יאללה, תחרות. מי יהיה הראשון שיצליח למצוא ולהעלות את שמות הזוכים בפסטיבל קאן? אני בינתיים מסתובב ומחפש וויי-פיי בפריז.

עוד קצת חימום לקראת 9 ביוני. שיר של אדיטורז ואז שיר של הפיקסיז. הנה הסינגל הראשון של אדיטורז שגרם לי לשים לב אליהם: "מינכן".

והנה הפיקסיז עם אחד השירים שלהם שאני הכי אוהב, "ולוריה". והנה הוכחה לעד כמה הם כנראה שנאו לצלם "וידיאו-קליפים" לשירים שלהם. ככה נראה הקליפ הרשמי לשיר. שייחנקו שם באם.טי.וי.

את מדורי בגיליון שבועות של "פנאי פלוס" השבוע הקדשתי לכמה מיצירות הביכורים של הסטודנטים הישראליים לקולנוע שיתחרו בתחרויות של הפסטיבל הבינלאומי ה-13 לסרטי סטודנטים, שיתקיים בתל אביב ב-6-12 ביוני.

פורסם ב"פנאי פלוס" ב-18.5.2010

הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים הוא אחד האירועים הקולנועיים שאני הכי מסמפט בשנה. אם יש לכם דז'ה וו שכבר כתבתי את המשפט הזה בעבר, אתם כנראה צודקים. אולי כי אני באמת מחבב את הפסטיבל הזה. אולי כי הוא נערך רק פעם בשנתיים, אז זה נותן לנו שהות להתגעגע אליו, ולהיות מופתעים בכל פעם שהוא שוב צץ, ומזכיר לנו איך הזמן רץ. יש משהו מקסים בפסטיבל הזה לא רק כי הוא מקבץ לתל אביב המון סטודנטים לקולנוע מכל העולם והופך את העיר לפאב קולנועי אחד גדול, אלא כי זה במידה מסוימת פסטיבל על-עיוור. צריך להמר כדי לקלוע למקבצי הסרטים הטובים, צריך להיות די חרוצים כדי לחרוש מספיק מקבצים בתקווה ליפול על הסרטים המצטיינים, ולנסות לזהות כבר היום מי יהיו היוצרים הבולטים בעולם בעשור הקרוב שאת בכורתם הראשונה ביותר אנחנו מגלים כיום. להבדיל מפסטיבלים אחרים, שבהם מוקרנים סרטים של יוצרים בעלי שם שהבאז הולך לפניהם, כאן הסרטים מגיעים בלי מטען קודם. אפילו התקציר לא תמיד באמת מסגיר את אופי הסרט. זה הימורים נטו. ולכן יש גם כל כך הרבה הפתעות. הפסטיבל ה-13 ייפתח בדיוק בעוד שבועיים, והיום – לכבוד שבועות שחל השבוע – אני רוצה לעיין בכמה מהסרטים הישראליים שיוצגו במסגרות השונות של הפסטיבל. הרי אלה הביכורים של יוצריהם, לא? אז הנה היכרות עם הביכורים של כמה מהיוצרים שיותר מסקרנים אותי השנה (ומודה, לא ראיתי את כל הסרטים הישראליים. אלא רק מקבץ ראשוני וחלקי. מבטיח שאם אראה עוד סרטים שאהבתי, אעדכן בהזדמנויות קרובות).

אחת ההפתעות הנעימות של הקולנוע הישראלי הצעיר בשנים האחרונות הוא ההיצע המגיע מבית הספר הירושלמי מעלה, הפונה בעיקר (אבל לא רק) לסטודנטים דתיים, שחוגג השנה 20 שנים להיווסדו (ראו גילוי נאות בסוף הפוסט). לקח לבית הספר קצת זמן להניע עד שהתחלנו – או לפחות עד שאני התחלתי – לשים לב ליוצרים שמגיעים ממנו. מאז תחילת שנות ה-2000 כמה סרטים שיצאו משם הצליחו לבלוט, וכמה מבוגרי בית הספר השיקו קריירות שאני סקרן לראות לאן ילכו. הדר פרידליך, למשל, שביימה את הדרמה הנהדרת "עבדי השם", עומדת לקראת סיום הפיצ'ר שלה, “חנה מ.”. יוצרי "סרוגים" הם בוגרי בית הספר. וחיים אלבום בלט במחזור של לפני שנתיים עם סרט יפה ומסוגנן בשם "ואהבת", ויהיה מסקרן לראות איך הוא יבשיל לפיצ'ר. השנה אני שם את כספי על במאי בשם אלירן מלכה, שסרט הגמר שלו "71 מטר מרובע" הוא מבחינתי הפתעה נעימה ומוצלחת מאוד. הסרט, שנמשך 30 דקות, ממוסגר בהווה כשגבר צעיר, עדיין עם זיפים של חודש אבל, מגיע לבית ילדותו בעכו, לפרידה אחרונה לפני שהבית יימכר ויהרס. בשעותיו האחרונות בחדרים הנטושים הוא נזכר בשתי סצינות מילדותו ומבגרותו, האחת עם אמו והשנייה עם אביו. החלק הזכור יותר הוא השני, בו מגיע האב המזרחי (בגילומו של אורי גבריאל) לארוחת ליל שבת בבית הוריה (האשכנזים) של ארוסת בנו. כולם דתיים שומרי שבת, אבל האשכנזים – מתברר – מדקדקים קצת יותר. הבדלי הגישות בין העדות יוצר קומדיית גינונים משעשעת מאוד, שמצליחה לעשות דבר מוצלח מאוד: לקחת נקודה שאני מניח שרק דתיים בקיאים בה (לא ידעתי, אבל מתברר שפמוטים זה מוקצה, ולכן אסור להזיז אותם בשבת מהשולחן עליו הודלקו), ולהפוך אותה לנקודה עלילתית שגם מי שמעולם לא שמע הלכה אחת בימיו מיד יבין במה מדובר ויזהה את הקונפליקט הדרמטי – והקומי – שהיא מייצרת.

מתוך "71 מטר מרובע" של אלירן מלכא

ובכלל, נדמה שבחיפוש אחר קונפליקטים דרמטיים לקולנוען הדתי יש ארסנל סיטואציות פורה יותר. אצלם זה לא סתם קונפליקט בין אדם לעצמו, או בין שני אנשים, שם כל קונפליקט הוא בן אדם ואלוהים. עניינים כבדים מאוד. בסרט אחר מבית הספר, “שומר הברית", מגלה נער רגע לפני הבר מצווה שלו שאהבתו לבתו של הרב המכין אותו לעלייה לתורה גורמים לו לפליטות לילה. זו סיטואציה דרמטית טעונה למדי עבור יוצר חילוני – המבוכה, חוסר ההבנה לגבי תהליכים פיזיים של התבגרות, ההסתרה. אבל בשעה שיוצר חילוני בוגר עשוי להביט למקרי הלילה שלו בעין קומית, וליצור מזה משהו בסגנון "אמריקן פאי" מקומי", היוצר הדתי יתקשה למצוא בכך את ההומור. אבל אצל הדתי מתווסף לזה עניין נוסף של חטא עצום, המוביל לרגשות אשמה איומים, ולצעדים דרסטיים. כנ"ל ב"71 מטר מרובע": זה לא סתם מפגש בין מזרחים ואשכנזים, בין אדם פשוט למשפחה עשירה, אלא רגע של מתח באופן שבו כל אחד מהם מגדיר את האופן שבו הוא עובד את אלוהים. ברגע שאלוהים בתמונה הדרמה נהיית בווליום עוצמתי יותר.

אבל "71 מטר מרובע" אינו סרט שמה שמעניין בו הוא התסריט דווקא. במידה רבה, אגב, התסריט עצמו אינו שלם. הוא מתחיל שלושה מהלכים עלילתיים שלא ממש מגיעים למיצוי, ונותרים כעין וינייטות (חביבות מאוד). הסיבה שהסרט כה מוצלח, בעיני, היא האופן שבו הבימוי והצילום יוצרים נקודת מבט ויזואלית שמפרקת את העולם סביב הגיבור לאלמנטים קטנטנים, לפרטים. תשומת הלב הזאת לפרטים היא שהופכת את הסרט לחריף וקומי. היא שיוצרת את הניגוד האירוני שבין העולמות – לא רק עולמות של עדות, או של דורות, אלא גם עולמות של פנטזיה מול מציאות. הסרט הזה הפתיע אותי מאוד.

הפתעה נעימה נוספת מגיעה מבית הספר השני שפועל בירושלים, זה על שם סם שפיגל. משם מגיע סרטו של בנימין פרידנברג, “סיור מודרך". הסרט יתחרה בתחרות הבינלאומית של הפסטיבל, אחרי שכבר זכה בפרס וולג'ין לסרט הקצר לפני שנה בפסטיבל ירושלים. באופן משונה למדי, “סיור מודרך" ו"71 מטר מרובע" הם – מבחינה קולנועית – כמעט תאומים זהים. בשניהם הגיבור שוכב בדירה ריקה, בוהה בתקרה והוזה או נזכר. הצילום סטטי, מלוטש, נוצץ, לוקח את העולם של הגיבור ומפרק אותו לחלקיקים קטנים. אבל בשעה ש"71 מטר מרובע" הוא סרט על פרידה של איש מהוריו ומהעולם שהשאיר מאוחר (והנטישה הזאת אולי עושה לא יסורי מצפון בהווה), “סיור מודרך" משוטט בתודעתו המנופצת והמנוכרת של גיבור הסרט, שחי בלילות (הוא עובד בצביעת פסים על הכביש) ומחפש קשרים וירטואליים/טלפוניים עם בני זוג מתחלפים. גם כאן, נקודת המבט היא צינית ואירונית. הסרט הזה, יאמר לזכותו, עושה מהלך אמיץ מאוד של נטישת העלילה לטובת כניסה אל תוך תודעתו הלעיתים סוריאליסטית של הגיבור. הוויתור על עלילה מהודקת הופך את "סיור מודרך" לאחד מסרטי הסטודנטים היותר אמיצים ומקוריים (ומסוגננים) שראיתי באחרונה. אין בו את החום של "71 מטר מרובע", אבל יש בו הבטחה לנקודת מבט רעננה על המציאות הישראלית, שאני מקווה שתישאר כך גם כשפרידנברג יגיע לסרטו הארוך הראשון.

מתוך "סיור מודרך" של בנימין פרידנברג

אם הצפייה בסרטי הסטודנטים היא סוג של טיזר לקראת הנושאים והסגנונות שיאכלסו את הסרטים הארוכים של הדור הצעיר של הקולנוע הישראלי בשנים הקובות, הרי שצפויים לנו סרטים מאוד יוצאי דופן בעתיד הלא רחוק. בתחרות הישראלית סימנתי לי גם את רוני קידר, בוגרת בית ברל, שמביאה לתחרות את סרטה "זנב" (סרט בשחור לבן עם מאיה מרון), המספר על בחורה בולמית שיש לה זנב (ואקדח), וניסיונותיה הנואשים להיפטר ממנו. הבריחה של היוצרים האלה מייצוג ריאליסטי של המציאות הישראלית, והתרגום של החיים כאן למטאפורות מסוגננות ומלאות הומור אקסצנטרי, מבטיחות שהקולנוע הישראלי עוד יילך וישתחרר ויעשה מגוון יותר – ואולי גם תמהוני ואמיץ יותר – בשנים הבאות.

נ.ב:

כל הגילויים הנאותים

למען הגילוי הנאות יש לציין ולהזכיר שבשנים קודמות לימדתי בסם שפיגל ובחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב (שם גם למדתי לפני כמעט עשוריים), והשנה אני מלמד בבית ספר מעלה. כך שאם מישהו רוצה לעשות מזה עניין שלפיכך אני משוחד לטובה לגבי הסרטים של אי אלו מהמוסדות האלה, הוא מוזמן (אכן, חלק משמות הבמאים המתחרים מוכרים לי, ויש סיכוי שאפילו אצליח לזהות אותם בפניהם). אני יכול לציין בהזדמנות זו שראיתי גם שני סרטים נוספים – “דיפלומה" שיתחרה בתחרות הבינלאומית ו"שומר הברית" שיתחרה בתחרות הישראלית – מסם שפיגל וממעלה, בהתאמה. ואת שניהם לא חיבבתי במיוחד. אני מניח שבהזדמנות אהיה חייב גם לנמק למה, בשם ההגינות.

פורסם ב"פנאי פלוס", 12.5.2010

כיום אנחנו כבר יודעים היטב שפאטיח אקין הוא אחד הבמאים הכי מעניינים שפועלים כעת בגרמניה. סרטו השלישי כבמאי, “עם הראש בקיר", זכה בפסטיבל ברלין והיה חתיכת חומר נפץ רגשי-מוזיקלי מסעיר ונהדר. סרטו הקודם, “בקצה גן עדן", היה מאופק יותר, ובכל זאת הפך להצלחה מרשימה ומפתיעה למדי כשהוקרן בארץ. ועכשיו, אחרי שני סרטים מלאי אלימות ומוות, ושלושה סרטים בהם הגיבורים נעים על הקו שבין המבורג (עיר הולדתו של אקין), לבין איסטנבול (עיר המוצא של הוריו), הוא נח מעט בסרט הכי קליל – ואפילו מצחיק – שהוא עשה מאז סרטו הראשון (סרט המסע הרומנטי והמתוק, “יולי", שכדאי לחפש אותו).
אבל ב-2004, במקביל לעבודה על "עם הראש בקיר", כשהוא עוד היה בחזקת "הבטחה", אקין כתב את התסריט לקומדיה משעשעת למדי בשם "קבב קונקשן" שביים האלמוני אנו סאול. זה היה סרט חינני למדי, על גרמני ממוצא טורקי שתקוע במסעדת השווארמה של הוריו בשעה שהוא חולם לביים את סרט הקונג-פו הטורקי-גרמני הראשון וחולם על בתם של בעלי הטברנה היוונית מעבר לרחוב. והנה, שש שנים אחרי, אקין – הפעם כתסריטאי, במאי ומפיק – חוזר עם "סול קיצ'ן" אל עולם הקולינרי של מהגרים חולמניים (נושא בו עסק גם בסרטו השני, "סולינו", שהוא הסרט של אקין שאני הכי פחות מחבב).

ב"סול קיצ'ן" – הפתעה הפתעה – אין טורקים. הגיבור הוא דווקא ממוצא יווני. אדם בוסדוקוס, ששיחק גם ב"קבב קונקשן" והיה שותף לכתיבת "סול קיצ'ן" (ונורא דומה לאריק באנה), מגלם את צינוס, בעל מסעדה בהמבורג, שמתמחה בחימום אוכל קפוא. הסרט, שמתהדר בגרוב פאנקי סבנטיזי – מהמוזיקה ועד עיצוב הכותרות – עוקב אחר צינוס במה שנראה כמו שגרת יומו הסטנדרטית, עד שיום אחד כל המזל שלו מתחיל להתפרק. חברתו עוברת לסין, אחיו משתחרר מהכלא, וחבר ילדות שהוא פוגש באקראי עובר על מצוות לא תחמוד ומתחיל לזמום מזימות כדי להשיג ממנו את המסעדה שלו, הממוקמת בתוך תחנת רכבת ישנה ובעלת פוטנציאל נדל"ני רב. מפגש מקרי עם שף קפריזי (בגילומו של בירול אונל, הזכור לטוב מהתפקיד הראשי של "עם הראש בקיר") פותח למסעדה שלו אופציות חדשות להתפתחות. וכך, מה שמתחיל כמו תוכנית הבישול של פאטיח אקין, בה נלמד איך להכין מאכלי גורמה מג'אנק פוד קפוא מהסופר, הולך ומידרדר לקומדיה של ביש מזל.

אחרי שני סרטים כבדים ומעיקים על חוויית הדור השני להגירה, הפתיחה הקלילה, הקצבית, שעוסקת במהגרים באופן נונשלנטי ולא כבעלי תסביכים יחודיים להיותם בני מהגרים, נראית כמעט לא הגיונית לסרט של אקין. כאילו הוא החליט במופגן להיות קל דעת הפעם, להשיל מעל עצמו את הכעס וההתחשבנות של סרטיו הקודמים. לרגעים בפתיחת הסרט, נראה שהחדווה הזאת משחררת את אקין ומפנה אותו לעסוק בקולנוע מסוגנן יותר. למי שעוקב אחרי אקין כמה מהמצבים בסרט יראו תמוהים ממש: אקין מדמיין מהגרים שמחים. רוקדים, אוכלים, אוהבים, נהנים. אבל כשהמצב מתחיל להתפרק לגיבור שלנו בין הידיים, והגיבור שלנו עצמו מתחיל להתפרק – פיזית, כלכלית, חברתית ומנטלית – אנחנו חוזרים לטריטוריות המוכרות יותר של אקין. ייאמר לזכותו, הסרט לרגע לא מאבד את חוש ההומור שלו, ונדמה שלהבדיל מסרטיו הקודמים, אין רגע שבו אנחנו חוששים באמת לגורלו של הגיבור. אקין מצליח לבסס די במהירות שאנחנו בקומדיה, ושהציפייה שלנו – או התקווה – שהכל יסתדר לבסוף, יש לה על מה לסמוך. אבל קורה דבר מעניין. בשעה שאם זה היה סרט אמריקאי עם אשטון קוצ'ר וקמרון דיאז – אני, אגב, יכול בקלות לדמיין את הרימייק האמריקאי לסרט הזה – היינו יודעים בוודאות שהכל יתארגן לבסוף בצורה נוחה ונקייה ומסודרת, וקל היה לנו גם לדמיין איך זה יקרה. אבל בגלל העבר של אקין, שאמנם תמיד נטה חסד לגיבוריו, אבל לא תמיד ריחם עליהם, היו רגעים בחצי השני של הסרט שהייתי ממש במתח. ראיתי את חייו של הגיבור נפרמים ותהיתי: האם אקין אכן יחזיר הכל למוטב? ואם כן, איך? בידיים של במאי גרמני אמיץ וחובב הרס לפעמים אפשר לדמיין איך קומדיה בבת אחת הופכת לטרגדיה. אבל אקין מקיים ומבטיח. השילוב של אוכל ומוזיקה קצבית, שיש לו פוטנציאל עצום לקיטש גרמני בורגני, מצליח להישאר טרי ורענן בידיים של אקין. גם אמנים, לפעמים, מחפשים קצת שווארמה.

משונה. יש מעט מאוד וידיאו-קליפים "רשמיים" של הפיקסיז.רובם די איומים. אבל יש לא מעט קטעים שלהם בהופעה. הנה עוד מקבץ חימום לקראת ההופעה של הפיקסיז/אדיטורז ב-9 ביוני. אדיטורז מחממים, ואז הפיקסיז. וגם כאן:

פיקסיז, "ג'ייגאנטיק"

טום ווייטס וכריסטופר פלאמר בתפקיד כמו-אלוהים ומעין-שטן ב"מופע הפלאים של ד"ר פרנסוס"

שיהיו בריאים החברים ביונייטד קינג. אחרי שעיתוני פסח כבר ירדו לדפוס הם הזיזו את יציאת "ד"ר פרנסוס" לשבועות. וזאת אחרי שהסרט כבר קיים כמה שבועות טובים בדי.וי.די ובלו ריי. אני מניח שמעריצי טרי גילאים מן הסתם כבר ראו בבית. עכשיו נותר להם רק לקוות שמעריצי ומעריצות הית לדג'ר וג'וני דפ יעזו לקחת סיכון בטריפ הפסיכדליה-רוקוקו הזה.

פורסם ב"פנאי פלוס", 6.5.2010

1.
מעניין האם היינו זוכרים, רואים ומדברים על "מופע הפלאים של ד"ר פרנסוס" אילולא הית לדג'ר. מותו של לדג'ר בינואר 2008 מקושר כיום, מבחינה קולנועית, בעיקר ל"האביר האפל", הסרט בכיכובו שיצא כמה חודשים אחר כך ושעליו זכה אחרי מותו באוסקר לשחקן המשנה. אבל כשלדג'ר מת הוא היה בעיצומם של הצילומים לסרט הזה של טרי גיליאם. עכשיו, כשהוא סוף סוף יוצא בארץ (בשעה טובה, אחרי שהוא כבר זמין תקופה לא קטנה בדי.וי.די שבוודאי כבר נחטף על ידי מאות מעריצי טרי גיליאם בארץ), אפשר להבין איך התמודד גיליאם עם העובדה שכוכב הסרט שלו מת באמצע הצילומים. הייתי אפילו מתיימר ומהמר להגיד שמותו של לדג'ר, והעובדה שגיליאם היה צריך לעצור את הצילומים, למצוא פתרון, לממן אותו, לכתוב אותו וכך לעבוד על סרטו בשלבים, למעשה הצילו לו את הסרט. התחלת "ד"ר פרנסוס" כה מבורדקת וחסרת פשר וכיוון עד שנדמה שאי אפשר יהיה לצלוח את הסרט הזה. אבל חלקו השני, בו לדג'ר נכנס וגם יוצא מהסרט, פתאום נראה כמו משהו אחר. יציב יותר, ממוקד, מפואר, והרפלקציה שבין העלילה הפנימית ובין גורלו של השחקן מוסיפים לסרט עוצמה די מצמררת שלוקחת את הסרט מחוויה שכלית מטורללת ופרטית, לסרט שיש בו משמעות רגשית עמוקה יותר, כמעט מיסטית, על הקשר בין חיים ומוות. או בין חיים ובין אל-מוות.

2.
את הגיבור של "ד"ר פרנסוס", מעין דמות אלוהית, מגלם כריסטופר פלאמר (“גבירתי הנאווה") ("צלילי המוזיקה") בתור סוג של מכשף בן אלפי שנים, שמנהל מין תיאטרון ירידים נודד. הסיפורים שהוא מספר הם הסיפורים ששומרים שהעולם שלנו ימשיך להתקיים. כל עוד מישהו מספר סיפור בעולם, העולם ממשיך להתקיים. העולם הרי נברא בדיבור. והוא נברא בכל רגע מחדש. אבל בכל רגע של חולשה ובעת מבחן צץ השטן (טום ווייטס) – או, אם תרצו, היצר הרע – שמנסה להסיט אותו ממשימתו, ולקרוא עליו תגר ולהציע לו התערבויות. עד שד"ר פרנסוס בן האלמוות מתאהב בבת אנוש ומציע לשטן עסקה: הוא מוותר על חיי הנצח למען האהבה. אבל אז מתחיל משחק חדש: הראשון מביניהם שלוכד חמש נשמות זוכה בשליטה על העולם. הייתי מגדיר את "ד"ר פרנסוס" ה"פאוסט" של גיליאם, אבל הסרט הזה מעורבב מכל כך הרבה חומרים שהגדרתו כדבר אחד תעשה לו עוול.

וכך אנחנו מגיעים ללונדון בת זמננו, כשד"ר פרנסוס כבר קשיש וחלש ולחייו נכנס בחור אלמוני שאנשי מופע הדרכים של ד"ר פרנסוס מצילים ממוות בהתאבדות. זהו טוני, בגילומו של הית לדג'ר. טוני מזרים דם חדש למופע הנודד של פרנסוס וחבריו. הרעיון שלו הוא לגרום לצופים התמימים להיכנס לתוך מכונת הדמיון של הדוקטור, מבעד למראה, ושם הם נחשפים לחזיונות מתוך מוחו ודמיונו של הדוקטור עצמו. או, למעשה, הם משוטטים בתוך הדמיונות והמאוויים של עצמם (מודה, לא לחןטין הבנתי את הנקודה הזאת). ושם הסרט – שעד אז היה די מקושקש – מתעורר לחיים. כי הרי אם נניח בצד את הקריאות המיסטיות/מיתיות של פרנסוס (שבוודאי נקרא על שם ההר שבו גרו המוזות במיתולוגיה היוונית, ועליו גר אורפיאוס) הרי שפרנסוס הוא מעין טרי גיליאם עצמו, והסרט כולו הוא שיטוט הזוי ותמוה לחלוטין בתוך מוחו המטורלל של גיליאם.

יש בי צד שלא יכול אלא להתפעל מטרי גיליאם. אין הרבה במאים כיום שעובדים בקנה המידה שלו ושמצליחים לחשוף בצורה כה אמינה את עולם הדמיונות הוויזואלי המאוד פרטי והמאוד לא קוהרנטי שלהם. דיוויד לינץ' הוא כזה, אבל הוא הולך ומצטמצם בהפקותיו בגלל שהדימויים שלו נהיים יותר ויותר איזוטריים. גיליאם, לעומת זאת, מצליח להיות לא פחות סוריאליסטי, לא פחות בלתי מובן, לא פחות סהרורי ואקספירמנטלי, יוצר שפועל לחלוטין רק בתוך העולם הפרטי שלו, ועדיין מקבל קנווס מפואר למדי ליצור עליו. מהבחינה הזאת, “ד"ר פרנסוס" הוא בוודאי סרטו הטוב ביותר של גיליאם זה שנים, ובמידה מסוימת הוא איזשהו תרכיז של "המיטב של גיליאם". זה בוודאי מעיד משהו שאת התסריט ל"ד"ר פרנסוס" כתב גיליאם עם צ'רלס מקיואן, שהיה שותפו לכתיבת התסריטים ל"ברזיל" ול"הרפתקאות הברון מינכהאוזן". ויש לא מעט מ"מינכהאוזן" ב"פרנסוס" בעיקר במבנה האפיזודי שנע בין סיפורי אגדה, בין הרפתקאות באיזורים אחרים הנמצאים כולם בתוככי המוח והדמיון ולא בתוך העולם המציאותי. ו"הברון מינכהאוזן" הוא אחד הסרטים של גיליאם שאני הכי מסמפט. אז קשה לי שלא לחוש חיבה ל"פרנסוס", לפחות ברגעיו המינכהאוזניים.

ולצד ההתפעמות מגיליאם והעצמאות האידיוסינקרטית והכמעט חצופה שלו, אני לא יכול שלא לחוש גם איזשהו תסכול. כי יש בסרטיו גם משהו שהוא כמעט בלתי נסבל במקושקשות שלו. הבלאגן חוגג. כאוס, ברדק, אי סדר. סרטיו מעוצבים ומוקפדים, אבל לעיתים ממש באותה נשימה הם גם נורא מכוערים. הם גדושים ועמוסים עד כדי התשה. והשימוש שלו בעדשות רחבות כמר מזמן מעייף. האם גיליאם הפסיק להתאמץ, והוא רק ממחזר את עולם הדמויים שהפך אותו לאחד היוצרים הדומיננטיים ומגדירי-הזמן של שנות השמונים? או שהוא יוצר שכה נאמן לעולמו, שאין לנו – עוקביו ומוקיריו – ברירה אלא להסתנכרן אליו, מבלי להתיימר לצפות שהוא יסתנכרן אלינו? אחרי הכל, הוא יהיה השנה בן 70. זה לא הוגן לצפות ממנו ללמוד טריקים חדשים. ונראה שעם הטריקים הישנים הוא דווקא די בסדר.

3.
וכשמביטים בסרט וזוכרים את סיפור ימיו האחרונים של לדג'ר, משהו במבנה של הסרט מתחוור. רוב ימי הצילומים של הסרט התקיימו בצילומי לוקיישן בתוך וליד לונדון. את כל הצילומים האלה לדג'ר סיים. נותרו להם עוד כמה שבועות צילומי פנים ואפקטים לעשות באולפנים בקנדה. ההפקה יצאה להפסקה קטנה להתארגנות מחדש. לדג'ר, שגר בניו יורק, טס לדירתו. משם הוא היה אמור להמשיך לקנדה. אבל בניו יורק, בחופשת סוף השבוע הזאת, הוא עירבב כמה תרופות שהרגו אותו. כנראה בשוגג. המחשבה הראשונה היא: מה היה קורה אם צילומי הפנים היו מתקיימים גם בלונדון ולדג'ר לא היה חוזר הביתה? האם היה שורד את צילומי הסרט הזה? מחשבה שניה: איך היה גיליאם מצלם את המשך הסרט אם לדג'ר היה בחיים? מה שקורה כרגע הוא שבערך באמצע הסרט מחליטה גם הדמות של טוני להיכנס לתוך מכונת הדמיונות של ד"ר פרנסוס, לצעוד מבעד למראה, ללוות את הנשים שהוא מפתה כקורבנות אפשריות לגניבת נשמותן, ולשוטט בתוך הדמיונות והפנטזיות שלהן. מרגע שהוא נכנס לתוך המראה, ולתוך עולם הדמיון, אנחנו עוברים לצילומי הפנים מרובי האפקטים. וכאן, פתאום: שוק הכרתי. טוני הוא טוני, אבל לא ממש. כאילו שבעולם הדמיון הנשים אותן הוא מלווה קצת שכתבו לו את הפנים. עדיין עם החליפה הלבנה, השיער האסוף לקוקו וזקנקן התיש. אבל בסצינה אחת הוא למעשה ג'וני דפ. בסצינה הבאה הוא ג'וד לואו. ובסצינה הסופית הוא קולין פארל. בתחילה זה נראה כמעט בלתי מורגש. ההתחלפות של הית לדג'ר בג'וני דפ (שכבר שיחק אצל גיליאם ב"פחד ותיעוב בלאס וגאס") היא רגע מבריק בסרט. כה מבריק, שמדהים שזו איזושהי תחבושת שהולבשה על הסרט כשהוא דימם והיה פצוע ולא כי ככה הוא נהגה מלכתחילה. לכאורה, מותו של לדג'ר איפשר לגיליאם למצוא סוף מנומק והגיוני יותר – כלומר, דווקא מופרע יותר, אבל משתלב נכון יותר עם מצבי התודעה המפורקים של הסרט. כמו תרגילי ההזרה של בונואל, השחקן שמגלם את הגיבור שלנו מתחלף, אבל אנחנו אמורים שלא ממש לשים לב לזה. כי זו רק התודעה שמתחלפת, לא המהות. או משהו כזה.

הית לדג'ר והמראה ועיצוב השחמט הטרי גיליאמי

4.
אז מה שמתחיל כמו טרי גיליאם מקיא על הבד – לטוב ולרע – דימויים שכבר העסיקו אותו (מדימויי "אליס בארץ הפלאות" – לא רק בגלל המראה, אלא בעיקר בגלל העיסוק של גיליאם ב"אליס מבעד למראה" ב"ג'ברווקי" שלו, לגמדים של "שודדי הזמן", להומלסים הקדושים של "פישר קינג"), הופך בזכות מותו של לדג'ר לסרט שלמעשה עוסק במוות ובאל-מוות, וביכולת של סיפורים ושל דימויים לייצר את האל-מוות הזה. “יש לסיפור הזה סוף טוב?”, שואל ילד אחד לקראת סוף הסרט. ובשלב הזה אנחנו כבר מבינים שכל העולם הוא במה, לנו זו הצגה אחת גדולה, אבל עבור אלוהים והשטן זו זירת התגוששות נצחית. “אנחנו לא יכולים להבטיח את זה", עונה הדמות בסרט. אבל כל עוד הסיפורים קיימים, החיים נמשכים. אז כל עוד אין סוף, זה טוב.

את הבקרים הקרובים נקדיש להתרעננות לקראת הגעתם של הפיקסיז להופעה בישראל ב-9 ביוני. לראות את הפיקסיז בהופעה זה סוג של חלום שעוד לא הגשמתי ושאני מקווה שסוף סוף יתגשם בקרוב. אבל אני מזכיר: הפיקסיז לא באים לבד. הם מגיעים עם האדיטורז (Editors). עכשיו שהקילרז כבר גדולים מדי להופעה בבארבי או בגני התערוכה (ק' אם הם יגיעו להופעה בעוד 20 שנה), ומכיוון שגם אינטרפול לא נראית בדרך ישראל בעתיד הקרוב, אדיטורז הם הדבר הכי טוב הבא שיכול לבוא כתחליף. ולרגעים, זה גם מעין פיצוי על כך שמעולם לא ראיתי את גארי ניומן בהופעה. אז אני מחכה להם. אם כך, הנה שיר חימום של אדיטורז ואז שיר של הפיקסיז.

זה הסינגל החדש של אדיטורז.

והנה הפיקסיז, עם גל של הרס:

"$9.99 " אורג בצורה כמעט מושלמת כמה מהסיפורים הקצרים של אתגר קרת, עד כדי כך שהסרט מעלה את התהייה שמא אנימציה היא הדרך הטובה והנכונה – אולי הבלעדית – להעביר את עולמו של קרת אל המסך. תתיה רוזנטל – בקופרודוקציה ישראלית-אוסטרלית – בוראת עולם מפוברק שמתחיל בערבול גיאוגרפי: בתי הסגנון הבילאומי המזוהים עם הנוף התל אביבי, שברחובותיה נוסעות מוניות ניו יורקיות, ומסתובבות דמויות עם מבטא אוסטרלי. וזה עולם שנמצא בלימבו מציאותי, חלקו בעולם הזה, חלקו בעולם הבא, חלקו בעולם מציאותי, חלקו עולם סוריאליסטי.

אדם שמכיר את כתביו של אתגר קרת רק על סמך העיבודים שלהם לפיצ'רים, ימצא דמיון מסוים בין העולם של "9.99 " ובין זה של "חותכי ורידים: סיפור אהבה", הגרסה של גוראן דוקיץ' ל"הקייטנה של קנלר". וזה מעניין, כי דוקיץ' ניסה להפוך את העולם הבא – הלימבו שבין גן עדן לגיהנום – למין עולם קולנועי ריאליסטי, בו הכל נותר בדיוק אותו דבר, אפרורי ומדכא, כמו בחיים. ואילו רוזנטל משתמשת באנימציה כדי לתת לעולם הזה איזשהו מראה סמי-סוריאליסטי. עיצוב הדמויות מעניק להם מראה מרופט, עגום, וככה דווקא האנימציה נראית כאילו היא סוחבת את הסרט לכיוון מציאותי יותר. זה משעשע: טקסטים ספרותיים דומים, שני עיבודים קולנועיים, שנושקים זה לזה במקומות מעניינים למדי, במפגש בין מה שמציאותי למה שהזוי. ולמרות שמאוד חיבבתי את "חותכי ורידים", נדמה לי שדווקא עולם הפלסטלינה והסטופ-מושן של רוזנטל ושות' איכשהו מתלבש יפה יותר על העולמות של קרת.

זה מתחיל בהומלס מתאבד שהופך למלאך. ומשם אנחנו נכנסים לחייהם המצטלבים של כמה דמויות שנעות סביב בית אחד. ריבוי הסיפורים המצטלבים עשוי לגרום לנו במבט ראשון לחשוב על "תמונות קצרות". אבל רוזנטל איננה אלטמן, כשם שקרת איננו ריימונד קארבר. למעשה, שניהם הפכים מוחלטים. אם כבר רפרנס קולנועי, הרי שמשהו בסגנון הקומי-מורבידי, ומעבר המצטלב בין דירות ובין חיים של אנשים, ובין אירוניה וסגנון אולטרה מוקפד, גרם לי לחשוב על "9.99 " כמעין גרסת אנימציה ל"שירים מהקומה השניה" של רוי אנדרסון.

לא כל האפיזודות עובדות באותה הצלחה ב"9.99 ", אבל האופן שבו הסרט מצליח לנסח לטקסטים של קרת איזשהו קוד ויזואלי – שבפעם הראשונה באמת נדבק בעיניי זה לזה – גורם לי לתהות שמה יש כאן אפשרות לתחילתו של זיכיון. כל ספר של קרת, וסרט האנימציה שילווה אותו.

נ.ב: נזכרנו כאן ב"חותכי ורידים", שם גילם טום ווייטס את דמותו של קנלר, בעל הקיטנה מהעולם הבא. והנה מתקרב אלינו מחר "מופע הפלאים של ד"ר פרנסוס" של טרי גיליאם. גם שם: עולם הזה, עולם הבא, ושוב טום ווייטס בתור ישות מטה-פיזית.

אני טס קצת לפריז. מספרים לי שיש איזשהו פסטיבל קולנוע גדול בדרום צרפת, אז אולי זה אומר שיהיו מקומות טובים בבתי הקולנוע בפריז. ובין באגט לקרואסון אנסה למצוא אינטרנט אלחוטי ולעדכן אתכם מה קורה שם (למבזקים קצרים ומהירים, חפשו אותי גם בטוויטר), ובעיקר לנסות לעמוד בקצב שלל הסרטים שעולים בסוף השבוע בארץ. אבל, כרגיל, בעיקר ארצה להתעדכן דרככם מה קורה כאן.

וכאן – קרי, ישראל – צפויים לקרות כמה וכמה דברים, אז הנה מה שאני מקווה שתעדכנו בכמה הימים הקרובים.

1. הקרנות האקדמיה מתחילות. ספרו מה ראיתם ואיך הסרטים. דברו גם על התרשמותכם מהסרט, אבל נסו איכשהו לאמוד גם את התגובות מסביב. האולם מלא או ריק? הקהל מגיב בחיוב או בקוצר רוח?

2. ביום רביעי ייפתח קולנוע רב חן המחודש והמשופץ. אני מאוד סקרן לגביו. ספרו איך הוא.

3. ובסוף השבוע יעלה גם "הנסיך הפרסי" הג'רי-ברוקהיימרי – בישראל לפני רוב העולם. בפריז הוא יעלה רק בתחילת יוני. אז אחכה לקרוא מכם איך הוא.

4. ואם אתם יודעים על משהו שקורה עכשיו בפריז שאני פשוט חייב לראות, עדכנו אותי.

Au Revoir

באתר של פסטיבל קולנוע דרום מקיימים תחרות בין שבעה סרטונים באורך דקה כל אחד, שיצרו תלמידי מכללת ספיר, ושאמורים להיות טריילרים ויראליים לקידום הפסטיבל. יש שם כמה חביבים. כמו זה עם הכלב (כן, אני משוחד, אני יודע). או האנימציה עם האבנים. או ההוא עם מכונת הכתיבה, שהוא בהחלט הסרטון עם הצילום הכי יפה. הצביעו לחביב שלכם, ונסו לשכנע את הקוראים כאן למה הפייבוריט שלכם הכי ראוי להצבעה.

==============

גל"צ דיווחו אתמול שבשעה ש"המשוטט", סרט הבכורה העלילתי של אבישי סיון, מוצג בפסטיבל קאן, כאן בישראל גילתה ההפקה העצמאית שאין לה מספיק כסף כדי להרשות לעצמה את דמי הרשום לתחרות האקדמיה הישראלית לקולנוע בסך 1,200 שקלים. וכך הסרט לא יתחרה השנה על פרס אופיר.

ועל כך אני אומר:

1. כל עכבה לטובה. אני ממילא טוען שבתחרות האקדמיה צריכים להתחרות רק סרטים שהופצו לבתי הקולנוע, ולא כאלה שרק הופקו ואיש עדיין לא ראה. אז אולי זה יהיה לטובת הסרט. הוא יבלה את השנה הקרובה בפסטיבלים, ייצא לבתי הקולנוע מתישהו, ובדרך – אני מקווה בשבילו – הוא ירוויח לפחות 1,200 שקל אותם ישים בצד לשימוש כדמי הרשמה לתחרות בשנה הבאה. מי יודע, אולי אחרי שנה של פסטיבלים וכותרות ותשומת לב, הוא יגיע לפרסי אופיר בשנה הבאה בעל סיכויים גדולים יותר לזכייה.

2. בידיעה בגל"צ מופיעה תגובתו של ח"כ זבולון אורלב, יו"ר ועדת החינוך והתרבות בכנסת. אם הייתי יועץ התקשורת של אורלב הייתי מכין לו הודעה כתובה אותה הוא יקריא בפעם הבאה שיתקשרו אליו לבקש תגובה על העניין הזה, שעד כמה שאני מבין הוא ממש לא נמצא בתחום הסמכות שלו: "למרות שאני יו"ר ועדת החינוך והתרבות בכנסת, ולמרות שהייתי רוצה להיות אחראי על כל מה שקורה בכל רגע נתון בעולם הקולנוע הישאלי, אני באמת לא חושב שהעניין בין מפיקי 'המשוטט' ובין הנהלת האקדמיה הוא העסק שלי. עם זאת, כאזרח פרטי שמצוקתם של קולנוענים נוגעת לליבי, אשמח לממן באופן פרטי את דמי ההרשמה של הסרט". זו התגובה הרלוונטית היחידה שאורלב יכול למסור ושתהיה ראויה לפרסום או לשידור.

=============

גם רוג'ר איברט נמצא בקאן (ואיבד שם את המחשב שלו). והוא די מייצג את הקונסנזוס הביקורתי בכך שגם הוא התלהב מהחדש של מייק לי וגם הוא נורא שנא את החדש והאלים של טאקשי קיטאנו. אבל הוא גם מדווח על מפגש שלו עם הבמאי פול קוקס, שבדצמבר 2009, כשנדמה היה לו שנותרו לו ימים ספורים לחיות לפני שהוא מת ממחלת כבד ממנה סבל, הגיע טלפון שבישר לו שנמצא לו כבד להשתלה. חצי שנה אחרי ההשתלה והוא כבר שוב בקאן.

===============

הוספתי תוספת קטנה לביקורת של "דייט לילי", מתוך מדור הדפוס של "סינמסקופ" ב"פנאי פלוס", ובה אני קולט שטינה פיי הפכה מליז למון לג'ק למון.

================

אם לא יתפרץ הלילה שוב הר הגעש האיסלנדי, מחר בבוקר אני טס לחופשונת קטנה בפריז. אני עובר על היצע הסרטים שיש בפריז ונזכר שלא משנה כמה נרד על תרגומי השמות של המפיצים בארץ, תמיד אלה בפריז יהיו מביכים יותר. "Date Night", שהפך בעברית ל"דייט לילי" נקרא בצרפתית "Crazy Night". לא רק שהשם העברי נשמע פתאום כמו זהב טהור, אם הייתי צרפתי ששימור השפה הצרפתית היה יקר לליבו, הייתי חותך ורידים.

וחוץ מזה, זה די טפשי לנסוע לפריז ולצפות לראות את מיטב הקולנוע העולמי, אבל לא להבין מילה בצרפתית, לא? אני רואה שבסוף השבוע יוקרנו בפריז הסרט החדש של ז'אן לוק גודאר והסרט החדש של עבאס קיארוסטמי. אני מניח שאף אחד מהם לא ילווה בכותרות תרגום לאנגלית. אולי פשוט אלך לבהות בתמונות.