פורסם ב"פנאי פלוס", 9.6.2010

זה כמו לחיות בפיתול זמן. לחיות בדז'ה וו. כשאומרים "הייתי כבר בסרט הזה", לרוב לא מתכוונים לזה באופן מילולי. אבל עם "סיוט ברחוב אלם", ובכן: הייתי כבר בסרט הזה. וזה משונה: כי כשיצא "סיוט ברחוב אלם" הראשון והמקורי – והוא היה באמת מקורי – ב-1984, הייתי בן 16. בדיוק בגילן של הדמויות. והעיסוק של הסרט במתחים שבין הורים וילדיהם המתבגרים העסיק אותי. הסרט, קל היה לקלוט גם במבט בלתי מלומד, מנצל את המתח הזה שבין הורים וילדים ומחדיר אותו לתוך עולם אלים של סיוטים וחרדות. בעידן שבו הוליווד ניסתה לשמור אמונים לערכי המשפחה של ממשל רייגן, בעידן שבו סרטי הנעורים היו בצלמו של ג'ון יוז, בו המרד הוא רגעי, והחיבור בין ההורים והילדים הוא בלתי נמנע בסוף הסרט, סרטי "סיוט ברחוב אלם" היו לא רק אפלים ואלימים, אלא גם חתרניים ממש. הם לא סתם פירקו את דימוי המשפחה האמריקאית הפרברית הבורגנית, הם טבחו בה.

שמונה סרטי המשך וספין-אופים אחר כך – כולל פרק שהיה בחלקו בתלת מימד ב-1991 – ומישהו החליט לעשות ריסטארט ולהתחיל את הסדרה מההתחלה. כמו שנהוג בימינו. הגיוני. לא היו אפילו טלפונים סלולריים בסרטים המקוריים בשנות השמונים.  וכך ג'קי ארל היילי נכנס לנעליו המאוד גדולות של רוברט אינגלנד – אולי שחקן האימה הכי מזוהה באמריקה אחרי בוריס קרלוף ובלה לוגוסי – והסיפור מתחיל מהתחלה. אלא שהפעם, במקום שפרדי קרוגר יהיה רוצח ילדים, הוא סתם פדופיל. ואני, עכשיו בגיל של דמויות ההורים בסרט, כבר מרגיש פחות בנוח מול המסך.

בסופו של דבר, כמעט כל הסרטים היו עם עלילות דומות. פרדי קרוגר, שנשרף למוות, חוזר לרדוף את נערי ונערות העיירה בחלומותיהם. כשהם נרדמים, הוא תוקף. וכשהם מתים בחלום, הם מתים באמת. כל הדמויות מנסות להישאר ערות, וברגע שהן אפילו מנקרות קלות, הן מותקפות. ואז יש גיבור או גיבורה אחת שמצליחים למצוא דרך לתקוף בחזרה ולהביא לסיום הסיבוב הזה של המתקפה, עד הסרט הבא. הרעיון בסרטים האלה, לפיכך, אינו בעלילה. כמו גרסת כיסוי לשיר, את המלודיה אנחנו מכירים, אבל אנחנו מקווים לשמוע גרסה חדשה לשיר ישן. ואכן, הסדרה המקורית הבריקה בכך שהיא ליהקת במאים צעירים שסרט ה"סיוט ברחוב אלם" שלהם היה כרטיס הכניסה שלהם להוליווד. כמה מהם המשיכו אחר כך לביים סרטי אקשן משובחים למדי (ראו בהמשך), אבל הקריירות של רובן נתקעו במהלך שנות התשעים.

לכן, הסיבה היחידה שהחידוש ל"סיוט ברחוב אלם" עניין אותי היה העובדה שלבימוי הסרט נבחר סמיואל באייר, שממשיך את המסורת המקורית. באייר הוא במאי קליפים ופרסומות, שזהו סרטו העלילתי הארוך הראשון, אחרי שביים כמה מהקליפים הכי מפורסמים של שנות התשעים (ובראשם את “מריח כמו רוח נעורים” של נירוונה, וגם קליפים לרולינג סטונס, למטאליקה ואחרים).
הסיבה שלבמאים יש תפקיד כה מרכזי בעיצוב ההצלחה של סרטי "סיוט ברחוב אלם" היא כי ברגע שעוברים לעולם החלומות, הכל הולך. אנחנו בעצם נכנסים לטריטוריה של קולנוע טהור, קולנוע של חלום, סוריאליסטי אפילו, בו לסגנון, תאורה וזוויות צילום יש תפקיד משמעותי. סדרת סרטי "סיוט ברחוב אלם" הפכה, לפיכך, לגינת משחקים של במאים, מקום להתנסות, להשתכלל ולהשתולל. הבעיה היא שמי שמגיע לסרט החדש אחרי שראה את הקודמים, הכל כבר נראה מוכר מדי. באייר לא ממש משתולל, או משתכלל, או לוקח את הסדרה לאיזושהי קיצוניות מתבקשת. זה לא אלים ופסיכופתי כמו סרטי "המסור", ולא אובר-מסוגנן וסוריאליסטי כמו "התא". ואם כבר השתמשתי בדימוי "גרסת הכיסוי לשיר מוכר", אלך איתה הלאה. “סיוט ברחוב אלם" החדש היא גרסת הקריוקי ל"סיוט ברחוב אלם" הישן, והוא פונה – די במוצהר – גם למי שלא ראה מעולם את סרטי פרדי קרוגר, אבל גם למי שלא ראה את “ספרות זולה”. בקיצור, למי שרק מתחיל עכשיו ללכת לבד לסרטים. מצד שני, זה בטח גם מה שההורים שלי חשבו על "סיוט ברחוב אלם" הראשון. ואני דווקא התלהבתי. פער הדורות. באסה.

נ.ב. תזכורת לגבי הבמאים:
את "סיוט ברחוב אלם" הראשון יצר ווס קרייבן, שהיה כבר אז בחזקת במאי אימה ותיק, שבהמשך יבריק שוב עם סדרת סרטי "צעקה". את הסרט השלישי ביים צ'אק ראסל, לימים מי שאחראי למגה-להיט של ג'ים קארי, “המסיכה", ול"אירייזר" של ארנולד שוורצנגר. את הרביעי, שהיה הסרט הכי מצליח בסדרה המקורית, ביים רני הרלין, יבוא מפינלנד, שהמשיך אחר כך עם "מת לחיות 2” ו“סחרור מסוכן". את החמישי, שהיה הסרט שאני הכי חיבבתי בסדרה והיה הכי מסוגנן, ביים סטיבן הופקינס, יבוא אוסטרלי, שהמשיך ל"הטורף 2”, ובאחרונה היה חתום על בימוי העונה הראשונה של "24”. כולם התגלו ככוכבים בשנות השמונים ואז די התאדו בשנות התשעים והאלפיים. אבל אם הקריירות של הבמאים ורוב השחקנים לא הצליחו לשרוד, יש שחקן אחד שהצליח להביס את הססטיסטיקה. ב-1984, “סיוט ברחוב אלם" היה סרט הבכורה של ג'וני דפ, שגילם את אחת מדמויות המשנה בסרט.

פורסם ב"פנאי פלוס", 9.6.2010

חי נפשי, איזה סרט אפרורי, זניח, חסר חשיבות ונטול חן. לא קטסטרופה איומה או מעליבה. סתם סרט בינוני. למעשה, אני יכול למצוא בו אפילו כמה וכמה נקודות זכות. כמו, למשל, העובדה שצמד השחקנים הראשיים – ג'ניפר לופז ואלכס אולפלין – מתוקים ונעימים כמו צמר גפן מסוכר. או, למשל, שיש בעלילה משהו מרתק למדי, לפחות בנקודת המוצא שלו, שיש בה פוטנציאל מסוים.

הסרט מתחיל בהתעברות. ג'ניפר לופז, שנואשה ממציאת בן זוג, מחליטה לעבור הפריה מלאכותית, להוליד ילד לבדה. סצינת הפתיחה, שהיא מעין סצינת סקס נטולת סקס (או סקסיות) דווקא מקורית למדי. ואז, כמובן, בגלל שאנחנו בקומדיה רומנטית, ברגע שהיא יוצאת ממרפאתו של הגניקולוג היא נתקלת בבחור שחצן וחתיך שמעצבן אותה. וכמובן שהם יתאהבו. וכמובן שהעובדה שהיא למעשה כבר בהריון, מזרעו של תורם אלמוני, תסבך לשניהם את הרומן. במידה מסוימת זו מעין ואריאציה על "נישואים חפוזים" עם סלמה האייק מ-1997. שם זו היתה מעין קומדיה רומנטית במהופך: קודם סקס, אז הריון, אז חתונה, ורק לבסוף מגיע שלב ההתאהבות. כאן מתחילים עם ההריון. ואז מגיע הרומן. החלק המקורי הוא בזה שעד לפני שנים בודדות קשה היה לדמיין לראות בסרט הוליוודי מסחרי סצינת סקס של אשה בהריון. מרגע שגיבורה של סרט הוליוודי נכנסת להריון היא מפסיקה להיות יצור מיני. מהבחינה הזאת, “תוכנית גיבוי" מפתיע למדי באופן הדי חופשי, ודי בוטה, למען אמת, שבו הוא מייצג על המסך את חוויית ההריון: עם פירוט רירי והורמונלי למדי. "תוכנית גיבוי" הוא יותר קומדיית הריון מאשר קומדיה רומנטית. עם כל רגעי האשה-ההורמונלית/הגבר-המתעלף הצפויים שנלווים לעלילה מסוג זה. אבל כל קרדיט שהיה לסרט בייצוג נועז של מיניות ובליהוק מתוק די מתפורר אל מול התקדמות הקרחונית של הסרט כולו. קומדיות רומנטיות צריכות, על פי חוקי הז'אנר, להכיל לפחות שני רגעי משבר בהם נדמה שהרומן עולה על שרטון, אלא שהמשברים ב"תוכנית גיבוי" נראים מאולצים, מופרכים, דחוקים, וממבים את שני הגיבורים באור קצת היסטרי.

עניין אחר: כל הדרך שבה הסרט מייצג את עולמן של האמהות החד-הוריות, ובעיקר האמהות הלסביות, לוקח כל התקדמות פרוגרסיבית שהסרט עושה בייצוגי מיניות וזורק אותה לפח. זה פשוט אוסף סטריאוטיפים מביך. ובסופו של דבר, מה שמתחיל כמו סרט שאמור להיות עכשווי למדי בהתייחסות שלו לאופציות שיש לאשה המודרנית והעצמאית על גופה, נהיה סרט שמרני מאוד, שנראה שטוען שזוג אינו זוג באמת עד שאין לו ילד ביולוגי משותף משלו. רק אז יכול לבוא הפי-אנד הוליוודי אמיתי. וכך גם גישה סלחנית כלפי סרט עם הומור טלוויזיוני ומראה עכור ואפרפר מתפוגגת עד סופו לכדי כעס ואכזבה.

"קראטה קיד" החדש יוצא באמריקה השבוע, והחבר'ה המצחיקים ב-Funny Or Die קלעו בול עם הסרטון החדש שלהם, העוסק בקריירה של ראלף מאצ'יו, הקראטה קיד הקודם. מאציו עצמו משתתף בפארודיה העגומה על הקריירה שלו, שנהרסה בגלל שהוא היה… נחמד מדי. מולי רינגוולד וקווין קונלי ("הפמליה") משתתפים גם, בתפקיד עצמם. ארבע דקות מצחיקות (שאני לא יכול לאמבד לכם כאן).

================

ניקי פינק חזרה השבוע לעבודה אחרי חופשת מחלה ארוכה בעקבות ניתוח שעברה, והיא מפגיזה עם אייטם ניקי-פינקי משובח: איך קרה שלקח ל"צוות לעניין" עשר שנים ו-11 תסריטאים כדי להפוך מסדרת טלוויזיה לסרט קולנוע, ואיך כל זה קשור לכישורי הניהול (כלומר, השקרים) של מפיק הסרט. אני מניח שהמון סרטים שמושקע בהם הרבה כסף עוברים תהליך דומה של לשכור אנשים ואז לפטר אותם, ותמיד יהיו את אלה שמרגישים פגועים וגזולים שיישמחו ללכלך, אז אני לא בטוח עד כמה הסיפור של "צוות לעניין" יוצא דופן (אם כי הרעיון של מפיק הסרט, לפני כמה שנים, למחוק מהסרט את ההומור ולהפוך אותו לסרט מחוספס בסגנון סרטי ג'ייסון בורן הוא סוג של פיליטון קומי מצחיק למדי על האופן שבו מפיקים הוליוודים לפעמים נעים ברוח ולא מבינים את הפרויקט שאותו הם מנסים להרים). אבל תמיד מרתק אותי לקרוא את הסיפורים העסיסיים האלה על האופן שבו הוליווד מנהלת את עצמה, וכמה השקעה, כסף, שנים ועצבים מושקעים בסרטים שנראה מבחוץ כאילו הם אולתרו ברגע. האמת, הדיווח הזה דווקא גורם לי סקרנות לראות את הסרט, כדי לדעת האם בסופו של דבר רואים את כל המלחמות-שמאחורי-הקלעים האלה על המסך. כי אם לא, ואם הסרט גם יכניס כסף נכבד, השיטה הזאת תימשך.

ובכל מקרה, לאמריקאים יש בסוף השבוע הזה גם רימייק ל"קראטה קיד" וגם סרט על פי הסדרה "צוות לעניין". קצת תחושה כאילו כל העולם נדחף לטארדיס ושוגרנו ל-1984, לא?

=============

הנה אייטם נורא משונה מהחדשות המקומיות בפנסילבניה. האם אנחנו מוקסמים מאייטמים כאלה כי זה מזכיר לנו קולנוע? או אנחנו מוקסמים מקולנוע כי הוא בסרטים סיפור נדיר ויוצא דופן כזה, הוא עניין שבשגרה. והאמת, זה ממש נון-סיפור, אלא פשוט רגע קטן בו בני אדם מרגישים שמישהו שם למעלה מחייך אליהם. האייטם: בני זוג שנפגשו והתאהבו במקום העבודה, עברו על תמונות שלהם רגע לפני החתונה, וגילו שהוא צולם ברקע של תמונה שלה מביקור בדיסנילנד. כלומר, שעשרות שנים לפני שהם נפגשו, הם חלפו זה מאחורי זו. זה מילא, זה בטח קורה המון (אולי לא כל כך רבה כשאחת אמריקאית והשני קנדי, אבל בישראל זה קורה המון), מה שמקסים פה – וזה מה שהפך את זה לאייטם משודר – זה שזה מתועד בצילום. אז ניוז זה לא. אבל נקודת מוצא לקומדיה רומנטית סכרינית? בהחלט יתכן.

=================

"האפינגטון פוסט" חושף: המקור לראנינג-גג ב"המשרד" ("זה מה שהיא אמרה") הוא בדיחה שסיפר לראשונה אלפרד היצ'קוק ב-1929. או, לפחות, שהפעם הראשונה שהבדיחה הזאת תועדה היא בטסט סאונד של היצ'קוק לפני צילומי סרטו "סחיטה".

השנה אני לא מצליח להיות חרוץ כמו שהייתי בשנה שעברה עם הקרנות האקדמיה. ראיתי אז כמעט הכל. השנה, עד כה, ראיתי רק שני סרטים. אני מאוד מקווה שכשיתחיל סבב ההקרנות השני, אחרי פסטיבל סרטי הסטודנטים, אצליח להדביק את הפערים. מה שכן, מה שראיתי עד עכשיו היה מצוין: "המדריך למהפכה" של דורון צברי ואורי ענבר, ו"פעם הייתי" של אבי נשר. שניהם סרטים שאהיה ממש מופתע לא למצוא בחמישיית המועמדים הסופית לפרס. אם זה יקרה זו תהיה קטנוניות לשמה (לא מצב שאינו אופייני בקרב חברי האקדמיה). העניין הוא שבשעה שחברי אקדמיה שדיברתי איתם אכן מהוססים מאוד לגבי הסרט של צברי, שהרי הוא מבחינתם סרט תיעודי (ואני אומר "אז מה?", סרט תיעודי הרי כבר זכה בפרס אופיר. אין שום מניעה כלשהי, תקנונית או אחרת, לתת לסרט תיעודי מועמדות לפרס הסרט בפרסי אופיר. המניעה היחידה היא אישית), אבל ההפתעה הגדולה היא שאני סוף סוף, לראשונה זה שנים, שומע חברי אקדמיה מדברים בחיבה על סרט של אבי נשר. מבחינתי החרם או הלא-יודע-מה-זה-היה שמנע מ"סוף העולם שמאלה" לקבל מועמדויות משמעויות ב-2004 היה מבחינתי אחד מרגעי השפל בתולדות האקדמיה הישראלית לקולנוע. והנה, עם "פעם הייתי" נשמעים קולות מפרגנים.

קודם כל, מבחינתי, כמי שמחבב באופן עקבי למדי את סרטיו של נשר, ואת נקודת המבט הקולנועית שלו – והאופן שבו הקולנוע תמיד משחק תפקיד ראשי בסרטיו – ההפתעה הכי גדולה ב"פעם הייתי" היתה התסריט. "פעם הייתי" הוא התסריט הטוב ביותר שנשר כתב מאז "זעם ותהילה". תסריט מפתיע מאוד, שלא רק נע יפה בין הומור ובין רגש, אלא מצליח להגיד דברים עמוקים למדי על הסיטואציה הישראלית-יהודית, של אחרי מלחמת העולם השנייה ואחרי ששת הימים, מצב בו העם היה מצד אחד רצוץ ושבור (מהשואה) ומצד שני שיכור כוח באופן כמעט פסיכוטי (בזכות מלחמת ששת הימים). כמות האבחנות היפות שמתנסחות בתסריט, והכמות העצומה של רפליקות שתוך כמה שבועות יהיו בלתי נשכחות וכבר יהיו חלק מהז'רגון העממי בארץ, גורמת לי לתהות האם סוף סוף, האקדמיה לא רק תקבל את נשר כמועמד, אלא אפילו כזוכה על פרס אישי. לא חושב ש"פעם הייתי" יכול לזכות בפרס אופיר, אבל אני מאמין שלתסריט שלו אמור להיות סיכוי טוב מאוד לזכות (יהיה נבון, אגב, לשם כך, לשלוח לחברי האקדמיה במהרה את "למענה גיבורים עפים" של אמיר גוטפרוינד, שכמה מהדמויות בסרט לקוחות ממנו. זו עבודת עיבוד מדהימה: נשר לקח בערך ששה עמודים מהספר, והפך אותם לסרט שלם, כשאת רוב הסיטואציות, הדיאלוגים, האבחנות והעולם הוא ממציא בעצמו, ולא לוקח מהספר. פנטסטי). ההפתעה השנייה של הסרט היא אדיר מילר. למרות שמאוד חיבבתי אותו ב"הסודות", לא הצלחתי בשום אופן לדמיין אותו בתור יענקל'ה ברייד, השדכן המצולק וניצול השואה. והוא נהדר. קודם כל כי זו דמות שכתובה נורא יפה, דמות פגועה שיודעת גם להשתמש בהומור ציני מאוד. המקום שבו המשחק של מילר נפגש עם שיאי התסריט של נשר נמצא בסצינה בה מלמד השדכן את הנער – גיבור הסרט – שעובד אצלו בקיץ, איך לאתר סימנים, איך לעקוב אחרי אנשים, וללמוד דברים על אופיים. זו אחת הסצינות היפות ביותר שראיתי בקולנוע הישראלי כבר המון זמן. ויתכן שזו הסצינה שהזכירה לציניקנים ששנאו את "סוף העולם שמאלה", שלמרות הקריירה באמריקה, וההצלחה, והחשבונות, אבי נשר הוא כרגע בכיר יצרן האיקונות הקולנועיות של ישראל. (ובהמשך, לקראת עליית הסרט, נשוחח כאן על איך "פעם הייתי" הוא כמו יצירה אחות המשלימה את "סוף העולם שמאלה". שני הסרטים מתרחשים בדיוק באותה תקופה, האחד בדרום השני בצפון, והדמויות של הסרטים כאילו משוחחות ביניהן).

אני משוחח לא מעט עם חברי אקדמיה בימים האחרונים, מנסה להבין מה הם ראו, מה הם חושבים ומה הם שומעים סביבם. אנשים שראו ראף-קאט של "הדקדוק הפנימי" של ניר ברגמן מבטיחים לי שאין סיכוי שזה לא יהיה הסרט שיזכה השנה בפרס אופיר ושאין אף סרט אחר שמתקרב אליו. ל"התגנבות יחידים" של דובר קוסאשווילי יש בינתיים לא מעט מקטרגים, אבל גם לא מעט מעריצים. זה בהחלט אחד הסרטים היותר מדוברים והיותר מעוררי שיחה בשבוע האחרון בקרב חברי האקדמיה. אני מתקשה להאמין שיש סיכוי שהסרט לא יהיה בין חמשת המועמדים הסופיים לפרס הסרט.

מכיוון שאני ראיתי נורא מעט סרטים אני עדיין לא יכול להמר על החמישיה המסתמנת (וצריך לזכור, חלק גדול מהסרטים עדיין לא הוקרן). אבל נראה כרגע שזה יהיה ניר ברגמן, דובר קוסאשווילי וכן.. כן… אבי נשר. אני מאוד אופתע אם דורון צברי לא יהיה שם. ומאוד מאוכזב (וכועס) אם זה לא יקרה. זה יפגין קטנות מוחין מצערת. אף אחד ממי שדיברתי איתו לא ראה עדיין את "משאבי אנוש" של ערן ריקליס, סרט שאני מאוד מחכה לו וסקרן לגביו, אבל יש שכבר שמהמרים שהוא ייכנס. וגם ל"התפרצות X" של איתן צור יש כמה וכמה מפרגנים, שרואים בו עבודה נאה למדי. האם החמישיה תבוא מבין השישיה הזאת? קשה לדעת. אבל אם כן: וואו, הליגה הלאומית של הקולנוע הישראלי. נבחרת האול-סטארס. אבל המירוץ עדיין רחוק מסיום. יש עוד את הסרט של איבגי ("וביום השלישי") לפנינו, ואת "מבול", ואת "זוהי סדום" (שזה הסרט שאני מניח שיחטוף את טיפול "סוף העולם שמאלה" השנה. הקהל ישתגע על הסרט, אבל האקדמיה תגלה כלפיו עוינות איומה).

זהירות, פוסט לחובבי קולנוע איכותי.

צילום: אנדריי טרקובסקי

ויה הטוויטר של שי רינגל: אתר שהעלה סריקות של צילומי הפולארויד של אנדריי טרקובסקי, בין השנים 1977 ל-1986 (שנת מותו). טונינו גוארה, התסריטאי/משורר האיטלקי שעבד עם טרקובסקי על כתיבת "נוסטלגיה", נזכר שם בחתונה שלו, בה היו שני עדים: טרקובסקי ואנטוניוני, וטרקובסקי הגיע עם מצלמת הפולרויד שלו, שממנה הוא היה מוקסם באותה תקופה. ואכן, כמה מהצילומים נראים – בגוון ובקומפוזיציה – כמו סטילס מתוך "נוסטלגיה".

===============

בשבת תתקיים במוזיאון תל אביב הקרנה של הסרט האוונגרדי הקצר "חייו ומותו של 9413, סטטיסט הוליוודי". אנסמבל המאה ה-21 ילווה את הקרנת הסרט במוזיקה חיה. הסרט בן 13 הדקות צולם ב-1928, בהשראת האקספרסיוניזם הגרמני והאוונגרד הצרפתי ובתקציב של 97 דולר (התפאורה מקרטון והסרט צולם במטבחו של הבמאי). את הסרט ביים סלבקו וורקפיץ'. על וורקפיץ' שמעתי לא מעט בחוג לקולנוע בהרצאותיו של בנימין חיים ז"ל (הבמאי של "הבננה השחורה") שהיה תלמידו של וורקפיץ'. וורקפיץ' היגר לאמריקה מסרביה, והיה איש אוונגרד שבהשרא הפורמליזם הרוסי של אייזנשטיין ושות' ניסח כללים נוקשים מאוד לאופן שבו צריכים לערוך מונטאז'. וכך הוא הפך לאמן המונטאז' הגדול של הוליווד בשנות ה-30. את קטעי המונטאז' ב"נא להכיר: ג'ון דו" של פרנק קפרה, הוא עיצב וערך (למשל, בדקה ה-26:55 של הסרט). בהמשך הוא פנה לקריירה אקדמית והיה דיקן בית הספר לקולנוע ב-USC., הבית ספר שממנו יצאו ג'ורג' לוקאס, ג'ון מיליוס וסם פקינפה.

הנה הסרט של וורקפיץ' שיוקרן בהופעה בשבת במוזיאון. אגב, את הסרט צילם גרג טולנד, לימים הצלם של "האזרח קיין" (ו"ענבי זעם"):

================

אתם עוקבים אחר מקבצי הסרטים הקצרים מתוך פסטיבל סרטי הסטודנטים שעולים להקרנה מדי יום באוזן השלישית? אם כן, אנא עדכנו אם ראיתם משהו טוב. אני, בינתיים, לא מצאתי משהו שחיבבתי במיוחד. אבל לא יכולתי שלא לשים לב לדמיון תימטי (אקראי) בסרטי המקבץ של אתמול: "עיניים", סרט הגמר של רומי אבולעפיה בבית הספר לקולנוע בלונדון (שצולם בישראל), ו"גיסברטה", סרט גרמני. שניהם בוימו על ידי נשים. שניהם מציעים מבט עגום, ניאו ריאליסטי, על מצוקות של ילדים/נערים נטושים ללא הורים, שניהם פסימיים. הסרט של אבולעפיה קצת הזכיר לי את "צרעה" של אנדריאה ארנולד. לא כוס התה הקולנועי שלי. ובכלל, מה הסיפור של סטודנטים לקולנוע עם סרטים על ילדים.

צחי גראד, רונית אלקבץ, מיכאל מושונוב ויואב רוטמן משחקים ב"מבול", סרטו החדש של גיא נתיב (שביים עם ארז תדמור את "זרים"). האתר של חברת ההפקה הגרמנית השותפה מבטיח שזה "'מיס סאנשיין הקטנה' בישראל", הטריילר נראה קצת פחות פיל-גוד. ובכל מקרה, בין "מבול" ובין "הדקדוק הפנימי" של ניר ברגמן, נראה שבני 13 מעוכבי התפתחות (פיזית או נפשית) הולך חזק השנה בקולנוע הישראלי. הקרנות ההקדמה יתקיימו מיד אחרי שיגמר פסטיבל סרטי הסטודנטים. זה הטריילר:

תמונה יפה שמצאתי פה. ראול קוטאר על גגות פריז, מצלם את "עד כלות הנשימה" של גודאר:

צחקתי (ראו סעיף 4 ).

============

משונה מאוד: ב-20.6 יפתח בסינמטקים האירוע השנתי לקולנוע האוסטרלי, ובו יוצגו רוב הסרטים הבולטים שהתמודדו בשנה שעברה על פרסי מכון הקולנוע האוסטרלי (ובראשם, הזוכה הגדול של השנה שעברה "סמסון ודלילה"). אבל בצירוף מקרים משונה – משונה, כי מה סרטים אוסטרליים כבר מגיעים למסכי הקולנוע בארץ – דווקא השבוע עולה בבתי הקולנוע סרט אוסטרלי אחר, שגם הוא זכה לכמה וכמה מועמדויות באותו טקס פרסים אוסטרלי, "הרקדן האחרון של מאו", של ברוס ברספורד ("הנהג של מיס דייזי"). יכול להיות שזה באמת בסך הכל צירוף מקרים. אבל יש לי תחושה שאולי זה לא מקרי. שהרי בוודאי היה יותר הגיוני להציג את הסרט בבכורה במסגרת המחווה האוסטרלית בסינמטקים, ורק אז לצאת איתו בבתי הקולנוע. אם מישהו יודע פרטים מאחורי הקלעים, יהיה נחמד להתעדכן. לא אתפלא אם יתברר שיונייטד קינג, מפיצי "מאו", רצו שהסרט שלהם יהיה סרט הפתיחה של המחווה הסינמטקית, וכשנבחר סרט אחר, הם החליטו למשוך אותו מהמחווה ולצאת איתו לבד, לפני, ובלי טובות. מצד שני, כאמור, אני לא באמת יודע. אבל מקרים כאלה כבר קרו בעבר. אני צודק?

=============

נחשו איזה סרט זכה אתמול בפרסי הקולנוע של אם.טי.וי? רמז: זה היה "דמדומים 2 ".

===============

סם מנדס ביים את הפרסומת לאייפון החדש. הנה היא:

===============

אחד המורים שהכי השפיעו עלי באוניברסיטה, פרופ' יגאל בורשטיין, הוציא ספר חדש, "מבטי קרבה". אמש בשבוע הספר ראיתי אותו בדוכן של הוצאת מאגנס, שם הם מציעים מבצע של 2+2: קני שני ספרים (מספרי הוצאת מאגנס וספרי הוצאת רסלינג) וקבלו שניים בחינם. נרא לי שהיום או מחר אלך לקנות את הספר במסגרת המבצע הזה. בורשטיין הוא אחד מתיאורטיקני הקולנוע המשובחים, החדים, והפיוטיים שיש לנו כאן (אם טרם קראתם את "הפנים כשדה קרב" שלו, אתם מוכרחים).

וביום שישי מארגן פבלו אוטין כנס לכבוד בורשטיין וספרו החדש, במסגרת פסטיבל סרטי הסטודנטים. כבר הכותרת של הפאנל הראשון, "הפואטיקה של המחקר האקדמי", חיננית בעיניי, כי בעיניי בורשטיין הוא יותר משורר מתיאורטיקן, ואבחנותיו אמנם מעוגנות בתפיסות פילוסופיות, אבל נדמה שהן בראש ובראשונה מגיעות מהרגש ומהפיוט, ולא מהשכל. יש משהו בכתיבה שלו שמזכיר לי את רולאן בארת. בכל מקרה: האירוע יתקיים ביום שישי הקרוב, ב-10:00 בבוקר, בסינמטק 2 (תל אביב). הכניסה חינם.

============

כשאני מנסה לקדם כאן מדי פעם את חיבתי ליהדות, אמונה ולרבי נחמן מברסלב, הקהל הליברלי של קוראי הבלוג שלי לוקח את זה קשה. אז אני שומר את זה לאירועים מיוחדים. אבל הנה סוד: אם אתם במקרה תסריטאים או קולנוענים (או אנשי יצירה וכתיבה) אתם חייבים להתוודע לסיפורי המעשיות של ר' נחמן. קודם כל כטקסטים גדושי דמיון. אחר כך, אם אתם רוצים להתעמק, כטקסטים העוסקים באמונה ובמוסר. והנה, נדמה שמכללת עלמא, בשיתוף איגודי התסריטאים והבמאים, גילו את זה, והם מציעים לחברי האיגוד כניסה חינם לקורס חדש העוסק בסיפוריו של ר' נחמן (וקורסים נוספים). אני חושב שכל תסריטאי בישראל חייב (טוב, לא חייב, אבל ממש כדאי לו) ללמוד את הסיפורים האלה, ולראות שיש אלטרנטיבה מתוצרת מקומית ("מקומית" לא במובן האוקראיני של המילה, אלא במובן היהודי שלה) לנראטיבים המיתיים שמקפידים ללמד אותנו מהספרות הדרמתית והמיתית של אומות העולם. ואגב, רוב הדתיים – ובוודאי החרדים – גם לא מכירים את סיפוריו של ר' נחמן. הם יותר מדי פרינג' גם עבורם. בקיצור, יש שם חומרי גלם קולנועיים מרהיבים, וגם אחלה סיפורים.

=============

גיל סקוט-הרון החליט לבטל את הופעותיו בישראל לפני כמה חודשים. גם הוא במחרימים. והנה ההזדמנות שלכם להחזיר לו ולהחרים את ההאזנה לסינגל החדש שלו, שהוא גרסת כיסוי לשיר של סמוג. ואתם יכולים גם להחרים את האפשרות להאזין לכל האלבום החדש שלו.

פיקסיז ואלביס קוסטלו, שלום. ביטלתם את הופעותיכם בארץ. לפחות מבחינת הפיקסיז  הביטול לא הגיע (ככל שראיתי) עם נימוק. אנחנו מניחים שזו מחאה פוליטית נגד מדיניות ישראל בשטחים. הבעיה היא שביטול אחרי שההופעה נקבעה יוצרת תחושת זיגזג, שמערערת את היסודות האידאולוגיים שמאחורי החרם, ויוצרת תחושה שפשוט נכנעתם ללחץ (אידיאולוגי? כלכלי?) שהופעל עליכם.

אתם מאמינים שיש ביכולתו של חרם אמנים על ישראל להביא לשינוי במדיניות כאן? לעורר אנשים כמוני לצאת עם לפידים לרחוב, למסדרונות הכנסת, ולדרוש מהפך פוליטי ותודעתי? יודעים מה, אולי אתם צודקים. אבל הנה דרך אחרת לחלוטין לבצע חרם כזה.קבלו פלאשבק ל-1985.

בשנות ה-80 עקבתי מקרוב אחרי היחס של הקהילה המוזיקלית לדרום אפריקה (דיסקליימר: ישראל איננה דרום אפריקה, אבל אני לא בטוח שבנימין נתניהו איננו פיטר ווילם בוטה). היו לזה סיבות משפחתיות, אבל בעיקר סיבות מוזיקליות: כנער קיבלתי את כל ידיעותיי על העולם מתקליטים ולא מעיתונים. ובאמצע שנות השמונים, המוזיקאים החליטו להחרים את דרום אפריקה, במחאה על משטר האפרטהייד, שבו מיעוט לבן שלט ברוב שחור ומנע ממנו שוויון זכויות. כל האמנים האהובים עליי עסקו בדרום אפריקה בשירים שהפכו להמנונים שלי בשנות השמונים: פיטר גבריאל, הספיישלז, רוברט ווייאט. אבל הכי קולני היה סטיבן ואן זאנדט, שאז היה מוכר יותר בתור ליטל סטיבן, הגיטריסט של ברוס ספריגנגסטין (ולימים סילביו דנטה ב"הסופרנוס"). ואן זאנדט החליט, בהשראת להיטים כמו "אנחנו העולם" ו"האם הם יודעים שזה חג המולד", לקבץ עשרות זמרים ולהקליט שיר מחאה שהוא גם התחייבות: "אני לא אופיע יותר בסאן סיטי". סאן סיטי היא הלאס וגאס של דרום אפריקה, עיר שהוקמה באמצע המדבר וכולה בתי מלון, בתי קזינו ופאר רב. אלא שהעיר הזאת נבנתה במדינת החסות בוצואנה, וכדי לבנות אותה תושבי המקום האפריקאים היו צריכים להיות מפונים ממקומם.

ב-1985 השיר "סאן סיטי" הפך לנס המרד של קהילת המוזיקה נגד דרום אפריקה. הנה הוא:

זיהיתם? ארתור בייקר הפיק מוזיקלית. רינגו סטאר תופף. לו ריד, ברוס ספרינגסטין, בונו, ראן די.אם.סי, ג'קסון בראון, גרנדמסטר מלי מל, מיילס דיוויס, ריי צ'רלס, הרבי הנקוק, בוב דילן, פיטר גבריאל, אפריקה באמבטה, גיל סקוט-הרון, ג'ורג' קלינטון, קית ריצ'רדס, בוני רייט, פט בנאטר, דריל הול וג'ון אוטס והראמונס. חתיכת סופר-גרופ. ג'ונתן דמי ביים את הקליפ וגם סרט תיעודי על הקלטת השיר.

והאמנים אכן החרימו. אבל השיר לא ממש הצליח, וגם לא גייס כל כך הרבה כסף. וכיום הוא נראה אמיץ ובוטה, אבל הוא גם די נשכח, ב-25 השנים שחלפו מאז.

שנה אחר כך, אמן ניו יורקי אחר עשה משהו אחר. פול סיימון שבר את החרם המוזיקלי והתרבות ונסע להקליט אלבום בדרום אפריקה. כל הקהילה הבינלאומית הוקיעה אותו וביקרה אותו וזעמה עליו. אבל סיימון היה נחוש. הוא רצה לתקליט החדש שלו את מיטב האמנים האפריקאים, ואלה גרים בדרום אפריקה. על הדרך הוא הזכיר שמי שמחרים את דרום אפריקה, מחרים למעשה גם את הרוב השחור שגר שם, ושלמענו – לכאורה – התחילה כל ההתגייסות הזאת. התקליט שסיימון הקליט שם הוא "גרייסלנד", ולהבדיל מ"סאן סיטי", התקליט הזה זכור עד היום כאחד השיאים המוזיקליים של שנות השמונים. סיימון לימד אותנו שיעור: שלעשות מעשה הוא דבר חזק יותר מאשר לא לעשות מעשה – גם אם אי העשייה עטופה באצטלה אידיאולוגית של חרם. חרם זה עדיין הימנעות. סיימון חשף את התרבות האפריקאית, העמיד אותה בקדמת הבמה, ומבלי שהוא יגיד מילה אחת על אפרטהייד ועל פוליטיקה, ומבלי שהתקליט שלו בכלל יעסוק במחאה, הוא העניק פנים לאנשים שבשמם כל שאר המוזיקאים העמידו פנים שהם נלחמו. כמה מהמוזיקאים האפריקאים הכי מפורסמים בעולם כיום, נהיו כאלה בזכות החשיפה שסיימון נתן להם בתקליטו. הנה רגע כזה מתוכו:

אין ספק שהחרם העולמי על דרום אפריקה יצר כותרות. אבל האם הוא הביא לסיום האפרטהייד? אני לא יודע. אני מאמין של"גרייסלנד" היתה השפעה הרבה יותר גדולה על סיומו המתקרב של האפרטהייד מאשר ל"סאן סיטי".

מה שכן, יש סיכוי שאנחנו נמצאים באקלים שבו השיר "לעולם לא אופיע בתל אביב" עוד עשוי להיות מוקלט על ידי מיטב אמני העולם. האם זה מה שיביא לסיום הכיבוש? לא יודע. לא נראה לי.

ובנוסף לכל, צריך לזכור שהכיבוש לא התחיל השנה, ושההשוואות בין ישראל לדרום אפריקה עתיקות למדי. ב-1989, בימי האינתיפאדה הראשונה, כשיצא אלבום הבכורה המופתי של הלהקה האיסלנדית שוגרקיובס (עם הסולנית ביורק), על העטיפה האחורית הודפס הכיתוב: "לא למכירה בדרום אפריקה ובישראל". 21 שנה אחר כך. דרום אפריקה התקדמה הלאה. ישראל עוד לא.

עכשיו ללכת עד הקסטל ולעמוד בתור כדי להחזיר את הכרטיס? זה הטרור האמיתי

כבר כמעט 24 שעות אני מסתובב עם בטן מלאה וסחרחורת רגשות. לבטל? עכשיו? שלושה ימים לפני ההופעה? השמאלני שבי צועק וכועס וזועם על הממשלה שלנו שלא מודעת להשלכות מעשיה, לא ברמה ההומינטרית ולא ברמה התרבותית, ושזכותנו על הארץ וצדקת דרכנו אינם התשובה לכל מעשה מכעיס של פגיעה בבני אדם, גם אם הם במקרה – רחמנא ליצלן – פלסטינים. כן, כן, צודקים, וזכותנו. אבל איפה החמלה? ואת זה שאמני העולם נסחפים אחרי החרמות: נו, זה כבר מוכר וידוע. כולם משננים את סיפור של דרום אפריקה, וישראל – ברמה התקשורתית, במבט נטול ניואנסים, מבט של מקרו ולא של מיקרו – היא כרגע הדרום אפריקה של העולם (ואם קראתם את מרגרט אטווד בטקסט של ל"הארץ של הסופרים", סופרת מבריקה, חכמה, אנושית, דקת אבחנה, שלא נרתעה מקריאות לחרם והגיע לישראל בעצמה לראות את העניינים מקרוב, ועדיין היא מעבדת את תמונת המצב לטקסט – שאמנם מנסה להיות מאוזן ואמפתי – אבל בסופו של דבר שם את הדברים על השולחן: כל עוד ישראל מקיימת את הסגר על עזה, זו מבחינת העולם מדינה לא אנושית). ואכן, מחאה נגד הפרות זכויות אדם היא לגיטימית ורצויה. אני, אישית, וכתבתי את זה בעבר, לא חושב שענישה קולקטיבית היא התשובה, כי גם היא בסופו של דבר מתעלמת מבני אדם. גם בה יש משהו לא הומני. חרם קולטיקיבי של אמן? זו הרי מחשבה של אנשים שלא רואים מולם פרטים. מאמנים אני מצפה ללכת נגד הזרם. הפיקסיז חושבים שהם באו להופיע מול ביבי נתניהו ואיווט ליברמן? הם באים להופיע מול יאפים תל אביבים. ומה, אין לפיקסיז אף מעריץ פלסטיני שקנה כרטיס להופעה? רוצים למחות? רוצים לשנות? יש המון דרכים. למשל: הקדישו אחוז מהכנסות ההופעה שלכם במוצהר כצדקה למען ארגון הפועל למען השלום, או סיום הסגר, או המעניק עזרה הומניטרית. גם זה, במדינה כמו שלנו, ישים אתכם בלב המוקד הבוער של "הימין הזועם" שאצלו כל מי שמושיט יד מאכילה ואוהדת כלפי פלסטיני מיד נחשד בבגידה ובתמיכה בטרור. זה גם יהיה אקט הומניטרי ותרבותי מצידכם, וגם פחות או יותר יבטיח שהקהל מולכם יהיה די הומוגני מבחינה פוליטית. בואו להטיף למשוכנעים. זה נראה לי יותר הגיוני מאשר להחרים ולבטל ולהפנות עורף. ואם אתם רוצים להחרים, זו גם זכותכם. כשמתקשר אליכם שוקי וייס להציע לכם לבוא להופיע בישראל תענו לו "לא תודה". אם אתם רוצים לצאת מצפוניים תגידו: "כל עוד ישראל מנהלת מדיניות של כיבוש ודיכוי נגד האוכלוסיה הפלסטינית לא נגיע להופיע בישראל". אבל להגיד כן, ואז שלושה ימים לפני ההופעה פתאום לבטל, זו כבר לא אידיאולוגיה אלא הפכפכנות פוליטית שמריחה מפחדנות, ולא מאומץ.

אבל אני יפה נפש. כמה יפה נפש? אני זועם על הפיקסיז. מאוכזב. מעוצבן. עצביי משתוללים. אני חושב שהם טעו. אבל אם בעוד שלוש שנים הם יחליטו בכל זאת להגיע, אני אהיה הראשון – מול גל טרור מחרימי-הנגד הישראליים שרק מחפשים לנקום, לנטור ולהחזיר להם שיקראו לכולם להחרים את ההופעה של הפיקסיז בגלל הביטול שלם – ואני אגיד "לא. אני לא מחרים". ושוב אלך לקנות כרטיס. ושוה אעלה פוסטים יומיים הסופרים לאחור לקראת בואם. ואמשיך לקוות לטוב. שהכיבוש יסתיים, והמצור, ויבוא שלום, והפיקסיז יופיעו בתל אביב. וגם אלביס קוסטלו.

חצי נחמה: מזל שלפני שנתיים ראיתי את קים דיל בהופעה בארץ עם הברידרז. זה כנראה הכי קרוב לפיקסיז שאגיע בקרוב.

ואני מקדיש את השיר הבא לפיקסיז. מאת: הפיקסיז. נתראה בקרוב, אמן.