קודם כל, כמה מילים על הפסטיבל הזה, שמשנה לשנה מרשים אותי יותר. אני זוכר את ההקרנה של "עג'מי" לפני שנה בפסטיבל קולנוע דרום השמיני בסינמטק שדרות. אחרי "שבעה", בפסטיבל השביעי, פתאום התחוור שבקולנוע הישראלי, התחנה הבאה אחרי פסטיבל קאן היא סינמטק שדרות (וזה קורה השנה שוב, עם "המשוטט"). חתיכת הישג לפסטיבל. אבל גם די ברור למה: יש חשמל באוויר באולם בזמן ההקרנות. משהו באנרגיה באולם שהופכת את חוויית הצפייה בסרט למחשמלת. בהקרנות אקדמיה, למשל זה לא קורה. כולם מגיעים בגרוב אחר לגמרי. בגישה של "תוכיח לי" במקום ברצון לקבל את הסרט מראש, לתת לו הזדמנות. הרגשתי את זה שנית אמש בבכורה העולמית – כו, כן, העולמית – של "המדריך למהפכה" (לשעבר "הקרב על האגרה") סרטם של דורון צברי (במאי) ואורי ענבר (מפיק). יש משהו בפסטיבל הזה, ואם עד עכשיו רק הוקסמתי מבחירת החומרים המאוד מדויקת ומאוד לא צפויה, כעת אני מתפעל מאלכימיה ממש – איך יוצרים אנרגיה טובה בהקרנה? מה הסוד? יש שם פלא.
כרגיל, לא פשוט לכתוב מילים אוהדות ומפרגנות על מישהו שאתה מכיר מחבב. כן, הרבה יותר קל לקטול, או אפילו להסתייג, מסרט של יוצר שאתה מכיר באופן אישי. שנותן תחושה (כלפי פנים וחוץ) שההיכרות האישית שלכם לא שיבשה את ערכיך. אבל לפרגן? נו, ברור. פירגון זה רק כי אתה משוחד מראש. והאמת, באתי מודאג ל"המדריך למהפכה". באתי מודאג כי ביני לבין עצמי חשבתי כבר שזה פרויקט אבוד. אנחנו קוראים עליו און-אנד-אוף מאז 2004 (הנה דף הסרט באתר של קרן הקולנוע כשהחליטה להקיע בו, במסלול הניסיוני ב-2004). אבל מאחורי הקלעים, מישהו עשה שם עבודה די פנומנלית בשנים האלה, וקודם כל קיבץ צוות חלומות: צברי וענר בעמדת הבמאי-מפיק-כוכבי הסרט, יוסי מדמוני וארי פולמן שותפים לתסריט, דוד גורפינקל (דוד גורפינקל!) מצלם את קטעי השחזורים הדרמטיים, אבי בללי על הפסקול. ותוך כדי הסרט, כשאני מוצא את עצמי נמתח, כמו במותחן תאגידי מסחרר, ולרגעים אחרים צוחק כהוגן, כמו בקומדיה קפקאית הזויה, פתאום קלטתי שהייתי אידיוט לבוא מודאג: הרי זה הסרט החדש של האנשים שיחד או לחוד חתומים על "האח של דריקס", סרט קצר שכל כך אהבתי; על "הבחור של שולי" (כנ"ל), "בית שאן סרט מלחמה" ו"בית"ר פרובאנס" – כולם סרטים מרגשים מאוד שאהבתי. אז למה שמשהו יתקלקל פתאום? והאופן שבו "המדריך למהפכה" מערבב עלילתי ותיעודי הופך אותו לחלוטין ל"האח של דריקס" פוגש את "בית שאן סרט מלחמה". ואז גם היה ברור לי למה לזה לקח כל כך הרבה זמן: כי דורון צברי, שמציג את עצמו בסרט כמי שמאמין לחלוטין בדת הקולנוע וכאופטימיסט חסר תקנה, היה חייב לחכות להפי-אנד.
הנה מילים שדורון צברי ישמע הרבה מאוד בחודשים הקרובים: "שיטת השקשוקה", "ואלס עם בשיר", "מייקל מור".
"המדריך למהפכה" הוא סרט תיעודי באורך מלא. צריך להגיד את זה. נכון, יש בו שחקנים, וקטעי שיחזור דרמטיים, ומשחק עם הזמנים ועם המציאות. אבל על פי כל ההגדרות הכי סטנדרטיות ומיושנות של הקולנוע, זה סרט תיעודי. אבל כולנו יודעים, באותה נשימה ממש, שיש לא מעט סרטים תיעודיים שעושים בשנים האחרונות את מיזוגי הסגנונות הכי מרתקים ומרשימים, הם אלה שהכי מאתגרים את קונוונציות ייצוג המציאות ומעלים את השאלות הכי פילוסופיות על המהות של האמת ושל הייצוג. אחד השיאים העולמיים של המגמה הזאת היה "ואלס עם בשיר". אבל ארול מוריס עשה מזה קריירה שלמה. נראה שדורון צברי עשה במהלך שנות העבודה על "המדריך למהפכה" טרנספורמציה קולנועית, ודי מאלף לראות אותה על המסך: הוא התחיל (כך נדמה לי) בלעשות סרט תיעודי אקטיביסטי, כפי דנהיה פופולרי מאוד בתחילת שנות ה-2000, בו הוא מגיע חמוש במצלמה לרשות השידור ומציק להם עד שהם מחליטים לעשות רפורמה. וההישגים של צברי ושות' בחזית הזאת היו די מרשימים. אלא שיש כאן בעיה מסוימת: האחת, גם למהפכות לוקח זמן עד שאפשר לצלם משהו ולהראות אותו. ושתיים: לא בטוח שהציבור – אפילו ציבור יוצרי הקולנוע עצמו – ממש מתעניין ברשות השידור. למרות שהם מתוקצבים בכמעט מיליון שקל מכספי המיסים והאגרה, למרות שערוץ 1 טוב יכול היה לעשות כאן מהפכה טלוויזיונית של ממש, נראה שכולם הרימו ידיים והם מעדיפים להתעלם מקיומו של הגוף הסרט. לעשות סרט על ערוץ 1 זה כמעט כמו לעשות סרט על ההסתדרות. נשמע כמו המיטב של 1982.
אבל זה מה שמבריק ב"המדריך למהפכה". כן, יש לסרט צד אקטיביסטי/תחקירני/בלשי, שחושף את שלל הקומבינות שפוליטיקאים עושים כדי שהם יזכו לזמן מסך (מול רייטינג אפסי, דבר שהם משום מה לא שמים לב אליו). אבל בסופו של דבר, זה למעשה סרט על קולנוע. על מהות הקולנוע. על קולנוע כדת, שמי שנכנס אליה חייב להאמין בכל לבבו ובכל מאודו שהכל לטובה, גם כשהמציאות בשטח נראית ההפך הגמור. דורון צברי ואורי ענבר הופכים לפיכך בסרט לצד דמויות, שכל אחת מייצגת גישה אחרת לקולנוע: האחד פנאט, השני פרגמטי. ההפי אנד הדול של הסרט, השיא הרגשי, אינו בנצחון המאבק של האזרח הקטן נגד מנגנון מסואב ומושחת, אלא השמחה בנצחון האמונה, נצחון הקולנוע, ובמידה רבה הנצחון של צברי, שאם נדמה היה לנו שקצת נעלם מהקולנוע לטובת כל מיני דברים אחרים, חוזר בסרט הזה בענק ומוכיח שבמפגש בין כשרון ומצפון, נולדות יצירות בעלות משמעות.
"המדריך למהפכה" – קצבי, מסוגנן, מלוטש, שנון, פוקח עיניים – יוקרן בהקרנת אקדמיה ביום רביעי. כל מי שהיה סקפטי גבי הסרט חייב לרוץ אליו. זה יהיה מרשים מאוד אם בפעם השנייה בתוך שלוש שנים סרט תיעודי באורך מלא – כן, סרט תיעודי – יתברג לחמישיית הסופית במועמדים לפרסי אופיר. הרי ישראל היא בחוד החנית של הקולנוע העולמי. וזה מה שעושים היום. שקשוקה של ז'אנרים.
תגובות אחרונות