ז'אן רנו (מימין) ושאר אנשי "נקודת איסוף", אמש בבריכת השולטן. צילום: איציק גרינוולד

איציק גרינוולד, שזכה ביום שלישי בזוג הכרטיסים שלי לערב פתיחת פסטיבל ירושלים, שלח בלילה דיווח מהאירוע פלוס תמונה. הוא מקבל גם פוסט אורח על הטרחה שלו. ותכלס, נראה שהוא נהנה (האם זה שהוא לא דיווח על הקור ועל תנאי הקרנה בעייתיים מעידים על כך שהכל הלך חלק?) ושהוא אפילו מאוד חיבב את הסרט. הנה פוסט האורח פרי עטו:

זהו. אני יכול לסמן “וי” ליד עוד שורה ברשימת הדברים שרציתי לעשות עד גיל 30: להיות בפרמיירה של פסטיבל סרטים. זה אולי לא קאן או דקל הזהב, אבל זה פסטיבל ירושלים שלנו – שבאופן סמלי למדי נפתח ביום שבו הסתיימה הצעדה למען שחרור גלעד שליט. עוד יותר סמלי מכך, ואף אירוני, היא העובדה שהסרט שנבחר לפתוח את פסטיבל ירושלים הוא סרט שעלילתו מתרחשת בתקופת השואה. בכוונה אני לא אומר עוסקת בשואה, כי היא לא – ועל כך ארחיב מיד.

"נקודת איסוף" (בצרפתית זה נשמע אפילו טוב יותר: La Rafle, או בתרגום חופשי "המצוד"), הוא סרטה השני של הבמאית הצרפתיה רוזלין (רוז) בוש, שגם כתבה אותו. גם עבור מרבית השחקנים בסרט, אולי למעט ז’אן רנו,  מלאני לורן, וגד אלמליך (לא להתבלבל – הוא לא משלנו), זוהי טבילת האש המשמעותית הראשונה, אבל דבר מזה לא ניכר לרגע אחד לאורך הסרט. להיפך, דווקא השחקנים שמשחקים את הילדים, שאחד מהם אף זכה לכבוד לנאום לצד רנו ובוש בטקס הפתיחה, עשו את העבודה הכי טובה בסרט וגנבו את ההצגה.

כסרט שעלילתו מתרחשת בשואה, הוא אכן, כפי שנאמר קודם לכן על-ידי עופר מתן, לא מחדש דבר מבחינה עלילתית. לפחות לא דבר שאנחנו, כיהודים, לא ראינו באף סרט אחר. כל קלישאות השואה נוכחות בו – טלאי צהוב, תורת הגזע, אפליית יהודים, מחנות מעצר עם תנאים בלתי אנושיים, מחלות וטינופת, סלקציה, גירוש ברכבות ואפילו תאי גזים. אולם בניגוד לעמיתי מתן, אני גם לא חושב שהוא מחדש דבר מבחינת אופן העברת נרטיב השואה – דרך ההתמקדות בזווית ראיה מצומצמת של מספר דמויות מפתח. אפילו "ממזרים חסרי כבוד" עשה זאת, ולדעתי באופן טוב יותר, בעזרת הדמות שגילמה מלאני לורן – שושנה.

יחד עם זאת חשיבותו של הסרט טמונה בעצם קיומו. היטיב לנסח זאת שגריר צרפת בנאומו בטקס, כשאמר שאחרי הרבה זמן, ואולי חלקנו יאמרו יותר מדי זמן, זו הפעם הראשונה שהעם הצרפתי מסתכל על עצמו במראה ומתמודד עם הפשעים הנוראיים שאבותיו ביצעו כנגד היהודים בזמן משטר וישי. בדיוק בגלל זה ניתן, לטעמי לסלוח לסרט על עשרים וכמה דקות ראשונות משופעות בקלישאות שואה שאנחנו ראינו אלף פעם. שהרי, אם בסופו של דבר הסרט נועד, לדברי הבמאית, לשמש את הצרפתים כדי ללמוד מהעבר כיצד אסור להתנהג בעתיד, חשוב שהם יכירו את אותם הסמלים הנוראיים של השואה, שאנחנו סופגים בכמויות עצומות בכל יום שואה מחדש.

ימים יגידו אם אכן הסרט הזה יהיה אבן דרך משמעותית בקולנוע הצרפתי בפרט ועבור העם הצרפתי בכלל. אני מנחש שלא ממש, בגלל שלטעמי, למרות כל האמור לעיל, הבמאית הקפידה להציג את משתפי הפעולה הצרפתים כאנושיים, כמתייסרים במעשיהם או אפילו הלומי קרב, שכל חטאיהם נעשים תחת מכבש הלחצים הגרמני. כך למשל גם מפקד מחנה המעצר (שבסצינה הראשונה להופעתו מתעלל ללא רחמים בקבוצת יהודים בגלל מעשה קונדס של אחד הילדים) נראה אנושי יותר בזמן שהוא מעלה את אותם הילדים לקרונות ואומר לאחת מהם “חבל על הפרחים שקטפת בשביל אמך, הם בלאו הכי ייבלו בדרך”.

אבל גם אם לא, הסרט כסרט עושה את שלו, לפחות עבורי, וזאת  למרות שהוא אינו מושלם. החיבור לדמויות הילדים, שהם למעשה הדמויות המרכזיות של הסרט, הרבה יותר מדמותו של ז’אן רנו בעלת התפקיד הקטן יותר יחסית, נעשה באופן נהדר – החל מנקודת הפתיחה ועד לסצנת הסיום המרגשת. אני מודה שאפילו הזלתי כמה דמעות, ומנחש שכמוני גם מרבית היושבים בקהל – לרבות גילה אלמגור – אותה ראיתי מתייפחת בתום הסרט.

לסיום, מילה טובה אחת למארגני פסטיבל ירושלים: אני לא זוכר מי אמר זאת קודם אבל אין ספק ש”נקודת איסוף” הוא בחירה אמיצה בתור סרט פתיחה לפסטיבל סרטים. בניגוד לנעשה בדרך כלל, כשמארגני פסטיבלים בוחרים בסרטים פופולריים ומסחריים יותר, הפעם המארגנים הלכו על איכות, וסימלו, לפחות לדעתי, שהכיוון אליו נושבות הרוחות בירושלים הוא טוב.

===============

תודה לאיציק. רק הערת עריכה אחת: טלאי צהוב, תורת הגזע, אפליית יהודים, מחנות מעצר עם תנאים בלתי אנושיים, מחלות וטינופת, סלקציה, גירוש ברכבות ואפילו תאי גזים אינם קלישאות.

מתוך "לב לא שפוי" של סקוט קופר (לחצו להגדיל)

פסטיבל הקולנוע בירושלים – מהדורה מספר 25 – יפתח הערב. עופר מתן מ"עכבר העיר" כבר ראה את סרט הפתיחה, "נקודת איסוף", והוא עדין איתו, וכותב "'נקודת איסוף' אינו סרט שואה שאומר משהו על ההיסטוריה היהודית ועל מלחמת העולם באופן שטרם נאמר בקולנוע".

אבנר שביט כתב ב"וואלה" רשימה של סרטים שמסקרנים אותו לצפייה בפסטיבל. רשימה מעולה, שאכן מצליחה לעורר סקרנות אצלי מכמה סרטים שלפני כן די טסו לי מתחת לרדאר. כמו "קח אותי בבקשה", "רעל האהבה" ו"האושר שלי", שרשימתו של שביט עשתה לי חשק לראות אותם. מה שכן, חלק מהסרטים אני כבר הספקתי לראות ואני יכול להוסיף את הטלגרפים שלי: "רהיטים זעירים" מקסים. "דוקטרינת ההלם" מאכזב מאוד.

וסוף סוף ראיתי את "לב לא שפוי" של סקוט קופר, ששוט ממנו מעטר את ראש הפוסט. איזה סרט מקסים ויפה ומרגש. הוא לא מורכב ולא מתוחכם. הוא למעשה פשוט מאוד. אבל הוא עדין וטוב לב, ואת כל הרגש שלו הוא מצליח להעביר באמצעות השירים. וחוץ מזה, זה בכלל "רגעים קטנים של חסד" בכיכובו של "ביג לבובסקי". שני הסרטים האלה זוכים למחווה בסרט.

ועקבו גם אחרי הדיווחים של איתן מקרלובי-וארי, שמופיעים בתגובות של הפוסטים הקודמים. הוא כותב שם לא מעט על סרטים שבחלקם יגיעו להקרנות בפסטיבל בירושלים. כמו "לב לא שפוי" הנ"ל, או "חיים בזמן המלחמה" של טוד סולונדז, או "השעה הכפולה".

וזה הזמן להצטרף לטוויטר של "סינמסקופ" אם אתם עוד לא שם. הדיווחים שלי מפסטיבל ירושלים יתחילו, אני מניח, ביום ראשון בצהריים. אבל בטוויטר הם יהיו רבים ומעודכנים יותר ורק אחר כך הם יגיעו לבלוג. אז לדיווחים בזמן אמת: טוויטר.

את הברדק הנוכחי של האקדמיה – עליו דיווחה אתמול נירית אנדרמן ב"הארץ" – התניע שאול דישי במכתב שכתב לאקדמיה ופרסם בבלוג שלו. חוץ מהבלוג שלו, דישי מתקשר עם העולם באמצעות מיילים לרשימת תפוצה כנראה די מסיבית. ואליה הוא שלח היום התכתבות בינו ובין מרק רוזנבאום, יו"ר האקדמיה, בעקבות המכתב שלו מאתמול. תזכורת: דישי תוהה איך יתכן ש"המדריך למהפכה" של דורון צברי מתמודד על קטגוריית הסרט העלילתי הטוב ביותר, כאשר מדובר בסרט תיעודי.

רוזנבאום ענה לו:

שאול שלום,

כידוע לך אני לא רק יו"ר האקדמיה. אני משמש גם כמפיק פעיל אשר סרטיו מתחרים מדי שנה באקדמיה. על כן, הנהלת האקדמיה הטילה עליי מגבלות כדי שהתחרות תתקיים בתנאים שוויוניים.

אינני רשאי להתערב באיזה סרטים מתקבלים לתחרות, והסרט הנידון של דורון צברי כלל לא הובא לידיעתי באיזה מסגרת תחרות הוא הולך להתחרות. ההחלטה הייתה של מנכ"ל האקדמיה וטוב שאינני מעורב בהחלטות מסוג זה.

בעיניי, יש חשיבות עליונה לכך שהתחרות תתנהל בתנאים שוויוניים ואני מקפיד על כך הקפדה יתרה. אינני מעורב בספירת קולות, אינני יודע את תוצאות התחרות ואינני מכיר את סופרי הקולות. אני בכוונה ניתקתי את עצמי מכל הנושא.

אינני גם רוצה להביע דעה האם סרט זה או אחר עומד בתנאי התחרות, יחד עם זה אני בטוח שחברי האקדמיה עצמם מסוגלים להחליט על כך. אני סומך לחלוטין על שיקול  דעתם.

בתודה,

מרק

——————

דישי שלח לרוזנבאום – ולכל רשימת התפוצה שלו – מכתב תגובה. אעצור ואבהיר: לדישי יש נטייה לכתוב מכתבים ומכתמים עם המון אותיות מודגשות, לפעמים בצבעים שונים, והמון סימני קריאה. הוא לא כותב, הוא צועק בכתב, ובהמון קולות. למען האסתיטקה, ניקיתי את מכתבו מכל אלה:

————-

התקבצו לי בצד שלושה קטעי וידיאו שמסתובבים ברשת בימים האחרונים. נאחד אותם יחד לסיבוב צפייה מרוכז:

1.

פטריק בואוון הוא אנימטור קנדי שצילם את הכלב שלו, ואז הלך למחשב והחליף את הכלב בדגם מונפש של הולכי AT-AT, נושאי הגייסות הענקיים מהמערכה הראשונה של "האימפריה מכה שנית":

ובווידיאו הזה, שהועלה שלשום, הוא חושף איך הוא עשה את הסרטון. מתברר שזה צעצוע אמיתי של הולך AT-AT, שהונפש בסטופ-מושן.

2.

לפני כשנתיים סרט אנימציה קצר בשם "פגשתי את אריה הים", ובו הקלטה נדירה של תיכוניסט שהקליט את ג'ון לנון בשנות הששים מקבלת אדפטציה באנימציה, היה מועמד לאוסקר. עכשיו, כנראה שהראת הסרטון ההוא, צמד יוצרים לקחו את הסיפור המפורסם שהיצ'קוק היה מספר בראיונות בתחילת שנות השבעים על פרוש המושג "מגאפין" בסרטיו, ומעניקים לו עיבוד אנימציה די דומה:

3.

אני חייב להודות שזה די העציב ועיצבן אותי בתחילה, אבל אני גם חייב להודות גם שזה הצחיק אותי. חיילי הנח"ל רוקדים את "טיק-טוק" של קישה בחברון, כפי שהועלה ברחבי הרשת בשעות האחרונות בכל מקום מ"ניו יורק מגזין" ועד "הפינגטון פוסט":

(אה, כמובן שאהוד קינן כבר העלה את זה שלשום)

תראו מה מצאתי ביו-טיוב. הפתיח של פסטיבל ירושלים החדש. כלומר, אתם יכולים לקחת את "מיקמק" בדי.וי.די, להקרין לפניו את הפתיח ולהרגיש שאתם בפסטיבל ירושלים.

אגב, לראשונה מזה יובלות לפסטיבל ירושלים יש השנה סוף סוף פוסטר/דימוי מקסים.

הו, זה היה כל כך צפוי. כל כך צפוי שאני תוהה איך זה התעורר רק עכשיו ולא לפני חודש. נירית אנדרמן מדווחת הבוקר ב"הארץ" על ברדק חדש באקדמיה: האם "המדריך למהפכה" של דורון צברי ואורי ענבר בכלל רשאי להתמודד על פרס אופיר בקטגוריית "הסרט העלילתי", שהרי הוא סרט תיעודי? וחכו חכו, אני מבטיח לכם שזה לא ייגמר בזה: אם יקרה וסרט הזה יזכה באיזשהו פרס בפסטיבל ירושלים, גם שם יבוא מישהו ויערער על הזכייה מאותם טעמים ממש, שהרי מה פתאום סרט תיעודי מועמד בקטגוריית "הסרט העלילתי". הבעיה כמובן אינה עם הסרט אלא עם הקטגוריה, או עם מי שאמור לאכוף את החוקים של הגוף שלו. שאם מישהו רוצה לדאוג שבתחרות שלו יתחרו אך ורק סרטי עלילה, הרי שנכון ש"המדריך למהפכה" מלכתחילה לא היה צריך להתקבל לתחרויות האלה. אבל ברור גם שיש כאן מקרה מובהק של גופים מיושנים שמדברים בשפה של אתמול.

קודם כל, נשאלת השאלה: האם יש תקנון לאקדמיה המגדיר אילו סרטים רשאים להיכלל בין המועמדים לפרס הראשי? אם כן, כל הבעיה צריכה להיות קלה לפתרון. מה אומר התקנון? אבל מכיוון ש"המדריך למהפכה" מגיע לאקדמיה שנתיים אחרי ש"ואלס עם בשיר" זכה שם, לא אמורה להיות שום בעיה. אין שום הבדל קטלוגי בין "המדריך למהפכה" ו"ואלס עם בשיר", וכל פלפול חוקתי בשלב הזה יכול ליפול על סעיף התקדים שקבע "בשיר". אבל חשוב שהעסק הזה יובהר אחת ולתמיד כי כל הסוגות הקולנועיות רק הולכות ומתערפלות – הקולנוענים כל הזמן נעים קדימה ומתחדשים, אלה חברי האקדמיה שנשארים מאחור. בשנה הבאה גם "ארץ בראשית" של משה אלפרט ירצה להתמודד על פרסי אופיר – ומדובר בסרט טבע – ואין שום הגיון למנוע מסרט כזה להתמודד על הפרס הראשי, אם הוא חושב שיש לו סיכוי.

אבל בואו נניח על השולחן כמה הנחות יסוד. הראשונה היא: "המדריך למהפכה" הוא סרט תיעודי. לא צריך ללכת סחור סחור ולהתפתל. מי שרוצה לחלק את העולם הקולנוע לחלוקה ז'אנרית של "עלילתי" ו"תיעודי" צריך לשבץ את "המדריך למהפכה" בקטגוריית הסרט התיעודי. בדיוק כמו ש"באולינג לקולומביין" ו"פרנהייט 9/11" ו"הקו הכחול הדק" ו"לתוך האינסוף" הם סרטי תעודה, למרות שהם מכילים כמות רבה של שיחזורים עם שחקנים, או מניפולציה של האמת, או אנימציה. וזה לא מנע ממייקל מור (או מארי פולמן) לזכות בפרס על התסריט של הסרט מטעם איגוד התסריטאים או לזכות בפסטיבל קאן. ולא בקטגוריה משנית של סרט תעודה, אלא בקטגוריה הראשית.

הנחת היסוד השניה היא שהקטגוריה שכותרתה היא "הסרט העלילתי הטוב ביותר" היא שגיאה, והיא זו שיוצרת את הבעיה. הקטגוריה צריכה להיות "הסרט הטוב ביותר באורך מלא" – והוא יכול להיות גם תיעודי וגם אקספירמנטלי (שכן, אם שאול דישי – מגישה העתירה לאקדמיה נגד "המדריך למהפכה", הוא צריך לפסול מהתחרות גם את "אנדנטה" שכן הוא בהחלט לא עלילתי). למעשה, תגובתה של אילנה שרון, מנכ"ל האקדמיה, לטענה של דישי היא הגדרה מדויקת ונכונה מאוד לסרט שרשאי להתמודד בתחרות: "סרט באורך מלא, שמיועד לבתי הקולנוע, הופק וצולם (ברובו, אני מניח, או לפחות "מומן" – י.ר) בישראל ודובר ברובו בשפות המדינה הרשמיות". בדיוק. לכן, אם אחרי ההגדרה הזאת הכותרת על טופס הבחירה היא "הסרט העלילתי הטוב ביותר", הרי שהכותרת הזאת שגויה. צריך פשוט לכתוב שם "הסרט הטוב ביותר" וזהו (ובתקנון לדייק: מאיזה אורך יכול סרט להיכלל בתחרות, איך מגדרים סרט כ'מיועד לבתי קולנוע' אם הם מקבלים לתחרות סרטים ללא הפצה, וכו').

למעשה, די ברור לי מקור הטעות ההיסטורית הזאת. אני זוכר היטב שבשנות השמונים והתשעים השתרשו בארץ שתי טעויות עקביות בקרב "ברנז'ת הקולנוע" שניסתה לתרגם את הטרמינולוגיה האמריקאית לישראלית. הטעות הראשונה היתה שהמושג "Feature Film" תורגם כאן כ"סרט עלילתי". זו טעות עקבית שעדיין תמצאו אותה בתרגומים בעיתונים ובטלוויזיה. המילה "Feature" באנגלית מתייחסת אך ורק לאורך הסרט, ולא להיותו "עלילתי" או "תיעודי" (אגב, יש עוד טעות עקבית, אבל היא כבר די נעלמה: היו לא מעט שנים בהן תרגמו את התפקיד "Executive Producer" כ"מפיק בפועל").

שיהיה ברור: באופן תיאורטי, אין שום מניעה שסרט תיעודי יזכה באוסקר האמריקאי. זה לא יקרה, כי האוסקר האמריקאי נשלט באופן מאוד חזק על ידי השחקנים, ולכן סרט שאין בו שחקנים נמצא בעמדת חולשה מול קהל המצביעים. לכן לסרטי התעודה ולסרטי האנימציה יוסדו קטגוריות יעודיות, כדי לכלול גם אותם בתחרות. אבל מדי פעם צץ לו הסרט האחד שמצליח לחצות את הקווים.

וכך צריך להיות גם בישראל. לדעתי, אין שום מניעה שגם "שתיקת הארכיונים" של יעל חרסונסקי – שהוא נכון לעכשיו הסרט הישראלי כי מעוטר פרסים בינלאומיים לשנת 2010 – יתמודד על פרס הסרט הטוב ביותר באופיר. אבל ברור שאם הוא היה עושה את זה הוא היה נמצא בעמדת חולשה, כי לקהל הרחב – ואל תתבלבלו, חברי האקדמיה הם בהחלט "הקהל הרחב" – יותר קשה להתחבר רגשית לסרט תיעודי מאשר לסרט עלילתי. "המדריך למהפכה", בדיוק כמו "ואלס עם בשיר", מצא דרכים מאוד חכמות ויצירתיות להתמודד עם זה, וליצור את חווית הרגש וההזדהות, החוויה ה"קולנועית", המוכרת מהקולנוע העלילתי, מיד בהתחלה, והם שומרים את הרגעים היותר "דוקומנטריים" למערכה השנייה של הסרט, אחרי שהקהל כבר שבוי בשפה, בסגנון ובקצב.

כך שבאמצעות שינוי סמנטי קטן, שיעדכן את פרסי אופיר למאה ה-21, כל הברדק הזה יפטר, דבר שקומון-סנס (והתבוננות קרובה יותר על מה שקורה בעולם הקולנוע שמחוץ לגבולות תל אביב) היה יודע לצפות אותו כבר לפני חודשים ולטפל בו מראש.

עכשיו נותר רק לעשות מהפכה מתבקשת בתחרויות הסרטים של הפסטיבלים בארץ. שכן, אין באמת שום הגיון בחלוקה שבין סרט עלילתי ובין סרט תיעודי. קטגוריה נפרדת לסרט תיעודי צריכה להתקיים רק אם הסרטים התיעודיים הם פחות מ-70 דקות, כלומר לא סרט באורך מלא, או אם יש סרטים תיעודיים שתחרות מול סרטים עלילתיים תהיה פחות הוגנת עבורם. מין שמורה להגנת הז'אנר.

מונדיאל שמונדיאל, בסוף השבוע הראשון של החופש הגדול בני ישראל רצו לבתי הקולנוע, במה שמסתמן כסוף השבוע החזק ביותר בקופות עד כה השנה. על פי הערכות לא סופיות שהגיעו אליי, זו היתה תמונת המצב בקופות בסוף השבוע האחרון:

1. "שרק לנצח": 60,000 כרטיסים

2. "צעצוע של סיפור 3 ": 40,000 כרטיסים (סוף שבוע שני, כ-120,000 כרטיסים במצטבר)

3. "דמדומים 3 ": 35,000 כרטיסים

4. "פעם הייתי": 20,000 כרטיסים (סוף שבוע שני, כ-50,000 כרטיסים)

במילים אחרות: 155,000 כרטיסים נמכרו בבתי הקולנוע רק לארבעת הסרטים האלה בסוף שבוע אחד.

הפתיחה של "שרק לנצח" די מדהימה. ואולי לא אמורה כל כך להפתיע. קודם כל, הסרט מלווה באחד ממסעי הפרסום וקידום המכירות הכי מסיביים שראיתי אי פעם לסרט בארץ: שלטי חוצות ואטובוסים וקופסאות קורנפלייקס. ובפעם הראשונה, לדעתי, גם שקדי מרק. הסופר מרקט הפך די שרקי. ודבר שני: לא יעזור, ישראל אוהבת את שרק. כזכור, לפני שהגיע "אווטאר", הסרט הכי פופולרי בישראל בעשור הקודם היה "שרק 2 " שמכר 600,000 כרטיסים. אני אולי מתלונן על כך שדרימוורקס קצת יותר מתמקדים בדחקות ופחות ברגש, אבל כשזה מגיע לקופות, יש לי תחושה שבישראל דרימוורקס אוכלת את פיקסאר בלי מלח. אז הנה, גם "שרק לנצח" אוכל את "צעצוע של סיפור 3 " בלי מלח. אבל שלא נתבלבל: "צש"ס3" הוא סרט הרבה יותר טוב (לדעתי, כמובן). מה שמעניין הוא שבסוף השבוע השני שלהם, גם "צעצוע של סיפור 3 " וגם "פעם הייתי" שומרים על יציבות.

==============

אני מתנצל בפני הוט שאני לא מנוי שלהם, אבל יס פשוט עושים לי את הקיץ עם ספיישל האנימציה שלהם. הבנות שלי סוף סוף יושבות מול "קורליין" ו"פוניו" ומתמוגגות, ואני מתמוגג איתן. ובערוץ דיסני שידרו את "צעצוע של סיפור 2 ". תענוג. מונדיאל שמונדיאל.

=============

והאם אתם רוצים זוג כרטיסים לפתיחת פסטיבל הקולנוע בירושלים?

עדכון, 22:04: יש זוכה.

ביום יום אני רק לוקח ולוקח ולוקח מכם. לוקח לכם את הזמן, את רוחב הפס, את הסבלנות, את התמימות. הגיע הזמן שאתן משהו בחזרה. אז בבקשה. מישהו כאן רוצה זוג כרטיסים לערב הפתיחה של פסטיבל הקולנוע בירושלים? זה קורה בבריכת הסולטן, ביום חמישי הקרוב, מ-20:00. מה צריך לעשות כדי לזכות? כמעט כלום.

אבל קודם כל, בהיותי סוכן מכירות מדופלם, עלי להזכיר לכם כמה נתונים:

1. סרט הפתיחה הוא "נקודת איסוף", תוצרת צרפת, עם ז'אן רנו ומלאני לורן בתפקידים הראשיים. הבמאית היא רוזלין בוש. היא ובן זוגה, מפיק הסרט, אלן גולדמן, וגם רנו לורן, אמורים להגיע להקרנה. הסרט עוסק באיסוף וגירוש יהודי פריז למחנות ההשמדה ב-1942, נושא שכבר שוחזר ב"מר קליין" של ג'וזף לוסי (עם אלן דלון בתפקיד הראשי). כלומר, יאספו 5,000 איש – רובם יהודים – בבריכת הסוטן כדי להראות להם איך אספו 13,000 יהודים באיצטדיון החורף של פריז. לא יודע, לי זה עושה צמרמורת.

2. למרות שעכשיו נורא חם ולח ובלתי נסבל, זה תמיד מפתיע מחדש לגלות עד כמה קר בבריכת הסולטן ביולי. מי שהולך, חייב להביא סוודר או שמיכה.

3. הצעדה למען גלעד שליט תגיע באותו יום לירושלים, אז צפויים פקקים, אז צריך לצאת מוקדם (ההזמנה כוללת הדרכה איך להגיע לבריכת הסולטן ברכב בנתיבים עוקפי צעדה).

4. ומכיוון שאני אגיע לפסטיבל בירושלים רק במהלך סוף השבוע, ולא אהיה באירוע הפתיחה (וגם את הסרט עוד לא ראיתי), מי שיקבלו את הכרטיסים צריכים להבטיח שעוד באותו ערב, או למחרת, הם נכנסים כאן לתגובות וכותבים איך היה. איך היה האירוע, איך היה הסרט. אפשר בטלגרפיות, לא צריך מאות מילים (אך גם דיווח מורחב ומצולם יתקבל בברכה. אם תוסיפו צילומים עד שישי בצהריים, אעלה את זה לבלוג כפוסט אורח).

ואם סעיפים 1-4 לא הרתיעו אתכם, כל מה שאתם צריכים לעשות זה אחד משני דברים: 1) או להשאיר תגובה בפוסט הזה, ולהקפיד למלא בסעיף האי-מייל (שאינו חשוף לקוראים) את כתובתכם האמיתית. בתגובה אתכם יכולים לכתוב מה שאתם רוצים, החל מ"אני רוצה" ועד לנימוק ללמה בעצם אתם רוצים את זה. 2) או, אם אתם בטוויטר, לעשות רי-טוויט לציוץ הזה, בצירוף המילים "אני רוצה".

היום ב-20:00 אבחר בהגרלה רנדומלית לחלוטין את אחד המגיבים או המצייצים. אם עד 21:00 הוא (או היא) יענו לי במייל או בטוויט חוזר מה כתובתם, ההזמנה תצא אליהם. אם לא, ב-21:00 אעשה הגרלה חוזרת. מחר על הבוקר ההזמנות ייצאו בדואר שליחים.

עדכון: זוכה אחד עלה בגורל. נשלח אליו מייל. אם השתתפתם בידקו מייל עכשיו. אם הוא לא יענה בזמן, אעבור לבא אחריו. הכל כדי שהכרטיסים ייצאו מחר על הבוקר, אחרת הם לא יגיעו בזמן.

22:04: יש לנו זוכה. המגיב איציק (מספר 15) יקבל אליו מחרתיים זוג כרטיסים. תודה לכל המשתתפים. ושובו לכאן ביום שישי לראות האם איציק יעמוד בתנאי ויכתוב דיווח על הסרט ועל האירוע.

אתמול (3 ביולי) מלאו 39 שנים למותו של ג'ים מוריסון? האם זה מכוון או צירוף מקרים שמסוף שבוע מקרינים בקולנוע דיזנגוף את "When You Are Strange", הסרט התיעודי על הדלתות? הסרט מוקרן מדי.וי.די במחיר 25 שקלים בלבד. יפה מצד קולנוע דיזנגוף לציין בהבלטה שההקרנה היא מדי.וי.די, לא כל אולמות ההקרנה בתל אביב הגונים כמותם באשר לאיכות ההקרנה. מצד שני: אני תמה למה שמישהו ירצה לשלם כסף כדי לראות די.וי.די מוקרן על מסך גדול? ב-2010 זה קצת כמו שמישהו ב-1990 יזמין אותנו להאזין לתקליטים (בתשלום) של הדלתות בטייפ קסטות שבחיפושית פולקסוואגן שלו.

מצד שני, לא הייתי מזלזל בעוצמת ההערצה של צעירים וצעירות שמגלים את הרוק של שנות הששים לראשונה. אולי, בלי קשר לאיכות ההקרנה, זו תהיה פשוט חוויה חברתית של מועדון מעריצי ג'ים מוריסון.

כתבתי בקצרה על "When You Are Strange" לפני הקרנתו בדוק-אביב במאי. הנה הקטע ההוא שוב, עם כמה תוספות קטנות:

================

“When You Are Strange”, הסרט התיעודי על הדלתות סיקרן אותי כי ביים אותו טום דיצ’ילו (“רעש מצלמים”), מקריין אותו ג’וני דפ והפיק אותו דיק וולף (“חוק וסדר”). הסרט בנוי כמעט כולו אך ורק מקטעי ארכיון המתעדים את להקת הדלתות מרגע שהוקמה ב-1965 בלוס אנג’לס ועד מותו של ג’ים מוריסון ב-1971 בפריז. ובין לבין, אמריקה יורדת מהפסים עם תנועת תרבות-הנגד האנטי ממסדית, הסקס החופשי, התנועה לזכויות האדם, התנועה האנטי-מלחמתית, הסמים, הרוקנרול, רעידת האדמה של תרבות הנוער שמחתה בקולניות ובעירום ובמסטוליות נגד המלחמות של המבוגרים. היתרון בלהקת הדלתות כמושא לסרט תיעודי הוא העובדה שרובם היו יוצאי בית ספר לקולנוע כך שהם עסקו לא מעט בלתעד את עצמם. הסרט מכיל כמות עצומה של חומרי גלם שבו הדלתות מצלמים את עצמם, ומצולמים בהופעות ובחזרות (וכולל כמה רגעי תיעוד עצמי של מוריסון שלדעתי לא נראו עד היום).

יש להזכיר: אמנם יוצרי הסרט מתגאים שזהו הסרט התיעודי הראשון באורך מלא שמופק על הדלתות, אבל כבר היה סרט תיעודי על הלהקה שחשף לא מעט מחדוות הצילום העצמי של הלהקה. למעשה, הסרט העלילתי שביים אוליבר סטון על הדלתות ב-1992, עם ואל קילמר בתפקיד ג’ים מוריסון, שיחזר לא מעט מחומרי הגלם האלה בכיכובם של שחקני הסרט.

אז אם כבר ראיתם משהו מהסרטים ההם, חלק מהסיפורים והחומרים כבר תכירו: כולל המפגש של מוריסון עם אנדי וורהול בניו יורק, עוד מתעד כפייתי. אם אתם בשלב בו כל חומר על הדלתות הוא חדש עבורכם, תלקקו את האצבעות מהסרט הזה. אבל  יש עוד: נדמה שלטום דיצ’ילו יש גם אג’נדה מסוימת בסרט. הוא אמנם עורך מונטאז’ די מסחרר ופוקח עיניים של חומרי גלם, ונותן לג’וני דפ לקריין את סיפורי המעללים של הלהקה, ושל סולנה, שמהר מאוד האלכוהול והסמים עלו לו לראש. אבל נדמה שהוא גם בא לבצע תיקון היסטורי. כולם מדברים על ג’ים מוריסון, אבל הוא שב ומזכיר שאת השירים הגדולים של הלהקה לא הוא כתב (או לפחות לא רק הוא כתב). דיצ’ילו אמנם לא מתכחש לכריזמה העצומה של מוריסון שגרמה ללהקה לפרוח, אבל הוא לא שותף לבניית המיתוס של המוריסוני, ומזכיר שלמרות יופיו ותכונותיו ככוכב, הדלתות נותרו נצחיים בזכות המוזיקה. האופן שבו דיצ’ילו מפרק את ההשפעה המוזיקלית של כל אחד מחברי הלהקה – זה בא מהעולם הקלאסי, זה בא מהג’ז, וכו’ – היא רגע מבריק בסרט, לא רק כי הוא עוזר לשמוע את המוזיקה שלהם מחדש, אלא כי הוא מחדד את העובדה שהם היו אכן להקה, ולא נגני הליווי של איש אחד בשם מוריסון.

"איירבנדר", הגרסה של מ. נייט שאמאלאן לסדרת האנימציה המוכרת בארץ כ"אווטאר", יצא בסוף השבוע באמריקה, והביקורות הקטלניות שוב מתלוננות על כך שהתלת מימד שנעשה לאחר הצילומים נראה לא טוב (כמו שקרה עם "התנגשות הטיטאנים"). התחושה היא שיותר ויותר צופים מתחילים להיות מודעים להבדל בין סרטי תלת מימד שצולמו ותוכננו כך מלכתחילה ("אווטאר" וסרטי האנימציה של פיקסאר ודרימוורקס) ובין סרטי תלת מימד שצולמו בדו-מימד ואז עברו המרה לתלת-מימד. מכיוון שהקרנת העיתונאים של "איירבנדר" בארץ תתקיים בזמן פסטיבל ירושלים, יש סיכוי שכמו עם "התנגשות הטיטנים", גם כאן כבר לא ייצא לי אף פעם לדעת האם זה באמת כה גרוע כמו שהמבקרים האמריקאים טוענים. מה שכן, כנראה שלתגובות אנטי התלת מימד ב"אייבנדר" יש השפעה מאוד מהירה על הוליווד: 1) אולפני וורנר הודיעו בתחילת השנה שהם ימירו את כל סרטיהם הגדולים השנה לתלת מימד, ועכשיו זאק סניידר, ש"Sucker Punch" שלו אמור להיות אחד הסרטים האלה, אומר פתאום שיכול להיות שסרטו לבסוף לא ייצא בתלת מימד. 2) מייקל ביי, שהסכים לעשות את "רובוטריקים 3 " בתלת מימד רק אם יתנו לו לצלם בפילם ואז ימירו את הסרט לתלת מימד בפוסט, נכנע והוא יצלם את הסרט בתלת המימד עם מצלמת (הווידיאו, שמייקל ביי נשבע שהוא לא יצלם אף פעם בווידיאו) שאיתה צילם ג'יימס קמרון את "אווטאר". ב"סינמטיקל" מרכזים אילו מהסרטים הגדולים השנה, שיצאו ושייצאו, צולמו מראש בתלת מימד, ואילו הומרו בדיעבד.

=============

בביקורת שלי על "דמדומים 3 " כתבתי שהסרטים האלה קצת מוציאים לי את החשק מערפדים, שהם עבורי מהדמויות הכי משמעותיות ומשפיעות (עלי לפחות) בתרבות הקולנוע והספרותית של המאה האחרונה. ומתברר שלא רק אני חושב ככה. גם ניל גיימן. בראיון ל"אינדיפנדנט" אומר גיימן שהוא מקווה שגל סרטי וסדרות הערפדים יחלוף כבר, כי הם הופכים את הערפדים ליצורים לא מפחידים. גיימן מוסיף שהוא תכנן שספרו הבא יעסוק בערפד, אבל ויתר על הרעיון אחרי שפע סדרות וסרטי הערפדים "נטולי השיניים" של השנים האחרונות.

================

ולא רק "דמדומים 3 " ו"איירבנדר" יצאו בקולנוע באמריקה בסוף השבוע הארוך של 4 ביולי. גם "סיפור גדול", שהופץ בסוף השבוע באיזור וושינגטון. ורייצ'ל ססלוב ב"וושינגטון פוסט" חיבבה את הסרט. "סיפור גדול" ייצא בניו יורק לקראת אוקטובר.