זהו. זו גלויה אחרונה מפריז. כדרכן של גלויות, היא מגיע ליעודה אחרי שאני כבר בארץ.

במוצאי שבת לפני שבוע יצאנו מסרט בשאנז-אליזה רק כדי לגלות שהשדרה השתנתה לחלוטין בשעתיים שהיינו בקולנוע. הרחוב נסגר למעבר של הולכי רגל ורכבים, ועשרות טרקטורונים ומיני-מלגזות התרוצצו בספיד מטורף במעלה ובמורד השדרה ומיקמו עליה אדניות ענקיות עם דשא, עצים ושאר צמחיה. נסורת עץ פוזרה לאורך הרחוב כולו. למחרת בבוקר (יום ראשון), קמנו לשאנז-אליזה ירוקה לחלוטין. משער הנצחון ועד לגרנד-פאלה השדרה היתה ירוקה כולה. בזמן אמת היה קשה לנו להבין ממש על מה ולמה – הכל היה בצרפתית. רק הבנו שזה מיצב ענק ומטורף למדי של אמן צרפתי בשם גד וייל. גם אתר האינטרנט של הפרויקט מתקשה למסור מידע למי שאינו דובר צרפתית. בכל אופן, נראה שהפרויקט העצום הזה – שהמשיך בדוכני מכירה הלאה עד ככר קונקורד – נועד לקדם את החקלאות הצרפתית. אולי אפילו את החקלאות האורגנית. ובכל מקרה, המסר היה אקולוגי למהדרין. והמראה היה מרהיב.

=================

פרנק זאפה שאל פעם האם יש מקום להומור במוזיקה. לדעתי התשובה היא "כן!". טיול במוזיאונים הפריזאים חושף שלא רק במוזיקה. להומור צריך שיהיה מקום בעולם האמנות. בין אם זה במרכז פומפידו או בכל גלריה אחרת, אמנות מודרנית + הומור יוצרת דברים מוצלחים לטעמי. והמוצלח שבהם היה התערוכה של טאקשי קיטאנו במכון קרטייה. האיש הזה פשוט נורא מצחיק. בקומה העליונה הוא הכין פסלים ומכונות ושעשועים, שנראו כמו מרכז הפעלה לילדים (כולל חוברת הפעלה מיוחדת לילדים המבקרים בתערוכה). מיצב אחד הוא כדור מכני המשוטט על קנווס באופן רנדומלי ומשפריץ צבע, ליצירת ציורים אוטומטיים שנראים כמו ג'קסון פולוק. שם העבודה "מיסייה פולוק". עבודה אחרת: סדרת מאווררים המציעים טעימת בריזה מאתרים שונים ברחבי צרפת. אלא שכל מאוורר דפוק בצורה אחרת. סלפסטיק במוזיאון. בקומה התחתונה: סדרת ציורים של קיטאנו מהשנים האחרונות (למשל, זה המצורף לעיל). בחדרים הצמודים, הקרנת רצף קטעים מתוכניות הטלוויזיה (הרבות!) שקיטאנו מנחה במקביל בטלוויזיה היפנית. באחת הוא מתחפש בכל פעם לדמות אחרת וצועק על אנשים באולפן, בשנייה הוא מתחפש לדברים אחרים ויוצא ךצילומי חוץ שם הוא זורק את שותפו לתוכנית לתוך מכוניות מתפוצצות ואוטובוסים מתנגשים. "ג'קאס" יפני.

ואולי קיטאנו הוא באמת מין סוג של ספייק ג'ונז יפני. סרטיו רציניים ומהורהרים, אבל עבודותיו החוץ קולנועיות מלאות רוח שטות וילדותיות. התערוכה הזאת מקסימה. ואולי הוא פשוט חיה יחודית שאי אפשר להשוות לשום יוצר אחר שפועל בעולם, באופן שבו הוא משפריץ יצירתיות בכל מיני סוגים ובכל מיני טעמים.

במקביל לתערוכה התקיימה במרכז פומפידו רטרוספקטיבה מסרטיו כבמאי וכשחקן (כמובן שלא יכולתי ללכת, כי הסרטים היו ביפנית עם תרגום לצרפתית). ובקאן הוקרן סרטו החדש, "Outrage", שלא זכה לאהדה מצד המבקרים. עונת הקיטאנו.

==============

חברת קרטייה מממנת גלריה לאמנות עכשווית (שמרבה להציג קולנוענים/אמנים: לפני טאקשי קיטאנו הציגו שם אנייס ורדה, ריימונד דפרדון ודיוויד לינץ'), לואי ויטון מחזיק חלל תצוגת אמנות בשאנז אליזה (בסמוך לבוטיק), ולאיב סן לורן יש תערוכה רטרוספקטיבית מקיפה בפטיט-פאלה. אופנה וקוסמטיקה מתערבבים בפריז עם אמנות. וקולנוע. התערוכה של איב סן-לורן לא באמת עניינה אותי – אני די עיוור כזה מגיע לבהייה בבובות חלון ראווה לבושות במיטב אופנת ההוט-קוטור – אבל הסתקנתי בכל זאת, כי איב סן-לורן היה גם מעצב שעבד לא מעט בקולנוע. קודם כל, כי הוא היה המלביש העיקרי של קתרין דנב, בין אם זה ב"יפהפיית היום" של לואי בונואל או ב"הרעב" או בפרמיירות. והוא עבד גם ב"הפנתר הוורוד". בהחלט היה משעשע לראות את "יפהפיית היום" עובר רדוקציה של מונטאז' קליפי של החלפת מלבושים של גב' דנב. מצד שני, מעולם לא שמתי לב כמה מערכות בגדים היא לובשת בסרט אחד. ועוד בסרט של בוניואל. ואכן, לצד התערוכה מתקיימות הקרנות של הסרטים שאיב סן-לורן עזר להלביש. כל כך הרבה קולנוע בעיר הזאת.

==============

ועכשיו כשחזרתי, אני צריך להתחיל לראות סרטים צרפתיים לקראת פתיחת פסטיבל הקולנוע הצרפתי שיתקיים בקרוב בסינמטק תל אביב. כמה כיף לחזור הביתה. זה המקום היחיד בו אני יכול לראות סרטים צרפתיים.

איב סן לורן

איך אתם זוכרים את הדניס הופר שלכם? בתור שומר השער של קולונל קורץ ב"אפוקליפסה עכשיו"? בתור הפסיכופת המחובר לבלון חמצן ב"קטיפה כחולה"? בתור הרגע קטוע האצבעות ב"ספיד"? בתור "החבר האמריקאי" מסרטו של וים ונדרס? או בתור הבמאי שהפשיט את ג'ניפר קונלי ב"נקודה חמה"? בספרי תולדות הקולנוע, שמו של הופר יזכר בתור הבמאי (לצד פיטר פונדה) שעשה מהפיכה בקולנוע האמריקאי החדש עם "איזי ריידר". סרט מחתרתי, מאולתר, זול, ספונטני שהפך ללהיט ענק – לא רק מסחרית, אלא בעיקר מבחינת ההשפעה התרבותית שלו על דור שלם של יוצרים שבאו בעקבותיו. כשרוג'ר קורמן יגיע לישראל בשבוע הבא (במסגרת פסטיבל סרטי הסטודנטים) יהיה מעניין לשמוע על הזכרונות שלו מדניס הופר, במאי ושחקן שנדמה שהיה באמת טיפוס אקסצנטרי, אולי אפילו מטורף. הערב הוא מת בגיל 74.

יוג'ין הרננדז מספיד יפה ב"אינדיווייר". ו"אנטרטיינמנט וויקלי" מזכירים את 12 סרטים הבולטים של הופר, מהופעותיו לצד ג'יימס דין ועד שון פן, ומהפיכתו לסוג של אייקון קולנועי עבור במאים כמו פרנסיס פורד קופולה, וים ונדרס ודיוויד לינץ'.

ובשליפה, בדקות שחלפו מאז שהגיעה הבשורה על מותו, אני חושב שזו הסצינה של הופר שאני הכי אוהב. אולי כי זה מפגש ענקים אמיתי, שני פסיכופתים בפריים אחד – הופר וכריסטופר ווקן – ואולי כי זו גם פיסת הכתיבה הכי טובה שהנפיק קוונטין טרנטינו אי פעם, והרגע הכי טוב שטוני סקוט אי פעם ביים. זה מתוך "רומן על אמת".

============

וגם קארי קולמן, הילד קטן המידות מהסיטקום "על טעם ועל ריח", מת הערב. ערן, הניו יורקי שלנו בתגובות, כתב מוקדם יותר הערב: "לפני כעשור מתה דיינה פלאטו מ'על טעם ועל ריח'. לפני שבוע התאבד בנה. והבוקר מת גארי קולמן". וואצ'יוטוקינג-אבאוט, וויליס?

"התחלה" יהיה שמו הסופי של "Inception" בעברית (ולא "ההתחלה" כמו שקראתי לו קודם). אני קורא לו בחיבה פשוט "אינספציה". הסרט של כריסטופר נולן הוא כרגע הדבר היחיד שאני באמת מחכה לו בבתי הקולנוע בקיץ הקרוב. ב-22.7 הסרט יגיע ארצה. הנה הטריילר האחרון שלו, שגם מנסה להסגיר מעט קרעי עלילה, אבל בעצם נראה יותר מבלבל אפילו מהטיזר הראשוני.

(עשו קליק כפול על הפריים להפעלת הסרט)

==============

ובינתיים, נראה שאולפני וורנר נמצאים בשוונג. השבוע פורסם שהאולפן כבר הצליח לחצות את קו מיליארד הדולר בהכנסות לשנת 2010, הישג שיא בחמישה חודשים בלבד, לא מעט בזכות ההצלחה הבינלאומית של "שרלוק הולמס" (ובאותה הזדמנות האולפן הכריז ש"שרלוק הולמס 2 "ייצא בחג המולד 2011). הזריזות של חציית קו מיליארד הדולר מרשימה כפליים כשנזכרים שמה שאמור להיות ה-להיט ה-גדול של וורנר השנה – "הארי פוטר 7, חלק א'" – אפילו עוד לא יצא, כך שעד סוף 2010 הם בוודאי יחצו את קו 2 מיליארד הדולר. עכשיו יהיה מסקרן לראות האם "התחלה" יכניס להם כסף, או יפסיד להם.

חברת הפצה חדשה נולדה. או, למעשה, נולדה מחדש. עמוס הורביץ, הבעלים של קולנוע כוכב ברמת השרון, שבשבנות השמונים הפיץ סרטי איכות תחת המותג "קולנוע תמוז" (ואף הפעיל את קולנוע תמוז ברמת אביב, במקום בו שכן אחר כך בית הספר לעיתונות "כותרת"), חוזר להפיץ סרטים עם חברת "קולנוע חדש".הסרט הראשון שהם יפיצו יהיה "סבא שלי" השבדי, בבימויו של יוסף פארס ("יאללה, יאללה"). הסרטים הבאים שלהם יהיו "LA MIRADA INVISIBLE" של דייגו לרמן, שהתחרה בשבועיים של הבמאים בפסטיבל קאן האחרון; "קופאקובנה" של מארק פיטוסי, שהתחרה בשבוע המבקרים של פסטיבל קאן האחרון; ו"COSA VOGLIO DI PIU" של סילביו סולדיני, שהוקרן בבכורה בפסטיבל ברלין.

ואם השם הזה, "קולנוע חדש בע"מ", מוכר לכם, הציצו בנעליים שלכם. עמוס הורביץ הוא היבואן של נעלי קרוקס לישראל, ואני שמח שסוף סוף הוא הוא לוקח את רווחיו מעסקי הנעליים ומחזיר אותם לעסקי הקולנוע. בשנות השמונים קולנוע תמוז היה אחד המקומות האהובים עליי בתל אביב, ובחירת הסרטים שם היה נהדרת (שם ראיתי לראשונה את "הנבואה" של גודפרי רג'יו). עכשיו נראה האם הטעם של הורביץ בסרטי העשור הבא חד ומוצלח כמו שהיה בשנות השמונים, ובנעלי העשור הקודם.

בפעם הראשונה שהגעתי לפריז, בערך לפני עשרים שנה, אחת התחנות הראשונות שלי בעיר היה קולנוע מקמהון, בבולוואר מקמהון (מטר משער הניצחון). על הקולנוע הזה, שמציג בעיקר פסטיבלים של קלאסיקות קולנועיות, קראתי ב"חרדתו של המלך סלומון" של אמיל אז'אר. ונדמה לי, למרות שאני לא בטוח, שהוויטרינה משמאל היא זו שמולה עומד ז'אן-פול בלמונדו ומתבונן בתמונות של המפרי בוגרט בתחילת "עד כלות הנשימה" של גודאר. כשהגעתי לפריז בפעם הראשונה התקיים בקולנוע מקמהון פסטיבלון אודרי הפבורן, ושם ראיתי לראשונה את "פריז התוססת" (או "נוצצים בפריז") של ריצ'רד קוויין (על פי תסריט של ג'ורג' אקסלרוד, התסריטאי של "ארוחת בוקר בטיפני", והמבוסס על סרט צרפתי של ז'וליאן דוביבייה, שבעצמו נראה די גנוב מ"המהמר" של דוסטויבסקי). מאז, זה אחד הסרטים האהובים עליי. השבוע, שוב הגעתי לקולנוע מקמהון, ומה אתם יודעים: שוב פסטיבלון אודרי הפבורן. בלי "פריז התוססת", אבל עם "ארוחת בוקר בטיפני", "חופשה ברומא" ו"שעת הילדים". את "פריז התוססת" אפשר היה לראות בצד השני של העיר, בפסטיבלון "יפות ומצחיקות" בבית קולנוע אחר, שהציג גם את "צער גידול חיות" ואת "נערתו ששת" (ביום ששי). ככה נראה שבוע קולנועי בפריז. ולא בסינמטק. סתם בתי קולנוע עצמאים, שאהבת הקולנוע היא ההתמחות שלהם. עוד פסטיבלונים בשאר בתי הקולנוע השבוע: פסטיבלון היצ'קוק, הסרטים הקצרים של באסטר קיטון, מחווה לקולנוע הסובייטי. אגב, יש המון היצ'קוק בבתי הקולנוע, גם בלי קשר לפסטיבלון ההוא. בגלל שלא היה לי אינטרנט זמין (זהו אתר הקולנוע העיקרי של צרפת), השתמשנו בטכנולוגיית תחילת שנות ה-90 כדי לקבוע מה לראות, מתי ואיפה: המגזין "פריסקופ", אביו הרוחני של "עכבר העיר". הפה רייר.

הלכנו לבסוף ל"הנעליים האדומות" מ-1948 של מייקל פאוול ואמריק פרסבורגר בקולנוע Le Champo, ליד בולוואר סן מישל. זו הפעם הראשונה שאני רואה את הסרט הזה בפילם (ובימים אלה זוכה צלם הסרט, ג'ק קרדיף, שמת לפני שנה, למחווה מקיפה במכון הקולנוע הבריטי בלונדון). אני צריך להודות: למרות שאני מת על מרתפי הקולנוע הסינפילים האלה בפריז ומגלה בהם פנינים שלא הכרתי, או מתוודע מחדש לסרטים שכבר שכחתי – סרטים שצולמו לפני עידן הסינמסקופ לא נראים עד כדי כך גדולים על המסך הגדול. ובכל זאת, שמחתי לראות את הסרט, שבעבר הייתי פחות סבלני אליו. זו מלודרמה שגם עוסקת בסיפור שכתב הנס כריסטיאן אנדרסון, וגם מהווה מעין עיבוד לה. במרכז הסרט נמצא מופע בלט על פי סיפורו של אנדרסון, וסיפורה של הרקדנית, המלחין ומנהל הלהקה שחייהם נכרכים אלה באלה במהלך העבודה על הבלט. נקודת האמצע של הסרט היא ההופעה עצמה, והיא גם שיאו הקולנועי של הסרט. פאוול ופרסבורגר הם כמו היצ'קוק, רק שהם לא מתעניינים בכלל במתח או בפיסכולוגיה או בפשע (לפחות לא בשלב הזה של הקריירות שלהם), אבל סצינת הבלט, שהיא למעשה סיקוונס מחול ומונטאז' עמוס אפקטים, וכמעט סוריאליסטי, נראית כמו ההשראה לסצינות החלום של ג'יימס סטיוארט ב"ורטיגו" שנוצר בדיוק עשר שנים אחר כך.

באותו בית קולנוע, אגב, קיימו גם רטרוספקטיבה לאחים כהן. וחשבתי שזו תהיה הזדמות נהדרת לצפות שוב ב"צומת מילר" בפילם. אבל זה היה הסרט היחיד בחבורה שהוקרן בדיבוב לצרפתית. באסה.

============

עם כל כך הרבה קולנוע מכל כך הרבה תקופות ברחבי פריז, נראה כמעט מיותר להחזיק סינמטק, לא? אבל הסינמטק הפריזאי, בניהולו של סרז' טוביאנה, הוא מאבות הסינפיליה, והוא גם זה שמארגן מחוות ארוכות ומקיפות, בשעה ששער המוסדות הקטנים מארגנים הצדעות מצומצמות. לסינמטק הצרפתי הגענו אחרי ביקור בספריה הלאומית על שם מיטראן, שהוא אחד הפרויקטים האדריכליים הכי מדהימים שראיתי כבר המון זמן. הסינמטק החדש נמצא בדיוק ממול, מהצד השני של הסיין, במבנה שתכנן פרנק גרי. אבל אני חייב להודות: זה אחד הבניינים המאכזבים של גרי. לפחות מבחוץ (לא נכנסנו לאולמות). אבל תוכנית החודש של הסינמטק היתה מופלאה: סקירה היסטורית של הקשר שבין הקולנוענים מברלין ומפריז ובין הקולנוע ההוליוודי, על פי רוב קשר שנבע מזה שקולנועני אירופה (של עידן הסרט האילם) עברו לעבוד בהוליווד. זה נושא שעסקתי בו לא מעט בחודשים האחרונים, בשיעורי שנה א' שאני מלמד, והנה הוא מוגש באופן מקיף – מעלף מרוב חומרים, חלקם לא ראיתי מעולם (לצערי, בימי הביקור שלי לא היו סרטים שהיו בבחינת חובת צפייה עבורי) – מלווה בהרצאות ובקטלוג עצום (בצרפתית).

אבל בכל זאת: הסינמטק במקומו הנוכחי, בפארק ברסי, אמנם קרוב מאוד לרובע חדש (ומופלא מבחינה תכנונית) של אוניברסיטאות ומעונות סטודנטים (ודי צמוד לרחוב יצחק רבין), אבל כשהוא מרוחק מביתו ההיסטורי בטרוקדרו, למרגלות מגדל אייפל, נדמה שהוא התנתק מהמקום שבו הוא היה משמעותי מבחינה ציבורית ופוליטית והיה לא רק מקום מפגש לחובבי קולנוע, אלא גם צומת למהפכנים ואידיאולוגים, שב-1968 יצאו משם להפגנות ולמהפכות (וכגעגוע לתקופה ההיא, לכבוד הבכורה של "סוציאליזם", סרטו החדש של ז'אן לוק גודאר, הפגיש אחד המגזינים על שערו את גודאר ואת דניאל כהן-בנדיט). הוא נותר כעת מוזיאון לקולנוע, ולמרות השם של פרנק גרי כאדריכל, בעיר שבה המוזיאונים הם פאר האדריכלות (חרשנו המון מבנים חדשים של מוזיאונים שנבנו בעיר בעשור האחרון), הסינמטק נותר קצת גיבנת בז' לא ממש מרשימה. לסינמטקים, אני מניח, פשוט אין מזל כשזה מגיע לתכנון אדריכלי.

בקולנוע לב נתקפו כנראה געגועים לארמית. וכך נקבל החודש שני סרטים שמתורגמים לארמית במקום לעברית, ומתהדרים ב-א' בסוף שמותם: "אגורא" של אלחנדרו אמנבר ו"החברים של ניקולא" של לורן טיראר. מעניין אם הם יוציאו גם את "ניקיטא" להקרנות חוזרות. התעתיק המקובל יותר לעברית, אגב, היה נראה גם פחות משונה, או לפחות פחות מיושן: "אגורה" ו"החברים של ניקולה". מזל שהמפיצים של "הקופסה" לא הלכו על הגרסה המיושנת, אבל העדיין נפוצה באוכלוסיות ותיקות, "הקופסא".

יש נטיה עיתונאית כזאת, לנסוע לארץ אחרת – אפילו לעיר אחרת – ולשגר משם כתבות צבע מלאות קיטורים. כמה המקום האחר שונה, כמה קשה לנו לוותר על אורחות חיינו השגרתיות, כמה נוח לנו בבית, כמה לא מבינים אותנו כשאנחנו מחוץ לטריטוריה הפרטית שלנו. אני מסתובב בפריז והרצון לשגר טקסט מקטר מדגדג לי את קצות האצבעות. הציני שבי רוצה להיות כמו כולם, להסתובב בעיר אחרת – בה לא ביקרתי כבר כ-13 שנה – ורק לצקצק "אוף, הצרפתים האלה". אבל אני נלחם בעצמי. קודם כל, כי אני ממש נהנה כאן. עיר יפהפיה פריז. מתברר שהתגעגעתי אליה, מבלי שידעתי בכלל. ושנית, כי איפשהו עמוק בפנים, אני דווקא מסמפט את מה שנראה לנו כמו אנטיפתיות צרפתית. הם פשוט שומרים אמונים לעצמם. מציק לי – ולכל העולם – כמה שהם פשוט לא מוכנים לתקשר בשום שפה שאינה צרפתית ובכך שמים מראש מחיצה, חומה ממש, בינם ובין כל מי שאינו צרפתי. ומצד שני, אני דווקא מבין את זה. זו לא באמת חומה. זו הזמנה. רוצה ליהנות מפריז, אנא עשה את המאמץ ולמד את השפה ואת התרבות. אם לא, כל מה שיישאר לך זו גלוית נוף יפה, והמון אנקדוטות מנדנדות על אי-הבנה. זו כמעט גישה יהודית, מתבדלת, עושה חיים קשים למי שרוצה להיות חלק ממנה. אבל לבסוף, אני מניח, מקבלת. אבל בתנאים שלה.

ובכל זאת: יקר שם, וחי-נפשי כמה שהקפה שלהם איום ונורא, ולמה הם לא יכולים היות רק קצת יותר, נו, פחות-צרפתיים. אבל מצד שני, להיות צרפתים זה פחות או יותר תחום ההתמחות שלהם. וככזה, אולי הם גרועים בקפה, אבל בכל מה שקשור בתרבות, פריז היא גן עדן. אחרי כמעט שבוע שלם של מוזיאונים ובתי קולנוע, ופריז נראית כמו לונה פארק שלא נגמר של חוויות של אמנות.

הצילום בראש הפוסט הוא חלק מהסיפור כולו. פריז היא גן עדן של קולנוע. לא הייתי כאן מאז סוף שנות התשעים, אבל בכמה ביקורים במהלך שנות התשעים גיליתי שהדבר הזה שנקרא "קולנוע", אותו לומדים באוניברסיטה או חווים באופן חיצוני ופשטני כצופים ביום-יום שלנו ברוב העולם, הדבר הזה הוא עניין חי ופועם בפריז. בגלל שאני לא דובר צרפתית לא יכולתי ללכת למרתון סרטי ז'אן-לוק גודאר שהתקיים בבית קולנוע אחד. או מחווה לברסון שהתקיימה באותו קולנוע כעבור כמה ימים. בגלל שאני לא קורא צרפתית לא יכולתי לראות את הסרט החדש של קיארוסטמי שהציג כבר בעיר (עליו זכתה ז'ולייט בינוש בפרס השחקנית בפסטיבל קאן), או בסרט המצרי או האלג'יראי או הישראלי ("עג'מי", שדובר בחציו ערבית) שמציגים פה זה לצד זה באותם בתי קולנוע. לא יכולתי ללכת לראות גם את הסרטים הצרפתיים הקופתיים והעממיים – בראשם "קמפינג 2 ". כל מה שנותר לי זה רק הסרטים האמריקאיים. הסרטים ההוליוודיים במולטיפלקסים בשאנז אליזה ושאר השדרות הגדולות במרכז העיר, וההקרנות החוזרות לקלסיקות, בעיקר בגדה השמאלית ואיזור סן מישל.

בשנות התשעים ראיתי בפריז, ובשאר אירופה, את העתיד של הקולנוע. מסכים ענקיים, איכות הקרנה מעולה, סאונד צלול. בתחילת שנות התשעים ראיתי את "באטמן חוזר", את "טווין פיקס: אש צועדת איתי" ואת "הפסנתר" בשלוש מבתי הקולנוע הכי גדולים והכי מפוארים בפריז, באיכות הקרנה המופלאה ביותר שראיתי מימיי, וקינאתי בהם שיש להם משהו שנדמה הה לי שלעולם לא יהיה לנו, הישראלים.

כמעט 20 שנה אחר כך, ובתי הקולנוע בשאנז אליזה עדיין קיימים, אבל חלקם התיישנו מאוד. חלקם שידרגו את האולמות הגדולים שלהם, אבל הזניחו את האולמות הקטנים. בפריז של 2010 יש עדיין אולמות קולנוע ללא סאונד דיגיטלי. באחד מהם ראיתי את "Green Zone", סרט בינוני ומאכזב של פול גרינגראס עם מאט דיימון (ויגאל נאור). הייתי אומר שהאולם הזה דומה לאולם רב חן 4 בכיכר דיזנגוף, אבל בדיוק כשצפיתי בסרט חנכו בכיכר דיזנגוף את רב חן המשופץ. לא הייתי בו עדיין, אבל עצם זה שהבינו שם שהוא כבר לא מתאים לסטנדרט של 2010 משמחת אותי. בפריז עדיין מקפידים יותר על שימור עותקים, ופחות על שימור אולמות הקרנה במצב שמתאים להקרנת עותקים משומרים.

אבל לפחות יש תחרות בין (מעט) רשתות בתי הקולנוע. ואת התחרות הזאת רואים במחירון הנ"ל. מחיר רגיל לכרטיס בשאנז אליזה: 10.5 יורו. כמעט 50 שקל, כשהיורו בקרשים. לא משנה אם אה באולם הגדול המפואר, או באולם הקטן והמאעפן. אתה משלם על שאנז אליזה. סעו טיפה דרומה לאיזור גרנד בולוואר-האופרה, והמחיר יורד ל-9 יורו. חצו את הסיין לגדה השמאלית, והוא כבר יגיע לסביבות 7 יורו. לכו לסרט בהצגה יומית לפני 12 בצהריים, וזה יעלה לכם 5.90 יורו, בשאנז אליזה. כן, יש הצגות יומיות. בתל אביב, אם מצאתם בית קולנוע שמציג ביום, זה בוודאי לא יקר לפני 14:30. הקולנוע היחיד שמציג סרטים מ-11 בבוקר הוא קולנוע דיזנגוף, והוא תכף נסגר. אתם פחות מגיל 12? או פחות מגיל 18? או סטונדטים? יש לכם תעריף מוזל. להקרנה תלת מימדית הוסיפו יורו. ולזה מצטרפים כל מיני מועדוני החברות והנאמנויות למיניהם, שכמותם כבר יש גם בארץ.

וכך, בלי כוונה, עברתי יום אחרי יום מאולם דפוק בשאנז אליזה לאולם נהדר בגרנד בולוואר ויצא לי בפוקס מרתון מסרטי התסריטאי בריאן הלגלנד. תחילה "Green Zone" של גרינגראס, שמבחינתי היה כמעט רימייק ל"גוף השקרים" של רידלי סקוט. החליפו את ליאונרדו דיקפריו במט דיימון ואת אלון אבוטבול ביגאל נאור, וזה פות או יותר הסרט. ובעיקר, נדמה שלא סתם יצא שמלחמת עירק מאוסה על צופי הקולנוע בעולם. נראה שהיא מכניעה גם את הטובים שבבמאים. כל סרטי עירק נראים אותו דבר. ורוב סרטי עירק אומרים אותו דבר: הממשל שיקר לנו. המישמש הקולנועי העירקי כבר מתערבל בראש וקשה להבדיל בין "גרין זון" ל"גוף השקרים" ל"מטען הכאב" (שצולם על ידי שותפו לשעבר של גרינגראס, ושלפחות חף מקו העלילה הכבר די רפטטיפי של חייל אידיאליסט שמגלה שכל המלחמה מבוססת על שקרים, טיוחים ואינטרסים כלכליים ופוליטיים של הממשל במזרח התיכון). ולמחרת: אני שוב פוגש תסריט של הלגלנד, הפעם ב"רובין הוד" של רידלי סקוט. קודם כל, הבשורות הטובות: קולנוע מקס לינדר נראה – מבחוץ ומבפנים – כמו קולנוע בן יהודה ז"ל. אבל יש לו מסך גדול ורחב, יציע, ומותקנת בו מקרנה דיגיטלית שופרא-דשופרא. ההקרנה הדיגיטלית של "רובין הוד" שם היתה אחד הדברים המושלמים שראיתי מימיי בקולנוע.

אבל הסרט… נו. שיהיה. לא מבין למה מישהו הרגיש דחף לעשות אותו. לא מבין מה הסרט ניסה להגיד. לא מבין למה לקרוא לסרט "רובין הוד" (או "רובין מהיער" בצרפתית) ואז לספר סיפור שונה לחלוטין מ"רובין הוד" המוכר. זה כמו מה שהיה מוקדם יותר השנה עם "אלעס בארץ הפלאות": לקחו את שם הספר, גרמו לנו לחשוב שיש כאן עיבוד חדש של הסיפור המוכר, ולבסוף מגישים לנו סיפור חדש שהוא איכשהו מעין פריקוול או סיקול של הסיפור המוכר. אז "רובין הוד" הוא בעצם הפרק שמקדים את את הסיפור המוכר, והסרט נגמר במקום שבו הסיפור המוכר מתחיל. שז קצת כמו origin-story של גיבורי על. שגם זה היה טרנד קולנועי שדי ייגע אותי לפני כמה שנים. לא כל כך הבנתי למה לבמאי של הסרט קוראים רידלי סקוט, ומה הוא עשה עם רידלי סקוט האמיתי. לא שהסרט היה רע, הוא סתם היה סתמי. רון האוורד היה כבר מביים את זה עם יותר חן והדר. כל מה שנותר זה המנייריזם של סקוט אותו אימץ מאז "גלדיאטור" (ושאותו ממילא גנב מ"להציל את טוראי ריאן"). לא סבלתי כלל. זה סרט עשוי היטב, סביר, מתאים לשעתיים מנוחת רגליים אחרי יום שלם של צעידה ברחובות ובמוזיאונים, אבל הוא לחלוטין חסר שיבות או עניין, והוא התנדף מזכרוני כמעט מיד.

==========

ואגב, בכל בתי הקולנוע בפריז (בהם הייתי) מוקרן סרט פרסומת לקידום היירות בישראל במקבץ הפרסומות שלפני הסרט.

אינטרנט אלחוטי בפריז הוא מצרך די נדיר אם אתם לא אוכלים במקדונלדס או בסטארבאקס. ביום ראשון, אחרי שחיפשתי נואשות דרך להתחבר כדי למצוא את שמות הזוכים בקאן ולעדכן את האתר, הרמתי סופית ידיים מהאינטרנט החופשי בפריז. את הבשורה על זכייתו של אפיצ'טפונג ויראסתקול בדקל הזהב שמעתי כמו בימים הטובים ההם של שנות התשעים: בסי.אן.אן. השער של "לה מונד" למחרת, לעומת זאת, הציג כותרת קצת יותר צרפתוצנטרית: מבחינת העיתון הזוכה הגדולה של פסטיבל קאן היא ז'ולייט בינוש, שזכתה בפרס השחקנית. ככה זה עיתונים, וזה לא משנה אם זה פריז או תל אביב, כל אחד מחפש לשים על השער את הנבחרת המקומית. זוכים תאילנדים לא מעניינים אותו. הנה רשימת הזוכים.

ואני קצת דופק את הראש בקיר. איכשהו היתה לי תחושה – כשכולם דיברו על מייק לי וקן לואץ' כזוכים אפשריים – שבכל סרט חדש שלו פיצ'פטפונג מקבל עוד ועוד תשומת לב והערצה, ואולי הגיעה שעתו. אבל לא הייתי מספיק אמיץ כדי לכתוב את הניחוש הזה בבלוג, וכך כעת אין לי לינק להציג בפניכם עם ה"אמרתי לכם!". ילמד אותי לקח. לכתוב גם הימורים קלושים. לפעמים הם משתלמים.

האם העובדה שהוא זכה בפסטיבל קאן תגרום לכך שסרטו החדש של אפיצ'טפונג יוקרן מסחרית בארץ? כמדומני, שני סרטיו הקודמים נקנו להפצה על ידי יונייטד קינג – ונדמה לי שאפילו היו עותקי פילם שלהם בארץ. אולי עכשיו הם ימצאו מסך? אבל עד שאני חוזר לקצב עבודה נורמלי מישראל (החל ממחר), אתם יכולים להשלים פערים עם האפיצ'טפונג שלכם בחינם: כפי שכבר דיווחתי לפני כמה שבועות, חברת הבירה סטלה ארטואה מאפשרת לגולשי האתר "מובי" לצפות בחינם במבחר ממשתתפי פסטיבל קאן בשנים קודמות. אחד הסרטים הוא "מחלה טרופית", סרטו מ-2004 של אפיצ'טפונג וירסתקול. ואם אתם רוצים להשקיע דולר אחד, האתר מציע גם את הסרט הקצר (17 דקות) "מכתב לדוד בונמי" מהשנה שעברה, שהוא מעין אטיוד לסרט הארוך שזכה ביום ראשון בקאן.

אדיטורז לא רק נשמעים (לפעמים) כמו הקילרז, יש להם אפילו שירים עם אותם שמות. כמו זה:

או שמות של שירים שמזכירים שירים של הסטרוקס:

ואם אתם קוראים את הבלוג הזה מחוץ לישראל, אולי תצליחו לצפות בסרט התיעודי על הפיקסיז "רועש-שקט-רועש". סרט קצת עצוב שמראה את הפיקסיז רגע לפני האיחוד שלהם, כלהקה של אנשים שהם קצת צל של עצמם, שהרגע שלהם בזרקורים פירק את האנשים האלה לרסיסים.

והנה שיר סיום. גם הוא עם עצמות.

עוד בוקר עם אדיטורז ופיקסיז, לקראת 9 ביוני. נראה לי שמחר פעם אחרונה לבינתיים.

והנה הפיקסיז, עם הקוף שהולך לגן עדן.