לכבוד יום העצמאות האמריקאי, הנה שלושה סרטים צרפתיים שעלו להקרנות מסחריות אחרי שהוצגו בפסטיבל הצרפתי שהתקיים באחרונה בסינמטקים. כל אחד מהם סביר וחביב מסוגו. הנה סקירה מהירה:

"החברים של ניקולא". במאי: לורן טיראר

במאי חמוד, לורן טיראר הזה (שהתארח בפעם השניה בישראל לקראת בכורת הסרט. בפעם הקודמת הוא הגיע עם סרטו הקודם, “מולייר"). וסרט חמוד, “החברים של ניקולא" הזה, על פי סדרת ספרי "ניקולא הקטן". טיראר עובד על הומור ועל קצב ועל סגנון, וכמות ההמצאות העלילתיות והוויזואליות שיש ב"החברים של ניקולא" מכשירים להיות מגויס על ידי הוליווד לביים את הסרט הבא שטים ברטון לא ירצה לביים. יש בהחלט משהו ברטוני בסרט – בעיצוב התקופתי שנראה כמו תפאורת צעצוע, במוזיקה שגורמת לכל הסרט להיראות כמו תיבת הפתעות אחת גדולה. ובעיקר, יש חן רב בסרט הזה שמצליח להישאר נאמן לנקודת מבטם של ילדים, ששומעים ומבינים חצי מהדברים שהמבוגרים אומרים אבל בונים מהם סיפורים שלמים, שגורמים להם לצאת להרפתקאות שווא. “החברים של ניקולא" הוא, לפיכך, סרט על חבורת ילדים שקופצים למסקנות, ברגע שלניקולא נדמה – בטעות – שאמו בהריון, והוא נלחץ מכך שהוא יאבד את מיקומו המובחר בראש מעייניהם של הוריו. מכאן מתחילה סדרה של סצינות, הרפתקאות וסיפורים צידיים, כמעין סדרת מערכונים, שמצליחים לשמור על מידה רבה של תום (בטעם צרפתי, שהוא שונה – וטיפה יותר ציני – מהתום האמריקאי), וכמות עצומה למדי של חן וכשרון. סרט חמוד ממש.

"הרפתקאותיה המופלאות של אדל". במאי: לוק בסון

לוק בסון הקדיש את שנותיו האחרונות בבימוי סרטי ילדים (“ארתור והמינימונים") ובהפקת סרטי פעולה בינלאומיים סופר-מצליחים ("חטופה", למשל) שהפכו אותו, למעשה, לאיש החזק והמשפיע ביותר בתעשיית הקולנוע הצרפתית (למורת רוחם של צרפתים רבים, שפתאום רואים שסרטי אקשן דוברי אנגלית הם שוברי הקופות הכי גדולים שמיוצרים בצרפת). “הרפתקאותיה המופלאות של אדל" הוא סוג של שיבה של בסון לסרטיו המוקדמים, אבל נדמה שהוא לא עושה את הסרט בלב שלם, מעין סרט על הדרך. ואולי זה לטובה: “הרפתקאותיה המופלאות של אדל" הוא כמו מיחזור סימפטי לשטיקים הישנים של לוק בסון: גיבורה נשית חצופה ועצמאית (אבל עדינה ורגישה). עולמות עתיקים וקסמים עתידניים. כמעט פרויקט אח – הפעם תקופתי ולא עתידני – ל"האלמנט החמישי" (אפילו הפתיחה במצרים כמעט זהה), שמערבב המון דברים אחרים: קצת "טין טין", קצת "המומיה", קצת "אינדיאנה ג'ונס". אדל בלאן-סק היא סופרת הרפתקנית בפריז של 1911, שיוצאת להרפתקאה במצרים, שם היא גונבת מומיה שהיא מקווה שתעזור לה לטפל באחותה המשותקת. ובינתיים בפריז, פרופסור קשיש מצליח להקים לתחייה דינוזאור מעופף, ואז קמות לתחייה גם כל המומיות האחרות במוזיאונים. וכשכל המומיות מתרוצצות ברחובות פריז, זה כמו "המומיה 2 ”. איכשהו, כל הבלילה הזאת – עם הערבוב בין קומדיה להרפתקאות – נשארת משונה, תמוהה אבל גם חביבה למדי .

אגב: את אדל בלאן-סק מגלמת לואיז בורגואן, שמשחקת תפקיד קטן גם ב"החברים של ניקולא", שם היא מגלמת את מוכרת הפרחים שהילדים מרסקים את חנותה.

"לונדון ריבר". במאי: ראשיד בושארב

ואחרי שני סרטים מסוגננים וילדותיים, הנה ההפך. סרט קטן, קאמרי, עדין, ושרובו בכלל דובר אנגלית ומתרחש בלונדון ולא בצרפת. מה עושה במאי שביים סרט מלחמה גדול מידות שהיה מועמד לאוסקר הזר? עובר לדרמה קטנה עם שני שחקנים. ראשיד בושארב יצג את צרפת אלג'יריה באוסקרים לפני כמה שנים עם "ימים של תהילה", על חיילים אלג'יראים בשירות צבא צרפת במלחמת העולם השנייה, וסרטו החדש, "לונדון ריבר", פונה לכיוון אחר לגמרי. זה סיפורם של שני אנשים: אשה אנגליה כפרית נוצרית, וגבר אפריקאי מוסלמי, שמגיעים ללונדון לחפש את ילדיהם, שעקבותיהם נעלמו אחרי פיגועי ההתאבדות שם ב-2005 (זה קרה ב-7 ביולי, כלומר שעוד שלושה ימים ימלאו חמש שנים ליום שבו ארבעה פיגועי התאבדות בלונדון הרגו 52 איש). השניים נפגשים ומגלים שהבת שלה והבן שלו גרו יחד. ויצאו יחד. ונעלמו יחד. ומהדאגה הראשונה שהם היו קורבנות הפיגוע פתאום עולה דאגה אחרת, שמא הם היו ממארגני הפיגוע. למרות שכמה מהתהליכים העלילתיים בסרט צפויים, הם עשויים ביד עדינה ומציגים יפה את החשדנות והחששות שיש למערב הלבן והנוצרי מפני הזר והשונה (והמוסלמי ומהשחור). אבל בושארב, שנולד בצרפת להורים אלג'יראים,  בא עם אג'נדה והוא מקפיד על דמויותיו: הגיבורה שלו חוששת מהערבים, אבל כל הערבים שהיא פוגשת נורא נחמדים ומנומסים אליה. יש משהו ב"לונדון ריבר" שהזכיר לי את את "האורח" של טום מקארתי, שסיפר סיפור דומה על התקרבות (אבל בניו יורק). וכמוהו, גם "לונדון ריבר" מצליח להיות עדין ויפה, אבל גם לרגעים לטעמי קטן ומינורי מדי מכדי להישאר משמעותי או חרוט בזכרון או משמעותי.

פורסם ב"פנאי פלוס", 30.6.2010

בסופו של החופש הגדול, שהתחיל אתמול, לא אהיה מופתע אם יתברר ששני סרטים – “צעצוע של סיפור 3 ” ו"שרק לנצח” – יתגלו כסרטים שצפו בהם הכי הרבה אנשים הקיץ בארץ. וזה מפתיע ששני הסרטים האלה מתחרים – בפעם הראשונה זה מול זה – כי, למעשה, יש בין שתי הסדרות האלה קווי דמיון רבים למדי.

"צעצוע של סיפור" המקורי, בהפקת אולפני פיקסאר, יצא ב-1995. זה היה סרט האנימציה הממוחשב הארוך הראשון בתבל. סרט ששינה את פני הקולנוע מאז ועד היום. ואילו חברת דרימוורקס, שאחראית על סדרת "שרק", הוקמה ב-1994. המשותף: שתי החברות הוקמו על ידי יוצאי דיסני. ולמעשה, שתי החברות ניסו לפענח מה יש בדיסני שהופך את סרטיהם לקלאסיים ולנצחיים, אבל באותה נשימה רצו להיות אנטי-דיסני. וזה אומר, בראש ובראשונה, תוספת של מודעות עצמית ואירוניה, מרכיבים שדיסני לרוב נרתעת מהם (ולא בלי הגיון: הומור עצמי ואירוניה הם מרכיבים עם תאריך תפוגה). למעשה, לג'פרי קצנברג מגיע כאן קרדיט כפול. כשהיה ראש אולפני דיסני הוא היה זה ששיכנע את הבוסים שלו להיכנס לשותפות עם חברת אנימציה ממחושבת קטנה וסטראט-אפיסטית בשם פיקסאר. החזון שלו הוכיח את עצמו היטב: פיקסאר הפכו לאלופי העולם באנימציה, ובמידה רבה פיקסאר היא כעת שותפה מלאה בדיסני, וכבר לא חברה בת. וכשקצנברג הסתכסך עם אותם בוסים מדיסני, הוא נטש אותם בטריקת דלת, חבר לסטיבן ספילברג ולדיוויד גפן והקימו את דרימוורקס. בתוך דרימוורקס הוא הקים חטיבה בשם "דרימוורקס אנימציה", ובשעה שהאולפן סבל מעליות וירידות, מעברים ושותפויות ומכירות בין אולפנים ומשקיעים, חברת "דרימוורקס אנימציה" למעשה פרשה מהתאגיד, הונפקה בבורסה וכיום היא חברה עצמאית לכל דבר. ולמעשה, היא כיום – מבחינת בעלות ועצמאות – מה שפיקסאר היתה ב-15 השנים הראשונות לקיומה.

וכדי להפגין את העצמאות שלהם מול מי שלא רק היו הבוסים הקודמים שלהם, אלא גם האנשים ששולטים בתחום האנימציה בערך מאז המצאת הקולנוע, גם דרימוורקס וגם פיקסאר היו צריכים למצוא דרך לשחק עם המיתולוגיה, אבל גם ליצור מיתולוגיה חדשה. אז פיקסאר המציאו את "צעצוע של סיפור" ודרימוורקס המציאו את "שרק", שני המותגים שזכו אצלם לסרטי המשך. שניהם פועלים ממנגנון מחשבתי דומה: לקחת את המותגים הקלאסיים המוכרים, שכבר נכנסו ללקסיקון שלנו ומושרשים בתוכו, ולשחק איתם. במקום להתחרות בדיסני, פשוט לקחת את המורשת שלה ולמשוך את השטיח מתחת לרגליה. להיות חכמים, מעודכנים, חצופים ושנונים מהם. וזה עבד. “צעצוע של סיפור" ברא עולם בו צעצועים – רובם מותגים אמיתיים המצויים בחנויות הצעצועים האמריקאיות וכמעט בכל בית – מונפשים ויוצאים להרפתקאות משל עצמם. “שרק" ברא עולם בו כל כוכבי האגדות – אגדות שרובן זכו לעיבודים של דיסני (אבל שלמרבה המזל, לדיסני אין עליהם זכויות יוצרים) – חיים ביחד.

שני הסרטים הראשונים בשתי הסדרות האלה היו, לפיכך, מבריקים באופן שבו הם השתמשו במוכר ליצירת דבר מה חדש. אבל בשנים שחלפו מאז, מאזן הכוחות השתנה. פיקסאר, באיזשהו אופן לא מוסבר, אולי זה כשרון, או פשוט פרפקציוניזם מעורר פלצות, מנפיקים כמעט מדי שנה סרט אחד, והוא כמעט תמיד מבריק. טכנולוגית, ויזואלית, אבל קודם כל סיפורית ורגשית. דרימוורקס, לעומתם, נראים קצת יותר חפיפניקים. הם הולכים על הבדחנות, ולעיתים מוותרים על ההידוק העלילתי. סרטיהם יפים, אבל לעיתים נדירות עוצרי נשימה. סרטיהם של דרימוורקס מהנים, אבל ממש לא נצחיים. ובעיקר, הם חושבים כמו אולפן סטנדרטי ולכן בכל פעם שסרט הצליח מאוד, התחילו לעבוד על סרט המשך. בעשר שנים הם עשו ארבעה סרטי "שרק". ושני סרטי "מדגסקר" ועובדים על עוד "קונג פו פנדה". פיקסאר, לעומת זאת, נרתעה רוב השנים מסרטי המשך. “צעצוע של סיפור" היא הסדרה היחידה שלהם – ב-15 שנה הם עשו שלושה סרטים. אבל מאז שהם התמזגו לתוך דיסני, גם הם, מן הסתם, נדרשים לחשוב בתאגידית: “מכוניות 2 ” ו"מפלצות בע"מ 2 ” כבר בדרך. אבל התחושה, לפחות עד כה, נשמרה: הסרטים של פיקסאר מוקפדים ומושקעים יותר. ולעיתים קרובות, פשוט מושלמים יותר.

והנה, ההוכחה מולנו. שימו את "שרק 4 ” מול "צעצוע של סיפור 3 ”, ו"שרק" הוא זה שמתגמד בהשוואה. וזאת, כשצריך לציין ש"שרק 4 ” הוא שיפור אדיר בהשוואה ל"שרק 3 ” שהיה מביך בבינוניותו. אומר זאת כך: הרושם שעולה מהצפייה בסרטי ההמשך של "שרק" הוא שהאולפן שעומד מאחוריו עבר מאירוניה לציניות. השילוב בין ציניות וסרטי ילדים לא נראה טוב. הציניות באה לידי ביטוי בכך שקודם כל מוכרז הפרויקט, ואז הולכים ומוצאים תסריטאים ורעיונות ומלפפים יחד דמויות ובדיחות ואורזים הכל רק שיגיע לתאריך ההשקה המיועד. היה רגע שבו גם “צעצוע של סיפור 3 ” כמעט הופק ככה, בציניות. אבל לבסוף, הם הצליחו לדגור על ביצה הזאת עד שהיתה מושלמת. “צעצוע של סיפור 3” מצליח לספר סיפור כה שלם – שגם עומד בזכות עצמו, וגם סוגר באופן מרגש מאוד מהלך בן שלושה סרטים, שמצליח לשדר בכל התדרים – גם למען הילדים שרואים את הסרט הזה בפעם הראשונה, וגם למען הוריהם, שאולי היו בעצמם בני נוער כשהסרט הראשון יצא. האופן שבו הסרט מדבר על התבגרות ופרידה והמשכיות, הופכת אותו לסרט המשך נדיר מאין כמוהו: הוא נראה מקורי לחלוטין, ולא סרט הנסמך על העבר.

לעומתו, “שרק לנצח” הוא קצת יותר בלאגן. ונדמה שהוא לוקה בבעיות הכי שגרתיות של סרטי המשך. ובמילים אחרות: איך ממשיכים? אז הם בראו עולם אלטרנטיבי שמתרחש במקביל ובמקום העלילה שכבר ראינו והכרנו. כלומר, הם סומכים על זה שכל מי שרואה את הסרט, ראה את הסרטים הקודמים. ועכשיו הם מציגים עלילה חלופית. לא עניין פשוט לצופים הצעירים שהתלוו אליי לסרט, שקצת התבלבלו: איך זה שפיונה לא מכירה את שרק? הם הרי נשואים. ובכן, נכון: אבל ב"שרק לנצח" שרק – שסובל מבעיות גבריות סיטקומיות אחרי שהפך לאבא – מביע משאלה לחזור ולהיות גבר, סליחה עוג, רק ליום אחד נוסף, להרגיש כמו שהוא הרגיש פעם לפני כבלי הנישואין – חופשי פרוע ומפחיד. עוץ לי גוץ לי, הדמות החדשה בסרט, ודמות שהיא סוג הברקה האמת, מגשים לו את המשאלה, אבל שרק לא מבחין באותיות הקטנות ולמעשה משנה את העולם. ובעולם החלופי, הוא לא מציל את פיונה, ועוץ לי גוץ לי ומכשפותיו משתלטים על הממלכה. יאמר לזכותם של אנשי דרימוורקס שכנראה שידעו שיהיה להם את "צעצוע של סיפור 3” להתחרות מולו – וגם את הטעם הרע ש"שרק 3 ” השאיר בפי כל – והם השקיעו קצת יותר באגפי ההומור והרגש. ולכן, אם לא משווים סרט לסרט, “שרק 4” הוא הרפתקאה סבירה למדי, ואפילו חביבה. אבל לא יעזור: הם יוצאים במרחק שבועיים זה מזה, ואני מניח שרוב הצופים ייצפו בהם זה בסמוך לזה. ובתחרות הזאת, “צעצוע של סיפור 3 ” לא רק מנצח בענק, הוא גם בית ספר לקולנוע. בית ספר, שאולי לאנשי דרימוורקס כדאי להתרענן בו קצת.

ואיך לא, הערה לגבי התלת מימד. שני הסרטים האלה שותפים בכך שהם הראשונים בסדרה שלהם שיוצאים בתלת מימד (אם מתעלמים מסרט קצר בתלת מימד שיצא בין "שרק" ל"שרק 2 ”). ב"צעצוע של סיפור 3 ”, ממש כמו שהיה ב"למעלה", השימוש בתלת מימד מאוד מעודן ולא בוטה, הוא פשוט מעשיר את העולם בעומק. ב"שרק לנצח” יש יותר רגעי "וואו!” השמורים לצפייה התלת מימדית. בעיקר נדמה שאנשי דרימוורקס למדו את הלקח שהם עצמם למדו ב"הדרקון הראשון שלי", שקטעי טיסה ומעוף נראים נהדר בתלת מימד. כך שיש כמה סצינות טיסה (שוב עם דרקון, אבל גם עם מכשפות על מטאטאים) שאכן מעלים חיוך של הנאה מהחוויה. אבל בסופו של דבר, החוויה לא נמדדת על פי איכות התלת מימד, אלא איכות וכמות ה"וואו" הרגשי שיש בסרט. וגם כאן השורה התחתונה היא די ברורה: “צעצוע של סיפור 3 " פשוט מהנה יותר. בלי שום ציניות.

פורסם ב"פנאי פלוס", 30.6.2010

שלשום רני תהה בתגובות תהיה נכונה: "הסרט מצולם בסינמסקופ יפהפה. ליונייטד קינג יש נטייה לחתוך את הוצאות הדי.וי.די שלהם לפריים 1:85 בין אם הסרט צולם בפריים הזה או בפריים סינמסקופי. אני מקווה שנשר יפקח על העברת הסרט למהדורת הדי.וי.די (ואולי הבלו ריי?) של הסרט ויניק לנו את הסרט בפריים הנכון גם כשנרצה לצפות בו שוב בבית". והוא אכן הצליח להדאיג אותי. אז ביררתי עם דסק "פעם הייתי" ונרגעתי: הסרט ייצא בדי.וי.די ובבלו ריי בגרסה הסינמסקופית. ובאותה הזדמנות הנה עדכון: אחרי שבוע אחד של הקרנות "פעם הייתי" מכר כבר 32,000 כרטיסים.

============

ותגידו שלום לספיידרמן החדש. אולפני סוני הודיעו הלילה שהשחקן הבריטי בן ה-27, אנדרו גרפילד, יגלם את פיטר פרקר בהתנעת המחודשת של סדרת "ספיידרמן", בעידן שאחרי סם ריימי וטובי מגווייר. גרפילד שיחק את התפקיד הראשי בסרט האנגלי "בוי A", שלא ראיתי. הוא גם כיכב, בקולו בעיקר, בסרט הקצר של ספייק ג'ונז, "אני כאן", וגם ב"דוקטור פרנסוס" של טרי גיליאם. מארק ווב ("500 ימים של סאמר") יתחיל לצל את הסרט בתלת מימד בדצמבר.

==============

אייפון 4 של אפל יצא למכירה באמריקה ביום חמישי שעבר. שלושה ימים אחר כך יצא סת שייפר עם כמה אייפונים לתעד מירוץ אופנועים בקולורדו (את האייפונים הוא הרכיב על גוף עם עדשה איכותית ועם מיקרופון נורמלי). חמישה ימים אחר כך הוא כבר שיחרר ליו-טיוב עריכה ראשונית או מעין טיזר למה שאמור להיות הסרט הראשון שצולם כולו על אייפון, "156 סיבובים":

בשעה טובה, גם בישראל הבינו שיש קהל ל"דמדומים" ומנסים להסתנכרן לקדחת. "דמדומים 3 " הוא הסרט הראשון בסדרה שיוצא בישראל במקביל לעלייתו באמריקה ולא בעיכוב מהוסס. ובאמריקה, מדווחת ניקי פינק, זו ההפצה הגדולה ביותר אי פעם – לא רק הכי הרבה אולמות, אלא גם הכי הרבה הקרנות. המטרה: לכבוש בסערת את סוף השבוע הארוך של ה-4 ביולי, יום העצמאות האמריקאי, ולנסות לעקוף את השיא של "ספיידרמן 2 " עם 180 מיליון דולר בסוף השבוע הארוך (ששה ימים, רביעי עד שני). יהיה מעניין לראות עד כמה רחוק הולך הטירוף והפנאטיות של מעריצות (ומעריצי) "דמדומים". את קדחת "ספיידרמן" הבנתי היטב. הסרט השני היה מצוין. "דמדומים" היא אחת התופעות התרבותיות האמריקאיות שאני הכי מנותק מהן. אני פשוט לא מבין על מה העניין. הסרטים עצמם סבירים. בסרט הראשון היתה סצינת חיזור יפה על צמרות העצים. הסרט השני ניסה להיות מעין "אנקת גבהים". והסרט השלישי, בשעה טובה, נזכר שהוא גם סרט אימה/ערפדים ומכניס קצת דם ואלימות – לרגעים די אינטנסיבית – לסיפור אהבת האופרת-סבון הנורא מתיש הזה. לא סרטים גרועים, סתם סרטים בינוניים עם רגעים בודדים של חן בכל אחד מהם, אז די ברור לי שקדחת המעריצים לא ממש קשורה לאיכות הסרטים, אלא לחוויה חוץ קולנועית. אני תוהה האם זה בגלל ההיקשרות לספרים, או בגלל קראש אוניברסלי על רוברט פטינסון (עוד דבר שאני לא מבין). אבל אם יש עניין שאחד שבגללו אני קצת סולד מסדרת "דמדומים" זה בגלל שהם די ממאיסים עלי את עניין הערפדים. וזה די ביג דיל: עלילת ערפדים היא אחת המיתולוגיות הרבותיות שאני הכי אוהב וקשור אליהן, מאז נעוריי (כן, מאז שהייתי בגיל שבו נמצאים רוב מעריצי "דמדומים" כיום). ומשום כך, אני לא יכול שלא לתהות שוב ושוב האם גם אני, לו הייתי בן 15 כעת, גם הייתי מתאהב בסדרת הספרים הזאת. חי נפשי, אני מקווה שלא.

צדקה סטפני מאייר, סופרת הסדרה המקורית, שידעה לחבר בין שברוני לב ההורמונליים של גיל ההתבגרות ומיתוס הערפד. כבר מתיש לחזור על כך שמאייר המורמונית ניסתה בתחילה להעביר דרך הסיפור הזה את מסריה על הסכנה שבגילויי מיניות בין בני נוער, והמלצתה לנהוג בדרכו של אדוארד קאלן: אין סקס לפני החתונה. הסרט השני בסדרה בא וקרע את הרעיון הזה לגזרים כשהחדיר לעלילה את דמותו של ג'ייקוב איש הזאב, היחיד בסרט הזה עם דופק וליבידו. ומכיוון שהוא מופיע רוב הזמן ללא חולצה – נשבע לכם שבהקרנה שבה הייתי, חמש בחורות בנות עשרים ומשהו ציחקקו כמו נערות תיכון בכל פעם שהוא הופיע – אני בספק אם צופות (וצופי) הסרט יצליחו לעמוד בהמלצות ההתנזרות והאיפוק של מאייר.

אחת הבעיות של סדרת "דמדומים" בעיניי היא העובדה שמפיקיה מעולם לא ממש ידעו להינעל על הטון המדויק שלה, וזה בא לידי ביטוי בליהוקים נורא משונים של הבמאים. על פי רוב, סדרות כאלה או שנמסרות לידיו של במאי אחד (סם ריימי ב"ספיידרמן", גור ורבינסקי ב"שודדי הקריביים", וכו'), או שהן מתפקדות כמעין חלון ראווה לבמאים בתחילת דרכם (סרטי "סיוט ברחוב אלם") או עם רקורד מבוסס (ארבעת הסרטים הראשונים בסדרת "הארי פוטר"). אבל מפיקי "דמדומים", כך זה נראה, יורים באפלה. קתרין הארדוויק התחילה את העסק. אני לא מחובביה, אבל זה היה רעיון לא רע לתת את הסדרה לידיה של במאית שכבר נגעה בכאבי ההתבגרות. אבל אז הם בחרו בפול וייץ ("רווק פלוס ילד", "מצפן הזהב"). ועכשיו בדיוויד סלייד. ולסרט הבאה הם הולכים על ביל קונדון, במא ותסריטאי שאני מאוד אוהב (בעיקר את "אלים ומפלצות" ואת "קינסי" שלו), אבל ליהוק נורא משונה לסרטי "דמדומים". אולי זו הודאה של המפיקים בכך שהם לוקחים במאי שהוא גיי מוצהר, שמתעסק בשנים האחרונות בעיקר במיוזיקלס, שזה קהל היעד האמיתי אחריו הם מחזרים? שכמו "סקס והעיר הגדולה" גם זה סרט שמיועד לבנות ולהומואים שבאים ללטוש עיניים בגברים חשופי חזה? ואולי אני מקדים את הביקורת ל"דמדומים 4 " וקונדון – שהוא באמת נורא מוכשר בעיניי – יפתיע את כולנו ביצירות עמוקות ונפלאות. נחכה שנה.

אבל דיוויד סלייד, לתחושתי, הוא ליהוק מושלם לתפקיד הבמאי. הוא היה צריך להיות הבמאי מלכתחילה. לפני שנתיים דיווחתי כאן בהתלהבות אחרי שראיתי את סרט הערפדים שלו "30 יום של לילה". חתמתי במילים "נראה לי שזה מישהו סופר-מוכשר שצריך לשים אליו לב טוב טוב". נו, לא בטוח ש"דמדומים 3 " היא התגשמות ההבטחה שחיכיתי לה. לכל הפחות, אני מקווה שלסלייד יש אחוזים מסוימים מההכנסות, כי עם הכנסות גלובליות צפויות של בסביבות 700 מיליון דולר, הסרט הזה אמור להפוך אותו לאיש נורא עשיר. מה שכן, אני יכול להבין למה הוא הסכים. "30 יום של לילה" לא ממש הצליח, אבל היו לו שם כמה רגעים קולנועיים נורא יפים. די על ההתחלה של "דמדומים 3 " הוא ממחזר את הסצינות ההן, כדי שלפחות יהיה להן קהל. ומאותו רגע הסרט מתפצל לשפגאט: בכל פעם שיש סצינות קרב והתקפת ערפדים, סלייד והצלם שלו, חאווייר אגירסארובה ("דבר אליה"), חוגגים. אבל בכל פעם שהדמויות עוצרות לדבר בלחש דומע על יחסיהן – כבר שלוש שנים הם מדברים על אותו דבר – הסרט טס על טייס אוטומטי, כמו אופרת סבון משוחקת רע וכתובה רע. ייאמר לזכות הסרט הזה שסוף סוף, בסרט השלישי, מישהו נזכר שם שאנחנו עוסקים בערפדים. הסרט הזה, יחסית לשני הסרטים הצמחוניים שקדמו לו, מפתיע מאוד באלימות שלו. אבל האלימות הזאת עובדת רק כשמצלמים אותה מרחוק. מקרוב כולם נראים בלתי מאיימים. בייחוד דקוטה פנינג, שממשיכה כאן את דמות ערפדית-העל שלה מהסרט הקודם. היא נראית כמו גרסה ממוזערת של מדונה וכשהיא הולכת באיטיות אני מניח שאנחנו אמורים לפחד ממנה, אבל חוץ מסצינת דארת ויידר אחת שלה, לא ברור למה אנחנו אמורים לפחד ממנה. היה יכול להיות שנון לשחק עם הציפיות שלנו (שוב, אחרי "דמדומים 2 ") ולהראות שנערה כה קטנה יכולה להיות כה קטלנית, אבל זה לא קורה.

אבל כל הנ"ל שטויות. כי עם התסריט נטול ההברקות של מליסה רוזנברג נדמה שאף אחד לא באמת מתאמץ ב"דמדומים". וחבל, כי היו לא עט מקרים בהם במאים טובים לקחו מותג שאמור להיות מסחרי בלבד והכניסו בו משהו איכותי, אמנותי ועמוק יותר. בשליפה: אלפונסו קוארון ב"הארי פוטר" השלישי, ניל ג'ורדן ב"ראיון עם ערפד", סם ריימי ב"ספיידרמן 2 ", אנשי פיקסאר ב"צעצוע של סיפור 3 ". זה קורה וזה אפשרי, ואלה הרגעים הטובים של המפגש בין אמן ובין תאגיד. אבל אחרי שהם כנראה הבינו שהם קלעו בול עם הליהוק ושמעריצי הספרים התאהבו בשחקנים, מפיקי "דמדומים" נותרו רק התאגיד. אבל אחרי שלושה סרטים, אני מניח שהם הצליחו להביס אותי. ה-2-3 סצינות המרשימות בסרט גרמו לי לחשוב שהוא סביר, לא נורא, אכיל, אפילו – סליחה – לרגעים מהנה. אבל ממש לרגעים.

וגם:

א. בהקרנת העיתונאים ישבה לידי חבורת בנות – בנות עשרים ומשהו – שבכל פעם שג'ייקוב הופיע ללא חולצה, הן ציחקקו במבוכה. מישהי ממעריצות הסדרה חייבת לנסות להסביר לי כאן בסדרה מה הקטע שלכן עם הסרט הזה, כי תגובות כאלה גורמות לי להפוך לאנטי-פמיניסט לכמה רגעים. וגם אתכן, אגב. ובכלל, הסרט הזה גורם לי לרצות לתקן חוק שקובע שדין גבר בלי חולצה בסרט קולנוע יהיה כדין אשה ללא חולצה בסרט. אם האחד נחשב כחומר צפייה למבוגרים בלבד, אז שגם השני. די לחיפצון הגברים.

ב. ואם אנחנו כבר בנושא. מכיוון שאני מבין שעולם מעריצות "דמדומים" מתחלק ל"נבחרת אדוארד" נגד "נבחרת ג'ייקוב" (ביאור למי שרק קורא את הביקורות ולא רואה את הסרטים: המעריצים חלוקים בדעתם במי בלה סוואן צריכה לבחור – באדוארד, הערפד החיוור שנולד במאה ה-19, או בג'ייקוב, איש הזהב השזוף, האינדיאני ונטול החולצה). אז פור-דה-רקורד: אני לגמרי בנבחרת ג'ייקוב. והייתי מהמר שגם דיוויד סלייד. אדוארד כל כך מעצבן בסרט הזה שאני לא מצליח להבין למה היא בכלל עוד טורחת איתו.

ג. אני פשוט מטורף על הקרנות דיגיטליות. אני לא מצליח להסביר את זה. הן כל כך קריספיות ויפות. ראיתי את הסרט באולם יחסית קטן בסינמה סיטי (אולם 4) ופשוט התענגתי על איכות התמונה בהקרנה. כבר שנים לא ראיתי מקרנת פילם שמוציאה כאלה הקרנות חדות ומדויקות ונטולות פגמים.

פששש… עולם קטן-קטן-קטן. לפני יומיים התוודעתי לראשונה לשמו של הצלם ריאן מגינלי, בזכות שני סרטים ניסיוניים קצרים שהוא ביים בחודשים האחרונים ושתכננתי להעלות כאן לבלוג אתמול אחה"צ, אבל לא הספקתי, והנה הבוקר אני רואה שצילום שלו, של הזמרת מ.י.ה, מעטר את שער ירחון "גלריה" (הצילום של הזמרת מ.י.ה). אז הנה סיבה נוספת להיר את עבודות הווידיאו הסופר-אסתטיות, אולטרה-מסוגננות, והיפר-משונות של מגינלי. הנה החדש שבהם. סרט בן כ-3 דקות, שצולם במהירות של 1000 פריימים בשניה (סרט רגיל מצולם ומוקרן במהירות של 24 פריימים בשנייה), בהשתתפות קרוליין מרפי, כלב, פחית WD-40 ואקוואריום. עוד פרטים על הסרט, כאן.

והנה סרטון שלו מלפני ארבעה חודשים. שבע דקות אווירתיות בסקוטלנד עם טילדה סווינטון (מכאן לקוחה התמונה בראש הפוסט):

===============

המגזין של אגודת הצלמים האמריקאית, "אמריקן סינמטוגרפר" (שפעם, לפני המון שנים, כשחשבתי להיות צלם, הייתי מנוי עליו), ערך משאל בין 17,000 ממנוייו לבחור את הסרט עם הצילום הכי טוב בין השנים 1998-2008. ובמקום הראשון: "אמלי", סרטו של ז'אן-פייר ז'ונה שצילם ברונו דלבונל הצרפתי. במקום השני: "הילדים של מחר" של אלפונסו קוארון שצילם עמנואל לובצקי המקסיקני. במקום השלישי: "להציל את טוראי ראיין" של סטיבן ספילברג שצילם יאנוש קמינסקי הפולני. במקום הרביעי, הצלם האמריקאי הראשון ברשימה: "זה יגמר בדם" של פול תומס אנדרסון שצילם רוברט אלסוויט האמריקאי. ובמקום החמישי: "לא ארץ לזקנים" של האחים כהן, שצילם רוג'ר דיקינס הבריטי.

כדרכן של רשימות, יש הרבה מה לתהות לגביו. "אמלי"? מקום ראשון? אוקיי. אמנם לא הבחירה הכי צפויה, ייאמר לזכותם, אבל גם בחירה שמרנית אבל לא נטולת הגיון מסוים. אני, למשל, חיפשתי את שמו של האריס סאווידס, שעשה עבודות מרהיבות עם ג'יימס גריי וגאס ואן-סאנט, אבל אף אחת מהן לא מופיע בין 50 הסרטים בדירוג. הוא מופיע רק עם "זודיאק" של דיוויד פינצ'ר במקום ה-39. ואני, למשל, חושב שהצילום הכי יפה של האחים כהן נמצא ב"האיש שלא היה שם", שמדורג במקום ה-31 (מתחת אפילו ל"אחי, איפה אתה"). ברשימה אין פירוק סטטיסטי של מי הצלמים הכי בולטים ברשימה, אבל מסריקה שלי, נראה שרוג'ר דיקינס ויאנוש קמינסקי מופיעים בה הכי הרבה פעמים. ולקונרד הול, היחיד ברשימה שכבר הלך לעולמו, יש שני סרטים בעשירייה הראשונה. די בצדק.

=========

ואפרופו "אמלי": לז'אן-פייר ז'ונה יש סרט חדש (אותו צילם הפעם היפני טצואו נגאטה) בשם "מיקמק", שנראה לי שלא הולך להגיע ארצה. התחלתי לצפות בו בדי.וי.די ומיד עצרתי. הוא כה עשיר ויזואלית שהתחלתי לתהות: האם לא עדיף לחכות ולראות אותו מוקרן על מסך גדול בפסטיבל ירושלים? וכאן התחילה דילמה אמיתית. האם לצפות בו כעת, לפני הפסטיבל, כדי להיות בלוגר קולנוע חרוץ ולדווח לכם עוד לפני פתיחת הפסטיבל איך הסרט והאם ראוי לטרוח עד ירושלים כדי לצפות בו, או האם להיות נזיר קולנוע אדוק שמעדיף לראות סרטים כאלה רק על מסך גדול, לא להתפשר, אבל אז כשאכתוב עליו זה כבר עשוי להיות מאוחר מדי מבחינת שימושיות המידע, והקרנות הסרט על מסך גדול כבר יחלפו?

הווידיאו הזה מתוך "שוליית המכשף" הוא הפעם הראשונה שבה אני בעצם מסתקרן מהסרט. עד עכשיו הוא נראה לי כמו רעיון ממש גרוע. לא רק כי אין לי עניין בסרט חדש מאת היוצרים והכוכב של "אוצר לאומי", אלא בעיקר כי לא השתכנעתי שיש כאן משהו ראוי. הרעיון לקחת סרט אנימציה קצר – הסצינה של מיקי מאוס עם המטאטאים מתוך "פנטזיה" – ולהפוך אותה לסרט עלילתי באורך מלא עם כל הגרנדיוזיות שהצירוף של דיסני וג'רי ברוקהיימר מבטיחים, גרם לי לרצות להחמיץ את הסרט. רעיון רע כמו לקחת את שבע דקות העלילה של "חתול תעלול" ולתפור סביבן סרט באורך מלא שייתן לכולם סיפורי עבר, מניעים ותהליכים דרמטיים. מיותר. ובעיקר כי תיארתי לעצמי שממילא סצינת המטאטאים ההיא תהיה אחד משיאי הסרט, ושכל תכלית המוצר הזה הוא למחזר קלאסיקות לדור צעיר שעבורו אפילו מיקי מאוס זה איטי ומיושן מדי. אבל העובדה שדיסני החליטה להוציא דווקא את הסצינה הזאת במלואה לאינטרנט כמין טיזר היא ממש הברקה בעיניי. זה מהלך שפונה ישירות לסקפטים כמוני שאומר להם: "אתם חושבים שאין לכם סיבה לבוא לסרט כי במילא רק תשבו לחכות לסצינת המטאטאים, וממילא היא לא תעמוד בציפיות שלכם מהילדות, אז הנה היא, קחו אותה. הנה סצינת המטאטאים על חשבוננו, כי אנחנו מאמינים שיש בסרט הרבה יותר מזה". שוב, אני לא בטוח ש"הרבה יותר מזה" כשהוא מגיע מג'ון טרטרלטאוב/ג'רי ברוקהיימר/ניקולס קייג' זה מה שיעניין אותי (ולא שסצינת המטאטאים המצורפת היא הברקה עצומה במיוחד), אבל אני מודה שהבטחון העצמי שלם בשחרור הווידיאו הזה הוריד לי את מפלס ההתנגדות.

אגב, כשניקולס קייג' אומר בווידיאו הנ"ל שלמשמע שם הסרט אתם בוודאי נזכרים בסצינה המפורסמת מ"פנטזיה", זה לא ממש עובד בעברית. מישהו בארץ החליט כנראה שלא כדאי שייראה שיש קשר בין הסרט הזה ובין היצירה המוזיקלית שהתפרסמה ב"פנטזיה" וכך שונה השם המוכר "שוליית הקוסם" ל"שוליית המכשף". כי בארץ אוהבים לבלבל.

וניקי פינק מעדכנת הבוקר שהסקרים באמריקה מעידים ש"שוליית המכשף" יכניס באמריקה אפילו פחות כסף מ"הנסיך הפרסי" (ההפקה האחרת של דיסני/ברוקהיימר הקיץ), אבל שכנראה גם כאן, כמו עם "הנסיך הפרסי", ההצלחה העיקרית של הסרט תהיה מחוץ לארצות הברית. שזה אומר אתם, צופי המזרח התיכון.

=============

והנה, טרי מהלילה, הטריילר הראשון ל"הארי פוטר ואוצרות המוות", על שני חלקיו (נובמבר השנה ויולי שנה הבאה), הסרט השביעי והסרט השמיני על פי הספר האחרון בסדרה.

============

דיוויד ודיוויד. שני במאים צעירים ולא מאוד מוכרים שקיבלו לידיהם עיבוד של הפרקים הלפני-אחרונים של סדרות ספרי פנטזיה מצליחות לבני נוער, שכבר התחילה להתיש, ושניהם הזריקו לתוכה מידה מסוימת של חיות מעניינת, ולא מעט כשרון קולנוע. דיוויד ייטס הוא האיש שהציל את סרטי "הארי פוטר" מהשממון שהפיל עליו מייק ניואל בפרק ארבע. ועכשיו דיוויד סלייד בה להציל את "דמדומים 3 ", שאותו ראיתי אתמול ושהיה מבחינתי הסרט הראשון בסדרה שהכיל כמה סצינות לא רעות שהיה שווה לראות. עוד על זה בהמשך השבוע.

הגיעו המספרים. בסוף השבוע הראשון להקרנתו (לפני עשרה ימים) נמכרו כ-35 אלף כרטיסים ל"צעצוע של סיפור 3 ". על פי "בוקס אופיס מוג'ו" הסרט הכניס 390,000 דולר בארבעת ימיו הראשונים בארץ. שבוע אחר כך, 20 אלף כרטיסים נמכרו בסוף השבוע הראשון של "פעם הייתי" (על פי דיווח יחצנית הסרט). אני מניח שרוב הכרטיסים ל"צעצוע של סיפור 3  נמכרו להצגות בוקר ורוב הכרטיסים ל"פעם הייתי" נמכרו להצגות ערב. מה שאומר ש"פעם הייתי" הפך לחתיכת קאונטר-פרוגרמינג לכל מי שלא מתעניין במונדיאל. סרט בנות?

והיזהרו מהקומוניקטים: את "פעם הייתי", מדווחים לנו, ראו כבר 20,000 איש נוספים בהקרנות טרום בכורה שונות (ההקרנות המכורות לוועדי עובדים, ימי כיף ומועדוני טרום בכורה שונים, של מוסדות כמו "קתדרה" ו"אסכולות"). זה נתון מרשים ויפה שאומר משהו על אהדת הקהל את הסרט, וזה גם נתון שמכניס למפיקי הסרט בוודאי סכומים נאים למדי בהקרנות סגורות, הנמכרות בחבילות. אבל אני תמיד נזהר מאוד – ומשתדל מאוד – שלא לכלול את המספרים האלה בדיווחי הקופה שלי. שימו לב לז'רגון: האם המפיצים מדווחים על מספר צופים או מספר כרטיסים. מספר צופים זה כולל את מפעלי ההקרנות האלה. נתוני קופה הם נתונים אמינים יותר עבורי, ובעיקר כי רק הם מסוגלים להשוות בין הסרטים השונים ("צעצוע של סיפור 3 " ו"שרק 4 ", למשל, לא יוקרנו בהקרנות טרום בכורה כאלה. דיסני ודרימוורקס בחיים לא ירשו)*. אז עם כל ההתפעלות מזה ש"פעם הייתי" הוא סרט כה אהוב בקרב מנויי "אסכולה", אנחנו נקפיד כאן לדווח רק על מכירות הכרטיסים בקופה.

* תיקון: בדיוק היום ראיתי בסינמה סיטי שהיה יום כיף לילדי שוטרי משטרת ישראל עם הקרנת "צעצוע של סיפור 3 ". אז מתברר שטעיתי וגם סרטי דיסני ודרימוורקס עושים קופה מאירועים סגורים, ולא רק מרוכשי כרטיסים.

=============

רגע רגע, איך זה יכול להיות? האקדמיה האמריקאית פרסמה את רשימת 180 האנשים שהוזמנו להצטרף לשורותיה השנה ולקבל זכות בחירה לאוסקרים (כן, ברוב העולם המוסד הזה שנקרא "אקדמיה" הוא גוף של כבוד המזמין לשורותיו רק את הבכירים שבתחומם – או ותיקים בעלי רקורד משמעותי, או מועמדים ו/או זוכים בפרסי האוסקר). אבל סקנדר קובטי וירון שני לא ברשימה, למרות שהיו מועמדים על "עג'מי". חואן חוסה קמפנלה, הזוכה באוסקר הזר, הוזמן. כך גם ז'אק אודיאר, שהיה מועמד על "נביא" ולא זכה. ובשנה שעברה? 134 חברים חדשים הוזמנו להצטרף לאקדמיה. ארי פולמן, שביים את אחד הסרטים הכי מדוברים בעולם באותה שנה, לא היה אחד מהם. אבל גם לא יוז'ירו טקיטה, שזכה באוסקר הזר באותה שנה. אבל באופן משונה, רשיד בושארב, שהיה מועמד על "ימים של תהילה", כן הצטרף לאקדמיה. ושנה לפני כן? 105 איש הוזמנו להצטרף לאקדמיה, אבל לא יוסף סידר, שהיה מועמד על "בופור". מצד שני, גם הזוכה של אותה שנה, סטפן רוזוביצקי, לא הוזמן להצטרף לאקדמיה. אבל מיכאל האנקה וסרגיי בודרוב כן הוזמנו. אז מה קורה כאן? ישראל היתה מועמדת שלוש פעמים ברציפות, אבל בשנים האלה אף יוצר ישראלי לא הוזמן להצטרף לאקדמיה האמריקאית. נראה לי שאנחנו צריכים להחרים אותם.

=============

אם פספסתם את הדיון בטוקבקים, קבלו עדכון: "כלבת" של אהרון קשלס ונבות פפושדו לא יהיה מוכן בזמן להקרנת האקדמיה שלו ולכן הוא פרש מהתחרות על פרסי אופיר. "כלבת" מצטרף בכך ל"אודם" של יהונתן סגל, שגם לא הספיק לסיים את העבודה בזמן, ול"המשוטט", שוויתר על הרשמה לפרסי אופיר מסיבות כלכליות. יש להניח ששלושת הסרטים האלה יתחרו בפרסי אופיר בשנה הבאה, מול "ההתחלפות" של ערן קולירין ו"הערת שוליים" של יוסף סידר. ויודעים מה? הם עושים בחוכמה. אנ חושב שזה די איום שהקרנת הבכורה העולמית של הסרט שלך היא הקרנת האקדמיה. זה ממש לא הקהל הראשון שאתה רוצה שיפגוש את הסרט שלך. זה צלקות לכל החיים. קודם פסטיבלים, אחר כך פרסי אופיר. מי שעושה הפוך עשוי להישרף מהחווייה.

נירית אנדרמן מביאה הבוקר ב"הארץ" שלל כותרות די מפתיעות בקשר לפסטיבל ירושלים, כשהן ארוזות כולן בידיעה אחת. 1. מתברר שג'ק וולג'ין נפטר בינואר האחרון. אני טועה או שדבר פטירתו לא פורסם בשום מקום בארץ? או שפורסם ואני פשוט החמצתי? זו ידיעה די משמעותית שככה חמקה מעינינו. וולג'ין, שהיה בן 93 כשנפטר בפילדלפיה, היה פטרון אמנויות משמעותי למדי, בעיקר בפילדלפיה. אבל האמת, הפרס הכספי הנדיב מאוד שהוא העמיד מדי שנה לקולנוע הישראלי (120,000 שקל לפרס הראשון בתחרות העלילתית בפסטיבל ירושלים) הפכו את התחרות העלילתית בפסטיבל ירושלים לאחד האירועים הכי משמעותיים של לוח השנה הקולנועית. מאז שפרס וולג'ין נהיה כה נחשק ויוקרתי (ובעל פרס נדיב), גם פרסי האקדמיה ניסו לכרסם בו, וגם הפרס בפסטיבל חיפה (שהצליח לגייס בשנים האחרונות פרס קצת גדול יותר). אבל זה משונה, כי בעבור מישהו שבהחלט הפך את החיים של כמה וכמה מפיקים ויוצרים ישראליים לנוחים יותר (ולו לרגע), די משונה שלא ראיתי שפע הספדים עליו אחרי מותו. משונה יותר שלא ראיתי שפסטיבל ירושלים מתכנן לערוך איזושהי מחווה לזכרו. אבל יש המשך: מתברר שאחרי מותו, יורשיו הפסיקו לתמוך בפרס הירושלמי וכך לא רק מת האיש אלא גם מת אחד ממעלי חייו. פרס וולג'ין לא קיים יותר. 2. אימרו מעתה: פרס חג'ג'. משפחתו של המפיק האיטלקי-אמריקאי רוברט נסים חג'ג' (שהפיק את "לנצח את השטן" של ג'ון יוסטון, "אל סיד" ו"מצחצחי הנעליים" של דה סיקה) תורמת 200,000 שקלים לקיום התחרות הישראלית בפסטיבל ירושלים. קרן ון ליר תורמת 190,000 שקלים נוספים להמשך קיום התחרות. וכך יוצא שלתחרות הישראלית יש מעתה תקציב של 390,000 שקלים, במקום ה-350,000 שג'ק וולג'ין תרם. אבל הפרס הראשון קוצץ, על פי ידיעה של אנדרמן, ל-110,000 שקלים. 3. אבל יש פרס חדש לסרט ביכורים (סרט ראשון או שני), בסך 45,000 שקלים. האם זה אומר רק במאי שזה הפרויקט הראשון או השני שלו, או רק הסרט העלילתי הארוך הראשון או השני שלו? האם ניר ברגמן (ש"הדקדוק הפנימי", הוא סרטו העלילתי הארוך השני) ודורון צברי (ש"המדריך למהפכה" הוא הפיצ'ר השני שלו אחרי "בית שאן סרט מלחמה") נכללים בתחרות? על פניו נראה שכן וכך תתקיים תת תחרות בין ברגמן, צברי, משה איבגי, אסף תג'ר ואבישי סיון, על פרס סרט הביכורים.

============

"ארבע אריות", קומדיה בריטית שתוקרן בפסטיבל ירושלים, זכתה שלשום בפרס חביב הקהל בפסטיבל לוס אנג'לס. וכך, סרט שלא הבחנתי בו קודם בתוכנייה, מיד סומן כמשהו שמסקרן אותי לראות. קומדיה בריטית על מחבלים מתאבדים? מסקרן. ו"קר עד העצם" ("Winter's Bone"), הזוכה מסאנדאנס, ו"רסטרפו" (סרט תיעודי על הלוחמה האמריקאית באפגניסטן שזכה בתחרות התיעודית בפסטבל סאנדאנס) יצאו השבוע באמריקה והפכו שם לסרטים הכי מדוברים בקרב צופי סרטי האיכות ובמדורי הקולנוע השונים. גם הם סומנו כמסקרנים לצפייה.

ו"שתיקת הארכיונים" של יעל חרסונסקי זכה בפרס התסריט בפסטיבל סילברדוקס בשבת. אני מניח שזכייתו בפרס הקולנוע הישראלי (פרס חג'ג') לסרט התיעודי היא עניין סגור וגמור וידוע מראש, לא? "האשה עם חמישה הפילים" זכה בשבת בפרס הראשי בתחרות הבינלאומית בסילברדוקס (אחד הפסטיבלים הבכירים לקולנוע תיעודי). גם הוא יוקרן בירושלים.

בתחילת החודש כתבתי פוסט שנזכר בימיי כנער, בהם את כל הידיעות שלי על העולם ומצבו – על האקטואליה והפוליטיקה – קיבלתי ממוזיקה. השבוע נזכרתי בימים ההם שוב.

כשחיפשתי איזה סרט לראות מתוך סרטי הפסטיבל האוסטרלי שהתחיל השבוע בסינמטקים, צד את עיני הסרט "באליבו" בזכות שם אחד: ליסה ג'ררד. ג'ררד היתה חצי מהצמד האוסטרלי Dead Can Dance, שהיה אחד ההרכבים האהובים עליי באייטיז (לא חוכמה, הייתי די שפוט של כל מי שהיה חתום בלייבל 4AD). בעשור וחצי האחרונים, מאז שתרמה קטעים לסרטיו של מייקל מאן ואת קולה לפסקול "גלדיאטור", ג'ררד היא גם מלחינת סרטים. היא הלחינה, למשל, את הפסקול לסרט "לרכוב על הלווייתן". לבחור סרט רק על סמך חיבת מלחין הפסקול זה שוב רטרו אייטיזי עבורי. אז, לפני שבאמת ידעתי מי-זה-מי בקולנוע, הייתי בוחר סרטים על פי מי שהופיע בפסקול. ניו אורדר בפסקול? אני הולך. מייקל ניימן הלחין? אני שם. וכן הלאה. אז צפיתי ב"באליבו", עליו לא ידעתי דבר, בזכות ליסה ג'ררד.

עד מהרה, בזכות כותרות הפתיחה האינפורמטיביות של הסרט, התברר לי על מה הוא: על הפלישה של אינדונזיה למדינה הפצפונת מזרח טימור, הנמצאת על אי באוקיינוס השקט. שוב פלאשבק מוזיקלי לאייטיז: הכרתי את הסיפור על מזרח טימור רק בזכות העובדה שרוברט ווייאט כתב שיר בשם "מזרח טימור" באלבום שלו "אולד רוטן הט". רציתי להבין על מה השיר מדבר, קראתי קצת ולמדתי על שלטון כיבוש שאף אחד לא מדבר עליו. רק לווייאט היתה התעוזה לשיר נגדו. אם יש מוזיקאים בקהל, אני מקווה שזה משפיע עליכם. בני נוער מקשיבים לכם. נצלו את הבמה שניתנת לכם באומץ. למעשה, לא מעט ממה שקרה בעולם בשנות השמונים למדתי מרוברט ווייאט. בחירת השירים שלו היתה כמעט תמיד פוליטית. הוא שר נגד המלחמה בפוקלנד (את "Shipbuilding" של אלביס קוסטלו). הוא שר נגד האפרטהייד בדרום אפריקה (את "ביקו" של פיטר גבריאל). הוא שר נגד שלטון תאצ'ר. והוא שר נגד הדיכוי האינדונזי במזרח טימור.

ומוזיקה מגיבה לאקטואליה הרבה יותר מהר מקולנוע. לקח ליו-2 עשר שנים לכתוב שיר על אירועי בלאדי סאנדיי באירלנד, ולפול גרינגראס לקח 30 שנה לעשות על זה סרט (דוגמה ראשונה שקופצת לי לראש, בטח יש דוגמאות מיידיות אפילו יותר). לקח לרוברט ווייאט כמעט 14 שנה לכתוב שיר על מזרח טימור. ולרוברט קונולי לקח כ-35 שנה לעשות על זה סרט. הסרט שלו, "בילאבו", הוא ככל הידוע לי הסרט העלילתי הראשון שעוסק במה שקרה במזרח טימור, ויותר מזה: הוא צולם במזרח טימור עצמה. הסרט מוקרן בימים אלה בסינמטקים במסגרת המחווה לקולנוע האוסטרלי, ודי כדאי לכם לתפוס אותו. באתי אליו בגלל ליסה ג'ררד, אבל נשארתי כי הסרט הזה לופת למדי.

הסרט מתרחש ב-1975. מזרח טימור משתחררת מהמנדט הפורטוגלי ומכריזה עצמאות וכמעט מיד פולש אליה צבא אינדונזיה וכובש אותה. מזרח טימור נמצאת על אי שממוקם בדיוק באמצע הדרך בין אינדונזיה לאוסטרליה. אנשי מזרח טימור מקווים ומצפים שממשלת אוסטרליה תצא להגנתם, אבל זה לא קורה. אבל חמישה עיתונאים מצפוניים מאוסטרליה מגיעים לאי כדי לסקר את הימים שלפני הפלישה. כמה שבועות אחר כך הם נעלמים. גם כאן, נדמה שממשלת אוסטרליה מעדיפה שלא לעשות דבר, אפילו לא לנסות ולחלץ את אזרחיה. עלילת "בילאבו" מתחילה כשעיתונאי ותיק ודי שחוק (בגילומו של אנתוני לפליה, שחקן אוסטרלי ותיק שלמען האמת אף פעם אין לי ממש כוח אליו. כל תפקיד שהוא עושה אני חושב שסם ניל היה עושה יותר טוב) מקבל פנייה מאיש ממשלת מזרח טימור שמספר לו על העיתונאים הנעדרים ומבקש ממנו להגיע למדינה כדי לספר את הסיפור של מזרח טימור, ובדרך אולי לגלות מה עלה בגורלם.

מכאן מתחיל מהלך עלילתי דו כיווני (שדי דומה מבחינה מבנית לסרט "שותפים" שהוקרן בפסטיבל הצרפתי): החיפוש בהווה, והפלאשבקים למה שקורה לעיתונאים, רק כמה שבועות קודם לכן. "בילאבו" הוא שמו של הכפר בו הם נעלמו. על פניו, העלילה די צפויה. זה עוד סיפור שכמותו ראינו על עיתונאי שמגיע עם קליפת ציניות על עצמו אבל מהר מאוד מגלה שהוא לא יכול להישאר אובייקטיבי ושעליו לבחור צד במאבק אותו הוא מסקר. "שכר האמת", "דמעות של שתיקה" ו"שנה בצל הסכנה" (אולי הסרט שהכי קרוב אליו: גם הוא אוסטרלי העוסק באינדונזים) – כל אלה מיד קופצים לזכרון בעת הצפייה ב"בילאבו". ועדיין יש משהו בסרט שמצליח לעבוד, למתוח, לרתק. רוברט קונולי מנסה קצת יותר מדי להיות מין פול גרינגראס עם כל מצלמות ה-16 מ"מ הרועדות ותחושת המציאות וההיסטריה שהוא מכניס לסרט. אבל סיפורם של חמשת העיתונאים שמגלים את מזרח טימור ובאותה נשימה ממש מוצאים את עצמם שקועים בתוך ביצה טובענית של מאבקי כוחות באמצע שום מקום, מזכיר בעיקר סרטי אימה כמו "פרויקט המכשפה מבלייר". עקבותיהם נעלמו, ונדמה כאילו שכל מה שנשאר זה חומרי הגלם שהם צילמו והשאירו מאחוריהם ובהם אנחנו צופים (זה לא ממש מדויק, אבל זו התחושה שהסרט מעביר). וזה עובד. הסרט הזה מצליח להרתיח את הדם (והאצבע המאשימה שלו כלפי ממשלת אוסטרליה אמיצה למדי). נשאלת רק השאלה איפה היו סרטים כאלה כשמחאה נגד הכיבוש האינדונזי במזרח טימור היתה רלוונטית ואולי היתה מסיימת אותו מוקדם יותר (ולא כאילו שהחיים מאז במדינה היו שקטים ונינוחים).

ואגב, אתם יכולים לפגוש את רוברט קונולי היום. הוא מתארח בארץ במסגרת הפסטיבל האוסטרלי, ויגיע היום ב-17:00 לקיים סדנת אמן בבית הספר לקולנוע מנשר (רחוב דוד חכמי 18, ת"א). כל הפרטים על האירוע כאן.

הגיהנום, כנראה, קפא. לראשונה בתולדות הקולנוע הישראלי אורי קליין סימפט סרט של אבי נשר. קליין ועופר מתן מ"עכבר העיר" נתנו לסרט שלושה כוכבים. "פעם הייתי" ממקומם במקום השני בטבלת המבקרים של "טיים אאוט" (יעל שוב נתנה שלושה כוכבים. יקיר אלקריב, שמוליק דובדבני ואני נתנו ארבעה). אבנר שביט ב"וואלה" נתן חמישה. וכרגיל, מסקרן לראות איך חרים רואים סרטים. אורי קליין, למשל חשב ש"טיפולו של 'פעם הייתי' בנושא השואה הוא מנקודות התורפה של הסרט". לעומת זאת, שביט טוען שזו "אחת היצירות המורכבות והמעניינות ביותר על הדרך שבה התמודדה התרבות המקומית עם זיכרון השואה ועל הצורה שבה החלה לבנות את עצמה מחדש". אני, אגב, מסכים עם שביט.

"פעם הייתי" הוא בעיני אחד הסרטים המרתקים בפילמוגרפיה (הישראלית) של נשר. אם הייתי צריך לעשות את דירוג הסרטים שלו לפי טעמי, יש סיכוי שהוא היה מתמקם במקום השני אחרי "זעם ותהילה" (שנותר, עבורי, לא רק בכיר סרטיו של נשר, אלא אחד הסאטים הישראלים הטובים אי פעם). ואולי זה לא מקרי, אולי "פעם הייתי" הוא מעין גרסה מפויסת ומוארת ל"זעם ותהילה". הסרט, בכל אופן, מתאר מערכת יחסים בין גיבור צעיר ובין דמות חונכת מבוגרת ומלאת סודות ואפלה, ממש כמו שהיה בין נח קליין ואדי הקצב, גיבורי "זעם ותהילה". גם שם וגם כאן השחזור התקופתי מרשים ומזכיר לי שנשר נמצא במיטבו כשהוא מתרחק מההווה. "פעם הייתי" עושה חשק לחזור לסרטיו האחרים של נשר – המאז'וריים ("הלהקה", "דיזנגוף 99 ", "זעם ותהילה", "סוף העולם שמאלה", "הסודות"), וגם המינוריים ("שוברים", "הפחדנים") וללקט מתוכם את המוטיביים הקבועים שלו, כמו גם את כל מה שעקבי אצלו, הדברים הטובים וגם החולשות: העין האדירה לליהוק, אבל מולם גם לפעמים התיפורים הגסים מדי במעברים בין הסצינות. אבל מה שהכי מרשים ב"פעם הייתי" הוא שאם בסרטיו הקודמים של נשר תמיד התפעלתי מכך שהוא הכי במאי קולנוע – במובן של Movie movie – קולנוע שחי בתוך מציאות שהיא בראש ובראשונה קולנועית ומדברת קודם כל בשפת הקולנוע (משימה מסובכת מאוד בישראל, בה הקולנוע מדבר בראש ובראשונה בשפת המציאות, ואולי לכן למבקרים רבים קשה עם סרטיו של נשר, משום שהם אינם נראים בדיוק כמו "המציאות") – בא "פעם הייתי" ומזכיר שנשר הוא גם תסריטאי מצוין.

ניסיתי להכיל כמה שיותר אלמנטים לתוך הביקורת שלי על "פעם הייתי", אבל זה לא מספיק. מגיעה לסרט הזה התייחסות אוטריסטית רחבה ומורכבת יותר, שדורשת התבוננות חוזרת ועיונית בכל סרטיו הקודמים של נשר. יכול להיות שהגיע הזמן לעשות את זה.

וכהקדמה, אתם מוזמנים לקרוא את סיפור הכרותי עם אבי נשר – אני בתפקיד נח קליין והוא אדי הקצב. אבל להבדיל מסרטיו של נשר – שאף פעם לא באמת נגמרים בסוף טוב (תמיד יהיה שם או מוות או התפרקות של החבורה וכמעט תמיד תהיה יקיצה מחלום והתמודדות עם חמצמצותה של המציאות), בסיפור הזה כנראה שעוד לא הגענו לגלגל האחרון.

פורסם ב"פנאי פלוס", 23.6.2010

אני עוקב בסקרנות רבה אחרי הגלגולים שעבר "פעם הייתי", מאז שנולד כרעיון ועד שהגיע השבוע כסרט גמור אל בתי הקולנוע בפינה לשיפוטכם. שמעתי עליו לראשונה כשראיינתי את אבי נשר רגע לפני יציאת סרטו הקודם, “הסודות". התוכנית: לפתח במקביל סרט קולנוע וספר. השותפים: אבי נשר ואמיר גוטפרוינד, שכל אחד בתחומו מכיר על בוריה את נפש הישראלי ויודע לתרגם אותה לרבי מכר, ועדיין להישאר בהם אישי וייחודי. השניים התחילו בשיתוף הפעולה: גוטפרוינד יכתוב ספר המספר על חבורת ישראלים ממלחמת ששת הימים ועד רצח רבין, ובמקביל, נשר יהפוך את זה לתסריט. היה רגע שבו הפנטזיה געשה: אולי אפילו שלושה סרטים. טרילוגיה. לא יודע איך זה התנהל בפועל ביניהם, אבל בסופו של תהליך גוטפרוינד רץ קדימה והוציא את "למענה גיבורים עפים". מתוך הספר נצמד לבסוף נשר לפרק אחד בלבד, ולדמות אחת מתוכו שבאה והולכת בשלב די מוקדם של הספר, ועליה ביסס את סרטו החדש. לדמות קוראים יענקל'ה ברייד, שדכן ניצול שואה, מצולק פיזית ונפשית. לדמות הזאת הוסיף נשר אלמנטים שלא היו בספר: בית קולנוע אמיתי שפעל בעיר התחתית בחיפה ושהיה בבעלות שבעה בני משפחה נמוכי קומה, מניצולי ניסוייו של מנגלה באושוויץ. וכך נולד הדראפט הראשון לתסריט, שנקרא אז "גמדים", ואז שונה שמו ל”שיעור באהבה” עד שהתייצב לבסוף לשם הקליט והישראלי יותר “פעם הייתי”, המופיע בפוסטרים כשהוא כתוב בפונט של ספרי חסמב”ה.

ההקדמה הקבועה: אבי נשר הוא הבמאי הוותיק שהכי מרתק אותי בארץ. כתבתי את זה בדפים אלה כל כך הרבה פעמים. ועדיין. שוב: כשהוא נכנס לעסקי הקולנוע, אפרים קישון ואורי זוהר – האבות המייסדים של הקולנוע הישראלי העכשווי – בדיוק פרשו ממנו (אורי זוהר התארח לתפקיד קטן ב"הלהקה"). נשר ממשיך את דרכם. אבל זו הקריירה האמריקאית שלו שריתקה אותי במיוחד. היא גם חשפה עבורי את טעמו הקולנועי האמיתי של נשר. רגליו נטועות ברמת גן, אבל ראשו מרחף בין דון סיגל לסם פולר. סרטיו כתובים בעדינות, אבל מבוימים עם אגרופנים. הסתירות האלה, הפכו את נשר לבמאי שלרגעים היה אכן לא אחיד, אבל בעיקר שנוי במחלוקת מבחינה ביקורתית. יש שראו בו כמי שמתחנף לקהל, כשהם מחמיצים את העובדה שנשר הוא למעשה גדול האוטרים שעדיין פועלים בארץ. סרטיו עקביים – סגנונית ותמאטית – ועדיין מצליחים להישאר קומוניקטיביים בקרב הקהל הרחב.
לפני שעזב לקריירה ההוליוודית שלו יצר נשר שלושה סרטים בולטים ומשמעותיים: “הלהקה", “דיזנגוף 99” ו"זעם ותהילה". שני הראשונים היו הצלחות גדולות, השלישי – שהוא בעיניי סרטו החשוב והטוב ביותר, נכשל. “פעם הייתי" הוא סרטו העלילתי השלישי של נשר אחרי שובו מאמריקה ב-2001 (אחרי "סוף העולם שמאלה" ו"הסודות"), כך שהגענו למצב של כמעט סימטריה, של הסרטים הגדולים של חלק א' בקריירה שלו, מול סרטי חלק ב' (צריך לציין שבשנות השמונים נשר ביים שני סרטים נוספים, “שוברים" ו"הפחדנים", שגם להם מגיעה איזושהי תשומת לב מעמיקה ומלומדת – את "שוברים", לפחות, אני די מחבב – אלא שנדמה שהם מראש נוצרו כסרטים משניים וצדדיים, סרטים על-הדרך. והם ממילא לא מתאימים לתיזה שלי כאן, אז נשאיר אותם כרגע בצד). שלושה סרטים מכאן ושלושה מכאן. ששה סרטים סך הכל. והפסיפס שנקרא "הקולנוע של אבי נשר" מתחיל להתחבר ולהתבהר. רק שניים מהסרטים, למשל, מתרחשים בזמן הווה (“דיזנגוף 99” ו"הסודות"). וחצי מהסרטים מתרחשים בשנים 1968-1969: “הלהקה", “סוף העולם שמאלה" וכעת "פעם הייתי".

למעשה, מרתק לצפות ב"סוף העולם שמאלה" וב"פעם הייתי" בסמיכות. שניהם עוסקים בדמויות בנות אותו גיל (גיל תיכון) ומתרחשים בדיוק באותם ימים (קיץ 1968). לרגעים, נדמה אפילו שאפשר לשמוע את הדמויות של "סוף העולם שמאלה" משוחחות עם הדמויות מ"פעם הייתי". בשני הסרטים אחת הדמויות מבינה שבשעה שישראל נמצאת בטראנס הפוסט-מלחמתי שלה, בשאר העולם עסוקים בהפגנות נגד מלחמה ובאהבה חופשית. ישראל של 1968 – ממש כמו ישראל של 2010 – נראית הכי רחוקה מהעולם, הכי מבודדת, הכי לא קשורה לכל מה שקורה מסביב. לכאורה, הדמיון בין "פעם הייתי" ל"סוף העולם שמאלה" רב, ההבדלים לכאורה קוסמטיים: סרט אחד מתרחש בעיירת פיתוח מדברית, השני מתרחש בחיפה; סרט אחד עוסק בשתי בנות, השני בבן; האחד עוסק במהגרים ממרוקו והודו; השני בניצולי שואה וצברים. אבל כמו כפות ידיים של אותו גוף, שני הסרטים משתלבים זה בזה. אבל יותר מזה: בפעם הראשונה זה שנים שנשר כותב את התסריט לבדו (בסרטיו הקודמים הוא כתב את התסריטים עם שותפים) והתוצאה היא קודם כל אחד התסריטים המדויקים והעמוקים ביותר שלו, שמצליח לגעת – בתוך מבנה עלילתי קומי-דרמטי שנראה עממי למדי – בכמה מהנקודות הכי רגישות של הזהות הישראלית. מהבחינה הזאת, ולמרות שסגנונית ותוכנית הסרטים האלה שונים בתכלית, משהו ב"פעם הייתי" הזכיר לי דווקא את "זעם ותהילה". ומשום כך, הוא מהווה בעיניי את אחד משיאיו של נשר – קודם כל כתסריטאי. הדמות של אריק (תובל שפיר) ב"פעם הייתי" היא כמו מעין בבואה מאוחרת לדמות של נח קליין שגילם רוני פינקוביץ' ב"זעם ותהילה": שניהם מתבוננים רוב הזמן על העלילה מבחוץ, שניהם צעירים שנמשכים למלחמה, אבל צריכים בפעם הראשונה להתלבט בין אהבה למלחמה, וזאת בשעה שהם עוברים תהליך חניכה עם דמות מבוגרת, מצולקת, עם כתמים שחורים בעברה, שמהלכת על המספר שלנו מידה שווה של אימה והיקסמות. כאן כמו שם, זו הדמות הזאת שהופכת למוקד הכריזמטי ביותר של הסרט. אדי הקצב (ג'וליאנו מר) ב"זעם ותהילה" ויענקל'ה ברייד (אדיר מילר) ב"פעם הייתי". שניהם, מהדמויות המרתקות שנוצרו בקולנוע הישראלי.

אדיר מילר והדמות שהוא מגלם הם אחד הניסים הגדולים של הסרט הזה. הציניות הישראלית – גם שלי, מודה – לא האמינה שזה אפשרי. התפקיד הזה הוא סטירת לחי לציניקנים. מילר מגלם דמות מורכבת מאוד, פגועה מאוד, אבל גם עם מנות לא מבוטלות של הומור עצמי. קוראים לו ברייד (כלה), אבל הוא שדכן שנשאר רווק. ודרכו, מגלה הגיבור שלנו עולם פלאי, שהוא כל-כולו קולנועי. שדכן שמתמחה בלשדך אנשים חריגים, ושעובד מאחורי בית קולנוע המקרין סרטים הודיים המנוהל על ידי גמדים. הוא, לעומתם, כמו הענק בגנו. וכאן טמון סוד הקסם של נשר, שמחזיר את "פעם הייתי" לשיאיו המוקדמים: העובדה שהוא מסוגל לייצר סרט שנטוע עמוק במציאות המקומית, אבל באותה נשימה ממש הוא מגיע מאיזו מיתולוגיה בינלאומית. המיוזיקל ב"הלהקה", סרט הגנגסטרים ב"זעם ותהילה", וכעת מעין עולם אגדות של האחים גרים. העיר התחתית בחיפה מתוארת כמו ארץ אגדות כזאת, שיש בה יותר סיוטים מחלומות, ומעליה נמצאת העיר העילית על הכרמל, של אלה שהצליחו להדחיק את המלחמה ההיא, ואת המלחמות שבאו אחריה. האופן שבו נשר מחבר באופן עקבי את המיתולוגיה הישראלית המקומית עם מיתולוגיה אוניברסלית היא שהופכת את סרטיו לא רק לטקסטים מרתקים אלא גם לטקסטים שיש בהם אלמנטים חתרניים למדי. למרות ההומור הרב של "פעם הייתי" הוא מצטרף לסרטיו הקודמים ביצירת התחושה שגיבוריו של נשר חיים במציאות של מלחמה מתמדת. זה עוד משהו שמחבר את "פעם הייתי" ל"זעם ותהילה": גם כשיש ניצחון, הוא זמני, ונדמה שבכל פעם שהגיבור שלנו נמצא בנקודת מפנה משמעותית זה אומר שישראל שסביבו נמצאת במצב מלחמה (וזה נכון גם ל"הלהקה", שסיפורה של הלהקה הצבאית מסופר במקביל לאירועי מלחמת ההתשה).

ושוב, כרגיל, נדמה שעיקר תשומת ליבו של נשר ממוקדת בשני גיבוריו הראשיים ובעיצוב הפריים, ולעיתים זה אומר שדמויות המשנה משלמות את המחיר. זה עקבי בקולנוע של נשר, כשם שזה עקבי בקולנוע של הבמאים הנערצים עליו (והסופרים הנערצים עליו, סופרי ספרות הבלשים, שמופיעים לא מעט בסרט): זו תפיסת עולם אסתטית מחוספסת ולרגעים מתסכלת, אבל היא כה עקבית שאי אפשר שלא לחפש דווקא את הפיוט שבה. מהבחינה הזאת כשם שנשר הפך את המחתרות הישראליות לגנגסטרים מקומיים, כך השדכן שלו הופך לדבר הכי קרוב שהיה כאן לבלש פרטי קולנועי, דמות טראגית שחיה בצללים ועסוקה בלאסוף רמזים ונתונים על אחרים. יכולת האבחנה של הדמות הזאת, של יענקל'ה ברייד, וסיפורו של הניצול שאיכשהו עדיין מצליח למצוא את החיובי והאופטימי שבכל מצב, הופך את "פעם הייתי" לסרט שמצליח לא רק לרגש, אלא גם להפתיע בנקודת המבט שלו.

========

עוד כמה מילים שלי על "פעם הייתי".