פרסי אופיר 2010: מצב המירוץ
השנה אני לא מצליח להיות חרוץ כמו שהייתי בשנה שעברה עם הקרנות האקדמיה. ראיתי אז כמעט הכל. השנה, עד כה, ראיתי רק שני סרטים. אני מאוד מקווה שכשיתחיל סבב ההקרנות השני, אחרי פסטיבל סרטי הסטודנטים, אצליח להדביק את הפערים. מה שכן, מה שראיתי עד עכשיו היה מצוין: "המדריך למהפכה" של דורון צברי ואורי ענבר, ו"פעם הייתי" של אבי נשר. שניהם סרטים שאהיה ממש מופתע לא למצוא בחמישיית המועמדים הסופית לפרס. אם זה יקרה זו תהיה קטנוניות לשמה (לא מצב שאינו אופייני בקרב חברי האקדמיה). העניין הוא שבשעה שחברי אקדמיה שדיברתי איתם אכן מהוססים מאוד לגבי הסרט של צברי, שהרי הוא מבחינתם סרט תיעודי (ואני אומר "אז מה?", סרט תיעודי הרי כבר זכה בפרס אופיר. אין שום מניעה כלשהי, תקנונית או אחרת, לתת לסרט תיעודי מועמדות לפרס הסרט בפרסי אופיר. המניעה היחידה היא אישית), אבל ההפתעה הגדולה היא שאני סוף סוף, לראשונה זה שנים, שומע חברי אקדמיה מדברים בחיבה על סרט של אבי נשר. מבחינתי החרם או הלא-יודע-מה-זה-היה שמנע מ"סוף העולם שמאלה" לקבל מועמדויות משמעויות ב-2004 היה מבחינתי אחד מרגעי השפל בתולדות האקדמיה הישראלית לקולנוע. והנה, עם "פעם הייתי" נשמעים קולות מפרגנים.
קודם כל, מבחינתי, כמי שמחבב באופן עקבי למדי את סרטיו של נשר, ואת נקודת המבט הקולנועית שלו – והאופן שבו הקולנוע תמיד משחק תפקיד ראשי בסרטיו – ההפתעה הכי גדולה ב"פעם הייתי" היתה התסריט. "פעם הייתי" הוא התסריט הטוב ביותר שנשר כתב מאז "זעם ותהילה". תסריט מפתיע מאוד, שלא רק נע יפה בין הומור ובין רגש, אלא מצליח להגיד דברים עמוקים למדי על הסיטואציה הישראלית-יהודית, של אחרי מלחמת העולם השנייה ואחרי ששת הימים, מצב בו העם היה מצד אחד רצוץ ושבור (מהשואה) ומצד שני שיכור כוח באופן כמעט פסיכוטי (בזכות מלחמת ששת הימים). כמות האבחנות היפות שמתנסחות בתסריט, והכמות העצומה של רפליקות שתוך כמה שבועות יהיו בלתי נשכחות וכבר יהיו חלק מהז'רגון העממי בארץ, גורמת לי לתהות האם סוף סוף, האקדמיה לא רק תקבל את נשר כמועמד, אלא אפילו כזוכה על פרס אישי. לא חושב ש"פעם הייתי" יכול לזכות בפרס אופיר, אבל אני מאמין שלתסריט שלו אמור להיות סיכוי טוב מאוד לזכות (יהיה נבון, אגב, לשם כך, לשלוח לחברי האקדמיה במהרה את "למענה גיבורים עפים" של אמיר גוטפרוינד, שכמה מהדמויות בסרט לקוחות ממנו. זו עבודת עיבוד מדהימה: נשר לקח בערך ששה עמודים מהספר, והפך אותם לסרט שלם, כשאת רוב הסיטואציות, הדיאלוגים, האבחנות והעולם הוא ממציא בעצמו, ולא לוקח מהספר. פנטסטי). ההפתעה השנייה של הסרט היא אדיר מילר. למרות שמאוד חיבבתי אותו ב"הסודות", לא הצלחתי בשום אופן לדמיין אותו בתור יענקל'ה ברייד, השדכן המצולק וניצול השואה. והוא נהדר. קודם כל כי זו דמות שכתובה נורא יפה, דמות פגועה שיודעת גם להשתמש בהומור ציני מאוד. המקום שבו המשחק של מילר נפגש עם שיאי התסריט של נשר נמצא בסצינה בה מלמד השדכן את הנער – גיבור הסרט – שעובד אצלו בקיץ, איך לאתר סימנים, איך לעקוב אחרי אנשים, וללמוד דברים על אופיים. זו אחת הסצינות היפות ביותר שראיתי בקולנוע הישראלי כבר המון זמן. ויתכן שזו הסצינה שהזכירה לציניקנים ששנאו את "סוף העולם שמאלה", שלמרות הקריירה באמריקה, וההצלחה, והחשבונות, אבי נשר הוא כרגע בכיר יצרן האיקונות הקולנועיות של ישראל. (ובהמשך, לקראת עליית הסרט, נשוחח כאן על איך "פעם הייתי" הוא כמו יצירה אחות המשלימה את "סוף העולם שמאלה". שני הסרטים מתרחשים בדיוק באותה תקופה, האחד בדרום השני בצפון, והדמויות של הסרטים כאילו משוחחות ביניהן).
אני משוחח לא מעט עם חברי אקדמיה בימים האחרונים, מנסה להבין מה הם ראו, מה הם חושבים ומה הם שומעים סביבם. אנשים שראו ראף-קאט של "הדקדוק הפנימי" של ניר ברגמן מבטיחים לי שאין סיכוי שזה לא יהיה הסרט שיזכה השנה בפרס אופיר ושאין אף סרט אחר שמתקרב אליו. ל"התגנבות יחידים" של דובר קוסאשווילי יש בינתיים לא מעט מקטרגים, אבל גם לא מעט מעריצים. זה בהחלט אחד הסרטים היותר מדוברים והיותר מעוררי שיחה בשבוע האחרון בקרב חברי האקדמיה. אני מתקשה להאמין שיש סיכוי שהסרט לא יהיה בין חמשת המועמדים הסופיים לפרס הסרט.
מכיוון שאני ראיתי נורא מעט סרטים אני עדיין לא יכול להמר על החמישיה המסתמנת (וצריך לזכור, חלק גדול מהסרטים עדיין לא הוקרן). אבל נראה כרגע שזה יהיה ניר ברגמן, דובר קוסאשווילי וכן.. כן… אבי נשר. אני מאוד אופתע אם דורון צברי לא יהיה שם. ומאוד מאוכזב (וכועס) אם זה לא יקרה. זה יפגין קטנות מוחין מצערת. אף אחד ממי שדיברתי איתו לא ראה עדיין את "משאבי אנוש" של ערן ריקליס, סרט שאני מאוד מחכה לו וסקרן לגביו, אבל יש שכבר שמהמרים שהוא ייכנס. וגם ל"התפרצות X" של איתן צור יש כמה וכמה מפרגנים, שרואים בו עבודה נאה למדי. האם החמישיה תבוא מבין השישיה הזאת? קשה לדעת. אבל אם כן: וואו, הליגה הלאומית של הקולנוע הישראלי. נבחרת האול-סטארס. אבל המירוץ עדיין רחוק מסיום. יש עוד את הסרט של איבגי ("וביום השלישי") לפנינו, ואת "מבול", ואת "זוהי סדום" (שזה הסרט שאני מניח שיחטוף את טיפול "סוף העולם שמאלה" השנה. הקהל ישתגע על הסרט, אבל האקדמיה תגלה כלפיו עוינות איומה).








תגובות אחרונות