08 יוני 2010 | 10:02 ~ 49 תגובות | תגובות פייסבוק

רוצים חרם?

פיקסיז ואלביס קוסטלו, שלום. ביטלתם את הופעותיכם בארץ. לפחות מבחינת הפיקסיז  הביטול לא הגיע (ככל שראיתי) עם נימוק. אנחנו מניחים שזו מחאה פוליטית נגד מדיניות ישראל בשטחים. הבעיה היא שביטול אחרי שההופעה נקבעה יוצרת תחושת זיגזג, שמערערת את היסודות האידאולוגיים שמאחורי החרם, ויוצרת תחושה שפשוט נכנעתם ללחץ (אידיאולוגי? כלכלי?) שהופעל עליכם.


אתם מאמינים שיש ביכולתו של חרם אמנים על ישראל להביא לשינוי במדיניות כאן? לעורר אנשים כמוני לצאת עם לפידים לרחוב, למסדרונות הכנסת, ולדרוש מהפך פוליטי ותודעתי? יודעים מה, אולי אתם צודקים. אבל הנה דרך אחרת לחלוטין לבצע חרם כזה.קבלו פלאשבק ל-1985.



בשנות ה-80 עקבתי מקרוב אחרי היחס של הקהילה המוזיקלית לדרום אפריקה (דיסקליימר: ישראל איננה דרום אפריקה, אבל אני לא בטוח שבנימין נתניהו איננו פיטר ווילם בוטה). היו לזה סיבות משפחתיות, אבל בעיקר סיבות מוזיקליות: כנער קיבלתי את כל ידיעותיי על העולם מתקליטים ולא מעיתונים. ובאמצע שנות השמונים, המוזיקאים החליטו להחרים את דרום אפריקה, במחאה על משטר האפרטהייד, שבו מיעוט לבן שלט ברוב שחור ומנע ממנו שוויון זכויות. כל האמנים האהובים עליי עסקו בדרום אפריקה בשירים שהפכו להמנונים שלי בשנות השמונים: פיטר גבריאל, הספיישלז, רוברט ווייאט. אבל הכי קולני היה סטיבן ואן זאנדט, שאז היה מוכר יותר בתור ליטל סטיבן, הגיטריסט של ברוס ספריגנגסטין (ולימים סילביו דנטה ב”הסופרנוס”). ואן זאנדט החליט, בהשראת להיטים כמו “אנחנו העולם” ו”האם הם יודעים שזה חג המולד”, לקבץ עשרות זמרים ולהקליט שיר מחאה שהוא גם התחייבות: “אני לא אופיע יותר בסאן סיטי”. סאן סיטי היא הלאס וגאס של דרום אפריקה, עיר שהוקמה באמצע המדבר וכולה בתי מלון, בתי קזינו ופאר רב. אלא שהעיר הזאת נבנתה במדינת החסות בוצואנה, וכדי לבנות אותה תושבי המקום האפריקאים היו צריכים להיות מפונים ממקומם.



ב-1985 השיר “סאן סיטי” הפך לנס המרד של קהילת המוזיקה נגד דרום אפריקה. הנה הוא:






זיהיתם? ארתור בייקר הפיק מוזיקלית. רינגו סטאר תופף. לו ריד, ברוס ספרינגסטין, בונו, ראן די.אם.סי, ג’קסון בראון, גרנדמסטר מלי מל, מיילס דיוויס, ריי צ’רלס, הרבי הנקוק, בוב דילן, פיטר גבריאל, אפריקה באמבטה, גיל סקוט-הרון, ג’ורג’ קלינטון, קית ריצ’רדס, בוני רייט, פט בנאטר, דריל הול וג’ון אוטס והראמונס. חתיכת סופר-גרופ. ג’ונתן דמי ביים את הקליפ וגם סרט תיעודי על הקלטת השיר.


והאמנים אכן החרימו. אבל השיר לא ממש הצליח, וגם לא גייס כל כך הרבה כסף. וכיום הוא נראה אמיץ ובוטה, אבל הוא גם די נשכח, ב-25 השנים שחלפו מאז.



שנה אחר כך, אמן ניו יורקי אחר עשה משהו אחר. פול סיימון שבר את החרם המוזיקלי והתרבות ונסע להקליט אלבום בדרום אפריקה. כל הקהילה הבינלאומית הוקיעה אותו וביקרה אותו וזעמה עליו. אבל סיימון היה נחוש. הוא רצה לתקליט החדש שלו את מיטב האמנים האפריקאים, ואלה גרים בדרום אפריקה. על הדרך הוא הזכיר שמי שמחרים את דרום אפריקה, מחרים למעשה גם את הרוב השחור שגר שם, ושלמענו – לכאורה – התחילה כל ההתגייסות הזאת. התקליט שסיימון הקליט שם הוא “גרייסלנד”, ולהבדיל מ”סאן סיטי”, התקליט הזה זכור עד היום כאחד השיאים המוזיקליים של שנות השמונים. סיימון לימד אותנו שיעור: שלעשות מעשה הוא דבר חזק יותר מאשר לא לעשות מעשה – גם אם אי העשייה עטופה באצטלה אידיאולוגית של חרם. חרם זה עדיין הימנעות. סיימון חשף את התרבות האפריקאית, העמיד אותה בקדמת הבמה, ומבלי שהוא יגיד מילה אחת על אפרטהייד ועל פוליטיקה, ומבלי שהתקליט שלו בכלל יעסוק במחאה, הוא העניק פנים לאנשים שבשמם כל שאר המוזיקאים העמידו פנים שהם נלחמו. כמה מהמוזיקאים האפריקאים הכי מפורסמים בעולם כיום, נהיו כאלה בזכות החשיפה שסיימון נתן להם בתקליטו. הנה רגע כזה מתוכו:






אין ספק שהחרם העולמי על דרום אפריקה יצר כותרות. אבל האם הוא הביא לסיום האפרטהייד? אני לא יודע. אני מאמין של”גרייסלנד” היתה השפעה הרבה יותר גדולה על סיומו המתקרב של האפרטהייד מאשר ל”סאן סיטי”.



מה שכן, יש סיכוי שאנחנו נמצאים באקלים שבו השיר “לעולם לא אופיע בתל אביב” עוד עשוי להיות מוקלט על ידי מיטב אמני העולם. האם זה מה שיביא לסיום הכיבוש? לא יודע. לא נראה לי.



ובנוסף לכל, צריך לזכור שהכיבוש לא התחיל השנה, ושההשוואות בין ישראל לדרום אפריקה עתיקות למדי. ב-1989, בימי האינתיפאדה הראשונה, כשיצא אלבום הבכורה המופתי של הלהקה האיסלנדית שוגרקיובס (עם הסולנית ביורק), על העטיפה האחורית הודפס הכיתוב: “לא למכירה בדרום אפריקה ובישראל”. 21 שנה אחר כך. דרום אפריקה התקדמה הלאה. ישראל עוד לא.

נושאים: בשוטף

49 תגובות ל - “רוצים חרם?”

  1. עדן 8 יוני 2010 ב - 10:17 קישור ישיר

    בכל הדיון הזה נשכחה העובדה שחרם תרבותי של אמנים שיסרבו להגיע לישראל יזיז פה משהו לבערך 3 אחוז מהאוכלוסייה. מה שהזיז לאנשי דרום אפריקה הרבה יותר היה החרם הספורטיבי שבו נבחרתם וקבוצותיהם לא הורשו להשתתף באף מפעל ספורט.

  2. hamlet 8 יוני 2010 ב - 11:11 קישור ישיר

    Mr.Raveh,
    Nice naive letter.The pixies reunion
    is money reunion,they got threats
    and were afraid of cancellations.
    There were threats on their lives from people you call
    peace activists.
    It was much easier to cancel
    .
    We all know that the situation
    is not black/white
    If they cancel other western
    countries that kill
    citizens+terrorists in
    Iraque,Afganistan…i’ll
    eat my hat

  3. יואב 8 יוני 2010 ב - 11:30 קישור ישיר

    ואוו, איזה שיר איום, אבל זאת לא הנקודה. אני חושב שאם רוצים להשוות את הסיטואציה למה שפול סיימון אהוב ליבי עשה, אז הפיקסיז היו צריכים להופיע ברמאללה, או להקליט עם מוזיקאים פלסטיניים (נשמע מעניין), ולא סתם להופיע בתל אביב, מעשה שאין בו שום אימפקט מכל סוג (למרות שמבחינת רבים מהמעריצים הפאסיביים, ללכת להופעה של הפיקסיז זה מעשה שווה ערך להצהרה שמאלנית. שטות מוחלטת כמובן). כמו שעדן כתב, אני לא מאמין שחרם תרבותי יישנה משהו מבחינת מערך הכוחות בתוך ישראל, אבל כהצהרה מצטברת יש לו כוח לעורר הד בינלאומי שיגביר את הלחץ מבחוץ. לסיכום הדברים: איזה חרא.

  4. עומר 8 יוני 2010 ב - 11:33 קישור ישיר

    עדן, למה שחרם ספורטיבי ישנה משהו לישראלים? אז לא נעלה למונדיאל.

  5. אבישי 8 יוני 2010 ב - 11:40 קישור ישיר

    תרשה לי להסכים, ואף להוסיף:

    אני תמיד אעריך את רוג’ר ווטרס הרבה יותר מאלביס קוסטלו. תפיסת עולמם לא מאוד שונה. אגב, אני לא בדיוק קלטתי מה תפיסת עולמם של קוסטלו או הפיקסיז. אם היא היתה באמת שמאלנית רדיקלית, הם לא היו שוקלים בכלל להופיע בישראל. אבל הם כאן באו: מה שאומר שני דברים – או שהם נכנעו ללחץ (שהיה גם על פול מקרטני, ועל עוד אמנים – אני מניח) או שפתאום הם למדו שיש כיבוש ויש ערבים וישראל מתנהגת לא יפה. שתי האפשרויות לא מחמיאות להן.

    רוג’ר ווטרס הוא גם מתנגד חריף לכיבוש הישראלי. הוא התנגד לגדר ההפרדה, הוא תמך בקמפיין להסרת המצור על עזה – דעות ידועות, שיש להרבה מאוד אמנים בחו”ל. לגיטימי. אבל הוא בא לכאן. הוא בחר להופיע בישראל; הוא נפגש עם ישראלים ופלשתינים; הוא עמד מעל הבמה בישראל והביע את דעותיו החד משמעיות – בעד שלום ונגד הכיבוש. וזה בעיניי הרבה יותר חזק, הרבה יותר אמיץ והרבה יותר משפיע על הקהל הישראלי מאשר לבטל (כתוצאה מלחץ) ולהגיד שזה “בגלל ישראל”.

    ובכלל, אני טוען שאי אפשר לגבש דעה על האיזור בלי להיות כאן. בלי להסתובב בארץ, בלי להכיר את האנשים. באותה מידה, אני גם מתנגד לאוונגליסטים (או ליורדים), שחיים על איזה גבעה בלוס אנג’לס – ומשם פוקדים עליי “להכנס בערבים”. מי שחי כאן, מבין את המצב ויצטרך גם לשאת בתוצאות. מי שלא, יכול לדבר הרבה אבל לא באמת להבין מה קורה כאן.

  6. ברק 8 יוני 2010 ב - 12:05 קישור ישיר

    נדמה לי שגם שינייד אוקונור ביטלה את ההופעה בישראל בגלל איומים.
    היא אמרה שהיא מוכנה לספוג איומים על חייה, אבל החליטה לוותר על הופעה בארץ לאחר שפלסטינאים איימו על חיי ילדיה.

  7. עדן 8 יוני 2010 ב - 12:22 קישור ישיר

    אני שם לב לטרנד הדחקה שכזה בין רבים מחברי וגם פה בתגובות שמתבטא בוריאציות על “הם לא באמת רצו להחרים אותנו, פשוט איימו עליהם”.
    אני לא פוסל את התיאוריה הזו על הסף אבל כל עוד אין שום הוכחות לאמיתותה צריך להבין שפשוט מחרימים אותנו.

  8. רונן 8 יוני 2010 ב - 12:31 קישור ישיר

    מסכים עם יואב: במקום חרם, הפיקסיז ואלביס קוסטלו היו צריכים להודיע שיופיעו ברמאללה. או בהפגנה נגד גדר ההפרדה. או על ספינה ליד חופי עזה. חרם ‘סתם’ הוא ענישה קולקטיבית שאין בינה לבין אידיאולוגיה הרבה.

  9. אבישי 8 יוני 2010 ב - 12:54 קישור ישיר

    עדן, אחרת איזה הסבר הגיוני יש לכך שלהקה מתכוונת לבוא לישראל, מכינה את כל העולם לכך, מארגנת הכל – ואז יומיים לפני מבטלת? פתאום ישראל לא בסדר? הסכסוך התחיל לפני שבוע?

  10. שלום ברכה 8 יוני 2010 ב - 13:10 קישור ישיר

    שימו לב שרבים מהטוקבקים כולל כותב הפוסט מדברים על כך שחרם הוא ענישה קולקטיבית שאין בה לקדם את השלום, את זכויות הפלסטינאים וכו’. במילים אחרות – המצור על עזה הוא ענישה קולקטיבית שאין בו לקדם את המלחמה בטרור, לקדם את השלום ולשמור על בטחון התושבים…מצער שהפיקסיז לא הגיעו. ראיתי אותם בעבר וזו הופעה מאד מרגשת, אבל אולי זוהי הדרך בה הקול הציבורי ישפיע על מהלכי הממשלה. אני מקווה שכך יהיה ושנחזור לראות הופעות ברמאללה או בתל אביב עם קהל מעורב ושהשאלות היחידות שיעלו יהיו על מחירי הכרטיסים המופקעים

  11. איל B 8 יוני 2010 ב - 13:18 קישור ישיר

    לצערי הרב, נחרדתי לגלות שלא ארגונים פלסטינים עמדו מאחורי הלחץ לביטול המופע, אלא דווקא ארגון BDS הישראלי שכל חבריו ישראלים 🙁
    http://boycottisrael.info
    אם כמה שאני רואה עצמי כליברל שמאלני, ארגונים מהסוג הזה מצליחים להרתיח את דמי….
    זה לא בגלל הדעות שלהם, דעות אני מקבל מכל סוג וכיוון, אלא בגלל שזה נעשה בהחבא… מאחורי הגב… בסגנון שמתאים לחנונה של הכיתה שמלשינה למנהלת שהעתיקו ממנה במבחן.
    מעולם לא שמעתי את קולם או איזושהי הצהרה אמיצה על כוונתם בתקשורת הישראלית, במקרה מצאתי קישור בינהם וביטול הפיקסיז בבלוג אמריקאי על מוזיקת אייטיז.

    http://www.slicingupeyeballs.com/2010/06/06/pixies-cancel-israel-concert-tel-aviv-gaza-flotilla/

  12. חנוך 8 יוני 2010 ב - 13:27 קישור ישיר

    מסכים עם יואב: מה שיאיר אומר בעצם הוא שהפיקסיז צריכים להקליט אלבום של מוזיקה פלסטינית ברמאללה. אני לא מבין איך זה יקדם את מעריציהם בארץ (אלא אם כן זה יביא להפסקת הכיבוש), אבל מילא.

  13. ridley 8 יוני 2010 ב - 13:49 קישור ישיר

    ככה נראית שמאלניות בלתי מנומקת.
    בורות וריצוי חוברים יחדיו לניתוק ואטימות.

  14. שלום ברכה 8 יוני 2010 ב - 14:14 קישור ישיר

    רידלי – העיקר שאתה מנומק ונהיר

  15. ראובן 8 יוני 2010 ב - 15:11 קישור ישיר

    מפתיע ומצער אותי הקונצנזוס בתגובות שאמני העולם צריכים ללמד אותנו הישראלים לשנות את דרכנו הרעות. הויכוח בין המגיבים השונים הוא בעיקר על באיזו דרך האמנים מחו”ל יצליחו לחנך אותנו באופן היעיל ביותר.

  16. איילת 8 יוני 2010 ב - 16:17 קישור ישיר

    אני מצטרפת לראובן.
    הפלורליזם והפתיחות של “השמאלנים”-
    היא כל עוד חושבים כמוהם
    וכל השאר הם פאשיסטים אטומים.

    כמה נאיבים אפשר להיות?

  17. Albert 8 יוני 2010 ב - 17:46 קישור ישיר

    יאיר, קשה להעריך מה אפקטיבי (ותמיד יותר קל לחלק ציונים בדיעבד) במאבק מורכב שכזה. דווקא משום כך אין כיוון אחד בלבד שהוא נכון. אני חושב שחרם תרבותי על ישראל, כחלק מחרם כללי, קודם כל צבאי ואחר כך כלכלי ומדיני, יש לו גם חשיבות. אני חושב שחרם נגד הכיבוש זה מדיניות צודקת ועם פוטנציאל אפקטיביות גבוה (כרגע החרם לא אפקטיבי בעיקר כי הוא די בשוליים).

    כל זה לא אומר שאמנים שכן מופיעים בישראל הם תומכי הכיבוש, ויש דרכים להופיע פה ולהביע התנגדות. מה שאני אומר זה שזה לא אחד או האחר בלבד.

    ליאונרד כהן, למשל, מטריד אותי. מצד אחד לתרום את רווחי המופע היתה מחווה מרשימה. מצד שני לי זה הרגיש כמו דמי שתיקה, ואולי אני שונא ישראל אבל לי הפריע שהרושם שלי מההופעה היה כמה שאנחנו רגישים, שזה, בישראל, חלק מהבעיה יותר מאשר חלק מהפתרון.

    ===========

    רוה לאלברט: זה הרבה יותר מרק שאלה של אפקטיביות. חרם על ישראל הוא הכרזה שישראל, ורק ישראל, היא האחראית הבלעדית והיחידה למצב שנוצר, ומסירה כל אחריות מהצד הפלסטיני. אני חושב שהממשל הישראלי – לדורותיו, ימין ושמאל – הפגין זיזול כלפי האחריות שלו כלפי העם הפלסטיני, בוודאי מאז 1967. אבל זה הרבה יותר מרק דיון לגבי מי צודק, אנחנו או הם. כי אם אתה אומר שאמן שמגיע להופיע בישראל הוא, במובלע, תומך בכיבוש, זה אומר באותה נשימה ממש שמי שבא לראות את אותו אמן גם הוא תומך בכיבוש. מה שאומר, למעשה, שכל מי שמגדיר את עצמו שמאלני, מי שתומך בסיום הכיבוש, צריך ברגע זה לגזור על עצמו תענית. הרי, איך יתכן שנלך ליהנות במופעי רוק כשהסגר בעזה עדיין נמשך? ואיך אפשר שנלך לסרטים כשלפלסטינים אין עדיין מדינה? ואיך אנחנו מסוגלים ללכת לראות אופרה כשזכויות האדם של הערבים אזרחי ישראל עדיין נרמסות? ובוודאי שאסור לנו מבחינה מוסרית לשבת בבית קפה, בשעה שהמדינה צדה פליטים אפריקאיים בדרום תל אביב ורוצה לגרש בני עובדים זרים שנולדו בארץ (כי הפרת זכויות אדם בישראל הוא עניין מידבק, ולא אקסקלוסיבי רק כלפי הפלסטינים). וזו בדיוק הסיבה בעיניי שחרמות לא עובדות. כי הרעיון הוא להציף את הנושא, להעלות אותו לשיח הציבורי, ולמצוא לו פתרונות בדרכי שלום. כי השאלות האלה – בין אם זה “מה עושים עם עזה” או “מה עושים עם ילדי העובדים הזרים” – הרבה יותר מורכבות מרק “ישראל היא מפלצת טורפת אדם. אנחנו איומים, והם הקורבנות”. כי זה לא תמיד לגמרי מדויק. יש כאן בעיות אמיתיות, מוסריות, פוליטיות, דמוגרפיות, שאם המשטר בארץ היה מגלה קצת יותר אחריות והומניות כלפיהן, בוודאי אפשר היה למצוא לכולן פתרונות שיהיו גם אנושיים, וגם כאלה שלא מסכנים את המדינה מבחינה בטחונית/דמוגרפית/וואטאבר. השפלה ודמוניזציה של האחר – הפלסטיני, המהגר, החרדי, המתנחל, השמאלני – היא טקטיקה אהובה בישראל, ולמרבה האימה היא אפקטיבית להפליא. אבל היא השיטה הכי גרועה (התחלתי במענה ענייני וגלשתי לתקציר של כל מה שמציק לי כאן. מילא).

  18. מיקי 8 יוני 2010 ב - 19:04 קישור ישיר

    אני שמאלני שתומך בסיום הכיבוש והמעשים שלנו כמדינה מעלים בי חלחלה לאחרונה. ועדיין, התבאסתי מהביטולים האלו ואני חושב שהם לא מוצדקים ולא צודקים. זה היה עוזר אם אנשים במדינה היו מתחילים לשאול את עצמם שאלות בגלל הביטולים הללו, אבל רעיון ההדחקה והספינים התקשורתיים של ההנהגה עובדים פה כל כך טוב וחזק – שממילא זה לא אפקטיבי. אני לא רואה טעם בהענשה קולקטיבית של מעריצים ולא משנה אם הם ישראלים, פלסטינאים או אחרים. כל רעיון החרם וההסגר הוא בזוי בעיני ותמיד חשבתי שעדיף לסגור דברים אחרת.

  19. משקיף 8 יוני 2010 ב - 19:57 קישור ישיר

    עדן, לא מדובר על הדחקה או השערות לא מבוססות. הנה דוגמה קטנה מהשבוע האחרון:
    http://www.google.com/hostednews/afp/article/ALeqM5gwfdoaK8Y4OHwTOYmc8f4HFkGbXQ

  20. דרור 8 יוני 2010 ב - 20:22 קישור ישיר

    מיקי: איזה ספינים? האם היה טבח במשט לפי נקודת מבטך?
    האם הפעולות של הצד השני לא מעוררות בך חלחלה? אם לא, איך? קבוצת אנשים שמחנכים לטרור, וכל צעד שעשינו לקראתם הם רצו לקטוע לנו את היד.

    מעניין יהיה לעשות סקר קטן בין המגיבים, איפה כל אחד שירת בצבא.

  21. Albert 8 יוני 2010 ב - 21:20 קישור ישיר

    אני אמרתי, חשבתי בבירור, שהופעה בישראל אינה אוטומטית תמיכה בכיבוש, ושאפשר גם להופיע בישראל ולעשות מחוות נגד הכיבוש. אני לא חושב שישראלים צריכים לייסר את עצמם ולגזור על עצמם תעניות כל עוד יש אפילו פלסטיני אחד שלא מחובר לאינטרנט מהיר, אני כן חושב שגישת ה”יורים ובוכים” שכל כך נפוצה פה מחריפה את המצב, ולא, כמו שנדמה לאותם יפי נפש, מעידה על רגישות גדולה. אני מפנה אותך לקריאה מעניינת ורלוונטית מתמיד בעניין בלינק, מאמר של עמוס עברון.

    עם זאת שאני לא מתנגד (מלכתחילה) לדבריך ברובם, אני מחזיק בדעה שישראל היא האחראית הבלעדית לכיבוש והמחזיקה העיקרית במפתחות לסיומו. זה לא אומר שלפלסטינים אין אחריות לאופן ההתקוממות שלהם.

    משום מה אתה שולל את האפשרות של גם חרם וגם הידברות. למה בעצם חרם הפוך בעיניך להידברות? החרם נועד ללחוץ על ישראל להידבר ולהתפשר, החרם לא נועד לפגוע בישראל. חרם בעיניי הוא בפירוש אמצעי לשלום, לא מדובר בפגיעה לשם פגיעה, מדובר קודם כל בסירוב של גורמים בעולם לשתף פעולה עם גורם שעושה דברים רעים בעיניהם, ושנית מדובר בניסיון להשפיע, ללחוץ ולשכנע. אני, כנראה כמוך, מעדיף גישה חיובית ואמצעי הידברות שנובעים מתוך שיתוף וחיבה, אבל אני לא דוחה, בטח אחרי שניסו אמצעים חיוביים יותר, אמצעים שליליים יותר להשפיע.

  22. רודריק ג'יינס ג'וניור 8 יוני 2010 ב - 21:33 קישור ישיר

    לדרור
    אולי גם נקעקע לכל ישראלי טוב על היד את מספר הגדוד/היחידה בו הוא היה בצבא, ככה שכל ישראלי טוב יוכל ללכת ברחוב ולדעת את איכותו וטיבו של כל ישראלי טוב אחר שעובר מולו. ואולי אנשים יתקבלו לעבודות ואוניברסיטאות לפי איפה וכמה שירתו בצבא, והבחורה שאתה מתחיל איתה בפאב תחזור/לא תחזור איתה הביתה לפי איפה שהיית בצבא (אה, עשו את זה כבר בפרסומת?), ואני יכול להמשיך עוד ועוד, נראה לי שהבהרתי את האבסורד בשורה הזאת שאולי כתבת בהיסח דעת.

  23. צופה 8 יוני 2010 ב - 22:10 קישור ישיר

    תגובה לדרור הפאשיסט
    מאת: דרור 08.06.2010 : 20:22
    מיקי: איזה ספינים? האם היה טבח במשט לפי נקודת מבטך?

    בוודאי שזה טבח

    האם הפעולות של הצד השני לא מעוררות בך חלחלה? אם לא, איך? קבוצת אנשים שמחנכים לטרור, וכל צעד שעשינו לקראתם הם רצו לקטוע לנו את היד.

    שכחת מה האצ”ל והלח”י עשו לפני קום המדינה?
    חמורים ממולכדים בווקים ערביים
    כניסה לכפרים ערביים לשם רצח של נשים וילדים
    אבל הם היו לוחמי “חירות” לא טירורסטיים

    מעניין יהיה לעשות סקר קטן בין המגיבים, איפה כל אחד שירת בצבא.

    “שלדג” לשאלתך המקוממת
    מה הקשר לאיפה בן אדם שירת בצבא
    פאשיסט קטן שכמוך

  24. מיקי 8 יוני 2010 ב - 22:54 קישור ישיר

    לדרור, לא בא לי על ויכוח פוליטי. כמה נוח, תגיד לעצמך. אני רק אגיד ככה: לא משנה מה אני חושב, יש פה ניסיון ברור להטות את דעת הציבור, להלן ספין, לכל אותו נראטיב מוכר של העולם כולו נגדנו, במקום לטפח דיון על אחריות עצמית. דיון כזה יגרום פה לרעידת אדמה פוליטית ולכמה ראשים מפוטרים. יש פה כל כך הרבה שאלות לשאול שאף אחד לא שואל, וזה לא משנה בכלל שהיו חלאות אדם על המשט המזורגג הזה. הן לא נשאלות כי אם הן כן ישאלו, כמו שאמרתי, תהיה פה רעידת אדמה פוליטית. אבל מה זה משנה תגיד לי? ממילא טורקיה הצטרפה גם היא לציר הרשע ומה שישאר מאיתנו עוד כמה חודשים זה כלום. עדיף לדבר קולנוע

  25. מיקי 8 יוני 2010 ב - 23:01 קישור ישיר

    ואגב, ברור שאני לא תומך במה שהחוליגנים עשו על הספינה. זה לא סותר לרגע את מה שאמרתי כי אני חושב שהיו פה כל כך הרבה מחדלים – גם קונספטואליים, מדיניים, פוליטיים, צבאיים וכו’ שבאמת מישהו היה צריך לקחת אחריות. נראה לך שדבר כזה יקרה? לי לא

  26. מיקי 8 יוני 2010 ב - 23:04 קישור ישיר

    ןאגב 2, ואני חוזר ואומר, חרם, לדעתי, גורם להקצנה. גם בהופעות של הפיקסיז וגם בפעולות שלנו בשטחים, להבדיל אלפי הבדלות. לא זה ולא זה משנה עמדה או משנה דעה. להפך. זה גורם להתכנסות ולתיעוב עוד יותר גדולים.

  27. דרור 8 יוני 2010 ב - 23:21 קישור ישיר

    צופה, יפה שכל אחד שלא מסכים עם עמדותיך הוא פאשיסט. אין שום קשר, ואני לא אמשיך בדמגוגיה שהתחלת. מספיק שאתה אומר שהיה שם טבח, ואני מבין שאין עם מי לדבר, כי עיניים אין לך.
    להזכירך, שאת ההופעה הפיקסיז ביטלו, כנראה, בעזרתם האדיבה של קבוצת אנשי שמאל קיצוניים. והביטול הזה לא יעזור בשיט לאף אחד, תהיה בטוח.

  28. רודריק ג'יינס ג'וניור 8 יוני 2010 ב - 23:28 קישור ישיר

    טוב שסופסוף התבגרנו ונגמר הוויכוח בין שמאל-ימין בארץ הזאת. לקח זמן, אבל הגיענו לזמן הזה. אמן.

  29. צופה 8 יוני 2010 ב - 23:47 קישור ישיר

    מאת: דרור 08.06.2010 : 23:21
    צופה, יפה שכל אחד שלא מסכים עם עמדותיך הוא פאשיסט. אין שום קשר, ואני לא אמשיך בדמגוגיה שהתחלת. מספיק שאתה אומר שהיה שם טבח, ואני מבין שאין עם מי לדבר, כי עיניים אין לך.
    להזכירך, שאת ההופעה הפיקסיז ביטלו, כנראה, בעזרתם האדיבה של קבוצת אנשי שמאל קיצוניים. והביטול הזה לא יעזור בשיט לאף אחד, תהיה בטוח.

    להזכיר לך את מה שהאצ”ל והלח”י עשו?

    הם היו לוחמי חירות או טירוריסטים?

    ופעולות התגמול בכפרים הערביים שבוצעו על ידי צה”ל בשנות ה50 על אוכלוסיה אזרחית בכפרים הערבים?

    להמשיך?

    🙂

  30. indie 8 יוני 2010 ב - 23:59 קישור ישיר

    תודה על השפופרות. אני זוכרת מצוין את שני השירים וחייבת לומר שבזמנו לא היה לי מושג על מה הם מדברים, אבל כבר אז העדפתי כמובן את פול סיימון. “גרייסלנד” הוא לא רק “אחד השיאים המוזיקליים של שנות השמונים”, הוא גם אחד האלבומים הבודדים מהעשור ההוא שעדיין עושים לי משהו גם מעבר לנוסטלגיה. נדמה לי שגם מי שלא הכיר אותו כשהוא היה חדשני יכול להעריך אותו – וגם ליהנות ממנו – היום, ונראה לי שהוא אכן ממשיך להשפיע ולהפרות. הדוגמה האחרונה שנתקלתי בה היתה הקאוור היפהפה לשיר “גרייסלנד” עצמו בבלוג השכן (של אחי רז): http://blog.orange.co.il/shirplus/?p=1834

  31. מיקי 9 יוני 2010 ב - 8:32 קישור ישיר

    להלן שיעור בתורת הספינים:
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3902383,00.html

    במקום שיקח אחריות מי שהורה על הפעולה הכושלת הזאת ועל האופן בו היא התבצעה, הבוקר מצאו מישהו אחר להפיל עליו את התיק.

    קולנוע – ראיתי את “איפה אליס” – סרט בריטי קאמרי: שלושה שחקנים בלבד (אדי מרסן הנהדר אחד מהם) במקום סגור. שניים חוטפים בת עשירים, אלא שהחטיפה יוצאת מכלל שליטה. בסה”כ סרט דיי מרתק, דיי מותח – רק אל תלכו עם ציפיות, כמוני, לראות “לוק סטוק” חדש. זה לא. ואגב אדי מרסן, hearless הוא סרט מופלא שמרסן לוקח בו חלק ומאוד כדאי לראות אותו. ניסיון מעניין לשלב בין ז’אנרים ומשחק נהדר.

  32. קצת פרופורציות 10 יוני 2010 ב - 17:11 קישור ישיר

    מצדי שהערבים והשמאל הקיצוני יחרימו אותנו כמה שהם רוצים, רק שיפסיקו לרצוח אותנו.

  33. dena@israel 13 יוני 2010 ב - 9:47 קישור ישיר

    אולי חרם הוא נשק אידיאולוגי טוב, אבל תמיד יש אנשים חפים מפשע והם סובלים מכל אלה חרמות וסנקציות

  34. יעל 13 יוני 2010 ב - 14:23 קישור ישיר

    יפה כתבת.
    חרם תרבותי הוא בלתי יעיל. קודם כל, הוא פוגע בחלק קטן של האוכלוסייה, ולא ממש במקבלי ההחלטות. בניגוד לחרם כלכלי שמשפיע על מדינה שלמה בחיי היום-יום, מהביטול של קוסטלו והפיקסיז יתבאסו כמה אלפי מעריצים, ויעברו הלאה תוך שבוע-שבועיים.
    בנוסף, תרבות היא אמצעי להידברות, הצגת דעות מנוגדות, הרחבת אופקים, שאילת שאלות – מסוג הדברים שרק יכולים להואיל לקירוב ולשינוי דעות (אין זה פלא שמשטרים אבסולוטיים בהיסטוריה מנסים תמיד לחסום תרבות זרה). הביטול, לעומת זאת, נראה שהכניס הרבה אנשים למגננה ולהתבצרות בלאומיות – רבים מהם כלל לא שמעו על קוסטלו או הפיקסיז לפני כן, כך נדמה.

  35. רונה 13 יוני 2010 ב - 18:10 קישור ישיר

    גרייסלנד המזרח תיכוני יופק ברמאללה, שכם או יריחו, ואתה בכלל לא תדע עליו לפני שהוא ייצא לאור. ע”ע דניאל בארנבוים, מוזקאי בסדר גודל בינ”ל שמנהל את הקונסבטוריון ברמאללה ועושה נפשות לרעיון לפיו לא כל היהודים חלאות.
    אני חושבת שמוזיקאי שמכבד את עצמו לא יכו להרשות לעצמו להופיע עכשיו בתל אביב, כאשר עשרות קילומטרים משם אנשים חיים תחת מצור נורא, ללא זכויות יסוד. אם כל פלסטיני שהיה חפץ בכך היה מקבל היתר כניסה לישראל כדי לראות את הפיקסיז- מילא. אבל זה לא קורה, ועד שזה לא קורה אין שום צידוק לבכיינות הזאת של הקהל התל אביבי. זה בסדר ללכת להופעה, אף אחד לא אמר להפסיק לחיות או לחיות כמרטירים. זה לא יעזור. אבל זה גם לגיטימי ללהקות לבטל הופעות בגלל אירועים חמורים כמו המשט, או בגלל שארגון כלשהו- ישראלי, פלסטיני, הוטנטוטי- הסב את תשומת לב האמן לעובדות שלא היו ידועות לו על הכיבוש הישראלי המכוער.

  36. גלעד 16 יוני 2010 ב - 18:20 קישור ישיר

    איזה כיף לכתוב הכול מתוך מדינת תל אביב אם כוס מקיאטו ביד
    על הכיבוש,מי שמבשל דייסה{אינתיפדה,פיגועים,ורצח} שלא יתפלא שמתיחסים אילו כמו כלב בהסגר

  37. ארז המדמם 16 יוני 2010 ב - 19:07 קישור ישיר

    יפה כתבת, גלעד. אבל עזוב- חבורת המנותקים הליברלית בגרוש שלעיל לעולם לא תחדל למלמל כמנטרה שחוקה את המילה “כיבוש”, כל אימת שתחפוץ להבין מדוע הסכסוך הנ”ל כ”כ מדמם. “כיבוש”, רבותיי, משמעותו האמיתית עבור השמאל הרדיקלי במערב והפלסטינים בפרט, הוא עתם קיומה של מדינת ישראל בכל קו וגבול כלשהו ב”פלסטין הגזולה”. אפילו מנוולים כעזמי בשארה הם הוגנים מספיק כדי לומר זאת, תוך שהם מביעים שוב ושוב השתוממות לנוכח חזיונות העיוועים שבנה לעצמו השמאל הציוני והפוסט ציוני במחוזותינו.

    איזו חבורה פתטית.

  38. קוואמי 17 יוני 2010 ב - 1:07 קישור ישיר

    מבלי להיכנס לכם בויכוח- אני רק חושב שאתם אולי לא מעודכנים בחדשות האחרונות מרוג’ר ווטרס שדיברתם עליו, שעשה מהלך ציבורי שקשור לכל העניין הזה. הנה הקליפ החדש שהוא שחרר ממש לא מזמן, שאגב- אני היחיד שלא ראה על זה דבר וחצי דבר בכלי התקשורת בארץ?
    http://www.youtube.com/watch?v=vnMMHepfYVc

  39. ארז המדמם 18 יוני 2010 ב - 23:28 קישור ישיר

    היי קוואמי,
    תודה על הקישור. כבר נתתי כמה הערות בערוץ הנ”ל לשונאי ישראל (תחת השם פקטור72), שכמובן לא יכולים להתמודד עם עובדות כהווייתן.
    רוג’ר רוג’ר החסוד- אותו סמרטוט תאב בצע שחגג עם חשפניות בישראל, מתפנה לרחם על הג’יהדיסטים וילדיהם המסכנים…

    Oh well…

  40. Kobi 27 יוני 2010 ב - 13:35 קישור ישיר

    אני, אם יותר לי אחרי ערימות הפוליטיקה לציין שב”גרייסלנד” דווקא יש שיר מחאה, הוא נקרא

    DIAMONDS ON THE SOLES OF HER SHOES

    והוא כולל בתוכו את המילים:

    And I could say Oo oo oo
    and if everybody here would know
    What I was talking about
    I mean everybody here would know exactly
    What I was talking about
    Talking about diamonds

    האלבום אפילו נאסר להשמעה ברדיו במשך כל תקופת האפרטהייד.

    אבל אחלה אלבום. גרייסלנד הוא אחד השירים האהובים עלי בכל הזמנים.

  41. Crush the Castle 2 24 נובמבר 2010 ב - 11:36 קישור ישיר

    TY for the useful post! I would not have found this otherwise!

  42. hair removal 24 נובמבר 2010 ב - 11:58 קישור ישיר

    Is it alright to put some of this on my blog if I include a backlink to this website?

  43. web analytics 7 דצמבר 2010 ב - 7:51 קישור ישיר

    Mate this spamming here will drive me insane! Fix it!

  44. golf cart enclosures 21 ינואר 2011 ב - 19:31 קישור ישיר

    It sounds like you’re creating problems yourself by trying to solve this issue instead of looking at why their is a problem within the first place.

  45. Ferry pour la Grece 28 ינואר 2011 ב - 1:18 קישור ישיר

    Thanks a lot. It has been fun seeing

  46. Offer of the Day 28 ינואר 2011 ב - 2:37 קישור ישיר

    I enjoy you because of all your effort on this site. My mother take interest in managing investigations and it’s obvious why. My partner and i learn all of the compelling ways you present rewarding items on this website and as well boost contribution from other people on this subject so my daughter is in fact starting to learn so much. Take advantage of the rest of the year. Your carrying out a good job.

  47. Maryalice Chiaramonte 4 פברואר 2011 ב - 4:59 קישור ישיר

    Thank you for the auspicious writeup. It in fact was a amusement account it. Look advanced to far added agreeable from you! However, how could we communicate?

  48. compare game prices 5 פברואר 2011 ב - 19:23 קישור ישיר

    Outstanding information over again! Thank you:)

  49. Carie Desruisseaux 7 פברואר 2011 ב - 4:04 קישור ישיר

    You may have not intended to do so, but I think you have managed to express the state of mind that a lot of people are in. The sense of wanting to help, but not knowing how or where, is something a lot of us are going through.


השאירו תגובה