כמה מילים על הפסטיבל הצרפתי בסינמטקים.

פורסם ב"פנאי פלוס", 16.6.2010

בלי שום קשר לפסטיבל הקולנוע הצרפתי, שנפתח שלשום, יצא לי לקפוץ לחופשה קטנה בפריז לפני כמה שבועות. בתור חובב קולנוע צרפתי, נסיעה לפריז היא עסק מתסכל למדי , עבור מי שאינו דובר צרפתית, כי ללא תרגום לאנגלית או לעברית, סרטים צרפתיים זה בדיוק מה שאי אפשר לראות שם. אבל בשעה שמגזיני הקולנוע עסקו בסרטים החדשים של ז'אן לוק גודאר ועבאס קיארוסטמי (הבמאי האיראני שביים סרט צרפתי עם ז'ולייט בינוש בתפקיד הראשי), בבתי הקולנוע נראה שהקהל מתלהב מסרט צרפתי אחר לגמרי "קמפינג 2 ", הלהיט המקומי של העונה.

בפסטיבל הצרפתי לא מצאתי לא את "קמפינג 2 " ולא את גודאר או קיארוסטמי, כלומר, לא את מה שעניין בשבועות האחרונים את מבקרי הקולנוע הפריזאים ולא מה שהיה ללהיט אצל הקהל. סרט אחר, שגם הוא הופיע על לא מעט מסכים בפריז, הוא "שובר הלבבות", ועל פי הכרזה הוא נראה כמו קומדיה רומנטית שרמנטית עם שניים מהשחקנים הכי פוטוגניים בצרפת כיום: ונסה פרדיס ורומן דוריס ("ליבי החסיר פעימה"). הסרט הזה דווקא כן הוקרן השבוע בסינמטקים, לקראת יציאה מסחרית בבתי הקולנוע.
במילים אחרות: הפסטיבל הצרפתי הוא כמו תמיד אירוע מקסים, אבל אקלקטי. הוא אינו מהווה תמונת מצב מקיפה, ואולי אינו מתיימר להיות כזה. רוב הסרטים שמוצגים בו הם סרטי הביניים, לא הצלחות עצומות, לא יצירות המופת – כל מה שבאמצע.
וכשאני לא ממש מזהה את שמות הסרטים או את שמות הבמאים, בין אם בשל בורות שלי או אנונימיות שלהם, כל מה שנותר בפסטיבל כזה זה פשוט להמר. ובאופן משעשע למדי, בכל הסרטים הראשונים שראיתי בפסטיבל השתתפה עמנואל דבוס.

הראשון היה "החתיכים". סרט משונה, אני מודה. לכאורה קומדיית נעורים שגרתית, על תלאות ההתבגרות של חבורת נערים שנורא רוצה לחשוב על עצמה כעל מגנטי חתיכות, אבל למעשה הם מכוערים, מחוצ'קנים ועם תספורות בלתי אפשריות. והם זוכים לאינסוף רגעי השפלה ומבוכה, בעיקר מצד הבנות בבית הספר, אותן הם מנסים להרשים בלי הרף. לתפקידי משנה קטנים בסרט מלוהקות כמה מהשחקניות הכי מפורסמות בצרפת, כשמולן שחקנים צעירים ואלמוניים לחלוטין. עמנואל דבוס היא מנהלת בית הספר, ולריה גולינו היא שחקנית פורנו בסרט שהם רואים באינטרנט ואירן ז'קוב היא אמה של אחת הנערות (ואפילו מרג'אן סטראפי, יוצרת הקומיקס והסרט "פרספוליס" צצה לתפקיד קטן). כ-800 אלף איש ראו את הסרט בשנה שעברה בצרפת, והבמאי, ריאד סאטוף, זכה בפרס הסזאר לסרט ביכורים. אבל השילוב בין סיטואציות בנאליות של סרטי נעורים ובין הניסיון כל הזמן להתחכם – עם הומור יבש, וצילום עקום ומלא ציניות, שבעצמו לועג לגיבוריו יוצר סרט שהוא מעין קריקטורה מופרזת, עם כמה רגעים משעשעים, אבל לטעמי, מעטים מדי.

הסרט השני היה מעניין יותר. ובו לעמנואל דבוס היה תפקיד מרכזי. שוב, צירוף מקרים בלבד. מדובר במותחן "שותפים" שביים פרדריק מרמוד. ב"שותפים" דבוס וז'ילבר מלקי הם צמד חוקרי משטרה עם עבר רומנטי משותף. בתחילת הסרט הם מוצאים גופה של נער שנרצח בחניקה. ומאותו רגע הסרט מתפצל לשניים. בציר זמן אחד – המצולם בכחלחלות אפרפרה, אנחנו עוקבים אחר תהליך החקירה של שני השוטרים, בניסיון לברר מי רצח את הבחור. ציר הזמן השני, המצולם בגווני תאורה כתומים-חומים, עוקב אחר ימיו האחרונים של הצעיר, עד מותו. אנחנו עוקבים בדקדקנות אחרי שגרת יומו, מרגע שהוא פוגש בקפה אינטרנט בחורה צעירה והשניים מתאהבים ומתחילים לנהל רומן. אלא שאז מגלה הבחורה שההחבר שלה הוא למעשה ג'יגולו, המעניק שירותי מין לגברי פריז. הוא מצרף אותה למפגשי המין שלו, ומשם העסק מסתבך. יש לסרט סטייל ומבנה לא רע, החותך בסימטריות בין מערכות היחסים המהוססות של הקורבן ושל החוקר עם הנשים שמולן. אבל את הקהל הצרפתי השילוב בין סקס ופשע לא שכנע. רק 90,000 צופים באו לראות את הסרט. אבל הסרט הזה דווקא לא רע כלל.

עמנואל דבוס ב"המקור"

ואז ישבתי לצפות בסרט שלישי: "המקור", של זאבייה ג'יאנולי. ומה אתם יודעים? גם כאן עמנואל דבוס מככבת, הפעם בתפקיד ראש עיר. נשבע לכם, צירוף מקרים מוחלט. או שלמעשה זה פסטיבל עמנואל דבוס, ולא הפסטיבל הצרפתי. דבוס זכתה בסזאר לשחקנית המשנה בשנה שעברה על הסרט הזה, שגם התחרה על דקל הזהב בפסטיבל קאן. בסרט הזה, שצפו בו 300,000 צרפתים בשנה שעברה, מגלם פרנסואה קלוזה (שנורא דומה כאן לדסטין הופמן) נוכל שמצליח להוליך שולל עיירה שלמה ולגרום לכולם להאמין שהוא קבלן שאחראי על בנייתו של כביש, שסלילתו התחילה בעבר ואז הופסקה. גם ז'ראר דפרדייה כאן. הטון של הסרט לחלוטין לא היה לי ברור. התוכן היה כשל קומדיית נוכלים, אבל הבימוי והמשחק נראה כמו דרמת מוסר כבדה (וארוכה, יותר משעתיים), ומעין מותחן, בו הרמאי פתאום מגלה שכל העיירה רואה בו מושיע. הסיפור עצמו מוצלח, אבל ללא הומור קצת קשה להאמין לו. זה כמו "תעלת בלאומילך", אבל ברצינות. נקודת אור נהדרת: את המוזיקה הלחין קליף מרטינז, המלחין הכמעט-קבוע של סטיבן סודברג, שמתקשה למצוא עבודה בהוליווד, אבל נראה שהוא אומץ יפה (ובצדק) על ידי הבמאים הצרפתיים. בשנה שעברה הוא הלחין את "מרגלים" (שהוקרן בפסטיבל הצרפתי הקודם). מאז "סולריס", שהוא אחד הפסקולים הכי ימים שאי פעם הולחנו, קל לזהות את הצליל של מרטינז.

אחרי שלושה סרטים עם עמנואל דבוס, התחוור לי: בשלושת הסרטים היא יותר טובה מהסרט עצמו, ובכמה מקרים אפילו נותנת לסרטים את עוצמתם ואת החן שבהם. וגם: היא נורא דומה ליעל לבנטל, לא? אבל בסיכומו של דבר, פסטיבלון צרפתי עם שלושה מסרטיה, הוא חוויה נעימה (ומשעשעת) למדי.

ציוץ