התקבצו לי בצד שלושה קטעי וידיאו שמסתובבים ברשת בימים האחרונים. נאחד אותם יחד לסיבוב צפייה מרוכז:

1.

פטריק בואוון הוא אנימטור קנדי שצילם את הכלב שלו, ואז הלך למחשב והחליף את הכלב בדגם מונפש של הולכי AT-AT, נושאי הגייסות הענקיים מהמערכה הראשונה של "האימפריה מכה שנית":

ובווידיאו הזה, שהועלה שלשום, הוא חושף איך הוא עשה את הסרטון. מתברר שזה צעצוע אמיתי של הולך AT-AT, שהונפש בסטופ-מושן.

2.

לפני כשנתיים סרט אנימציה קצר בשם "פגשתי את אריה הים", ובו הקלטה נדירה של תיכוניסט שהקליט את ג'ון לנון בשנות הששים מקבלת אדפטציה באנימציה, היה מועמד לאוסקר. עכשיו, כנראה שהראת הסרטון ההוא, צמד יוצרים לקחו את הסיפור המפורסם שהיצ'קוק היה מספר בראיונות בתחילת שנות השבעים על פרוש המושג "מגאפין" בסרטיו, ומעניקים לו עיבוד אנימציה די דומה:

3.

אני חייב להודות שזה די העציב ועיצבן אותי בתחילה, אבל אני גם חייב להודות גם שזה הצחיק אותי. חיילי הנח"ל רוקדים את "טיק-טוק" של קישה בחברון, כפי שהועלה ברחבי הרשת בשעות האחרונות בכל מקום מ"ניו יורק מגזין" ועד "הפינגטון פוסט":

(אה, כמובן שאהוד קינן כבר העלה את זה שלשום)

תראו מה מצאתי ביו-טיוב. הפתיח של פסטיבל ירושלים החדש. כלומר, אתם יכולים לקחת את "מיקמק" בדי.וי.די, להקרין לפניו את הפתיח ולהרגיש שאתם בפסטיבל ירושלים.

אגב, לראשונה מזה יובלות לפסטיבל ירושלים יש השנה סוף סוף פוסטר/דימוי מקסים.

הו, זה היה כל כך צפוי. כל כך צפוי שאני תוהה איך זה התעורר רק עכשיו ולא לפני חודש. נירית אנדרמן מדווחת הבוקר ב"הארץ" על ברדק חדש באקדמיה: האם "המדריך למהפכה" של דורון צברי ואורי ענבר בכלל רשאי להתמודד על פרס אופיר בקטגוריית "הסרט העלילתי", שהרי הוא סרט תיעודי? וחכו חכו, אני מבטיח לכם שזה לא ייגמר בזה: אם יקרה וסרט הזה יזכה באיזשהו פרס בפסטיבל ירושלים, גם שם יבוא מישהו ויערער על הזכייה מאותם טעמים ממש, שהרי מה פתאום סרט תיעודי מועמד בקטגוריית "הסרט העלילתי". הבעיה כמובן אינה עם הסרט אלא עם הקטגוריה, או עם מי שאמור לאכוף את החוקים של הגוף שלו. שאם מישהו רוצה לדאוג שבתחרות שלו יתחרו אך ורק סרטי עלילה, הרי שנכון ש"המדריך למהפכה" מלכתחילה לא היה צריך להתקבל לתחרויות האלה. אבל ברור גם שיש כאן מקרה מובהק של גופים מיושנים שמדברים בשפה של אתמול.

קודם כל, נשאלת השאלה: האם יש תקנון לאקדמיה המגדיר אילו סרטים רשאים להיכלל בין המועמדים לפרס הראשי? אם כן, כל הבעיה צריכה להיות קלה לפתרון. מה אומר התקנון? אבל מכיוון ש"המדריך למהפכה" מגיע לאקדמיה שנתיים אחרי ש"ואלס עם בשיר" זכה שם, לא אמורה להיות שום בעיה. אין שום הבדל קטלוגי בין "המדריך למהפכה" ו"ואלס עם בשיר", וכל פלפול חוקתי בשלב הזה יכול ליפול על סעיף התקדים שקבע "בשיר". אבל חשוב שהעסק הזה יובהר אחת ולתמיד כי כל הסוגות הקולנועיות רק הולכות ומתערפלות – הקולנוענים כל הזמן נעים קדימה ומתחדשים, אלה חברי האקדמיה שנשארים מאחור. בשנה הבאה גם "ארץ בראשית" של משה אלפרט ירצה להתמודד על פרסי אופיר – ומדובר בסרט טבע – ואין שום הגיון למנוע מסרט כזה להתמודד על הפרס הראשי, אם הוא חושב שיש לו סיכוי.

אבל בואו נניח על השולחן כמה הנחות יסוד. הראשונה היא: "המדריך למהפכה" הוא סרט תיעודי. לא צריך ללכת סחור סחור ולהתפתל. מי שרוצה לחלק את העולם הקולנוע לחלוקה ז'אנרית של "עלילתי" ו"תיעודי" צריך לשבץ את "המדריך למהפכה" בקטגוריית הסרט התיעודי. בדיוק כמו ש"באולינג לקולומביין" ו"פרנהייט 9/11" ו"הקו הכחול הדק" ו"לתוך האינסוף" הם סרטי תעודה, למרות שהם מכילים כמות רבה של שיחזורים עם שחקנים, או מניפולציה של האמת, או אנימציה. וזה לא מנע ממייקל מור (או מארי פולמן) לזכות בפרס על התסריט של הסרט מטעם איגוד התסריטאים או לזכות בפסטיבל קאן. ולא בקטגוריה משנית של סרט תעודה, אלא בקטגוריה הראשית.

הנחת היסוד השניה היא שהקטגוריה שכותרתה היא "הסרט העלילתי הטוב ביותר" היא שגיאה, והיא זו שיוצרת את הבעיה. הקטגוריה צריכה להיות "הסרט הטוב ביותר באורך מלא" – והוא יכול להיות גם תיעודי וגם אקספירמנטלי (שכן, אם שאול דישי – מגישה העתירה לאקדמיה נגד "המדריך למהפכה", הוא צריך לפסול מהתחרות גם את "אנדנטה" שכן הוא בהחלט לא עלילתי). למעשה, תגובתה של אילנה שרון, מנכ"ל האקדמיה, לטענה של דישי היא הגדרה מדויקת ונכונה מאוד לסרט שרשאי להתמודד בתחרות: "סרט באורך מלא, שמיועד לבתי הקולנוע, הופק וצולם (ברובו, אני מניח, או לפחות "מומן" – י.ר) בישראל ודובר ברובו בשפות המדינה הרשמיות". בדיוק. לכן, אם אחרי ההגדרה הזאת הכותרת על טופס הבחירה היא "הסרט העלילתי הטוב ביותר", הרי שהכותרת הזאת שגויה. צריך פשוט לכתוב שם "הסרט הטוב ביותר" וזהו (ובתקנון לדייק: מאיזה אורך יכול סרט להיכלל בתחרות, איך מגדרים סרט כ'מיועד לבתי קולנוע' אם הם מקבלים לתחרות סרטים ללא הפצה, וכו').

למעשה, די ברור לי מקור הטעות ההיסטורית הזאת. אני זוכר היטב שבשנות השמונים והתשעים השתרשו בארץ שתי טעויות עקביות בקרב "ברנז'ת הקולנוע" שניסתה לתרגם את הטרמינולוגיה האמריקאית לישראלית. הטעות הראשונה היתה שהמושג "Feature Film" תורגם כאן כ"סרט עלילתי". זו טעות עקבית שעדיין תמצאו אותה בתרגומים בעיתונים ובטלוויזיה. המילה "Feature" באנגלית מתייחסת אך ורק לאורך הסרט, ולא להיותו "עלילתי" או "תיעודי" (אגב, יש עוד טעות עקבית, אבל היא כבר די נעלמה: היו לא מעט שנים בהן תרגמו את התפקיד "Executive Producer" כ"מפיק בפועל").

שיהיה ברור: באופן תיאורטי, אין שום מניעה שסרט תיעודי יזכה באוסקר האמריקאי. זה לא יקרה, כי האוסקר האמריקאי נשלט באופן מאוד חזק על ידי השחקנים, ולכן סרט שאין בו שחקנים נמצא בעמדת חולשה מול קהל המצביעים. לכן לסרטי התעודה ולסרטי האנימציה יוסדו קטגוריות יעודיות, כדי לכלול גם אותם בתחרות. אבל מדי פעם צץ לו הסרט האחד שמצליח לחצות את הקווים.

וכך צריך להיות גם בישראל. לדעתי, אין שום מניעה שגם "שתיקת הארכיונים" של יעל חרסונסקי – שהוא נכון לעכשיו הסרט הישראלי כי מעוטר פרסים בינלאומיים לשנת 2010 – יתמודד על פרס הסרט הטוב ביותר באופיר. אבל ברור שאם הוא היה עושה את זה הוא היה נמצא בעמדת חולשה, כי לקהל הרחב – ואל תתבלבלו, חברי האקדמיה הם בהחלט "הקהל הרחב" – יותר קשה להתחבר רגשית לסרט תיעודי מאשר לסרט עלילתי. "המדריך למהפכה", בדיוק כמו "ואלס עם בשיר", מצא דרכים מאוד חכמות ויצירתיות להתמודד עם זה, וליצור את חווית הרגש וההזדהות, החוויה ה"קולנועית", המוכרת מהקולנוע העלילתי, מיד בהתחלה, והם שומרים את הרגעים היותר "דוקומנטריים" למערכה השנייה של הסרט, אחרי שהקהל כבר שבוי בשפה, בסגנון ובקצב.

כך שבאמצעות שינוי סמנטי קטן, שיעדכן את פרסי אופיר למאה ה-21, כל הברדק הזה יפטר, דבר שקומון-סנס (והתבוננות קרובה יותר על מה שקורה בעולם הקולנוע שמחוץ לגבולות תל אביב) היה יודע לצפות אותו כבר לפני חודשים ולטפל בו מראש.

עכשיו נותר רק לעשות מהפכה מתבקשת בתחרויות הסרטים של הפסטיבלים בארץ. שכן, אין באמת שום הגיון בחלוקה שבין סרט עלילתי ובין סרט תיעודי. קטגוריה נפרדת לסרט תיעודי צריכה להתקיים רק אם הסרטים התיעודיים הם פחות מ-70 דקות, כלומר לא סרט באורך מלא, או אם יש סרטים תיעודיים שתחרות מול סרטים עלילתיים תהיה פחות הוגנת עבורם. מין שמורה להגנת הז'אנר.

מונדיאל שמונדיאל, בסוף השבוע הראשון של החופש הגדול בני ישראל רצו לבתי הקולנוע, במה שמסתמן כסוף השבוע החזק ביותר בקופות עד כה השנה. על פי הערכות לא סופיות שהגיעו אליי, זו היתה תמונת המצב בקופות בסוף השבוע האחרון:

1. "שרק לנצח": 60,000 כרטיסים

2. "צעצוע של סיפור 3 ": 40,000 כרטיסים (סוף שבוע שני, כ-120,000 כרטיסים במצטבר)

3. "דמדומים 3 ": 35,000 כרטיסים

4. "פעם הייתי": 20,000 כרטיסים (סוף שבוע שני, כ-50,000 כרטיסים)

במילים אחרות: 155,000 כרטיסים נמכרו בבתי הקולנוע רק לארבעת הסרטים האלה בסוף שבוע אחד.

הפתיחה של "שרק לנצח" די מדהימה. ואולי לא אמורה כל כך להפתיע. קודם כל, הסרט מלווה באחד ממסעי הפרסום וקידום המכירות הכי מסיביים שראיתי אי פעם לסרט בארץ: שלטי חוצות ואטובוסים וקופסאות קורנפלייקס. ובפעם הראשונה, לדעתי, גם שקדי מרק. הסופר מרקט הפך די שרקי. ודבר שני: לא יעזור, ישראל אוהבת את שרק. כזכור, לפני שהגיע "אווטאר", הסרט הכי פופולרי בישראל בעשור הקודם היה "שרק 2 " שמכר 600,000 כרטיסים. אני אולי מתלונן על כך שדרימוורקס קצת יותר מתמקדים בדחקות ופחות ברגש, אבל כשזה מגיע לקופות, יש לי תחושה שבישראל דרימוורקס אוכלת את פיקסאר בלי מלח. אז הנה, גם "שרק לנצח" אוכל את "צעצוע של סיפור 3 " בלי מלח. אבל שלא נתבלבל: "צש"ס3" הוא סרט הרבה יותר טוב (לדעתי, כמובן). מה שמעניין הוא שבסוף השבוע השני שלהם, גם "צעצוע של סיפור 3 " וגם "פעם הייתי" שומרים על יציבות.

==============

אני מתנצל בפני הוט שאני לא מנוי שלהם, אבל יס פשוט עושים לי את הקיץ עם ספיישל האנימציה שלהם. הבנות שלי סוף סוף יושבות מול "קורליין" ו"פוניו" ומתמוגגות, ואני מתמוגג איתן. ובערוץ דיסני שידרו את "צעצוע של סיפור 2 ". תענוג. מונדיאל שמונדיאל.

=============

והאם אתם רוצים זוג כרטיסים לפתיחת פסטיבל הקולנוע בירושלים?

עדכון, 22:04: יש זוכה.

ביום יום אני רק לוקח ולוקח ולוקח מכם. לוקח לכם את הזמן, את רוחב הפס, את הסבלנות, את התמימות. הגיע הזמן שאתן משהו בחזרה. אז בבקשה. מישהו כאן רוצה זוג כרטיסים לערב הפתיחה של פסטיבל הקולנוע בירושלים? זה קורה בבריכת הסולטן, ביום חמישי הקרוב, מ-20:00. מה צריך לעשות כדי לזכות? כמעט כלום.

אבל קודם כל, בהיותי סוכן מכירות מדופלם, עלי להזכיר לכם כמה נתונים:

1. סרט הפתיחה הוא "נקודת איסוף", תוצרת צרפת, עם ז'אן רנו ומלאני לורן בתפקידים הראשיים. הבמאית היא רוזלין בוש. היא ובן זוגה, מפיק הסרט, אלן גולדמן, וגם רנו לורן, אמורים להגיע להקרנה. הסרט עוסק באיסוף וגירוש יהודי פריז למחנות ההשמדה ב-1942, נושא שכבר שוחזר ב"מר קליין" של ג'וזף לוסי (עם אלן דלון בתפקיד הראשי). כלומר, יאספו 5,000 איש – רובם יהודים – בבריכת הסוטן כדי להראות להם איך אספו 13,000 יהודים באיצטדיון החורף של פריז. לא יודע, לי זה עושה צמרמורת.

2. למרות שעכשיו נורא חם ולח ובלתי נסבל, זה תמיד מפתיע מחדש לגלות עד כמה קר בבריכת הסולטן ביולי. מי שהולך, חייב להביא סוודר או שמיכה.

3. הצעדה למען גלעד שליט תגיע באותו יום לירושלים, אז צפויים פקקים, אז צריך לצאת מוקדם (ההזמנה כוללת הדרכה איך להגיע לבריכת הסולטן ברכב בנתיבים עוקפי צעדה).

4. ומכיוון שאני אגיע לפסטיבל בירושלים רק במהלך סוף השבוע, ולא אהיה באירוע הפתיחה (וגם את הסרט עוד לא ראיתי), מי שיקבלו את הכרטיסים צריכים להבטיח שעוד באותו ערב, או למחרת, הם נכנסים כאן לתגובות וכותבים איך היה. איך היה האירוע, איך היה הסרט. אפשר בטלגרפיות, לא צריך מאות מילים (אך גם דיווח מורחב ומצולם יתקבל בברכה. אם תוסיפו צילומים עד שישי בצהריים, אעלה את זה לבלוג כפוסט אורח).

ואם סעיפים 1-4 לא הרתיעו אתכם, כל מה שאתם צריכים לעשות זה אחד משני דברים: 1) או להשאיר תגובה בפוסט הזה, ולהקפיד למלא בסעיף האי-מייל (שאינו חשוף לקוראים) את כתובתכם האמיתית. בתגובה אתכם יכולים לכתוב מה שאתם רוצים, החל מ"אני רוצה" ועד לנימוק ללמה בעצם אתם רוצים את זה. 2) או, אם אתם בטוויטר, לעשות רי-טוויט לציוץ הזה, בצירוף המילים "אני רוצה".

היום ב-20:00 אבחר בהגרלה רנדומלית לחלוטין את אחד המגיבים או המצייצים. אם עד 21:00 הוא (או היא) יענו לי במייל או בטוויט חוזר מה כתובתם, ההזמנה תצא אליהם. אם לא, ב-21:00 אעשה הגרלה חוזרת. מחר על הבוקר ההזמנות ייצאו בדואר שליחים.

עדכון: זוכה אחד עלה בגורל. נשלח אליו מייל. אם השתתפתם בידקו מייל עכשיו. אם הוא לא יענה בזמן, אעבור לבא אחריו. הכל כדי שהכרטיסים ייצאו מחר על הבוקר, אחרת הם לא יגיעו בזמן.

22:04: יש לנו זוכה. המגיב איציק (מספר 15) יקבל אליו מחרתיים זוג כרטיסים. תודה לכל המשתתפים. ושובו לכאן ביום שישי לראות האם איציק יעמוד בתנאי ויכתוב דיווח על הסרט ועל האירוע.

אתמול (3 ביולי) מלאו 39 שנים למותו של ג'ים מוריסון? האם זה מכוון או צירוף מקרים שמסוף שבוע מקרינים בקולנוע דיזנגוף את "When You Are Strange", הסרט התיעודי על הדלתות? הסרט מוקרן מדי.וי.די במחיר 25 שקלים בלבד. יפה מצד קולנוע דיזנגוף לציין בהבלטה שההקרנה היא מדי.וי.די, לא כל אולמות ההקרנה בתל אביב הגונים כמותם באשר לאיכות ההקרנה. מצד שני: אני תמה למה שמישהו ירצה לשלם כסף כדי לראות די.וי.די מוקרן על מסך גדול? ב-2010 זה קצת כמו שמישהו ב-1990 יזמין אותנו להאזין לתקליטים (בתשלום) של הדלתות בטייפ קסטות שבחיפושית פולקסוואגן שלו.

מצד שני, לא הייתי מזלזל בעוצמת ההערצה של צעירים וצעירות שמגלים את הרוק של שנות הששים לראשונה. אולי, בלי קשר לאיכות ההקרנה, זו תהיה פשוט חוויה חברתית של מועדון מעריצי ג'ים מוריסון.

כתבתי בקצרה על "When You Are Strange" לפני הקרנתו בדוק-אביב במאי. הנה הקטע ההוא שוב, עם כמה תוספות קטנות:

================

“When You Are Strange”, הסרט התיעודי על הדלתות סיקרן אותי כי ביים אותו טום דיצ’ילו (“רעש מצלמים”), מקריין אותו ג’וני דפ והפיק אותו דיק וולף (“חוק וסדר”). הסרט בנוי כמעט כולו אך ורק מקטעי ארכיון המתעדים את להקת הדלתות מרגע שהוקמה ב-1965 בלוס אנג’לס ועד מותו של ג’ים מוריסון ב-1971 בפריז. ובין לבין, אמריקה יורדת מהפסים עם תנועת תרבות-הנגד האנטי ממסדית, הסקס החופשי, התנועה לזכויות האדם, התנועה האנטי-מלחמתית, הסמים, הרוקנרול, רעידת האדמה של תרבות הנוער שמחתה בקולניות ובעירום ובמסטוליות נגד המלחמות של המבוגרים. היתרון בלהקת הדלתות כמושא לסרט תיעודי הוא העובדה שרובם היו יוצאי בית ספר לקולנוע כך שהם עסקו לא מעט בלתעד את עצמם. הסרט מכיל כמות עצומה של חומרי גלם שבו הדלתות מצלמים את עצמם, ומצולמים בהופעות ובחזרות (וכולל כמה רגעי תיעוד עצמי של מוריסון שלדעתי לא נראו עד היום).

יש להזכיר: אמנם יוצרי הסרט מתגאים שזהו הסרט התיעודי הראשון באורך מלא שמופק על הדלתות, אבל כבר היה סרט תיעודי על הלהקה שחשף לא מעט מחדוות הצילום העצמי של הלהקה. למעשה, הסרט העלילתי שביים אוליבר סטון על הדלתות ב-1992, עם ואל קילמר בתפקיד ג’ים מוריסון, שיחזר לא מעט מחומרי הגלם האלה בכיכובם של שחקני הסרט.

אז אם כבר ראיתם משהו מהסרטים ההם, חלק מהסיפורים והחומרים כבר תכירו: כולל המפגש של מוריסון עם אנדי וורהול בניו יורק, עוד מתעד כפייתי. אם אתם בשלב בו כל חומר על הדלתות הוא חדש עבורכם, תלקקו את האצבעות מהסרט הזה. אבל  יש עוד: נדמה שלטום דיצ’ילו יש גם אג’נדה מסוימת בסרט. הוא אמנם עורך מונטאז’ די מסחרר ופוקח עיניים של חומרי גלם, ונותן לג’וני דפ לקריין את סיפורי המעללים של הלהקה, ושל סולנה, שמהר מאוד האלכוהול והסמים עלו לו לראש. אבל נדמה שהוא גם בא לבצע תיקון היסטורי. כולם מדברים על ג’ים מוריסון, אבל הוא שב ומזכיר שאת השירים הגדולים של הלהקה לא הוא כתב (או לפחות לא רק הוא כתב). דיצ’ילו אמנם לא מתכחש לכריזמה העצומה של מוריסון שגרמה ללהקה לפרוח, אבל הוא לא שותף לבניית המיתוס של המוריסוני, ומזכיר שלמרות יופיו ותכונותיו ככוכב, הדלתות נותרו נצחיים בזכות המוזיקה. האופן שבו דיצ’ילו מפרק את ההשפעה המוזיקלית של כל אחד מחברי הלהקה – זה בא מהעולם הקלאסי, זה בא מהג’ז, וכו’ – היא רגע מבריק בסרט, לא רק כי הוא עוזר לשמוע את המוזיקה שלהם מחדש, אלא כי הוא מחדד את העובדה שהם היו אכן להקה, ולא נגני הליווי של איש אחד בשם מוריסון.

"איירבנדר", הגרסה של מ. נייט שאמאלאן לסדרת האנימציה המוכרת בארץ כ"אווטאר", יצא בסוף השבוע באמריקה, והביקורות הקטלניות שוב מתלוננות על כך שהתלת מימד שנעשה לאחר הצילומים נראה לא טוב (כמו שקרה עם "התנגשות הטיטאנים"). התחושה היא שיותר ויותר צופים מתחילים להיות מודעים להבדל בין סרטי תלת מימד שצולמו ותוכננו כך מלכתחילה ("אווטאר" וסרטי האנימציה של פיקסאר ודרימוורקס) ובין סרטי תלת מימד שצולמו בדו-מימד ואז עברו המרה לתלת-מימד. מכיוון שהקרנת העיתונאים של "איירבנדר" בארץ תתקיים בזמן פסטיבל ירושלים, יש סיכוי שכמו עם "התנגשות הטיטנים", גם כאן כבר לא ייצא לי אף פעם לדעת האם זה באמת כה גרוע כמו שהמבקרים האמריקאים טוענים. מה שכן, כנראה שלתגובות אנטי התלת מימד ב"אייבנדר" יש השפעה מאוד מהירה על הוליווד: 1) אולפני וורנר הודיעו בתחילת השנה שהם ימירו את כל סרטיהם הגדולים השנה לתלת מימד, ועכשיו זאק סניידר, ש"Sucker Punch" שלו אמור להיות אחד הסרטים האלה, אומר פתאום שיכול להיות שסרטו לבסוף לא ייצא בתלת מימד. 2) מייקל ביי, שהסכים לעשות את "רובוטריקים 3 " בתלת מימד רק אם יתנו לו לצלם בפילם ואז ימירו את הסרט לתלת מימד בפוסט, נכנע והוא יצלם את הסרט בתלת המימד עם מצלמת (הווידיאו, שמייקל ביי נשבע שהוא לא יצלם אף פעם בווידיאו) שאיתה צילם ג'יימס קמרון את "אווטאר". ב"סינמטיקל" מרכזים אילו מהסרטים הגדולים השנה, שיצאו ושייצאו, צולמו מראש בתלת מימד, ואילו הומרו בדיעבד.

=============

בביקורת שלי על "דמדומים 3 " כתבתי שהסרטים האלה קצת מוציאים לי את החשק מערפדים, שהם עבורי מהדמויות הכי משמעותיות ומשפיעות (עלי לפחות) בתרבות הקולנוע והספרותית של המאה האחרונה. ומתברר שלא רק אני חושב ככה. גם ניל גיימן. בראיון ל"אינדיפנדנט" אומר גיימן שהוא מקווה שגל סרטי וסדרות הערפדים יחלוף כבר, כי הם הופכים את הערפדים ליצורים לא מפחידים. גיימן מוסיף שהוא תכנן שספרו הבא יעסוק בערפד, אבל ויתר על הרעיון אחרי שפע סדרות וסרטי הערפדים "נטולי השיניים" של השנים האחרונות.

================

ולא רק "דמדומים 3 " ו"איירבנדר" יצאו בקולנוע באמריקה בסוף השבוע הארוך של 4 ביולי. גם "סיפור גדול", שהופץ בסוף השבוע באיזור וושינגטון. ורייצ'ל ססלוב ב"וושינגטון פוסט" חיבבה את הסרט. "סיפור גדול" ייצא בניו יורק לקראת אוקטובר.

לכבוד יום העצמאות האמריקאי, הנה שלושה סרטים צרפתיים שעלו להקרנות מסחריות אחרי שהוצגו בפסטיבל הצרפתי שהתקיים באחרונה בסינמטקים. כל אחד מהם סביר וחביב מסוגו. הנה סקירה מהירה:

"החברים של ניקולא". במאי: לורן טיראר

במאי חמוד, לורן טיראר הזה (שהתארח בפעם השניה בישראל לקראת בכורת הסרט. בפעם הקודמת הוא הגיע עם סרטו הקודם, “מולייר"). וסרט חמוד, “החברים של ניקולא" הזה, על פי סדרת ספרי "ניקולא הקטן". טיראר עובד על הומור ועל קצב ועל סגנון, וכמות ההמצאות העלילתיות והוויזואליות שיש ב"החברים של ניקולא" מכשירים להיות מגויס על ידי הוליווד לביים את הסרט הבא שטים ברטון לא ירצה לביים. יש בהחלט משהו ברטוני בסרט – בעיצוב התקופתי שנראה כמו תפאורת צעצוע, במוזיקה שגורמת לכל הסרט להיראות כמו תיבת הפתעות אחת גדולה. ובעיקר, יש חן רב בסרט הזה שמצליח להישאר נאמן לנקודת מבטם של ילדים, ששומעים ומבינים חצי מהדברים שהמבוגרים אומרים אבל בונים מהם סיפורים שלמים, שגורמים להם לצאת להרפתקאות שווא. “החברים של ניקולא" הוא, לפיכך, סרט על חבורת ילדים שקופצים למסקנות, ברגע שלניקולא נדמה – בטעות – שאמו בהריון, והוא נלחץ מכך שהוא יאבד את מיקומו המובחר בראש מעייניהם של הוריו. מכאן מתחילה סדרה של סצינות, הרפתקאות וסיפורים צידיים, כמעין סדרת מערכונים, שמצליחים לשמור על מידה רבה של תום (בטעם צרפתי, שהוא שונה – וטיפה יותר ציני – מהתום האמריקאי), וכמות עצומה למדי של חן וכשרון. סרט חמוד ממש.

"הרפתקאותיה המופלאות של אדל". במאי: לוק בסון

לוק בסון הקדיש את שנותיו האחרונות בבימוי סרטי ילדים (“ארתור והמינימונים") ובהפקת סרטי פעולה בינלאומיים סופר-מצליחים ("חטופה", למשל) שהפכו אותו, למעשה, לאיש החזק והמשפיע ביותר בתעשיית הקולנוע הצרפתית (למורת רוחם של צרפתים רבים, שפתאום רואים שסרטי אקשן דוברי אנגלית הם שוברי הקופות הכי גדולים שמיוצרים בצרפת). “הרפתקאותיה המופלאות של אדל" הוא סוג של שיבה של בסון לסרטיו המוקדמים, אבל נדמה שהוא לא עושה את הסרט בלב שלם, מעין סרט על הדרך. ואולי זה לטובה: “הרפתקאותיה המופלאות של אדל" הוא כמו מיחזור סימפטי לשטיקים הישנים של לוק בסון: גיבורה נשית חצופה ועצמאית (אבל עדינה ורגישה). עולמות עתיקים וקסמים עתידניים. כמעט פרויקט אח – הפעם תקופתי ולא עתידני – ל"האלמנט החמישי" (אפילו הפתיחה במצרים כמעט זהה), שמערבב המון דברים אחרים: קצת "טין טין", קצת "המומיה", קצת "אינדיאנה ג'ונס". אדל בלאן-סק היא סופרת הרפתקנית בפריז של 1911, שיוצאת להרפתקאה במצרים, שם היא גונבת מומיה שהיא מקווה שתעזור לה לטפל באחותה המשותקת. ובינתיים בפריז, פרופסור קשיש מצליח להקים לתחייה דינוזאור מעופף, ואז קמות לתחייה גם כל המומיות האחרות במוזיאונים. וכשכל המומיות מתרוצצות ברחובות פריז, זה כמו "המומיה 2 ”. איכשהו, כל הבלילה הזאת – עם הערבוב בין קומדיה להרפתקאות – נשארת משונה, תמוהה אבל גם חביבה למדי .

אגב: את אדל בלאן-סק מגלמת לואיז בורגואן, שמשחקת תפקיד קטן גם ב"החברים של ניקולא", שם היא מגלמת את מוכרת הפרחים שהילדים מרסקים את חנותה.

"לונדון ריבר". במאי: ראשיד בושארב

ואחרי שני סרטים מסוגננים וילדותיים, הנה ההפך. סרט קטן, קאמרי, עדין, ושרובו בכלל דובר אנגלית ומתרחש בלונדון ולא בצרפת. מה עושה במאי שביים סרט מלחמה גדול מידות שהיה מועמד לאוסקר הזר? עובר לדרמה קטנה עם שני שחקנים. ראשיד בושארב יצג את צרפת אלג'יריה באוסקרים לפני כמה שנים עם "ימים של תהילה", על חיילים אלג'יראים בשירות צבא צרפת במלחמת העולם השנייה, וסרטו החדש, "לונדון ריבר", פונה לכיוון אחר לגמרי. זה סיפורם של שני אנשים: אשה אנגליה כפרית נוצרית, וגבר אפריקאי מוסלמי, שמגיעים ללונדון לחפש את ילדיהם, שעקבותיהם נעלמו אחרי פיגועי ההתאבדות שם ב-2005 (זה קרה ב-7 ביולי, כלומר שעוד שלושה ימים ימלאו חמש שנים ליום שבו ארבעה פיגועי התאבדות בלונדון הרגו 52 איש). השניים נפגשים ומגלים שהבת שלה והבן שלו גרו יחד. ויצאו יחד. ונעלמו יחד. ומהדאגה הראשונה שהם היו קורבנות הפיגוע פתאום עולה דאגה אחרת, שמא הם היו ממארגני הפיגוע. למרות שכמה מהתהליכים העלילתיים בסרט צפויים, הם עשויים ביד עדינה ומציגים יפה את החשדנות והחששות שיש למערב הלבן והנוצרי מפני הזר והשונה (והמוסלמי ומהשחור). אבל בושארב, שנולד בצרפת להורים אלג'יראים,  בא עם אג'נדה והוא מקפיד על דמויותיו: הגיבורה שלו חוששת מהערבים, אבל כל הערבים שהיא פוגשת נורא נחמדים ומנומסים אליה. יש משהו ב"לונדון ריבר" שהזכיר לי את את "האורח" של טום מקארתי, שסיפר סיפור דומה על התקרבות (אבל בניו יורק). וכמוהו, גם "לונדון ריבר" מצליח להיות עדין ויפה, אבל גם לרגעים לטעמי קטן ומינורי מדי מכדי להישאר משמעותי או חרוט בזכרון או משמעותי.

פורסם ב"פנאי פלוס", 30.6.2010

בסופו של החופש הגדול, שהתחיל אתמול, לא אהיה מופתע אם יתברר ששני סרטים – “צעצוע של סיפור 3 ” ו"שרק לנצח” – יתגלו כסרטים שצפו בהם הכי הרבה אנשים הקיץ בארץ. וזה מפתיע ששני הסרטים האלה מתחרים – בפעם הראשונה זה מול זה – כי, למעשה, יש בין שתי הסדרות האלה קווי דמיון רבים למדי.

"צעצוע של סיפור" המקורי, בהפקת אולפני פיקסאר, יצא ב-1995. זה היה סרט האנימציה הממוחשב הארוך הראשון בתבל. סרט ששינה את פני הקולנוע מאז ועד היום. ואילו חברת דרימוורקס, שאחראית על סדרת "שרק", הוקמה ב-1994. המשותף: שתי החברות הוקמו על ידי יוצאי דיסני. ולמעשה, שתי החברות ניסו לפענח מה יש בדיסני שהופך את סרטיהם לקלאסיים ולנצחיים, אבל באותה נשימה רצו להיות אנטי-דיסני. וזה אומר, בראש ובראשונה, תוספת של מודעות עצמית ואירוניה, מרכיבים שדיסני לרוב נרתעת מהם (ולא בלי הגיון: הומור עצמי ואירוניה הם מרכיבים עם תאריך תפוגה). למעשה, לג'פרי קצנברג מגיע כאן קרדיט כפול. כשהיה ראש אולפני דיסני הוא היה זה ששיכנע את הבוסים שלו להיכנס לשותפות עם חברת אנימציה ממחושבת קטנה וסטראט-אפיסטית בשם פיקסאר. החזון שלו הוכיח את עצמו היטב: פיקסאר הפכו לאלופי העולם באנימציה, ובמידה רבה פיקסאר היא כעת שותפה מלאה בדיסני, וכבר לא חברה בת. וכשקצנברג הסתכסך עם אותם בוסים מדיסני, הוא נטש אותם בטריקת דלת, חבר לסטיבן ספילברג ולדיוויד גפן והקימו את דרימוורקס. בתוך דרימוורקס הוא הקים חטיבה בשם "דרימוורקס אנימציה", ובשעה שהאולפן סבל מעליות וירידות, מעברים ושותפויות ומכירות בין אולפנים ומשקיעים, חברת "דרימוורקס אנימציה" למעשה פרשה מהתאגיד, הונפקה בבורסה וכיום היא חברה עצמאית לכל דבר. ולמעשה, היא כיום – מבחינת בעלות ועצמאות – מה שפיקסאר היתה ב-15 השנים הראשונות לקיומה.

וכדי להפגין את העצמאות שלהם מול מי שלא רק היו הבוסים הקודמים שלהם, אלא גם האנשים ששולטים בתחום האנימציה בערך מאז המצאת הקולנוע, גם דרימוורקס וגם פיקסאר היו צריכים למצוא דרך לשחק עם המיתולוגיה, אבל גם ליצור מיתולוגיה חדשה. אז פיקסאר המציאו את "צעצוע של סיפור" ודרימוורקס המציאו את "שרק", שני המותגים שזכו אצלם לסרטי המשך. שניהם פועלים ממנגנון מחשבתי דומה: לקחת את המותגים הקלאסיים המוכרים, שכבר נכנסו ללקסיקון שלנו ומושרשים בתוכו, ולשחק איתם. במקום להתחרות בדיסני, פשוט לקחת את המורשת שלה ולמשוך את השטיח מתחת לרגליה. להיות חכמים, מעודכנים, חצופים ושנונים מהם. וזה עבד. “צעצוע של סיפור" ברא עולם בו צעצועים – רובם מותגים אמיתיים המצויים בחנויות הצעצועים האמריקאיות וכמעט בכל בית – מונפשים ויוצאים להרפתקאות משל עצמם. “שרק" ברא עולם בו כל כוכבי האגדות – אגדות שרובן זכו לעיבודים של דיסני (אבל שלמרבה המזל, לדיסני אין עליהם זכויות יוצרים) – חיים ביחד.

שני הסרטים הראשונים בשתי הסדרות האלה היו, לפיכך, מבריקים באופן שבו הם השתמשו במוכר ליצירת דבר מה חדש. אבל בשנים שחלפו מאז, מאזן הכוחות השתנה. פיקסאר, באיזשהו אופן לא מוסבר, אולי זה כשרון, או פשוט פרפקציוניזם מעורר פלצות, מנפיקים כמעט מדי שנה סרט אחד, והוא כמעט תמיד מבריק. טכנולוגית, ויזואלית, אבל קודם כל סיפורית ורגשית. דרימוורקס, לעומתם, נראים קצת יותר חפיפניקים. הם הולכים על הבדחנות, ולעיתים מוותרים על ההידוק העלילתי. סרטיהם יפים, אבל לעיתים נדירות עוצרי נשימה. סרטיהם של דרימוורקס מהנים, אבל ממש לא נצחיים. ובעיקר, הם חושבים כמו אולפן סטנדרטי ולכן בכל פעם שסרט הצליח מאוד, התחילו לעבוד על סרט המשך. בעשר שנים הם עשו ארבעה סרטי "שרק". ושני סרטי "מדגסקר" ועובדים על עוד "קונג פו פנדה". פיקסאר, לעומת זאת, נרתעה רוב השנים מסרטי המשך. “צעצוע של סיפור" היא הסדרה היחידה שלהם – ב-15 שנה הם עשו שלושה סרטים. אבל מאז שהם התמזגו לתוך דיסני, גם הם, מן הסתם, נדרשים לחשוב בתאגידית: “מכוניות 2 ” ו"מפלצות בע"מ 2 ” כבר בדרך. אבל התחושה, לפחות עד כה, נשמרה: הסרטים של פיקסאר מוקפדים ומושקעים יותר. ולעיתים קרובות, פשוט מושלמים יותר.

והנה, ההוכחה מולנו. שימו את "שרק 4 ” מול "צעצוע של סיפור 3 ”, ו"שרק" הוא זה שמתגמד בהשוואה. וזאת, כשצריך לציין ש"שרק 4 ” הוא שיפור אדיר בהשוואה ל"שרק 3 ” שהיה מביך בבינוניותו. אומר זאת כך: הרושם שעולה מהצפייה בסרטי ההמשך של "שרק" הוא שהאולפן שעומד מאחוריו עבר מאירוניה לציניות. השילוב בין ציניות וסרטי ילדים לא נראה טוב. הציניות באה לידי ביטוי בכך שקודם כל מוכרז הפרויקט, ואז הולכים ומוצאים תסריטאים ורעיונות ומלפפים יחד דמויות ובדיחות ואורזים הכל רק שיגיע לתאריך ההשקה המיועד. היה רגע שבו גם “צעצוע של סיפור 3 ” כמעט הופק ככה, בציניות. אבל לבסוף, הם הצליחו לדגור על ביצה הזאת עד שהיתה מושלמת. “צעצוע של סיפור 3” מצליח לספר סיפור כה שלם – שגם עומד בזכות עצמו, וגם סוגר באופן מרגש מאוד מהלך בן שלושה סרטים, שמצליח לשדר בכל התדרים – גם למען הילדים שרואים את הסרט הזה בפעם הראשונה, וגם למען הוריהם, שאולי היו בעצמם בני נוער כשהסרט הראשון יצא. האופן שבו הסרט מדבר על התבגרות ופרידה והמשכיות, הופכת אותו לסרט המשך נדיר מאין כמוהו: הוא נראה מקורי לחלוטין, ולא סרט הנסמך על העבר.

לעומתו, “שרק לנצח” הוא קצת יותר בלאגן. ונדמה שהוא לוקה בבעיות הכי שגרתיות של סרטי המשך. ובמילים אחרות: איך ממשיכים? אז הם בראו עולם אלטרנטיבי שמתרחש במקביל ובמקום העלילה שכבר ראינו והכרנו. כלומר, הם סומכים על זה שכל מי שרואה את הסרט, ראה את הסרטים הקודמים. ועכשיו הם מציגים עלילה חלופית. לא עניין פשוט לצופים הצעירים שהתלוו אליי לסרט, שקצת התבלבלו: איך זה שפיונה לא מכירה את שרק? הם הרי נשואים. ובכן, נכון: אבל ב"שרק לנצח" שרק – שסובל מבעיות גבריות סיטקומיות אחרי שהפך לאבא – מביע משאלה לחזור ולהיות גבר, סליחה עוג, רק ליום אחד נוסף, להרגיש כמו שהוא הרגיש פעם לפני כבלי הנישואין – חופשי פרוע ומפחיד. עוץ לי גוץ לי, הדמות החדשה בסרט, ודמות שהיא סוג הברקה האמת, מגשים לו את המשאלה, אבל שרק לא מבחין באותיות הקטנות ולמעשה משנה את העולם. ובעולם החלופי, הוא לא מציל את פיונה, ועוץ לי גוץ לי ומכשפותיו משתלטים על הממלכה. יאמר לזכותם של אנשי דרימוורקס שכנראה שידעו שיהיה להם את "צעצוע של סיפור 3” להתחרות מולו – וגם את הטעם הרע ש"שרק 3 ” השאיר בפי כל – והם השקיעו קצת יותר באגפי ההומור והרגש. ולכן, אם לא משווים סרט לסרט, “שרק 4” הוא הרפתקאה סבירה למדי, ואפילו חביבה. אבל לא יעזור: הם יוצאים במרחק שבועיים זה מזה, ואני מניח שרוב הצופים ייצפו בהם זה בסמוך לזה. ובתחרות הזאת, “צעצוע של סיפור 3 ” לא רק מנצח בענק, הוא גם בית ספר לקולנוע. בית ספר, שאולי לאנשי דרימוורקס כדאי להתרענן בו קצת.

ואיך לא, הערה לגבי התלת מימד. שני הסרטים האלה שותפים בכך שהם הראשונים בסדרה שלהם שיוצאים בתלת מימד (אם מתעלמים מסרט קצר בתלת מימד שיצא בין "שרק" ל"שרק 2 ”). ב"צעצוע של סיפור 3 ”, ממש כמו שהיה ב"למעלה", השימוש בתלת מימד מאוד מעודן ולא בוטה, הוא פשוט מעשיר את העולם בעומק. ב"שרק לנצח” יש יותר רגעי "וואו!” השמורים לצפייה התלת מימדית. בעיקר נדמה שאנשי דרימוורקס למדו את הלקח שהם עצמם למדו ב"הדרקון הראשון שלי", שקטעי טיסה ומעוף נראים נהדר בתלת מימד. כך שיש כמה סצינות טיסה (שוב עם דרקון, אבל גם עם מכשפות על מטאטאים) שאכן מעלים חיוך של הנאה מהחוויה. אבל בסופו של דבר, החוויה לא נמדדת על פי איכות התלת מימד, אלא איכות וכמות ה"וואו" הרגשי שיש בסרט. וגם כאן השורה התחתונה היא די ברורה: “צעצוע של סיפור 3 " פשוט מהנה יותר. בלי שום ציניות.

פורסם ב"פנאי פלוס", 30.6.2010

שלשום רני תהה בתגובות תהיה נכונה: "הסרט מצולם בסינמסקופ יפהפה. ליונייטד קינג יש נטייה לחתוך את הוצאות הדי.וי.די שלהם לפריים 1:85 בין אם הסרט צולם בפריים הזה או בפריים סינמסקופי. אני מקווה שנשר יפקח על העברת הסרט למהדורת הדי.וי.די (ואולי הבלו ריי?) של הסרט ויניק לנו את הסרט בפריים הנכון גם כשנרצה לצפות בו שוב בבית". והוא אכן הצליח להדאיג אותי. אז ביררתי עם דסק "פעם הייתי" ונרגעתי: הסרט ייצא בדי.וי.די ובבלו ריי בגרסה הסינמסקופית. ובאותה הזדמנות הנה עדכון: אחרי שבוע אחד של הקרנות "פעם הייתי" מכר כבר 32,000 כרטיסים.

============

ותגידו שלום לספיידרמן החדש. אולפני סוני הודיעו הלילה שהשחקן הבריטי בן ה-27, אנדרו גרפילד, יגלם את פיטר פרקר בהתנעת המחודשת של סדרת "ספיידרמן", בעידן שאחרי סם ריימי וטובי מגווייר. גרפילד שיחק את התפקיד הראשי בסרט האנגלי "בוי A", שלא ראיתי. הוא גם כיכב, בקולו בעיקר, בסרט הקצר של ספייק ג'ונז, "אני כאן", וגם ב"דוקטור פרנסוס" של טרי גיליאם. מארק ווב ("500 ימים של סאמר") יתחיל לצל את הסרט בתלת מימד בדצמבר.

==============

אייפון 4 של אפל יצא למכירה באמריקה ביום חמישי שעבר. שלושה ימים אחר כך יצא סת שייפר עם כמה אייפונים לתעד מירוץ אופנועים בקולורדו (את האייפונים הוא הרכיב על גוף עם עדשה איכותית ועם מיקרופון נורמלי). חמישה ימים אחר כך הוא כבר שיחרר ליו-טיוב עריכה ראשונית או מעין טיזר למה שאמור להיות הסרט הראשון שצולם כולו על אייפון, "156 סיבובים":