26 מאי 2010 | 11:16 ~ 6 תגובות | תגובות פייסבוק

גלויה פריזאית, #1

paris_prices



יש נטיה עיתונאית כזאת, לנסוע לארץ אחרת – אפילו לעיר אחרת – ולשגר משם כתבות צבע מלאות קיטורים. כמה המקום האחר שונה, כמה קשה לנו לוותר על אורחות חיינו השגרתיות, כמה נוח לנו בבית, כמה לא מבינים אותנו כשאנחנו מחוץ לטריטוריה הפרטית שלנו. אני מסתובב בפריז והרצון לשגר טקסט מקטר מדגדג לי את קצות האצבעות. הציני שבי רוצה להיות כמו כולם, להסתובב בעיר אחרת – בה לא ביקרתי כבר כ-13 שנה – ורק לצקצק “אוף, הצרפתים האלה”. אבל אני נלחם בעצמי. קודם כל, כי אני ממש נהנה כאן. עיר יפהפיה פריז. מתברר שהתגעגעתי אליה, מבלי שידעתי בכלל. ושנית, כי איפשהו עמוק בפנים, אני דווקא מסמפט את מה שנראה לנו כמו אנטיפתיות צרפתית. הם פשוט שומרים אמונים לעצמם. מציק לי – ולכל העולם – כמה שהם פשוט לא מוכנים לתקשר בשום שפה שאינה צרפתית ובכך שמים מראש מחיצה, חומה ממש, בינם ובין כל מי שאינו צרפתי. ומצד שני, אני דווקא מבין את זה. זו לא באמת חומה. זו הזמנה. רוצה ליהנות מפריז, אנא עשה את המאמץ ולמד את השפה ואת התרבות. אם לא, כל מה שיישאר לך זו גלוית נוף יפה, והמון אנקדוטות מנדנדות על אי-הבנה. זו כמעט גישה יהודית, מתבדלת, עושה חיים קשים למי שרוצה להיות חלק ממנה. אבל לבסוף, אני מניח, מקבלת. אבל בתנאים שלה.



ובכל זאת: יקר שם, וחי-נפשי כמה שהקפה שלהם איום ונורא, ולמה הם לא יכולים היות רק קצת יותר, נו, פחות-צרפתיים. אבל מצד שני, להיות צרפתים זה פחות או יותר תחום ההתמחות שלהם. וככזה, אולי הם גרועים בקפה, אבל בכל מה שקשור בתרבות, פריז היא גן עדן. אחרי כמעט שבוע שלם של מוזיאונים ובתי קולנוע, ופריז נראית כמו לונה פארק שלא נגמר של חוויות של אמנות.



הצילום בראש הפוסט הוא חלק מהסיפור כולו. פריז היא גן עדן של קולנוע. לא הייתי כאן מאז סוף שנות התשעים, אבל בכמה ביקורים במהלך שנות התשעים גיליתי שהדבר הזה שנקרא “קולנוע”, אותו לומדים באוניברסיטה או חווים באופן חיצוני ופשטני כצופים ביום-יום שלנו ברוב העולם, הדבר הזה הוא עניין חי ופועם בפריז. בגלל שאני לא דובר צרפתית לא יכולתי ללכת למרתון סרטי ז’אן-לוק גודאר שהתקיים בבית קולנוע אחד. או מחווה לברסון שהתקיימה באותו קולנוע כעבור כמה ימים. בגלל שאני לא קורא צרפתית לא יכולתי לראות את הסרט החדש של קיארוסטמי שהציג כבר בעיר (עליו זכתה ז’ולייט בינוש בפרס השחקנית בפסטיבל קאן), או בסרט המצרי או האלג’יראי או הישראלי (“עג’מי”, שדובר בחציו ערבית) שמציגים פה זה לצד זה באותם בתי קולנוע. לא יכולתי ללכת לראות גם את הסרטים הצרפתיים הקופתיים והעממיים – בראשם “קמפינג 2 “. כל מה שנותר לי זה רק הסרטים האמריקאיים. הסרטים ההוליוודיים במולטיפלקסים בשאנז אליזה ושאר השדרות הגדולות במרכז העיר, וההקרנות החוזרות לקלסיקות, בעיקר בגדה השמאלית ואיזור סן מישל.



בשנות התשעים ראיתי בפריז, ובשאר אירופה, את העתיד של הקולנוע. מסכים ענקיים, איכות הקרנה מעולה, סאונד צלול. בתחילת שנות התשעים ראיתי את “באטמן חוזר”, את “טווין פיקס: אש צועדת איתי” ואת “הפסנתר” בשלוש מבתי הקולנוע הכי גדולים והכי מפוארים בפריז, באיכות הקרנה המופלאה ביותר שראיתי מימיי, וקינאתי בהם שיש להם משהו שנדמה הה לי שלעולם לא יהיה לנו, הישראלים.



כמעט 20 שנה אחר כך, ובתי הקולנוע בשאנז אליזה עדיין קיימים, אבל חלקם התיישנו מאוד. חלקם שידרגו את האולמות הגדולים שלהם, אבל הזניחו את האולמות הקטנים. בפריז של 2010 יש עדיין אולמות קולנוע ללא סאונד דיגיטלי. באחד מהם ראיתי את “Green Zone”, סרט בינוני ומאכזב של פול גרינגראס עם מאט דיימון (ויגאל נאור). הייתי אומר שהאולם הזה דומה לאולם רב חן 4 בכיכר דיזנגוף, אבל בדיוק כשצפיתי בסרט חנכו בכיכר דיזנגוף את רב חן המשופץ. לא הייתי בו עדיין, אבל עצם זה שהבינו שם שהוא כבר לא מתאים לסטנדרט של 2010 משמחת אותי. בפריז עדיין מקפידים יותר על שימור עותקים, ופחות על שימור אולמות הקרנה במצב שמתאים להקרנת עותקים משומרים.



אבל לפחות יש תחרות בין (מעט) רשתות בתי הקולנוע. ואת התחרות הזאת רואים במחירון הנ”ל. מחיר רגיל לכרטיס בשאנז אליזה: 10.5 יורו. כמעט 50 שקל, כשהיורו בקרשים. לא משנה אם אה באולם הגדול המפואר, או באולם הקטן והמאעפן. אתה משלם על שאנז אליזה. סעו טיפה דרומה לאיזור גרנד בולוואר-האופרה, והמחיר יורד ל-9 יורו. חצו את הסיין לגדה השמאלית, והוא כבר יגיע לסביבות 7 יורו. לכו לסרט בהצגה יומית לפני 12 בצהריים, וזה יעלה לכם 5.90 יורו, בשאנז אליזה. כן, יש הצגות יומיות. בתל אביב, אם מצאתם בית קולנוע שמציג ביום, זה בוודאי לא יקר לפני 14:30. הקולנוע היחיד שמציג סרטים מ-11 בבוקר הוא קולנוע דיזנגוף, והוא תכף נסגר. אתם פחות מגיל 12? או פחות מגיל 18? או סטונדטים? יש לכם תעריף מוזל. להקרנה תלת מימדית הוסיפו יורו. ולזה מצטרפים כל מיני מועדוני החברות והנאמנויות למיניהם, שכמותם כבר יש גם בארץ.


וכך, בלי כוונה, עברתי יום אחרי יום מאולם דפוק בשאנז אליזה לאולם נהדר בגרנד בולוואר ויצא לי בפוקס מרתון מסרטי התסריטאי בריאן הלגלנד. תחילה “Green Zone” של גרינגראס, שמבחינתי היה כמעט רימייק ל”גוף השקרים” של רידלי סקוט. החליפו את ליאונרדו דיקפריו במט דיימון ואת אלון אבוטבול ביגאל נאור, וזה פות או יותר הסרט. ובעיקר, נדמה שלא סתם יצא שמלחמת עירק מאוסה על צופי הקולנוע בעולם. נראה שהיא מכניעה גם את הטובים שבבמאים. כל סרטי עירק נראים אותו דבר. ורוב סרטי עירק אומרים אותו דבר: הממשל שיקר לנו. המישמש הקולנועי העירקי כבר מתערבל בראש וקשה להבדיל בין “גרין זון” ל”גוף השקרים” ל”מטען הכאב” (שצולם על ידי שותפו לשעבר של גרינגראס, ושלפחות חף מקו העלילה הכבר די רפטטיפי של חייל אידיאליסט שמגלה שכל המלחמה מבוססת על שקרים, טיוחים ואינטרסים כלכליים ופוליטיים של הממשל במזרח התיכון). ולמחרת: אני שוב פוגש תסריט של הלגלנד, הפעם ב”רובין הוד” של רידלי סקוט. קודם כל, הבשורות הטובות: קולנוע מקס לינדר נראה – מבחוץ ומבפנים – כמו קולנוע בן יהודה ז”ל. אבל יש לו מסך גדול ורחב, יציע, ומותקנת בו מקרנה דיגיטלית שופרא-דשופרא. ההקרנה הדיגיטלית של “רובין הוד” שם היתה אחד הדברים המושלמים שראיתי מימיי בקולנוע.


אבל הסרט… נו. שיהיה. לא מבין למה מישהו הרגיש דחף לעשות אותו. לא מבין מה הסרט ניסה להגיד. לא מבין למה לקרוא לסרט “רובין הוד” (או “רובין מהיער” בצרפתית) ואז לספר סיפור שונה לחלוטין מ”רובין הוד” המוכר. זה כמו מה שהיה מוקדם יותר השנה עם “אלעס בארץ הפלאות”: לקחו את שם הספר, גרמו לנו לחשוב שיש כאן עיבוד חדש של הסיפור המוכר, ולבסוף מגישים לנו סיפור חדש שהוא איכשהו מעין פריקוול או סיקול של הסיפור המוכר. אז “רובין הוד” הוא בעצם הפרק שמקדים את את הסיפור המוכר, והסרט נגמר במקום שבו הסיפור המוכר מתחיל. שז קצת כמו origin-story של גיבורי על. שגם זה היה טרנד קולנועי שדי ייגע אותי לפני כמה שנים. לא כל כך הבנתי למה לבמאי של הסרט קוראים רידלי סקוט, ומה הוא עשה עם רידלי סקוט האמיתי. לא שהסרט היה רע, הוא סתם היה סתמי. רון האוורד היה כבר מביים את זה עם יותר חן והדר. כל מה שנותר זה המנייריזם של סקוט אותו אימץ מאז “גלדיאטור” (ושאותו ממילא גנב מ”להציל את טוראי ריאן”). לא סבלתי כלל. זה סרט עשוי היטב, סביר, מתאים לשעתיים מנוחת רגליים אחרי יום שלם של צעידה ברחובות ובמוזיאונים, אבל הוא לחלוטין חסר שיבות או עניין, והוא התנדף מזכרוני כמעט מיד.


==========


ואגב, בכל בתי הקולנוע בפריז (בהם הייתי) מוקרן סרט פרסומת לקידום היירות בישראל במקבץ הפרסומות שלפני הסרט.

נושאים: בשוטף

6 תגובות ל - “גלויה פריזאית, #1”

  1. אופיר 26 מאי 2010 ב - 13:27 קישור ישיר

    פוסט נהדר ומאוד כיפי לקריאה, אבל משום מה השורה האחרונה הייתה המעניינת ביותר.

  2. מיכאל 22 26 מאי 2010 ב - 14:22 קישור ישיר

    יאיר, אמרת שאתה הולך רק לבהות בתמונה בעת הצפייה בחדש של גודאר. ויתרת? 🙂

  3. לוטוס 26 מאי 2010 ב - 15:49 קישור ישיר

    ומה הייתה איכות סרט הפרסומת לישראל? מה רואים בסרט? פרטים על המפיק/במאי?

  4. לוטוס 26 מאי 2010 ב - 15:50 קישור ישיר

    …ולזכור שצרפת היא בירת ומולדת הסינפיליה

  5. שירי 26 מאי 2010 ב - 17:03 קישור ישיר

    ובכל זאת, מוזר לי שאחרי 13 שנה לא הבחנת בהבדל התהומי מהקלישאות שכולנו למדנו לצטט – הצרפתים לא נחמדים, הצרפתים לא מתקשרים בשפה שאיננה צרפתית – למציאות הנוכחית בפריז (אולי לא בכל רחבי צרפת אבל לבטח ולבטח בפריז). כמות דוברי האנגלית עלתה פלאים, קשה כמעט להיתקל בחנות או ביסטרו שלא יימצא בהם דובר האנגלית שיעזור לך, והמטרו מכוסה בפרסומות ללימודי אנגלית. ככה לפחות היה שם לפני שנה כשאני ביקרתי.

    הדור הצעיר של צרפת – בדיוק כמו הדור הצעיר של יפן ושל סין ושאר מדינות העולם המתועש, אגב – רוצה להיות חלק מהעולם, ובשביל זה הם מוכנים ורוצים ללמוד אנגלית. האינטרנט שינה כל כך הרבה דברים, גם את הקלישאות על צרפת.

  6. Peg Malott 7 פברואר 2011 ב - 4:05 קישור ישיר

    I’m having a hard time viewing this information from my iPhone. Maybe you could upgrade the site and make it more accessible from my phone. Thatd be real cool!


השאירו תגובה