חבר קולנוען, שלא יכול לראות תלת מימד בגלל עין עצלה, כתב לי מייל:

"צעצוע של סיפור 3 " מוקרן בארץ רק בתלת מימד באנגלית, או בתלת מימד בעברית, או בגרסה שטוחה בעברית. אין את הגרסה הקלאסית והמיושנת של שטוח באנגלית. אבל 15 אחוז מהאוכלוסייה לא מסוגלת לראות תלת מימד, ועוד משהו כמו עשרה עד עשרים אחוז לא אוהבים לראות תלת מימד (החלק השני הוא הערכה שלי מתוך שיחות ברזייה) אבל המפיצים מוותרים עליהם לחלוטין. למעשה למישהו כמוני שלא יכול לראות תלת מימד אין דרך לראות את אחד הסרטים הכי חשובים שיוצאים בקיץ בקולנוע בגרסה המקורית שלו. אם אתה שואל אותי למה? לדעתי זה בגלל הכסף. המפיצים מעדיפים לוותר על קהל בשביל שכולם יילכו וישלמו את המחיר היותר גבוה לכרטיס התלת מימד.

עניתי לו:

שמע, זו נקודה ממש טובה. ובגלל שכל העסק בחיתוליו, שום דבר לא ברור מאליו עדיין. ונכון שיש כאן עניין לא מבוטל של תאוות בצע, וגם סחף והיקסמות מטכנולוגיה חדשה, שאף אחד לא יודע אם היא רגעית וזמנית או שזה יהיה הסטנדרט החדש והנצחי ושכולנו, בלית ברירה נצטרך להתרגל אליו. אבל, האם המפיצים צריכים לאפשר הקרנות מונו ל-10 אחוז מהאוכלוסיה שסובלת מחרשות באוזן אחת (או חרשת לחלוטין)? והנחה לעוורי צבעים שנכנסים לסרט צבעוני? בכל פעם שבעלי בתי הקולנוע שידרגו את אולמותה הקרנה שלהם לטכנולוגיה חדשה (אני מכיר את זה מתחום הסאונד) הם הקפיצו את המחיר כדי לכסות את עלות השדרוג. אני מניח שמה שאנחנו צריכים להתרגל אליו הוא לא התלת מימד אלא העובדה שתוך שנה-שנתיים כל מחירי הכרטיסים יעלו 45 שקלים, שטוח או תלת מימדי. ואז, כשהמחיר יהיה אחיד לכולם, אני מניח שגם לאנשים עם בעיית ראייה תלת מימדית לא תהיה את הבעיה הפסיכולוגית לשלם על שירות שהם לא נהנים ממנו.

אמנם, אנשים שלא רואים בעין אחת או שיש להם עין עצלה או כל בעיית צילינדר, לא יכולים לראות תלת מימד, אבל שמע: ההקרנות הדיגיטליות האלה הם פשוט באיכות מרהיבה פי כמה מהקרנות הדו מימד בפילם 35 מ"מ. בשבועות האחרונים, אחרי כמה פעמים שיצא לי לראות הבדל בין פרימט פילם ופרינט דיגיטלי, כמעט עבר לי לגמרי מפילם. כמות הפשרות שאנחנו הצופים מקבלים – גם ממעבדות זולות, גם ממקרינים שלא מקפידים על פוקוס וגם ממקרנות מיושנות עם עדשות שאיבדו את הליטוש ומנורות מקרן שאיבדו את העוצמה – הופכת את ההקרנות בפילם לכמעט טיוטה. בדיגיטלי, בינתיים, הכל מושלם. החדות, הבהירות, הצבעוניות (ההבדל בין עותק הפילם והעותק הדיגיטלי לסרט של אבי נשר הוא כה עצום שזה נראה כמו שני סרטים שונים. אחד בלי צבע וחדות, השני עם). וממילא אצל פיקסאר אין שום אפקט של "תלת מימד" בוטה, אלא רק עולם עם עומק, שאת הבדל האיכות בהקרנה יידע להעריך גם צפה שלא יול ליהנות מהתלת מימד. אבל מהצבעוניות והבהירות והחדות כן. שזה בדיוק כמו ההבדל בין הקלטות מונו והקלטות סטריאו אחרי עידן דולבי (דיגיטל סראונד) – גם אנשים עם בעיות שמיעה שלא יכולים ליהנות מהאפקטים של הסטריאו (נע מצד לצד ומלמעלה למטה) יעדיפו אולם עם איכות סאונד מעולה, מחדות ההקלטה וצלילות ההשמעה, גם בלי שיוכלו להעריך את הסטריאו.

זה נכון שהמפיצים מנצלים את התלת מימד כדי להקפיץ מחיר, אבל זה כנראה יהיה הסטנדרט בקרוב – גם ההקרנה וגם המחיר. בדיוק כמו עם ערוצי ה-HD בטלוויזיה: עכשיו אתה משלם אקסטרה, אבל תוך כמה שנים זה יהיה הסטנדרט של כל ערוצי השידור, פלוס מחיר הפרימיום.

אני ממליץ לך בחום לראות את "צעצוע של סיפור 3" בקולנוע. אתה לא מפסיד הרבה ברמת התלת מימד. אבל איכות ההקרנה כ"כ יפה, שגם עם עין טובה אחת אפשר להתמוגג ממנה.

נשארה קבוצת האוכלוסיה מהברזיה שלך, שלא אוהבת תלת מימד. הרוג'ר איברטים של העולם. תוך כמה שבועות, כשיתפרסמו הנתונים של כמות רוכשי הכרטיסים (בהשוואה לסרטים אחרים של פיקסאר, לפני התלת מימד) יהיה אפשר לאמוד עד כמה הקבוצה הזאת משמעותית. אני מחבב את התלת מימד, אבל מודה שלרוב אני יכול בלעדיו. אני גם מודה שכשאני רואה סרט על מסך גדול בשבועות האחרונים, אני קצת מתגעגע לפעמים לתלת מימד. אני מניח שאני, כמו העולם, נמצא בתקופת מעבר מהוססת. האם זה טוב או רע, מיותר או הכרחי. אבל אני מקווה שאחרי שתראה את "צעצוע של סיפור 3 " תוכל להגיד למתנגדי התלת מימד מסיבות אידיאולוגיות ולא פיזיולוגיות שאין שום בעיה עם התלת מימד (יש רק בעיה עם סרטים רעים בתלת מימד, אבל זה נכון תמיד). זה לא צ'יזי או נצלני ואין חפצים שקופצים עליך. יש לי תחושה שביציאה מ"צעצוע של סיפור 3 " הם בכלל לא יזכרו שהסרט היה בתלת מימד.

הערה: מאוד מאוד מומלץ לבוא עם מגבונים לחים להקרנות תלת מימד, כדי לנקות כהוגן את המשקפיים. לא רק בגלל ענייני חיטוי והגיינה, בעיקר בגלל ענייני בהירות וצלילות, שלא תראו את הסרט מבעד למסך עכור של לכלוך וטביעות אצבעות של הצופים שקדמו לכם. וב"צעצוע של סיפור 3 " זה חיוני כפליים: אני מניח שהדמעות של הצופים ששטפו את הזגוגיות בהקרנה שלפניכם ישאירו משקע מלוח על העדשה, שעשויה לפגום בחדות הצפייה שלכם.

ועכשיו נותר לי רק לשאול את קוראי הבלוג: יש כאן אנשים שלא רואים תלת מימד מסיבה כזו או אחרת ושראו כבר את "צעצוע של סיפור 3 " בתלת מימד (או סרט אחר מהעת האחרונה בתלת מימד) ויכולים לעדכן איך הסרט נראה מנקודת מבט של עין טובה אחת?

ג'ים קארי ויואן מגרגור גאים בסרט החדש שלהם

הפסטיבל לקולנוע גאה ייפתח מחר בתל אביב ויציג, על פי איסופו של יאיר הוכנר, את המקבץ הכי בוטה והכי נועז והכי מחתרתי של קולנוע שמוצג בישראל. עזבו ג'נדרים, זה פשוט פסטיבל לקולנוע אנדרגראונדי לחלוטין. ובוודאי שדבר אחד קשור לשני. אבל אני מתעסק כרגע בדבר הכי מיינסטרימי בפסטיבל: סרט הפתיחה, "אני אוהב אותך, פיליפ מוריס" עם ג'ים קארי ויואן מגרגור. סרט, שאם לא תהיה עליו התנפלות בפסטיבל ובהקרנות הסינמטקיות שיבואו בשבועות הבאים, נמצא בסכנת גניזה. לא שישראל תהיה יחודית בזה: גם באמריקה לא ברור לגמרי האם ומתי ואיך הוא יופץ. לכאורה בגלל סכסוך חוזי/כספי בין חברת ההפקה ובין המפיץ על גובה המקדמות, אבל בפועל ברור שיש כאן בהלה של המפיץ מהתגובות של הקל הרחב שיגיע לראות את ג'ים קארי ויקבל אותו בסצינות סקס הומואיות. אבל הסרט הזה הוא הברקה מצחיקה למדי.

פורסם ב"פנאי פלוס", 16.6.2010

איזה סרט משעשע ומפתיע. את הפסטיבל לקולנוע גאה יפתח מחר הסרט הזה, "אני אוהב אותך פיליפ מוריס", קומדיה שחורה, שזורקת את הפוליטיקלי קורקט לפח. עד כדי כך, שהמפיצים האמריקאים די נרתעים לגעת בה (הסרט ייצא שם רק בהמשך הקיץ, ובהפצה מוגבלת), למרות העובדה שזו קומדיה עם ג'ים קארי. ועוד קומדיה די מצחיקה. אלא שקארי ויואן מגרגור מגלמים בה זוג הומואים. ועוד זוג הומואים שנורא מאוהבים זה בזה, ואוהבים להתנשק. ולעשות די הרבה סקס (את הסקס לא רואים, בכל זאת, סרט אמריקאי). ואם יש דבר שהציבור האמריקאי קשה לו איתו, זה גברים מתנשקים. להומואים הם כבר התרגלו – לפחות על מסך הקולנוע והטלוויזיה – אבל לזה שהם נוגעים אחד בשני, עוד לא. ומה יהיה עם הסרט הזה בארץ? לא ברור.

למרות השם המאוד לא מוצלח (גם באנגלית), "אני אוהב אותך פיליפ מוריס" הוא קומדיה שחורה שנונה למדי, מאת התסריטאים שטבחו במיתוס של סנטה קלאוס ב"סנטה בשקל" (שהופק על ידי האחים כהן ובוים על ידי טרי זוויגוף). הפעם, כשהם כבר בתפקיד תסריטאים ובמאים, הם מספרים סיפור אמיתי מדהים למדי, על שוטר שבעקבות תאונת דרכים מחליט להפסיק לחיות בשקר, יוצא מהארון, עוזב את משפחתו ועובר לגור בפלורידה ולהיות הומו במשרה מלאה. וכדי לממן את חייו החדשים הוא הופך לאחד הנוכלים הערמומיים ביותר באמריקה. בבית הכלא הוא פוגש בחור בשם פיליפ מוריס (זה מבלבל, אבל אין לסרט שום קשר עם חברת הטבק באותו שם), ומאותו רגע בית הכלא הופך עבורם לגן עדן. שניהם, לבד, בתא מסורג.

גלן פיקארה וג'ון רקואה לוקחים את כל הסטריאוטיפים הכי הומופוביים על הומואים, והם מנגנים אותם בהנאה ובחדווה בפול ווליום. הסיסיות, הצעקנות, המצועצעות, אפילו על איידס הם מעיזים לצחוק באחד הרגעים היותר מצמררים ומפתיעים בסרט. זה עוזר להם להגן על עצמם בכך שמדובר בסיפור אמיתי, כך שהם יכולים להגיד "זה לא אני, זה הוא". ואכן, נדמה שהגיבור ניצל כל סטריאוטיפ הומואי כדי לחיות חיים של הונאה (והנאה). אבל התוצאה מאוד מבדרת. כי מי שמתחיל בתור שוטר, שומר חוק, האיש הכי ישר, כלומר הכי סטרייט, למעשה חי חיים של שקר, בהם הוא מסתיר ממשפחתו את זהותו המינית האמיתית. אבל ברגע שהוא מתחיל לחיות את חיי האמת שלו, כשהוא מחבר לאישיותו האמיתית, הוא זונח את החוק והופך להיות נוכל. לא בטוח שחוקרי מגדר וייצוגי מיניות יהנו מהחיבור בין להיות גיי ולהיות נוכל, אבל הסרט כה קרקסי, קרנבלי וצבעוני וסלפסטיקי, הוא כל הזמן מחליף זהויות, והוא מאפשר לג'ים קארי לשוב להשתוללויות הסלפסטיק שלו ולהחלפת דמויות כאילו אנחנו בסרט של האחים פארלי, עד שברור ש"אני אוהב אותך פיליפ מוריס" מנסה להיות סרט שחי בבועה, מחוץ לעולם אמיתי של תקינות פוליטית. ברור שלאמריקאים לא נוח איתו. יש בו משהו חתרני ומשחרר.

מבזק מיוחד: קבלו עדכון נסער. אולם 23 בסינמה סיטי ראשון לציון הוא כרגע – בעיניי – אולם הקולנוע הכי טוב בארץ. יא וואראדי, איזה מסך ענק, איזה שיפוע נהדר, איזו איכות הקרנה דיגיטלית מצוינת. ראיתי שם השבוע גם את "פעם הייתי" וגם את "צעצוע של סיפור 3 " והתמוגגתי מתנאי ההקרנה המשובחים. אה, וגם מהסרטים שכה ריגשו אותי.

אני מחפש מילים כדי לכתוב ביקורת מסודרת על "צעצוע של סיפור 3 " ופשוט לא מוצא. התמוגגתי מהסרט הזה מהפריים הראשון ועד האחרון. ממש האחרון. לא יצאתי מהאולם עד שעלה הלוגו האחרון והסרט נפסק. החל מהסרט הקצר – הגאוני! – "יום ולילה", והמשך בסרט עצמו. איך הם עושים את זה שם בפיקסאר? איך הם מצליחים להפוך חוויה כה תעשייתית, כה מסחרית,, כה מלאת פלסטיק ופיקסלים לחוויה כה אישית ומרגשת? איך הם מצליחים ליצור סרט שמרגש את כ-ו-ל-ם ולגרום לכל מי שצופה בו להרגיש כאילו הם העלו למסך איזושהי חוויה פרטית שהוא חשב שקרתה רק לו בילדותו, או בבגרותו? איך הם מצליחים, שוב ושוב, לבנות תסריטים כה הדוקים, מושלמים ומפתיעים. לפחות פעמיים במהלך הסרט, אולי יותר, אמרתי לעצמי "אוקיי, זו נקודת מפנה די צפויה, אבל היא עשויה כמו שצריך" רק כדי לגלות חצי דקה אחר כך, שנקודת המפנה הזאת לא הלכה בכלל לאן שאני – או אתם – ציפיתם. ולכן, הסרט מצליח להגיע למקומות די מפתיעים ולא צפויים בעלילה. אנשי התסריטאות בפיקסאר הם ללא ספק התסריטאים הכי פחות עצלניים בעולם. הקרדיט לתסריט של "צעצוע של סיפור 3 " כתוב על שמו של מייקל ארנדט, שכבר זכה באוסקר על "מיס סאנשיין הקטנה", כך שאנחנו יודעים שהאיש הוא אשף של מבנה ושל תפניות לא צפויות, אבל הוא נסמך על סיפור שנהגה על ידי ג'ון לאסטר (המאסטר-מיינד מאחורי "צעצוע של סיפור" הראשון), אנדרו סטנטון ("וול-אי") ולי אונקריץ' (שהיה העורך של "צעצוע של סיפור" הראשון וכאן כבר מקבל את קרדיט הבמאי). במילים אחרות: ארבעה שותפים לתסריט, עם ארבעה פרסי אוסקר (לסטנטון יש שניים, לאונקריץ' עדיין אין. יהיה לו אחד בפברואר 2011).

זוכרים? כשעלה הרעיון ל"צעצוע של סיפור 3 " הוא היה מוקד הסכסוך שכמעט הוביל לגירושין של פיקסאר מדיסני. "צעצוע של סיפור" היה הסרט הראשון של פיקסאר, ומבלי שהם ראו את העתיד הם הסכימו לתת לדיסני את הזכויות עליו. זה הסרט היחיד של פיקסאר שאינו בבעלות פיקסאר. כשג'ון לאסטר סרב לדרישת דיסני לעשות סרט המשך שלישי, דיסני הודיעה שהיא תפיק את הסרט לבד, ללא פיקסאר. מבחינה חוזית היא יכולה. ואז התחיל מאבק, בדיוק ברגע שבו עמד לפקוע החוזה של דיסני ופיקסאר, ונדמה היה ששתי החברות עומדות להתפצל. נדמה היה גם שדיסני האמינה שהיא יכולה להסתדר מצוין בלי פיקסאר. אלא שברגע האחרון רוי דיסני, שהיה יו"ר הדירקטוריון, התערב בסיפור. ידה ידה ידה, ראשי דיסני עפו, ולא רק שדיסני ופיקסאר חידשו את הקשר ביניהן, אלא שלמעשה שתי החברות התמזגו, באופן כזה שג'ון לאסטר – האיש הכי מזוהה עם פיקסאר – הוא כיום הדמות הקריאטיבית הכי בכירה בכל מה שדיסני עושה, כולל בפארקי השעשועים. אני מניח שנראה את זה היטב ב"טרון" המתקרב, שהפך לפרויקט המחמד של לאסטר. וכך חזר "צעצוע של סיפור 3 " לידי פיקסאר – לאסטר הפעם כבר הסכים לעשות את הסרט. אבל מה שהתחיל כמו המיזם הכי מסחרי/נצלני/תאגידי/מותגי, מגיע למסכים בתור סרט שעוסק באופן מושלם בהתבגרות. בעשר השנים (11 למעשה) שחלפו מאז "צעצוע של סיפור 2 ", זה לא רק אנדי הילד שהתבגר והפך לנער, זה בעיקר אנחנו הצופים שהתבגרנו ומסתכלים אחרת על הצעצועים של "צעצוע של סיפור". כבר לא צעירים, או ילדים. אולי ציניים יותר. ובא הסרט הזה – שמתחיל עם אנדי ציני כמונו, מבוגר מדי וחסר אכפתיות לצעצועים הישנים – ומכריח אותנו להביט בעולם מנקודת מבט חדשה, של התבגרות לאחור, של מעבר מבגרות (אנדי) לילדות שנייה (בוני). ובתווך, מדובר באחד הסרטים שעושים עבודת האנשה די פנומנלית. מאבק הכוחות בין הצעצועים החדשים והישנים בגן הילדים הוא סוג של הברקה שיכולה להכיל כל מטאפורה אפשרית. ואם, כמוני, הערצתם את סצינת מסוע המזוודות בשדה התעופה ב"צעצוע של סיפור 2 " (עדיין, בעיניי, אחד השיאים של פיקסאר), חכו לסצינת המזבלה בסרט הזה.

אבל רגע. טרוניה. לאן נעלם שרון כהן, שהיה אחראי על הדיבוב לעברית ברוב סרטי דיסני בעשור האחרון? משהו בתרגום לעברית בדיבוב לא עובד מספיק טוב. קודם כל, למה כל הזמן מדברים על אנדי שהולך לקולג'? אם באנו לסרט בעברית, אנא עשו שבני ה-6 ובני ה-8 יבינו את השפה. הם לא יודעים מה זה קולג'. מכללה או אוניברסיטה, כן. וכשבארבי עוברת על המלתחה של קן ורואה את בגדי ההיפי שלו, אני מניח שבאנגלית היא אומרת "Flower Power". בעברית יצא לה "כוח המוח". למה? וכשמר ראש תפוד נזרק לצינוק הם קוראים לזה כל הזמן "הקופסה". אני מניח שאכן, באנגלית קראו לזה "The Box". אבל רק בהמשך אנחנו מבינים מה זאת "הקופסה" הזאת: ארגז החול. ובאנכלית: Sand Box. כך שהתרגום הנכון היה צריך להיות "הארגז". ואז כשרואים את ארגז החול, גם בני ה-6 אומרים לעצמם "אה, אז זה הארגז שהם דיברו עליו". ב"הקופסה" זה לא עובד. התרגום הנוכחי גרם ללא מעט הורים להתכופף לילדיהם ולתרגם להם מחדש את הסרט, וגם להביר להם שזה לא שהם מבינים, אלא פשוט מבלבלים אותם, עושים להם הזרה עם השפה. (שלא לדבר על זה שמבהלך הסרט היו גם כמה רגעים של תרגום מאנגלית שגרם אפילו לי – הליברל הכי גדול באינגלוזים – להצטמרר. החל מ"בואו נמכור את זה און-ליין" ועד "אנדי ממשיך הלאה. הגיע הזמן שגם אנחנו"). אבל גם מילה טובה: ליהוק הקולות נהדר. דרור קרן ואלון נוימן כוודי ובז זה עוד מורשת מצוינת מימי שפרירה זכאי. אבל שמיל בן-ארי לתפקיד צ'אקלס הליצן זו הברקה נהדרת.

עכשו אני מוכן לצפייה שניה.

והנה מבקר אמריקאי שמחפש בכוח מטאפורות ב"צעצוע של סיפור 3 " ומוצא בו, בין השאר, טקסט ציוני (זה בסדר, הוא יהודי), שמתחיל מהסתתרות של הצעצועים בעליית גג, ונגמר בדרך למשרפות. וממשיך עם קריאות של הסרט מנקודת מבט מרקסיסטית, אקזיסטנציאליסטית ודתית. סוג של משעשע.

ולפני עשר שנים בדיוק אני נפגשתי עם ג'ון לאסטר, לדבר איתו על "צעצוע של סיפור 2 " ועל יחסיהם של פיקסאר ודיסני לאן.

הו, יש כמה מטעמים מאוד מאוד מסקרנים בפסטיבל ירושלים הקרוב (שייפתח ב-8 ביולי, מכירת הכרטיסים מתחילה ביום חמישי). למשל: הישר מפסטיבל קאן: "קרלוס" של אוליבייה אסייאס. 160 דקות קולנועיות על אחד הטרוריסטים המפורסמים בעולם (וזו הגרסה הקצרה…). וגם "הדוד בונמי" של אפיצ'טפונג וויראסתול, זוכה דקל הזהב בפסטיבל קאן האחרון. וגם "חומר לבן" של קלייר דניס. וגם "המשרתת", הסרט הצ'יליאני שהיה מועמד לגלובוס הזהב השנה. או "הרקדנית והגנב", סרטו של פרננדו טרואבה, שהיה נציג ספרד לאוסקרים. או "רהיטים קטנים" סרט המאמבלקור האמריקאי שזכה השנה בפסטיבל SXSW. גם "טראש המפרס" של הרמוני קורין, נביא הממבלקור האמריקאי, יוקרן.

וגם: "שקית ניילון" הקצר של רמין ברהמי, ששוחחנו עליו כאן, יוקרן (לצד הסרט התיעודי המסקרן "Sweet Grass"). וגם שניים מהסרטים שקיבלו הכי הרבה ביקורות מתפעלות על המשחק שבהם, ולשניהם יש שמות דומים: "Crazy Heart" של סקוט קופר (אחד מגנוזי א.ד מטלון), שעליו קיבל ג'ף ברידג'ס את האוסקר הראשון שלו (וגם השיר זכה באוסקר) ולצידו " The Good Heart", של הבמאי הצרפתי-איסלנדי דאגור קורי, עם בריאן קוקס ופול דאנו בתפקידים הראשיים.

המפיק הניו יורקי אנתוני ברגמן, אחד האורחים הקבועים בפסטיבל (ומי שהביא לפני שנתיים אחד אחד מסרטי העשור שלי, "סינקדוכה ניו יורק"), יחזור גם השנה עם סרטו החדש: "Please Give" של ניקול הולופסנר ("ממש מושלמות"), עם קתרין קינר ורבקה הול.

ועוד:

– "The Kids Are All Right" של ליסה צ'ולודנקו ("משולש מצולם") עם ג'וליאן מור.

– "מיקמק" האולטרה-מרשים של ז'אן-פייר ז'ונה ("אמלי"). עכשיו… זה היה יכול להיות סרט פתיחה מרשים למדי להקרנה על מסך ענק.

– "Winter's Bone", סרטה של דברה גרייניק שזכה השנה בסאנדאנס.

– "הדוויץ'" של ברונו דומון.

– "עשבים שוטים" של אלן רנה.

– "אתם לא מכירים את ג'ק", סרט הטלוויזיה ל-HBO שביים בארי לווינסון עם אל פצ'ינו בתפקיד הראשי, על ג'ק קבורקיאן, הרופא שעזר למטופליו הסופניים לשים קת לחייהם.

– "לה דאנס" שעתיים וחצי עם הבלט של פריז, בסרט הכי אחרון של פרדריק ווייזמן.

– "ננט", סרטו התיעודי החדש של ניקולא פיליבר (שגיבורתו היא אורנג אוטנג).

האם נדמה לי או שהפסטיבל היהודי קצת השתלט על פסטיבל ירושלים? או שפסטיבל ירושלים הפך סופית לפסטיבל השואה והיהדות? אם עד עכשיו סרטים על יהדות איכלסו את המסגרת המכונה "החוויה היהודית", עכשיו נדמה שהיא כבר קצת מיותרת. סרט הפתיחה? סרט על שואת יהודי צרפת. בקולנוע הדוקומנטרי? הקרנה חוזרת ל"שואה" של קלוד לנצמן (לצד הקרנת סרטו החדש). והקרנת בכורה ל"מות האדמו"ר" של רון מיברג על אדם ברוך. בסקציית הקלאסיקות? "אני מאשים" של אבל גאנס על משפט דרייפוס. ובסקציית "החוויה היהודית" עצמה? כמה מהסרטים היותר מסקרנים, וגם היותר גנוזים, של העונה. למשל, "חיים בימי מלחמה" של טוד סולונדז. או "כופר", הסרט הבריטי ההוא, שעשה כותרת וחצי לפני כמה חודשים בגלל שלא נקנה להפצה בישראל, על המוסלמי שהתגייר (ביים ג'וש אפיגננסי על פי תסריט של דיוויד בדיאל). כתבתי אז (באפריל) שממילא המקום הטבעי של הסרט הזה הוא בפסטיבל ירושלים, ואם או בלי קשר לפוסט ההוא, הנה הוא אכן שם.

"דוקטרינת ההלם", ספרה של נעמי קליין, זכה כבר לשני עיבודים תיעודיים. הראשון של אלפונסו קוארון ואחיו. השני, שהוצג השנה בפסטיבל סאנדאנס, של מייקל ווינטרבוטום ומאט ווייטקרוס. הגרסה הזאת תגיע להקרנה בישראל. אבל רגע: נעמי קליין היתה בשנה שעברה אחת מראשי ההתארגנות להחרים את הקולנוע הישראלי מפסטיבל טורונטו. האם כמו שהיה לפני שנה עם חבורת "יס מן", גם קליין תודיע הרגע האחרון שהיא מושכת את הקרנת סרטה מהפסטיבל?

אחת ההקרנות שהכי מרגשות אותי בפסטיבל היא זו של "לה דולצ'ה ויטה", סרטו של פדריקו פליני שחוגג השנה יום הולדת 50. כל מפגש של הסרט הסינמסקופי הזה בעותק פילם על מסך גדול מרגש אותי (ובייחוד השנה, אחרי המחווה שהוא זוכה לה ב"פעם הייתי" של אבי נשר). "לה דולצ'ה ויטה" יוקרן גם במסגרת מחווה של הפסטיבל למרצ'לו מסטרויאני שתכלול גם את "גירושין נוסח איטליה" של פייטרו ג'רמי ואת "לה נוטה" של אנטוניוני.

במסגרת ההקרנות החוזרות, תמצאו גם את "הנעליים האדומות" (כתבתי עליו מפריז) ואת "קן הקוקייה" של מילוש פורמן ואת "סיפור קצר על אהבה" של קישלובסקי (שיוקרן במסגרת הענקת פרס הוקרה מיוחד לעדנה ודן פיינרו מטעם הפסטיבל).

פורסם ב"פנאי פלוס". 16.6.2010

ניל ג'ורדן הוא אחד היוצרים המעניינים, העקביים והמרתקים שפועלים כיום. למרבה השמחה, הוא גם יוצר שמקבל כבוד מצד המפיצים בארץ, וכמעט כל סרטיו הגיעו להקרנות מסחריות בישראל, מה שהופך אותו גם לאחד היוצרים העכשוויים שאנחנו כאן בארץ הכי מעודכנים לגבי מכלול היצירה שלהם. והנה מגיע סרטו החדש ביותר, "אונדין".

ג'ורדן הוא יוצר מגוון, שנע בין מולדתו באירלנד ובין הוליווד, בין הפקות קטנות ובין הפקות גדולות, בין סרטים עכשוויים וסרטים תקופתיים, בין פוליטיקה לאסקפיזם, בין בין סרטים נראטיביים פשוטים וברורים, ובין סרטים הנושקים לאלטרנטיבי/ניסיוני. אבל הוא מרתק באופן עקבי, גם כי הוא במאי שיוצר סרטים סמיכים, מתוחכמים, אירוניים לפעמים, לעיתים קרובות סקסיים למדי, אבל בעיקר כי יש כמה תימות שחוזרות בסרטיו. הראשונה שבהן היא עניין הזהויות, התחפושות והמסיכות. בסרטיו של ג'ורדן לעיתים קרובות הגיבור צריך לחיות תחת זהות שאולה, לעיתים בתחפושת ממשית. ב"משחק הדמעות" וב"ארוחת בוקר על פלוטו" היו אלה תחפושות של זהות מינית. הזהות הנזילה היא מטאפורה אצלו למאבקי כוח פוליטיים או חברתיים. בתור אחד מבכירי קולנועני אירלנד, ג'ורדן עסק בנושאים של כיבוש, טרור וזהות לאומית אבל לעיתים עסק בכך מפורשות ("מייקל קולינס") ולעיתים הסתיר אותם תחת מטאפורות. בסרטו החדש הוא ממשיך לעסוק בעניינים של לאום וגבולות, אבל הפעם הדיון – המאוד מרומז – הוא בנושאי הגבולות הפתוחים של אירופה וענייני הגירה.

ויש עניין נוסף, שאותי מלהיב הרבה יותר אצלו. ג'ורדן עושה שימוש עקבי באגדות ילדים, בסיפורי עם, ובמיתולוגיות. לא מעט מסרטיו הם אגדות ילדים שהתחפשו. ג'ורדן יוצר סרטים שמדגדגים את התת מודע הקולקטיבי, זה שסיפורי הילדים גם נוגעים בו. עולם של סמלים, של הדחקות, עולם אפל, עולם מציאותי שגיבוריו הילדותיים מחפשים בו מימד על טבעי, אגדתי.

בסרטו החדש ג'ורדן במידה רבה סוגר מעגל עם אחד מסרטיו הראשונים. ב"חבורת הזאבים" הוא סיפר סיפור שנראה כמו גרסה עדכנית לאגדת "כיפה אדומה". ב"אונדין" הוא חוזר לנקודת המבט של הנערה הצעירה שמנסה להמיר את עולמה האפרורי בעולם מעט מיתי יותר, אבל במקום "כיפה אדומה", האגדה המרכזית הפעם היא "בת הים הקטנה".

פירוש המילה אונדין הוא "זו שבאה מהמים", והבסיס המיתי של הסיפור מגיע מהפולקלור הסקוטי דווקא. האגדות הסקוטיות מדברות על יצורים בשם סלקי, כלבי ים שהופכים לבני אדם. בדיוק כמו "בת הים הקטנה", אבל עם כלב ים, במקום בתולת ים. אם האגדה הזאת נשמעת לכם מוכרת, סימן שראיתם ב-1995 את "סוד האי הנעזב" של ג'ון סיילס, שעסק באותה אגדה ובמידה רבה הוא מעין יצירה אחות ל"אונדין", שניהם סרטים עם קווי דמיון מפתיעים מאוד (עד לרמת ליהוק הצלם. את "סוד האי הנעזב" צילם הסקל ווקסלר ואת "אונדין" צילם כריסטופר דויל, שניהם צלמים שבאים מהאגף הריאליסטי המחוספס ולשניהם יש טמפרמנט צילומי דומה).

בתחילת "אונדין" מושה קולין פארל, המגלם דייג אומלל בעיירה אירית נידחת, אשה ברשת הדייגים שלו. בתו, המחכה להשתלת כליה, משוכנעת שזו סלקי. ונקודת המבט של הילדה מוצאת אחיזה מיד אצל המבוגרים. כולם משתכנעים בכך. וכך, אנחנו למעשה נכנסים מהר מאוד לעולם של אגדה. הכל מציאותי בסרט, הכל מחוספס, ריאליסטי. עוני, אלכוהוליזם, מחלות, נישואים הרוסים. ובאמצע – כמו שרק בקולנוע ובדמיון אפשר – יצור מן האגדות. שהרי איך אחרת יתכן שאשה כה יפה וזוהרת נשטפת אל חופיה של עיירה כה דהויה? חייב להיות כאן משהו על טבעי.

אחד האלמנטים שעוזרים לג'ורדן לקשט את סרטו באבק פיות זוהר הוא המוזיקה, שהיא תבלין הנגד למראה התכלכל-עכור של הצילום (כריסטופר דויל ממשיך את ניסוייו בלסגנן את המכוער. הוא מצלם כמעט ללא תאורה, עם חומר גלם מגורען, בשוטים שיש בהם לכלוך רב, אבל כל פריים שלו הוא הברקה. הוא מוותר על שימוש בתאורה ובצבע, אבל שומר על קומפוזיציות מדויקות ומבריקות). המוזיקה היא אלמנט אירוני בסרט, ומהווה גם נקודת גילוי משעשעת למדי – ומודעת לעצמה – לקראת סוף העלילה. את המוזיקה הלחין הקלידן של סיגור רוס, ומרגע שאנחנו שומעים בסרט שיר אמיתי של סיגור רוס, אנחנו יודעים לצפות לכך שעולם האגדה ועולם המציאות כנראה עומדים להתרסק זה לתוך זה.

וזה הקסם של ג'ורדן. בין אם זה ב"אבק של כוכבים" או ב"ראיון עם ערפד" או ב"שוליית הקצב" או ב"קשר מוחי" או ב"ארוחת בוקר על פלוטו", ג'ורדן ממקם את גיבוריו בעולם מציאותי, אבל מעניק להם את החסד בכך שסרטו מסתנכרן לנקודת התצפית מלאת הדמיון של גיבוריו. עד סוף הסרט, אלה אנחנו, הצופים, שרוצים להאמין שהאגדה אמיתית, ושג'ורדן יעניק לנו את החסד להישאר שבויים בה, להאמין בה. וכך, מה שמתחיל כמו "ספלאש" באירלנד, עם נגיעות מתוך "אליס בארץ הפלאות" והאגדה על "שלושה חזירים קטנים", הולך ומתפתח כאחד הסרטים המקסימים והנבונים שראינו לאחרונה, באופן שבו הוא משלב בין המציאות והאגדות. בסוף הסרט, כשהמציאות רוצה להתפרץ לתוך חיינו ולנפץ את האשלייה, ג'ורדן מסרב לה. הוא מראה שגם בחיים, ממש כמו באגדות, וממש כמו בסרטים, המשאלות מתגשמות.

כזכור, אתמול שוחחתי עם אנשי הרשות להגבלים עסקיים שרצו לשמוע גם את דעתי על בקשת המיזוג שהוגשה להם בין פורום פילם לא.ד מטלון (מיזוג שעליו דיווחתי כאן לראשונה באפריל). קודם כל, הפניתי אותם לכמה וכמה אנשי הפצה בארץ שבקיאים בתחום הרבה יותר ממני, ויש בידם נתונים קונקרטיים, ויכולים לספר בדיוק מה הבעיה במצב שבו יש כל כך מעט חברות ששולטות בכל שדירת הקולנוע – מהפקה, דרך הפצה, עבור בהצגה (בקולנוע) ועד למסך הטלוויזיה בבית (דרך די.וי.די, וי.או.די ורכש לערוצי הסרטים). במצב כזה, החברות הגדולות יכולות לחנוק בקלות את החברות הקטנות. ושמעתי על כך לא מעט סיפורים. אלא שהסיפורים האלה דווקא ייחודיים לפורום פילם. כך שהרושם שלי הוא שאנשי רשות ההגבלים העסקיים, שרואים כמה השוק הזה ממילא קטן, לא באים לעשות עכשיו רגולציה של התחום, ולכן נדמה לי – אם הבנתי את הלך הרוח של השיחה – שמיזוג כזה או אחר הוא עניין זניח. מה שכן, אני די בטוח שאם המיזוג בין פורום פילם לא.ד מטלון יאושר (ואני מהמר שיאושר), תוך חודשים ספורים לא אתפלא כלל אם נראה גם מיזוג בין יונייטד קינג/סינמה סיטי ובין ג.ג. ואז שוב אנחנו חוזרים לימים שבהם היו למעשה רק שתי רשתות קולנוע בארץ. מעניין האם אנשי הרשות הגבלים עסקיים אכן ישוחחו עם אנשי ההפצה שהמלצתי להם עליהם.

מנקודת המבט הפרטית שלי, כצופה קולנוע ולא כמפיץ, נראה לי שברגע שבידיים של פורום פילם יהיו לא רק הסרטים של דיסני אלא גם של סוני ופוקס, כמות הגניזות שנראה כאן תהיה אסטרונומית. במידה רבה, א.ד מטלון הם מאלופי הגונזים בארץ. מעט מאוד מהסרטים של סוני פיקצ'רז קלאסיקס ושל פוקס סרצ'לייט הגיעו ארצה. במטלון ידעו להתעסק רק עם בלוקבאסטרים (ע"ע "אווטאר"). ואולי הפוך בעצם? אם אני רוצה ללמד זכות על המיזוג הזה אני יכול לנסות לפנטז שכשסוני ופוקס יהיו בידי פורום פילם, עם כל המסכים שיש להם, אולי דווקא הם כן יקדישו כמה מסכים ביס פלאנטים למיניהם לסרטים קטנים ואיכותיים ופתאום משהו מהרפרטואר הגנוז של א.ד מטלון? ואולי אני תמים.

אבל תוך כדי שיחה עם אנשי הרשות להגבלים עסקיים, עלה לי רעיון: אולי עולם ההפצה בארץ זקוק לריענון בנוסח מה שקרה לאחרונה בשוק יבוא הרכב בארץ. עד לאחרונה, אם היבואן הרשמי של טויוטה או סובארו מחליט שהוא לא רוצה לייבא דגם מסוים, הדגם הזה לא היה מגיע ארצה. עכשיו, אם היבואן מחליט לוותר על דגם, יכול לבוא יבואן מתחרה ולהחליט שהוא מביא את הדגם הזה. לא שראיתי את זה קורה בפועל, אבל לפחות יש את האופציה. אז אולי זה מה שצריך לעשות גם בעולם הקולנוע? שאם אחד המפיצים – שיש לו חוזה בלעדי עם אחד האולפנים – מחליט לגנוז סרט (נגיד "אנשים מצחיקים" של ג'אד אפטאו, או "שוטרים לוהטים" של אדגר רייט, שניהם סרטים גנוזים דווקא של ג.ג), הם בעצם מכריזים שהם מפקירים את הסרט, ומאפשרים למפיץ אחר לבוא ולנסות להפיץ את הסרט הזה בעצמו. אולי זה ידרבן גורמים קטנים וחדשים בתחום ההפצה לנסות את מזלם, כשהרפרטואר של האולפנים הגדולים יהיה זמין להם.

אבל האמת, מה הסיכוי שמשהו ישתנה כאן?

כמה מילים על הפסטיבל הצרפתי בסינמטקים.

פורסם ב"פנאי פלוס", 16.6.2010

בלי שום קשר לפסטיבל הקולנוע הצרפתי, שנפתח שלשום, יצא לי לקפוץ לחופשה קטנה בפריז לפני כמה שבועות. בתור חובב קולנוע צרפתי, נסיעה לפריז היא עסק מתסכל למדי , עבור מי שאינו דובר צרפתית, כי ללא תרגום לאנגלית או לעברית, סרטים צרפתיים זה בדיוק מה שאי אפשר לראות שם. אבל בשעה שמגזיני הקולנוע עסקו בסרטים החדשים של ז'אן לוק גודאר ועבאס קיארוסטמי (הבמאי האיראני שביים סרט צרפתי עם ז'ולייט בינוש בתפקיד הראשי), בבתי הקולנוע נראה שהקהל מתלהב מסרט צרפתי אחר לגמרי "קמפינג 2 ", הלהיט המקומי של העונה.

בפסטיבל הצרפתי לא מצאתי לא את "קמפינג 2 " ולא את גודאר או קיארוסטמי, כלומר, לא את מה שעניין בשבועות האחרונים את מבקרי הקולנוע הפריזאים ולא מה שהיה ללהיט אצל הקהל. סרט אחר, שגם הוא הופיע על לא מעט מסכים בפריז, הוא "שובר הלבבות", ועל פי הכרזה הוא נראה כמו קומדיה רומנטית שרמנטית עם שניים מהשחקנים הכי פוטוגניים בצרפת כיום: ונסה פרדיס ורומן דוריס ("ליבי החסיר פעימה"). הסרט הזה דווקא כן הוקרן השבוע בסינמטקים, לקראת יציאה מסחרית בבתי הקולנוע.
במילים אחרות: הפסטיבל הצרפתי הוא כמו תמיד אירוע מקסים, אבל אקלקטי. הוא אינו מהווה תמונת מצב מקיפה, ואולי אינו מתיימר להיות כזה. רוב הסרטים שמוצגים בו הם סרטי הביניים, לא הצלחות עצומות, לא יצירות המופת – כל מה שבאמצע.
וכשאני לא ממש מזהה את שמות הסרטים או את שמות הבמאים, בין אם בשל בורות שלי או אנונימיות שלהם, כל מה שנותר בפסטיבל כזה זה פשוט להמר. ובאופן משעשע למדי, בכל הסרטים הראשונים שראיתי בפסטיבל השתתפה עמנואל דבוס.

הראשון היה "החתיכים". סרט משונה, אני מודה. לכאורה קומדיית נעורים שגרתית, על תלאות ההתבגרות של חבורת נערים שנורא רוצה לחשוב על עצמה כעל מגנטי חתיכות, אבל למעשה הם מכוערים, מחוצ'קנים ועם תספורות בלתי אפשריות. והם זוכים לאינסוף רגעי השפלה ומבוכה, בעיקר מצד הבנות בבית הספר, אותן הם מנסים להרשים בלי הרף. לתפקידי משנה קטנים בסרט מלוהקות כמה מהשחקניות הכי מפורסמות בצרפת, כשמולן שחקנים צעירים ואלמוניים לחלוטין. עמנואל דבוס היא מנהלת בית הספר, ולריה גולינו היא שחקנית פורנו בסרט שהם רואים באינטרנט ואירן ז'קוב היא אמה של אחת הנערות (ואפילו מרג'אן סטראפי, יוצרת הקומיקס והסרט "פרספוליס" צצה לתפקיד קטן). כ-800 אלף איש ראו את הסרט בשנה שעברה בצרפת, והבמאי, ריאד סאטוף, זכה בפרס הסזאר לסרט ביכורים. אבל השילוב בין סיטואציות בנאליות של סרטי נעורים ובין הניסיון כל הזמן להתחכם – עם הומור יבש, וצילום עקום ומלא ציניות, שבעצמו לועג לגיבוריו יוצר סרט שהוא מעין קריקטורה מופרזת, עם כמה רגעים משעשעים, אבל לטעמי, מעטים מדי.

הסרט השני היה מעניין יותר. ובו לעמנואל דבוס היה תפקיד מרכזי. שוב, צירוף מקרים בלבד. מדובר במותחן "שותפים" שביים פרדריק מרמוד. ב"שותפים" דבוס וז'ילבר מלקי הם צמד חוקרי משטרה עם עבר רומנטי משותף. בתחילת הסרט הם מוצאים גופה של נער שנרצח בחניקה. ומאותו רגע הסרט מתפצל לשניים. בציר זמן אחד – המצולם בכחלחלות אפרפרה, אנחנו עוקבים אחר תהליך החקירה של שני השוטרים, בניסיון לברר מי רצח את הבחור. ציר הזמן השני, המצולם בגווני תאורה כתומים-חומים, עוקב אחר ימיו האחרונים של הצעיר, עד מותו. אנחנו עוקבים בדקדקנות אחרי שגרת יומו, מרגע שהוא פוגש בקפה אינטרנט בחורה צעירה והשניים מתאהבים ומתחילים לנהל רומן. אלא שאז מגלה הבחורה שההחבר שלה הוא למעשה ג'יגולו, המעניק שירותי מין לגברי פריז. הוא מצרף אותה למפגשי המין שלו, ומשם העסק מסתבך. יש לסרט סטייל ומבנה לא רע, החותך בסימטריות בין מערכות היחסים המהוססות של הקורבן ושל החוקר עם הנשים שמולן. אבל את הקהל הצרפתי השילוב בין סקס ופשע לא שכנע. רק 90,000 צופים באו לראות את הסרט. אבל הסרט הזה דווקא לא רע כלל.

עמנואל דבוס ב"המקור"

ואז ישבתי לצפות בסרט שלישי: "המקור", של זאבייה ג'יאנולי. ומה אתם יודעים? גם כאן עמנואל דבוס מככבת, הפעם בתפקיד ראש עיר. נשבע לכם, צירוף מקרים מוחלט. או שלמעשה זה פסטיבל עמנואל דבוס, ולא הפסטיבל הצרפתי. דבוס זכתה בסזאר לשחקנית המשנה בשנה שעברה על הסרט הזה, שגם התחרה על דקל הזהב בפסטיבל קאן. בסרט הזה, שצפו בו 300,000 צרפתים בשנה שעברה, מגלם פרנסואה קלוזה (שנורא דומה כאן לדסטין הופמן) נוכל שמצליח להוליך שולל עיירה שלמה ולגרום לכולם להאמין שהוא קבלן שאחראי על בנייתו של כביש, שסלילתו התחילה בעבר ואז הופסקה. גם ז'ראר דפרדייה כאן. הטון של הסרט לחלוטין לא היה לי ברור. התוכן היה כשל קומדיית נוכלים, אבל הבימוי והמשחק נראה כמו דרמת מוסר כבדה (וארוכה, יותר משעתיים), ומעין מותחן, בו הרמאי פתאום מגלה שכל העיירה רואה בו מושיע. הסיפור עצמו מוצלח, אבל ללא הומור קצת קשה להאמין לו. זה כמו "תעלת בלאומילך", אבל ברצינות. נקודת אור נהדרת: את המוזיקה הלחין קליף מרטינז, המלחין הכמעט-קבוע של סטיבן סודברג, שמתקשה למצוא עבודה בהוליווד, אבל נראה שהוא אומץ יפה (ובצדק) על ידי הבמאים הצרפתיים. בשנה שעברה הוא הלחין את "מרגלים" (שהוקרן בפסטיבל הצרפתי הקודם). מאז "סולריס", שהוא אחד הפסקולים הכי ימים שאי פעם הולחנו, קל לזהות את הצליל של מרטינז.

אחרי שלושה סרטים עם עמנואל דבוס, התחוור לי: בשלושת הסרטים היא יותר טובה מהסרט עצמו, ובכמה מקרים אפילו נותנת לסרטים את עוצמתם ואת החן שבהם. וגם: היא נורא דומה ליעל לבנטל, לא? אבל בסיכומו של דבר, פסטיבלון צרפתי עם שלושה מסרטיה, הוא חוויה נעימה (ומשעשעת) למדי.

אתמול אחה"צ הוזנקו 123 קבוצות בתל אביב, ירושלים ושדרות בפרויקט "48 שעות". יש להן עד מחר (שישי) לחזור לנקודות האיסוף עם סרט גמור. בהזנקה אתמול הם קיבלו את הפריטים שאמורים להבטיח שהם אכן מכינים את הסרט במסגרת הזמן הזאת ולא מבעוד מועד. כל קבוצה מקבלת בהגרלה ז'אנר, וכולם צריכים להשתמש באותו אביזר (כפפה), לשלב לסיפור אותה דמות (מישל או מייקל פררה, טרמפיסט) ולשבץ פנימה אותה שורת דיאלוג ("יש לי דוד שמסדר אנשים"). בשנה שעברה שפטתי בגמר התחרות ונהניתי למדי מחלק מהסרטים והרעיונות. 12 הסרטים המצטיינים יוקרנו בפסטיבל ירושלים, אז גם יוכרז שם הזוכה שייצג את ישראל בתחרות "48 שעות" העולמית.

אם אתם חלק מ-123 הקבוצות: מה אתם עושים מול המחשב? יש לך זמן לגלוש באינטרנט? אבל אם כן, אולי תשבצו פנימה לא רק תסריט, הפקה, צילום ועריכה, אלא גם יחצנות ושיווק, וכתבו בתגובות איזשהו יומן הפקה קצר שיגרה אותנו לחכות לסרט שלכם. אם תוסיפו לינק לצילומי סטילס מהצילומים שלכם בפליקר או פייסבוק או כל אתר שיתופי אחר, אעלה את התמונות לכאן.

הולכים היום ל"צעצוע של סיפור 3 "?

==========

השבוע לפני 50 שנה (למעשה, אתמול) יצא "פסיכו" של אלפרד היצ'קוק בשני בתי קולנוע בניו יורק (בלי הקרנות מוקדמות לעיתונאים). סרט קטן, זול, מהיר ובשחור לבן שהיצ'קוק יצר כאנטי-תזה לסרטים הצבעוניים היקרים ועמוסי הכוכבים שהוא עשה בחצי השני של שנות החמישים ("מזימות בינלאומיות", "ורטיגו", "האיש שידע יותר מדי"). אבל זה לא הציון החגיגי היחידי בהקשר הזה. ב-1960 מבקר הקולנוע של ה"ווילג' וויס" היה ג'ונאס מקאס, שלימים היה גם קולנוען אוונגרדי משפיע (תשאלו את אורי זהר). בקיץ 1960 יצא מקאס לכמה שבועות חופשה מהעיתון כדי לצלם את סרטו הראשון ושורה של חבריו עשו ביניהם תורנויות להחליפו. בשבוע יציאת "פסיכו" ביקש מקאס מחברו אנדרו סאריס, אז חובב קולנוע בן 32 שכתב לכתבי עת שונים באמריקה, להחליף אותו. וכך פירסם סריס את הביקורת הראשונה שלו ב"ווילג' וויס", ומאז המשיך לשמש מקר העיתון למשך 28 שנים נוספות (כשבדרך הוא מנהל את אחד מקרבות המבקרים הכי מפורסמים בעולם, מול פולין קייל מה"ניו יורקר"). סאריס התלהב מ"פסיכו", קרא להיצ'קוק הבמאי האוונגרדי הכי גדול בעולם, והודיע שכל מה שהמבקרים הצרפתים של "מחברות הקולנוע" אמרו על היצ'קוק הוא נכון. עכשיו, כעבור 50 שנה, ג'יי הוברמן – מי שירש את כסאו של סאריס כמבקר הקולנוע של ה"ווילג' וויס", מפרסם שוב במלואה את הביקורת ההיא, ומוסיף עוד קצת רקע וקונטקסט למה שקרה בעולם ובקולנוע באותו סוף שבוע.

=============

והשבוע לפני 35 שנה יצא "מלתעות" של סטיבן ספילברג, סרט שמאוד הושפע מ"פסיכו" ומהיצ'קוק. והסרט הראשון שהופץ במאות עותקים במקביל. הסרט שהדיח את "הסנדק" מהתואר "הסרט הקופתי בכל הזמנים". והסרט הראשון שהכניס למעלה ממאה מיליון דולר, בזמן הצגתו הראשונה בבתי הקולנוע באמריקה.

=============

במסגרת פינתנו What goes around comes around, הפינה לקארמה שימושית, קיבלתי הבוקר שיחת טלפון מפתיעה מהרשות להגבלים עסקיים, שבודקים את בקשת המיזוג בין פורום פילם וא.ד מטלון שהוגשה להם. הם שמעו שאני מכסה את התחום בארץ ובקיא בו, וביקשו לדעת פרטים, על שוק הקולנוע בארץ בכלל ועל פורום פילם ומטלון בפרט. איזה מזל שפורום פילם ומטלון מחרימים אותי מסרטיהם כל כך הרבה שנים, אחרת אולי הייתי באמת יודע משהו עליהם. בכל מקרה, אל דאגה, במקום כל ההקרנות שהוחרמתי מהן העברתי את הזמן הזה בלימודי תורה ושם למדתי את המצוות "לא תנקום" ו"לא תנטור", ואני מקפיד עליהן מאוד. אבל אתם חייבים להודות שזה משעשע, איך הדברים מתגלגלים באקזיסטנז שלנו, לא? תמיד כדאי להיות נחמד לאנשים. תמיד. ואני אומר את זה לגבי עצמי כלפי העולם. מנסה לשנן ולקיים. והנה העדות למה. ובכל מקרה, נדמה מהשיחה שממילא שוק הקולנוע בארץ קטן וזניח מדי בשביל שיהיה למישהו בממשלה אכפת ממיזוג כזה או אחר, כך שאני מאמין שהשיחה איתי היתה לצורכי פרוטוקול בלבד (ונדברנו לדבר הלאה לפרטים נוספים). מה שכן, לאנשי ההגבלים העסקיים כדאי לדבר עם כמה מפיצים עצמאיים ומפיקים, שבקיאים הרבה יותר ממני – עד לרמת מספרים ונתונים – ביתרונות ובחסרונות של ריכוזיות ומיעוט תחרות בשוק הקולנוע הישראלי. ככה שאם יש לכם איזושהי עמדה ברורה ונחרצת ומבוססת בעד או נגד המיזוג הזה, זה ממש הזמן ליצור קשר עם הרשות להגבלים העסקיים ולשוחח איתם. אפשר גם להשאיר כאן בתגובות.

===============

צפייה א': האריס סאבידס, אחד הצלמים שאני הכי מתלהב מהם בשנים האחרונות ("אלפנט", "זודיאק", "גרינברג"), מתראיין על עבודתו. 7 דקות.

צפייה ב': ג'ון הילקוט, הבמאי של "ההצעה" ו"הדרך" (שמעולם לא הגיע ארצה לבסוף, אה?), ביים סרטון עלילתי לקידום משחק הווידיאו החדש "Red Dead Redemption", מאת יוצרי "גרנד ת'פט אוטו". כשהייתי בפריז שלטי חוצות של "Red Dead Redemption" כיסו את הרחובות את תחנות המטרו, ויציאת המשחק לוותה גם בקמפיין פרסומות בטלוויזיה. למה בארץ לא מפרסמים משחקי מחשב חדשים בשום מקום? אין כאן שוק לזה? בכל מקרה, הנה הסרט הקצר של הילקוט. 30 דקות.

זה רק נדמה לי או ש"Somewhere", הסרט החדש של סופיה קופולה, הוא סוג של רימייק/המשך לסרט הקצר שכתבה, "חיים בלי זואי", שביים אבא שלה (פרנסיס פורד קופולה) בסרט "סיפורי ניו יורק"? שם זו היתה ילדה שאביה הוא מנצח מפורסם שמסתובב בכל העולם. וכאן זו ילדה/נערה שאביה הוא שחקן מפורסם. זה רק על סמך הטריילר, יתכן והסרט הוא משו אחר לגמרי, אבל פתאום משהו מהמנגנון הנפשי של קופולה בסרטיה נורא נחשף. ב"חיים בלי זואי", ב"אבודים בטוקיו", ב"מארי אנטואנט" ועכשיו ב"Somewhere", זה סיפורה של נערה אבודה שנמצאת בצילו של גבר גדול/מפורסם/נערץ/מלך. תסביכי האב שלה וחייה בצילו אביה פתאום נראים נורא גלויים. כך שגם "אבודים בטוקיו" הוא יותר סרט עליה ועל אבא שלה מאשר עליה ויחסיה המתפוררים עם בעלה דאז, ספייק ג'ונז. או גם וגם.

ובכל מקרה, הטריילר של "Somewhere" מבטיח שפע שוטים אווירתיים, שזה בדיוק מה שאני אוהב בסופיה קופולה (ולכן גם מאוד אהבתי את "מארי אנטואנט" שלה).

ובקטע שבו רואים את הילדה מחליקה על הקרח, לא יכולתי שלא לחשוב על הווידיאו הקליפ הזה, שביים ספייק ג'ונז לכמיקאל בראדרס ועם סופיה קופולה בתפקיד הראשי. הכל מתחבר, לא?

=================

ואווירה ושוטים יפים ושפע מסתוריות זה בדיוק מה שמוכר לנו מארק רומאנק בטריילר המאוד אבסטרקטי שלו לסרטו השני, "Never Let Me Go", על פי ספרו של קזואו אישיגורו ("שארית היום"). רומאנק הוא במאי קליפים מצוין שביים את "חיים בתמונות" המוצלח, עם רובין וויליאמס. במאים שמעדיפים קומפוזיציות מרתקות על פני עלילה מהודקת מוצאים חן בעיניי.