אתמול אחה"צ הוזנקו 123 קבוצות בתל אביב, ירושלים ושדרות בפרויקט "48 שעות". יש להן עד מחר (שישי) לחזור לנקודות האיסוף עם סרט גמור. בהזנקה אתמול הם קיבלו את הפריטים שאמורים להבטיח שהם אכן מכינים את הסרט במסגרת הזמן הזאת ולא מבעוד מועד. כל קבוצה מקבלת בהגרלה ז'אנר, וכולם צריכים להשתמש באותו אביזר (כפפה), לשלב לסיפור אותה דמות (מישל או מייקל פררה, טרמפיסט) ולשבץ פנימה אותה שורת דיאלוג ("יש לי דוד שמסדר אנשים"). בשנה שעברה שפטתי בגמר התחרות ונהניתי למדי מחלק מהסרטים והרעיונות. 12 הסרטים המצטיינים יוקרנו בפסטיבל ירושלים, אז גם יוכרז שם הזוכה שייצג את ישראל בתחרות "48 שעות" העולמית.

אם אתם חלק מ-123 הקבוצות: מה אתם עושים מול המחשב? יש לך זמן לגלוש באינטרנט? אבל אם כן, אולי תשבצו פנימה לא רק תסריט, הפקה, צילום ועריכה, אלא גם יחצנות ושיווק, וכתבו בתגובות איזשהו יומן הפקה קצר שיגרה אותנו לחכות לסרט שלכם. אם תוסיפו לינק לצילומי סטילס מהצילומים שלכם בפליקר או פייסבוק או כל אתר שיתופי אחר, אעלה את התמונות לכאן.

הולכים היום ל"צעצוע של סיפור 3 "?

==========

השבוע לפני 50 שנה (למעשה, אתמול) יצא "פסיכו" של אלפרד היצ'קוק בשני בתי קולנוע בניו יורק (בלי הקרנות מוקדמות לעיתונאים). סרט קטן, זול, מהיר ובשחור לבן שהיצ'קוק יצר כאנטי-תזה לסרטים הצבעוניים היקרים ועמוסי הכוכבים שהוא עשה בחצי השני של שנות החמישים ("מזימות בינלאומיות", "ורטיגו", "האיש שידע יותר מדי"). אבל זה לא הציון החגיגי היחידי בהקשר הזה. ב-1960 מבקר הקולנוע של ה"ווילג' וויס" היה ג'ונאס מקאס, שלימים היה גם קולנוען אוונגרדי משפיע (תשאלו את אורי זהר). בקיץ 1960 יצא מקאס לכמה שבועות חופשה מהעיתון כדי לצלם את סרטו הראשון ושורה של חבריו עשו ביניהם תורנויות להחליפו. בשבוע יציאת "פסיכו" ביקש מקאס מחברו אנדרו סאריס, אז חובב קולנוע בן 32 שכתב לכתבי עת שונים באמריקה, להחליף אותו. וכך פירסם סריס את הביקורת הראשונה שלו ב"ווילג' וויס", ומאז המשיך לשמש מקר העיתון למשך 28 שנים נוספות (כשבדרך הוא מנהל את אחד מקרבות המבקרים הכי מפורסמים בעולם, מול פולין קייל מה"ניו יורקר"). סאריס התלהב מ"פסיכו", קרא להיצ'קוק הבמאי האוונגרדי הכי גדול בעולם, והודיע שכל מה שהמבקרים הצרפתים של "מחברות הקולנוע" אמרו על היצ'קוק הוא נכון. עכשיו, כעבור 50 שנה, ג'יי הוברמן – מי שירש את כסאו של סאריס כמבקר הקולנוע של ה"ווילג' וויס", מפרסם שוב במלואה את הביקורת ההיא, ומוסיף עוד קצת רקע וקונטקסט למה שקרה בעולם ובקולנוע באותו סוף שבוע.

=============

והשבוע לפני 35 שנה יצא "מלתעות" של סטיבן ספילברג, סרט שמאוד הושפע מ"פסיכו" ומהיצ'קוק. והסרט הראשון שהופץ במאות עותקים במקביל. הסרט שהדיח את "הסנדק" מהתואר "הסרט הקופתי בכל הזמנים". והסרט הראשון שהכניס למעלה ממאה מיליון דולר, בזמן הצגתו הראשונה בבתי הקולנוע באמריקה.

=============

במסגרת פינתנו What goes around comes around, הפינה לקארמה שימושית, קיבלתי הבוקר שיחת טלפון מפתיעה מהרשות להגבלים עסקיים, שבודקים את בקשת המיזוג בין פורום פילם וא.ד מטלון שהוגשה להם. הם שמעו שאני מכסה את התחום בארץ ובקיא בו, וביקשו לדעת פרטים, על שוק הקולנוע בארץ בכלל ועל פורום פילם ומטלון בפרט. איזה מזל שפורום פילם ומטלון מחרימים אותי מסרטיהם כל כך הרבה שנים, אחרת אולי הייתי באמת יודע משהו עליהם. בכל מקרה, אל דאגה, במקום כל ההקרנות שהוחרמתי מהן העברתי את הזמן הזה בלימודי תורה ושם למדתי את המצוות "לא תנקום" ו"לא תנטור", ואני מקפיד עליהן מאוד. אבל אתם חייבים להודות שזה משעשע, איך הדברים מתגלגלים באקזיסטנז שלנו, לא? תמיד כדאי להיות נחמד לאנשים. תמיד. ואני אומר את זה לגבי עצמי כלפי העולם. מנסה לשנן ולקיים. והנה העדות למה. ובכל מקרה, נדמה מהשיחה שממילא שוק הקולנוע בארץ קטן וזניח מדי בשביל שיהיה למישהו בממשלה אכפת ממיזוג כזה או אחר, כך שאני מאמין שהשיחה איתי היתה לצורכי פרוטוקול בלבד (ונדברנו לדבר הלאה לפרטים נוספים). מה שכן, לאנשי ההגבלים העסקיים כדאי לדבר עם כמה מפיצים עצמאיים ומפיקים, שבקיאים הרבה יותר ממני – עד לרמת מספרים ונתונים – ביתרונות ובחסרונות של ריכוזיות ומיעוט תחרות בשוק הקולנוע הישראלי. ככה שאם יש לכם איזושהי עמדה ברורה ונחרצת ומבוססת בעד או נגד המיזוג הזה, זה ממש הזמן ליצור קשר עם הרשות להגבלים העסקיים ולשוחח איתם. אפשר גם להשאיר כאן בתגובות.

===============

צפייה א': האריס סאבידס, אחד הצלמים שאני הכי מתלהב מהם בשנים האחרונות ("אלפנט", "זודיאק", "גרינברג"), מתראיין על עבודתו. 7 דקות.

צפייה ב': ג'ון הילקוט, הבמאי של "ההצעה" ו"הדרך" (שמעולם לא הגיע ארצה לבסוף, אה?), ביים סרטון עלילתי לקידום משחק הווידיאו החדש "Red Dead Redemption", מאת יוצרי "גרנד ת'פט אוטו". כשהייתי בפריז שלטי חוצות של "Red Dead Redemption" כיסו את הרחובות את תחנות המטרו, ויציאת המשחק לוותה גם בקמפיין פרסומות בטלוויזיה. למה בארץ לא מפרסמים משחקי מחשב חדשים בשום מקום? אין כאן שוק לזה? בכל מקרה, הנה הסרט הקצר של הילקוט. 30 דקות.

זה רק נדמה לי או ש"Somewhere", הסרט החדש של סופיה קופולה, הוא סוג של רימייק/המשך לסרט הקצר שכתבה, "חיים בלי זואי", שביים אבא שלה (פרנסיס פורד קופולה) בסרט "סיפורי ניו יורק"? שם זו היתה ילדה שאביה הוא מנצח מפורסם שמסתובב בכל העולם. וכאן זו ילדה/נערה שאביה הוא שחקן מפורסם. זה רק על סמך הטריילר, יתכן והסרט הוא משו אחר לגמרי, אבל פתאום משהו מהמנגנון הנפשי של קופולה בסרטיה נורא נחשף. ב"חיים בלי זואי", ב"אבודים בטוקיו", ב"מארי אנטואנט" ועכשיו ב"Somewhere", זה סיפורה של נערה אבודה שנמצאת בצילו של גבר גדול/מפורסם/נערץ/מלך. תסביכי האב שלה וחייה בצילו אביה פתאום נראים נורא גלויים. כך שגם "אבודים בטוקיו" הוא יותר סרט עליה ועל אבא שלה מאשר עליה ויחסיה המתפוררים עם בעלה דאז, ספייק ג'ונז. או גם וגם.

ובכל מקרה, הטריילר של "Somewhere" מבטיח שפע שוטים אווירתיים, שזה בדיוק מה שאני אוהב בסופיה קופולה (ולכן גם מאוד אהבתי את "מארי אנטואנט" שלה).

ובקטע שבו רואים את הילדה מחליקה על הקרח, לא יכולתי שלא לחשוב על הווידיאו הקליפ הזה, שביים ספייק ג'ונז לכמיקאל בראדרס ועם סופיה קופולה בתפקיד הראשי. הכל מתחבר, לא?

=================

ואווירה ושוטים יפים ושפע מסתוריות זה בדיוק מה שמוכר לנו מארק רומאנק בטריילר המאוד אבסטרקטי שלו לסרטו השני, "Never Let Me Go", על פי ספרו של קזואו אישיגורו ("שארית היום"). רומאנק הוא במאי קליפים מצוין שביים את "חיים בתמונות" המוצלח, עם רובין וויליאמס. במאים שמעדיפים קומפוזיציות מרתקות על פני עלילה מהודקת מוצאים חן בעיניי.

עדכון: לא. זה לא "משאבי אנוש". ראו עדכון לאייטם בהמשך.

זו לגמרי ירייה באפלה, מעניין אם אקלע בול. ברשימת הסרטים שיתחרו על פרס וולג'ין בפסטיבל ירושלים שהתפרסמה אתמול, חסר סרט אחד מאוד משמעותי. ובמילים אחרות: לאן נעלם "משאבי אנוש" של ערן ריקליס? ואז עלתה בראשי המחשבה שאולי הוא נעלם כלל, אלא נשמר בצד, ושהוא יהיה סרט הפתיחה של פסטיבל ירושלים. אחרי הכל, הסרט המבוסס על ספרו של א.ב יהושע, מתרחש בחלקו בירושלים, והוא אחת ההפקות הראשונות שצולמו בתמיכת הקרן הירושלמית שהקים רנן שור. מצד שני, כך גם "הדקדוק הפנימי" של ניר ברגמן. אז בהנחה שהסרט לא נשאר מחוץ לתחרות מסיבה כזו או אחרת, פתאום נשמע לי הגיוני שזה יהיה סרט הפתיחה.

לפני כמה שבועות חשבתי ש"זוהי סדום" – הסרט של צוות "ארץ נהדרת" – יהיה סרט הפתיחה. אבל מכיוון שהסרט ייצא רק באוגוסט (ועוד לא גמור), פרמיירה פסטיבלית ב-8 ביולי ירדה מהפרק. ואתמול ניסיתי לפנטז שמא "התחלה" של כריסטופר נולן יהיה סרט הפתיחה – שכן הסרט אמור לצאת בארץ שבוע אחרי פתיחת הפסטיבל.

הדלפות אנונימיות בתגובות יתקבלו בשמחה.

============

עדכון, רביעי בבוקר: שלושה אנשים שונים, בתגובות ובטלפון, התקשרו לבשר לי שזה יהיה סרט הפתיחה של פסטיבל ירושלים השנה, ולא "משאבי אנוש". הסרט הוא "La Rafle" שביימה רוז בוש והפיק בן זוגה, אלן גולדמן ("החיים בוורוד"). הסרט הצרפתי, עם מלאני לורן וז'אן רנו, מתרחש ב-1942 ועוסק באיסוף יהודי פריז, לפני שליחתם למחנות הריכוז (נושא שטופל קודם ב"מר קליין" של ג'וזף לוסי). בקיצור, סרט שואה. וסרט שאני לא יודע עליו כלום (למעט העובדה שכמעט 3 מיליון צרפתים כבר ראו אותו בבתי הקולנוע מאז יצא שם לפני שלושה חודשים). הסרט, שיופץ בארץ על ידי יונייטד קינג, יוקרן במסגרת פרס הענקת פרס הוקרה של הפסטיבל לאחים אדרי.

עדכון, 11:05: והנה מגיעה ההודעה הרשמית לעיתונות. שם הסרט בעברית הוא "נקודת איסוף". הוא יפתח את הפסטיבל ב-8 ביולי ויופץ בבתי הקולנוע ב-15.7.

קצת פספסתי את זה, אבל בשבת הוכרזו הזוכים בפסטיבל סרטי הסטודנטים. ושוב, סרט ישראלי זוכה בתחרות הבינלאומית: "סיור מודרך" של בנימין פרידנברג (מסם שפיגל), שכבר זכה בשנה שעברה בפרס וולג'ין, ואכן גם היה הסרט החביב עליי ממעט הסרטים שראיתי מסרטי הפסטיבל. זה הסרט הישראלי השישי, מתוך 13 פסטיבלים, שזוכה בפרס הראשון. ולמרות שנדמה שיש את יתרון הביתיות, כי זה פסטיבל ישראלי שאולי מפרגן יותר לסרטים הישראליים, צריך לזכור שהפסטיבל התל אביבי הוא השני בחשיבותו מבין הפסטיבלים הבינלאומיים לסרטי סטודנטים (הפסטיבל במינכן הוא הבכיר שבהם), ושחבר השופטים הוא ברובו בינלאומי לחלוטין. בראש חבר השופטים השנה עמד יאן הארלן, גיסו של סטנלי קובריק ומפיק כל סרטיו האחרונים. הנציג הישראלי היחיד בחבר השופטים היה אורי קליין.

גם שאר הסרטים הישראליים שראיתי וחיבבתי לפני הפסטיבל יצאו עם פרסים. "71 מטר מרובע" של אלירן מלכא יצא עם פרס חביב הקהל בתחרות הישראלית (ויש לו סיכוי טוב לזות בחודש הבא בוולג'ין). ו"זנב" של רוני קידר זכה בפרס היוצרת המקורית.

בתחרות הישראלית זכו שני סרטים בפרס הראשון: "רגילה" של אסף סבן מבית ברל ו"תזכור את זה" של עלית זקצר מאוניברסיטת תל אביב. את "רגילה" ראיתי בשנה שעברה בירושלים ולא ממש אהבתי. קצת כמו "משעולים" של הגר בן אשר, מלפני כמה שנים, הרגשתי שהסרט הזה בא ממישהו שמאוד מעודכן ממה שקורה עכשיו בפסטיבלי הקולנוע בעולם ויודע לבצע את זה היטב. הסרט מרשים מאוד סנונית, ומצליח להעביר את תחושות הניכור והמועקה שכה אופיינים לפסטיבלים האירופיים. אבל בסופו של דבר הרגשתי שזה תרגיל בלזעזע, שהותיר אותי די מעוצבן (כפי שרוב הסרטים של ברונו דימון, למשל, מותירים אותי).

עד כאן המילים. הנה הסרטים. חלק מהסרטים הזוכים ניתנים לצפייה ברשת. רובם דרך אתר הסטרימינג של האוזן השלישית (למנויים בלבד, לצערי), שם הם יוצגו רק עד סוף יוני.

פרס הסרט הטוב ביותר בתחרות הבינלאומית: "סיור מודרך" (ישראל). (צריך להגיד: הצילום בסרט נורא יפה ומוקפד. סטטי, גאומטרי, מלוטש. ההקרנה באתר של "האוזן" מצגה את הסרט בגרסה טיפה מטושטשת ועכורה, לא איכות אופטימלית. זה ייתן לכם תחושה לגבי האופי המיוחד והמקסים של הסרט הזה, שיש בו משהו חופשי מעלילה – מעין "2 או 3 דברים שאני יודע עליה" של גודאר, אבל על ירושלים במקום על פריז – אבל לא יפתור אתכם מלמצוא את הסרט איכשהו מתישהו בהקרנת היי-דפינישן נורמלית ומחמיאה).

פרס הבמאי המבטיח: "תודה, בסדר" של מתיאס פריקלר (סלובקיה).

התסריט הטוב ביותר: "גיסברטה" מגרמניה (מה?! ממש לא חיבבתי את הסרט הזה).

סרט האנימציה: "True Love Hotel" של אלון געש מבצלאל (ישראל)

ציון לשבח: "חופשת שחרור" של מיכה קינברונר מאוניברסיטת תל אביב.

================

רוצים עוד צפייה? קבלו. בפברואר השתתף דיוויד בירן בסדרת השיחות/הרצאות של TED ודיבר שם על האופן שבו הוא כמוזיקאי מרגיש שהשינויים במקומות שבהם הוא מופיע גורמים לו לשנות את האופן שבו הוא כותב מוזיקה. ובמילים אחרות: כשהופיע בתחילת דרכו עם טוקינג הדס ב-CBGB הוא כתב מוזיקה המתאימה למועדון ההוא עם האקוסטיקה ההיא. וכעת, כשהוא גם מופיע בהיכלי ענק כמו קרנגי הול, האם הוא – באופן מודע או לא-מודע – יוצר מוזיקה שתתאים לאתר בו היא תנוגן. וזה גורם לו לתהות: האם לשינויים באדריכלות של אולמי ההופעות לאורך ההיסטוריה היתה השפעה על סגנון המוזיקה שהולחן? בסוף השבוע ההרצאה הזאת עלתה לאתר של TED.

================

ועוד משהו לצפייה. פנו לכם 47 דקות בשביל זה. רשת AMC, שמשדרת את "מד מן" ואת "שובר שורות", תתחיל לשדר באוגוסט את הסדרה המקורית השלישית שלה: "רוביקון", שאמורה להיות סדרת מתח קונספירטיבית. אבל לצרכי באז ויראלי הרשת העלתה כבר אתמול לאינטרנט את פרק הבכורה. אלן קולטר, אחד הבמאים הקבועים של "הסופרנוס" (וגם הבמאי של "זכור אותי לנצח" עם רוברט פטינסון) ביים. מי שגומר לראות את הפרק ראשון, שידווח איך הוא.

"הדקדוק הפנימי" של ניר ברגמן (על פי דויד גרוסמן)

התחרות על פרס וולג'ין לסרט העלילתי בפסטיבל ירושלים השנה היא הכי מרתקת כבר שנים. זה כמו המוקדמות לפרס אופיר, המדגם, עם מקבץ מאוד מגוון של סרטים מאוד מסקרנים. האם גם השנה מי שיזכה בוולג'ין יזכה באופיר? אלה הסרטים שיתחרו בירושלים:

"אנדנטה", במאי: אסף תג'ר

"גיא אוני", במאי: דן וולמן

"הדקדוק הפנימי", במאי: ניר ברגמן

"המדריך למהפכה", במאי: דורון צברי

"המשוטט", במאי: אבישי סיון

"התגנבות יחידים", במאי: דובר קוסאשווילי

"וביום השלישי", במאי: משה איבגי

"מלח ים", במאי: איתי לב

"התגנבות יחידים". במאי: דובר קוסאשווילי (על פי יהושע קנז)

מעניין מאוד הפילוח. שלושה עיבודים לספרים, מאת שלושה במאים שכבר זכו בעבר בפרס וולג'ין (ברגמן, וולמן, קוסאשווילי). שלושה סרטים שהופקו באופן עצמאי (הקרנות נכנסו רק בסוף): "המשוטט", "מלח ים", "אנדנטה". שני סרטים של יוצרים ותיקים ומוכרים, שלא עשו פיצ'רים קודם (דורון צברי ומשה איבגי). התפלגות של חצי-חצי בין יוצרים שזה סרטם העלילתי הארוך הראשון ובין יוצרים שכבר ביימו סרטי קולנוע לפני כן. ובסך הכל, תחרות מרתקת ומסקרנת. מי יזכה?

פסטיבל ירושלים ייפתח בעוד כשלושה שבועות, ב-8 ביולי. וחוץ מ"התחלה", הסרט החדש של כריסטופר נולן, אני לא יכול לדמיין איזה סרט פתיחה הם יכולים לשבץ להקרנה בבריכת השולטן שיגרום לי להגיד "וואו".

רק הרגע קלטתי:

– אני לאבי נשר מה שאורי קליין לעמוס גיתאי.

– עידן וילנצ'יק לי מה שאני לפורום פילם.

===========

אמש בפרמיירה של "פעם הייתי" בסינמה סיטי ראשון לציון (ביקור ראשון שלי שם). בדוכן הכיבוד חושף המלצר את הסאבטקסט של הערב. אני: "מה יש?". הוא: "בורקס. זה סרט בורקס אז מגישים בורקס". מלצר שנון.

אגב, "פעם הייתי" אינו סרט בורקס. הוא עוסק בעדות, אבל אין בו אף אחד ממאפייני סרטי הבורקס. אך עם זאת, אני כבר שנים מנסה להזכיר שלשיטתי זה ממש אידיוטי להפוך את הצירוף "סרט בורקס" לשם גנאי. אין לי בעיה עם התיוג הזה כסוג של ז'אנר ישראלי כוואריאציה מקומית לקומדיה העממית שעד היום מאוד פופולרית באיטליה ובצרפת, אבל צריך לזכור שכמה מהסרטים הטובים ביותר שנעשו בארץ הם סרטי בורקס. אז אני בעד לשמור על התיוג, לא צריך להלבין אותו. אבל סרטי בורקס אינם דבר רע א-פריורית (שהרי איפיון הז'אנר הבורקסי – קומדיית גינונים העוסקת בפערים בין עדות, מגזרים ותפיסות עולם חברתיות, שעל פי רוב נגמרת בהשלמה ובחתונה – מתאים גם לשניים מהסרטים הגדולים בתולדות הקולנוע הישראלי: "סלאח שבתי" ו"חתונה מאוחרת"). רק סרטי בורקס רעים הם רעים.

זו היתה הצפייה השניה שלי ב"פעם הייתי" אבל הפעם זה היה בעותק דיגיטלי. איזה הבדל! כאילו מישהו מנסה לשכנע אותי שהגיע הזמן סופית להפסיק להקרין סרטים בפילם, מגיעה ההקרנה הזאת. "פעם הייתי" צולם בפילם 35 מ"מ, ובפעם הראשונה בקריירה של אבי נשר, הסרט מצולם בסינמסקופ. לא יעזור, צילום בפילם 35 מ"מ עדיין נותן, בעיניי, תחושה רכה מאוד. אבל כשאני רואה את ההבדל בין עותק הפילם של הסרט, שלא עושה חסד לצבעוניות הרבה ולחום ולרוך של האור שנחשפו בעותק הדיגיטלי, אני רק משתכנע יותר שכדי לשמר את חזונם של הבמאי והצלם, שהולך לאיבוד בתהליכי המעבדות בהדפסת הפרינטים של הפילם, צריך לחפש את העותקים הדיגיטליים. אגב, "פעם הייתי" יצא לבתי הקולנוע בסוף השבוע הבא (24.6). ואני אהיה מאוד סקרן לראות איך הקהל יגיב אליו.

ובהמשך לדיון המבטאים שהתעורר בתגובות לפוסט ההוא: את הצפייה השניה הקדשתי לעיון מדוקדק באדיר מילר. תקשיבו, ותקשיבו טוב – במיוחד אם אתם לא מחובבי אבי נשר וחושבים שאדיר מילר צריך להיות רק סטנדאפיסט ולעשות את "רמזור": לא רק שאין שום בעיה עם המבטא של מילר בסרט, הדמות שהוא מגלם, יענקלה ברייד, היא אחת הדמויות המבריקות שנראו כבר עידנים בקולנוע הישראלי. גם אני הגעתי סקפטי לגביו, ואני ממש בשוק מכמה שהוא טוב ואמין בסרט. גם מבחינת המשחק, אבל בעיקר ברמת הכתיבה. הדמות הזאת – שהומצאה בספר "בשבילה גיבורים עפים" של אמיר גוטפרוינד – כתובה בסרט כל כך טוב, ומילר משחק אותה באופן שקט מאוד עם המון כוח, שהיא המנוע הרגשי של הסרט כולו, ולמרות הטראגיות של הדמות, היא גם מקור רוב ההומור בסרט (אגב, עוד הפתעה: בת-אל פאפורה, השחקנית קטנת הקומה המגלמת את סילביה, בעלת בית הקולנוע, גם היתה נהדרת. ואת אחת הסצינות הכי טובות בסרט מספק דב נבון. כלומר, יש בסרט כמה וכמה הפתעות משחק לא צפויות). אם רוצים לחפש פגמים בסרט, יש (שזה עניין עקבי. נשר מעולםלא ליטש את סרטיו. צפו שוב ב"הלהקה", דיזנגוף 99" ו"זעם ותהילה" ותראו שהא עקבי בזה. זה כמעט סטייטמנט קולנועי). אבל המשחק של מילר והתסריט של נשר הם לא פחות מנפלאים, ומרגשים, וחכמים, ואפילו מעיזים לגעת בנקודות רגישות שלא הייתם מצפים מסרט – שעל פניו נדמה שהוא דרמה-קומית עממית תקופתית ("בורקסית") אמור לגעת בהן. אני כבר נדבקתי כהוגן מהסרט ואני קורא לאנשים סביבי "סנפירים".

ושמעו, אין דרך להקטין את זה: פיליפ פאקינג סארד כתב את המוזיקה לסרט. המלחין של פולנסקי. זה דבר ענק.

למען קוראינו בחו"ל: "הצל של ביל" הוא שמו העברי לסרט הקטן והכמעט זניח (אבל החמוד) של אדוארד נורטון, "Leaves of Grass".

בחודשים האחרונים הוקסמתי משתי סדרות טלוויזיה שעשו שימוש בז'אנרים של פנטזיה ומד"ב כדי לעסוק בנושאים החביבים עליי: אמונה ורוחניות. האחת היא "קפריקה", שעוסקת בנקודה בזמן של ציוויליזציה שעוברת מפגאניות למונותיאיזם, והברדק שמעבר כזה יוצר. השני היא "פלאש פורוורד", שלא הפתיע אותי כלל לגלות שאחד מיוצריה הוא יהודי שלומד קבלה (דיוויד גויר, שבעיסוקו ביהדות וברוחניות כבר הבחנתי כשביים את "התאום"), שמעיזה להעלות (בחצי הראשון של העונה, לפני שהתקשקשה לגמרי, וגויר עזב, והסדרה בוטלה) את הרעיון שאולי כל עניין הפלאש-פורוורד הוא אקט אלוהי, ואז דיונים שלמים – על ידי דמויות יהודיות, בודהיסטיות ונוצריות, כל אחת ברמה כזו או אחרת של אמונה או חילוניות, האם מתנת הנבואה הוא פרס או עונש, ובעיקר: האם אנחנו חיים בעולם של ידיעה או בחירה? ואם אתה רואה מה שעתיד להתרחש בעתיד, האם עדיין יש לך יכול לשנות את העתיד (היהדות טוענת שכן). וואו. וזה בפריים-טיים באמריקה, ולא בשיעור ב"עלמא" או ב"בינה". והנה נוחתים על מסכינו שני סרטים שגם הם נראים כמו פולמוס מתמשך בפילוסופיה של הדת. המגרעת הכי גדולה של "אגורא", למשל, היא שאלחנדרו אמנבאר בחר למקם את הסרט בעבר במקום בעתיד. עלילת סרטו זהה לעלילת תחילת העונה של "קפריקה". אבל איכשהו, כשמדובר בסרט ספקולטיבי, מטאפורי, הדיון הפולמוסי על הפוליטיקה של הדת, והשחתת הדת על ידי תאבי כוח שמשתמשים בה כקרדום לחפור בו, היה נראה לי מרתק יותר כסרט עתידני. ואולי, למעשה, ככה צריך לראות את "אגורא". כסרט מדע בדיוני. הרי הוא מוקסם לחלוטין מהכוכבים.

פורסם ב"פנאי פלוס". 9.6.2010

יש סרטים שתופסים אותך בהפתעה. למשל, “הצל של ביל". לא סרט טוב במיוחד או מהנה במיוחד, אבל יש משהו שהפתיע אותי בתסריט שלו. אדוארד נורטון מגלם בסרט תפקיד כפול, של שני אחים תאומים: האחד פרופסור לפילוסופיה, השני רד-נק דרומי עם מבטא ותספורת בלתי נסבלים ועם קריירה ענפה ואלימה כסוחר סמים. ואז הם צריכים להחליף בתפקידים. תחליפו את סוחר הסמים בספר נשים הומו וקיבלתם סרט של זאב רווח (ואולי זה לא מפתיע, בהתחשב בזה שבועז דווידזון, שביים את רווח ב"צ'רלי וחצי" ו"חגיגה בסנוקר", הוא אחד המפיקים של הסרט). אבל על המבנה העממי והצפוי הזה, מסתתרים בתסריט כמה רגעים מפתיעים של תבונה. כל הרעיון בסרט הוא לנסח לדמויות את הפילוסופיה שלהן, את השקפת העולם המוסרית שלהן, ואז לראות איך הן חוצות את הקווים האדומים של עצמן. באחת הסצינות המפתיעות בסרט, נכנס האח הדרומי הפושע לתפילת שבת בבית כנסת דרומי (אחרי שקיבלנו הכנה לכך שהאוכלוסיה היהודית בדרום ארצות הברית ממילא מצומצמת מאוד), ושם הם שומעים דרשה של רבה שמסבירה באנגלית מתובלת בעברית מה פירוש המילה "הלכה" (בעברית). ועל זה בדיוק הסרט, על ספרי ההלכה שאנשים מנסחים לעצמם. חוקים פנימיים, מוסר אישי האח הפרופסור מנסה לחיות חיים מוסריים, להבדיל את עצמו מהמשפחה שהוא הפנה לה עורף על ידי ניסוח קוד אתי נוקשה, המבוסס על כתביהם של מיטב הפילוסופים. הסרט הזה, שנראה די טמבלון על פניו, מפתיע ברגעים עמוקים למדי של תובנות על הקירבה, ועל השוני, שבין אפלטון, ניטשה וההלכה היהודית. וכמובן שהגיבור שלנו יצטרך למצוא את המקום שבו ספר ההלכות שלו מתפרק והוא צריך לבגוד בערכים שהוא כה האמין בהם. ואז גם לשלם על כך מחיר.

את "הצל של ביל" כתב וביים טים בלייק נלסון, שחקן-תסריטאי-במאי יהודי (נלסון מוכר, לי לפחות, בעיקר כדמות השלישית ב"אחי, איפה אתה" של האחים כהן, זה לא היה ג'ורג'קלוני או ג'ון טורטורו. ומאז גיליתי שהוא גם במאי, אחד כזה עם רעיונות טובים, אבל לא בעל ייחוד), שמן הסתם העמיס לא מעט מהנשואים שמעניינים אותו לסרט בנוי היטב, אבל לא מאוד מוצלח (למרות משחק טוב של נורטון והופעת אורח חיננית של ריצ'רד דרייפוס). הסרט לא זכה לשום תהודה בעולם, והוא נותר קטן וזניח, אבל זה די נפלא בעיניי כשיוצר לוקח את עולמו הפנימי ופורש אותו על המסך.

דבר דומה קורה ב"אגורא", סרטו החדש של הבמאי הספרדי אלחנדרו אמנבאר. מדובר באחד הבמאים הכי מבריקים שפועלים כיום בספרד, ובסרטיו "פקח את עיניך", “האחרים" ו"הים שבפנים" (שזכה באוסקר) הוא הראה איך לקחת רעיונות פילוסופיים ורוחניים מעוררי מחשבה וליצור מהם סרטים מבריקים בקולנוע שלהם, שמשחקים עם הריאליזם ותפיסת המציאות, ומשתמשים בז'אנרים שונים כדי להחביא את הפילוסופיות תחתן. באופן עקבי בסרטיו, אמנבאר הביע היקסמות נשנית עם העולם הרוחני, עם התובנה שלא הכל ידוע ונגיש לנו ולחושינו, אבל בעת ובאותה נשימה הוא הביע חשדנות ואף שאט נפש מכל מנגנון סמכותי, שמנסה להטיף ולנכס את הרוחניות לעצמו. ב"אגורא" קשה להכריע איזה מהאלמנטים יותר כבד: עיצוב התפאורה התקופתי הגרנדיוזי ועצום המידות (שמן הסתם נעשה ברובו במחשב), או העימותים הרעיוניים האינסופיים, שבמקום להיות הרוח שמתחת לכנפיו של הסרט ולעזור לו לנסוק (כמו שהיה ב"הים שבפנים"), הם כמעט מכניעים אותו. צפייה ב"אגורא" היא כמו צפייה בפאנל ויכוחים תיאולוגי ביום עיון של מכללה. הדרמה צריכה לשבת בשקט.

אבל חי נפשי, אמנבאר הזה הוא איש מרתק, והסרט הזה מציג באופן הכי קיצוני את עולמו האידיוסינקרטי כבמאי, תסריטאי והוגה דעות. הסרט, המתרחש באלכסנדריה של המאה הרביעית לספירה, מתחיל כסיפור היסטורי על הנקודה בהיסטוריה בה הפגאניות הוכחדה מהעולם על ידי הנצרות, בימי האימפריה הרומית. החצי השני של הסרט מראה איך האמונה המונותיאיסטית הנוצרית עצמה הפכה מהר מאוד תהליך של השחתה על ידי אנשי הכמורה שנשטפו תאוות שלטון. הם גירשו את הפגאנים, ואז טבחו ביהודים, ואז התחילו להרוג בינם ובין עצמם, ופנו לחסל את את השלטון הרומי. ובנקודת המוקד של העלילה נמצאת דמות מרתקת למדי, אבל לא לגמרי מלוטשת, בגילומה של רייצ'ל וייס. היא פילוסופית. ופגאנית. היא לא מאמינה באלוהים או בישו, ולא מצטרפת לממסדים הדתיים החדשים שצצים בימי חייה. אבל היא מבינה יותר טוב מכולם (ובכולם, הכוונה היא לשלושה מתלמידיה שגדלו מנערים לאנשים מבוגרים שנמצאים בנקודות הצומת של השלטון האזרחי והדתי באלכנדריה) שיש בעולם הזה משהו גדול וכביר יותר ממה שנגלה לעין, משהו ששולט בנו. היא מייצגת את המדע, אבל היא עצמה מבינה שהמדע שלה רק בא לתאר איך העולם נברא, ולא הוא הבורא בעצמו. היא זו שמנסה לפצח את חידת הבריאה, להגדיר אותה. אבל בגלל שהיא לא חלק מהממסד הדתי, ומכיוון שהיא אשה, כל התגליות שלה – שמקדימות את זמנן ונשמעות כמו תיאוריות שניוטון, גליליי, קפלר ואיינשטיין מאות שנים אחריה – הועלמו והודחקו.

הבעיה העיקרית היא שלהבדיל מהבימוי הפיוטי והסוחף והמרגש של "האחרים" ו"הים שבפנים", “אגורא" מבוים באופן כבד מאוד, שנכנע לתפאורה התקופתית העצומה, ונראה כמו סרט פאר הוליוודי מיושן. גם הסיום הדרמטי, שמחבר בין מוות לבין תשוקה מינית לא ממומשת – יוצר תחושה לא נעימה, בכך שסרט עם רעיונות מבריקים וראויים לעיון, חותם את דבריו בפתרון טיפה ניאנדרטלי.

הליהוק ב"אגורא" מבריק למדי. הוא מפגיש יהודים, מוסלמים ונוצרים, בריטים, ישראליים, פלסטינאים, ספרדים ואמריקאים, על סט אחד. מול רייצ'ל וייס – יהודיה בריטית שגרה באמריקה (ונשואה לדארן ארונפסקי, במאי שעוסק בנושאים דומים לאלה של אמנבאר) מופיעים אושרי כהן בחצי הראשון של הסרט, ויוסף סווייד בחצי השני. אבל אשרף ברהום וסמי סמיר, שמגלמים שניים מבכירי הממסד הנוצרי האלים באלכסנדריה, הם אלה שגונבים באופן מרהיב את ההצגה משחקנים בכירים ומפורסמים מהם.

אז "אגורא" הוא סוג של פיאסקו מופלא, עם ליהוק מפתיע מאוד, שבעצמו נראה כמו האימפריה הרומית בזעיר אנפין, אבל הסרט הזה, למרות שהוא מרהיב וחכם, פשוט לא סוחף ומרגש כמו שהבמאי הזה הרגיל אותנו לצפות ממנו. אבל איזו תעוזה עצומה יש לו. אני ממשיך להעריץ אותו.

פורסם ב"פנאי פלוס", 9.6.2010

זה כמו לחיות בפיתול זמן. לחיות בדז'ה וו. כשאומרים "הייתי כבר בסרט הזה", לרוב לא מתכוונים לזה באופן מילולי. אבל עם "סיוט ברחוב אלם", ובכן: הייתי כבר בסרט הזה. וזה משונה: כי כשיצא "סיוט ברחוב אלם" הראשון והמקורי – והוא היה באמת מקורי – ב-1984, הייתי בן 16. בדיוק בגילן של הדמויות. והעיסוק של הסרט במתחים שבין הורים וילדיהם המתבגרים העסיק אותי. הסרט, קל היה לקלוט גם במבט בלתי מלומד, מנצל את המתח הזה שבין הורים וילדים ומחדיר אותו לתוך עולם אלים של סיוטים וחרדות. בעידן שבו הוליווד ניסתה לשמור אמונים לערכי המשפחה של ממשל רייגן, בעידן שבו סרטי הנעורים היו בצלמו של ג'ון יוז, בו המרד הוא רגעי, והחיבור בין ההורים והילדים הוא בלתי נמנע בסוף הסרט, סרטי "סיוט ברחוב אלם" היו לא רק אפלים ואלימים, אלא גם חתרניים ממש. הם לא סתם פירקו את דימוי המשפחה האמריקאית הפרברית הבורגנית, הם טבחו בה.

שמונה סרטי המשך וספין-אופים אחר כך – כולל פרק שהיה בחלקו בתלת מימד ב-1991 – ומישהו החליט לעשות ריסטארט ולהתחיל את הסדרה מההתחלה. כמו שנהוג בימינו. הגיוני. לא היו אפילו טלפונים סלולריים בסרטים המקוריים בשנות השמונים.  וכך ג'קי ארל היילי נכנס לנעליו המאוד גדולות של רוברט אינגלנד – אולי שחקן האימה הכי מזוהה באמריקה אחרי בוריס קרלוף ובלה לוגוסי – והסיפור מתחיל מהתחלה. אלא שהפעם, במקום שפרדי קרוגר יהיה רוצח ילדים, הוא סתם פדופיל. ואני, עכשיו בגיל של דמויות ההורים בסרט, כבר מרגיש פחות בנוח מול המסך.

בסופו של דבר, כמעט כל הסרטים היו עם עלילות דומות. פרדי קרוגר, שנשרף למוות, חוזר לרדוף את נערי ונערות העיירה בחלומותיהם. כשהם נרדמים, הוא תוקף. וכשהם מתים בחלום, הם מתים באמת. כל הדמויות מנסות להישאר ערות, וברגע שהן אפילו מנקרות קלות, הן מותקפות. ואז יש גיבור או גיבורה אחת שמצליחים למצוא דרך לתקוף בחזרה ולהביא לסיום הסיבוב הזה של המתקפה, עד הסרט הבא. הרעיון בסרטים האלה, לפיכך, אינו בעלילה. כמו גרסת כיסוי לשיר, את המלודיה אנחנו מכירים, אבל אנחנו מקווים לשמוע גרסה חדשה לשיר ישן. ואכן, הסדרה המקורית הבריקה בכך שהיא ליהקת במאים צעירים שסרט ה"סיוט ברחוב אלם" שלהם היה כרטיס הכניסה שלהם להוליווד. כמה מהם המשיכו אחר כך לביים סרטי אקשן משובחים למדי (ראו בהמשך), אבל הקריירות של רובן נתקעו במהלך שנות התשעים.

לכן, הסיבה היחידה שהחידוש ל"סיוט ברחוב אלם" עניין אותי היה העובדה שלבימוי הסרט נבחר סמיואל באייר, שממשיך את המסורת המקורית. באייר הוא במאי קליפים ופרסומות, שזהו סרטו העלילתי הארוך הראשון, אחרי שביים כמה מהקליפים הכי מפורסמים של שנות התשעים (ובראשם את “מריח כמו רוח נעורים” של נירוונה, וגם קליפים לרולינג סטונס, למטאליקה ואחרים).
הסיבה שלבמאים יש תפקיד כה מרכזי בעיצוב ההצלחה של סרטי "סיוט ברחוב אלם" היא כי ברגע שעוברים לעולם החלומות, הכל הולך. אנחנו בעצם נכנסים לטריטוריה של קולנוע טהור, קולנוע של חלום, סוריאליסטי אפילו, בו לסגנון, תאורה וזוויות צילום יש תפקיד משמעותי. סדרת סרטי "סיוט ברחוב אלם" הפכה, לפיכך, לגינת משחקים של במאים, מקום להתנסות, להשתכלל ולהשתולל. הבעיה היא שמי שמגיע לסרט החדש אחרי שראה את הקודמים, הכל כבר נראה מוכר מדי. באייר לא ממש משתולל, או משתכלל, או לוקח את הסדרה לאיזושהי קיצוניות מתבקשת. זה לא אלים ופסיכופתי כמו סרטי "המסור", ולא אובר-מסוגנן וסוריאליסטי כמו "התא". ואם כבר השתמשתי בדימוי "גרסת הכיסוי לשיר מוכר", אלך איתה הלאה. “סיוט ברחוב אלם" החדש היא גרסת הקריוקי ל"סיוט ברחוב אלם" הישן, והוא פונה – די במוצהר – גם למי שלא ראה מעולם את סרטי פרדי קרוגר, אבל גם למי שלא ראה את “ספרות זולה”. בקיצור, למי שרק מתחיל עכשיו ללכת לבד לסרטים. מצד שני, זה בטח גם מה שההורים שלי חשבו על "סיוט ברחוב אלם" הראשון. ואני דווקא התלהבתי. פער הדורות. באסה.

נ.ב. תזכורת לגבי הבמאים:
את "סיוט ברחוב אלם" הראשון יצר ווס קרייבן, שהיה כבר אז בחזקת במאי אימה ותיק, שבהמשך יבריק שוב עם סדרת סרטי "צעקה". את הסרט השלישי ביים צ'אק ראסל, לימים מי שאחראי למגה-להיט של ג'ים קארי, “המסיכה", ול"אירייזר" של ארנולד שוורצנגר. את הרביעי, שהיה הסרט הכי מצליח בסדרה המקורית, ביים רני הרלין, יבוא מפינלנד, שהמשיך אחר כך עם "מת לחיות 2” ו“סחרור מסוכן". את החמישי, שהיה הסרט שאני הכי חיבבתי בסדרה והיה הכי מסוגנן, ביים סטיבן הופקינס, יבוא אוסטרלי, שהמשיך ל"הטורף 2”, ובאחרונה היה חתום על בימוי העונה הראשונה של "24”. כולם התגלו ככוכבים בשנות השמונים ואז די התאדו בשנות התשעים והאלפיים. אבל אם הקריירות של הבמאים ורוב השחקנים לא הצליחו לשרוד, יש שחקן אחד שהצליח להביס את הססטיסטיקה. ב-1984, “סיוט ברחוב אלם" היה סרט הבכורה של ג'וני דפ, שגילם את אחת מדמויות המשנה בסרט.

פורסם ב"פנאי פלוס", 9.6.2010

חי נפשי, איזה סרט אפרורי, זניח, חסר חשיבות ונטול חן. לא קטסטרופה איומה או מעליבה. סתם סרט בינוני. למעשה, אני יכול למצוא בו אפילו כמה וכמה נקודות זכות. כמו, למשל, העובדה שצמד השחקנים הראשיים – ג'ניפר לופז ואלכס אולפלין – מתוקים ונעימים כמו צמר גפן מסוכר. או, למשל, שיש בעלילה משהו מרתק למדי, לפחות בנקודת המוצא שלו, שיש בה פוטנציאל מסוים.

הסרט מתחיל בהתעברות. ג'ניפר לופז, שנואשה ממציאת בן זוג, מחליטה לעבור הפריה מלאכותית, להוליד ילד לבדה. סצינת הפתיחה, שהיא מעין סצינת סקס נטולת סקס (או סקסיות) דווקא מקורית למדי. ואז, כמובן, בגלל שאנחנו בקומדיה רומנטית, ברגע שהיא יוצאת ממרפאתו של הגניקולוג היא נתקלת בבחור שחצן וחתיך שמעצבן אותה. וכמובן שהם יתאהבו. וכמובן שהעובדה שהיא למעשה כבר בהריון, מזרעו של תורם אלמוני, תסבך לשניהם את הרומן. במידה מסוימת זו מעין ואריאציה על "נישואים חפוזים" עם סלמה האייק מ-1997. שם זו היתה מעין קומדיה רומנטית במהופך: קודם סקס, אז הריון, אז חתונה, ורק לבסוף מגיע שלב ההתאהבות. כאן מתחילים עם ההריון. ואז מגיע הרומן. החלק המקורי הוא בזה שעד לפני שנים בודדות קשה היה לדמיין לראות בסרט הוליוודי מסחרי סצינת סקס של אשה בהריון. מרגע שגיבורה של סרט הוליוודי נכנסת להריון היא מפסיקה להיות יצור מיני. מהבחינה הזאת, “תוכנית גיבוי" מפתיע למדי באופן הדי חופשי, ודי בוטה, למען אמת, שבו הוא מייצג על המסך את חוויית ההריון: עם פירוט רירי והורמונלי למדי. "תוכנית גיבוי" הוא יותר קומדיית הריון מאשר קומדיה רומנטית. עם כל רגעי האשה-ההורמונלית/הגבר-המתעלף הצפויים שנלווים לעלילה מסוג זה. אבל כל קרדיט שהיה לסרט בייצוג נועז של מיניות ובליהוק מתוק די מתפורר אל מול התקדמות הקרחונית של הסרט כולו. קומדיות רומנטיות צריכות, על פי חוקי הז'אנר, להכיל לפחות שני רגעי משבר בהם נדמה שהרומן עולה על שרטון, אלא שהמשברים ב"תוכנית גיבוי" נראים מאולצים, מופרכים, דחוקים, וממבים את שני הגיבורים באור קצת היסטרי.

עניין אחר: כל הדרך שבה הסרט מייצג את עולמן של האמהות החד-הוריות, ובעיקר האמהות הלסביות, לוקח כל התקדמות פרוגרסיבית שהסרט עושה בייצוגי מיניות וזורק אותה לפח. זה פשוט אוסף סטריאוטיפים מביך. ובסופו של דבר, מה שמתחיל כמו סרט שאמור להיות עכשווי למדי בהתייחסות שלו לאופציות שיש לאשה המודרנית והעצמאית על גופה, נהיה סרט שמרני מאוד, שנראה שטוען שזוג אינו זוג באמת עד שאין לו ילד ביולוגי משותף משלו. רק אז יכול לבוא הפי-אנד הוליוודי אמיתי. וכך גם גישה סלחנית כלפי סרט עם הומור טלוויזיוני ומראה עכור ואפרפר מתפוגגת עד סופו לכדי כעס ואכזבה.