כזכור, אתמול שוחחתי עם אנשי הרשות להגבלים עסקיים שרצו לשמוע גם את דעתי על בקשת המיזוג שהוגשה להם בין פורום פילם לא.ד מטלון (מיזוג שעליו דיווחתי כאן לראשונה באפריל). קודם כל, הפניתי אותם לכמה וכמה אנשי הפצה בארץ שבקיאים בתחום הרבה יותר ממני, ויש בידם נתונים קונקרטיים, ויכולים לספר בדיוק מה הבעיה במצב שבו יש כל כך מעט חברות ששולטות בכל שדירת הקולנוע – מהפקה, דרך הפצה, עבור בהצגה (בקולנוע) ועד למסך הטלוויזיה בבית (דרך די.וי.די, וי.או.די ורכש לערוצי הסרטים). במצב כזה, החברות הגדולות יכולות לחנוק בקלות את החברות הקטנות. ושמעתי על כך לא מעט סיפורים. אלא שהסיפורים האלה דווקא ייחודיים לפורום פילם. כך שהרושם שלי הוא שאנשי רשות ההגבלים העסקיים, שרואים כמה השוק הזה ממילא קטן, לא באים לעשות עכשיו רגולציה של התחום, ולכן נדמה לי – אם הבנתי את הלך הרוח של השיחה – שמיזוג כזה או אחר הוא עניין זניח. מה שכן, אני די בטוח שאם המיזוג בין פורום פילם לא.ד מטלון יאושר (ואני מהמר שיאושר), תוך חודשים ספורים לא אתפלא כלל אם נראה גם מיזוג בין יונייטד קינג/סינמה סיטי ובין ג.ג. ואז שוב אנחנו חוזרים לימים שבהם היו למעשה רק שתי רשתות קולנוע בארץ. מעניין האם אנשי הרשות הגבלים עסקיים אכן ישוחחו עם אנשי ההפצה שהמלצתי להם עליהם.

מנקודת המבט הפרטית שלי, כצופה קולנוע ולא כמפיץ, נראה לי שברגע שבידיים של פורום פילם יהיו לא רק הסרטים של דיסני אלא גם של סוני ופוקס, כמות הגניזות שנראה כאן תהיה אסטרונומית. במידה רבה, א.ד מטלון הם מאלופי הגונזים בארץ. מעט מאוד מהסרטים של סוני פיקצ'רז קלאסיקס ושל פוקס סרצ'לייט הגיעו ארצה. במטלון ידעו להתעסק רק עם בלוקבאסטרים (ע"ע "אווטאר"). ואולי הפוך בעצם? אם אני רוצה ללמד זכות על המיזוג הזה אני יכול לנסות לפנטז שכשסוני ופוקס יהיו בידי פורום פילם, עם כל המסכים שיש להם, אולי דווקא הם כן יקדישו כמה מסכים ביס פלאנטים למיניהם לסרטים קטנים ואיכותיים ופתאום משהו מהרפרטואר הגנוז של א.ד מטלון? ואולי אני תמים.

אבל תוך כדי שיחה עם אנשי הרשות להגבלים עסקיים, עלה לי רעיון: אולי עולם ההפצה בארץ זקוק לריענון בנוסח מה שקרה לאחרונה בשוק יבוא הרכב בארץ. עד לאחרונה, אם היבואן הרשמי של טויוטה או סובארו מחליט שהוא לא רוצה לייבא דגם מסוים, הדגם הזה לא היה מגיע ארצה. עכשיו, אם היבואן מחליט לוותר על דגם, יכול לבוא יבואן מתחרה ולהחליט שהוא מביא את הדגם הזה. לא שראיתי את זה קורה בפועל, אבל לפחות יש את האופציה. אז אולי זה מה שצריך לעשות גם בעולם הקולנוע? שאם אחד המפיצים – שיש לו חוזה בלעדי עם אחד האולפנים – מחליט לגנוז סרט (נגיד "אנשים מצחיקים" של ג'אד אפטאו, או "שוטרים לוהטים" של אדגר רייט, שניהם סרטים גנוזים דווקא של ג.ג), הם בעצם מכריזים שהם מפקירים את הסרט, ומאפשרים למפיץ אחר לבוא ולנסות להפיץ את הסרט הזה בעצמו. אולי זה ידרבן גורמים קטנים וחדשים בתחום ההפצה לנסות את מזלם, כשהרפרטואר של האולפנים הגדולים יהיה זמין להם.

אבל האמת, מה הסיכוי שמשהו ישתנה כאן?

כמה מילים על הפסטיבל הצרפתי בסינמטקים.

פורסם ב"פנאי פלוס", 16.6.2010

בלי שום קשר לפסטיבל הקולנוע הצרפתי, שנפתח שלשום, יצא לי לקפוץ לחופשה קטנה בפריז לפני כמה שבועות. בתור חובב קולנוע צרפתי, נסיעה לפריז היא עסק מתסכל למדי , עבור מי שאינו דובר צרפתית, כי ללא תרגום לאנגלית או לעברית, סרטים צרפתיים זה בדיוק מה שאי אפשר לראות שם. אבל בשעה שמגזיני הקולנוע עסקו בסרטים החדשים של ז'אן לוק גודאר ועבאס קיארוסטמי (הבמאי האיראני שביים סרט צרפתי עם ז'ולייט בינוש בתפקיד הראשי), בבתי הקולנוע נראה שהקהל מתלהב מסרט צרפתי אחר לגמרי "קמפינג 2 ", הלהיט המקומי של העונה.

בפסטיבל הצרפתי לא מצאתי לא את "קמפינג 2 " ולא את גודאר או קיארוסטמי, כלומר, לא את מה שעניין בשבועות האחרונים את מבקרי הקולנוע הפריזאים ולא מה שהיה ללהיט אצל הקהל. סרט אחר, שגם הוא הופיע על לא מעט מסכים בפריז, הוא "שובר הלבבות", ועל פי הכרזה הוא נראה כמו קומדיה רומנטית שרמנטית עם שניים מהשחקנים הכי פוטוגניים בצרפת כיום: ונסה פרדיס ורומן דוריס ("ליבי החסיר פעימה"). הסרט הזה דווקא כן הוקרן השבוע בסינמטקים, לקראת יציאה מסחרית בבתי הקולנוע.
במילים אחרות: הפסטיבל הצרפתי הוא כמו תמיד אירוע מקסים, אבל אקלקטי. הוא אינו מהווה תמונת מצב מקיפה, ואולי אינו מתיימר להיות כזה. רוב הסרטים שמוצגים בו הם סרטי הביניים, לא הצלחות עצומות, לא יצירות המופת – כל מה שבאמצע.
וכשאני לא ממש מזהה את שמות הסרטים או את שמות הבמאים, בין אם בשל בורות שלי או אנונימיות שלהם, כל מה שנותר בפסטיבל כזה זה פשוט להמר. ובאופן משעשע למדי, בכל הסרטים הראשונים שראיתי בפסטיבל השתתפה עמנואל דבוס.

הראשון היה "החתיכים". סרט משונה, אני מודה. לכאורה קומדיית נעורים שגרתית, על תלאות ההתבגרות של חבורת נערים שנורא רוצה לחשוב על עצמה כעל מגנטי חתיכות, אבל למעשה הם מכוערים, מחוצ'קנים ועם תספורות בלתי אפשריות. והם זוכים לאינסוף רגעי השפלה ומבוכה, בעיקר מצד הבנות בבית הספר, אותן הם מנסים להרשים בלי הרף. לתפקידי משנה קטנים בסרט מלוהקות כמה מהשחקניות הכי מפורסמות בצרפת, כשמולן שחקנים צעירים ואלמוניים לחלוטין. עמנואל דבוס היא מנהלת בית הספר, ולריה גולינו היא שחקנית פורנו בסרט שהם רואים באינטרנט ואירן ז'קוב היא אמה של אחת הנערות (ואפילו מרג'אן סטראפי, יוצרת הקומיקס והסרט "פרספוליס" צצה לתפקיד קטן). כ-800 אלף איש ראו את הסרט בשנה שעברה בצרפת, והבמאי, ריאד סאטוף, זכה בפרס הסזאר לסרט ביכורים. אבל השילוב בין סיטואציות בנאליות של סרטי נעורים ובין הניסיון כל הזמן להתחכם – עם הומור יבש, וצילום עקום ומלא ציניות, שבעצמו לועג לגיבוריו יוצר סרט שהוא מעין קריקטורה מופרזת, עם כמה רגעים משעשעים, אבל לטעמי, מעטים מדי.

הסרט השני היה מעניין יותר. ובו לעמנואל דבוס היה תפקיד מרכזי. שוב, צירוף מקרים בלבד. מדובר במותחן "שותפים" שביים פרדריק מרמוד. ב"שותפים" דבוס וז'ילבר מלקי הם צמד חוקרי משטרה עם עבר רומנטי משותף. בתחילת הסרט הם מוצאים גופה של נער שנרצח בחניקה. ומאותו רגע הסרט מתפצל לשניים. בציר זמן אחד – המצולם בכחלחלות אפרפרה, אנחנו עוקבים אחר תהליך החקירה של שני השוטרים, בניסיון לברר מי רצח את הבחור. ציר הזמן השני, המצולם בגווני תאורה כתומים-חומים, עוקב אחר ימיו האחרונים של הצעיר, עד מותו. אנחנו עוקבים בדקדקנות אחרי שגרת יומו, מרגע שהוא פוגש בקפה אינטרנט בחורה צעירה והשניים מתאהבים ומתחילים לנהל רומן. אלא שאז מגלה הבחורה שההחבר שלה הוא למעשה ג'יגולו, המעניק שירותי מין לגברי פריז. הוא מצרף אותה למפגשי המין שלו, ומשם העסק מסתבך. יש לסרט סטייל ומבנה לא רע, החותך בסימטריות בין מערכות היחסים המהוססות של הקורבן ושל החוקר עם הנשים שמולן. אבל את הקהל הצרפתי השילוב בין סקס ופשע לא שכנע. רק 90,000 צופים באו לראות את הסרט. אבל הסרט הזה דווקא לא רע כלל.

עמנואל דבוס ב"המקור"

ואז ישבתי לצפות בסרט שלישי: "המקור", של זאבייה ג'יאנולי. ומה אתם יודעים? גם כאן עמנואל דבוס מככבת, הפעם בתפקיד ראש עיר. נשבע לכם, צירוף מקרים מוחלט. או שלמעשה זה פסטיבל עמנואל דבוס, ולא הפסטיבל הצרפתי. דבוס זכתה בסזאר לשחקנית המשנה בשנה שעברה על הסרט הזה, שגם התחרה על דקל הזהב בפסטיבל קאן. בסרט הזה, שצפו בו 300,000 צרפתים בשנה שעברה, מגלם פרנסואה קלוזה (שנורא דומה כאן לדסטין הופמן) נוכל שמצליח להוליך שולל עיירה שלמה ולגרום לכולם להאמין שהוא קבלן שאחראי על בנייתו של כביש, שסלילתו התחילה בעבר ואז הופסקה. גם ז'ראר דפרדייה כאן. הטון של הסרט לחלוטין לא היה לי ברור. התוכן היה כשל קומדיית נוכלים, אבל הבימוי והמשחק נראה כמו דרמת מוסר כבדה (וארוכה, יותר משעתיים), ומעין מותחן, בו הרמאי פתאום מגלה שכל העיירה רואה בו מושיע. הסיפור עצמו מוצלח, אבל ללא הומור קצת קשה להאמין לו. זה כמו "תעלת בלאומילך", אבל ברצינות. נקודת אור נהדרת: את המוזיקה הלחין קליף מרטינז, המלחין הכמעט-קבוע של סטיבן סודברג, שמתקשה למצוא עבודה בהוליווד, אבל נראה שהוא אומץ יפה (ובצדק) על ידי הבמאים הצרפתיים. בשנה שעברה הוא הלחין את "מרגלים" (שהוקרן בפסטיבל הצרפתי הקודם). מאז "סולריס", שהוא אחד הפסקולים הכי ימים שאי פעם הולחנו, קל לזהות את הצליל של מרטינז.

אחרי שלושה סרטים עם עמנואל דבוס, התחוור לי: בשלושת הסרטים היא יותר טובה מהסרט עצמו, ובכמה מקרים אפילו נותנת לסרטים את עוצמתם ואת החן שבהם. וגם: היא נורא דומה ליעל לבנטל, לא? אבל בסיכומו של דבר, פסטיבלון צרפתי עם שלושה מסרטיה, הוא חוויה נעימה (ומשעשעת) למדי.

אתמול אחה"צ הוזנקו 123 קבוצות בתל אביב, ירושלים ושדרות בפרויקט "48 שעות". יש להן עד מחר (שישי) לחזור לנקודות האיסוף עם סרט גמור. בהזנקה אתמול הם קיבלו את הפריטים שאמורים להבטיח שהם אכן מכינים את הסרט במסגרת הזמן הזאת ולא מבעוד מועד. כל קבוצה מקבלת בהגרלה ז'אנר, וכולם צריכים להשתמש באותו אביזר (כפפה), לשלב לסיפור אותה דמות (מישל או מייקל פררה, טרמפיסט) ולשבץ פנימה אותה שורת דיאלוג ("יש לי דוד שמסדר אנשים"). בשנה שעברה שפטתי בגמר התחרות ונהניתי למדי מחלק מהסרטים והרעיונות. 12 הסרטים המצטיינים יוקרנו בפסטיבל ירושלים, אז גם יוכרז שם הזוכה שייצג את ישראל בתחרות "48 שעות" העולמית.

אם אתם חלק מ-123 הקבוצות: מה אתם עושים מול המחשב? יש לך זמן לגלוש באינטרנט? אבל אם כן, אולי תשבצו פנימה לא רק תסריט, הפקה, צילום ועריכה, אלא גם יחצנות ושיווק, וכתבו בתגובות איזשהו יומן הפקה קצר שיגרה אותנו לחכות לסרט שלכם. אם תוסיפו לינק לצילומי סטילס מהצילומים שלכם בפליקר או פייסבוק או כל אתר שיתופי אחר, אעלה את התמונות לכאן.

הולכים היום ל"צעצוע של סיפור 3 "?

==========

השבוע לפני 50 שנה (למעשה, אתמול) יצא "פסיכו" של אלפרד היצ'קוק בשני בתי קולנוע בניו יורק (בלי הקרנות מוקדמות לעיתונאים). סרט קטן, זול, מהיר ובשחור לבן שהיצ'קוק יצר כאנטי-תזה לסרטים הצבעוניים היקרים ועמוסי הכוכבים שהוא עשה בחצי השני של שנות החמישים ("מזימות בינלאומיות", "ורטיגו", "האיש שידע יותר מדי"). אבל זה לא הציון החגיגי היחידי בהקשר הזה. ב-1960 מבקר הקולנוע של ה"ווילג' וויס" היה ג'ונאס מקאס, שלימים היה גם קולנוען אוונגרדי משפיע (תשאלו את אורי זהר). בקיץ 1960 יצא מקאס לכמה שבועות חופשה מהעיתון כדי לצלם את סרטו הראשון ושורה של חבריו עשו ביניהם תורנויות להחליפו. בשבוע יציאת "פסיכו" ביקש מקאס מחברו אנדרו סאריס, אז חובב קולנוע בן 32 שכתב לכתבי עת שונים באמריקה, להחליף אותו. וכך פירסם סריס את הביקורת הראשונה שלו ב"ווילג' וויס", ומאז המשיך לשמש מקר העיתון למשך 28 שנים נוספות (כשבדרך הוא מנהל את אחד מקרבות המבקרים הכי מפורסמים בעולם, מול פולין קייל מה"ניו יורקר"). סאריס התלהב מ"פסיכו", קרא להיצ'קוק הבמאי האוונגרדי הכי גדול בעולם, והודיע שכל מה שהמבקרים הצרפתים של "מחברות הקולנוע" אמרו על היצ'קוק הוא נכון. עכשיו, כעבור 50 שנה, ג'יי הוברמן – מי שירש את כסאו של סאריס כמבקר הקולנוע של ה"ווילג' וויס", מפרסם שוב במלואה את הביקורת ההיא, ומוסיף עוד קצת רקע וקונטקסט למה שקרה בעולם ובקולנוע באותו סוף שבוע.

=============

והשבוע לפני 35 שנה יצא "מלתעות" של סטיבן ספילברג, סרט שמאוד הושפע מ"פסיכו" ומהיצ'קוק. והסרט הראשון שהופץ במאות עותקים במקביל. הסרט שהדיח את "הסנדק" מהתואר "הסרט הקופתי בכל הזמנים". והסרט הראשון שהכניס למעלה ממאה מיליון דולר, בזמן הצגתו הראשונה בבתי הקולנוע באמריקה.

=============

במסגרת פינתנו What goes around comes around, הפינה לקארמה שימושית, קיבלתי הבוקר שיחת טלפון מפתיעה מהרשות להגבלים עסקיים, שבודקים את בקשת המיזוג בין פורום פילם וא.ד מטלון שהוגשה להם. הם שמעו שאני מכסה את התחום בארץ ובקיא בו, וביקשו לדעת פרטים, על שוק הקולנוע בארץ בכלל ועל פורום פילם ומטלון בפרט. איזה מזל שפורום פילם ומטלון מחרימים אותי מסרטיהם כל כך הרבה שנים, אחרת אולי הייתי באמת יודע משהו עליהם. בכל מקרה, אל דאגה, במקום כל ההקרנות שהוחרמתי מהן העברתי את הזמן הזה בלימודי תורה ושם למדתי את המצוות "לא תנקום" ו"לא תנטור", ואני מקפיד עליהן מאוד. אבל אתם חייבים להודות שזה משעשע, איך הדברים מתגלגלים באקזיסטנז שלנו, לא? תמיד כדאי להיות נחמד לאנשים. תמיד. ואני אומר את זה לגבי עצמי כלפי העולם. מנסה לשנן ולקיים. והנה העדות למה. ובכל מקרה, נדמה מהשיחה שממילא שוק הקולנוע בארץ קטן וזניח מדי בשביל שיהיה למישהו בממשלה אכפת ממיזוג כזה או אחר, כך שאני מאמין שהשיחה איתי היתה לצורכי פרוטוקול בלבד (ונדברנו לדבר הלאה לפרטים נוספים). מה שכן, לאנשי ההגבלים העסקיים כדאי לדבר עם כמה מפיצים עצמאיים ומפיקים, שבקיאים הרבה יותר ממני – עד לרמת מספרים ונתונים – ביתרונות ובחסרונות של ריכוזיות ומיעוט תחרות בשוק הקולנוע הישראלי. ככה שאם יש לכם איזושהי עמדה ברורה ונחרצת ומבוססת בעד או נגד המיזוג הזה, זה ממש הזמן ליצור קשר עם הרשות להגבלים העסקיים ולשוחח איתם. אפשר גם להשאיר כאן בתגובות.

===============

צפייה א': האריס סאבידס, אחד הצלמים שאני הכי מתלהב מהם בשנים האחרונות ("אלפנט", "זודיאק", "גרינברג"), מתראיין על עבודתו. 7 דקות.

צפייה ב': ג'ון הילקוט, הבמאי של "ההצעה" ו"הדרך" (שמעולם לא הגיע ארצה לבסוף, אה?), ביים סרטון עלילתי לקידום משחק הווידיאו החדש "Red Dead Redemption", מאת יוצרי "גרנד ת'פט אוטו". כשהייתי בפריז שלטי חוצות של "Red Dead Redemption" כיסו את הרחובות את תחנות המטרו, ויציאת המשחק לוותה גם בקמפיין פרסומות בטלוויזיה. למה בארץ לא מפרסמים משחקי מחשב חדשים בשום מקום? אין כאן שוק לזה? בכל מקרה, הנה הסרט הקצר של הילקוט. 30 דקות.

זה רק נדמה לי או ש"Somewhere", הסרט החדש של סופיה קופולה, הוא סוג של רימייק/המשך לסרט הקצר שכתבה, "חיים בלי זואי", שביים אבא שלה (פרנסיס פורד קופולה) בסרט "סיפורי ניו יורק"? שם זו היתה ילדה שאביה הוא מנצח מפורסם שמסתובב בכל העולם. וכאן זו ילדה/נערה שאביה הוא שחקן מפורסם. זה רק על סמך הטריילר, יתכן והסרט הוא משו אחר לגמרי, אבל פתאום משהו מהמנגנון הנפשי של קופולה בסרטיה נורא נחשף. ב"חיים בלי זואי", ב"אבודים בטוקיו", ב"מארי אנטואנט" ועכשיו ב"Somewhere", זה סיפורה של נערה אבודה שנמצאת בצילו של גבר גדול/מפורסם/נערץ/מלך. תסביכי האב שלה וחייה בצילו אביה פתאום נראים נורא גלויים. כך שגם "אבודים בטוקיו" הוא יותר סרט עליה ועל אבא שלה מאשר עליה ויחסיה המתפוררים עם בעלה דאז, ספייק ג'ונז. או גם וגם.

ובכל מקרה, הטריילר של "Somewhere" מבטיח שפע שוטים אווירתיים, שזה בדיוק מה שאני אוהב בסופיה קופולה (ולכן גם מאוד אהבתי את "מארי אנטואנט" שלה).

ובקטע שבו רואים את הילדה מחליקה על הקרח, לא יכולתי שלא לחשוב על הווידיאו הקליפ הזה, שביים ספייק ג'ונז לכמיקאל בראדרס ועם סופיה קופולה בתפקיד הראשי. הכל מתחבר, לא?

=================

ואווירה ושוטים יפים ושפע מסתוריות זה בדיוק מה שמוכר לנו מארק רומאנק בטריילר המאוד אבסטרקטי שלו לסרטו השני, "Never Let Me Go", על פי ספרו של קזואו אישיגורו ("שארית היום"). רומאנק הוא במאי קליפים מצוין שביים את "חיים בתמונות" המוצלח, עם רובין וויליאמס. במאים שמעדיפים קומפוזיציות מרתקות על פני עלילה מהודקת מוצאים חן בעיניי.

עדכון: לא. זה לא "משאבי אנוש". ראו עדכון לאייטם בהמשך.

זו לגמרי ירייה באפלה, מעניין אם אקלע בול. ברשימת הסרטים שיתחרו על פרס וולג'ין בפסטיבל ירושלים שהתפרסמה אתמול, חסר סרט אחד מאוד משמעותי. ובמילים אחרות: לאן נעלם "משאבי אנוש" של ערן ריקליס? ואז עלתה בראשי המחשבה שאולי הוא נעלם כלל, אלא נשמר בצד, ושהוא יהיה סרט הפתיחה של פסטיבל ירושלים. אחרי הכל, הסרט המבוסס על ספרו של א.ב יהושע, מתרחש בחלקו בירושלים, והוא אחת ההפקות הראשונות שצולמו בתמיכת הקרן הירושלמית שהקים רנן שור. מצד שני, כך גם "הדקדוק הפנימי" של ניר ברגמן. אז בהנחה שהסרט לא נשאר מחוץ לתחרות מסיבה כזו או אחרת, פתאום נשמע לי הגיוני שזה יהיה סרט הפתיחה.

לפני כמה שבועות חשבתי ש"זוהי סדום" – הסרט של צוות "ארץ נהדרת" – יהיה סרט הפתיחה. אבל מכיוון שהסרט ייצא רק באוגוסט (ועוד לא גמור), פרמיירה פסטיבלית ב-8 ביולי ירדה מהפרק. ואתמול ניסיתי לפנטז שמא "התחלה" של כריסטופר נולן יהיה סרט הפתיחה – שכן הסרט אמור לצאת בארץ שבוע אחרי פתיחת הפסטיבל.

הדלפות אנונימיות בתגובות יתקבלו בשמחה.

============

עדכון, רביעי בבוקר: שלושה אנשים שונים, בתגובות ובטלפון, התקשרו לבשר לי שזה יהיה סרט הפתיחה של פסטיבל ירושלים השנה, ולא "משאבי אנוש". הסרט הוא "La Rafle" שביימה רוז בוש והפיק בן זוגה, אלן גולדמן ("החיים בוורוד"). הסרט הצרפתי, עם מלאני לורן וז'אן רנו, מתרחש ב-1942 ועוסק באיסוף יהודי פריז, לפני שליחתם למחנות הריכוז (נושא שטופל קודם ב"מר קליין" של ג'וזף לוסי). בקיצור, סרט שואה. וסרט שאני לא יודע עליו כלום (למעט העובדה שכמעט 3 מיליון צרפתים כבר ראו אותו בבתי הקולנוע מאז יצא שם לפני שלושה חודשים). הסרט, שיופץ בארץ על ידי יונייטד קינג, יוקרן במסגרת פרס הענקת פרס הוקרה של הפסטיבל לאחים אדרי.

עדכון, 11:05: והנה מגיעה ההודעה הרשמית לעיתונות. שם הסרט בעברית הוא "נקודת איסוף". הוא יפתח את הפסטיבל ב-8 ביולי ויופץ בבתי הקולנוע ב-15.7.

קצת פספסתי את זה, אבל בשבת הוכרזו הזוכים בפסטיבל סרטי הסטודנטים. ושוב, סרט ישראלי זוכה בתחרות הבינלאומית: "סיור מודרך" של בנימין פרידנברג (מסם שפיגל), שכבר זכה בשנה שעברה בפרס וולג'ין, ואכן גם היה הסרט החביב עליי ממעט הסרטים שראיתי מסרטי הפסטיבל. זה הסרט הישראלי השישי, מתוך 13 פסטיבלים, שזוכה בפרס הראשון. ולמרות שנדמה שיש את יתרון הביתיות, כי זה פסטיבל ישראלי שאולי מפרגן יותר לסרטים הישראליים, צריך לזכור שהפסטיבל התל אביבי הוא השני בחשיבותו מבין הפסטיבלים הבינלאומיים לסרטי סטודנטים (הפסטיבל במינכן הוא הבכיר שבהם), ושחבר השופטים הוא ברובו בינלאומי לחלוטין. בראש חבר השופטים השנה עמד יאן הארלן, גיסו של סטנלי קובריק ומפיק כל סרטיו האחרונים. הנציג הישראלי היחיד בחבר השופטים היה אורי קליין.

גם שאר הסרטים הישראליים שראיתי וחיבבתי לפני הפסטיבל יצאו עם פרסים. "71 מטר מרובע" של אלירן מלכא יצא עם פרס חביב הקהל בתחרות הישראלית (ויש לו סיכוי טוב לזות בחודש הבא בוולג'ין). ו"זנב" של רוני קידר זכה בפרס היוצרת המקורית.

בתחרות הישראלית זכו שני סרטים בפרס הראשון: "רגילה" של אסף סבן מבית ברל ו"תזכור את זה" של עלית זקצר מאוניברסיטת תל אביב. את "רגילה" ראיתי בשנה שעברה בירושלים ולא ממש אהבתי. קצת כמו "משעולים" של הגר בן אשר, מלפני כמה שנים, הרגשתי שהסרט הזה בא ממישהו שמאוד מעודכן ממה שקורה עכשיו בפסטיבלי הקולנוע בעולם ויודע לבצע את זה היטב. הסרט מרשים מאוד סנונית, ומצליח להעביר את תחושות הניכור והמועקה שכה אופיינים לפסטיבלים האירופיים. אבל בסופו של דבר הרגשתי שזה תרגיל בלזעזע, שהותיר אותי די מעוצבן (כפי שרוב הסרטים של ברונו דימון, למשל, מותירים אותי).

עד כאן המילים. הנה הסרטים. חלק מהסרטים הזוכים ניתנים לצפייה ברשת. רובם דרך אתר הסטרימינג של האוזן השלישית (למנויים בלבד, לצערי), שם הם יוצגו רק עד סוף יוני.

פרס הסרט הטוב ביותר בתחרות הבינלאומית: "סיור מודרך" (ישראל). (צריך להגיד: הצילום בסרט נורא יפה ומוקפד. סטטי, גאומטרי, מלוטש. ההקרנה באתר של "האוזן" מצגה את הסרט בגרסה טיפה מטושטשת ועכורה, לא איכות אופטימלית. זה ייתן לכם תחושה לגבי האופי המיוחד והמקסים של הסרט הזה, שיש בו משהו חופשי מעלילה – מעין "2 או 3 דברים שאני יודע עליה" של גודאר, אבל על ירושלים במקום על פריז – אבל לא יפתור אתכם מלמצוא את הסרט איכשהו מתישהו בהקרנת היי-דפינישן נורמלית ומחמיאה).

פרס הבמאי המבטיח: "תודה, בסדר" של מתיאס פריקלר (סלובקיה).

התסריט הטוב ביותר: "גיסברטה" מגרמניה (מה?! ממש לא חיבבתי את הסרט הזה).

סרט האנימציה: "True Love Hotel" של אלון געש מבצלאל (ישראל)

ציון לשבח: "חופשת שחרור" של מיכה קינברונר מאוניברסיטת תל אביב.

================

רוצים עוד צפייה? קבלו. בפברואר השתתף דיוויד בירן בסדרת השיחות/הרצאות של TED ודיבר שם על האופן שבו הוא כמוזיקאי מרגיש שהשינויים במקומות שבהם הוא מופיע גורמים לו לשנות את האופן שבו הוא כותב מוזיקה. ובמילים אחרות: כשהופיע בתחילת דרכו עם טוקינג הדס ב-CBGB הוא כתב מוזיקה המתאימה למועדון ההוא עם האקוסטיקה ההיא. וכעת, כשהוא גם מופיע בהיכלי ענק כמו קרנגי הול, האם הוא – באופן מודע או לא-מודע – יוצר מוזיקה שתתאים לאתר בו היא תנוגן. וזה גורם לו לתהות: האם לשינויים באדריכלות של אולמי ההופעות לאורך ההיסטוריה היתה השפעה על סגנון המוזיקה שהולחן? בסוף השבוע ההרצאה הזאת עלתה לאתר של TED.

================

ועוד משהו לצפייה. פנו לכם 47 דקות בשביל זה. רשת AMC, שמשדרת את "מד מן" ואת "שובר שורות", תתחיל לשדר באוגוסט את הסדרה המקורית השלישית שלה: "רוביקון", שאמורה להיות סדרת מתח קונספירטיבית. אבל לצרכי באז ויראלי הרשת העלתה כבר אתמול לאינטרנט את פרק הבכורה. אלן קולטר, אחד הבמאים הקבועים של "הסופרנוס" (וגם הבמאי של "זכור אותי לנצח" עם רוברט פטינסון) ביים. מי שגומר לראות את הפרק ראשון, שידווח איך הוא.

"הדקדוק הפנימי" של ניר ברגמן (על פי דויד גרוסמן)

התחרות על פרס וולג'ין לסרט העלילתי בפסטיבל ירושלים השנה היא הכי מרתקת כבר שנים. זה כמו המוקדמות לפרס אופיר, המדגם, עם מקבץ מאוד מגוון של סרטים מאוד מסקרנים. האם גם השנה מי שיזכה בוולג'ין יזכה באופיר? אלה הסרטים שיתחרו בירושלים:

"אנדנטה", במאי: אסף תג'ר

"גיא אוני", במאי: דן וולמן

"הדקדוק הפנימי", במאי: ניר ברגמן

"המדריך למהפכה", במאי: דורון צברי

"המשוטט", במאי: אבישי סיון

"התגנבות יחידים", במאי: דובר קוסאשווילי

"וביום השלישי", במאי: משה איבגי

"מלח ים", במאי: איתי לב

"התגנבות יחידים". במאי: דובר קוסאשווילי (על פי יהושע קנז)

מעניין מאוד הפילוח. שלושה עיבודים לספרים, מאת שלושה במאים שכבר זכו בעבר בפרס וולג'ין (ברגמן, וולמן, קוסאשווילי). שלושה סרטים שהופקו באופן עצמאי (הקרנות נכנסו רק בסוף): "המשוטט", "מלח ים", "אנדנטה". שני סרטים של יוצרים ותיקים ומוכרים, שלא עשו פיצ'רים קודם (דורון צברי ומשה איבגי). התפלגות של חצי-חצי בין יוצרים שזה סרטם העלילתי הארוך הראשון ובין יוצרים שכבר ביימו סרטי קולנוע לפני כן. ובסך הכל, תחרות מרתקת ומסקרנת. מי יזכה?

פסטיבל ירושלים ייפתח בעוד כשלושה שבועות, ב-8 ביולי. וחוץ מ"התחלה", הסרט החדש של כריסטופר נולן, אני לא יכול לדמיין איזה סרט פתיחה הם יכולים לשבץ להקרנה בבריכת השולטן שיגרום לי להגיד "וואו".

רק הרגע קלטתי:

– אני לאבי נשר מה שאורי קליין לעמוס גיתאי.

– עידן וילנצ'יק לי מה שאני לפורום פילם.

===========

אמש בפרמיירה של "פעם הייתי" בסינמה סיטי ראשון לציון (ביקור ראשון שלי שם). בדוכן הכיבוד חושף המלצר את הסאבטקסט של הערב. אני: "מה יש?". הוא: "בורקס. זה סרט בורקס אז מגישים בורקס". מלצר שנון.

אגב, "פעם הייתי" אינו סרט בורקס. הוא עוסק בעדות, אבל אין בו אף אחד ממאפייני סרטי הבורקס. אך עם זאת, אני כבר שנים מנסה להזכיר שלשיטתי זה ממש אידיוטי להפוך את הצירוף "סרט בורקס" לשם גנאי. אין לי בעיה עם התיוג הזה כסוג של ז'אנר ישראלי כוואריאציה מקומית לקומדיה העממית שעד היום מאוד פופולרית באיטליה ובצרפת, אבל צריך לזכור שכמה מהסרטים הטובים ביותר שנעשו בארץ הם סרטי בורקס. אז אני בעד לשמור על התיוג, לא צריך להלבין אותו. אבל סרטי בורקס אינם דבר רע א-פריורית (שהרי איפיון הז'אנר הבורקסי – קומדיית גינונים העוסקת בפערים בין עדות, מגזרים ותפיסות עולם חברתיות, שעל פי רוב נגמרת בהשלמה ובחתונה – מתאים גם לשניים מהסרטים הגדולים בתולדות הקולנוע הישראלי: "סלאח שבתי" ו"חתונה מאוחרת"). רק סרטי בורקס רעים הם רעים.

זו היתה הצפייה השניה שלי ב"פעם הייתי" אבל הפעם זה היה בעותק דיגיטלי. איזה הבדל! כאילו מישהו מנסה לשכנע אותי שהגיע הזמן סופית להפסיק להקרין סרטים בפילם, מגיעה ההקרנה הזאת. "פעם הייתי" צולם בפילם 35 מ"מ, ובפעם הראשונה בקריירה של אבי נשר, הסרט מצולם בסינמסקופ. לא יעזור, צילום בפילם 35 מ"מ עדיין נותן, בעיניי, תחושה רכה מאוד. אבל כשאני רואה את ההבדל בין עותק הפילם של הסרט, שלא עושה חסד לצבעוניות הרבה ולחום ולרוך של האור שנחשפו בעותק הדיגיטלי, אני רק משתכנע יותר שכדי לשמר את חזונם של הבמאי והצלם, שהולך לאיבוד בתהליכי המעבדות בהדפסת הפרינטים של הפילם, צריך לחפש את העותקים הדיגיטליים. אגב, "פעם הייתי" יצא לבתי הקולנוע בסוף השבוע הבא (24.6). ואני אהיה מאוד סקרן לראות איך הקהל יגיב אליו.

ובהמשך לדיון המבטאים שהתעורר בתגובות לפוסט ההוא: את הצפייה השניה הקדשתי לעיון מדוקדק באדיר מילר. תקשיבו, ותקשיבו טוב – במיוחד אם אתם לא מחובבי אבי נשר וחושבים שאדיר מילר צריך להיות רק סטנדאפיסט ולעשות את "רמזור": לא רק שאין שום בעיה עם המבטא של מילר בסרט, הדמות שהוא מגלם, יענקלה ברייד, היא אחת הדמויות המבריקות שנראו כבר עידנים בקולנוע הישראלי. גם אני הגעתי סקפטי לגביו, ואני ממש בשוק מכמה שהוא טוב ואמין בסרט. גם מבחינת המשחק, אבל בעיקר ברמת הכתיבה. הדמות הזאת – שהומצאה בספר "בשבילה גיבורים עפים" של אמיר גוטפרוינד – כתובה בסרט כל כך טוב, ומילר משחק אותה באופן שקט מאוד עם המון כוח, שהיא המנוע הרגשי של הסרט כולו, ולמרות הטראגיות של הדמות, היא גם מקור רוב ההומור בסרט (אגב, עוד הפתעה: בת-אל פאפורה, השחקנית קטנת הקומה המגלמת את סילביה, בעלת בית הקולנוע, גם היתה נהדרת. ואת אחת הסצינות הכי טובות בסרט מספק דב נבון. כלומר, יש בסרט כמה וכמה הפתעות משחק לא צפויות). אם רוצים לחפש פגמים בסרט, יש (שזה עניין עקבי. נשר מעולםלא ליטש את סרטיו. צפו שוב ב"הלהקה", דיזנגוף 99" ו"זעם ותהילה" ותראו שהא עקבי בזה. זה כמעט סטייטמנט קולנועי). אבל המשחק של מילר והתסריט של נשר הם לא פחות מנפלאים, ומרגשים, וחכמים, ואפילו מעיזים לגעת בנקודות רגישות שלא הייתם מצפים מסרט – שעל פניו נדמה שהוא דרמה-קומית עממית תקופתית ("בורקסית") אמור לגעת בהן. אני כבר נדבקתי כהוגן מהסרט ואני קורא לאנשים סביבי "סנפירים".

ושמעו, אין דרך להקטין את זה: פיליפ פאקינג סארד כתב את המוזיקה לסרט. המלחין של פולנסקי. זה דבר ענק.

למען קוראינו בחו"ל: "הצל של ביל" הוא שמו העברי לסרט הקטן והכמעט זניח (אבל החמוד) של אדוארד נורטון, "Leaves of Grass".

בחודשים האחרונים הוקסמתי משתי סדרות טלוויזיה שעשו שימוש בז'אנרים של פנטזיה ומד"ב כדי לעסוק בנושאים החביבים עליי: אמונה ורוחניות. האחת היא "קפריקה", שעוסקת בנקודה בזמן של ציוויליזציה שעוברת מפגאניות למונותיאיזם, והברדק שמעבר כזה יוצר. השני היא "פלאש פורוורד", שלא הפתיע אותי כלל לגלות שאחד מיוצריה הוא יהודי שלומד קבלה (דיוויד גויר, שבעיסוקו ביהדות וברוחניות כבר הבחנתי כשביים את "התאום"), שמעיזה להעלות (בחצי הראשון של העונה, לפני שהתקשקשה לגמרי, וגויר עזב, והסדרה בוטלה) את הרעיון שאולי כל עניין הפלאש-פורוורד הוא אקט אלוהי, ואז דיונים שלמים – על ידי דמויות יהודיות, בודהיסטיות ונוצריות, כל אחת ברמה כזו או אחרת של אמונה או חילוניות, האם מתנת הנבואה הוא פרס או עונש, ובעיקר: האם אנחנו חיים בעולם של ידיעה או בחירה? ואם אתה רואה מה שעתיד להתרחש בעתיד, האם עדיין יש לך יכול לשנות את העתיד (היהדות טוענת שכן). וואו. וזה בפריים-טיים באמריקה, ולא בשיעור ב"עלמא" או ב"בינה". והנה נוחתים על מסכינו שני סרטים שגם הם נראים כמו פולמוס מתמשך בפילוסופיה של הדת. המגרעת הכי גדולה של "אגורא", למשל, היא שאלחנדרו אמנבאר בחר למקם את הסרט בעבר במקום בעתיד. עלילת סרטו זהה לעלילת תחילת העונה של "קפריקה". אבל איכשהו, כשמדובר בסרט ספקולטיבי, מטאפורי, הדיון הפולמוסי על הפוליטיקה של הדת, והשחתת הדת על ידי תאבי כוח שמשתמשים בה כקרדום לחפור בו, היה נראה לי מרתק יותר כסרט עתידני. ואולי, למעשה, ככה צריך לראות את "אגורא". כסרט מדע בדיוני. הרי הוא מוקסם לחלוטין מהכוכבים.

פורסם ב"פנאי פלוס". 9.6.2010

יש סרטים שתופסים אותך בהפתעה. למשל, “הצל של ביל". לא סרט טוב במיוחד או מהנה במיוחד, אבל יש משהו שהפתיע אותי בתסריט שלו. אדוארד נורטון מגלם בסרט תפקיד כפול, של שני אחים תאומים: האחד פרופסור לפילוסופיה, השני רד-נק דרומי עם מבטא ותספורת בלתי נסבלים ועם קריירה ענפה ואלימה כסוחר סמים. ואז הם צריכים להחליף בתפקידים. תחליפו את סוחר הסמים בספר נשים הומו וקיבלתם סרט של זאב רווח (ואולי זה לא מפתיע, בהתחשב בזה שבועז דווידזון, שביים את רווח ב"צ'רלי וחצי" ו"חגיגה בסנוקר", הוא אחד המפיקים של הסרט). אבל על המבנה העממי והצפוי הזה, מסתתרים בתסריט כמה רגעים מפתיעים של תבונה. כל הרעיון בסרט הוא לנסח לדמויות את הפילוסופיה שלהן, את השקפת העולם המוסרית שלהן, ואז לראות איך הן חוצות את הקווים האדומים של עצמן. באחת הסצינות המפתיעות בסרט, נכנס האח הדרומי הפושע לתפילת שבת בבית כנסת דרומי (אחרי שקיבלנו הכנה לכך שהאוכלוסיה היהודית בדרום ארצות הברית ממילא מצומצמת מאוד), ושם הם שומעים דרשה של רבה שמסבירה באנגלית מתובלת בעברית מה פירוש המילה "הלכה" (בעברית). ועל זה בדיוק הסרט, על ספרי ההלכה שאנשים מנסחים לעצמם. חוקים פנימיים, מוסר אישי האח הפרופסור מנסה לחיות חיים מוסריים, להבדיל את עצמו מהמשפחה שהוא הפנה לה עורף על ידי ניסוח קוד אתי נוקשה, המבוסס על כתביהם של מיטב הפילוסופים. הסרט הזה, שנראה די טמבלון על פניו, מפתיע ברגעים עמוקים למדי של תובנות על הקירבה, ועל השוני, שבין אפלטון, ניטשה וההלכה היהודית. וכמובן שהגיבור שלנו יצטרך למצוא את המקום שבו ספר ההלכות שלו מתפרק והוא צריך לבגוד בערכים שהוא כה האמין בהם. ואז גם לשלם על כך מחיר.

את "הצל של ביל" כתב וביים טים בלייק נלסון, שחקן-תסריטאי-במאי יהודי (נלסון מוכר, לי לפחות, בעיקר כדמות השלישית ב"אחי, איפה אתה" של האחים כהן, זה לא היה ג'ורג'קלוני או ג'ון טורטורו. ומאז גיליתי שהוא גם במאי, אחד כזה עם רעיונות טובים, אבל לא בעל ייחוד), שמן הסתם העמיס לא מעט מהנשואים שמעניינים אותו לסרט בנוי היטב, אבל לא מאוד מוצלח (למרות משחק טוב של נורטון והופעת אורח חיננית של ריצ'רד דרייפוס). הסרט לא זכה לשום תהודה בעולם, והוא נותר קטן וזניח, אבל זה די נפלא בעיניי כשיוצר לוקח את עולמו הפנימי ופורש אותו על המסך.

דבר דומה קורה ב"אגורא", סרטו החדש של הבמאי הספרדי אלחנדרו אמנבאר. מדובר באחד הבמאים הכי מבריקים שפועלים כיום בספרד, ובסרטיו "פקח את עיניך", “האחרים" ו"הים שבפנים" (שזכה באוסקר) הוא הראה איך לקחת רעיונות פילוסופיים ורוחניים מעוררי מחשבה וליצור מהם סרטים מבריקים בקולנוע שלהם, שמשחקים עם הריאליזם ותפיסת המציאות, ומשתמשים בז'אנרים שונים כדי להחביא את הפילוסופיות תחתן. באופן עקבי בסרטיו, אמנבאר הביע היקסמות נשנית עם העולם הרוחני, עם התובנה שלא הכל ידוע ונגיש לנו ולחושינו, אבל בעת ובאותה נשימה הוא הביע חשדנות ואף שאט נפש מכל מנגנון סמכותי, שמנסה להטיף ולנכס את הרוחניות לעצמו. ב"אגורא" קשה להכריע איזה מהאלמנטים יותר כבד: עיצוב התפאורה התקופתי הגרנדיוזי ועצום המידות (שמן הסתם נעשה ברובו במחשב), או העימותים הרעיוניים האינסופיים, שבמקום להיות הרוח שמתחת לכנפיו של הסרט ולעזור לו לנסוק (כמו שהיה ב"הים שבפנים"), הם כמעט מכניעים אותו. צפייה ב"אגורא" היא כמו צפייה בפאנל ויכוחים תיאולוגי ביום עיון של מכללה. הדרמה צריכה לשבת בשקט.

אבל חי נפשי, אמנבאר הזה הוא איש מרתק, והסרט הזה מציג באופן הכי קיצוני את עולמו האידיוסינקרטי כבמאי, תסריטאי והוגה דעות. הסרט, המתרחש באלכסנדריה של המאה הרביעית לספירה, מתחיל כסיפור היסטורי על הנקודה בהיסטוריה בה הפגאניות הוכחדה מהעולם על ידי הנצרות, בימי האימפריה הרומית. החצי השני של הסרט מראה איך האמונה המונותיאיסטית הנוצרית עצמה הפכה מהר מאוד תהליך של השחתה על ידי אנשי הכמורה שנשטפו תאוות שלטון. הם גירשו את הפגאנים, ואז טבחו ביהודים, ואז התחילו להרוג בינם ובין עצמם, ופנו לחסל את את השלטון הרומי. ובנקודת המוקד של העלילה נמצאת דמות מרתקת למדי, אבל לא לגמרי מלוטשת, בגילומה של רייצ'ל וייס. היא פילוסופית. ופגאנית. היא לא מאמינה באלוהים או בישו, ולא מצטרפת לממסדים הדתיים החדשים שצצים בימי חייה. אבל היא מבינה יותר טוב מכולם (ובכולם, הכוונה היא לשלושה מתלמידיה שגדלו מנערים לאנשים מבוגרים שנמצאים בנקודות הצומת של השלטון האזרחי והדתי באלכנדריה) שיש בעולם הזה משהו גדול וכביר יותר ממה שנגלה לעין, משהו ששולט בנו. היא מייצגת את המדע, אבל היא עצמה מבינה שהמדע שלה רק בא לתאר איך העולם נברא, ולא הוא הבורא בעצמו. היא זו שמנסה לפצח את חידת הבריאה, להגדיר אותה. אבל בגלל שהיא לא חלק מהממסד הדתי, ומכיוון שהיא אשה, כל התגליות שלה – שמקדימות את זמנן ונשמעות כמו תיאוריות שניוטון, גליליי, קפלר ואיינשטיין מאות שנים אחריה – הועלמו והודחקו.

הבעיה העיקרית היא שלהבדיל מהבימוי הפיוטי והסוחף והמרגש של "האחרים" ו"הים שבפנים", “אגורא" מבוים באופן כבד מאוד, שנכנע לתפאורה התקופתית העצומה, ונראה כמו סרט פאר הוליוודי מיושן. גם הסיום הדרמטי, שמחבר בין מוות לבין תשוקה מינית לא ממומשת – יוצר תחושה לא נעימה, בכך שסרט עם רעיונות מבריקים וראויים לעיון, חותם את דבריו בפתרון טיפה ניאנדרטלי.

הליהוק ב"אגורא" מבריק למדי. הוא מפגיש יהודים, מוסלמים ונוצרים, בריטים, ישראליים, פלסטינאים, ספרדים ואמריקאים, על סט אחד. מול רייצ'ל וייס – יהודיה בריטית שגרה באמריקה (ונשואה לדארן ארונפסקי, במאי שעוסק בנושאים דומים לאלה של אמנבאר) מופיעים אושרי כהן בחצי הראשון של הסרט, ויוסף סווייד בחצי השני. אבל אשרף ברהום וסמי סמיר, שמגלמים שניים מבכירי הממסד הנוצרי האלים באלכסנדריה, הם אלה שגונבים באופן מרהיב את ההצגה משחקנים בכירים ומפורסמים מהם.

אז "אגורא" הוא סוג של פיאסקו מופלא, עם ליהוק מפתיע מאוד, שבעצמו נראה כמו האימפריה הרומית בזעיר אנפין, אבל הסרט הזה, למרות שהוא מרהיב וחכם, פשוט לא סוחף ומרגש כמו שהבמאי הזה הרגיל אותנו לצפות ממנו. אבל איזו תעוזה עצומה יש לו. אני ממשיך להעריץ אותו.