בתחילת החודש כתבתי פוסט שנזכר בימיי כנער, בהם את כל הידיעות שלי על העולם ומצבו – על האקטואליה והפוליטיקה – קיבלתי ממוזיקה. השבוע נזכרתי בימים ההם שוב.

כשחיפשתי איזה סרט לראות מתוך סרטי הפסטיבל האוסטרלי שהתחיל השבוע בסינמטקים, צד את עיני הסרט "באליבו" בזכות שם אחד: ליסה ג'ררד. ג'ררד היתה חצי מהצמד האוסטרלי Dead Can Dance, שהיה אחד ההרכבים האהובים עליי באייטיז (לא חוכמה, הייתי די שפוט של כל מי שהיה חתום בלייבל 4AD). בעשור וחצי האחרונים, מאז שתרמה קטעים לסרטיו של מייקל מאן ואת קולה לפסקול "גלדיאטור", ג'ררד היא גם מלחינת סרטים. היא הלחינה, למשל, את הפסקול לסרט "לרכוב על הלווייתן". לבחור סרט רק על סמך חיבת מלחין הפסקול זה שוב רטרו אייטיזי עבורי. אז, לפני שבאמת ידעתי מי-זה-מי בקולנוע, הייתי בוחר סרטים על פי מי שהופיע בפסקול. ניו אורדר בפסקול? אני הולך. מייקל ניימן הלחין? אני שם. וכן הלאה. אז צפיתי ב"באליבו", עליו לא ידעתי דבר, בזכות ליסה ג'ררד.

עד מהרה, בזכות כותרות הפתיחה האינפורמטיביות של הסרט, התברר לי על מה הוא: על הפלישה של אינדונזיה למדינה הפצפונת מזרח טימור, הנמצאת על אי באוקיינוס השקט. שוב פלאשבק מוזיקלי לאייטיז: הכרתי את הסיפור על מזרח טימור רק בזכות העובדה שרוברט ווייאט כתב שיר בשם "מזרח טימור" באלבום שלו "אולד רוטן הט". רציתי להבין על מה השיר מדבר, קראתי קצת ולמדתי על שלטון כיבוש שאף אחד לא מדבר עליו. רק לווייאט היתה התעוזה לשיר נגדו. אם יש מוזיקאים בקהל, אני מקווה שזה משפיע עליכם. בני נוער מקשיבים לכם. נצלו את הבמה שניתנת לכם באומץ. למעשה, לא מעט ממה שקרה בעולם בשנות השמונים למדתי מרוברט ווייאט. בחירת השירים שלו היתה כמעט תמיד פוליטית. הוא שר נגד המלחמה בפוקלנד (את "Shipbuilding" של אלביס קוסטלו). הוא שר נגד האפרטהייד בדרום אפריקה (את "ביקו" של פיטר גבריאל). הוא שר נגד שלטון תאצ'ר. והוא שר נגד הדיכוי האינדונזי במזרח טימור.

ומוזיקה מגיבה לאקטואליה הרבה יותר מהר מקולנוע. לקח ליו-2 עשר שנים לכתוב שיר על אירועי בלאדי סאנדיי באירלנד, ולפול גרינגראס לקח 30 שנה לעשות על זה סרט (דוגמה ראשונה שקופצת לי לראש, בטח יש דוגמאות מיידיות אפילו יותר). לקח לרוברט ווייאט כמעט 14 שנה לכתוב שיר על מזרח טימור. ולרוברט קונולי לקח כ-35 שנה לעשות על זה סרט. הסרט שלו, "בילאבו", הוא ככל הידוע לי הסרט העלילתי הראשון שעוסק במה שקרה במזרח טימור, ויותר מזה: הוא צולם במזרח טימור עצמה. הסרט מוקרן בימים אלה בסינמטקים במסגרת המחווה לקולנוע האוסטרלי, ודי כדאי לכם לתפוס אותו. באתי אליו בגלל ליסה ג'ררד, אבל נשארתי כי הסרט הזה לופת למדי.

הסרט מתרחש ב-1975. מזרח טימור משתחררת מהמנדט הפורטוגלי ומכריזה עצמאות וכמעט מיד פולש אליה צבא אינדונזיה וכובש אותה. מזרח טימור נמצאת על אי שממוקם בדיוק באמצע הדרך בין אינדונזיה לאוסטרליה. אנשי מזרח טימור מקווים ומצפים שממשלת אוסטרליה תצא להגנתם, אבל זה לא קורה. אבל חמישה עיתונאים מצפוניים מאוסטרליה מגיעים לאי כדי לסקר את הימים שלפני הפלישה. כמה שבועות אחר כך הם נעלמים. גם כאן, נדמה שממשלת אוסטרליה מעדיפה שלא לעשות דבר, אפילו לא לנסות ולחלץ את אזרחיה. עלילת "בילאבו" מתחילה כשעיתונאי ותיק ודי שחוק (בגילומו של אנתוני לפליה, שחקן אוסטרלי ותיק שלמען האמת אף פעם אין לי ממש כוח אליו. כל תפקיד שהוא עושה אני חושב שסם ניל היה עושה יותר טוב) מקבל פנייה מאיש ממשלת מזרח טימור שמספר לו על העיתונאים הנעדרים ומבקש ממנו להגיע למדינה כדי לספר את הסיפור של מזרח טימור, ובדרך אולי לגלות מה עלה בגורלם.

מכאן מתחיל מהלך עלילתי דו כיווני (שדי דומה מבחינה מבנית לסרט "שותפים" שהוקרן בפסטיבל הצרפתי): החיפוש בהווה, והפלאשבקים למה שקורה לעיתונאים, רק כמה שבועות קודם לכן. "בילאבו" הוא שמו של הכפר בו הם נעלמו. על פניו, העלילה די צפויה. זה עוד סיפור שכמותו ראינו על עיתונאי שמגיע עם קליפת ציניות על עצמו אבל מהר מאוד מגלה שהוא לא יכול להישאר אובייקטיבי ושעליו לבחור צד במאבק אותו הוא מסקר. "שכר האמת", "דמעות של שתיקה" ו"שנה בצל הסכנה" (אולי הסרט שהכי קרוב אליו: גם הוא אוסטרלי העוסק באינדונזים) – כל אלה מיד קופצים לזכרון בעת הצפייה ב"בילאבו". ועדיין יש משהו בסרט שמצליח לעבוד, למתוח, לרתק. רוברט קונולי מנסה קצת יותר מדי להיות מין פול גרינגראס עם כל מצלמות ה-16 מ"מ הרועדות ותחושת המציאות וההיסטריה שהוא מכניס לסרט. אבל סיפורם של חמשת העיתונאים שמגלים את מזרח טימור ובאותה נשימה ממש מוצאים את עצמם שקועים בתוך ביצה טובענית של מאבקי כוחות באמצע שום מקום, מזכיר בעיקר סרטי אימה כמו "פרויקט המכשפה מבלייר". עקבותיהם נעלמו, ונדמה כאילו שכל מה שנשאר זה חומרי הגלם שהם צילמו והשאירו מאחוריהם ובהם אנחנו צופים (זה לא ממש מדויק, אבל זו התחושה שהסרט מעביר). וזה עובד. הסרט הזה מצליח להרתיח את הדם (והאצבע המאשימה שלו כלפי ממשלת אוסטרליה אמיצה למדי). נשאלת רק השאלה איפה היו סרטים כאלה כשמחאה נגד הכיבוש האינדונזי במזרח טימור היתה רלוונטית ואולי היתה מסיימת אותו מוקדם יותר (ולא כאילו שהחיים מאז במדינה היו שקטים ונינוחים).

ואגב, אתם יכולים לפגוש את רוברט קונולי היום. הוא מתארח בארץ במסגרת הפסטיבל האוסטרלי, ויגיע היום ב-17:00 לקיים סדנת אמן בבית הספר לקולנוע מנשר (רחוב דוד חכמי 18, ת"א). כל הפרטים על האירוע כאן.

הגיהנום, כנראה, קפא. לראשונה בתולדות הקולנוע הישראלי אורי קליין סימפט סרט של אבי נשר. קליין ועופר מתן מ"עכבר העיר" נתנו לסרט שלושה כוכבים. "פעם הייתי" ממקומם במקום השני בטבלת המבקרים של "טיים אאוט" (יעל שוב נתנה שלושה כוכבים. יקיר אלקריב, שמוליק דובדבני ואני נתנו ארבעה). אבנר שביט ב"וואלה" נתן חמישה. וכרגיל, מסקרן לראות איך חרים רואים סרטים. אורי קליין, למשל חשב ש"טיפולו של 'פעם הייתי' בנושא השואה הוא מנקודות התורפה של הסרט". לעומת זאת, שביט טוען שזו "אחת היצירות המורכבות והמעניינות ביותר על הדרך שבה התמודדה התרבות המקומית עם זיכרון השואה ועל הצורה שבה החלה לבנות את עצמה מחדש". אני, אגב, מסכים עם שביט.

"פעם הייתי" הוא בעיני אחד הסרטים המרתקים בפילמוגרפיה (הישראלית) של נשר. אם הייתי צריך לעשות את דירוג הסרטים שלו לפי טעמי, יש סיכוי שהוא היה מתמקם במקום השני אחרי "זעם ותהילה" (שנותר, עבורי, לא רק בכיר סרטיו של נשר, אלא אחד הסאטים הישראלים הטובים אי פעם). ואולי זה לא מקרי, אולי "פעם הייתי" הוא מעין גרסה מפויסת ומוארת ל"זעם ותהילה". הסרט, בכל אופן, מתאר מערכת יחסים בין גיבור צעיר ובין דמות חונכת מבוגרת ומלאת סודות ואפלה, ממש כמו שהיה בין נח קליין ואדי הקצב, גיבורי "זעם ותהילה". גם שם וגם כאן השחזור התקופתי מרשים ומזכיר לי שנשר נמצא במיטבו כשהוא מתרחק מההווה. "פעם הייתי" עושה חשק לחזור לסרטיו האחרים של נשר – המאז'וריים ("הלהקה", "דיזנגוף 99 ", "זעם ותהילה", "סוף העולם שמאלה", "הסודות"), וגם המינוריים ("שוברים", "הפחדנים") וללקט מתוכם את המוטיביים הקבועים שלו, כמו גם את כל מה שעקבי אצלו, הדברים הטובים וגם החולשות: העין האדירה לליהוק, אבל מולם גם לפעמים התיפורים הגסים מדי במעברים בין הסצינות. אבל מה שהכי מרשים ב"פעם הייתי" הוא שאם בסרטיו הקודמים של נשר תמיד התפעלתי מכך שהוא הכי במאי קולנוע – במובן של Movie movie – קולנוע שחי בתוך מציאות שהיא בראש ובראשונה קולנועית ומדברת קודם כל בשפת הקולנוע (משימה מסובכת מאוד בישראל, בה הקולנוע מדבר בראש ובראשונה בשפת המציאות, ואולי לכן למבקרים רבים קשה עם סרטיו של נשר, משום שהם אינם נראים בדיוק כמו "המציאות") – בא "פעם הייתי" ומזכיר שנשר הוא גם תסריטאי מצוין.

ניסיתי להכיל כמה שיותר אלמנטים לתוך הביקורת שלי על "פעם הייתי", אבל זה לא מספיק. מגיעה לסרט הזה התייחסות אוטריסטית רחבה ומורכבת יותר, שדורשת התבוננות חוזרת ועיונית בכל סרטיו הקודמים של נשר. יכול להיות שהגיע הזמן לעשות את זה.

וכהקדמה, אתם מוזמנים לקרוא את סיפור הכרותי עם אבי נשר – אני בתפקיד נח קליין והוא אדי הקצב. אבל להבדיל מסרטיו של נשר – שאף פעם לא באמת נגמרים בסוף טוב (תמיד יהיה שם או מוות או התפרקות של החבורה וכמעט תמיד תהיה יקיצה מחלום והתמודדות עם חמצמצותה של המציאות), בסיפור הזה כנראה שעוד לא הגענו לגלגל האחרון.

פורסם ב"פנאי פלוס", 23.6.2010

אני עוקב בסקרנות רבה אחרי הגלגולים שעבר "פעם הייתי", מאז שנולד כרעיון ועד שהגיע השבוע כסרט גמור אל בתי הקולנוע בפינה לשיפוטכם. שמעתי עליו לראשונה כשראיינתי את אבי נשר רגע לפני יציאת סרטו הקודם, “הסודות". התוכנית: לפתח במקביל סרט קולנוע וספר. השותפים: אבי נשר ואמיר גוטפרוינד, שכל אחד בתחומו מכיר על בוריה את נפש הישראלי ויודע לתרגם אותה לרבי מכר, ועדיין להישאר בהם אישי וייחודי. השניים התחילו בשיתוף הפעולה: גוטפרוינד יכתוב ספר המספר על חבורת ישראלים ממלחמת ששת הימים ועד רצח רבין, ובמקביל, נשר יהפוך את זה לתסריט. היה רגע שבו הפנטזיה געשה: אולי אפילו שלושה סרטים. טרילוגיה. לא יודע איך זה התנהל בפועל ביניהם, אבל בסופו של תהליך גוטפרוינד רץ קדימה והוציא את "למענה גיבורים עפים". מתוך הספר נצמד לבסוף נשר לפרק אחד בלבד, ולדמות אחת מתוכו שבאה והולכת בשלב די מוקדם של הספר, ועליה ביסס את סרטו החדש. לדמות קוראים יענקל'ה ברייד, שדכן ניצול שואה, מצולק פיזית ונפשית. לדמות הזאת הוסיף נשר אלמנטים שלא היו בספר: בית קולנוע אמיתי שפעל בעיר התחתית בחיפה ושהיה בבעלות שבעה בני משפחה נמוכי קומה, מניצולי ניסוייו של מנגלה באושוויץ. וכך נולד הדראפט הראשון לתסריט, שנקרא אז "גמדים", ואז שונה שמו ל”שיעור באהבה” עד שהתייצב לבסוף לשם הקליט והישראלי יותר “פעם הייתי”, המופיע בפוסטרים כשהוא כתוב בפונט של ספרי חסמב”ה.

ההקדמה הקבועה: אבי נשר הוא הבמאי הוותיק שהכי מרתק אותי בארץ. כתבתי את זה בדפים אלה כל כך הרבה פעמים. ועדיין. שוב: כשהוא נכנס לעסקי הקולנוע, אפרים קישון ואורי זוהר – האבות המייסדים של הקולנוע הישראלי העכשווי – בדיוק פרשו ממנו (אורי זוהר התארח לתפקיד קטן ב"הלהקה"). נשר ממשיך את דרכם. אבל זו הקריירה האמריקאית שלו שריתקה אותי במיוחד. היא גם חשפה עבורי את טעמו הקולנועי האמיתי של נשר. רגליו נטועות ברמת גן, אבל ראשו מרחף בין דון סיגל לסם פולר. סרטיו כתובים בעדינות, אבל מבוימים עם אגרופנים. הסתירות האלה, הפכו את נשר לבמאי שלרגעים היה אכן לא אחיד, אבל בעיקר שנוי במחלוקת מבחינה ביקורתית. יש שראו בו כמי שמתחנף לקהל, כשהם מחמיצים את העובדה שנשר הוא למעשה גדול האוטרים שעדיין פועלים בארץ. סרטיו עקביים – סגנונית ותמאטית – ועדיין מצליחים להישאר קומוניקטיביים בקרב הקהל הרחב.
לפני שעזב לקריירה ההוליוודית שלו יצר נשר שלושה סרטים בולטים ומשמעותיים: “הלהקה", “דיזנגוף 99” ו"זעם ותהילה". שני הראשונים היו הצלחות גדולות, השלישי – שהוא בעיניי סרטו החשוב והטוב ביותר, נכשל. “פעם הייתי" הוא סרטו העלילתי השלישי של נשר אחרי שובו מאמריקה ב-2001 (אחרי "סוף העולם שמאלה" ו"הסודות"), כך שהגענו למצב של כמעט סימטריה, של הסרטים הגדולים של חלק א' בקריירה שלו, מול סרטי חלק ב' (צריך לציין שבשנות השמונים נשר ביים שני סרטים נוספים, “שוברים" ו"הפחדנים", שגם להם מגיעה איזושהי תשומת לב מעמיקה ומלומדת – את "שוברים", לפחות, אני די מחבב – אלא שנדמה שהם מראש נוצרו כסרטים משניים וצדדיים, סרטים על-הדרך. והם ממילא לא מתאימים לתיזה שלי כאן, אז נשאיר אותם כרגע בצד). שלושה סרטים מכאן ושלושה מכאן. ששה סרטים סך הכל. והפסיפס שנקרא "הקולנוע של אבי נשר" מתחיל להתחבר ולהתבהר. רק שניים מהסרטים, למשל, מתרחשים בזמן הווה (“דיזנגוף 99” ו"הסודות"). וחצי מהסרטים מתרחשים בשנים 1968-1969: “הלהקה", “סוף העולם שמאלה" וכעת "פעם הייתי".

למעשה, מרתק לצפות ב"סוף העולם שמאלה" וב"פעם הייתי" בסמיכות. שניהם עוסקים בדמויות בנות אותו גיל (גיל תיכון) ומתרחשים בדיוק באותם ימים (קיץ 1968). לרגעים, נדמה אפילו שאפשר לשמוע את הדמויות של "סוף העולם שמאלה" משוחחות עם הדמויות מ"פעם הייתי". בשני הסרטים אחת הדמויות מבינה שבשעה שישראל נמצאת בטראנס הפוסט-מלחמתי שלה, בשאר העולם עסוקים בהפגנות נגד מלחמה ובאהבה חופשית. ישראל של 1968 – ממש כמו ישראל של 2010 – נראית הכי רחוקה מהעולם, הכי מבודדת, הכי לא קשורה לכל מה שקורה מסביב. לכאורה, הדמיון בין "פעם הייתי" ל"סוף העולם שמאלה" רב, ההבדלים לכאורה קוסמטיים: סרט אחד מתרחש בעיירת פיתוח מדברית, השני מתרחש בחיפה; סרט אחד עוסק בשתי בנות, השני בבן; האחד עוסק במהגרים ממרוקו והודו; השני בניצולי שואה וצברים. אבל כמו כפות ידיים של אותו גוף, שני הסרטים משתלבים זה בזה. אבל יותר מזה: בפעם הראשונה זה שנים שנשר כותב את התסריט לבדו (בסרטיו הקודמים הוא כתב את התסריטים עם שותפים) והתוצאה היא קודם כל אחד התסריטים המדויקים והעמוקים ביותר שלו, שמצליח לגעת – בתוך מבנה עלילתי קומי-דרמטי שנראה עממי למדי – בכמה מהנקודות הכי רגישות של הזהות הישראלית. מהבחינה הזאת, ולמרות שסגנונית ותוכנית הסרטים האלה שונים בתכלית, משהו ב"פעם הייתי" הזכיר לי דווקא את "זעם ותהילה". ומשום כך, הוא מהווה בעיניי את אחד משיאיו של נשר – קודם כל כתסריטאי. הדמות של אריק (תובל שפיר) ב"פעם הייתי" היא כמו מעין בבואה מאוחרת לדמות של נח קליין שגילם רוני פינקוביץ' ב"זעם ותהילה": שניהם מתבוננים רוב הזמן על העלילה מבחוץ, שניהם צעירים שנמשכים למלחמה, אבל צריכים בפעם הראשונה להתלבט בין אהבה למלחמה, וזאת בשעה שהם עוברים תהליך חניכה עם דמות מבוגרת, מצולקת, עם כתמים שחורים בעברה, שמהלכת על המספר שלנו מידה שווה של אימה והיקסמות. כאן כמו שם, זו הדמות הזאת שהופכת למוקד הכריזמטי ביותר של הסרט. אדי הקצב (ג'וליאנו מר) ב"זעם ותהילה" ויענקל'ה ברייד (אדיר מילר) ב"פעם הייתי". שניהם, מהדמויות המרתקות שנוצרו בקולנוע הישראלי.

אדיר מילר והדמות שהוא מגלם הם אחד הניסים הגדולים של הסרט הזה. הציניות הישראלית – גם שלי, מודה – לא האמינה שזה אפשרי. התפקיד הזה הוא סטירת לחי לציניקנים. מילר מגלם דמות מורכבת מאוד, פגועה מאוד, אבל גם עם מנות לא מבוטלות של הומור עצמי. קוראים לו ברייד (כלה), אבל הוא שדכן שנשאר רווק. ודרכו, מגלה הגיבור שלנו עולם פלאי, שהוא כל-כולו קולנועי. שדכן שמתמחה בלשדך אנשים חריגים, ושעובד מאחורי בית קולנוע המקרין סרטים הודיים המנוהל על ידי גמדים. הוא, לעומתם, כמו הענק בגנו. וכאן טמון סוד הקסם של נשר, שמחזיר את "פעם הייתי" לשיאיו המוקדמים: העובדה שהוא מסוגל לייצר סרט שנטוע עמוק במציאות המקומית, אבל באותה נשימה ממש הוא מגיע מאיזו מיתולוגיה בינלאומית. המיוזיקל ב"הלהקה", סרט הגנגסטרים ב"זעם ותהילה", וכעת מעין עולם אגדות של האחים גרים. העיר התחתית בחיפה מתוארת כמו ארץ אגדות כזאת, שיש בה יותר סיוטים מחלומות, ומעליה נמצאת העיר העילית על הכרמל, של אלה שהצליחו להדחיק את המלחמה ההיא, ואת המלחמות שבאו אחריה. האופן שבו נשר מחבר באופן עקבי את המיתולוגיה הישראלית המקומית עם מיתולוגיה אוניברסלית היא שהופכת את סרטיו לא רק לטקסטים מרתקים אלא גם לטקסטים שיש בהם אלמנטים חתרניים למדי. למרות ההומור הרב של "פעם הייתי" הוא מצטרף לסרטיו הקודמים ביצירת התחושה שגיבוריו של נשר חיים במציאות של מלחמה מתמדת. זה עוד משהו שמחבר את "פעם הייתי" ל"זעם ותהילה": גם כשיש ניצחון, הוא זמני, ונדמה שבכל פעם שהגיבור שלנו נמצא בנקודת מפנה משמעותית זה אומר שישראל שסביבו נמצאת במצב מלחמה (וזה נכון גם ל"הלהקה", שסיפורה של הלהקה הצבאית מסופר במקביל לאירועי מלחמת ההתשה).

ושוב, כרגיל, נדמה שעיקר תשומת ליבו של נשר ממוקדת בשני גיבוריו הראשיים ובעיצוב הפריים, ולעיתים זה אומר שדמויות המשנה משלמות את המחיר. זה עקבי בקולנוע של נשר, כשם שזה עקבי בקולנוע של הבמאים הנערצים עליו (והסופרים הנערצים עליו, סופרי ספרות הבלשים, שמופיעים לא מעט בסרט): זו תפיסת עולם אסתטית מחוספסת ולרגעים מתסכלת, אבל היא כה עקבית שאי אפשר שלא לחפש דווקא את הפיוט שבה. מהבחינה הזאת כשם שנשר הפך את המחתרות הישראליות לגנגסטרים מקומיים, כך השדכן שלו הופך לדבר הכי קרוב שהיה כאן לבלש פרטי קולנועי, דמות טראגית שחיה בצללים ועסוקה בלאסוף רמזים ונתונים על אחרים. יכולת האבחנה של הדמות הזאת, של יענקל'ה ברייד, וסיפורו של הניצול שאיכשהו עדיין מצליח למצוא את החיובי והאופטימי שבכל מצב, הופך את "פעם הייתי" לסרט שמצליח לא רק לרגש, אלא גם להפתיע בנקודת המבט שלו.

========

עוד כמה מילים שלי על "פעם הייתי".

שיחק אותה שחר צפניה. לפני שנה הוא שלח בתזמון משונה מכתב מעורך דינו לאקדמיה בדרישה לבטל את המועמדויות, בטענה שרק מספר קטן של חברי אקדמיה הגיעו להקרנות של סרטו, "האור השחור", כך שההצבעה התקיימה מבלי שחברי האקדמיה צפו בכל הסרטים. זו בעיה מוכרת בתחרות פרסי אופיר, אבל התזמון שבו נשלח נמכתב הפך את הדיון בנקודה עקרונית לצעקת מרמור קטנונית ולא ספורטיבית. אבל שנה אחרי, הפניה של צפניה לאקדמיה נשאה פרי. בישיבת הנהלת האקדמיה שהתקיימה באחרונה הוחלט להוסיף לטופס ההצבעה סעיף בזה הלשון: "חברי האקדמיה מצהירים כי צפו ברוב הסרטים המועמדים בתחומים בהם הם מצביעים". במילים אחרות: כדי להצביע השנה למועמדים לפרס אופיר, חברי האקדמיה צריכים להצהיר על גבי טופס הבחירה שהם ממלאים ושולחים, שהם ראו לפחות עשרה מתוך 19 הסרטים המתמודדים ("אודם" פרש מהתחרות). בהנחה שחברי האקדמיה הישראלית לקולנוע הם אנשים בעלי מילה, מוסר ומצפון ואינם משקרים או מצהירים הצהרות שווא, זו חתיכת התחייבות. (אגב, זו התחייבות שתפגע אוטומטית באחוז ההצבעה בקטגורייה התיעודית. אני בספק אם חברי האקדמיה אכן טרחו בשנים קודמות לצפות בלמעלה מ-50 אחוז מהסרטים התיעודיים המועמדים, ובוודאי הצביעו על סמך 3-4 הסרטים המדוברים והמתוקשרים שבהם צפו).

================

עכשיו שסרט צרפתי פותח את פסטיבל ירושלים, לא הגיע הזמן שסרט ישראלי יפתח את פסטיבל קאן? אני מציע את "ההתחלפות" של ערן קולירין לפתיחת קאן 2011.

==========

פסטיבל קרלובי וארי הצ'כי יפתח ב-2 ביולי, עם נוכחות ישראלית סמלית. "לבנון" ו"בנא" יוקרנו בו במסגרות הלא תחרותיות. ובמסגרת הקולנוע העצמאי יוקרן סרט הסטודנטים "נחמה", בן 50 הדקות, שביימה עדית שרצקי בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב.

=============

כמו שאמר הענק ב"טווין פיקס": It is happening again. שנה לפני ש"מכוניות 2 " של פיקסאר אמור לצאת לבתי הקולנוע – בבימויו של בראד לואיס, שהיה אחד המפיקים של "רטטוי" (ולפני כן עבד בדרימוורקס…) – וג'ון לאסטר מוזעק ממפקדת דיסני באיזור לוס אנג'לס בחזרה למשרדי פיקסאר בפאתי סן פרנסיסקו כדי לתפוס פיקוד על הסרט. הבוקר פורסם רשמית שהוא לקח פיקוד על הסרט ויקבל קרדיט כשותף לבימוי. כזכור, לאסטר ביים את "מכוניות" המקורי, והסיפור של "מכוניות 2 " מבוסס על רעיון שלו.  והסיפור הזה כבר קרה, אחד לאחד, בדיוק באותו אופן וכמעט באותו תזמון, עם "צעצוע של סיפור 2 ". מצד אחד, "מכוניות" הוא הסרט של פיקסאר שהכי פחות חיבבתי. מצד שני, "צעצוע של סיפור 3 " גרם לי להאמין שפיקסאר האלה פשוט לא חפיפניקים ואם עושים "מכוניות 2 ", כנראה שזו תהיה הזדמנות שלהם לשפר עבורי את ההתרשמות מהסרט הראשון. מצד שלישי, אם מזעיקים עכשיו את לאסטר שיבוא לקחת פיקוד בפועל זה אומר שהיתה הקרנה של הגרסה הנוכחית ושהסרט נראה למספיק אנשים בצרות כאלה שהבמאי הנוכחי לא יצליח לתקן בכוחות עצמו (אני מניח שבתור הביג בוס הוא ממילא רואה ומאשר הכל ומגיש לצוותיו סדרה של הצעות לשיפור שמן הסתם כולן מיושמות). ומצד רביעי, אי אפשר שלא להאמין בלאסטר כשהוא מפשיל שרוולים ונכנס להציל את היום. האיש הזה יודע מה הוא עושה. כלומר, אני מקווה.

לא ארץ לצעצועים

מה שמדהים בסרט כמו "צעצוע של סיפור 3 " הוא שבגלל עוצמת החוויה הרגשית שהוא מעניק לצופיו כל מי שיוצא ממנו מרגיש צורך לנמק לעצמו את הסיבה שהסרט הזה כה נגע בו, וזאת על ידי מציאת דרכים לקרוא את הסרט כמשקף משהו שקרוב לעולמו. או מבחינה ביוגרפית, אבל גם מבחינה ערכית, פילוסופית ואידיאולוגית. "צעצוע של סיפור 3 " כמובן אינו יוצא דופן בזה. תמצאו את זה קורה בכל פעם שיש איזשהו סרט שהופך למעין "שיחת היום" (בוודאי ש"אווטאר" עשה את זה גם ומיד נוכס כסרט המבטא אינספור תפיסות עולם הפוכות לחלוטין). זו גדולתה של אמנות, שכשאנחנו מתחברים אליה, מזדהים, נהנים, מתרגשים, אנחנו רואים גם בה מבחן כתמי צבע ודרכה, למעשה, אנחנו מבארים את עצמנו. זה כנראה ניסיון שלנו גם להוכיח לעצמנו שיש בסרט מסוג זה יותר מאשר סתם בידור. שיש בו משהו מעמיק, שהצדיק לא רק את זמננו ואת כספנו, אלא גם את דמעותינו, התרגשותינו וחיבורנו. וכך, כמה ימים אחרי שלינקקתי למבקר שלקח את "צעצוע של סיפור 3 " כתרגיל באינטרפרציה חופשית של אידאולוגיות, כולל קריאה של הסרט כטקסט דתי, מגיע בלוגר נוסף שמציע קריאה הפוכה, של "צעצוע של סיפור 3 " כסרט ניהיליסטי. ניהיליסטי, הוא אומר, לא פחות מ"לא ארץ לזקנים" של האחים כהן. טוב, קצת פחות. כי המבקר מבקר את "צעצוע של סיפור 3 " על כך שהוא לא הולך עם הניהיליזם שלו עד הסוף, ומשתפן לקראת הסוף. קריאה נחמדה, אבל לא עקבית. כי אני, למשל, ראיתי ב"צעצוע של סיפור 3 ", בין השאר, סרט על תכלית. על כך שלכל אחד יש משימה ותכלית ומטרה. ויש לו בעל בית שהוא שלו ומשרת אותו ושואף לחזור אליו. וזאת, תוך שהוא בדרך צריך גם להיות אחראי לקהילה שסביבו. קריאה כזאת, שהיא ההפך מניהיליסטית, לדעתי שומרת על קונסיסטנטיות לאורך הסרט והופכת את מטרתו ומסעו של וודי לעקבית ושלמה.

============

זה שבוע לא רע לדרור קרן. בסוף השבוע הקודם כמה עשרות אלפי צופים שמעו אותו מדבב את וודי ב"צעצוע של סיפור 3 ". ומהיום עוד כמה עשרות אלפי צופים יראו אותו משחק דמות לא הכי סימפטית ב"פעם הייתי" של אבי נשר. אני מניח שבסוף השבוע הקרוב רוב מוחץ של רוכשי הכרטיסים בארץ ילך לסרט שדרור קרן קשור בו.

===============

היום שוחק מהלילה

אפרופו ראייה רוחנית של סרטי פיקסאר: בואו נדבר שנייה על הסרט הקצר שמקדים את "צעצוע של סיפור 3 ". קוראים לו "יום ולילה" שביים טדי ניוטון. קודם כל, הוא פנטסטי מבחינה צורנית/קולנועית/ויזואלית. שתי דמויות קריקטוריליות, שנרה כאילו צוירו ביד (מעין "מר קו" שכזה), שממולאות בציורים באנימציית מחשב פוטו-ריאליסטית מרהיבה. אין דיאלוגים בסרט, וכל מה שקורה לאחת הדמויות – מעשה, מיקום, מחשבה – נראה בתוך הגוף השקוף שלו, כמו מעין בלון מחשבה, אבל פנימי. דמות אחת היא היום, שמחה, עליזה, נמרצת. דמות שנייה היא הלילה, אפלה, מנומנמת, נרתעת. שניהם מתחילים בעוינות, אבל אז מתרגלים זה לזה ונהיים חברים. וברגע שהם נהיים חברים, הם מתחלפים, השמש שוקעת, השמש זורחת, והיום נהיה ליל והלילה נהיה יום. וכמו "גראונדהוג דיי", עכשיו מתחילים הכל מחדש.

וזה פלא גדול. כי בעודי צופה בסרט, בסך הכל 6 דקות אורכו, משהו ברעיון שלו נשמע לי מוכר מאוד. ברור. הרי אני אוהב ולומד את סיפורי המעשיות של רבי נחמן מברסלב – אגדות עם שהוא היה ממציא או משפץ ושהיה מספר לתלמידיו ובתוכם החביא לא מעט מטאפורות המתייחסות לתורותיו. ובאחד הסיפורים, "מעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו" – סיפור שמתחיל כמו אותה אגדת עם שכשבעים שנה אחר כך זכתה לפרסום גם בזכות הגרסה של מארק טוויין (הסיפור מתחיל אותו דבר, אבל ממשיך אחרת לגמרי) – מופיע העניין הבא: בסיפור נפגשים בלב יער שני אנשים שלא יודעים שהם קשורים זה לזה. אחד הוא בן מלך והשני בן שפחה, שהוחלפו מיד אחרי הלידה. מוטיב ההחלפה, של התהייה התמידית מי זה מי ומה מקומי ותפקידי בעולם, שמופיע גם ב"יום ולילה", כבר מתחיל כאן. אבל הלאה: בלילה, בלב היער, הם שומעים רעש גדול. והם מחליטים לשאול את אדם היער – האיש שמדריך אותם ביער – מה פשר הרעש הזה:

"ושאלו: מה קול החוכא (הצחוק) הגדולה הזאת סמוך לבוקר. השיב אדם היער: זהו חוכא, שהיום שוחק מן הלילה, שהלילה שואל את היום: מדוע כשאתה בא אין לי שם. ואזי היום שוחק ועושה חוכא גדולה, ואחר כך נעשה יום. וזהו קול החוכא הנ"ל. ונפלא בעיניו, כי זהו ענין פלא, שהיום שוחק מן הלילה".

והרי היום השוחק מהלילה – זה בדיוק תמצית הסרט הקצר של פיקסאר. אסוציאציה פרטית? יתכן. אבל זה לא נגמר כאן. אחד המוטיבים העיקריים בסיפורו של ר' נחמן הוא הפחד. העובדה ששני האנשים האלה כל הזמן מפחדים. ויש כאן דימוי למצב האנושי של החיים בפחד תמידי. פחד מהלא נודע, מהזר. והנה, הפחד הזה הופך לעניין המרכזי גם ב"יום ולילה". המילים היחידות שנשמעות בסרט הן הקלטה מתוכנית רדיו שבו מדבר מדריך רוחני אמריקאי בשם וויין דאייר על כך שמה ששולט בחיי האדם בעידן המודרני זה הפחד.

כלומר, עצם זה שבסרט מופיע קולו של אדם שקשור לרוחניות מעידה על כך שיוצרי הסרט אכן חשבו על מטאפורה קיומית, אקזיסטנציאליסטית, על מצבו (הרגעי) של האדם אל מול העולם (הנצחי), ושיש כאן מימד רוחני שמחכה לנו ודורש פיענוח והתבוננות. האם טדי ניוטון וחבריו ליצירת הסרט מכירים את ר' נחמן מברסלב. מסופקני (אם כי, פירוש לסיפור "מעשה מבן מלך ובן שפחה שהתחלפו" פורסם בספר ששמו "היום שוחק מהלילה" שכתב הרב ארז משה דורון ושתורגם לאנגלית, כך ש… מי יודע). ובכל זאת, בכנות, מסופקני. אבל כן יש קרבה גדולה בין תורות רוחניות מהעולם, בין אם זה עולם הטאו שאותו וויין דאייר נשען עליו, ובין אם זה עולם התורה, היהדות והקבלה שר' נחמן נשען עליו. והכי מדהים: שברגע שמתרגמים רעיונות לסיפורים, למיתולוגיות ולמטאפורות, כולם פחות או יותר שואבים מאותה באר קדמונית של נראטיבים ורעיונות ומטאפורות. וזה, כאמור, יופיין של הסיפורים כשהם באמת עובדים: יוצריהם יכולים להלביש עליהם שלל רעיונות ומסרים. והצופים ישאבו מהם כמות עצומה עוד יותר של משמעויות ורעיונות ומסרים, שמתפענחים בראשם גם אם היוצרים בכלל לא התכוונו לכך.

===========

עוד "צעצוע של סיפור 3 ": עיתון אוסטרלי מראיין אנימטור אוסטרלי שעובד בפיקסאר.

================

ועוד "צעצוע של סיפור 3 ": חבריי במכללה הישראלית לאנימציה מקיימים במוצאי שבת הרצאה על פיקסאר, כולל הקרנת סרטים קצרים נדירים של החברה. הנה דף האירוע בפייסבוק עם כל הפרטים וכתובות והשעות, לאישרורכם. ורוג'ר איברט כבר הכריז לפני מה ימים שפיקסאר היא האולפן הראשון שהפך לכוכב קולנוע.

האוסקרים מסתנכרנים לוחות הזמנים של הבלוגרים ומפרסמים כבר בסוף יוני את שמות המפיקים שיהיו אחראים על הפקת הטקס ב-27 בפברואר 2011. השניים הם ברוס כהן (שזכה באוסקר ב-1999 על הפקת "אמריקן ביוטי" והיה מועמד על "מילק") ודון מישר (מבכירי מפיקי האירועים הטלוויזיוניים, ומי שהפיק את חגיגת ההכתרה של ברק אובמה וכמה וכמה מופעי מחצית בסופרבול). צריך לזכור שבעולם הטלוויזיה האמריקאי, התואר "מפיקי הטקס" למעשה אומר שהם העורכים הראשיים ולמעשה גם הבמאים הראשיים של האירוע. הם אחראים על כל התוכן של האירוע, והטון שלו, ולא סתם על ענייני "הפקה" (סגירת חוזים עם טאלנטים וכו').

ולגבי התזמון: בעוד שבוע מהיום מסתיימת חצי השנה הראשונה של 2010, מועד בו בלוגרי קולנוע רבים (בייחוד באמריקה) מחלקים תעודת סיכום למחצית הראשונה ומנסים להמר אילו מהסרטים שהם כבר ראו יתחרו (ואולי יזכו) באוסקר הבא (בעוד שמונה חודשים). הקונסנזוס, כרגע, הוא ש"צעצוע של סיפור 3 " יזכה כסרט האנימציה (ואני אהיה מופתע מאוד אם לא יהיה לפחות מועמד לתסריט), ושג'ניפר לורנס, השחקנית מ"Winter's Bone" (זוכה סאנדאנס) תהיה מועמדת על המשחק.

עדכון!!! ניקי פינק מדווחת שיכול להיות שיש סיבה לכך שההכרזה על שמות המפיקים הגיעה כה מוקדם ושבאקדמיה שוקלים להעביר את האוסקרים לינואר. מחשבה מאוד מאוד מעניינת, שקודם כל תרענן מאוד את כל מפת ההפצה של האולפנים, שכרגע פוקקים את דצמבר בסרטי אוסקרים. מתי מתי מתי גם באקדמיה הישראלית ישבו ויחשבו איך לרענן את התחרות ואת ההשפעה שלה על מפת הקולנוע שמסביב?

=============

שיהיו בריאים האנשים ביס, שימחו את הבית שלנו מאוד מאוד עם מקבץ סרטי האנימציה המופלא שהם יציגו מיום רביעי הבא (גם בעברית וגם באנגלית). "למעלה" בעברית ואנגלית, "פוניו" ביפנית ובעברית. "ענק הברזל" בעברית ובאנגלית. "קורליין" בעברית ובאנגלית. "מפלצות נגד חיזרים" כנ"ל. התזמון מושלם לספיישל האנימציה הזה (הקומוניקט מבטיח מעל מאה סרטים): "צעצוע של סיפור 3 "פתח לשתי השנות את התיאבון לסרטי אנימציה בענק. הקטנה משלימה בשבוע האחרון את "שרק" 1 עד 3, לקראת מספר 4, והגדולה כבר אוכלת קורליין" לארוחת ערב (עם כפתורים). ואגב: התחלתי לדווח על סרטים מנקודת מבטן של הבנות שלי לפני שנתיים, והכינויים שלהן היו אז בת השש ובת הארבע. ובכן, מהיום זה כבר בת הכמעט-תשע ובת השש – ונדמה לי ש"צעצוע של סיפור 3 " (למרות שאבנר שביט תוהה האם זה סרט לילדים) היה אירוע קולנועי מכונן עבורה. כך שאם אתם מחפשים בגוגל את "בת השש", שימו לב שזו כבר לא אותה אחת. החיים זורמים.

אגב, כמה וכמה מבכורות האנימציה האלה יהיו גם בהוט, אני קורא גם בקומוניקטים שלהם. אבל לא בכזה היקף.

=============

"עשבים שוטים" של אלן רנה תכף יוצא באמריקה, וגם בישראל (אחרי שיוקרן קודם בפסטיבל ירושלים), וג'ונתן רוזנבאום מנצל את ההזדמנות כדי לפרסם פרק מספר שכתב, ובו הוא מעיין בשלושה שוטים מסרטיו של רנה: "אשתקד במריאנבד", "פרשת סטביסקי" ו"מלו". הוא מבטיח שיש שוט נהדר כזה גם בסרט החדש.

===============

החמצתי את זה: רונלד נים, צלם שהפך לבמאי בריטי יעיל למדי, שעשה סרטים שזכו לפרסום בזמן אמת, אבל די נעלמו בתהום הנשייה מאז, מת לפני שבוע בגיל 99. בין הסרטים שביים: "הרפתקאה בפוסידון" (שגם הרימייק של וולפגנג פיטרסן כבר הספיק להישכח), סרט האסונות מ-1972 שהעניק לשלי ווינטרס מועמדות לאוסקר וזכה באוסקר על המוזיקה; "תיק אודסה" על פי ספרו של פרדריק פורסיית; ו"The Prime of Miss Jean Brodie", עליו זכתה מגי סמית באוסקר.

============

לפני כשבועיים כתבתי כאן על ההשתלחות של ניקי פינק במפיק של "צוות לעניין" ואיך הוא גרר את הסרט הזה בחוסר החלטיות ובטעויות כיוון קרוב לעשור. ואכן, כמה ימים אחר כך נבואתה של פינק התגשמה והסרט התרסק בקופות. הסרט הכניס מאז 52 מיליון דולר, בדיוק חצי ממה שהכניס "קרטה קיד" שיצא יחד איתו. השבוע נולד פלופ קייצי חדש: סרט הקומיקס "ג'ונה הקס", וב"סינמטיקל" מתארים איך אולפני וורנר הצליחו להשמיד את הסרט הזה בחריצות במשך שלוש שנות הפקתו, ואיך הכל הידרדר מרגע שיוצריו המקוריים, נבלדין וטיילור (סרטי "קראנק") פרשו ממנו. השניים אפילו הביעו סוג של שאט נפש מהתוצאה הסופית בטוויטר שלהם השבוע, אבל הציוץ הזה נחמק מאז. בכל זאת, קולגיאליות (והם עדיין חתומים כתסריטאים).

חבר קולנוען, שלא יכול לראות תלת מימד בגלל עין עצלה, כתב לי מייל:

"צעצוע של סיפור 3 " מוקרן בארץ רק בתלת מימד באנגלית, או בתלת מימד בעברית, או בגרסה שטוחה בעברית. אין את הגרסה הקלאסית והמיושנת של שטוח באנגלית. אבל 15 אחוז מהאוכלוסייה לא מסוגלת לראות תלת מימד, ועוד משהו כמו עשרה עד עשרים אחוז לא אוהבים לראות תלת מימד (החלק השני הוא הערכה שלי מתוך שיחות ברזייה) אבל המפיצים מוותרים עליהם לחלוטין. למעשה למישהו כמוני שלא יכול לראות תלת מימד אין דרך לראות את אחד הסרטים הכי חשובים שיוצאים בקיץ בקולנוע בגרסה המקורית שלו. אם אתה שואל אותי למה? לדעתי זה בגלל הכסף. המפיצים מעדיפים לוותר על קהל בשביל שכולם יילכו וישלמו את המחיר היותר גבוה לכרטיס התלת מימד.

עניתי לו:

שמע, זו נקודה ממש טובה. ובגלל שכל העסק בחיתוליו, שום דבר לא ברור מאליו עדיין. ונכון שיש כאן עניין לא מבוטל של תאוות בצע, וגם סחף והיקסמות מטכנולוגיה חדשה, שאף אחד לא יודע אם היא רגעית וזמנית או שזה יהיה הסטנדרט החדש והנצחי ושכולנו, בלית ברירה נצטרך להתרגל אליו. אבל, האם המפיצים צריכים לאפשר הקרנות מונו ל-10 אחוז מהאוכלוסיה שסובלת מחרשות באוזן אחת (או חרשת לחלוטין)? והנחה לעוורי צבעים שנכנסים לסרט צבעוני? בכל פעם שבעלי בתי הקולנוע שידרגו את אולמותה הקרנה שלהם לטכנולוגיה חדשה (אני מכיר את זה מתחום הסאונד) הם הקפיצו את המחיר כדי לכסות את עלות השדרוג. אני מניח שמה שאנחנו צריכים להתרגל אליו הוא לא התלת מימד אלא העובדה שתוך שנה-שנתיים כל מחירי הכרטיסים יעלו 45 שקלים, שטוח או תלת מימדי. ואז, כשהמחיר יהיה אחיד לכולם, אני מניח שגם לאנשים עם בעיית ראייה תלת מימדית לא תהיה את הבעיה הפסיכולוגית לשלם על שירות שהם לא נהנים ממנו.

אמנם, אנשים שלא רואים בעין אחת או שיש להם עין עצלה או כל בעיית צילינדר, לא יכולים לראות תלת מימד, אבל שמע: ההקרנות הדיגיטליות האלה הם פשוט באיכות מרהיבה פי כמה מהקרנות הדו מימד בפילם 35 מ"מ. בשבועות האחרונים, אחרי כמה פעמים שיצא לי לראות הבדל בין פרימט פילם ופרינט דיגיטלי, כמעט עבר לי לגמרי מפילם. כמות הפשרות שאנחנו הצופים מקבלים – גם ממעבדות זולות, גם ממקרינים שלא מקפידים על פוקוס וגם ממקרנות מיושנות עם עדשות שאיבדו את הליטוש ומנורות מקרן שאיבדו את העוצמה – הופכת את ההקרנות בפילם לכמעט טיוטה. בדיגיטלי, בינתיים, הכל מושלם. החדות, הבהירות, הצבעוניות (ההבדל בין עותק הפילם והעותק הדיגיטלי לסרט של אבי נשר הוא כה עצום שזה נראה כמו שני סרטים שונים. אחד בלי צבע וחדות, השני עם). וממילא אצל פיקסאר אין שום אפקט של "תלת מימד" בוטה, אלא רק עולם עם עומק, שאת הבדל האיכות בהקרנה יידע להעריך גם צפה שלא יול ליהנות מהתלת מימד. אבל מהצבעוניות והבהירות והחדות כן. שזה בדיוק כמו ההבדל בין הקלטות מונו והקלטות סטריאו אחרי עידן דולבי (דיגיטל סראונד) – גם אנשים עם בעיות שמיעה שלא יכולים ליהנות מהאפקטים של הסטריאו (נע מצד לצד ומלמעלה למטה) יעדיפו אולם עם איכות סאונד מעולה, מחדות ההקלטה וצלילות ההשמעה, גם בלי שיוכלו להעריך את הסטריאו.

זה נכון שהמפיצים מנצלים את התלת מימד כדי להקפיץ מחיר, אבל זה כנראה יהיה הסטנדרט בקרוב – גם ההקרנה וגם המחיר. בדיוק כמו עם ערוצי ה-HD בטלוויזיה: עכשיו אתה משלם אקסטרה, אבל תוך כמה שנים זה יהיה הסטנדרט של כל ערוצי השידור, פלוס מחיר הפרימיום.

אני ממליץ לך בחום לראות את "צעצוע של סיפור 3" בקולנוע. אתה לא מפסיד הרבה ברמת התלת מימד. אבל איכות ההקרנה כ"כ יפה, שגם עם עין טובה אחת אפשר להתמוגג ממנה.

נשארה קבוצת האוכלוסיה מהברזיה שלך, שלא אוהבת תלת מימד. הרוג'ר איברטים של העולם. תוך כמה שבועות, כשיתפרסמו הנתונים של כמות רוכשי הכרטיסים (בהשוואה לסרטים אחרים של פיקסאר, לפני התלת מימד) יהיה אפשר לאמוד עד כמה הקבוצה הזאת משמעותית. אני מחבב את התלת מימד, אבל מודה שלרוב אני יכול בלעדיו. אני גם מודה שכשאני רואה סרט על מסך גדול בשבועות האחרונים, אני קצת מתגעגע לפעמים לתלת מימד. אני מניח שאני, כמו העולם, נמצא בתקופת מעבר מהוססת. האם זה טוב או רע, מיותר או הכרחי. אבל אני מקווה שאחרי שתראה את "צעצוע של סיפור 3 " תוכל להגיד למתנגדי התלת מימד מסיבות אידיאולוגיות ולא פיזיולוגיות שאין שום בעיה עם התלת מימד (יש רק בעיה עם סרטים רעים בתלת מימד, אבל זה נכון תמיד). זה לא צ'יזי או נצלני ואין חפצים שקופצים עליך. יש לי תחושה שביציאה מ"צעצוע של סיפור 3 " הם בכלל לא יזכרו שהסרט היה בתלת מימד.

הערה: מאוד מאוד מומלץ לבוא עם מגבונים לחים להקרנות תלת מימד, כדי לנקות כהוגן את המשקפיים. לא רק בגלל ענייני חיטוי והגיינה, בעיקר בגלל ענייני בהירות וצלילות, שלא תראו את הסרט מבעד למסך עכור של לכלוך וטביעות אצבעות של הצופים שקדמו לכם. וב"צעצוע של סיפור 3 " זה חיוני כפליים: אני מניח שהדמעות של הצופים ששטפו את הזגוגיות בהקרנה שלפניכם ישאירו משקע מלוח על העדשה, שעשויה לפגום בחדות הצפייה שלכם.

ועכשיו נותר לי רק לשאול את קוראי הבלוג: יש כאן אנשים שלא רואים תלת מימד מסיבה כזו או אחרת ושראו כבר את "צעצוע של סיפור 3 " בתלת מימד (או סרט אחר מהעת האחרונה בתלת מימד) ויכולים לעדכן איך הסרט נראה מנקודת מבט של עין טובה אחת?

ג'ים קארי ויואן מגרגור גאים בסרט החדש שלהם

הפסטיבל לקולנוע גאה ייפתח מחר בתל אביב ויציג, על פי איסופו של יאיר הוכנר, את המקבץ הכי בוטה והכי נועז והכי מחתרתי של קולנוע שמוצג בישראל. עזבו ג'נדרים, זה פשוט פסטיבל לקולנוע אנדרגראונדי לחלוטין. ובוודאי שדבר אחד קשור לשני. אבל אני מתעסק כרגע בדבר הכי מיינסטרימי בפסטיבל: סרט הפתיחה, "אני אוהב אותך, פיליפ מוריס" עם ג'ים קארי ויואן מגרגור. סרט, שאם לא תהיה עליו התנפלות בפסטיבל ובהקרנות הסינמטקיות שיבואו בשבועות הבאים, נמצא בסכנת גניזה. לא שישראל תהיה יחודית בזה: גם באמריקה לא ברור לגמרי האם ומתי ואיך הוא יופץ. לכאורה בגלל סכסוך חוזי/כספי בין חברת ההפקה ובין המפיץ על גובה המקדמות, אבל בפועל ברור שיש כאן בהלה של המפיץ מהתגובות של הקל הרחב שיגיע לראות את ג'ים קארי ויקבל אותו בסצינות סקס הומואיות. אבל הסרט הזה הוא הברקה מצחיקה למדי.

פורסם ב"פנאי פלוס", 16.6.2010

איזה סרט משעשע ומפתיע. את הפסטיבל לקולנוע גאה יפתח מחר הסרט הזה, "אני אוהב אותך פיליפ מוריס", קומדיה שחורה, שזורקת את הפוליטיקלי קורקט לפח. עד כדי כך, שהמפיצים האמריקאים די נרתעים לגעת בה (הסרט ייצא שם רק בהמשך הקיץ, ובהפצה מוגבלת), למרות העובדה שזו קומדיה עם ג'ים קארי. ועוד קומדיה די מצחיקה. אלא שקארי ויואן מגרגור מגלמים בה זוג הומואים. ועוד זוג הומואים שנורא מאוהבים זה בזה, ואוהבים להתנשק. ולעשות די הרבה סקס (את הסקס לא רואים, בכל זאת, סרט אמריקאי). ואם יש דבר שהציבור האמריקאי קשה לו איתו, זה גברים מתנשקים. להומואים הם כבר התרגלו – לפחות על מסך הקולנוע והטלוויזיה – אבל לזה שהם נוגעים אחד בשני, עוד לא. ומה יהיה עם הסרט הזה בארץ? לא ברור.

למרות השם המאוד לא מוצלח (גם באנגלית), "אני אוהב אותך פיליפ מוריס" הוא קומדיה שחורה שנונה למדי, מאת התסריטאים שטבחו במיתוס של סנטה קלאוס ב"סנטה בשקל" (שהופק על ידי האחים כהן ובוים על ידי טרי זוויגוף). הפעם, כשהם כבר בתפקיד תסריטאים ובמאים, הם מספרים סיפור אמיתי מדהים למדי, על שוטר שבעקבות תאונת דרכים מחליט להפסיק לחיות בשקר, יוצא מהארון, עוזב את משפחתו ועובר לגור בפלורידה ולהיות הומו במשרה מלאה. וכדי לממן את חייו החדשים הוא הופך לאחד הנוכלים הערמומיים ביותר באמריקה. בבית הכלא הוא פוגש בחור בשם פיליפ מוריס (זה מבלבל, אבל אין לסרט שום קשר עם חברת הטבק באותו שם), ומאותו רגע בית הכלא הופך עבורם לגן עדן. שניהם, לבד, בתא מסורג.

גלן פיקארה וג'ון רקואה לוקחים את כל הסטריאוטיפים הכי הומופוביים על הומואים, והם מנגנים אותם בהנאה ובחדווה בפול ווליום. הסיסיות, הצעקנות, המצועצעות, אפילו על איידס הם מעיזים לצחוק באחד הרגעים היותר מצמררים ומפתיעים בסרט. זה עוזר להם להגן על עצמם בכך שמדובר בסיפור אמיתי, כך שהם יכולים להגיד "זה לא אני, זה הוא". ואכן, נדמה שהגיבור ניצל כל סטריאוטיפ הומואי כדי לחיות חיים של הונאה (והנאה). אבל התוצאה מאוד מבדרת. כי מי שמתחיל בתור שוטר, שומר חוק, האיש הכי ישר, כלומר הכי סטרייט, למעשה חי חיים של שקר, בהם הוא מסתיר ממשפחתו את זהותו המינית האמיתית. אבל ברגע שהוא מתחיל לחיות את חיי האמת שלו, כשהוא מחבר לאישיותו האמיתית, הוא זונח את החוק והופך להיות נוכל. לא בטוח שחוקרי מגדר וייצוגי מיניות יהנו מהחיבור בין להיות גיי ולהיות נוכל, אבל הסרט כה קרקסי, קרנבלי וצבעוני וסלפסטיקי, הוא כל הזמן מחליף זהויות, והוא מאפשר לג'ים קארי לשוב להשתוללויות הסלפסטיק שלו ולהחלפת דמויות כאילו אנחנו בסרט של האחים פארלי, עד שברור ש"אני אוהב אותך פיליפ מוריס" מנסה להיות סרט שחי בבועה, מחוץ לעולם אמיתי של תקינות פוליטית. ברור שלאמריקאים לא נוח איתו. יש בו משהו חתרני ומשחרר.

מבזק מיוחד: קבלו עדכון נסער. אולם 23 בסינמה סיטי ראשון לציון הוא כרגע – בעיניי – אולם הקולנוע הכי טוב בארץ. יא וואראדי, איזה מסך ענק, איזה שיפוע נהדר, איזו איכות הקרנה דיגיטלית מצוינת. ראיתי שם השבוע גם את "פעם הייתי" וגם את "צעצוע של סיפור 3 " והתמוגגתי מתנאי ההקרנה המשובחים. אה, וגם מהסרטים שכה ריגשו אותי.

אני מחפש מילים כדי לכתוב ביקורת מסודרת על "צעצוע של סיפור 3 " ופשוט לא מוצא. התמוגגתי מהסרט הזה מהפריים הראשון ועד האחרון. ממש האחרון. לא יצאתי מהאולם עד שעלה הלוגו האחרון והסרט נפסק. החל מהסרט הקצר – הגאוני! – "יום ולילה", והמשך בסרט עצמו. איך הם עושים את זה שם בפיקסאר? איך הם מצליחים להפוך חוויה כה תעשייתית, כה מסחרית,, כה מלאת פלסטיק ופיקסלים לחוויה כה אישית ומרגשת? איך הם מצליחים ליצור סרט שמרגש את כ-ו-ל-ם ולגרום לכל מי שצופה בו להרגיש כאילו הם העלו למסך איזושהי חוויה פרטית שהוא חשב שקרתה רק לו בילדותו, או בבגרותו? איך הם מצליחים, שוב ושוב, לבנות תסריטים כה הדוקים, מושלמים ומפתיעים. לפחות פעמיים במהלך הסרט, אולי יותר, אמרתי לעצמי "אוקיי, זו נקודת מפנה די צפויה, אבל היא עשויה כמו שצריך" רק כדי לגלות חצי דקה אחר כך, שנקודת המפנה הזאת לא הלכה בכלל לאן שאני – או אתם – ציפיתם. ולכן, הסרט מצליח להגיע למקומות די מפתיעים ולא צפויים בעלילה. אנשי התסריטאות בפיקסאר הם ללא ספק התסריטאים הכי פחות עצלניים בעולם. הקרדיט לתסריט של "צעצוע של סיפור 3 " כתוב על שמו של מייקל ארנדט, שכבר זכה באוסקר על "מיס סאנשיין הקטנה", כך שאנחנו יודעים שהאיש הוא אשף של מבנה ושל תפניות לא צפויות, אבל הוא נסמך על סיפור שנהגה על ידי ג'ון לאסטר (המאסטר-מיינד מאחורי "צעצוע של סיפור" הראשון), אנדרו סטנטון ("וול-אי") ולי אונקריץ' (שהיה העורך של "צעצוע של סיפור" הראשון וכאן כבר מקבל את קרדיט הבמאי). במילים אחרות: ארבעה שותפים לתסריט, עם ארבעה פרסי אוסקר (לסטנטון יש שניים, לאונקריץ' עדיין אין. יהיה לו אחד בפברואר 2011).

זוכרים? כשעלה הרעיון ל"צעצוע של סיפור 3 " הוא היה מוקד הסכסוך שכמעט הוביל לגירושין של פיקסאר מדיסני. "צעצוע של סיפור" היה הסרט הראשון של פיקסאר, ומבלי שהם ראו את העתיד הם הסכימו לתת לדיסני את הזכויות עליו. זה הסרט היחיד של פיקסאר שאינו בבעלות פיקסאר. כשג'ון לאסטר סרב לדרישת דיסני לעשות סרט המשך שלישי, דיסני הודיעה שהיא תפיק את הסרט לבד, ללא פיקסאר. מבחינה חוזית היא יכולה. ואז התחיל מאבק, בדיוק ברגע שבו עמד לפקוע החוזה של דיסני ופיקסאר, ונדמה היה ששתי החברות עומדות להתפצל. נדמה היה גם שדיסני האמינה שהיא יכולה להסתדר מצוין בלי פיקסאר. אלא שברגע האחרון רוי דיסני, שהיה יו"ר הדירקטוריון, התערב בסיפור. ידה ידה ידה, ראשי דיסני עפו, ולא רק שדיסני ופיקסאר חידשו את הקשר ביניהן, אלא שלמעשה שתי החברות התמזגו, באופן כזה שג'ון לאסטר – האיש הכי מזוהה עם פיקסאר – הוא כיום הדמות הקריאטיבית הכי בכירה בכל מה שדיסני עושה, כולל בפארקי השעשועים. אני מניח שנראה את זה היטב ב"טרון" המתקרב, שהפך לפרויקט המחמד של לאסטר. וכך חזר "צעצוע של סיפור 3 " לידי פיקסאר – לאסטר הפעם כבר הסכים לעשות את הסרט. אבל מה שהתחיל כמו המיזם הכי מסחרי/נצלני/תאגידי/מותגי, מגיע למסכים בתור סרט שעוסק באופן מושלם בהתבגרות. בעשר השנים (11 למעשה) שחלפו מאז "צעצוע של סיפור 2 ", זה לא רק אנדי הילד שהתבגר והפך לנער, זה בעיקר אנחנו הצופים שהתבגרנו ומסתכלים אחרת על הצעצועים של "צעצוע של סיפור". כבר לא צעירים, או ילדים. אולי ציניים יותר. ובא הסרט הזה – שמתחיל עם אנדי ציני כמונו, מבוגר מדי וחסר אכפתיות לצעצועים הישנים – ומכריח אותנו להביט בעולם מנקודת מבט חדשה, של התבגרות לאחור, של מעבר מבגרות (אנדי) לילדות שנייה (בוני). ובתווך, מדובר באחד הסרטים שעושים עבודת האנשה די פנומנלית. מאבק הכוחות בין הצעצועים החדשים והישנים בגן הילדים הוא סוג של הברקה שיכולה להכיל כל מטאפורה אפשרית. ואם, כמוני, הערצתם את סצינת מסוע המזוודות בשדה התעופה ב"צעצוע של סיפור 2 " (עדיין, בעיניי, אחד השיאים של פיקסאר), חכו לסצינת המזבלה בסרט הזה.

אבל רגע. טרוניה. לאן נעלם שרון כהן, שהיה אחראי על הדיבוב לעברית ברוב סרטי דיסני בעשור האחרון? משהו בתרגום לעברית בדיבוב לא עובד מספיק טוב. קודם כל, למה כל הזמן מדברים על אנדי שהולך לקולג'? אם באנו לסרט בעברית, אנא עשו שבני ה-6 ובני ה-8 יבינו את השפה. הם לא יודעים מה זה קולג'. מכללה או אוניברסיטה, כן. וכשבארבי עוברת על המלתחה של קן ורואה את בגדי ההיפי שלו, אני מניח שבאנגלית היא אומרת "Flower Power". בעברית יצא לה "כוח המוח". למה? וכשמר ראש תפוד נזרק לצינוק הם קוראים לזה כל הזמן "הקופסה". אני מניח שאכן, באנגלית קראו לזה "The Box". אבל רק בהמשך אנחנו מבינים מה זאת "הקופסה" הזאת: ארגז החול. ובאנכלית: Sand Box. כך שהתרגום הנכון היה צריך להיות "הארגז". ואז כשרואים את ארגז החול, גם בני ה-6 אומרים לעצמם "אה, אז זה הארגז שהם דיברו עליו". ב"הקופסה" זה לא עובד. התרגום הנוכחי גרם ללא מעט הורים להתכופף לילדיהם ולתרגם להם מחדש את הסרט, וגם להביר להם שזה לא שהם מבינים, אלא פשוט מבלבלים אותם, עושים להם הזרה עם השפה. (שלא לדבר על זה שמבהלך הסרט היו גם כמה רגעים של תרגום מאנגלית שגרם אפילו לי – הליברל הכי גדול באינגלוזים – להצטמרר. החל מ"בואו נמכור את זה און-ליין" ועד "אנדי ממשיך הלאה. הגיע הזמן שגם אנחנו"). אבל גם מילה טובה: ליהוק הקולות נהדר. דרור קרן ואלון נוימן כוודי ובז זה עוד מורשת מצוינת מימי שפרירה זכאי. אבל שמיל בן-ארי לתפקיד צ'אקלס הליצן זו הברקה נהדרת.

עכשו אני מוכן לצפייה שניה.

והנה מבקר אמריקאי שמחפש בכוח מטאפורות ב"צעצוע של סיפור 3 " ומוצא בו, בין השאר, טקסט ציוני (זה בסדר, הוא יהודי), שמתחיל מהסתתרות של הצעצועים בעליית גג, ונגמר בדרך למשרפות. וממשיך עם קריאות של הסרט מנקודת מבט מרקסיסטית, אקזיסטנציאליסטית ודתית. סוג של משעשע.

ולפני עשר שנים בדיוק אני נפגשתי עם ג'ון לאסטר, לדבר איתו על "צעצוע של סיפור 2 " ועל יחסיהם של פיקסאר ודיסני לאן.

הו, יש כמה מטעמים מאוד מאוד מסקרנים בפסטיבל ירושלים הקרוב (שייפתח ב-8 ביולי, מכירת הכרטיסים מתחילה ביום חמישי). למשל: הישר מפסטיבל קאן: "קרלוס" של אוליבייה אסייאס. 160 דקות קולנועיות על אחד הטרוריסטים המפורסמים בעולם (וזו הגרסה הקצרה…). וגם "הדוד בונמי" של אפיצ'טפונג וויראסתול, זוכה דקל הזהב בפסטיבל קאן האחרון. וגם "חומר לבן" של קלייר דניס. וגם "המשרתת", הסרט הצ'יליאני שהיה מועמד לגלובוס הזהב השנה. או "הרקדנית והגנב", סרטו של פרננדו טרואבה, שהיה נציג ספרד לאוסקרים. או "רהיטים קטנים" סרט המאמבלקור האמריקאי שזכה השנה בפסטיבל SXSW. גם "טראש המפרס" של הרמוני קורין, נביא הממבלקור האמריקאי, יוקרן.

וגם: "שקית ניילון" הקצר של רמין ברהמי, ששוחחנו עליו כאן, יוקרן (לצד הסרט התיעודי המסקרן "Sweet Grass"). וגם שניים מהסרטים שקיבלו הכי הרבה ביקורות מתפעלות על המשחק שבהם, ולשניהם יש שמות דומים: "Crazy Heart" של סקוט קופר (אחד מגנוזי א.ד מטלון), שעליו קיבל ג'ף ברידג'ס את האוסקר הראשון שלו (וגם השיר זכה באוסקר) ולצידו " The Good Heart", של הבמאי הצרפתי-איסלנדי דאגור קורי, עם בריאן קוקס ופול דאנו בתפקידים הראשיים.

המפיק הניו יורקי אנתוני ברגמן, אחד האורחים הקבועים בפסטיבל (ומי שהביא לפני שנתיים אחד אחד מסרטי העשור שלי, "סינקדוכה ניו יורק"), יחזור גם השנה עם סרטו החדש: "Please Give" של ניקול הולופסנר ("ממש מושלמות"), עם קתרין קינר ורבקה הול.

ועוד:

– "The Kids Are All Right" של ליסה צ'ולודנקו ("משולש מצולם") עם ג'וליאן מור.

– "מיקמק" האולטרה-מרשים של ז'אן-פייר ז'ונה ("אמלי"). עכשיו… זה היה יכול להיות סרט פתיחה מרשים למדי להקרנה על מסך ענק.

– "Winter's Bone", סרטה של דברה גרייניק שזכה השנה בסאנדאנס.

– "הדוויץ'" של ברונו דומון.

– "עשבים שוטים" של אלן רנה.

– "אתם לא מכירים את ג'ק", סרט הטלוויזיה ל-HBO שביים בארי לווינסון עם אל פצ'ינו בתפקיד הראשי, על ג'ק קבורקיאן, הרופא שעזר למטופליו הסופניים לשים קת לחייהם.

– "לה דאנס" שעתיים וחצי עם הבלט של פריז, בסרט הכי אחרון של פרדריק ווייזמן.

– "ננט", סרטו התיעודי החדש של ניקולא פיליבר (שגיבורתו היא אורנג אוטנג).

האם נדמה לי או שהפסטיבל היהודי קצת השתלט על פסטיבל ירושלים? או שפסטיבל ירושלים הפך סופית לפסטיבל השואה והיהדות? אם עד עכשיו סרטים על יהדות איכלסו את המסגרת המכונה "החוויה היהודית", עכשיו נדמה שהיא כבר קצת מיותרת. סרט הפתיחה? סרט על שואת יהודי צרפת. בקולנוע הדוקומנטרי? הקרנה חוזרת ל"שואה" של קלוד לנצמן (לצד הקרנת סרטו החדש). והקרנת בכורה ל"מות האדמו"ר" של רון מיברג על אדם ברוך. בסקציית הקלאסיקות? "אני מאשים" של אבל גאנס על משפט דרייפוס. ובסקציית "החוויה היהודית" עצמה? כמה מהסרטים היותר מסקרנים, וגם היותר גנוזים, של העונה. למשל, "חיים בימי מלחמה" של טוד סולונדז. או "כופר", הסרט הבריטי ההוא, שעשה כותרת וחצי לפני כמה חודשים בגלל שלא נקנה להפצה בישראל, על המוסלמי שהתגייר (ביים ג'וש אפיגננסי על פי תסריט של דיוויד בדיאל). כתבתי אז (באפריל) שממילא המקום הטבעי של הסרט הזה הוא בפסטיבל ירושלים, ואם או בלי קשר לפוסט ההוא, הנה הוא אכן שם.

"דוקטרינת ההלם", ספרה של נעמי קליין, זכה כבר לשני עיבודים תיעודיים. הראשון של אלפונסו קוארון ואחיו. השני, שהוצג השנה בפסטיבל סאנדאנס, של מייקל ווינטרבוטום ומאט ווייטקרוס. הגרסה הזאת תגיע להקרנה בישראל. אבל רגע: נעמי קליין היתה בשנה שעברה אחת מראשי ההתארגנות להחרים את הקולנוע הישראלי מפסטיבל טורונטו. האם כמו שהיה לפני שנה עם חבורת "יס מן", גם קליין תודיע הרגע האחרון שהיא מושכת את הקרנת סרטה מהפסטיבל?

אחת ההקרנות שהכי מרגשות אותי בפסטיבל היא זו של "לה דולצ'ה ויטה", סרטו של פדריקו פליני שחוגג השנה יום הולדת 50. כל מפגש של הסרט הסינמסקופי הזה בעותק פילם על מסך גדול מרגש אותי (ובייחוד השנה, אחרי המחווה שהוא זוכה לה ב"פעם הייתי" של אבי נשר). "לה דולצ'ה ויטה" יוקרן גם במסגרת מחווה של הפסטיבל למרצ'לו מסטרויאני שתכלול גם את "גירושין נוסח איטליה" של פייטרו ג'רמי ואת "לה נוטה" של אנטוניוני.

במסגרת ההקרנות החוזרות, תמצאו גם את "הנעליים האדומות" (כתבתי עליו מפריז) ואת "קן הקוקייה" של מילוש פורמן ואת "סיפור קצר על אהבה" של קישלובסקי (שיוקרן במסגרת הענקת פרס הוקרה מיוחד לעדנה ודן פיינרו מטעם הפסטיבל).

פורסם ב"פנאי פלוס". 16.6.2010

ניל ג'ורדן הוא אחד היוצרים המעניינים, העקביים והמרתקים שפועלים כיום. למרבה השמחה, הוא גם יוצר שמקבל כבוד מצד המפיצים בארץ, וכמעט כל סרטיו הגיעו להקרנות מסחריות בישראל, מה שהופך אותו גם לאחד היוצרים העכשוויים שאנחנו כאן בארץ הכי מעודכנים לגבי מכלול היצירה שלהם. והנה מגיע סרטו החדש ביותר, "אונדין".

ג'ורדן הוא יוצר מגוון, שנע בין מולדתו באירלנד ובין הוליווד, בין הפקות קטנות ובין הפקות גדולות, בין סרטים עכשוויים וסרטים תקופתיים, בין פוליטיקה לאסקפיזם, בין בין סרטים נראטיביים פשוטים וברורים, ובין סרטים הנושקים לאלטרנטיבי/ניסיוני. אבל הוא מרתק באופן עקבי, גם כי הוא במאי שיוצר סרטים סמיכים, מתוחכמים, אירוניים לפעמים, לעיתים קרובות סקסיים למדי, אבל בעיקר כי יש כמה תימות שחוזרות בסרטיו. הראשונה שבהן היא עניין הזהויות, התחפושות והמסיכות. בסרטיו של ג'ורדן לעיתים קרובות הגיבור צריך לחיות תחת זהות שאולה, לעיתים בתחפושת ממשית. ב"משחק הדמעות" וב"ארוחת בוקר על פלוטו" היו אלה תחפושות של זהות מינית. הזהות הנזילה היא מטאפורה אצלו למאבקי כוח פוליטיים או חברתיים. בתור אחד מבכירי קולנועני אירלנד, ג'ורדן עסק בנושאים של כיבוש, טרור וזהות לאומית אבל לעיתים עסק בכך מפורשות ("מייקל קולינס") ולעיתים הסתיר אותם תחת מטאפורות. בסרטו החדש הוא ממשיך לעסוק בעניינים של לאום וגבולות, אבל הפעם הדיון – המאוד מרומז – הוא בנושאי הגבולות הפתוחים של אירופה וענייני הגירה.

ויש עניין נוסף, שאותי מלהיב הרבה יותר אצלו. ג'ורדן עושה שימוש עקבי באגדות ילדים, בסיפורי עם, ובמיתולוגיות. לא מעט מסרטיו הם אגדות ילדים שהתחפשו. ג'ורדן יוצר סרטים שמדגדגים את התת מודע הקולקטיבי, זה שסיפורי הילדים גם נוגעים בו. עולם של סמלים, של הדחקות, עולם אפל, עולם מציאותי שגיבוריו הילדותיים מחפשים בו מימד על טבעי, אגדתי.

בסרטו החדש ג'ורדן במידה רבה סוגר מעגל עם אחד מסרטיו הראשונים. ב"חבורת הזאבים" הוא סיפר סיפור שנראה כמו גרסה עדכנית לאגדת "כיפה אדומה". ב"אונדין" הוא חוזר לנקודת המבט של הנערה הצעירה שמנסה להמיר את עולמה האפרורי בעולם מעט מיתי יותר, אבל במקום "כיפה אדומה", האגדה המרכזית הפעם היא "בת הים הקטנה".

פירוש המילה אונדין הוא "זו שבאה מהמים", והבסיס המיתי של הסיפור מגיע מהפולקלור הסקוטי דווקא. האגדות הסקוטיות מדברות על יצורים בשם סלקי, כלבי ים שהופכים לבני אדם. בדיוק כמו "בת הים הקטנה", אבל עם כלב ים, במקום בתולת ים. אם האגדה הזאת נשמעת לכם מוכרת, סימן שראיתם ב-1995 את "סוד האי הנעזב" של ג'ון סיילס, שעסק באותה אגדה ובמידה רבה הוא מעין יצירה אחות ל"אונדין", שניהם סרטים עם קווי דמיון מפתיעים מאוד (עד לרמת ליהוק הצלם. את "סוד האי הנעזב" צילם הסקל ווקסלר ואת "אונדין" צילם כריסטופר דויל, שניהם צלמים שבאים מהאגף הריאליסטי המחוספס ולשניהם יש טמפרמנט צילומי דומה).

בתחילת "אונדין" מושה קולין פארל, המגלם דייג אומלל בעיירה אירית נידחת, אשה ברשת הדייגים שלו. בתו, המחכה להשתלת כליה, משוכנעת שזו סלקי. ונקודת המבט של הילדה מוצאת אחיזה מיד אצל המבוגרים. כולם משתכנעים בכך. וכך, אנחנו למעשה נכנסים מהר מאוד לעולם של אגדה. הכל מציאותי בסרט, הכל מחוספס, ריאליסטי. עוני, אלכוהוליזם, מחלות, נישואים הרוסים. ובאמצע – כמו שרק בקולנוע ובדמיון אפשר – יצור מן האגדות. שהרי איך אחרת יתכן שאשה כה יפה וזוהרת נשטפת אל חופיה של עיירה כה דהויה? חייב להיות כאן משהו על טבעי.

אחד האלמנטים שעוזרים לג'ורדן לקשט את סרטו באבק פיות זוהר הוא המוזיקה, שהיא תבלין הנגד למראה התכלכל-עכור של הצילום (כריסטופר דויל ממשיך את ניסוייו בלסגנן את המכוער. הוא מצלם כמעט ללא תאורה, עם חומר גלם מגורען, בשוטים שיש בהם לכלוך רב, אבל כל פריים שלו הוא הברקה. הוא מוותר על שימוש בתאורה ובצבע, אבל שומר על קומפוזיציות מדויקות ומבריקות). המוזיקה היא אלמנט אירוני בסרט, ומהווה גם נקודת גילוי משעשעת למדי – ומודעת לעצמה – לקראת סוף העלילה. את המוזיקה הלחין הקלידן של סיגור רוס, ומרגע שאנחנו שומעים בסרט שיר אמיתי של סיגור רוס, אנחנו יודעים לצפות לכך שעולם האגדה ועולם המציאות כנראה עומדים להתרסק זה לתוך זה.

וזה הקסם של ג'ורדן. בין אם זה ב"אבק של כוכבים" או ב"ראיון עם ערפד" או ב"שוליית הקצב" או ב"קשר מוחי" או ב"ארוחת בוקר על פלוטו", ג'ורדן ממקם את גיבוריו בעולם מציאותי, אבל מעניק להם את החסד בכך שסרטו מסתנכרן לנקודת התצפית מלאת הדמיון של גיבוריו. עד סוף הסרט, אלה אנחנו, הצופים, שרוצים להאמין שהאגדה אמיתית, ושג'ורדן יעניק לנו את החסד להישאר שבויים בה, להאמין בה. וכך, מה שמתחיל כמו "ספלאש" באירלנד, עם נגיעות מתוך "אליס בארץ הפלאות" והאגדה על "שלושה חזירים קטנים", הולך ומתפתח כאחד הסרטים המקסימים והנבונים שראינו לאחרונה, באופן שבו הוא משלב בין המציאות והאגדות. בסוף הסרט, כשהמציאות רוצה להתפרץ לתוך חיינו ולנפץ את האשלייה, ג'ורדן מסרב לה. הוא מראה שגם בחיים, ממש כמו באגדות, וממש כמו בסרטים, המשאלות מתגשמות.