה מעניין לראות עד כמה רחוק הולך הטירוף והפנאטיות של מעריצות (ומעריצי) "דמדומים". את קדחת "ספיידרמן" הבנתי היטב. הסרט השני היה מצוין. "דמדומים" היא אחת התופעות התרבותיות האמריקאיות שאני הכי מנותק מהן. אני פשוט לא מבין על מה העניין. הסרטים עצמם סבירים. בסרט הראשון היתה סצינת חיזור יפה על צמרות העצים. הסרט השני ניסה להיות מעין "אנקת גבהים". והסרט השלישי, בשעה טובה, נזכר שהוא גם סרט אימה/ערפדים ומכניס קצת דם ואלימות – לרגעים די אינטנסיבית – לסיפור אהבת האופרת-סבון הנורא מתיש הזה. לא סרטים גרועים, סתם סרטים בינוניים עם רגעים בודדים של חן בכל אחד מהם, אז די ברור לי שקדחת המעריצים לא ממש קשורה לאיכות הסרטים, אלא לחוויה חוץ קולנועית. אני תוהה האם זה בגלל ההיקשרות לספרים, או בגלל קראש אוניברסלי על רוברט פטינסון (עוד דבר שאני לא מבין). אבל אם יש עניין שאחד שבגללו אני קצת סולד מסדרת "דמדומים" זה בגלל שהם די ממאיסים עלי את עניין הערפדים. וזה די ביג דיל: עלילת ערפדים היא אחת המיתולוגיות הרבותיות שאני הכי אוהב וקשור אליהן, מאז נעוריי (כן, מאז שהייתי בגיל שבו נמצאים רוב מעריצי "דמדומים" כיום). ומשום כך, אני לא יכול שלא לתהות שוב ושוב האם גם אני, לו הייתי בן 15 כעת, גם הייתי מתאהב בסדרת הספרים הזאת. חי נפשי, אני מקווה שלא.

צדקה סטפני מאייר, סופרת הסדרה המקורית, שידעה לחבר בין שברוני לב ההורמונליים של גיל ההתבגרות ומיתוס הערפד. כבר מתיש לחזור על כך שמאייר המורמונית ניסתה בתחילה להעביר דרך הסיפור הזה את מסריה על הסכנה שבגילויי מיניות בין בני נוער, והמלצתה לנהוג בדרכו של אדוארד קאלן: אין סקס לפני החתונה. הסרט השני בסדרה בא וקרע את הרעיון הזה לגזרים כשהחדיר לעלילה את דמותו של ג'ייקוב איש הזאב, היחיד בסרט הזה עם דופק וליבידו. ומכיוון שהוא מופיע רוב הזמן ללא חולצה – נשבע לכם שבהקרנה שבה הייתי, חמש בחורות בנות עשרים ומשהו ציחקקו כמו נערות תיכון בכל פעם שהוא הופיע – אני בספק אם צופות (וצופי) הסרט יצליחו לעמוד בהמלצות ההתנזרות והאיפוק של מאייר.

אחת הבעיות של סדרת "דמדומים" בעיניי היא העובדה שמפיקיה מעולם לא ממש ידעו להינעל על הטון המדויק שלה, וזה בא לידי ביטוי בליהוקים נורא משונים של הבמאים. על פי רוב, סדרות כאלה או שנמסרות לידיו של במאי אחד (סם ריימי ב"ספיידרמן", גור ורבינסקי ב"שודדי הקריביים", וכו'), או שהן מתפקדות כמעין חלון ראווה לבמאים בתחילת דרכם (סרטי "סיוט ברחוב אלם") או עם רקורד מבוסס (ארבעת הסרטים הראשונים בסדרת "הארי פוטר"). אבל מפיקי "דמדומים", כך זה נראה, יורים באפלה. קתרין הארדוויק התחילה את העסק. אני לא מחובביה, אבל זה היה רעיון לא רע לתת את הסדרה לידיה של במאית שכבר נגעה בכאבי ההתבגרות. אבל אז הם בחרו בפול וייץ ("רווק פלוס ילד", "מצפן הזהב"). ועכשיו בדיוויד סלייד. ולסרט הבאה הם הולכים על ביל קונדון, במא ותסריטאי שאני מאוד אוהב (בעיקר את "אלים ומפלצות" ואת "קינסי" שלו), אבל ליהוק נורא משונה לסרטי "דמדומים". אולי זו הודאה של המפיקים בכך שהם לוקחים במאי שהוא גיי מוצהר, שמתעסק בשנים האחרונות בעיקר במיוזיקלס, שזה קהל היעד האמיתי אחריו הם מחזרים? שכמו "סקס והעיר הגדולה" גם זה סרט שמיועד לבנות ולהומואים שבאים ללטוש עיניים בגברים חשופי חזה? ואולי אני מקדים את הביקורת ל"דמדומים 4 " וקונדון – שהוא באמת נורא מוכשר בעיניי – יפתיע את כולנו ביצירות עמוקות ונפלאות. נחכה שנה.

אבל דיוויד סלייד, לתחושתי, הוא ליהוק מושלם לתפקיד הבמאי. הוא היה צריך להיות הבמאי מלכתחילה. לפני שנתיים דיווחתי כאן בהתלהבות אחרי שראיתי את סרט הערפדים שלו "30 יום של לילה". חתמתי במילים "נראה לי שזה מישהו סופר-מוכשר שצריך לשים אליו לב טוב טוב". נו, לא בטוח ש"דמדומים 3 " היא התגשמות ההבטחה שחיכיתי לה. לכל הפחות, אני מקווה שלסלייד יש אחוזים מסוימים מההכנסות, כי עם הכנסות גלובליות צפויות של בסביבות 700 מיליון דולר, הסרט הזה אמור להפוך אותו לאיש נורא עשיר. מה שכן, אני יכול להבין למה הוא הסכים. "30 יום של לילה" לא ממש הצליח, אבל היו לו שם כמה רגעים קולנועיים נורא יפים. די על ההתחלה של "דמדומים 3 " הוא ממחזר את הסצינות ההן, כדי שלפחות יהיה להן קהל. ומאותו רגע הסרט מתפצל לשפגאט: בכל פעם שיש סצינות קרב והתקפת ערפדים, סלייד והצלם שלו, חאווייר אגירסארובה ("דבר אליה"), חוגגים. אבל בכל פעם שהדמויות עוצרות לדבר בלחש דומע על יחסיהן – כבר שלוש שנים הם מדברים על אותו דבר – הסרט טס על טייס אוטומטי, כמו אופרת סבון משוחקת רע וכתובה רע. ייאמר לזכות הסרט הזה שסוף סוף, בסרט השלישי, מישהו נזכר שם שאנחנו עוסקים בערפדים. הסרט הזה, יחסית לשני הסרטים הצמחוניים שקדמו לו, מפתיע מאוד באלימות שלו. אבל האלימות הזאת עובדת רק כשמצלמים אותה מרחוק. מקרוב כולם נראים בלתי מאיימים. בייחוד דקוטה פנינג, שממשיכה כאן את דמות ערפדית-העל שלה מהסרט הקודם. היא נראית כמו גרסה ממוזערת של מדונה וכשהיא הולכת באיטיות אני מניח שאנחנו אמורים לפחד ממנה, אבל חוץ מסצינת דארת ויידר אחת שלה, לא ברור למה אנחנו אמורים לפחד ממנה. היה יכול להיות שנון לשחק עם הציפיות שלנו (שוב, אחרי "דמדומים 2 ") ולהראות שנערה כה קטנה יכולה להיות כה קטלנית, אבל זה לא קורה.

אבל כל הנ"ל שטויות. כי עם התסריט נטול ההברקות של מליסה רוזנברג נדמה שאף אחד לא באמת מתאמץ ב"דמדומים". וחבל, כי היו לא עט מקרים בהם במאים טובים לקחו מותג שאמור להיות מסחרי בלבד והכניסו בו משהו איכותי, אמנותי ועמוק יותר. בשליפה: אלפונסו קוארון ב"הארי פוטר" השלישי, ניל ג'ורדן ב"ראיון עם ערפד", סם ריימי ב"ספיידרמן 2 ", אנשי פיקסאר ב"צעצוע של סיפור 3 ". זה קורה וזה אפשרי, ואלה הרגעים הטובים של המפגש בין אמן ובין תאגיד. אבל אחרי שהם כנראה הבינו שהם קלעו בול עם הליהוק ושמעריצי הספרים התאהבו בשחקנים, מפיקי "דמדומים" נותרו רק התאגיד. אבל אחרי שלושה סרטים, אני מניח שהם הצליחו להביס אותי. ה-2-3 סצינות המרשימות בסרט גרמו לי לחשוב שהוא סביר, לא נורא, אכיל, אפילו – סליחה – לרגעים מהנה. אבל ממש לרגעים.

וגם:

א. בהקרנת העיתונאים ישבה לידי חבורת בנות – בנות עשרים ומשהו – שבכל פעם שג'ייקוב הופיע ללא חולצה, הן ציחקקו במבוכה. מישהי ממעריצות הסדרה חייבת לנסות להסביר לי כאן בסדרה מה הקטע שלכן עם הסרט הזה, כי תגובות כאלה גורמות לי להפוך לאנטי-פמיניסט לכמה רגעים. וגם אתכן, אגב. ובכלל, הסרט הזה גורם לי לרצות לתקן חוק שקובע שדין גבר בלי חולצה בסרט קולנוע יהיה כדין אשה ללא חולצה בסרט. אם האחד נחשב כחומר צפייה למבוגרים בלבד, אז שגם השני. די לחיפצון הגברים.

ב. ואם אנחנו כבר בנושא. מכיוון שאני מבין שעולם מעריצות "דמדומים" מתחלק ל"נבחרת אדוארד" נגד "נבחרת ג'ייקוב" (ביאור למי שרק קורא את הביקורות ולא רואה את הסרטים: המעריצים חלוקים בדעתם במי בלה סוואן צריכה לבחור – באדוארד, הערפד החיוור שנולד במאה ה-19, או בג'ייקוב, איש הזהב השזוף, האינדיאני ונטול החולצה). אז פור-דה-רקורד: אני לגמרי בנבחרת ג'ייקוב. והייתי מהמר שגם דיוויד סלייד. אדוארד כל כך מעצבן בסרט הזה שאני לא מצליח להבין למה היא בכלל עוד טורחת איתו.

ג. אני פשוט מטורף על הקרנות דיגיטליות. אני לא מצליח להסביר את זה. הן כל כך קריספיות ויפות. ראיתי את הסרט באולם יחסית קטן בסינמה סיטי (אולם 4) ופשוט התענגתי על איכות התמונה בהקרנה. כבר שנים לא ראיתי מקרנת פילם שמוציאה כאלה הקרנות חדות ומדויקות ונטולות פגמים.

פששש… עולם קטן-קטן-קטן. לפני יומיים התוודעתי לראשונה לשמו של הצלם ריאן מגינלי, בזכות שני סרטים ניסיוניים קצרים שהוא ביים בחודשים האחרונים ושתכננתי להעלות כאן לבלוג אתמול אחה"צ, אבל לא הספקתי, והנה הבוקר אני רואה שצילום שלו, של הזמרת מ.י.ה, מעטר את שער ירחון "גלריה" (הצילום של הזמרת מ.י.ה). אז הנה סיבה נוספת להיר את עבודות הווידיאו הסופר-אסתטיות, אולטרה-מסוגננות, והיפר-משונות של מגינלי. הנה החדש שבהם. סרט בן כ-3 דקות, שצולם במהירות של 1000 פריימים בשניה (סרט רגיל מצולם ומוקרן במהירות של 24 פריימים בשנייה), בהשתתפות קרוליין מרפי, כלב, פחית WD-40 ואקוואריום. עוד פרטים על הסרט, כאן.

והנה סרטון שלו מלפני ארבעה חודשים. שבע דקות אווירתיות בסקוטלנד עם טילדה סווינטון (מכאן לקוחה התמונה בראש הפוסט):

===============

המגזין של אגודת הצלמים האמריקאית, "אמריקן סינמטוגרפר" (שפעם, לפני המון שנים, כשחשבתי להיות צלם, הייתי מנוי עליו), ערך משאל בין 17,000 ממנוייו לבחור את הסרט עם הצילום הכי טוב בין השנים 1998-2008. ובמקום הראשון: "אמלי", סרטו של ז'אן-פייר ז'ונה שצילם ברונו דלבונל הצרפתי. במקום השני: "הילדים של מחר" של אלפונסו קוארון שצילם עמנואל לובצקי המקסיקני. במקום השלישי: "להציל את טוראי ראיין" של סטיבן ספילברג שצילם יאנוש קמינסקי הפולני. במקום הרביעי, הצלם האמריקאי הראשון ברשימה: "זה יגמר בדם" של פול תומס אנדרסון שצילם רוברט אלסוויט האמריקאי. ובמקום החמישי: "לא ארץ לזקנים" של האחים כהן, שצילם רוג'ר דיקינס הבריטי.

כדרכן של רשימות, יש הרבה מה לתהות לגביו. "אמלי"? מקום ראשון? אוקיי. אמנם לא הבחירה הכי צפויה, ייאמר לזכותם, אבל גם בחירה שמרנית אבל לא נטולת הגיון מסוים. אני, למשל, חיפשתי את שמו של האריס סאווידס, שעשה עבודות מרהיבות עם ג'יימס גריי וגאס ואן-סאנט, אבל אף אחת מהן לא מופיע בין 50 הסרטים בדירוג. הוא מופיע רק עם "זודיאק" של דיוויד פינצ'ר במקום ה-39. ואני, למשל, חושב שהצילום הכי יפה של האחים כהן נמצא ב"האיש שלא היה שם", שמדורג במקום ה-31 (מתחת אפילו ל"אחי, איפה אתה"). ברשימה אין פירוק סטטיסטי של מי הצלמים הכי בולטים ברשימה, אבל מסריקה שלי, נראה שרוג'ר דיקינס ויאנוש קמינסקי מופיעים בה הכי הרבה פעמים. ולקונרד הול, היחיד ברשימה שכבר הלך לעולמו, יש שני סרטים בעשירייה הראשונה. די בצדק.

=========

ואפרופו "אמלי": לז'אן-פייר ז'ונה יש סרט חדש (אותו צילם הפעם היפני טצואו נגאטה) בשם "מיקמק", שנראה לי שלא הולך להגיע ארצה. התחלתי לצפות בו בדי.וי.די ומיד עצרתי. הוא כה עשיר ויזואלית שהתחלתי לתהות: האם לא עדיף לחכות ולראות אותו מוקרן על מסך גדול בפסטיבל ירושלים? וכאן התחילה דילמה אמיתית. האם לצפות בו כעת, לפני הפסטיבל, כדי להיות בלוגר קולנוע חרוץ ולדווח לכם עוד לפני פתיחת הפסטיבל איך הסרט והאם ראוי לטרוח עד ירושלים כדי לצפות בו, או האם להיות נזיר קולנוע אדוק שמעדיף לראות סרטים כאלה רק על מסך גדול, לא להתפשר, אבל אז כשאכתוב עליו זה כבר עשוי להיות מאוחר מדי מבחינת שימושיות המידע, והקרנות הסרט על מסך גדול כבר יחלפו?

הווידיאו הזה מתוך "שוליית המכשף" הוא הפעם הראשונה שבה אני בעצם מסתקרן מהסרט. עד עכשיו הוא נראה לי כמו רעיון ממש גרוע. לא רק כי אין לי עניין בסרט חדש מאת היוצרים והכוכב של "אוצר לאומי", אלא בעיקר כי לא השתכנעתי שיש כאן משהו ראוי. הרעיון לקחת סרט אנימציה קצר – הסצינה של מיקי מאוס עם המטאטאים מתוך "פנטזיה" – ולהפוך אותה לסרט עלילתי באורך מלא עם כל הגרנדיוזיות שהצירוף של דיסני וג'רי ברוקהיימר מבטיחים, גרם לי לרצות להחמיץ את הסרט. רעיון רע כמו לקחת את שבע דקות העלילה של "חתול תעלול" ולתפור סביבן סרט באורך מלא שייתן לכולם סיפורי עבר, מניעים ותהליכים דרמטיים. מיותר. ובעיקר כי תיארתי לעצמי שממילא סצינת המטאטאים ההיא תהיה אחד משיאי הסרט, ושכל תכלית המוצר הזה הוא למחזר קלאסיקות לדור צעיר שעבורו אפילו מיקי מאוס זה איטי ומיושן מדי. אבל העובדה שדיסני החליטה להוציא דווקא את הסצינה הזאת במלואה לאינטרנט כמין טיזר היא ממש הברקה בעיניי. זה מהלך שפונה ישירות לסקפטים כמוני שאומר להם: "אתם חושבים שאין לכם סיבה לבוא לסרט כי במילא רק תשבו לחכות לסצינת המטאטאים, וממילא היא לא תעמוד בציפיות שלכם מהילדות, אז הנה היא, קחו אותה. הנה סצינת המטאטאים על חשבוננו, כי אנחנו מאמינים שיש בסרט הרבה יותר מזה". שוב, אני לא בטוח ש"הרבה יותר מזה" כשהוא מגיע מג'ון טרטרלטאוב/ג'רי ברוקהיימר/ניקולס קייג' זה מה שיעניין אותי (ולא שסצינת המטאטאים המצורפת היא הברקה עצומה במיוחד), אבל אני מודה שהבטחון העצמי שלם בשחרור הווידיאו הזה הוריד לי את מפלס ההתנגדות.

אגב, כשניקולס קייג' אומר בווידיאו הנ"ל שלמשמע שם הסרט אתם בוודאי נזכרים בסצינה המפורסמת מ"פנטזיה", זה לא ממש עובד בעברית. מישהו בארץ החליט כנראה שלא כדאי שייראה שיש קשר בין הסרט הזה ובין היצירה המוזיקלית שהתפרסמה ב"פנטזיה" וכך שונה השם המוכר "שוליית הקוסם" ל"שוליית המכשף". כי בארץ אוהבים לבלבל.

וניקי פינק מעדכנת הבוקר שהסקרים באמריקה מעידים ש"שוליית המכשף" יכניס באמריקה אפילו פחות כסף מ"הנסיך הפרסי" (ההפקה האחרת של דיסני/ברוקהיימר הקיץ), אבל שכנראה גם כאן, כמו עם "הנסיך הפרסי", ההצלחה העיקרית של הסרט תהיה מחוץ לארצות הברית. שזה אומר אתם, צופי המזרח התיכון.

=============

והנה, טרי מהלילה, הטריילר הראשון ל"הארי פוטר ואוצרות המוות", על שני חלקיו (נובמבר השנה ויולי שנה הבאה), הסרט השביעי והסרט השמיני על פי הספר האחרון בסדרה.

============

דיוויד ודיוויד. שני במאים צעירים ולא מאוד מוכרים שקיבלו לידיהם עיבוד של הפרקים הלפני-אחרונים של סדרות ספרי פנטזיה מצליחות לבני נוער, שכבר התחילה להתיש, ושניהם הזריקו לתוכה מידה מסוימת של חיות מעניינת, ולא מעט כשרון קולנוע. דיוויד ייטס הוא האיש שהציל את סרטי "הארי פוטר" מהשממון שהפיל עליו מייק ניואל בפרק ארבע. ועכשיו דיוויד סלייד בה להציל את "דמדומים 3 ", שאותו ראיתי אתמול ושהיה מבחינתי הסרט הראשון בסדרה שהכיל כמה סצינות לא רעות שהיה שווה לראות. עוד על זה בהמשך השבוע.

הגיעו המספרים. בסוף השבוע הראשון להקרנתו (לפני עשרה ימים) נמכרו כ-35 אלף כרטיסים ל"צעצוע של סיפור 3 ". על פי "בוקס אופיס מוג'ו" הסרט הכניס 390,000 דולר בארבעת ימיו הראשונים בארץ. שבוע אחר כך, 20 אלף כרטיסים נמכרו בסוף השבוע הראשון של "פעם הייתי" (על פי דיווח יחצנית הסרט). אני מניח שרוב הכרטיסים ל"צעצוע של סיפור 3  נמכרו להצגות בוקר ורוב הכרטיסים ל"פעם הייתי" נמכרו להצגות ערב. מה שאומר ש"פעם הייתי" הפך לחתיכת קאונטר-פרוגרמינג לכל מי שלא מתעניין במונדיאל. סרט בנות?

והיזהרו מהקומוניקטים: את "פעם הייתי", מדווחים לנו, ראו כבר 20,000 איש נוספים בהקרנות טרום בכורה שונות (ההקרנות המכורות לוועדי עובדים, ימי כיף ומועדוני טרום בכורה שונים, של מוסדות כמו "קתדרה" ו"אסכולות"). זה נתון מרשים ויפה שאומר משהו על אהדת הקהל את הסרט, וזה גם נתון שמכניס למפיקי הסרט בוודאי סכומים נאים למדי בהקרנות סגורות, הנמכרות בחבילות. אבל אני תמיד נזהר מאוד – ומשתדל מאוד – שלא לכלול את המספרים האלה בדיווחי הקופה שלי. שימו לב לז'רגון: האם המפיצים מדווחים על מספר צופים או מספר כרטיסים. מספר צופים זה כולל את מפעלי ההקרנות האלה. נתוני קופה הם נתונים אמינים יותר עבורי, ובעיקר כי רק הם מסוגלים להשוות בין הסרטים השונים ("צעצוע של סיפור 3 " ו"שרק 4 ", למשל, לא יוקרנו בהקרנות טרום בכורה כאלה. דיסני ודרימוורקס בחיים לא ירשו)*. אז עם כל ההתפעלות מזה ש"פעם הייתי" הוא סרט כה אהוב בקרב מנויי "אסכולה", אנחנו נקפיד כאן לדווח רק על מכירות הכרטיסים בקופה.

* תיקון: בדיוק היום ראיתי בסינמה סיטי שהיה יום כיף לילדי שוטרי משטרת ישראל עם הקרנת "צעצוע של סיפור 3 ". אז מתברר שטעיתי וגם סרטי דיסני ודרימוורקס עושים קופה מאירועים סגורים, ולא רק מרוכשי כרטיסים.

=============

רגע רגע, איך זה יכול להיות? האקדמיה האמריקאית פרסמה את רשימת 180 האנשים שהוזמנו להצטרף לשורותיה השנה ולקבל זכות בחירה לאוסקרים (כן, ברוב העולם המוסד הזה שנקרא "אקדמיה" הוא גוף של כבוד המזמין לשורותיו רק את הבכירים שבתחומם – או ותיקים בעלי רקורד משמעותי, או מועמדים ו/או זוכים בפרסי האוסקר). אבל סקנדר קובטי וירון שני לא ברשימה, למרות שהיו מועמדים על "עג'מי". חואן חוסה קמפנלה, הזוכה באוסקר הזר, הוזמן. כך גם ז'אק אודיאר, שהיה מועמד על "נביא" ולא זכה. ובשנה שעברה? 134 חברים חדשים הוזמנו להצטרף לאקדמיה. ארי פולמן, שביים את אחד הסרטים הכי מדוברים בעולם באותה שנה, לא היה אחד מהם. אבל גם לא יוז'ירו טקיטה, שזכה באוסקר הזר באותה שנה. אבל באופן משונה, רשיד בושארב, שהיה מועמד על "ימים של תהילה", כן הצטרף לאקדמיה. ושנה לפני כן? 105 איש הוזמנו להצטרף לאקדמיה, אבל לא יוסף סידר, שהיה מועמד על "בופור". מצד שני, גם הזוכה של אותה שנה, סטפן רוזוביצקי, לא הוזמן להצטרף לאקדמיה. אבל מיכאל האנקה וסרגיי בודרוב כן הוזמנו. אז מה קורה כאן? ישראל היתה מועמדת שלוש פעמים ברציפות, אבל בשנים האלה אף יוצר ישראלי לא הוזמן להצטרף לאקדמיה האמריקאית. נראה לי שאנחנו צריכים להחרים אותם.

=============

אם פספסתם את הדיון בטוקבקים, קבלו עדכון: "כלבת" של אהרון קשלס ונבות פפושדו לא יהיה מוכן בזמן להקרנת האקדמיה שלו ולכן הוא פרש מהתחרות על פרסי אופיר. "כלבת" מצטרף בכך ל"אודם" של יהונתן סגל, שגם לא הספיק לסיים את העבודה בזמן, ול"המשוטט", שוויתר על הרשמה לפרסי אופיר מסיבות כלכליות. יש להניח ששלושת הסרטים האלה יתחרו בפרסי אופיר בשנה הבאה, מול "ההתחלפות" של ערן קולירין ו"הערת שוליים" של יוסף סידר. ויודעים מה? הם עושים בחוכמה. אנ חושב שזה די איום שהקרנת הבכורה העולמית של הסרט שלך היא הקרנת האקדמיה. זה ממש לא הקהל הראשון שאתה רוצה שיפגוש את הסרט שלך. זה צלקות לכל החיים. קודם פסטיבלים, אחר כך פרסי אופיר. מי שעושה הפוך עשוי להישרף מהחווייה.

נירית אנדרמן מביאה הבוקר ב"הארץ" שלל כותרות די מפתיעות בקשר לפסטיבל ירושלים, כשהן ארוזות כולן בידיעה אחת. 1. מתברר שג'ק וולג'ין נפטר בינואר האחרון. אני טועה או שדבר פטירתו לא פורסם בשום מקום בארץ? או שפורסם ואני פשוט החמצתי? זו ידיעה די משמעותית שככה חמקה מעינינו. וולג'ין, שהיה בן 93 כשנפטר בפילדלפיה, היה פטרון אמנויות משמעותי למדי, בעיקר בפילדלפיה. אבל האמת, הפרס הכספי הנדיב מאוד שהוא העמיד מדי שנה לקולנוע הישראלי (120,000 שקל לפרס הראשון בתחרות העלילתית בפסטיבל ירושלים) הפכו את התחרות העלילתית בפסטיבל ירושלים לאחד האירועים הכי משמעותיים של לוח השנה הקולנועית. מאז שפרס וולג'ין נהיה כה נחשק ויוקרתי (ובעל פרס נדיב), גם פרסי האקדמיה ניסו לכרסם בו, וגם הפרס בפסטיבל חיפה (שהצליח לגייס בשנים האחרונות פרס קצת גדול יותר). אבל זה משונה, כי בעבור מישהו שבהחלט הפך את החיים של כמה וכמה מפיקים ויוצרים ישראליים לנוחים יותר (ולו לרגע), די משונה שלא ראיתי שפע הספדים עליו אחרי מותו. משונה יותר שלא ראיתי שפסטיבל ירושלים מתכנן לערוך איזושהי מחווה לזכרו. אבל יש המשך: מתברר שאחרי מותו, יורשיו הפסיקו לתמוך בפרס הירושלמי וכך לא רק מת האיש אלא גם מת אחד ממעלי חייו. פרס וולג'ין לא קיים יותר. 2. אימרו מעתה: פרס חג'ג'. משפחתו של המפיק האיטלקי-אמריקאי רוברט נסים חג'ג' (שהפיק את "לנצח את השטן" של ג'ון יוסטון, "אל סיד" ו"מצחצחי הנעליים" של דה סיקה) תורמת 200,000 שקלים לקיום התחרות הישראלית בפסטיבל ירושלים. קרן ון ליר תורמת 190,000 שקלים נוספים להמשך קיום התחרות. וכך יוצא שלתחרות הישראלית יש מעתה תקציב של 390,000 שקלים, במקום ה-350,000 שג'ק וולג'ין תרם. אבל הפרס הראשון קוצץ, על פי ידיעה של אנדרמן, ל-110,000 שקלים. 3. אבל יש פרס חדש לסרט ביכורים (סרט ראשון או שני), בסך 45,000 שקלים. האם זה אומר רק במאי שזה הפרויקט הראשון או השני שלו, או רק הסרט העלילתי הארוך הראשון או השני שלו? האם ניר ברגמן (ש"הדקדוק הפנימי", הוא סרטו העלילתי הארוך השני) ודורון צברי (ש"המדריך למהפכה" הוא הפיצ'ר השני שלו אחרי "בית שאן סרט מלחמה") נכללים בתחרות? על פניו נראה שכן וכך תתקיים תת תחרות בין ברגמן, צברי, משה איבגי, אסף תג'ר ואבישי סיון, על פרס סרט הביכורים.

============

"ארבע אריות", קומדיה בריטית שתוקרן בפסטיבל ירושלים, זכתה שלשום בפרס חביב הקהל בפסטיבל לוס אנג'לס. וכך, סרט שלא הבחנתי בו קודם בתוכנייה, מיד סומן כמשהו שמסקרן אותי לראות. קומדיה בריטית על מחבלים מתאבדים? מסקרן. ו"קר עד העצם" ("Winter's Bone"), הזוכה מסאנדאנס, ו"רסטרפו" (סרט תיעודי על הלוחמה האמריקאית באפגניסטן שזכה בתחרות התיעודית בפסטבל סאנדאנס) יצאו השבוע באמריקה והפכו שם לסרטים הכי מדוברים בקרב צופי סרטי האיכות ובמדורי הקולנוע השונים. גם הם סומנו כמסקרנים לצפייה.

ו"שתיקת הארכיונים" של יעל חרסונסקי זכה בפרס התסריט בפסטיבל סילברדוקס בשבת. אני מניח שזכייתו בפרס הקולנוע הישראלי (פרס חג'ג') לסרט התיעודי היא עניין סגור וגמור וידוע מראש, לא? "האשה עם חמישה הפילים" זכה בשבת בפרס הראשי בתחרות הבינלאומית בסילברדוקס (אחד הפסטיבלים הבכירים לקולנוע תיעודי). גם הוא יוקרן בירושלים.