צחי גראד, רונית אלקבץ, מיכאל מושונוב ויואב רוטמן משחקים ב"מבול", סרטו החדש של גיא נתיב (שביים עם ארז תדמור את "זרים"). האתר של חברת ההפקה הגרמנית השותפה מבטיח שזה "'מיס סאנשיין הקטנה' בישראל", הטריילר נראה קצת פחות פיל-גוד. ובכל מקרה, בין "מבול" ובין "הדקדוק הפנימי" של ניר ברגמן, נראה שבני 13 מעוכבי התפתחות (פיזית או נפשית) הולך חזק השנה בקולנוע הישראלי. הקרנות ההקדמה יתקיימו מיד אחרי שיגמר פסטיבל סרטי הסטודנטים. זה הטריילר:
צחקתי (ראו סעיף 4 ).
============
משונה מאוד: ב-20.6 יפתח בסינמטקים האירוע השנתי לקולנוע האוסטרלי, ובו יוצגו רוב הסרטים הבולטים שהתמודדו בשנה שעברה על פרסי מכון הקולנוע האוסטרלי (ובראשם, הזוכה הגדול של השנה שעברה "סמסון ודלילה"). אבל בצירוף מקרים משונה – משונה, כי מה סרטים אוסטרליים כבר מגיעים למסכי הקולנוע בארץ – דווקא השבוע עולה בבתי הקולנוע סרט אוסטרלי אחר, שגם הוא זכה לכמה וכמה מועמדויות באותו טקס פרסים אוסטרלי, "הרקדן האחרון של מאו", של ברוס ברספורד ("הנהג של מיס דייזי"). יכול להיות שזה באמת בסך הכל צירוף מקרים. אבל יש לי תחושה שאולי זה לא מקרי. שהרי בוודאי היה יותר הגיוני להציג את הסרט בבכורה במסגרת המחווה האוסטרלית בסינמטקים, ורק אז לצאת איתו בבתי הקולנוע. אם מישהו יודע פרטים מאחורי הקלעים, יהיה נחמד להתעדכן. לא אתפלא אם יתברר שיונייטד קינג, מפיצי "מאו", רצו שהסרט שלהם יהיה סרט הפתיחה של המחווה הסינמטקית, וכשנבחר סרט אחר, הם החליטו למשוך אותו מהמחווה ולצאת איתו לבד, לפני, ובלי טובות. מצד שני, כאמור, אני לא באמת יודע. אבל מקרים כאלה כבר קרו בעבר. אני צודק?
=============
נחשו איזה סרט זכה אתמול בפרסי הקולנוע של אם.טי.וי? רמז: זה היה "דמדומים 2 ".
===============
סם מנדס ביים את הפרסומת לאייפון החדש. הנה היא:
===============
אחד המורים שהכי השפיעו עלי באוניברסיטה, פרופ' יגאל בורשטיין, הוציא ספר חדש, "מבטי קרבה". אמש בשבוע הספר ראיתי אותו בדוכן של הוצאת מאגנס, שם הם מציעים מבצע של 2+2: קני שני ספרים (מספרי הוצאת מאגנס וספרי הוצאת רסלינג) וקבלו שניים בחינם. נרא לי שהיום או מחר אלך לקנות את הספר במסגרת המבצע הזה. בורשטיין הוא אחד מתיאורטיקני הקולנוע המשובחים, החדים, והפיוטיים שיש לנו כאן (אם טרם קראתם את "הפנים כשדה קרב" שלו, אתם מוכרחים).
וביום שישי מארגן פבלו אוטין כנס לכבוד בורשטיין וספרו החדש, במסגרת פסטיבל סרטי הסטודנטים. כבר הכותרת של הפאנל הראשון, "הפואטיקה של המחקר האקדמי", חיננית בעיניי, כי בעיניי בורשטיין הוא יותר משורר מתיאורטיקן, ואבחנותיו אמנם מעוגנות בתפיסות פילוסופיות, אבל נדמה שהן בראש ובראשונה מגיעות מהרגש ומהפיוט, ולא מהשכל. יש משהו בכתיבה שלו שמזכיר לי את רולאן בארת. בכל מקרה: האירוע יתקיים ביום שישי הקרוב, ב-10:00 בבוקר, בסינמטק 2 (תל אביב). הכניסה חינם.
============
כשאני מנסה לקדם כאן מדי פעם את חיבתי ליהדות, אמונה ולרבי נחמן מברסלב, הקהל הליברלי של קוראי הבלוג שלי לוקח את זה קשה. אז אני שומר את זה לאירועים מיוחדים. אבל הנה סוד: אם אתם במקרה תסריטאים או קולנוענים (או אנשי יצירה וכתיבה) אתם חייבים להתוודע לסיפורי המעשיות של ר' נחמן. קודם כל כטקסטים גדושי דמיון. אחר כך, אם אתם רוצים להתעמק, כטקסטים העוסקים באמונה ובמוסר. והנה, נדמה שמכללת עלמא, בשיתוף איגודי התסריטאים והבמאים, גילו את זה, והם מציעים לחברי האיגוד כניסה חינם לקורס חדש העוסק בסיפוריו של ר' נחמן (וקורסים נוספים). אני חושב שכל תסריטאי בישראל חייב (טוב, לא חייב, אבל ממש כדאי לו) ללמוד את הסיפורים האלה, ולראות שיש אלטרנטיבה מתוצרת מקומית ("מקומית" לא במובן האוקראיני של המילה, אלא במובן היהודי שלה) לנראטיבים המיתיים שמקפידים ללמד אותנו מהספרות הדרמתית והמיתית של אומות העולם. ואגב, רוב הדתיים – ובוודאי החרדים – גם לא מכירים את סיפוריו של ר' נחמן. הם יותר מדי פרינג' גם עבורם. בקיצור, יש שם חומרי גלם קולנועיים מרהיבים, וגם אחלה סיפורים.
=============
גיל סקוט-הרון החליט לבטל את הופעותיו בישראל לפני כמה חודשים. גם הוא במחרימים. והנה ההזדמנות שלכם להחזיר לו ולהחרים את ההאזנה לסינגל החדש שלו, שהוא גרסת כיסוי לשיר של סמוג. ואתם יכולים גם להחרים את האפשרות להאזין לכל האלבום החדש שלו.
פיקסיז ואלביס קוסטלו, שלום. ביטלתם את הופעותיכם בארץ. לפחות מבחינת הפיקסיז הביטול לא הגיע (ככל שראיתי) עם נימוק. אנחנו מניחים שזו מחאה פוליטית נגד מדיניות ישראל בשטחים. הבעיה היא שביטול אחרי שההופעה נקבעה יוצרת תחושת זיגזג, שמערערת את היסודות האידאולוגיים שמאחורי החרם, ויוצרת תחושה שפשוט נכנעתם ללחץ (אידיאולוגי? כלכלי?) שהופעל עליכם.
אתם מאמינים שיש ביכולתו של חרם אמנים על ישראל להביא לשינוי במדיניות כאן? לעורר אנשים כמוני לצאת עם לפידים לרחוב, למסדרונות הכנסת, ולדרוש מהפך פוליטי ותודעתי? יודעים מה, אולי אתם צודקים. אבל הנה דרך אחרת לחלוטין לבצע חרם כזה.קבלו פלאשבק ל-1985.
בשנות ה-80 עקבתי מקרוב אחרי היחס של הקהילה המוזיקלית לדרום אפריקה (דיסקליימר: ישראל איננה דרום אפריקה, אבל אני לא בטוח שבנימין נתניהו איננו פיטר ווילם בוטה). היו לזה סיבות משפחתיות, אבל בעיקר סיבות מוזיקליות: כנער קיבלתי את כל ידיעותיי על העולם מתקליטים ולא מעיתונים. ובאמצע שנות השמונים, המוזיקאים החליטו להחרים את דרום אפריקה, במחאה על משטר האפרטהייד, שבו מיעוט לבן שלט ברוב שחור ומנע ממנו שוויון זכויות. כל האמנים האהובים עליי עסקו בדרום אפריקה בשירים שהפכו להמנונים שלי בשנות השמונים: פיטר גבריאל, הספיישלז, רוברט ווייאט. אבל הכי קולני היה סטיבן ואן זאנדט, שאז היה מוכר יותר בתור ליטל סטיבן, הגיטריסט של ברוס ספריגנגסטין (ולימים סילביו דנטה ב"הסופרנוס"). ואן זאנדט החליט, בהשראת להיטים כמו "אנחנו העולם" ו"האם הם יודעים שזה חג המולד", לקבץ עשרות זמרים ולהקליט שיר מחאה שהוא גם התחייבות: "אני לא אופיע יותר בסאן סיטי". סאן סיטי היא הלאס וגאס של דרום אפריקה, עיר שהוקמה באמצע המדבר וכולה בתי מלון, בתי קזינו ופאר רב. אלא שהעיר הזאת נבנתה במדינת החסות בוצואנה, וכדי לבנות אותה תושבי המקום האפריקאים היו צריכים להיות מפונים ממקומם.
ב-1985 השיר "סאן סיטי" הפך לנס המרד של קהילת המוזיקה נגד דרום אפריקה. הנה הוא:
זיהיתם? ארתור בייקר הפיק מוזיקלית. רינגו סטאר תופף. לו ריד, ברוס ספרינגסטין, בונו, ראן די.אם.סי, ג'קסון בראון, גרנדמסטר מלי מל, מיילס דיוויס, ריי צ'רלס, הרבי הנקוק, בוב דילן, פיטר גבריאל, אפריקה באמבטה, גיל סקוט-הרון, ג'ורג' קלינטון, קית ריצ'רדס, בוני רייט, פט בנאטר, דריל הול וג'ון אוטס והראמונס. חתיכת סופר-גרופ. ג'ונתן דמי ביים את הקליפ וגם סרט תיעודי על הקלטת השיר.
והאמנים אכן החרימו. אבל השיר לא ממש הצליח, וגם לא גייס כל כך הרבה כסף. וכיום הוא נראה אמיץ ובוטה, אבל הוא גם די נשכח, ב-25 השנים שחלפו מאז.
שנה אחר כך, אמן ניו יורקי אחר עשה משהו אחר. פול סיימון שבר את החרם המוזיקלי והתרבות ונסע להקליט אלבום בדרום אפריקה. כל הקהילה הבינלאומית הוקיעה אותו וביקרה אותו וזעמה עליו. אבל סיימון היה נחוש. הוא רצה לתקליט החדש שלו את מיטב האמנים האפריקאים, ואלה גרים בדרום אפריקה. על הדרך הוא הזכיר שמי שמחרים את דרום אפריקה, מחרים למעשה גם את הרוב השחור שגר שם, ושלמענו – לכאורה – התחילה כל ההתגייסות הזאת. התקליט שסיימון הקליט שם הוא "גרייסלנד", ולהבדיל מ"סאן סיטי", התקליט הזה זכור עד היום כאחד השיאים המוזיקליים של שנות השמונים. סיימון לימד אותנו שיעור: שלעשות מעשה הוא דבר חזק יותר מאשר לא לעשות מעשה – גם אם אי העשייה עטופה באצטלה אידיאולוגית של חרם. חרם זה עדיין הימנעות. סיימון חשף את התרבות האפריקאית, העמיד אותה בקדמת הבמה, ומבלי שהוא יגיד מילה אחת על אפרטהייד ועל פוליטיקה, ומבלי שהתקליט שלו בכלל יעסוק במחאה, הוא העניק פנים לאנשים שבשמם כל שאר המוזיקאים העמידו פנים שהם נלחמו. כמה מהמוזיקאים האפריקאים הכי מפורסמים בעולם כיום, נהיו כאלה בזכות החשיפה שסיימון נתן להם בתקליטו. הנה רגע כזה מתוכו:
אין ספק שהחרם העולמי על דרום אפריקה יצר כותרות. אבל האם הוא הביא לסיום האפרטהייד? אני לא יודע. אני מאמין של"גרייסלנד" היתה השפעה הרבה יותר גדולה על סיומו המתקרב של האפרטהייד מאשר ל"סאן סיטי".
מה שכן, יש סיכוי שאנחנו נמצאים באקלים שבו השיר "לעולם לא אופיע בתל אביב" עוד עשוי להיות מוקלט על ידי מיטב אמני העולם. האם זה מה שיביא לסיום הכיבוש? לא יודע. לא נראה לי.
ובנוסף לכל, צריך לזכור שהכיבוש לא התחיל השנה, ושההשוואות בין ישראל לדרום אפריקה עתיקות למדי. ב-1989, בימי האינתיפאדה הראשונה, כשיצא אלבום הבכורה המופתי של הלהקה האיסלנדית שוגרקיובס (עם הסולנית ביורק), על העטיפה האחורית הודפס הכיתוב: "לא למכירה בדרום אפריקה ובישראל". 21 שנה אחר כך. דרום אפריקה התקדמה הלאה. ישראל עוד לא.
כבר כמעט 24 שעות אני מסתובב עם בטן מלאה וסחרחורת רגשות. לבטל? עכשיו? שלושה ימים לפני ההופעה? השמאלני שבי צועק וכועס וזועם על הממשלה שלנו שלא מודעת להשלכות מעשיה, לא ברמה ההומינטרית ולא ברמה התרבותית, ושזכותנו על הארץ וצדקת דרכנו אינם התשובה לכל מעשה מכעיס של פגיעה בבני אדם, גם אם הם במקרה – רחמנא ליצלן – פלסטינים. כן, כן, צודקים, וזכותנו. אבל איפה החמלה? ואת זה שאמני העולם נסחפים אחרי החרמות: נו, זה כבר מוכר וידוע. כולם משננים את סיפור של דרום אפריקה, וישראל – ברמה התקשורתית, במבט נטול ניואנסים, מבט של מקרו ולא של מיקרו – היא כרגע הדרום אפריקה של העולם (ואם קראתם את מרגרט אטווד בטקסט של ל"הארץ של הסופרים", סופרת מבריקה, חכמה, אנושית, דקת אבחנה, שלא נרתעה מקריאות לחרם והגיע לישראל בעצמה לראות את העניינים מקרוב, ועדיין היא מעבדת את תמונת המצב לטקסט – שאמנם מנסה להיות מאוזן ואמפתי – אבל בסופו של דבר שם את הדברים על השולחן: כל עוד ישראל מקיימת את הסגר על עזה, זו מבחינת העולם מדינה לא אנושית). ואכן, מחאה נגד הפרות זכויות אדם היא לגיטימית ורצויה. אני, אישית, וכתבתי את זה בעבר, לא חושב שענישה קולקטיבית היא התשובה, כי גם היא בסופו של דבר מתעלמת מבני אדם. גם בה יש משהו לא הומני. חרם קולטיקיבי של אמן? זו הרי מחשבה של אנשים שלא רואים מולם פרטים. מאמנים אני מצפה ללכת נגד הזרם. הפיקסיז חושבים שהם באו להופיע מול ביבי נתניהו ואיווט ליברמן? הם באים להופיע מול יאפים תל אביבים. ומה, אין לפיקסיז אף מעריץ פלסטיני שקנה כרטיס להופעה? רוצים למחות? רוצים לשנות? יש המון דרכים. למשל: הקדישו אחוז מהכנסות ההופעה שלכם במוצהר כצדקה למען ארגון הפועל למען השלום, או סיום הסגר, או המעניק עזרה הומניטרית. גם זה, במדינה כמו שלנו, ישים אתכם בלב המוקד הבוער של "הימין הזועם" שאצלו כל מי שמושיט יד מאכילה ואוהדת כלפי פלסטיני מיד נחשד בבגידה ובתמיכה בטרור. זה גם יהיה אקט הומניטרי ותרבותי מצידכם, וגם פחות או יותר יבטיח שהקהל מולכם יהיה די הומוגני מבחינה פוליטית. בואו להטיף למשוכנעים. זה נראה לי יותר הגיוני מאשר להחרים ולבטל ולהפנות עורף. ואם אתם רוצים להחרים, זו גם זכותכם. כשמתקשר אליכם שוקי וייס להציע לכם לבוא להופיע בישראל תענו לו "לא תודה". אם אתם רוצים לצאת מצפוניים תגידו: "כל עוד ישראל מנהלת מדיניות של כיבוש ודיכוי נגד האוכלוסיה הפלסטינית לא נגיע להופיע בישראל". אבל להגיד כן, ואז שלושה ימים לפני ההופעה פתאום לבטל, זו כבר לא אידיאולוגיה אלא הפכפכנות פוליטית שמריחה מפחדנות, ולא מאומץ.
אבל אני יפה נפש. כמה יפה נפש? אני זועם על הפיקסיז. מאוכזב. מעוצבן. עצביי משתוללים. אני חושב שהם טעו. אבל אם בעוד שלוש שנים הם יחליטו בכל זאת להגיע, אני אהיה הראשון – מול גל טרור מחרימי-הנגד הישראליים שרק מחפשים לנקום, לנטור ולהחזיר להם שיקראו לכולם להחרים את ההופעה של הפיקסיז בגלל הביטול שלם – ואני אגיד "לא. אני לא מחרים". ושוב אלך לקנות כרטיס. ושוה אעלה פוסטים יומיים הסופרים לאחור לקראת בואם. ואמשיך לקוות לטוב. שהכיבוש יסתיים, והמצור, ויבוא שלום, והפיקסיז יופיעו בתל אביב. וגם אלביס קוסטלו.
חצי נחמה: מזל שלפני שנתיים ראיתי את קים דיל בהופעה בארץ עם הברידרז. זה כנראה הכי קרוב לפיקסיז שאגיע בקרוב.
ואני מקדיש את השיר הבא לפיקסיז. מאת: הפיקסיז. נתראה בקרוב, אמן.
זה סרטו הפתיחה של פסטיבל סרטי הסטודנטים ה-13, שהוקרן לראשונה אמש. אמנון פיקר ביים. גיא רז צילם וערך. שירה קצנלבוגן, עופר רוטנברג, גיא גיאור ומנשה נוי משתתפים. האנימציה של עדי רמלר. מזהים את כל הסרטים המצוטטים?
זה "The Lunch Date", סרט הגמר של אדם דיווידסון ב-UCLA, שזכה ב-1990 בפסטיבל סרטי הסטודנטים השלישי בתל אביב בפרס השני, וכמה חודשים אחר כך זכה באוסקר לסרט הקצר הטוב ביותר. זהו ללא ספק אחד הסרטים הקצרים המושלמים מסוגם. סרט שעיקרו סיפור מפתיע, אבל יש לו גם עין לסגנון (גרג מוטולה, לימים הבמאי של "סופרבאד" ו"Adventureland" היה גריפ בסרט). לא שום דבר אישי, פשוט סטורי-טלינג קולנועי משובח.
ברגעים אלה מתקיים טקס הפתיחה של הפסטיבל הבינלאומי ה-13 לסרטי סטודנטים (הפסטיבל מתקיים כל שנתיים) וזו הזדמנות לראות מה עלה בגורלם של זוכי הפסטיבלים הקודמים. מתברר שכמה מהיוצרים היותר מוכרים בעולם, התחילו את דרכם כזוכי פרסים בפסטיבל התל אביבי.
הפסטיבל הראשון, 1986
מקום ראשון: "סרט לילה" של גור הלר (החוג לקולנוע אוניברסיטת תל אביב).
הלר ביים אחר כך את הפיצ'ר "מלאכים ברוח" עם משה איבגי וענת עצמון, אבל אחרי הקרנת בכורה טראומטית בפסטיבל ירושלים, הסרט נגנז וכמעט שלא הוצג מאז. וחבל. הלר הוא מאז מורה לקולנוע.
בפרס האנימציה זכה הסרט "קולות" של ג'ואנה פריסלי, שמאז הפכה לאנימטורית מוכרת למדי. היא אחראית, למשל, לקטעי האנימציה בקליפ הזה של Tears For Fears.
הפסטיבל השני, 1988
מקום ראשון: "עורבים", איילת מנחמי (בית צבי)
מנחמי הפכה לאחת מבמאיות הפרסומות הבכירות בארץ, לפני שנטשה את הכל, ואז חזרה ביימה את הסרט העלילתי "נודל", שזכה להצלחה רבה.
בציון לשבח זכה "לוחם הפרברים" של יספר נילסון הדני, שהפך מאז במאי די עסוק במולדתו.
הפסטיבל השלישי, 1990
פרס ראשון: "הוגו מהימרלנד", נילס ארדן (דנמרק)
זה הפסטיבל הראשון שנכחתי בו , ואני זוכר את ההלם של כולם כשדווקא הסרט התיעודי המעט איזוטרי הזה זכה בפרס הראשון, במקום "The Lunch Date" שהיה חביב הקהל והפייבוריט הברור לזכייה. אבל כיום נילס ארדן הוא הבמאי הכי מצליח בדנמרק, אחרי שביים "נערה עם קעקוע הדרקון", שהכניס עד כה בעולם 60 מיליון דולר.
פרס שני: "The Lunch Date", אדם דיווידסון (ארה"ב).
נראה לי שכולם היו בטוחים שדיווידסון יהיה הבמאי הכי גדול שהתגלה בתחרות הזאת, וזה אכן התגשם קמעא עם הזכייה באוסקר על הסרט הזה. הוא המשיך משם בתור בן טיפוחיו של מילוש פורמן, ונדמה היה שהקריירה שלו מובטחת. אלא שהוא התמהמה עם סרט קולנוע, במשך העשור אחר זכייתו באוסקר נראה שקצת הלך לאיבוד בין הוליווד והאקדמיה. בעשר השנים האחרונות הוא הפך לבמאי טלוויזיה מאוד מבוקש, וביים פרקים בלא מעט סדרות טלוויזיה די מוצלחות ונחשבות בעשור האחרון.
פרס שלישי: "השאלה הבוערת", אלן טיילור (ארה"ב)
איזו שנה זו היתה, הא? אלן טיילור מוכר כיום בתור אחד הבמאים של "הסופרנוס" ו"מן מן", ועוד לא מעט סדרות של HBO.
ציון לשבח: "גנימד", שחר סגל (ישראל)
שחר סגל הוא עדיין בכיר במאי הפרסומות בישראל.
פסטיבל רביעי, 1992
פרס ראשון: "10:32, יום שלישי, סיפור אהבה", אנט ק. אולסן (דנמרק)
סרטיה של אנט ק. אולסן "הפרעות קטנות", "1:1 " ו"החייל הקטן" התחרו בפסטיבל ברלין וזכו לתשומת לב בעולם.
פרס שני: "שערי תשובה", יוסי ליאון (ישראל)
פסטיבל חמישי, 1994
פרס ראשון: "סיבוב אחרון", תומס וינטרברג (דנמרק)
וינטרברג ייסד עם לארס פון טרייר את תנועת דוגמה 95', וביים את הסרט הראשון שלה, "החגיגה", שהיה מועמד לאוסקר.
פרס הצילום: ז'אבי חימנס, ספרד
ז'אבי חימנס צילם את "אגורא" של אלחנדרו אמנבאר, שעלה השבוע בבתי הקולנוע בארץ. ואת "המכונאי" ו"טרנס-סיביריאן" של בראד אנדרסון.
פסטיבל שישי, 1996
פרס ראשון: "גול עצמי", רן כרמלי (ישראל)
פסטיבל שביעי, 1998
פרס ראשון: "עם חוקים", דובר קוסאשווילי (ישראל)
פרס שני: "סוסי ים", ניר ברגמן (ישראל)
ציון לשבח: "גנב הכבשים", אסיף קפדיה (בריטניה)
קוסאשווילי וברגמן הפכו לשניים מהיוצרים הבולטים של הגל החדש הישראלי של שנות האליים. אסיף קפדיה, במאי בריטי ממוצא הודי, משך תשומת לב עם סרט הבכורה שלו, "הלוחם", אבל מאז חזר לביים בעיקר סרטים קצרים.
פסטיבל שמיני, 2000
פרס ראשון: "בוראן", חוסיין קאראבי (טורקיה)
ציון לשבח: "הודו", פרנילה פישר כריסטנסן (דנמרק)
על חוסיין קרביי אני לא יודע הרבה, חוץ מהעובדה שהיה מנהל ההפקה של הסצינות הטורקיות ב"ללכת על המים" של איתן פוקס. אבל סרט הבכורה של פרנילה פישר כריסטנסן, "סבון", זכה בשני פרסים בפסטיבל ברלין.
פסטיבל תשיעי, 2002
פרס ראשון: "עניין של גבר", סלאוומיר פאביקי (פולין)
פסטיבל עשירי, 2004
פרס ראשון: "קן פראי", ג'יאנינה גיגורס (רומניה)
פסטיבל 11, 2006
פרס ראשון: "ביקור חולים", מיה דרייפוס (ישראל)
סרט אנימציה: "9 ", שיין אקר (ארה"ב)
ציון לשבח: "חיילת בודדה", טליה לביא (ישראל)
אני ממשיך לחכות בסבלנות לסרטי הקולנוע הארוכים של טליה לביא ומיה דרייפוס, שסרטי הגמר שלהן זכו בפרסים בברלין (לביא) וקאן (דרייפוס). שיין אקר הרחיב את סרט הגמר שלו (שהיה מועמד לאוסקר) לסרט באורך מלא, בהפקת טים ברטון.
פסטיבל 12, 2008
פרס ראשון: "שאיפות גבוהות", מאזדק נאסיר (פינלנד)
זו לא רשימת הזוכים המלאה, כמובן. אלה רק הזוכים בפרס הראשון בתחרות הבינלאומית בכל שנה, והזוכים שעליהם המשכתי לשמוע מכאן, מאז זכייתם. אני מניח שיש המון יוצרים עסוקים ומוכרים שאני פשוט לא מזהה את שמם. ואני מניח אני שחלק מזוכי העשור האחרון עוד יצוצו עם פיצ'רים או סדרות טלוויזיה בשנים הבאות.
אבל כבר מהרשימה הזאת מתבררים שני דברים. האחד, שבשנותיו הראשונות, הפסטיבל זיהה נכון את מה שעתיד לקרות, ושסרטי הסטודנטים מדנמרק ומישראל שיחקו בינם ובין עצמם תופסת, מי יזכה, כמעט לפי תור. ואכן הקולנוע הדני (בעיקר בחצי השני של שנות התשעים) והקולנוע הישראלי (בשנות ה-2000) עשו זינוק גדול. הדבר השני, לא מעט קולנוענים עולמיים עשו בפסטיבל התל אביבי את צעדיהם הראשונים. והיו כמה שנים עם מקבצים מדהימים של כשרונות עתידיים מעניין האם אפשר לזהות גם בין הקולנוענים שמתארחים השבוע בארץ, מי יהיה הזוכה הבא בדב הזהב או הכסף או מועמד לאוסקר.
קונן אובריאן הגיע לרדיו סיטי מיוזיק הול בניו יורק במסגרת סיבוב ההופעות שלו ונפגש על במה אחת לתלת-קרב ריקודים סטיבן קולברט וג'ון סטיוארט. וגם עם ומפייר וויקאנד.
===========
הדוקומנטריסט הבריטי אדם קרטיס מצא בארכיוני הבי.בי.סי סרט תיעודי מ-1973 שעוסק באקסודוס, אוניית המעפילים שהבריטים עצרו לפני הגעתה לחופי ישראל, ושבהשתלטות עליה נהרגו שלושה מעפילים והשאר גורשו חזרה לאירופה. הוא מעלה את הסרט לצפייה בבלוגו. אבל הוא גם מוצא דמיון בין הסיפור הזה, ובין סיפור השתלטות חיילי השייטת על הספינה מרמרה הטורקית, השבוע מול חופי עזה.
============
סיפור מדהים ומצמרר שהגעתי אליו דרך הטוויטר של רוג'ר איברט. נראה לי בלתי נמנע שהידיעה הזאת עוד תהפוך לסרט תיעודי: מטפס הרים סקוטי בן 28 הגיע בשבוע שעבר לפסגת האוורסט. הוא צילם את הנוף מהפסגה במצלמתו. ואז הצטרף לקבוצה איתה העפיל להר שהתחילה את הירידה לכיוון המחנה. אלא שבדרך למטה ראייתו התחילה להיטשטשט, ועד מהרה הוא התעוור לחלוטין. במשך 12 שעות עזרו לו שניים מחברי הקבוצה, יחד עם פורטרים טיבטיים, לרדת מההר. אבל כשהתחיל להיות ברור שאם הם לא ירדו בעצמם, גם הם יהיו בסכנת חיים ויהיו עלולים לקפוא למוות, הם נאלצו להשאיר אותו במרומי ההר, ולרדת בלעדיו. הדיווח בעיתון מציין שהמטפס בוודאי מת כמה שעות אחר כך, ושספק אם גופתו אי פעם תימצא. האיזור הזה של ההר נקרא "איזור המוות", והוא המטפס ה-30 שמת על ההר בחמש השנים האחרונות. ובגלל שהוא היה עסוק בצילום של עצמו ושל חבריו למשלחת ואז התעוור, אני יכול לדמיין את ורנר הרצוג הולך לאתר את צילומיו האחרונים ויוצר עוד סרט תיעודי בסגנון "גריזלי מן", שמראה עד כמה קטן וחסר חשיבות הוא האדם מול איתני הטבע.
קראתי את תוכניית פסטיבל סרטי הסטודנטים כמעט מכריכה לכריכה. לא יכולתי שלא לשים לב שבדפי הקרדיטים, בפתיחת הקטלוג, זיהיתי לא מעט שמות שאני מזהה כקבועי הבלוג בתור אנשים שעזרו למיין את הסרטים ויארחו סטודנטים מחו"ל במהלך הפסטיבל. אני קורא בזאת לאנשי החוג לקולנוע שהם גם קוראי הבלוג שידווחו לקוראי "סינמסקופ" איזה מהסרטים שהם ראו ראויים לתשומת לב, ואילו הרפתקאות הם עוברים עם האורחים מחו"ל שהם מארחים. מרימים את הכפפה?
ותראו איזה מיזם מקסים: מיום שני יעלה באתר הסטרימינג של האוזן השלישית מקבץ יומי בן חמישה סרטים מתוך פסטיבל סרטי הסטודנטים. בין הסרטים, ארבעה מחמשת הסרטים הסרטים העלילתיים הישראליים (ועוד סרט אנימציה) המתחרים בתחרות הבינלאומית, וכל השאר הם נציגי בתי הספר מהעולם. כך ש-30 מסרטי הפסטיבל יוקרנו און-ליין. נפלא.
אז יאללה, אנשי הפסטיבל, התחילו להמליץ: אילו מהסרטים הזרים כבר ראיתם ואתם יכולים להמליץ עליהם או להזהיר מפניהם?
"וראייטי" מדווח שוויליאם פרייקר, הצלם של "תינוקה של רוזמרי", "בוליט", "משחקי מלחמה", "1941", "השמים יכולים לחכות" ו"צעדיי הראשונים במאפיה", הלך לעולמו שלשום בגיל 86.
=========
ויה הטוויטר של אן תומפסון גיליתי את הבלוג של ג'יין פונדה. טירוף. פונדה כותבת שם – וגם מצלמת – כמעט כל יום. בימים אלה היא נמצאת בפריז, שם התחילו השבוע צילומים של סרט חדש בשתתפותה, והיא מדווחת במילים וצילומים בסוף כל יום צילום, כולל סקירת הקייטרינג, דיווחים על שלום הכלב שלה, ועדכונים בשפעת שבה לקתה לפני כמה ימים. ג'יין פונדה, מי היה מאמין. בלוגרית. ודרכ אני יכול להמשיך להתעדכן מה קורה בפריז. את בעלה בסרט הצרפתי החדש מגלם פייר רישאר ("הבלונדיני עם הנעל השחורה"), וכשנכנסתי לברר ב-imdb מה הוא עשה לאחרונה, התברר לי שהוא עומד לגלם את אדון סלומון בעיבוד ל"חרדתו של המלך סלומון" של אמיל אז'אר. לא יודע אם לשמוח או לדאוג. יש סיכוי שגרסה קולנועית של הספר לא תחריב אותו?
========
איזה תענוג זה "הארץ של הסופרים". שנה שנייה, במה שהופכת כנראה למסורת שאני אתחיל לחכות לה בסקרנות רבה. זה דף הבית של הגיליון המלא. שני הטקסטים שהכי אהבתי: יואל הופמן מדווח על גילוי אסטרונומי חדש, שמסעיר את המערכות הפוליטיות והדתיות בישראל. ומרגרט אטווד הקנדית, אחת הסופרות הגדולות של ימינו, מנסה להבין מי-נגד-מי ב"המצב" שבין ישראל לפלסטינאים. טקסט עצוב מאוד (עוד לא עלה לאינטרנט).
==========
הגיעו ההזמנות של אירועי פסטיבל סרטי הסטודנטים שמתחיל בשבת (חצי שעה לפני צאת השבת, מיינד יו). ואני בדילמה: ביום חמישי הבא תתקיים במסגרת הפסטיבל בכורה ל"צעצוע של סיפור 3 ". מת לראות את הסרט הזה, ומכיוון שלא אוזמן להקרנת העיתונאים, זו גם הזדמנות יחידה שלי לראות את הסרט ולהספיק לכתוב עליו לפני עלייתו. אלא שבאותו ערב בן דוד שלי מתחתן. בקיץ 1993 חתכנו מוקדם, מיד אחרי החופה, מחתונה של בן דוד אחר, כדי לרוץ להקרנה של "פארק היורה". דילמה.
=========
הפסקה הבאה מכוונת לתלמידי שנים ב'-ג' בבית ספר "מעלה" בירושלים, שלומדים אצלי מבוא לתולדות הקולנוע: כמה ימים אחרי שדיברנו על קארל תיאודור דרייר העלה מכון הקולנוע הדני אתר אינטרנט מקיף למדי על דרייר, סרטיו, פועלו ומורשתו. כדאי להתעמק.
תגובות אחרונות