גלויה פריזאית, #2
בפעם הראשונה שהגעתי לפריז, בערך לפני עשרים שנה, אחת התחנות הראשונות שלי בעיר היה קולנוע מקמהון, בבולוואר מקמהון (מטר משער הניצחון). על הקולנוע הזה, שמציג בעיקר פסטיבלים של קלאסיקות קולנועיות, קראתי ב"חרדתו של המלך סלומון" של אמיל אז'אר. ונדמה לי, למרות שאני לא בטוח, שהוויטרינה משמאל היא זו שמולה עומד ז'אן-פול בלמונדו ומתבונן בתמונות של המפרי בוגרט בתחילת "עד כלות הנשימה" של גודאר. כשהגעתי לפריז בפעם הראשונה התקיים בקולנוע מקמהון פסטיבלון אודרי הפבורן, ושם ראיתי לראשונה את "פריז התוססת" (או "נוצצים בפריז") של ריצ'רד קוויין (על פי תסריט של ג'ורג' אקסלרוד, התסריטאי של "ארוחת בוקר בטיפני", והמבוסס על סרט צרפתי של ז'וליאן דוביבייה, שבעצמו נראה די גנוב מ"המהמר" של דוסטויבסקי). מאז, זה אחד הסרטים האהובים עליי. השבוע, שוב הגעתי לקולנוע מקמהון, ומה אתם יודעים: שוב פסטיבלון אודרי הפבורן. בלי "פריז התוססת", אבל עם "ארוחת בוקר בטיפני", "חופשה ברומא" ו"שעת הילדים". את "פריז התוססת" אפשר היה לראות בצד השני של העיר, בפסטיבלון "יפות ומצחיקות" בבית קולנוע אחר, שהציג גם את "צער גידול חיות" ואת "נערתו ששת" (ביום ששי). ככה נראה שבוע קולנועי בפריז. ולא בסינמטק. סתם בתי קולנוע עצמאים, שאהבת הקולנוע היא ההתמחות שלהם. עוד פסטיבלונים בשאר בתי הקולנוע השבוע: פסטיבלון היצ'קוק, הסרטים הקצרים של באסטר קיטון, מחווה לקולנוע הסובייטי. אגב, יש המון היצ'קוק בבתי הקולנוע, גם בלי קשר לפסטיבלון ההוא. בגלל שלא היה לי אינטרנט זמין (זהו אתר הקולנוע העיקרי של צרפת), השתמשנו בטכנולוגיית תחילת שנות ה-90 כדי לקבוע מה לראות, מתי ואיפה: המגזין "פריסקופ", אביו הרוחני של "עכבר העיר". הפה רייר.
הלכנו לבסוף ל"הנעליים האדומות" מ-1948 של מייקל פאוול ואמריק פרסבורגר בקולנוע Le Champo, ליד בולוואר סן מישל. זו הפעם הראשונה שאני רואה את הסרט הזה בפילם (ובימים אלה זוכה צלם הסרט, ג'ק קרדיף, שמת לפני שנה, למחווה מקיפה במכון הקולנוע הבריטי בלונדון). אני צריך להודות: למרות שאני מת על מרתפי הקולנוע הסינפילים האלה בפריז ומגלה בהם פנינים שלא הכרתי, או מתוודע מחדש לסרטים שכבר שכחתי – סרטים שצולמו לפני עידן הסינמסקופ לא נראים עד כדי כך גדולים על המסך הגדול. ובכל זאת, שמחתי לראות את הסרט, שבעבר הייתי פחות סבלני אליו. זו מלודרמה שגם עוסקת בסיפור שכתב הנס כריסטיאן אנדרסון, וגם מהווה מעין עיבוד לה. במרכז הסרט נמצא מופע בלט על פי סיפורו של אנדרסון, וסיפורה של הרקדנית, המלחין ומנהל הלהקה שחייהם נכרכים אלה באלה במהלך העבודה על הבלט. נקודת האמצע של הסרט היא ההופעה עצמה, והיא גם שיאו הקולנועי של הסרט. פאוול ופרסבורגר הם כמו היצ'קוק, רק שהם לא מתעניינים בכלל במתח או בפיסכולוגיה או בפשע (לפחות לא בשלב הזה של הקריירות שלהם), אבל סצינת הבלט, שהיא למעשה סיקוונס מחול ומונטאז' עמוס אפקטים, וכמעט סוריאליסטי, נראית כמו ההשראה לסצינות החלום של ג'יימס סטיוארט ב"ורטיגו" שנוצר בדיוק עשר שנים אחר כך.
באותו בית קולנוע, אגב, קיימו גם רטרוספקטיבה לאחים כהן. וחשבתי שזו תהיה הזדמות נהדרת לצפות שוב ב"צומת מילר" בפילם. אבל זה היה הסרט היחיד בחבורה שהוקרן בדיבוב לצרפתית. באסה.
============
עם כל כך הרבה קולנוע מכל כך הרבה תקופות ברחבי פריז, נראה כמעט מיותר להחזיק סינמטק, לא? אבל הסינמטק הפריזאי, בניהולו של סרז' טוביאנה, הוא מאבות הסינפיליה, והוא גם זה שמארגן מחוות ארוכות ומקיפות, בשעה ששער המוסדות הקטנים מארגנים הצדעות מצומצמות. לסינמטק הצרפתי הגענו אחרי ביקור בספריה הלאומית על שם מיטראן, שהוא אחד הפרויקטים האדריכליים הכי מדהימים שראיתי כבר המון זמן. הסינמטק החדש נמצא בדיוק ממול, מהצד השני של הסיין, במבנה שתכנן פרנק גרי. אבל אני חייב להודות: זה אחד הבניינים המאכזבים של גרי. לפחות מבחוץ (לא נכנסנו לאולמות). אבל תוכנית החודש של הסינמטק היתה מופלאה: סקירה היסטורית של הקשר שבין הקולנוענים מברלין ומפריז ובין הקולנוע ההוליוודי, על פי רוב קשר שנבע מזה שקולנועני אירופה (של עידן הסרט האילם) עברו לעבוד בהוליווד. זה נושא שעסקתי בו לא מעט בחודשים האחרונים, בשיעורי שנה א' שאני מלמד, והנה הוא מוגש באופן מקיף – מעלף מרוב חומרים, חלקם לא ראיתי מעולם (לצערי, בימי הביקור שלי לא היו סרטים שהיו בבחינת חובת צפייה עבורי) – מלווה בהרצאות ובקטלוג עצום (בצרפתית).
אבל בכל זאת: הסינמטק במקומו הנוכחי, בפארק ברסי, אמנם קרוב מאוד לרובע חדש (ומופלא מבחינה תכנונית) של אוניברסיטאות ומעונות סטודנטים (ודי צמוד לרחוב יצחק רבין), אבל כשהוא מרוחק מביתו ההיסטורי בטרוקדרו, למרגלות מגדל אייפל, נדמה שהוא התנתק מהמקום שבו הוא היה משמעותי מבחינה ציבורית ופוליטית והיה לא רק מקום מפגש לחובבי קולנוע, אלא גם צומת למהפכנים ואידיאולוגים, שב-1968 יצאו משם להפגנות ולמהפכות (וכגעגוע לתקופה ההיא, לכבוד הבכורה של "סוציאליזם", סרטו החדש של ז'אן לוק גודאר, הפגיש אחד המגזינים על שערו את גודאר ואת דניאל כהן-בנדיט). הוא נותר כעת מוזיאון לקולנוע, ולמרות השם של פרנק גרי כאדריכל, בעיר שבה המוזיאונים הם פאר האדריכלות (חרשנו המון מבנים חדשים של מוזיאונים שנבנו בעיר בעשור האחרון), הסינמטק נותר קצת גיבנת בז' לא ממש מרשימה. לסינמטקים, אני מניח, פשוט אין מזל כשזה מגיע לתכנון אדריכלי.
You become a nudnik
היית במקדונלד'ס בפריז? באמת מגישים שם בירה בכוס גדולה מזכוכית? 🙂
לא קשור לכתבה הזו, אבל לא מצאתי מקום אחר,]נאות יותר: אתמול הלכתי לראות את "הנסיך הפרסי". היה פחות נורא משציפיתי. ג'ייק ג'ילנהול היה חביב, אבל אני לא צופה שהוא יהיה כוכה הפעולה הבא בעקבות הסרט הזה.
בן קינגסלי מעט מביך בתפקיד אחיו של המלך. יותר מזכיר את התפקיד הטפשי שעזה ב"הגורו" עם מייק מאיירס מכל תפקיד אחר שעשה עד כה.
העלילה זורמת בצורה סבירה, הטקסטים "דיסני" קלאסיים ומה שהסרט הצליח בעיקר לעשות – זה לגרום לי לרצות לשחק בפלייסטיישן.
האם דיסני נכנסים לעידן דמיוני בו סרטים ישמשו במה לקידום מכירות של משחקים?
(אני יודע שלא… אבל זו התחושה אחרי שרואים את הסרט)
פריז היא בירתו הקולנועית של העולם. עם כל הכבוד (העצום) לניו יורק ולוס אנג'לס, בפריז אפשר למצוא את פניני הקולנוע האמיתיים, בפילם, ובבתי קולנוע שכונתיים, כמו שהיו פעם בת"א.
כל ביקור שלי בפריז (ולצערי כבר למעלה מעשור שלא הייתי בה) כולל גם ביקור קולנועי כלשהו, או יותר.
בפעם השניה שבה הייתי בעיר (ובעצם, בפעם הראשונה כמבוגר צעיר מאד) ראיתי את "מטרופוליס" של לאנג עם הפסקול של מורודר, וזה היה בבית קולנוע (שכבר לא קיים יותר, לצערי) שעד היום אני מחשיב כאחד משני בתי הקולנוע הטובים ביותר שהייתי בהם מעולם. הגומונט שאנז אליזה (לא זה של היום) היה קולנוע בעל אולם בינוני (במונחים של אז, מאד הזכיר במבנה שלו את קולנוע "גת" התל אביבי, כולל הירידה מתחת לאדמה), מסך ענק, מערכת סאונד מהממת, וכורסאות עור (או דמוי עור) שהיו מוצבות על שטיחים כהים ומתכווננות לאחור באופן אוטומטי ברגע שהתיישבת בהן כדי לספק את זוית הצפייה הטובה ביותר מול המסך. שבוע לאחר מכן ראיתי שם את "מלון ניו המפשייר", ואם הייתי יכול הייתי הופך את בית הקולנוע הזה לקולנוע השכונתי שלי. כמה חבל שהשכונה שלי היתה, ונשארה, תל אביב.
טוב, אני נעדרתי מפה כמה ימים. הייתי עסוק. בכמה דברים.
השנה אני קצת מזניח את הקרנות האקדמיה. אני אשתדל לראות כמה שיותר, אבל כשבעבודה ביקשו ממני החלפה שנפלה על ההקרנה של "לחיות מחדש" של בוזגלו בשבוע שעבר, לא הזלתי דמעה, והלכתי לעבוד. ואתמול הוקרן "סרק סרק" של בוזגלו, ואני העדפתי ללכת לסינמטק הרצליה לדאבל פיצ'ר:
"הלגונה הסודית", הדוקומנטרי שלקח את האוסקר השנה, שהוא בעיניי סרט מעניין וחשוב, אבל ממש לא ראוי לאוסקר. אפשר היה להדק מאוד את הסרט סביב עלילת המתח שלו, ולנקות הרבה תוספות שהופכות את "הלגונה הסודית" לסרט פרופגנדה חסר בושה.
בנוסף, אחרי ששמעתי הרבה דברים טובים על הסרט, אבל מעולם לא יצא לי לראות אותו, הייתי אתמול בהקרנה של "הכיוון דרום מזרח" סרט נהדר מארגנטינה של שנות ה-80. עלילת הסרט סובבת סביב איש מוזר שמופיע פתאום בבית משוגעים וטוען שהגיע מכוכב אחר. הרופא האחראי סקפטי, אבל מחליט לטפל במקרה המעניין ביתר תשומת לב, ולאט לאט נסחף אל תוך עולמו. זהו סרט שמתחיל קצת צולע, אבל ככל שהוא מתקדם הוא אוסף תנופה, ויש בו כמה סצינות נפלאות, ומסקנה אחת נוגה – שהאנושות היא כנראה אלרגית לאושר. מאוד כדאי לחפש את הסרט הזה.
והיה גם משהו נוסף. עליו בתגובה נפרדת.
משהו נוסף
אתמול והיום התקיים ליד סינמטק תל אביב אירוע הפיצ'ינג השנתי של פורום הקו-פרודוקציות הדוקומנטרי. כמו תמיד, האירוע היה מעניין מאוד, אבל להרגשתי, אחוז הפרויקטים המוצלחים היה נמוך יותר מבשנה שעברה. ובכל זאת, היו מספיק פרויקטים מעניינים שהוצגו שם. להלן כמה שתפסו לי את הלב, וכדאי מאוד לחכות להם ב"דוקאביב" הבא:
"חמש מצלמות שבורות" – מתחיל קצת להימאס מסרטם פוליטיים. מה, עוד פעם בלעין? התשובה היא: כן. זה היה הפרויקט החזק ביותר שהוצג בפורום. האורחים מחו"ל כמעט רבו על האפשרות להשקיע בו כסף. מדובר בתושב בלעין שמצלם את המציאות היומיומית שלו, שכמובן מושפעת מהחיכוך הבלתי פוסק בעניין הגדר. מכיוון שמדובר בסרט שמגיע מבחוץ, יש כאן הרבה יותר מהצהרה (או בעצם צעקה) פוליטית. יש כאן סיפור אנושי קורע לב על חיים במצב בלתי אפשרי. שם הסרט מתייחס לעובדה שבכל פעם שהמצלמה של גיבור הסרט נשברה, הוא קונה חדשה וממשיך לצלם.
"מאחורי הקלעים של החגיגות" – רק דברים טובים אני שומע על אלכס גנטלב, אבל עדיין לא יצא לי לראות סרט שלו. בפרויקט החדש שלו הוא ממשיך במסעו אל הצד המאוד אפור של החוק ברוסיה. מדובר בעיר קיט לחוף הים השחור, שתמיד היתה מקום נופש קיצי לאוכלוסיה הרוסית, שבאופן מפתיע נבחרה לארח את אולימפידאת החורף. מה גרם לועד האולימפי הבינלאומי לבחור דווקא בעיירה קיצית זו לארח משחקי גלישת בשלג והחלקה על הקרח? האם ולדימיר פוטין שיחד את הועד האולימפי? ומה חלקם של האוליגרכים ושל העולם התחתון בעניין?
לגנטלב יש גישה לכל הגופים האלה, ויש לו כשרון סינמטי. יהיה מעניין.
"גורה" – קאיה היא בת לאם ישראלית ואב נפאלי. בגיל 10 אימה עקרה לגואה, הודו. הילדה התחילה ללמוד אגרוף, ופגשה שם את סוניה, שהפכה בהמשך לאלופת הודו באגרוף. כמה שנים לאחר מכן, קרה משהו, וקאיה הפסיקה להתאגרף.
התקציר לא עושה חסד עם הפרויקט הזה. יש משהו מאוד אנושי, חם, ומרגש, בדמויות שמאכלסות את הפרויקט הזה. והצילומים של גואה הם לא הצילומים הרגילים שבד"כ רואים משם. פרויקט שאותי מאוד מסקרן.
"האחיות פולגאר" – שלוש האחיות לבית פולגאר מפוזרות היום בישראל, הוגריה וארה"ב. כבר מגיל קטן הם אומנו על ידי אביהן בשחמט. הם היו לאלופות עולם בגיל צעיר מאוד, ושיחקו שח במשך 6-7 שעות. בכל יום. הסרט עוקב אחר סיפורן המיוחד בהרבה אהבה והומור, ובודק את המחיר שהיו צריכות לשלם על אובדן ילדותן. פרויקט מרתק.
"האמת וכל האמת" – פרויקט מעניין שבודק את כל השאלות סביב המשפט של מוחמד בכרי ו"ג'נין ג'נין". לא רק הפרטים של המשפט הספיציפי, אלא גם שאלות עקרוניות, כמו: מה זה סרט דוקומנטרי, מה זו אמת, וכיוב'.
"אלופים במיל." – גנרלים ששירתו בצבא האדום במלחמת העולם השניה הם כיום אנשים מבוגרים שחלקם חיים בישראל. הם מרגישים שאף אחד לא מתעניין בסיפורי הגבורה שלהם, והם דורשים את הכרת הכבוד שמגיעה להם. אנשים מבוגרים, קצת כמו ילדים, יכולים להגיד ולעשות דברים שהם לא בדיוק פוליטיקלי קורקט. וזה המקרה כאן. פרויקט מעניין.
אוף… צריך להתחיל ללמוד צרפתית…
גם בניו יורק ובלנודון תמיד יש מה לראות בבתי הקולנוע האמנותיים. אין סיבה שזה לא יקרה גם אצלנו מתישהו
חוץ מזה שאין אצלנו בתי קולנוע אמנותיים במובן של הערים שהוזכרו פה (או, לצורך העניין ומניסיוני האחרון, בגלזגו ובאדינבורו :)). המונח "limited release" לא קיים פה אלא במובן של "הפצה רק באזור תל אביב".
בעצם, הקרנת סרטים גנוזים בסינמטק קצת דומה לזה. אבל זה לא מהלך שגור וקבוע מספיק והסרטים מגיעים להקרנות כאלה במקרה ולא כדרך הפצה נורמטיבית.
—
ובאוף טופיק: ראיתי כבר שתי ביקורות טריות שכתוב בהן ש"בסוד העניינים" מזכיר את "פולישוק", בעוד המצב הפוך, או לפחות מובן מאליו מאחר ש"פולישוק" די מבוססת על סדרת האם של הסרט.
וקצת מביך לכותבים גם כאשר שמו של במאי/תסריטאי הסרט כתוב כ"ארמנדו לאנוצ'י" (במקום יאנוצ'י).
ב"טטרו" החדש של קופולה יש מחווה יפה מאוד ומרגשת מאוד ל"הנעליים האדומות", מומלץ בחום.
מה שסטיבי מתארת הוא הרבה יותר "חמור": זה לא רק שזה מגיע במקרה, זה מגיע במקרה כי זה פה. אין מאמץ להביא סרטים מיוחדים מחו"ל או לגרד משהו מהארכיון. פשוט להושיט את היד ולקטוף.
Dude this spamming here are driving me spastic! Delte them!
Get two plants, and set both of them in two different locations. One plant should be put in a box with a light so it can grow. The other plant should be put in a dark box so it will not grow.