לצערי אני טרוד היום בעניינים אחרים, לכן אני לא יכול לנסוע לדרות אבל נדמה לי שהיום הוא היום הכי מעניין בפסטיבל קולנוע דרום, אז אם אתם באיזור או פנויים, צאו לדרך. הנה תוכניית היום. אני הייתי שמח לראות ב-13:00 את "רק היום" של זאב רווח, סרטו הראשון כבמאי, וסרט שאני זוכר מאוד לטובה, שהייתי שמח לפגוש שוב. ב-18:30 "לולה" של ברילנטה מנדוזה הפיליפיני, שכל המילים הרעו שאני שומע עליהם רק מגרים אותי לראות אותם יותר ולהבין לנה האיש הזה מצליח כל כך לעצבן את צופיו. וב-22:00, ההחמצה הכי מצערת שלי היום: הקרנת הבכורה הארצית של "המשוטט" של אבישי סיון, שהוקרן בפסטיבל קאן האחרון. מי יודע מתי יהיה אפשר לראות את הסרט הזה שוב בארץ.

ועוד מילה על פסטיבל קולנוע דרום: נורא נהניתי בערב הפתיחה מהגרוב המצוין של הרכב בשם האחים רמירז, שלא הכרתי ושהופיע ברחבת הכניסה לסינמטק לפני "המדריך למהפכה". גיטריסט, מתופף וצוצרן, בבלוז-פאנק-רוקאבילי מגניב מאוד.

ובינתיים, מתברר שיוני הלך והצטופף בעוד פסטיבלים. יש את הפסטיבל הצרפתי ב-14 ביוני, עם "החברים של ניקולא" כסרט פתיחה, ועם לוקה בלוו ואיוון אטאל בין האורחים. אטאל הוא בן זוגה של שרלוט גיינסבורג, והפסטיבל יערוך מחווה לאביה, סרז' גיינסבורג (ועם הקרנת בכורה לחדש של לוק בסון, אבל איפה ז'אן-פייר ז'ונה החדש?!).

וב-22 ביוני: הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה. סרט הפתיחה מסקרן מאוד: "אני אוהב אותך פיליפ מוריס", עם ג'ים קארי בתפקיד הראשי. סרט עצמאי קטן, שכנראה בגלל העיסוק ההומואי שלו פחות או יותר נגנז להפצה באמריקה. מעניין מה יהיה גורלו המסחרי בארץ. לא הייתי מתפלא אם זו תהיה הקרנתו הראשונה והאחרונה בארץ.

משהו שמצאתי כשדפדפתי בתמונות שצילמתי בפריז בטלפון הסלולרי שלי. את פינת הרחוב הזאת, ליד פארק סיטרואן, צילמתי ביום ראשון שעבר. קודם כל, התפלאתי לראות שבימי ראשון עדיין מדביקים פוסטרים עם כותרות העיתונים ליד הקיוסקים. דימוי שאני מכיר רק מהקולנוע, ולא מהחיים. וגם הכותרת, שאם הבנתי נכון עוסקת במצוד אחר רוצח שוטר, נראתה לי כאילו נתלשה ישר משוט ב"עד כלות הנשימה" של גודאר. ובכלל, כמעט כל פינה בפריז הזכירה לי את "עד כלות הנשימה", אחד הסרטים שאני הכי אוהב. אגב, זה תמיד מפתיע כשצופים ב"עד כלות הנשימה", עד כמה גודאר – המהפכן הבועט הקיצוני – הולך עד הסוף עם השימוש באתרי התיירות הכי מפורסמים של פריז ומשתמש בהם בסרט בלי בושה. לכן כל צעידה מטה ומעלה על שאנז אליזה היא ממש צעידה בתוך הסט של "עד כלות הנשימה". (רעיון לפוסט עתידי: שיטוט ברומא בעקבות "לה דולצ'ה ויטה").

ומכיוון שזה כנראה כל מה שיש לי בשקים מהביקור בפריז, אני מסיים בהמלצה שאם אתם בדרך לפריז (או סתם רוצים לשוטט בעיר מהכורסה התל אביבית), קפצו קודם כל לבלוג הפריזאי של כנרת רוזנבלום.

קודם כל, כמה מילים על הפסטיבל הזה, שמשנה לשנה מרשים אותי יותר. אני זוכר את ההקרנה של "עג'מי" לפני שנה בפסטיבל קולנוע דרום השמיני בסינמטק שדרות. אחרי "שבעה", בפסטיבל השביעי, פתאום התחוור שבקולנוע הישראלי, התחנה הבאה אחרי פסטיבל קאן היא סינמטק שדרות (וזה קורה השנה שוב, עם "המשוטט"). חתיכת הישג לפסטיבל. אבל גם די ברור למה: יש חשמל באוויר באולם בזמן ההקרנות. משהו באנרגיה באולם שהופכת את חוויית הצפייה בסרט למחשמלת. בהקרנות אקדמיה, למשל זה לא קורה. כולם מגיעים בגרוב אחר לגמרי. בגישה של "תוכיח לי" במקום ברצון לקבל את הסרט מראש, לתת לו הזדמנות. הרגשתי את זה שנית אמש בבכורה העולמית – כו, כן, העולמית – של "המדריך למהפכה" (לשעבר "הקרב על האגרה") סרטם של דורון צברי (במאי) ואורי ענבר (מפיק). יש משהו בפסטיבל הזה, ואם עד עכשיו רק הוקסמתי מבחירת החומרים המאוד מדויקת ומאוד לא צפויה, כעת אני מתפעל מאלכימיה ממש – איך יוצרים אנרגיה טובה בהקרנה? מה הסוד? יש שם פלא.

כרגיל, לא פשוט לכתוב מילים אוהדות ומפרגנות על מישהו שאתה מכיר מחבב. כן, הרבה יותר קל לקטול, או אפילו להסתייג, מסרט של יוצר שאתה מכיר באופן אישי. שנותן תחושה (כלפי פנים וחוץ) שההיכרות האישית שלכם לא שיבשה את ערכיך. אבל לפרגן? נו, ברור. פירגון זה רק כי אתה משוחד מראש. והאמת, באתי מודאג ל"המדריך למהפכה". באתי מודאג כי ביני לבין עצמי חשבתי כבר שזה פרויקט אבוד. אנחנו קוראים עליו און-אנד-אוף מאז 2004 (הנה דף הסרט באתר של קרן הקולנוע כשהחליטה להקיע בו, במסלול הניסיוני ב-2004). אבל מאחורי הקלעים, מישהו עשה שם עבודה די פנומנלית בשנים האלה, וקודם כל קיבץ צוות חלומות: צברי וענר בעמדת הבמאי-מפיק-כוכבי הסרט, יוסי מדמוני וארי פולמן שותפים לתסריט, דוד גורפינקל (דוד גורפינקל!) מצלם את קטעי השחזורים הדרמטיים, אבי בללי על הפסקול. ותוך כדי הסרט, כשאני מוצא את עצמי נמתח, כמו במותחן תאגידי מסחרר, ולרגעים אחרים צוחק כהוגן, כמו בקומדיה קפקאית הזויה, פתאום קלטתי שהייתי אידיוט לבוא מודאג: הרי זה הסרט החדש של האנשים שיחד או לחוד חתומים על "האח של דריקס", סרט קצר שכל כך אהבתי; על "הבחור של שולי" (כנ"ל), "בית שאן סרט מלחמה" ו"בית"ר פרובאנס" – כולם סרטים מרגשים מאוד שאהבתי. אז למה שמשהו יתקלקל פתאום? והאופן שבו "המדריך למהפכה" מערבב עלילתי ותיעודי הופך אותו לחלוטין ל"האח של דריקס" פוגש את "בית שאן סרט מלחמה". ואז גם היה ברור לי למה לזה לקח כל כך הרבה זמן: כי דורון צברי, שמציג את עצמו בסרט כמי שמאמין לחלוטין בדת הקולנוע וכאופטימיסט חסר תקנה, היה חייב לחכות להפי-אנד.

הנה מילים שדורון צברי ישמע הרבה מאוד בחודשים הקרובים: "שיטת השקשוקה", "ואלס עם בשיר", "מייקל מור".

"המדריך למהפכה" הוא סרט תיעודי באורך מלא. צריך להגיד את זה. נכון, יש בו שחקנים, וקטעי שיחזור דרמטיים, ומשחק עם הזמנים ועם המציאות. אבל על פי כל ההגדרות הכי סטנדרטיות ומיושנות של הקולנוע, זה סרט תיעודי. אבל כולנו יודעים, באותה נשימה ממש, שיש לא מעט סרטים תיעודיים שעושים בשנים האחרונות את מיזוגי הסגנונות הכי מרתקים ומרשימים, הם אלה שהכי מאתגרים את קונוונציות ייצוג המציאות ומעלים את השאלות הכי פילוסופיות על המהות של האמת ושל הייצוג. אחד השיאים העולמיים של המגמה הזאת היה "ואלס עם בשיר". אבל ארול מוריס עשה מזה קריירה שלמה. נראה שדורון צברי עשה במהלך שנות העבודה על "המדריך למהפכה" טרנספורמציה קולנועית, ודי מאלף לראות אותה על המסך: הוא התחיל (כך נדמה לי) בלעשות סרט תיעודי אקטיביסטי, כפי דנהיה פופולרי מאוד בתחילת שנות ה-2000, בו הוא מגיע חמוש במצלמה לרשות השידור ומציק להם עד שהם מחליטים לעשות רפורמה. וההישגים של צברי ושות' בחזית הזאת היו די מרשימים. אלא שיש כאן בעיה מסוימת: האחת, גם למהפכות לוקח זמן עד שאפשר לצלם משהו ולהראות אותו. ושתיים: לא בטוח שהציבור – אפילו ציבור יוצרי הקולנוע עצמו – ממש מתעניין ברשות השידור. למרות שהם מתוקצבים בכמעט מיליון שקל מכספי המיסים והאגרה, למרות שערוץ 1 טוב יכול היה לעשות כאן מהפכה טלוויזיונית של ממש, נראה שכולם הרימו ידיים והם מעדיפים להתעלם מקיומו של הגוף הסרט. לעשות סרט על ערוץ 1 זה כמעט כמו לעשות סרט על ההסתדרות. נשמע כמו המיטב של 1982.

אבל זה מה שמבריק ב"המדריך למהפכה". כן, יש לסרט צד אקטיביסטי/תחקירני/בלשי, שחושף את שלל הקומבינות שפוליטיקאים עושים כדי שהם יזכו לזמן מסך (מול רייטינג אפסי, דבר שהם משום מה לא שמים לב אליו). אבל בסופו של דבר, זה למעשה סרט על קולנוע. על מהות הקולנוע. על קולנוע כדת, שמי שנכנס אליה חייב להאמין בכל לבבו ובכל מאודו שהכל לטובה, גם כשהמציאות בשטח נראית ההפך הגמור. דורון צברי ואורי ענבר הופכים לפיכך בסרט לצד דמויות, שכל אחת מייצגת גישה אחרת לקולנוע: האחד פנאט, השני פרגמטי. ההפי אנד הדול של הסרט, השיא הרגשי, אינו בנצחון המאבק של האזרח הקטן נגד מנגנון מסואב ומושחת, אלא השמחה בנצחון האמונה, נצחון הקולנוע, ובמידה רבה הנצחון של צברי, שאם נדמה היה לנו שקצת נעלם מהקולנוע לטובת כל מיני דברים אחרים, חוזר בסרט הזה בענק ומוכיח שבמפגש בין כשרון ומצפון, נולדות יצירות בעלות משמעות.

"המדריך למהפכה" – קצבי, מסוגנן, מלוטש, שנון, פוקח עיניים – יוקרן בהקרנת אקדמיה ביום רביעי. כל מי שהיה סקפטי גבי הסרט חייב לרוץ אליו. זה יהיה מרשים מאוד אם בפעם השנייה בתוך שלוש שנים סרט תיעודי באורך מלא – כן, סרט תיעודי – יתברג לחמישיית הסופית במועמדים לפרסי אופיר. הרי ישראל היא בחוד החנית של הקולנוע העולמי. וזה מה שעושים היום. שקשוקה של ז'אנרים.

היום קלינט איסטווד חוגג יום הולדת 80. מדהים. הוא יותר מבוגר (בשנתיים) מאנדריי טרקובסקי המנוח. והוא צעיר רק בשבע שנים מאולפני וורנר, האולפנים בהם ממוקמת חברת ההפקות שלו מאז ימי "הארי המזוהם", ושאיתם עשה חלק ניכר מסרטיו כבמאי (ל"הארי המזוהם", שביים דון סיגל, שבמידה רבה הוריש לאיסטווד את סגנון הבימוי שלו, נחגוג בשנה הבאה יום הולדת 40).

בן 80, והוא ממשיך להתרוצץ כנער. רק גמר את "ההחלפה" ורץ ל"גראן טורינו". גמר את זה וטס ל"אינוויקטוס". סיים את ההוא ועבר ישר ל"After Life", שייצא בסוף השנה. וכל סרט מסוג אחר, בצקופה אחרת, בהיקף הפקה אחר. כשתגיע העת להביט לאחור על הקריירה שלו – בינתיים אנחנו רק מביטים קדימה – ולתהות מתי היו רגעי השיא של הקריירה שלו – יש סיכוי שנגל שהוא בשיאו ממש עכשיו.

למעשה, באופן שבו אני רואה את הקריירה של איסטווד, הוא נמצא בשיא מסחרר מאז 1992, מאז "בלתי נסלח". היו שם כמה נפילות קטנות בדרך – "קאובואים בחלל", "רצח מתקתק" ו"חצות בגן הטוב והרע" – אבל האמת היא שאפילו הם לא היו באמת רעים. פשוט פחות טובים מרוב הסרטים האחרים שלו.

אני נוטה גם לחשוב שבשנות השמונים איסטווד קצת התברבר, לפני שהוא התאפס על עצמו וחזר בכל כוחו כבמאי וכשחקן עם "בלתי נסלח". אבל ככל שאני מביט לאחור, ייתכן וזו הערכה שגויה מכיווני. אולי יותר נכון להגיד שאני, בצעירותי, הסתדרתי פחות עם איסטווד שהלך ונטש את סרטי הפעולה הקשוחים ופנה לסרט קצת יותר מהורהרים ועמוקים. בזכות המחווה המרשימה והיפה של יס לסרטיו של איסטווד בשבועות האחרונים, התוודעתי מחדש ל"בירד", הסרט שלו על צ'רלי פרקר. ובכלל, את העשור ההוא הוא הקדיש לעיון במהות האמנות: המוזיקה ב"בירד", הקולנוע ב"צייד לבן, לב שחור". כאילו איסטווד עצר לבחון בעיון את עבודתו כיוצר, הבין את המיתולוגיה שהוא הפך חלק ממנה, ואז מ"בלתי נסלח" הוא עסוק בלפרום ולפורר אותה, להציג את המיתולוגיה מבעד לעיניים של קשיש מפוכח.

וכל זה רק על איסטווד הבמאי. יש את איסטווד השחקן, הכוכב, הסמל. אבל חלילה שלא ייצא לנו כאן הספד, כי נראה לי שאיסטווד עשוי מהחומרים של מנואל דה אוליברה והוא ימשיך לביים שני סרטים בשנה עד 120. זה אומר עוד 80 סרטים לפחות.

הנה מהארכיון של רוג'ר איברט, ראיון שלו עם איסטווד מ-1976: על סרטי "הארי המזוהם" וחשיבותם של שמות להצלחת הסרטים.

ומסקרן אותי: מה הסרט של איסטווד שאתם הכי אוהבים? אני כבר התוודיתי בעבר, אבל חוץ מ"בלתי נסלח", הסרט שאני הכי אוהב שלו זה את "הגשרים של מחוז מדיסון", אחד הסרטים הכי מרגשים שראיתי מימיי.

נ.ב: פוסט זה נכתב על הדפדפן שקרוי על שם סרטו הרייגניסטי של איסטווד מ-1982.

ברילנטה מנדוזה (מימין, עם ז'קט שחור). לפני חצי שעה בסינמטק שדרות

19:45. בשידור חי מסינמטק שדרות, כאן אמור להתחיל בכל רגע סרט הפתיחה של פסטיבל קולנוע דרום, "המדריך למהפכה" של דורון צברי. ובינתיים, מחוץ לסינמטק איתרתי את ברילנטה מנדוזה (עם הז'קט השחור), הילד הרע – ככל הנראה, הרע מאוד – של הקולנוע הפיליפיני, וגם האיש שאחראי על הקמתה לתחייה של תעשיית הקולנוע הפיליפינית שהיתה רדומה. שלושה מסרטיו יוצגו בפסטיבל (ממחר). לא ראיתי אותם, אבל המבקרים שראו אותם בקאן תייגו אותם כקשים מאוד לצפייה, מאתגרים, ואולי אפילו בלתי נסבלים. מסקרן מאוד. אני מזכיר: כל ההקרנות בפסטיבל קולנוע דרום (שמתקיים עד יום חמישי) הן בחינם.

20:06. כבר באולם. מנסים להושיב את הקהל כדי להתחיל את האירוע. יש כאן אחלה אינטרנט אלחוטי.

זהו. זו גלויה אחרונה מפריז. כדרכן של גלויות, היא מגיע ליעודה אחרי שאני כבר בארץ.

במוצאי שבת לפני שבוע יצאנו מסרט בשאנז-אליזה רק כדי לגלות שהשדרה השתנתה לחלוטין בשעתיים שהיינו בקולנוע. הרחוב נסגר למעבר של הולכי רגל ורכבים, ועשרות טרקטורונים ומיני-מלגזות התרוצצו בספיד מטורף במעלה ובמורד השדרה ומיקמו עליה אדניות ענקיות עם דשא, עצים ושאר צמחיה. נסורת עץ פוזרה לאורך הרחוב כולו. למחרת בבוקר (יום ראשון), קמנו לשאנז-אליזה ירוקה לחלוטין. משער הנצחון ועד לגרנד-פאלה השדרה היתה ירוקה כולה. בזמן אמת היה קשה לנו להבין ממש על מה ולמה – הכל היה בצרפתית. רק הבנו שזה מיצב ענק ומטורף למדי של אמן צרפתי בשם גד וייל. גם אתר האינטרנט של הפרויקט מתקשה למסור מידע למי שאינו דובר צרפתית. בכל אופן, נראה שהפרויקט העצום הזה – שהמשיך בדוכני מכירה הלאה עד ככר קונקורד – נועד לקדם את החקלאות הצרפתית. אולי אפילו את החקלאות האורגנית. ובכל מקרה, המסר היה אקולוגי למהדרין. והמראה היה מרהיב.

=================

פרנק זאפה שאל פעם האם יש מקום להומור במוזיקה. לדעתי התשובה היא "כן!". טיול במוזיאונים הפריזאים חושף שלא רק במוזיקה. להומור צריך שיהיה מקום בעולם האמנות. בין אם זה במרכז פומפידו או בכל גלריה אחרת, אמנות מודרנית + הומור יוצרת דברים מוצלחים לטעמי. והמוצלח שבהם היה התערוכה של טאקשי קיטאנו במכון קרטייה. האיש הזה פשוט נורא מצחיק. בקומה העליונה הוא הכין פסלים ומכונות ושעשועים, שנראו כמו מרכז הפעלה לילדים (כולל חוברת הפעלה מיוחדת לילדים המבקרים בתערוכה). מיצב אחד הוא כדור מכני המשוטט על קנווס באופן רנדומלי ומשפריץ צבע, ליצירת ציורים אוטומטיים שנראים כמו ג'קסון פולוק. שם העבודה "מיסייה פולוק". עבודה אחרת: סדרת מאווררים המציעים טעימת בריזה מאתרים שונים ברחבי צרפת. אלא שכל מאוורר דפוק בצורה אחרת. סלפסטיק במוזיאון. בקומה התחתונה: סדרת ציורים של קיטאנו מהשנים האחרונות (למשל, זה המצורף לעיל). בחדרים הצמודים, הקרנת רצף קטעים מתוכניות הטלוויזיה (הרבות!) שקיטאנו מנחה במקביל בטלוויזיה היפנית. באחת הוא מתחפש בכל פעם לדמות אחרת וצועק על אנשים באולפן, בשנייה הוא מתחפש לדברים אחרים ויוצא ךצילומי חוץ שם הוא זורק את שותפו לתוכנית לתוך מכוניות מתפוצצות ואוטובוסים מתנגשים. "ג'קאס" יפני.

ואולי קיטאנו הוא באמת מין סוג של ספייק ג'ונז יפני. סרטיו רציניים ומהורהרים, אבל עבודותיו החוץ קולנועיות מלאות רוח שטות וילדותיות. התערוכה הזאת מקסימה. ואולי הוא פשוט חיה יחודית שאי אפשר להשוות לשום יוצר אחר שפועל בעולם, באופן שבו הוא משפריץ יצירתיות בכל מיני סוגים ובכל מיני טעמים.

במקביל לתערוכה התקיימה במרכז פומפידו רטרוספקטיבה מסרטיו כבמאי וכשחקן (כמובן שלא יכולתי ללכת, כי הסרטים היו ביפנית עם תרגום לצרפתית). ובקאן הוקרן סרטו החדש, "Outrage", שלא זכה לאהדה מצד המבקרים. עונת הקיטאנו.

==============

חברת קרטייה מממנת גלריה לאמנות עכשווית (שמרבה להציג קולנוענים/אמנים: לפני טאקשי קיטאנו הציגו שם אנייס ורדה, ריימונד דפרדון ודיוויד לינץ'), לואי ויטון מחזיק חלל תצוגת אמנות בשאנז אליזה (בסמוך לבוטיק), ולאיב סן לורן יש תערוכה רטרוספקטיבית מקיפה בפטיט-פאלה. אופנה וקוסמטיקה מתערבבים בפריז עם אמנות. וקולנוע. התערוכה של איב סן-לורן לא באמת עניינה אותי – אני די עיוור כזה מגיע לבהייה בבובות חלון ראווה לבושות במיטב אופנת ההוט-קוטור – אבל הסתקנתי בכל זאת, כי איב סן-לורן היה גם מעצב שעבד לא מעט בקולנוע. קודם כל, כי הוא היה המלביש העיקרי של קתרין דנב, בין אם זה ב"יפהפיית היום" של לואי בונואל או ב"הרעב" או בפרמיירות. והוא עבד גם ב"הפנתר הוורוד". בהחלט היה משעשע לראות את "יפהפיית היום" עובר רדוקציה של מונטאז' קליפי של החלפת מלבושים של גב' דנב. מצד שני, מעולם לא שמתי לב כמה מערכות בגדים היא לובשת בסרט אחד. ועוד בסרט של בוניואל. ואכן, לצד התערוכה מתקיימות הקרנות של הסרטים שאיב סן-לורן עזר להלביש. כל כך הרבה קולנוע בעיר הזאת.

==============

ועכשיו כשחזרתי, אני צריך להתחיל לראות סרטים צרפתיים לקראת פתיחת פסטיבל הקולנוע הצרפתי שיתקיים בקרוב בסינמטק תל אביב. כמה כיף לחזור הביתה. זה המקום היחיד בו אני יכול לראות סרטים צרפתיים.

איב סן לורן

איך אתם זוכרים את הדניס הופר שלכם? בתור שומר השער של קולונל קורץ ב"אפוקליפסה עכשיו"? בתור הפסיכופת המחובר לבלון חמצן ב"קטיפה כחולה"? בתור הרגע קטוע האצבעות ב"ספיד"? בתור "החבר האמריקאי" מסרטו של וים ונדרס? או בתור הבמאי שהפשיט את ג'ניפר קונלי ב"נקודה חמה"? בספרי תולדות הקולנוע, שמו של הופר יזכר בתור הבמאי (לצד פיטר פונדה) שעשה מהפיכה בקולנוע האמריקאי החדש עם "איזי ריידר". סרט מחתרתי, מאולתר, זול, ספונטני שהפך ללהיט ענק – לא רק מסחרית, אלא בעיקר מבחינת ההשפעה התרבותית שלו על דור שלם של יוצרים שבאו בעקבותיו. כשרוג'ר קורמן יגיע לישראל בשבוע הבא (במסגרת פסטיבל סרטי הסטודנטים) יהיה מעניין לשמוע על הזכרונות שלו מדניס הופר, במאי ושחקן שנדמה שהיה באמת טיפוס אקסצנטרי, אולי אפילו מטורף. הערב הוא מת בגיל 74.

יוג'ין הרננדז מספיד יפה ב"אינדיווייר". ו"אנטרטיינמנט וויקלי" מזכירים את 12 סרטים הבולטים של הופר, מהופעותיו לצד ג'יימס דין ועד שון פן, ומהפיכתו לסוג של אייקון קולנועי עבור במאים כמו פרנסיס פורד קופולה, וים ונדרס ודיוויד לינץ'.

ובשליפה, בדקות שחלפו מאז שהגיעה הבשורה על מותו, אני חושב שזו הסצינה של הופר שאני הכי אוהב. אולי כי זה מפגש ענקים אמיתי, שני פסיכופתים בפריים אחד – הופר וכריסטופר ווקן – ואולי כי זו גם פיסת הכתיבה הכי טובה שהנפיק קוונטין טרנטינו אי פעם, והרגע הכי טוב שטוני סקוט אי פעם ביים. זה מתוך "רומן על אמת".

============

וגם קארי קולמן, הילד קטן המידות מהסיטקום "על טעם ועל ריח", מת הערב. ערן, הניו יורקי שלנו בתגובות, כתב מוקדם יותר הערב: "לפני כעשור מתה דיינה פלאטו מ'על טעם ועל ריח'. לפני שבוע התאבד בנה. והבוקר מת גארי קולמן". וואצ'יוטוקינג-אבאוט, וויליס?

"התחלה" יהיה שמו הסופי של "Inception" בעברית (ולא "ההתחלה" כמו שקראתי לו קודם). אני קורא לו בחיבה פשוט "אינספציה". הסרט של כריסטופר נולן הוא כרגע הדבר היחיד שאני באמת מחכה לו בבתי הקולנוע בקיץ הקרוב. ב-22.7 הסרט יגיע ארצה. הנה הטריילר האחרון שלו, שגם מנסה להסגיר מעט קרעי עלילה, אבל בעצם נראה יותר מבלבל אפילו מהטיזר הראשוני.

(עשו קליק כפול על הפריים להפעלת הסרט)

==============

ובינתיים, נראה שאולפני וורנר נמצאים בשוונג. השבוע פורסם שהאולפן כבר הצליח לחצות את קו מיליארד הדולר בהכנסות לשנת 2010, הישג שיא בחמישה חודשים בלבד, לא מעט בזכות ההצלחה הבינלאומית של "שרלוק הולמס" (ובאותה הזדמנות האולפן הכריז ש"שרלוק הולמס 2 "ייצא בחג המולד 2011). הזריזות של חציית קו מיליארד הדולר מרשימה כפליים כשנזכרים שמה שאמור להיות ה-להיט ה-גדול של וורנר השנה – "הארי פוטר 7, חלק א'" – אפילו עוד לא יצא, כך שעד סוף 2010 הם בוודאי יחצו את קו 2 מיליארד הדולר. עכשיו יהיה מסקרן לראות האם "התחלה" יכניס להם כסף, או יפסיד להם.

חברת הפצה חדשה נולדה. או, למעשה, נולדה מחדש. עמוס הורביץ, הבעלים של קולנוע כוכב ברמת השרון, שבשבנות השמונים הפיץ סרטי איכות תחת המותג "קולנוע תמוז" (ואף הפעיל את קולנוע תמוז ברמת אביב, במקום בו שכן אחר כך בית הספר לעיתונות "כותרת"), חוזר להפיץ סרטים עם חברת "קולנוע חדש".הסרט הראשון שהם יפיצו יהיה "סבא שלי" השבדי, בבימויו של יוסף פארס ("יאללה, יאללה"). הסרטים הבאים שלהם יהיו "LA MIRADA INVISIBLE" של דייגו לרמן, שהתחרה בשבועיים של הבמאים בפסטיבל קאן האחרון; "קופאקובנה" של מארק פיטוסי, שהתחרה בשבוע המבקרים של פסטיבל קאן האחרון; ו"COSA VOGLIO DI PIU" של סילביו סולדיני, שהוקרן בבכורה בפסטיבל ברלין.

ואם השם הזה, "קולנוע חדש בע"מ", מוכר לכם, הציצו בנעליים שלכם. עמוס הורביץ הוא היבואן של נעלי קרוקס לישראל, ואני שמח שסוף סוף הוא הוא לוקח את רווחיו מעסקי הנעליים ומחזיר אותם לעסקי הקולנוע. בשנות השמונים קולנוע תמוז היה אחד המקומות האהובים עליי בתל אביב, ובחירת הסרטים שם היה נהדרת (שם ראיתי לראשונה את "הנבואה" של גודפרי רג'יו). עכשיו נראה האם הטעם של הורביץ בסרטי העשור הבא חד ומוצלח כמו שהיה בשנות השמונים, ובנעלי העשור הקודם.

בפעם הראשונה שהגעתי לפריז, בערך לפני עשרים שנה, אחת התחנות הראשונות שלי בעיר היה קולנוע מקמהון, בבולוואר מקמהון (מטר משער הניצחון). על הקולנוע הזה, שמציג בעיקר פסטיבלים של קלאסיקות קולנועיות, קראתי ב"חרדתו של המלך סלומון" של אמיל אז'אר. ונדמה לי, למרות שאני לא בטוח, שהוויטרינה משמאל היא זו שמולה עומד ז'אן-פול בלמונדו ומתבונן בתמונות של המפרי בוגרט בתחילת "עד כלות הנשימה" של גודאר. כשהגעתי לפריז בפעם הראשונה התקיים בקולנוע מקמהון פסטיבלון אודרי הפבורן, ושם ראיתי לראשונה את "פריז התוססת" (או "נוצצים בפריז") של ריצ'רד קוויין (על פי תסריט של ג'ורג' אקסלרוד, התסריטאי של "ארוחת בוקר בטיפני", והמבוסס על סרט צרפתי של ז'וליאן דוביבייה, שבעצמו נראה די גנוב מ"המהמר" של דוסטויבסקי). מאז, זה אחד הסרטים האהובים עליי. השבוע, שוב הגעתי לקולנוע מקמהון, ומה אתם יודעים: שוב פסטיבלון אודרי הפבורן. בלי "פריז התוססת", אבל עם "ארוחת בוקר בטיפני", "חופשה ברומא" ו"שעת הילדים". את "פריז התוססת" אפשר היה לראות בצד השני של העיר, בפסטיבלון "יפות ומצחיקות" בבית קולנוע אחר, שהציג גם את "צער גידול חיות" ואת "נערתו ששת" (ביום ששי). ככה נראה שבוע קולנועי בפריז. ולא בסינמטק. סתם בתי קולנוע עצמאים, שאהבת הקולנוע היא ההתמחות שלהם. עוד פסטיבלונים בשאר בתי הקולנוע השבוע: פסטיבלון היצ'קוק, הסרטים הקצרים של באסטר קיטון, מחווה לקולנוע הסובייטי. אגב, יש המון היצ'קוק בבתי הקולנוע, גם בלי קשר לפסטיבלון ההוא. בגלל שלא היה לי אינטרנט זמין (זהו אתר הקולנוע העיקרי של צרפת), השתמשנו בטכנולוגיית תחילת שנות ה-90 כדי לקבוע מה לראות, מתי ואיפה: המגזין "פריסקופ", אביו הרוחני של "עכבר העיר". הפה רייר.

הלכנו לבסוף ל"הנעליים האדומות" מ-1948 של מייקל פאוול ואמריק פרסבורגר בקולנוע Le Champo, ליד בולוואר סן מישל. זו הפעם הראשונה שאני רואה את הסרט הזה בפילם (ובימים אלה זוכה צלם הסרט, ג'ק קרדיף, שמת לפני שנה, למחווה מקיפה במכון הקולנוע הבריטי בלונדון). אני צריך להודות: למרות שאני מת על מרתפי הקולנוע הסינפילים האלה בפריז ומגלה בהם פנינים שלא הכרתי, או מתוודע מחדש לסרטים שכבר שכחתי – סרטים שצולמו לפני עידן הסינמסקופ לא נראים עד כדי כך גדולים על המסך הגדול. ובכל זאת, שמחתי לראות את הסרט, שבעבר הייתי פחות סבלני אליו. זו מלודרמה שגם עוסקת בסיפור שכתב הנס כריסטיאן אנדרסון, וגם מהווה מעין עיבוד לה. במרכז הסרט נמצא מופע בלט על פי סיפורו של אנדרסון, וסיפורה של הרקדנית, המלחין ומנהל הלהקה שחייהם נכרכים אלה באלה במהלך העבודה על הבלט. נקודת האמצע של הסרט היא ההופעה עצמה, והיא גם שיאו הקולנועי של הסרט. פאוול ופרסבורגר הם כמו היצ'קוק, רק שהם לא מתעניינים בכלל במתח או בפיסכולוגיה או בפשע (לפחות לא בשלב הזה של הקריירות שלהם), אבל סצינת הבלט, שהיא למעשה סיקוונס מחול ומונטאז' עמוס אפקטים, וכמעט סוריאליסטי, נראית כמו ההשראה לסצינות החלום של ג'יימס סטיוארט ב"ורטיגו" שנוצר בדיוק עשר שנים אחר כך.

באותו בית קולנוע, אגב, קיימו גם רטרוספקטיבה לאחים כהן. וחשבתי שזו תהיה הזדמות נהדרת לצפות שוב ב"צומת מילר" בפילם. אבל זה היה הסרט היחיד בחבורה שהוקרן בדיבוב לצרפתית. באסה.

============

עם כל כך הרבה קולנוע מכל כך הרבה תקופות ברחבי פריז, נראה כמעט מיותר להחזיק סינמטק, לא? אבל הסינמטק הפריזאי, בניהולו של סרז' טוביאנה, הוא מאבות הסינפיליה, והוא גם זה שמארגן מחוות ארוכות ומקיפות, בשעה ששער המוסדות הקטנים מארגנים הצדעות מצומצמות. לסינמטק הצרפתי הגענו אחרי ביקור בספריה הלאומית על שם מיטראן, שהוא אחד הפרויקטים האדריכליים הכי מדהימים שראיתי כבר המון זמן. הסינמטק החדש נמצא בדיוק ממול, מהצד השני של הסיין, במבנה שתכנן פרנק גרי. אבל אני חייב להודות: זה אחד הבניינים המאכזבים של גרי. לפחות מבחוץ (לא נכנסנו לאולמות). אבל תוכנית החודש של הסינמטק היתה מופלאה: סקירה היסטורית של הקשר שבין הקולנוענים מברלין ומפריז ובין הקולנוע ההוליוודי, על פי רוב קשר שנבע מזה שקולנועני אירופה (של עידן הסרט האילם) עברו לעבוד בהוליווד. זה נושא שעסקתי בו לא מעט בחודשים האחרונים, בשיעורי שנה א' שאני מלמד, והנה הוא מוגש באופן מקיף – מעלף מרוב חומרים, חלקם לא ראיתי מעולם (לצערי, בימי הביקור שלי לא היו סרטים שהיו בבחינת חובת צפייה עבורי) – מלווה בהרצאות ובקטלוג עצום (בצרפתית).

אבל בכל זאת: הסינמטק במקומו הנוכחי, בפארק ברסי, אמנם קרוב מאוד לרובע חדש (ומופלא מבחינה תכנונית) של אוניברסיטאות ומעונות סטודנטים (ודי צמוד לרחוב יצחק רבין), אבל כשהוא מרוחק מביתו ההיסטורי בטרוקדרו, למרגלות מגדל אייפל, נדמה שהוא התנתק מהמקום שבו הוא היה משמעותי מבחינה ציבורית ופוליטית והיה לא רק מקום מפגש לחובבי קולנוע, אלא גם צומת למהפכנים ואידיאולוגים, שב-1968 יצאו משם להפגנות ולמהפכות (וכגעגוע לתקופה ההיא, לכבוד הבכורה של "סוציאליזם", סרטו החדש של ז'אן לוק גודאר, הפגיש אחד המגזינים על שערו את גודאר ואת דניאל כהן-בנדיט). הוא נותר כעת מוזיאון לקולנוע, ולמרות השם של פרנק גרי כאדריכל, בעיר שבה המוזיאונים הם פאר האדריכלות (חרשנו המון מבנים חדשים של מוזיאונים שנבנו בעיר בעשור האחרון), הסינמטק נותר קצת גיבנת בז' לא ממש מרשימה. לסינמטקים, אני מניח, פשוט אין מזל כשזה מגיע לתכנון אדריכלי.