פיקסיז ואלביס קוסטלו, שלום. ביטלתם את הופעותיכם בארץ. לפחות מבחינת הפיקסיז  הביטול לא הגיע (ככל שראיתי) עם נימוק. אנחנו מניחים שזו מחאה פוליטית נגד מדיניות ישראל בשטחים. הבעיה היא שביטול אחרי שההופעה נקבעה יוצרת תחושת זיגזג, שמערערת את היסודות האידאולוגיים שמאחורי החרם, ויוצרת תחושה שפשוט נכנעתם ללחץ (אידיאולוגי? כלכלי?) שהופעל עליכם.

אתם מאמינים שיש ביכולתו של חרם אמנים על ישראל להביא לשינוי במדיניות כאן? לעורר אנשים כמוני לצאת עם לפידים לרחוב, למסדרונות הכנסת, ולדרוש מהפך פוליטי ותודעתי? יודעים מה, אולי אתם צודקים. אבל הנה דרך אחרת לחלוטין לבצע חרם כזה.קבלו פלאשבק ל-1985.

בשנות ה-80 עקבתי מקרוב אחרי היחס של הקהילה המוזיקלית לדרום אפריקה (דיסקליימר: ישראל איננה דרום אפריקה, אבל אני לא בטוח שבנימין נתניהו איננו פיטר ווילם בוטה). היו לזה סיבות משפחתיות, אבל בעיקר סיבות מוזיקליות: כנער קיבלתי את כל ידיעותיי על העולם מתקליטים ולא מעיתונים. ובאמצע שנות השמונים, המוזיקאים החליטו להחרים את דרום אפריקה, במחאה על משטר האפרטהייד, שבו מיעוט לבן שלט ברוב שחור ומנע ממנו שוויון זכויות. כל האמנים האהובים עליי עסקו בדרום אפריקה בשירים שהפכו להמנונים שלי בשנות השמונים: פיטר גבריאל, הספיישלז, רוברט ווייאט. אבל הכי קולני היה סטיבן ואן זאנדט, שאז היה מוכר יותר בתור ליטל סטיבן, הגיטריסט של ברוס ספריגנגסטין (ולימים סילביו דנטה ב"הסופרנוס"). ואן זאנדט החליט, בהשראת להיטים כמו "אנחנו העולם" ו"האם הם יודעים שזה חג המולד", לקבץ עשרות זמרים ולהקליט שיר מחאה שהוא גם התחייבות: "אני לא אופיע יותר בסאן סיטי". סאן סיטי היא הלאס וגאס של דרום אפריקה, עיר שהוקמה באמצע המדבר וכולה בתי מלון, בתי קזינו ופאר רב. אלא שהעיר הזאת נבנתה במדינת החסות בוצואנה, וכדי לבנות אותה תושבי המקום האפריקאים היו צריכים להיות מפונים ממקומם.

ב-1985 השיר "סאן סיטי" הפך לנס המרד של קהילת המוזיקה נגד דרום אפריקה. הנה הוא:

זיהיתם? ארתור בייקר הפיק מוזיקלית. רינגו סטאר תופף. לו ריד, ברוס ספרינגסטין, בונו, ראן די.אם.סי, ג'קסון בראון, גרנדמסטר מלי מל, מיילס דיוויס, ריי צ'רלס, הרבי הנקוק, בוב דילן, פיטר גבריאל, אפריקה באמבטה, גיל סקוט-הרון, ג'ורג' קלינטון, קית ריצ'רדס, בוני רייט, פט בנאטר, דריל הול וג'ון אוטס והראמונס. חתיכת סופר-גרופ. ג'ונתן דמי ביים את הקליפ וגם סרט תיעודי על הקלטת השיר.

והאמנים אכן החרימו. אבל השיר לא ממש הצליח, וגם לא גייס כל כך הרבה כסף. וכיום הוא נראה אמיץ ובוטה, אבל הוא גם די נשכח, ב-25 השנים שחלפו מאז.

שנה אחר כך, אמן ניו יורקי אחר עשה משהו אחר. פול סיימון שבר את החרם המוזיקלי והתרבות ונסע להקליט אלבום בדרום אפריקה. כל הקהילה הבינלאומית הוקיעה אותו וביקרה אותו וזעמה עליו. אבל סיימון היה נחוש. הוא רצה לתקליט החדש שלו את מיטב האמנים האפריקאים, ואלה גרים בדרום אפריקה. על הדרך הוא הזכיר שמי שמחרים את דרום אפריקה, מחרים למעשה גם את הרוב השחור שגר שם, ושלמענו – לכאורה – התחילה כל ההתגייסות הזאת. התקליט שסיימון הקליט שם הוא "גרייסלנד", ולהבדיל מ"סאן סיטי", התקליט הזה זכור עד היום כאחד השיאים המוזיקליים של שנות השמונים. סיימון לימד אותנו שיעור: שלעשות מעשה הוא דבר חזק יותר מאשר לא לעשות מעשה – גם אם אי העשייה עטופה באצטלה אידיאולוגית של חרם. חרם זה עדיין הימנעות. סיימון חשף את התרבות האפריקאית, העמיד אותה בקדמת הבמה, ומבלי שהוא יגיד מילה אחת על אפרטהייד ועל פוליטיקה, ומבלי שהתקליט שלו בכלל יעסוק במחאה, הוא העניק פנים לאנשים שבשמם כל שאר המוזיקאים העמידו פנים שהם נלחמו. כמה מהמוזיקאים האפריקאים הכי מפורסמים בעולם כיום, נהיו כאלה בזכות החשיפה שסיימון נתן להם בתקליטו. הנה רגע כזה מתוכו:

אין ספק שהחרם העולמי על דרום אפריקה יצר כותרות. אבל האם הוא הביא לסיום האפרטהייד? אני לא יודע. אני מאמין של"גרייסלנד" היתה השפעה הרבה יותר גדולה על סיומו המתקרב של האפרטהייד מאשר ל"סאן סיטי".

מה שכן, יש סיכוי שאנחנו נמצאים באקלים שבו השיר "לעולם לא אופיע בתל אביב" עוד עשוי להיות מוקלט על ידי מיטב אמני העולם. האם זה מה שיביא לסיום הכיבוש? לא יודע. לא נראה לי.

ובנוסף לכל, צריך לזכור שהכיבוש לא התחיל השנה, ושההשוואות בין ישראל לדרום אפריקה עתיקות למדי. ב-1989, בימי האינתיפאדה הראשונה, כשיצא אלבום הבכורה המופתי של הלהקה האיסלנדית שוגרקיובס (עם הסולנית ביורק), על העטיפה האחורית הודפס הכיתוב: "לא למכירה בדרום אפריקה ובישראל". 21 שנה אחר כך. דרום אפריקה התקדמה הלאה. ישראל עוד לא.

עכשיו ללכת עד הקסטל ולעמוד בתור כדי להחזיר את הכרטיס? זה הטרור האמיתי

כבר כמעט 24 שעות אני מסתובב עם בטן מלאה וסחרחורת רגשות. לבטל? עכשיו? שלושה ימים לפני ההופעה? השמאלני שבי צועק וכועס וזועם על הממשלה שלנו שלא מודעת להשלכות מעשיה, לא ברמה ההומינטרית ולא ברמה התרבותית, ושזכותנו על הארץ וצדקת דרכנו אינם התשובה לכל מעשה מכעיס של פגיעה בבני אדם, גם אם הם במקרה – רחמנא ליצלן – פלסטינים. כן, כן, צודקים, וזכותנו. אבל איפה החמלה? ואת זה שאמני העולם נסחפים אחרי החרמות: נו, זה כבר מוכר וידוע. כולם משננים את סיפור של דרום אפריקה, וישראל – ברמה התקשורתית, במבט נטול ניואנסים, מבט של מקרו ולא של מיקרו – היא כרגע הדרום אפריקה של העולם (ואם קראתם את מרגרט אטווד בטקסט של ל"הארץ של הסופרים", סופרת מבריקה, חכמה, אנושית, דקת אבחנה, שלא נרתעה מקריאות לחרם והגיע לישראל בעצמה לראות את העניינים מקרוב, ועדיין היא מעבדת את תמונת המצב לטקסט – שאמנם מנסה להיות מאוזן ואמפתי – אבל בסופו של דבר שם את הדברים על השולחן: כל עוד ישראל מקיימת את הסגר על עזה, זו מבחינת העולם מדינה לא אנושית). ואכן, מחאה נגד הפרות זכויות אדם היא לגיטימית ורצויה. אני, אישית, וכתבתי את זה בעבר, לא חושב שענישה קולקטיבית היא התשובה, כי גם היא בסופו של דבר מתעלמת מבני אדם. גם בה יש משהו לא הומני. חרם קולטיקיבי של אמן? זו הרי מחשבה של אנשים שלא רואים מולם פרטים. מאמנים אני מצפה ללכת נגד הזרם. הפיקסיז חושבים שהם באו להופיע מול ביבי נתניהו ואיווט ליברמן? הם באים להופיע מול יאפים תל אביבים. ומה, אין לפיקסיז אף מעריץ פלסטיני שקנה כרטיס להופעה? רוצים למחות? רוצים לשנות? יש המון דרכים. למשל: הקדישו אחוז מהכנסות ההופעה שלכם במוצהר כצדקה למען ארגון הפועל למען השלום, או סיום הסגר, או המעניק עזרה הומניטרית. גם זה, במדינה כמו שלנו, ישים אתכם בלב המוקד הבוער של "הימין הזועם" שאצלו כל מי שמושיט יד מאכילה ואוהדת כלפי פלסטיני מיד נחשד בבגידה ובתמיכה בטרור. זה גם יהיה אקט הומניטרי ותרבותי מצידכם, וגם פחות או יותר יבטיח שהקהל מולכם יהיה די הומוגני מבחינה פוליטית. בואו להטיף למשוכנעים. זה נראה לי יותר הגיוני מאשר להחרים ולבטל ולהפנות עורף. ואם אתם רוצים להחרים, זו גם זכותכם. כשמתקשר אליכם שוקי וייס להציע לכם לבוא להופיע בישראל תענו לו "לא תודה". אם אתם רוצים לצאת מצפוניים תגידו: "כל עוד ישראל מנהלת מדיניות של כיבוש ודיכוי נגד האוכלוסיה הפלסטינית לא נגיע להופיע בישראל". אבל להגיד כן, ואז שלושה ימים לפני ההופעה פתאום לבטל, זו כבר לא אידיאולוגיה אלא הפכפכנות פוליטית שמריחה מפחדנות, ולא מאומץ.

אבל אני יפה נפש. כמה יפה נפש? אני זועם על הפיקסיז. מאוכזב. מעוצבן. עצביי משתוללים. אני חושב שהם טעו. אבל אם בעוד שלוש שנים הם יחליטו בכל זאת להגיע, אני אהיה הראשון – מול גל טרור מחרימי-הנגד הישראליים שרק מחפשים לנקום, לנטור ולהחזיר להם שיקראו לכולם להחרים את ההופעה של הפיקסיז בגלל הביטול שלם – ואני אגיד "לא. אני לא מחרים". ושוב אלך לקנות כרטיס. ושוה אעלה פוסטים יומיים הסופרים לאחור לקראת בואם. ואמשיך לקוות לטוב. שהכיבוש יסתיים, והמצור, ויבוא שלום, והפיקסיז יופיעו בתל אביב. וגם אלביס קוסטלו.

חצי נחמה: מזל שלפני שנתיים ראיתי את קים דיל בהופעה בארץ עם הברידרז. זה כנראה הכי קרוב לפיקסיז שאגיע בקרוב.

ואני מקדיש את השיר הבא לפיקסיז. מאת: הפיקסיז. נתראה בקרוב, אמן.

זה סרטו הפתיחה של פסטיבל סרטי הסטודנטים ה-13, שהוקרן לראשונה אמש. אמנון פיקר ביים. גיא רז צילם וערך. שירה קצנלבוגן, עופר רוטנברג, גיא גיאור ומנשה נוי משתתפים. האנימציה של עדי רמלר. מזהים את כל הסרטים המצוטטים?

זה "The Lunch Date", סרט הגמר של אדם דיווידסון ב-UCLA, שזכה ב-1990 בפסטיבל סרטי הסטודנטים השלישי בתל אביב בפרס השני, וכמה חודשים אחר כך זכה באוסקר לסרט הקצר הטוב ביותר. זהו ללא ספק אחד הסרטים הקצרים המושלמים מסוגם. סרט שעיקרו סיפור מפתיע, אבל יש לו גם עין לסגנון (גרג מוטולה, לימים הבמאי של "סופרבאד" ו"Adventureland" היה גריפ בסרט). לא שום דבר אישי, פשוט סטורי-טלינג קולנועי משובח.

ברגעים אלה מתקיים טקס הפתיחה של הפסטיבל הבינלאומי ה-13 לסרטי סטודנטים (הפסטיבל מתקיים כל שנתיים) וזו הזדמנות לראות מה עלה בגורלם של זוכי הפסטיבלים הקודמים. מתברר שכמה מהיוצרים היותר מוכרים בעולם, התחילו את דרכם כזוכי פרסים בפסטיבל התל אביבי.

הפסטיבל הראשון, 1986

מקום ראשון: "סרט לילה" של גור הלר (החוג לקולנוע אוניברסיטת תל אביב).

הלר ביים אחר כך את הפיצ'ר "מלאכים ברוח" עם משה איבגי וענת עצמון, אבל אחרי הקרנת בכורה טראומטית בפסטיבל ירושלים, הסרט נגנז וכמעט שלא הוצג מאז. וחבל. הלר הוא מאז מורה לקולנוע.

בפרס האנימציה זכה הסרט "קולות" של ג'ואנה פריסלי, שמאז הפכה לאנימטורית מוכרת למדי. היא אחראית, למשל, לקטעי האנימציה בקליפ הזה של Tears For Fears.

הפסטיבל השני, 1988

מקום ראשון: "עורבים", איילת מנחמי (בית צבי)

מנחמי הפכה לאחת מבמאיות הפרסומות הבכירות בארץ, לפני שנטשה את הכל, ואז חזרה ביימה את הסרט העלילתי "נודל", שזכה להצלחה רבה.

בציון לשבח זכה "לוחם הפרברים" של יספר נילסון הדני, שהפך מאז במאי די עסוק במולדתו.

הפסטיבל השלישי, 1990

פרס ראשון: "הוגו מהימרלנד", נילס ארדן (דנמרק)

זה הפסטיבל הראשון שנכחתי בו , ואני זוכר את ההלם של כולם כשדווקא הסרט התיעודי המעט איזוטרי הזה זכה בפרס הראשון, במקום "The Lunch Date" שהיה חביב הקהל והפייבוריט הברור לזכייה. אבל כיום נילס ארדן הוא הבמאי הכי מצליח בדנמרק, אחרי שביים "נערה עם קעקוע הדרקון", שהכניס עד כה בעולם 60 מיליון דולר.

פרס שני: "The Lunch Date", אדם דיווידסון (ארה"ב).

נראה לי שכולם היו בטוחים שדיווידסון יהיה הבמאי הכי גדול שהתגלה בתחרות הזאת, וזה אכן התגשם קמעא עם הזכייה באוסקר על הסרט הזה. הוא המשיך משם בתור בן טיפוחיו של מילוש פורמן, ונדמה היה שהקריירה שלו מובטחת. אלא שהוא התמהמה עם סרט קולנוע, במשך העשור אחר זכייתו באוסקר נראה שקצת הלך לאיבוד בין הוליווד והאקדמיה. בעשר השנים האחרונות הוא הפך לבמאי טלוויזיה מאוד מבוקש, וביים פרקים בלא מעט סדרות טלוויזיה די מוצלחות ונחשבות בעשור האחרון.

פרס שלישי: "השאלה הבוערת", אלן טיילור (ארה"ב)

איזו שנה זו היתה, הא? אלן טיילור מוכר כיום בתור אחד הבמאים של "הסופרנוס" ו"מן מן", ועוד לא מעט סדרות של HBO.

ציון לשבח: "גנימד", שחר סגל (ישראל)

שחר סגל הוא עדיין בכיר במאי הפרסומות בישראל.

פסטיבל רביעי, 1992

פרס ראשון: "10:32, יום שלישי, סיפור אהבה", אנט ק. אולסן (דנמרק)

סרטיה של אנט ק. אולסן "הפרעות קטנות", "1:1 " ו"החייל הקטן" התחרו בפסטיבל ברלין וזכו לתשומת לב בעולם.

פרס שני: "שערי תשובה", יוסי ליאון (ישראל)

הנה הוא.

פסטיבל חמישי, 1994

פרס ראשון: "סיבוב אחרון", תומס וינטרברג (דנמרק)

וינטרברג ייסד עם לארס פון טרייר את תנועת דוגמה 95', וביים את הסרט הראשון שלה, "החגיגה", שהיה מועמד לאוסקר.

פרס הצילום: ז'אבי חימנס, ספרד

ז'אבי חימנס צילם את "אגורא" של אלחנדרו אמנבאר, שעלה השבוע בבתי הקולנוע בארץ. ואת "המכונאי" ו"טרנס-סיביריאן" של בראד אנדרסון.

פסטיבל שישי, 1996

פרס ראשון: "גול עצמי", רן כרמלי (ישראל)

הנה הסרט.

פסטיבל שביעי, 1998

פרס ראשון: "עם חוקים", דובר קוסאשווילי (ישראל)

פרס שני: "סוסי ים", ניר ברגמן (ישראל)

ציון לשבח: "גנב הכבשים", אסיף קפדיה (בריטניה)

קוסאשווילי וברגמן הפכו לשניים מהיוצרים הבולטים של הגל החדש הישראלי של שנות האליים. אסיף קפדיה, במאי בריטי ממוצא הודי, משך תשומת לב עם סרט הבכורה שלו, "הלוחם", אבל מאז חזר לביים בעיקר סרטים קצרים.

פסטיבל שמיני, 2000

פרס ראשון: "בוראן", חוסיין קאראבי (טורקיה)

ציון לשבח: "הודו", פרנילה פישר כריסטנסן (דנמרק)

על חוסיין קרביי אני לא יודע הרבה, חוץ מהעובדה שהיה מנהל ההפקה של הסצינות הטורקיות ב"ללכת על המים" של איתן פוקס. אבל סרט הבכורה של פרנילה פישר כריסטנסן, "סבון", זכה בשני פרסים בפסטיבל ברלין.

פסטיבל תשיעי, 2002

פרס ראשון: "עניין של גבר", סלאוומיר פאביקי (פולין)

פסטיבל עשירי, 2004

פרס ראשון: "קן פראי", ג'יאנינה גיגורס (רומניה)

פסטיבל 11, 2006

פרס ראשון: "ביקור חולים", מיה דרייפוס (ישראל)

סרט אנימציה: "9 ", שיין אקר (ארה"ב)

ציון לשבח: "חיילת בודדה", טליה לביא (ישראל)

אני ממשיך לחכות בסבלנות לסרטי הקולנוע הארוכים של טליה לביא ומיה דרייפוס, שסרטי הגמר שלהן זכו בפרסים בברלין (לביא) וקאן (דרייפוס). שיין אקר הרחיב את סרט הגמר שלו (שהיה מועמד לאוסקר) לסרט באורך מלא, בהפקת טים ברטון.

פסטיבל 12, 2008

פרס ראשון: "שאיפות גבוהות", מאזדק נאסיר (פינלנד)

זו לא רשימת הזוכים המלאה, כמובן. אלה רק הזוכים בפרס הראשון בתחרות הבינלאומית בכל שנה, והזוכים שעליהם המשכתי לשמוע מכאן, מאז זכייתם. אני מניח שיש המון יוצרים עסוקים ומוכרים שאני פשוט לא מזהה את שמם. ואני מניח אני שחלק מזוכי העשור האחרון עוד יצוצו עם פיצ'רים או סדרות טלוויזיה בשנים הבאות.

אבל כבר מהרשימה הזאת מתבררים שני דברים. האחד, שבשנותיו הראשונות, הפסטיבל זיהה נכון את מה שעתיד לקרות, ושסרטי הסטודנטים מדנמרק ומישראל שיחקו בינם ובין עצמם תופסת, מי יזכה, כמעט לפי תור. ואכן הקולנוע הדני (בעיקר בחצי השני של שנות התשעים) והקולנוע הישראלי (בשנות ה-2000) עשו זינוק גדול. הדבר השני, לא מעט קולנוענים עולמיים עשו בפסטיבל התל אביבי את צעדיהם הראשונים. והיו כמה שנים עם מקבצים מדהימים של כשרונות עתידיים מעניין האם אפשר לזהות גם בין הקולנוענים שמתארחים השבוע בארץ, מי יהיה הזוכה הבא בדב הזהב או הכסף או מועמד לאוסקר.

קונן אובריאן הגיע לרדיו סיטי מיוזיק הול בניו יורק במסגרת סיבוב ההופעות שלו ונפגש על במה אחת לתלת-קרב ריקודים סטיבן קולברט וג'ון סטיוארט. וגם עם ומפייר וויקאנד.

===========

הדוקומנטריסט הבריטי אדם קרטיס מצא בארכיוני הבי.בי.סי סרט תיעודי מ-1973 שעוסק באקסודוס, אוניית המעפילים שהבריטים עצרו לפני הגעתה לחופי ישראל, ושבהשתלטות עליה נהרגו שלושה מעפילים והשאר גורשו חזרה לאירופה. הוא מעלה את הסרט לצפייה בבלוגו. אבל הוא גם מוצא דמיון בין הסיפור הזה, ובין סיפור השתלטות חיילי השייטת על הספינה מרמרה הטורקית, השבוע מול חופי עזה.

============

סיפור מדהים ומצמרר שהגעתי אליו דרך הטוויטר של רוג'ר איברט. נראה לי בלתי נמנע שהידיעה הזאת עוד תהפוך לסרט תיעודי: מטפס הרים סקוטי בן 28 הגיע בשבוע שעבר לפסגת האוורסט. הוא צילם את הנוף מהפסגה במצלמתו. ואז הצטרף לקבוצה איתה העפיל להר שהתחילה את הירידה לכיוון המחנה. אלא שבדרך למטה ראייתו התחילה להיטשטשט, ועד מהרה הוא התעוור לחלוטין. במשך 12 שעות עזרו לו שניים מחברי הקבוצה, יחד עם פורטרים טיבטיים, לרדת מההר. אבל כשהתחיל להיות ברור שאם הם לא ירדו בעצמם, גם הם יהיו בסכנת חיים ויהיו עלולים לקפוא למוות, הם נאלצו להשאיר אותו במרומי ההר, ולרדת בלעדיו. הדיווח בעיתון מציין שהמטפס בוודאי מת כמה שעות אחר כך, ושספק אם גופתו אי פעם תימצא. האיזור הזה של ההר נקרא "איזור המוות", והוא המטפס ה-30 שמת על ההר בחמש השנים האחרונות. ובגלל שהוא היה עסוק בצילום של עצמו ושל חבריו למשלחת ואז התעוור, אני יכול לדמיין את ורנר הרצוג הולך לאתר את צילומיו האחרונים ויוצר עוד סרט תיעודי בסגנון "גריזלי מן", שמראה עד כמה קטן וחסר חשיבות הוא האדם מול איתני הטבע.

קראתי את תוכניית פסטיבל סרטי הסטודנטים כמעט מכריכה לכריכה. לא יכולתי שלא לשים לב שבדפי הקרדיטים, בפתיחת הקטלוג, זיהיתי לא מעט שמות שאני מזהה כקבועי הבלוג בתור אנשים שעזרו למיין את הסרטים ויארחו סטודנטים מחו"ל במהלך הפסטיבל. אני קורא בזאת לאנשי החוג לקולנוע שהם גם קוראי הבלוג שידווחו לקוראי "סינמסקופ" איזה מהסרטים שהם ראו ראויים לתשומת לב, ואילו הרפתקאות הם עוברים עם האורחים מחו"ל שהם מארחים. מרימים את הכפפה?

ותראו איזה מיזם מקסים: מיום שני יעלה באתר הסטרימינג של האוזן השלישית מקבץ יומי בן חמישה סרטים מתוך פסטיבל סרטי הסטודנטים. בין הסרטים, ארבעה מחמשת הסרטים הסרטים העלילתיים הישראליים (ועוד סרט אנימציה) המתחרים בתחרות הבינלאומית, וכל השאר הם נציגי בתי הספר מהעולם. כך ש-30 מסרטי הפסטיבל יוקרנו און-ליין. נפלא.

אז יאללה, אנשי הפסטיבל, התחילו להמליץ: אילו מהסרטים הזרים כבר ראיתם ואתם יכולים להמליץ עליהם או להזהיר מפניהם?

"וראייטי" מדווח שוויליאם פרייקר, הצלם של "תינוקה של רוזמרי", "בוליט", "משחקי מלחמה", "1941", "השמים יכולים לחכות" ו"צעדיי הראשונים במאפיה", הלך לעולמו שלשום בגיל 86.

=========

ויה הטוויטר של אן תומפסון גיליתי את הבלוג של ג'יין פונדה. טירוף. פונדה כותבת שם – וגם מצלמת – כמעט כל יום. בימים אלה היא נמצאת בפריז, שם התחילו השבוע צילומים של סרט חדש בשתתפותה, והיא מדווחת במילים וצילומים בסוף כל יום צילום, כולל סקירת הקייטרינג, דיווחים על שלום הכלב שלה, ועדכונים בשפעת שבה לקתה לפני כמה ימים. ג'יין פונדה, מי היה מאמין. בלוגרית. ודרכ אני יכול להמשיך להתעדכן מה קורה בפריז. את בעלה בסרט הצרפתי החדש מגלם פייר רישאר ("הבלונדיני עם הנעל השחורה"), וכשנכנסתי לברר ב-imdb מה הוא עשה לאחרונה, התברר לי שהוא עומד לגלם את אדון סלומון בעיבוד ל"חרדתו של המלך סלומון" של אמיל אז'אר. לא יודע אם לשמוח או לדאוג. יש סיכוי שגרסה קולנועית של הספר לא תחריב אותו?

========

איזה תענוג זה "הארץ של הסופרים". שנה שנייה, במה שהופכת כנראה למסורת שאני אתחיל לחכות לה בסקרנות רבה. זה דף הבית של הגיליון המלא. שני הטקסטים שהכי אהבתי: יואל הופמן מדווח על גילוי אסטרונומי חדש, שמסעיר את המערכות הפוליטיות והדתיות בישראל. ומרגרט אטווד הקנדית, אחת הסופרות הגדולות של ימינו, מנסה להבין מי-נגד-מי ב"המצב" שבין ישראל לפלסטינאים. טקסט עצוב מאוד (עוד לא עלה לאינטרנט).

==========

הגיעו ההזמנות של אירועי פסטיבל סרטי הסטודנטים שמתחיל בשבת (חצי שעה לפני צאת השבת, מיינד יו). ואני בדילמה: ביום חמישי הבא תתקיים במסגרת הפסטיבל בכורה ל"צעצוע של סיפור 3 ". מת לראות את הסרט הזה, ומכיוון שלא אוזמן להקרנת העיתונאים, זו גם הזדמנות יחידה שלי לראות את הסרט ולהספיק לכתוב עליו לפני עלייתו. אלא שבאותו ערב בן דוד שלי מתחתן. בקיץ 1993 חתכנו מוקדם, מיד אחרי החופה, מחתונה של בן דוד אחר, כדי לרוץ להקרנה של "פארק היורה". דילמה.

=========

הפסקה הבאה מכוונת לתלמידי שנים ב'-ג' בבית ספר "מעלה" בירושלים, שלומדים אצלי מבוא לתולדות הקולנוע: כמה ימים אחרי שדיברנו על קארל תיאודור דרייר העלה מכון הקולנוע הדני אתר אינטרנט מקיף למדי על דרייר, סרטיו, פועלו ומורשתו. כדאי להתעמק.

לצערי אני טרוד היום בעניינים אחרים, לכן אני לא יכול לנסוע לדרות אבל נדמה לי שהיום הוא היום הכי מעניין בפסטיבל קולנוע דרום, אז אם אתם באיזור או פנויים, צאו לדרך. הנה תוכניית היום. אני הייתי שמח לראות ב-13:00 את "רק היום" של זאב רווח, סרטו הראשון כבמאי, וסרט שאני זוכר מאוד לטובה, שהייתי שמח לפגוש שוב. ב-18:30 "לולה" של ברילנטה מנדוזה הפיליפיני, שכל המילים הרעו שאני שומע עליהם רק מגרים אותי לראות אותם יותר ולהבין לנה האיש הזה מצליח כל כך לעצבן את צופיו. וב-22:00, ההחמצה הכי מצערת שלי היום: הקרנת הבכורה הארצית של "המשוטט" של אבישי סיון, שהוקרן בפסטיבל קאן האחרון. מי יודע מתי יהיה אפשר לראות את הסרט הזה שוב בארץ.

ועוד מילה על פסטיבל קולנוע דרום: נורא נהניתי בערב הפתיחה מהגרוב המצוין של הרכב בשם האחים רמירז, שלא הכרתי ושהופיע ברחבת הכניסה לסינמטק לפני "המדריך למהפכה". גיטריסט, מתופף וצוצרן, בבלוז-פאנק-רוקאבילי מגניב מאוד.

ובינתיים, מתברר שיוני הלך והצטופף בעוד פסטיבלים. יש את הפסטיבל הצרפתי ב-14 ביוני, עם "החברים של ניקולא" כסרט פתיחה, ועם לוקה בלוו ואיוון אטאל בין האורחים. אטאל הוא בן זוגה של שרלוט גיינסבורג, והפסטיבל יערוך מחווה לאביה, סרז' גיינסבורג (ועם הקרנת בכורה לחדש של לוק בסון, אבל איפה ז'אן-פייר ז'ונה החדש?!).

וב-22 ביוני: הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה. סרט הפתיחה מסקרן מאוד: "אני אוהב אותך פיליפ מוריס", עם ג'ים קארי בתפקיד הראשי. סרט עצמאי קטן, שכנראה בגלל העיסוק ההומואי שלו פחות או יותר נגנז להפצה באמריקה. מעניין מה יהיה גורלו המסחרי בארץ. לא הייתי מתפלא אם זו תהיה הקרנתו הראשונה והאחרונה בארץ.

משהו שמצאתי כשדפדפתי בתמונות שצילמתי בפריז בטלפון הסלולרי שלי. את פינת הרחוב הזאת, ליד פארק סיטרואן, צילמתי ביום ראשון שעבר. קודם כל, התפלאתי לראות שבימי ראשון עדיין מדביקים פוסטרים עם כותרות העיתונים ליד הקיוסקים. דימוי שאני מכיר רק מהקולנוע, ולא מהחיים. וגם הכותרת, שאם הבנתי נכון עוסקת במצוד אחר רוצח שוטר, נראתה לי כאילו נתלשה ישר משוט ב"עד כלות הנשימה" של גודאר. ובכלל, כמעט כל פינה בפריז הזכירה לי את "עד כלות הנשימה", אחד הסרטים שאני הכי אוהב. אגב, זה תמיד מפתיע כשצופים ב"עד כלות הנשימה", עד כמה גודאר – המהפכן הבועט הקיצוני – הולך עד הסוף עם השימוש באתרי התיירות הכי מפורסמים של פריז ומשתמש בהם בסרט בלי בושה. לכן כל צעידה מטה ומעלה על שאנז אליזה היא ממש צעידה בתוך הסט של "עד כלות הנשימה". (רעיון לפוסט עתידי: שיטוט ברומא בעקבות "לה דולצ'ה ויטה").

ומכיוון שזה כנראה כל מה שיש לי בשקים מהביקור בפריז, אני מסיים בהמלצה שאם אתם בדרך לפריז (או סתם רוצים לשוטט בעיר מהכורסה התל אביבית), קפצו קודם כל לבלוג הפריזאי של כנרת רוזנבלום.

קודם כל, כמה מילים על הפסטיבל הזה, שמשנה לשנה מרשים אותי יותר. אני זוכר את ההקרנה של "עג'מי" לפני שנה בפסטיבל קולנוע דרום השמיני בסינמטק שדרות. אחרי "שבעה", בפסטיבל השביעי, פתאום התחוור שבקולנוע הישראלי, התחנה הבאה אחרי פסטיבל קאן היא סינמטק שדרות (וזה קורה השנה שוב, עם "המשוטט"). חתיכת הישג לפסטיבל. אבל גם די ברור למה: יש חשמל באוויר באולם בזמן ההקרנות. משהו באנרגיה באולם שהופכת את חוויית הצפייה בסרט למחשמלת. בהקרנות אקדמיה, למשל זה לא קורה. כולם מגיעים בגרוב אחר לגמרי. בגישה של "תוכיח לי" במקום ברצון לקבל את הסרט מראש, לתת לו הזדמנות. הרגשתי את זה שנית אמש בבכורה העולמית – כו, כן, העולמית – של "המדריך למהפכה" (לשעבר "הקרב על האגרה") סרטם של דורון צברי (במאי) ואורי ענבר (מפיק). יש משהו בפסטיבל הזה, ואם עד עכשיו רק הוקסמתי מבחירת החומרים המאוד מדויקת ומאוד לא צפויה, כעת אני מתפעל מאלכימיה ממש – איך יוצרים אנרגיה טובה בהקרנה? מה הסוד? יש שם פלא.

כרגיל, לא פשוט לכתוב מילים אוהדות ומפרגנות על מישהו שאתה מכיר מחבב. כן, הרבה יותר קל לקטול, או אפילו להסתייג, מסרט של יוצר שאתה מכיר באופן אישי. שנותן תחושה (כלפי פנים וחוץ) שההיכרות האישית שלכם לא שיבשה את ערכיך. אבל לפרגן? נו, ברור. פירגון זה רק כי אתה משוחד מראש. והאמת, באתי מודאג ל"המדריך למהפכה". באתי מודאג כי ביני לבין עצמי חשבתי כבר שזה פרויקט אבוד. אנחנו קוראים עליו און-אנד-אוף מאז 2004 (הנה דף הסרט באתר של קרן הקולנוע כשהחליטה להקיע בו, במסלול הניסיוני ב-2004). אבל מאחורי הקלעים, מישהו עשה שם עבודה די פנומנלית בשנים האלה, וקודם כל קיבץ צוות חלומות: צברי וענר בעמדת הבמאי-מפיק-כוכבי הסרט, יוסי מדמוני וארי פולמן שותפים לתסריט, דוד גורפינקל (דוד גורפינקל!) מצלם את קטעי השחזורים הדרמטיים, אבי בללי על הפסקול. ותוך כדי הסרט, כשאני מוצא את עצמי נמתח, כמו במותחן תאגידי מסחרר, ולרגעים אחרים צוחק כהוגן, כמו בקומדיה קפקאית הזויה, פתאום קלטתי שהייתי אידיוט לבוא מודאג: הרי זה הסרט החדש של האנשים שיחד או לחוד חתומים על "האח של דריקס", סרט קצר שכל כך אהבתי; על "הבחור של שולי" (כנ"ל), "בית שאן סרט מלחמה" ו"בית"ר פרובאנס" – כולם סרטים מרגשים מאוד שאהבתי. אז למה שמשהו יתקלקל פתאום? והאופן שבו "המדריך למהפכה" מערבב עלילתי ותיעודי הופך אותו לחלוטין ל"האח של דריקס" פוגש את "בית שאן סרט מלחמה". ואז גם היה ברור לי למה לזה לקח כל כך הרבה זמן: כי דורון צברי, שמציג את עצמו בסרט כמי שמאמין לחלוטין בדת הקולנוע וכאופטימיסט חסר תקנה, היה חייב לחכות להפי-אנד.

הנה מילים שדורון צברי ישמע הרבה מאוד בחודשים הקרובים: "שיטת השקשוקה", "ואלס עם בשיר", "מייקל מור".

"המדריך למהפכה" הוא סרט תיעודי באורך מלא. צריך להגיד את זה. נכון, יש בו שחקנים, וקטעי שיחזור דרמטיים, ומשחק עם הזמנים ועם המציאות. אבל על פי כל ההגדרות הכי סטנדרטיות ומיושנות של הקולנוע, זה סרט תיעודי. אבל כולנו יודעים, באותה נשימה ממש, שיש לא מעט סרטים תיעודיים שעושים בשנים האחרונות את מיזוגי הסגנונות הכי מרתקים ומרשימים, הם אלה שהכי מאתגרים את קונוונציות ייצוג המציאות ומעלים את השאלות הכי פילוסופיות על המהות של האמת ושל הייצוג. אחד השיאים העולמיים של המגמה הזאת היה "ואלס עם בשיר". אבל ארול מוריס עשה מזה קריירה שלמה. נראה שדורון צברי עשה במהלך שנות העבודה על "המדריך למהפכה" טרנספורמציה קולנועית, ודי מאלף לראות אותה על המסך: הוא התחיל (כך נדמה לי) בלעשות סרט תיעודי אקטיביסטי, כפי דנהיה פופולרי מאוד בתחילת שנות ה-2000, בו הוא מגיע חמוש במצלמה לרשות השידור ומציק להם עד שהם מחליטים לעשות רפורמה. וההישגים של צברי ושות' בחזית הזאת היו די מרשימים. אלא שיש כאן בעיה מסוימת: האחת, גם למהפכות לוקח זמן עד שאפשר לצלם משהו ולהראות אותו. ושתיים: לא בטוח שהציבור – אפילו ציבור יוצרי הקולנוע עצמו – ממש מתעניין ברשות השידור. למרות שהם מתוקצבים בכמעט מיליון שקל מכספי המיסים והאגרה, למרות שערוץ 1 טוב יכול היה לעשות כאן מהפכה טלוויזיונית של ממש, נראה שכולם הרימו ידיים והם מעדיפים להתעלם מקיומו של הגוף הסרט. לעשות סרט על ערוץ 1 זה כמעט כמו לעשות סרט על ההסתדרות. נשמע כמו המיטב של 1982.

אבל זה מה שמבריק ב"המדריך למהפכה". כן, יש לסרט צד אקטיביסטי/תחקירני/בלשי, שחושף את שלל הקומבינות שפוליטיקאים עושים כדי שהם יזכו לזמן מסך (מול רייטינג אפסי, דבר שהם משום מה לא שמים לב אליו). אבל בסופו של דבר, זה למעשה סרט על קולנוע. על מהות הקולנוע. על קולנוע כדת, שמי שנכנס אליה חייב להאמין בכל לבבו ובכל מאודו שהכל לטובה, גם כשהמציאות בשטח נראית ההפך הגמור. דורון צברי ואורי ענבר הופכים לפיכך בסרט לצד דמויות, שכל אחת מייצגת גישה אחרת לקולנוע: האחד פנאט, השני פרגמטי. ההפי אנד הדול של הסרט, השיא הרגשי, אינו בנצחון המאבק של האזרח הקטן נגד מנגנון מסואב ומושחת, אלא השמחה בנצחון האמונה, נצחון הקולנוע, ובמידה רבה הנצחון של צברי, שאם נדמה היה לנו שקצת נעלם מהקולנוע לטובת כל מיני דברים אחרים, חוזר בסרט הזה בענק ומוכיח שבמפגש בין כשרון ומצפון, נולדות יצירות בעלות משמעות.

"המדריך למהפכה" – קצבי, מסוגנן, מלוטש, שנון, פוקח עיניים – יוקרן בהקרנת אקדמיה ביום רביעי. כל מי שהיה סקפטי גבי הסרט חייב לרוץ אליו. זה יהיה מרשים מאוד אם בפעם השנייה בתוך שלוש שנים סרט תיעודי באורך מלא – כן, סרט תיעודי – יתברג לחמישיית הסופית במועמדים לפרסי אופיר. הרי ישראל היא בחוד החנית של הקולנוע העולמי. וזה מה שעושים היום. שקשוקה של ז'אנרים.