בפעם הראשונה שהגעתי לפריז, בערך לפני עשרים שנה, אחת התחנות הראשונות שלי בעיר היה קולנוע מקמהון, בבולוואר מקמהון (מטר משער הניצחון). על הקולנוע הזה, שמציג בעיקר פסטיבלים של קלאסיקות קולנועיות, קראתי ב"חרדתו של המלך סלומון" של אמיל אז'אר. ונדמה לי, למרות שאני לא בטוח, שהוויטרינה משמאל היא זו שמולה עומד ז'אן-פול בלמונדו ומתבונן בתמונות של המפרי בוגרט בתחילת "עד כלות הנשימה" של גודאר. כשהגעתי לפריז בפעם הראשונה התקיים בקולנוע מקמהון פסטיבלון אודרי הפבורן, ושם ראיתי לראשונה את "פריז התוססת" (או "נוצצים בפריז") של ריצ'רד קוויין (על פי תסריט של ג'ורג' אקסלרוד, התסריטאי של "ארוחת בוקר בטיפני", והמבוסס על סרט צרפתי של ז'וליאן דוביבייה, שבעצמו נראה די גנוב מ"המהמר" של דוסטויבסקי). מאז, זה אחד הסרטים האהובים עליי. השבוע, שוב הגעתי לקולנוע מקמהון, ומה אתם יודעים: שוב פסטיבלון אודרי הפבורן. בלי "פריז התוססת", אבל עם "ארוחת בוקר בטיפני", "חופשה ברומא" ו"שעת הילדים". את "פריז התוססת" אפשר היה לראות בצד השני של העיר, בפסטיבלון "יפות ומצחיקות" בבית קולנוע אחר, שהציג גם את "צער גידול חיות" ואת "נערתו ששת" (ביום ששי). ככה נראה שבוע קולנועי בפריז. ולא בסינמטק. סתם בתי קולנוע עצמאים, שאהבת הקולנוע היא ההתמחות שלהם. עוד פסטיבלונים בשאר בתי הקולנוע השבוע: פסטיבלון היצ'קוק, הסרטים הקצרים של באסטר קיטון, מחווה לקולנוע הסובייטי. אגב, יש המון היצ'קוק בבתי הקולנוע, גם בלי קשר לפסטיבלון ההוא. בגלל שלא היה לי אינטרנט זמין (זהו אתר הקולנוע העיקרי של צרפת), השתמשנו בטכנולוגיית תחילת שנות ה-90 כדי לקבוע מה לראות, מתי ואיפה: המגזין "פריסקופ", אביו הרוחני של "עכבר העיר". הפה רייר.

הלכנו לבסוף ל"הנעליים האדומות" מ-1948 של מייקל פאוול ואמריק פרסבורגר בקולנוע Le Champo, ליד בולוואר סן מישל. זו הפעם הראשונה שאני רואה את הסרט הזה בפילם (ובימים אלה זוכה צלם הסרט, ג'ק קרדיף, שמת לפני שנה, למחווה מקיפה במכון הקולנוע הבריטי בלונדון). אני צריך להודות: למרות שאני מת על מרתפי הקולנוע הסינפילים האלה בפריז ומגלה בהם פנינים שלא הכרתי, או מתוודע מחדש לסרטים שכבר שכחתי – סרטים שצולמו לפני עידן הסינמסקופ לא נראים עד כדי כך גדולים על המסך הגדול. ובכל זאת, שמחתי לראות את הסרט, שבעבר הייתי פחות סבלני אליו. זו מלודרמה שגם עוסקת בסיפור שכתב הנס כריסטיאן אנדרסון, וגם מהווה מעין עיבוד לה. במרכז הסרט נמצא מופע בלט על פי סיפורו של אנדרסון, וסיפורה של הרקדנית, המלחין ומנהל הלהקה שחייהם נכרכים אלה באלה במהלך העבודה על הבלט. נקודת האמצע של הסרט היא ההופעה עצמה, והיא גם שיאו הקולנועי של הסרט. פאוול ופרסבורגר הם כמו היצ'קוק, רק שהם לא מתעניינים בכלל במתח או בפיסכולוגיה או בפשע (לפחות לא בשלב הזה של הקריירות שלהם), אבל סצינת הבלט, שהיא למעשה סיקוונס מחול ומונטאז' עמוס אפקטים, וכמעט סוריאליסטי, נראית כמו ההשראה לסצינות החלום של ג'יימס סטיוארט ב"ורטיגו" שנוצר בדיוק עשר שנים אחר כך.

באותו בית קולנוע, אגב, קיימו גם רטרוספקטיבה לאחים כהן. וחשבתי שזו תהיה הזדמות נהדרת לצפות שוב ב"צומת מילר" בפילם. אבל זה היה הסרט היחיד בחבורה שהוקרן בדיבוב לצרפתית. באסה.

============

עם כל כך הרבה קולנוע מכל כך הרבה תקופות ברחבי פריז, נראה כמעט מיותר להחזיק סינמטק, לא? אבל הסינמטק הפריזאי, בניהולו של סרז' טוביאנה, הוא מאבות הסינפיליה, והוא גם זה שמארגן מחוות ארוכות ומקיפות, בשעה ששער המוסדות הקטנים מארגנים הצדעות מצומצמות. לסינמטק הצרפתי הגענו אחרי ביקור בספריה הלאומית על שם מיטראן, שהוא אחד הפרויקטים האדריכליים הכי מדהימים שראיתי כבר המון זמן. הסינמטק החדש נמצא בדיוק ממול, מהצד השני של הסיין, במבנה שתכנן פרנק גרי. אבל אני חייב להודות: זה אחד הבניינים המאכזבים של גרי. לפחות מבחוץ (לא נכנסנו לאולמות). אבל תוכנית החודש של הסינמטק היתה מופלאה: סקירה היסטורית של הקשר שבין הקולנוענים מברלין ומפריז ובין הקולנוע ההוליוודי, על פי רוב קשר שנבע מזה שקולנועני אירופה (של עידן הסרט האילם) עברו לעבוד בהוליווד. זה נושא שעסקתי בו לא מעט בחודשים האחרונים, בשיעורי שנה א' שאני מלמד, והנה הוא מוגש באופן מקיף – מעלף מרוב חומרים, חלקם לא ראיתי מעולם (לצערי, בימי הביקור שלי לא היו סרטים שהיו בבחינת חובת צפייה עבורי) – מלווה בהרצאות ובקטלוג עצום (בצרפתית).

אבל בכל זאת: הסינמטק במקומו הנוכחי, בפארק ברסי, אמנם קרוב מאוד לרובע חדש (ומופלא מבחינה תכנונית) של אוניברסיטאות ומעונות סטודנטים (ודי צמוד לרחוב יצחק רבין), אבל כשהוא מרוחק מביתו ההיסטורי בטרוקדרו, למרגלות מגדל אייפל, נדמה שהוא התנתק מהמקום שבו הוא היה משמעותי מבחינה ציבורית ופוליטית והיה לא רק מקום מפגש לחובבי קולנוע, אלא גם צומת למהפכנים ואידיאולוגים, שב-1968 יצאו משם להפגנות ולמהפכות (וכגעגוע לתקופה ההיא, לכבוד הבכורה של "סוציאליזם", סרטו החדש של ז'אן לוק גודאר, הפגיש אחד המגזינים על שערו את גודאר ואת דניאל כהן-בנדיט). הוא נותר כעת מוזיאון לקולנוע, ולמרות השם של פרנק גרי כאדריכל, בעיר שבה המוזיאונים הם פאר האדריכלות (חרשנו המון מבנים חדשים של מוזיאונים שנבנו בעיר בעשור האחרון), הסינמטק נותר קצת גיבנת בז' לא ממש מרשימה. לסינמטקים, אני מניח, פשוט אין מזל כשזה מגיע לתכנון אדריכלי.

בקולנוע לב נתקפו כנראה געגועים לארמית. וכך נקבל החודש שני סרטים שמתורגמים לארמית במקום לעברית, ומתהדרים ב-א' בסוף שמותם: "אגורא" של אלחנדרו אמנבר ו"החברים של ניקולא" של לורן טיראר. מעניין אם הם יוציאו גם את "ניקיטא" להקרנות חוזרות. התעתיק המקובל יותר לעברית, אגב, היה נראה גם פחות משונה, או לפחות פחות מיושן: "אגורה" ו"החברים של ניקולה". מזל שהמפיצים של "הקופסה" לא הלכו על הגרסה המיושנת, אבל העדיין נפוצה באוכלוסיות ותיקות, "הקופסא".

יש נטיה עיתונאית כזאת, לנסוע לארץ אחרת – אפילו לעיר אחרת – ולשגר משם כתבות צבע מלאות קיטורים. כמה המקום האחר שונה, כמה קשה לנו לוותר על אורחות חיינו השגרתיות, כמה נוח לנו בבית, כמה לא מבינים אותנו כשאנחנו מחוץ לטריטוריה הפרטית שלנו. אני מסתובב בפריז והרצון לשגר טקסט מקטר מדגדג לי את קצות האצבעות. הציני שבי רוצה להיות כמו כולם, להסתובב בעיר אחרת – בה לא ביקרתי כבר כ-13 שנה – ורק לצקצק "אוף, הצרפתים האלה". אבל אני נלחם בעצמי. קודם כל, כי אני ממש נהנה כאן. עיר יפהפיה פריז. מתברר שהתגעגעתי אליה, מבלי שידעתי בכלל. ושנית, כי איפשהו עמוק בפנים, אני דווקא מסמפט את מה שנראה לנו כמו אנטיפתיות צרפתית. הם פשוט שומרים אמונים לעצמם. מציק לי – ולכל העולם – כמה שהם פשוט לא מוכנים לתקשר בשום שפה שאינה צרפתית ובכך שמים מראש מחיצה, חומה ממש, בינם ובין כל מי שאינו צרפתי. ומצד שני, אני דווקא מבין את זה. זו לא באמת חומה. זו הזמנה. רוצה ליהנות מפריז, אנא עשה את המאמץ ולמד את השפה ואת התרבות. אם לא, כל מה שיישאר לך זו גלוית נוף יפה, והמון אנקדוטות מנדנדות על אי-הבנה. זו כמעט גישה יהודית, מתבדלת, עושה חיים קשים למי שרוצה להיות חלק ממנה. אבל לבסוף, אני מניח, מקבלת. אבל בתנאים שלה.

ובכל זאת: יקר שם, וחי-נפשי כמה שהקפה שלהם איום ונורא, ולמה הם לא יכולים היות רק קצת יותר, נו, פחות-צרפתיים. אבל מצד שני, להיות צרפתים זה פחות או יותר תחום ההתמחות שלהם. וככזה, אולי הם גרועים בקפה, אבל בכל מה שקשור בתרבות, פריז היא גן עדן. אחרי כמעט שבוע שלם של מוזיאונים ובתי קולנוע, ופריז נראית כמו לונה פארק שלא נגמר של חוויות של אמנות.

הצילום בראש הפוסט הוא חלק מהסיפור כולו. פריז היא גן עדן של קולנוע. לא הייתי כאן מאז סוף שנות התשעים, אבל בכמה ביקורים במהלך שנות התשעים גיליתי שהדבר הזה שנקרא "קולנוע", אותו לומדים באוניברסיטה או חווים באופן חיצוני ופשטני כצופים ביום-יום שלנו ברוב העולם, הדבר הזה הוא עניין חי ופועם בפריז. בגלל שאני לא דובר צרפתית לא יכולתי ללכת למרתון סרטי ז'אן-לוק גודאר שהתקיים בבית קולנוע אחד. או מחווה לברסון שהתקיימה באותו קולנוע כעבור כמה ימים. בגלל שאני לא קורא צרפתית לא יכולתי לראות את הסרט החדש של קיארוסטמי שהציג כבר בעיר (עליו זכתה ז'ולייט בינוש בפרס השחקנית בפסטיבל קאן), או בסרט המצרי או האלג'יראי או הישראלי ("עג'מי", שדובר בחציו ערבית) שמציגים פה זה לצד זה באותם בתי קולנוע. לא יכולתי ללכת לראות גם את הסרטים הצרפתיים הקופתיים והעממיים – בראשם "קמפינג 2 ". כל מה שנותר לי זה רק הסרטים האמריקאיים. הסרטים ההוליוודיים במולטיפלקסים בשאנז אליזה ושאר השדרות הגדולות במרכז העיר, וההקרנות החוזרות לקלסיקות, בעיקר בגדה השמאלית ואיזור סן מישל.

בשנות התשעים ראיתי בפריז, ובשאר אירופה, את העתיד של הקולנוע. מסכים ענקיים, איכות הקרנה מעולה, סאונד צלול. בתחילת שנות התשעים ראיתי את "באטמן חוזר", את "טווין פיקס: אש צועדת איתי" ואת "הפסנתר" בשלוש מבתי הקולנוע הכי גדולים והכי מפוארים בפריז, באיכות הקרנה המופלאה ביותר שראיתי מימיי, וקינאתי בהם שיש להם משהו שנדמה הה לי שלעולם לא יהיה לנו, הישראלים.

כמעט 20 שנה אחר כך, ובתי הקולנוע בשאנז אליזה עדיין קיימים, אבל חלקם התיישנו מאוד. חלקם שידרגו את האולמות הגדולים שלהם, אבל הזניחו את האולמות הקטנים. בפריז של 2010 יש עדיין אולמות קולנוע ללא סאונד דיגיטלי. באחד מהם ראיתי את "Green Zone", סרט בינוני ומאכזב של פול גרינגראס עם מאט דיימון (ויגאל נאור). הייתי אומר שהאולם הזה דומה לאולם רב חן 4 בכיכר דיזנגוף, אבל בדיוק כשצפיתי בסרט חנכו בכיכר דיזנגוף את רב חן המשופץ. לא הייתי בו עדיין, אבל עצם זה שהבינו שם שהוא כבר לא מתאים לסטנדרט של 2010 משמחת אותי. בפריז עדיין מקפידים יותר על שימור עותקים, ופחות על שימור אולמות הקרנה במצב שמתאים להקרנת עותקים משומרים.

אבל לפחות יש תחרות בין (מעט) רשתות בתי הקולנוע. ואת התחרות הזאת רואים במחירון הנ"ל. מחיר רגיל לכרטיס בשאנז אליזה: 10.5 יורו. כמעט 50 שקל, כשהיורו בקרשים. לא משנה אם אה באולם הגדול המפואר, או באולם הקטן והמאעפן. אתה משלם על שאנז אליזה. סעו טיפה דרומה לאיזור גרנד בולוואר-האופרה, והמחיר יורד ל-9 יורו. חצו את הסיין לגדה השמאלית, והוא כבר יגיע לסביבות 7 יורו. לכו לסרט בהצגה יומית לפני 12 בצהריים, וזה יעלה לכם 5.90 יורו, בשאנז אליזה. כן, יש הצגות יומיות. בתל אביב, אם מצאתם בית קולנוע שמציג ביום, זה בוודאי לא יקר לפני 14:30. הקולנוע היחיד שמציג סרטים מ-11 בבוקר הוא קולנוע דיזנגוף, והוא תכף נסגר. אתם פחות מגיל 12? או פחות מגיל 18? או סטונדטים? יש לכם תעריף מוזל. להקרנה תלת מימדית הוסיפו יורו. ולזה מצטרפים כל מיני מועדוני החברות והנאמנויות למיניהם, שכמותם כבר יש גם בארץ.

וכך, בלי כוונה, עברתי יום אחרי יום מאולם דפוק בשאנז אליזה לאולם נהדר בגרנד בולוואר ויצא לי בפוקס מרתון מסרטי התסריטאי בריאן הלגלנד. תחילה "Green Zone" של גרינגראס, שמבחינתי היה כמעט רימייק ל"גוף השקרים" של רידלי סקוט. החליפו את ליאונרדו דיקפריו במט דיימון ואת אלון אבוטבול ביגאל נאור, וזה פות או יותר הסרט. ובעיקר, נדמה שלא סתם יצא שמלחמת עירק מאוסה על צופי הקולנוע בעולם. נראה שהיא מכניעה גם את הטובים שבבמאים. כל סרטי עירק נראים אותו דבר. ורוב סרטי עירק אומרים אותו דבר: הממשל שיקר לנו. המישמש הקולנועי העירקי כבר מתערבל בראש וקשה להבדיל בין "גרין זון" ל"גוף השקרים" ל"מטען הכאב" (שצולם על ידי שותפו לשעבר של גרינגראס, ושלפחות חף מקו העלילה הכבר די רפטטיפי של חייל אידיאליסט שמגלה שכל המלחמה מבוססת על שקרים, טיוחים ואינטרסים כלכליים ופוליטיים של הממשל במזרח התיכון). ולמחרת: אני שוב פוגש תסריט של הלגלנד, הפעם ב"רובין הוד" של רידלי סקוט. קודם כל, הבשורות הטובות: קולנוע מקס לינדר נראה – מבחוץ ומבפנים – כמו קולנוע בן יהודה ז"ל. אבל יש לו מסך גדול ורחב, יציע, ומותקנת בו מקרנה דיגיטלית שופרא-דשופרא. ההקרנה הדיגיטלית של "רובין הוד" שם היתה אחד הדברים המושלמים שראיתי מימיי בקולנוע.

אבל הסרט… נו. שיהיה. לא מבין למה מישהו הרגיש דחף לעשות אותו. לא מבין מה הסרט ניסה להגיד. לא מבין למה לקרוא לסרט "רובין הוד" (או "רובין מהיער" בצרפתית) ואז לספר סיפור שונה לחלוטין מ"רובין הוד" המוכר. זה כמו מה שהיה מוקדם יותר השנה עם "אלעס בארץ הפלאות": לקחו את שם הספר, גרמו לנו לחשוב שיש כאן עיבוד חדש של הסיפור המוכר, ולבסוף מגישים לנו סיפור חדש שהוא איכשהו מעין פריקוול או סיקול של הסיפור המוכר. אז "רובין הוד" הוא בעצם הפרק שמקדים את את הסיפור המוכר, והסרט נגמר במקום שבו הסיפור המוכר מתחיל. שז קצת כמו origin-story של גיבורי על. שגם זה היה טרנד קולנועי שדי ייגע אותי לפני כמה שנים. לא כל כך הבנתי למה לבמאי של הסרט קוראים רידלי סקוט, ומה הוא עשה עם רידלי סקוט האמיתי. לא שהסרט היה רע, הוא סתם היה סתמי. רון האוורד היה כבר מביים את זה עם יותר חן והדר. כל מה שנותר זה המנייריזם של סקוט אותו אימץ מאז "גלדיאטור" (ושאותו ממילא גנב מ"להציל את טוראי ריאן"). לא סבלתי כלל. זה סרט עשוי היטב, סביר, מתאים לשעתיים מנוחת רגליים אחרי יום שלם של צעידה ברחובות ובמוזיאונים, אבל הוא לחלוטין חסר שיבות או עניין, והוא התנדף מזכרוני כמעט מיד.

==========

ואגב, בכל בתי הקולנוע בפריז (בהם הייתי) מוקרן סרט פרסומת לקידום היירות בישראל במקבץ הפרסומות שלפני הסרט.

אינטרנט אלחוטי בפריז הוא מצרך די נדיר אם אתם לא אוכלים במקדונלדס או בסטארבאקס. ביום ראשון, אחרי שחיפשתי נואשות דרך להתחבר כדי למצוא את שמות הזוכים בקאן ולעדכן את האתר, הרמתי סופית ידיים מהאינטרנט החופשי בפריז. את הבשורה על זכייתו של אפיצ'טפונג ויראסתקול בדקל הזהב שמעתי כמו בימים הטובים ההם של שנות התשעים: בסי.אן.אן. השער של "לה מונד" למחרת, לעומת זאת, הציג כותרת קצת יותר צרפתוצנטרית: מבחינת העיתון הזוכה הגדולה של פסטיבל קאן היא ז'ולייט בינוש, שזכתה בפרס השחקנית. ככה זה עיתונים, וזה לא משנה אם זה פריז או תל אביב, כל אחד מחפש לשים על השער את הנבחרת המקומית. זוכים תאילנדים לא מעניינים אותו. הנה רשימת הזוכים.

ואני קצת דופק את הראש בקיר. איכשהו היתה לי תחושה – כשכולם דיברו על מייק לי וקן לואץ' כזוכים אפשריים – שבכל סרט חדש שלו פיצ'פטפונג מקבל עוד ועוד תשומת לב והערצה, ואולי הגיעה שעתו. אבל לא הייתי מספיק אמיץ כדי לכתוב את הניחוש הזה בבלוג, וכך כעת אין לי לינק להציג בפניכם עם ה"אמרתי לכם!". ילמד אותי לקח. לכתוב גם הימורים קלושים. לפעמים הם משתלמים.

האם העובדה שהוא זכה בפסטיבל קאן תגרום לכך שסרטו החדש של אפיצ'טפונג יוקרן מסחרית בארץ? כמדומני, שני סרטיו הקודמים נקנו להפצה על ידי יונייטד קינג – ונדמה לי שאפילו היו עותקי פילם שלהם בארץ. אולי עכשיו הם ימצאו מסך? אבל עד שאני חוזר לקצב עבודה נורמלי מישראל (החל ממחר), אתם יכולים להשלים פערים עם האפיצ'טפונג שלכם בחינם: כפי שכבר דיווחתי לפני כמה שבועות, חברת הבירה סטלה ארטואה מאפשרת לגולשי האתר "מובי" לצפות בחינם במבחר ממשתתפי פסטיבל קאן בשנים קודמות. אחד הסרטים הוא "מחלה טרופית", סרטו מ-2004 של אפיצ'טפונג וירסתקול. ואם אתם רוצים להשקיע דולר אחד, האתר מציע גם את הסרט הקצר (17 דקות) "מכתב לדוד בונמי" מהשנה שעברה, שהוא מעין אטיוד לסרט הארוך שזכה ביום ראשון בקאן.

אדיטורז לא רק נשמעים (לפעמים) כמו הקילרז, יש להם אפילו שירים עם אותם שמות. כמו זה:

או שמות של שירים שמזכירים שירים של הסטרוקס:

ואם אתם קוראים את הבלוג הזה מחוץ לישראל, אולי תצליחו לצפות בסרט התיעודי על הפיקסיז "רועש-שקט-רועש". סרט קצת עצוב שמראה את הפיקסיז רגע לפני האיחוד שלהם, כלהקה של אנשים שהם קצת צל של עצמם, שהרגע שלהם בזרקורים פירק את האנשים האלה לרסיסים.

והנה שיר סיום. גם הוא עם עצמות.

עוד בוקר עם אדיטורז ופיקסיז, לקראת 9 ביוני. נראה לי שמחר פעם אחרונה לבינתיים.

והנה הפיקסיז, עם הקוף שהולך לגן עדן.

יאללה, תחרות. מי יהיה הראשון שיצליח למצוא ולהעלות את שמות הזוכים בפסטיבל קאן? אני בינתיים מסתובב ומחפש וויי-פיי בפריז.

עוד קצת חימום לקראת 9 ביוני. שיר של אדיטורז ואז שיר של הפיקסיז. הנה הסינגל הראשון של אדיטורז שגרם לי לשים לב אליהם: "מינכן".

והנה הפיקסיז עם אחד השירים שלהם שאני הכי אוהב, "ולוריה". והנה הוכחה לעד כמה הם כנראה שנאו לצלם "וידיאו-קליפים" לשירים שלהם. ככה נראה הקליפ הרשמי לשיר. שייחנקו שם באם.טי.וי.

את מדורי בגיליון שבועות של "פנאי פלוס" השבוע הקדשתי לכמה מיצירות הביכורים של הסטודנטים הישראליים לקולנוע שיתחרו בתחרויות של הפסטיבל הבינלאומי ה-13 לסרטי סטודנטים, שיתקיים בתל אביב ב-6-12 ביוני.

פורסם ב"פנאי פלוס" ב-18.5.2010

הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים הוא אחד האירועים הקולנועיים שאני הכי מסמפט בשנה. אם יש לכם דז'ה וו שכבר כתבתי את המשפט הזה בעבר, אתם כנראה צודקים. אולי כי אני באמת מחבב את הפסטיבל הזה. אולי כי הוא נערך רק פעם בשנתיים, אז זה נותן לנו שהות להתגעגע אליו, ולהיות מופתעים בכל פעם שהוא שוב צץ, ומזכיר לנו איך הזמן רץ. יש משהו מקסים בפסטיבל הזה לא רק כי הוא מקבץ לתל אביב המון סטודנטים לקולנוע מכל העולם והופך את העיר לפאב קולנועי אחד גדול, אלא כי זה במידה מסוימת פסטיבל על-עיוור. צריך להמר כדי לקלוע למקבצי הסרטים הטובים, צריך להיות די חרוצים כדי לחרוש מספיק מקבצים בתקווה ליפול על הסרטים המצטיינים, ולנסות לזהות כבר היום מי יהיו היוצרים הבולטים בעולם בעשור הקרוב שאת בכורתם הראשונה ביותר אנחנו מגלים כיום. להבדיל מפסטיבלים אחרים, שבהם מוקרנים סרטים של יוצרים בעלי שם שהבאז הולך לפניהם, כאן הסרטים מגיעים בלי מטען קודם. אפילו התקציר לא תמיד באמת מסגיר את אופי הסרט. זה הימורים נטו. ולכן יש גם כל כך הרבה הפתעות. הפסטיבל ה-13 ייפתח בדיוק בעוד שבועיים, והיום – לכבוד שבועות שחל השבוע – אני רוצה לעיין בכמה מהסרטים הישראליים שיוצגו במסגרות השונות של הפסטיבל. הרי אלה הביכורים של יוצריהם, לא? אז הנה היכרות עם הביכורים של כמה מהיוצרים שיותר מסקרנים אותי השנה (ומודה, לא ראיתי את כל הסרטים הישראליים. אלא רק מקבץ ראשוני וחלקי. מבטיח שאם אראה עוד סרטים שאהבתי, אעדכן בהזדמנויות קרובות).

אחת ההפתעות הנעימות של הקולנוע הישראלי הצעיר בשנים האחרונות הוא ההיצע המגיע מבית הספר הירושלמי מעלה, הפונה בעיקר (אבל לא רק) לסטודנטים דתיים, שחוגג השנה 20 שנים להיווסדו (ראו גילוי נאות בסוף הפוסט). לקח לבית הספר קצת זמן להניע עד שהתחלנו – או לפחות עד שאני התחלתי – לשים לב ליוצרים שמגיעים ממנו. מאז תחילת שנות ה-2000 כמה סרטים שיצאו משם הצליחו לבלוט, וכמה מבוגרי בית הספר השיקו קריירות שאני סקרן לראות לאן ילכו. הדר פרידליך, למשל, שביימה את הדרמה הנהדרת "עבדי השם", עומדת לקראת סיום הפיצ'ר שלה, “חנה מ.”. יוצרי "סרוגים" הם בוגרי בית הספר. וחיים אלבום בלט במחזור של לפני שנתיים עם סרט יפה ומסוגנן בשם "ואהבת", ויהיה מסקרן לראות איך הוא יבשיל לפיצ'ר. השנה אני שם את כספי על במאי בשם אלירן מלכה, שסרט הגמר שלו "71 מטר מרובע" הוא מבחינתי הפתעה נעימה ומוצלחת מאוד. הסרט, שנמשך 30 דקות, ממוסגר בהווה כשגבר צעיר, עדיין עם זיפים של חודש אבל, מגיע לבית ילדותו בעכו, לפרידה אחרונה לפני שהבית יימכר ויהרס. בשעותיו האחרונות בחדרים הנטושים הוא נזכר בשתי סצינות מילדותו ומבגרותו, האחת עם אמו והשנייה עם אביו. החלק הזכור יותר הוא השני, בו מגיע האב המזרחי (בגילומו של אורי גבריאל) לארוחת ליל שבת בבית הוריה (האשכנזים) של ארוסת בנו. כולם דתיים שומרי שבת, אבל האשכנזים – מתברר – מדקדקים קצת יותר. הבדלי הגישות בין העדות יוצר קומדיית גינונים משעשעת מאוד, שמצליחה לעשות דבר מוצלח מאוד: לקחת נקודה שאני מניח שרק דתיים בקיאים בה (לא ידעתי, אבל מתברר שפמוטים זה מוקצה, ולכן אסור להזיז אותם בשבת מהשולחן עליו הודלקו), ולהפוך אותה לנקודה עלילתית שגם מי שמעולם לא שמע הלכה אחת בימיו מיד יבין במה מדובר ויזהה את הקונפליקט הדרמטי – והקומי – שהיא מייצרת.

מתוך "71 מטר מרובע" של אלירן מלכא

ובכלל, נדמה שבחיפוש אחר קונפליקטים דרמטיים לקולנוען הדתי יש ארסנל סיטואציות פורה יותר. אצלם זה לא סתם קונפליקט בין אדם לעצמו, או בין שני אנשים, שם כל קונפליקט הוא בן אדם ואלוהים. עניינים כבדים מאוד. בסרט אחר מבית הספר, “שומר הברית", מגלה נער רגע לפני הבר מצווה שלו שאהבתו לבתו של הרב המכין אותו לעלייה לתורה גורמים לו לפליטות לילה. זו סיטואציה דרמטית טעונה למדי עבור יוצר חילוני – המבוכה, חוסר ההבנה לגבי תהליכים פיזיים של התבגרות, ההסתרה. אבל בשעה שיוצר חילוני בוגר עשוי להביט למקרי הלילה שלו בעין קומית, וליצור מזה משהו בסגנון "אמריקן פאי" מקומי", היוצר הדתי יתקשה למצוא בכך את ההומור. אבל אצל הדתי מתווסף לזה עניין נוסף של חטא עצום, המוביל לרגשות אשמה איומים, ולצעדים דרסטיים. כנ"ל ב"71 מטר מרובע": זה לא סתם מפגש בין מזרחים ואשכנזים, בין אדם פשוט למשפחה עשירה, אלא רגע של מתח באופן שבו כל אחד מהם מגדיר את האופן שבו הוא עובד את אלוהים. ברגע שאלוהים בתמונה הדרמה נהיית בווליום עוצמתי יותר.

אבל "71 מטר מרובע" אינו סרט שמה שמעניין בו הוא התסריט דווקא. במידה רבה, אגב, התסריט עצמו אינו שלם. הוא מתחיל שלושה מהלכים עלילתיים שלא ממש מגיעים למיצוי, ונותרים כעין וינייטות (חביבות מאוד). הסיבה שהסרט כה מוצלח, בעיני, היא האופן שבו הבימוי והצילום יוצרים נקודת מבט ויזואלית שמפרקת את העולם סביב הגיבור לאלמנטים קטנטנים, לפרטים. תשומת הלב הזאת לפרטים היא שהופכת את הסרט לחריף וקומי. היא שיוצרת את הניגוד האירוני שבין העולמות – לא רק עולמות של עדות, או של דורות, אלא גם עולמות של פנטזיה מול מציאות. הסרט הזה הפתיע אותי מאוד.

הפתעה נעימה נוספת מגיעה מבית הספר השני שפועל בירושלים, זה על שם סם שפיגל. משם מגיע סרטו של בנימין פרידנברג, “סיור מודרך". הסרט יתחרה בתחרות הבינלאומית של הפסטיבל, אחרי שכבר זכה בפרס וולג'ין לסרט הקצר לפני שנה בפסטיבל ירושלים. באופן משונה למדי, “סיור מודרך" ו"71 מטר מרובע" הם – מבחינה קולנועית – כמעט תאומים זהים. בשניהם הגיבור שוכב בדירה ריקה, בוהה בתקרה והוזה או נזכר. הצילום סטטי, מלוטש, נוצץ, לוקח את העולם של הגיבור ומפרק אותו לחלקיקים קטנים. אבל בשעה ש"71 מטר מרובע" הוא סרט על פרידה של איש מהוריו ומהעולם שהשאיר מאוחר (והנטישה הזאת אולי עושה לא יסורי מצפון בהווה), “סיור מודרך" משוטט בתודעתו המנופצת והמנוכרת של גיבור הסרט, שחי בלילות (הוא עובד בצביעת פסים על הכביש) ומחפש קשרים וירטואליים/טלפוניים עם בני זוג מתחלפים. גם כאן, נקודת המבט היא צינית ואירונית. הסרט הזה, יאמר לזכותו, עושה מהלך אמיץ מאוד של נטישת העלילה לטובת כניסה אל תוך תודעתו הלעיתים סוריאליסטית של הגיבור. הוויתור על עלילה מהודקת הופך את "סיור מודרך" לאחד מסרטי הסטודנטים היותר אמיצים ומקוריים (ומסוגננים) שראיתי באחרונה. אין בו את החום של "71 מטר מרובע", אבל יש בו הבטחה לנקודת מבט רעננה על המציאות הישראלית, שאני מקווה שתישאר כך גם כשפרידנברג יגיע לסרטו הארוך הראשון.

מתוך "סיור מודרך" של בנימין פרידנברג

אם הצפייה בסרטי הסטודנטים היא סוג של טיזר לקראת הנושאים והסגנונות שיאכלסו את הסרטים הארוכים של הדור הצעיר של הקולנוע הישראלי בשנים הקובות, הרי שצפויים לנו סרטים מאוד יוצאי דופן בעתיד הלא רחוק. בתחרות הישראלית סימנתי לי גם את רוני קידר, בוגרת בית ברל, שמביאה לתחרות את סרטה "זנב" (סרט בשחור לבן עם מאיה מרון), המספר על בחורה בולמית שיש לה זנב (ואקדח), וניסיונותיה הנואשים להיפטר ממנו. הבריחה של היוצרים האלה מייצוג ריאליסטי של המציאות הישראלית, והתרגום של החיים כאן למטאפורות מסוגננות ומלאות הומור אקסצנטרי, מבטיחות שהקולנוע הישראלי עוד יילך וישתחרר ויעשה מגוון יותר – ואולי גם תמהוני ואמיץ יותר – בשנים הבאות.

נ.ב:

כל הגילויים הנאותים

למען הגילוי הנאות יש לציין ולהזכיר שבשנים קודמות לימדתי בסם שפיגל ובחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב (שם גם למדתי לפני כמעט עשוריים), והשנה אני מלמד בבית ספר מעלה. כך שאם מישהו רוצה לעשות מזה עניין שלפיכך אני משוחד לטובה לגבי הסרטים של אי אלו מהמוסדות האלה, הוא מוזמן (אכן, חלק משמות הבמאים המתחרים מוכרים לי, ויש סיכוי שאפילו אצליח לזהות אותם בפניהם). אני יכול לציין בהזדמנות זו שראיתי גם שני סרטים נוספים – “דיפלומה" שיתחרה בתחרות הבינלאומית ו"שומר הברית" שיתחרה בתחרות הישראלית – מסם שפיגל וממעלה, בהתאמה. ואת שניהם לא חיבבתי במיוחד. אני מניח שבהזדמנות אהיה חייב גם לנמק למה, בשם ההגינות.

פורסם ב"פנאי פלוס", 12.5.2010

כיום אנחנו כבר יודעים היטב שפאטיח אקין הוא אחד הבמאים הכי מעניינים שפועלים כעת בגרמניה. סרטו השלישי כבמאי, “עם הראש בקיר", זכה בפסטיבל ברלין והיה חתיכת חומר נפץ רגשי-מוזיקלי מסעיר ונהדר. סרטו הקודם, “בקצה גן עדן", היה מאופק יותר, ובכל זאת הפך להצלחה מרשימה ומפתיעה למדי כשהוקרן בארץ. ועכשיו, אחרי שני סרטים מלאי אלימות ומוות, ושלושה סרטים בהם הגיבורים נעים על הקו שבין המבורג (עיר הולדתו של אקין), לבין איסטנבול (עיר המוצא של הוריו), הוא נח מעט בסרט הכי קליל – ואפילו מצחיק – שהוא עשה מאז סרטו הראשון (סרט המסע הרומנטי והמתוק, “יולי", שכדאי לחפש אותו).
אבל ב-2004, במקביל לעבודה על "עם הראש בקיר", כשהוא עוד היה בחזקת "הבטחה", אקין כתב את התסריט לקומדיה משעשעת למדי בשם "קבב קונקשן" שביים האלמוני אנו סאול. זה היה סרט חינני למדי, על גרמני ממוצא טורקי שתקוע במסעדת השווארמה של הוריו בשעה שהוא חולם לביים את סרט הקונג-פו הטורקי-גרמני הראשון וחולם על בתם של בעלי הטברנה היוונית מעבר לרחוב. והנה, שש שנים אחרי, אקין – הפעם כתסריטאי, במאי ומפיק – חוזר עם "סול קיצ'ן" אל עולם הקולינרי של מהגרים חולמניים (נושא בו עסק גם בסרטו השני, "סולינו", שהוא הסרט של אקין שאני הכי פחות מחבב).

ב"סול קיצ'ן" – הפתעה הפתעה – אין טורקים. הגיבור הוא דווקא ממוצא יווני. אדם בוסדוקוס, ששיחק גם ב"קבב קונקשן" והיה שותף לכתיבת "סול קיצ'ן" (ונורא דומה לאריק באנה), מגלם את צינוס, בעל מסעדה בהמבורג, שמתמחה בחימום אוכל קפוא. הסרט, שמתהדר בגרוב פאנקי סבנטיזי – מהמוזיקה ועד עיצוב הכותרות – עוקב אחר צינוס במה שנראה כמו שגרת יומו הסטנדרטית, עד שיום אחד כל המזל שלו מתחיל להתפרק. חברתו עוברת לסין, אחיו משתחרר מהכלא, וחבר ילדות שהוא פוגש באקראי עובר על מצוות לא תחמוד ומתחיל לזמום מזימות כדי להשיג ממנו את המסעדה שלו, הממוקמת בתוך תחנת רכבת ישנה ובעלת פוטנציאל נדל"ני רב. מפגש מקרי עם שף קפריזי (בגילומו של בירול אונל, הזכור לטוב מהתפקיד הראשי של "עם הראש בקיר") פותח למסעדה שלו אופציות חדשות להתפתחות. וכך, מה שמתחיל כמו תוכנית הבישול של פאטיח אקין, בה נלמד איך להכין מאכלי גורמה מג'אנק פוד קפוא מהסופר, הולך ומידרדר לקומדיה של ביש מזל.

אחרי שני סרטים כבדים ומעיקים על חוויית הדור השני להגירה, הפתיחה הקלילה, הקצבית, שעוסקת במהגרים באופן נונשלנטי ולא כבעלי תסביכים יחודיים להיותם בני מהגרים, נראית כמעט לא הגיונית לסרט של אקין. כאילו הוא החליט במופגן להיות קל דעת הפעם, להשיל מעל עצמו את הכעס וההתחשבנות של סרטיו הקודמים. לרגעים בפתיחת הסרט, נראה שהחדווה הזאת משחררת את אקין ומפנה אותו לעסוק בקולנוע מסוגנן יותר. למי שעוקב אחרי אקין כמה מהמצבים בסרט יראו תמוהים ממש: אקין מדמיין מהגרים שמחים. רוקדים, אוכלים, אוהבים, נהנים. אבל כשהמצב מתחיל להתפרק לגיבור שלנו בין הידיים, והגיבור שלנו עצמו מתחיל להתפרק – פיזית, כלכלית, חברתית ומנטלית – אנחנו חוזרים לטריטוריות המוכרות יותר של אקין. ייאמר לזכותו, הסרט לרגע לא מאבד את חוש ההומור שלו, ונדמה שלהבדיל מסרטיו הקודמים, אין רגע שבו אנחנו חוששים באמת לגורלו של הגיבור. אקין מצליח לבסס די במהירות שאנחנו בקומדיה, ושהציפייה שלנו – או התקווה – שהכל יסתדר לבסוף, יש לה על מה לסמוך. אבל קורה דבר מעניין. בשעה שאם זה היה סרט אמריקאי עם אשטון קוצ'ר וקמרון דיאז – אני, אגב, יכול בקלות לדמיין את הרימייק האמריקאי לסרט הזה – היינו יודעים בוודאות שהכל יתארגן לבסוף בצורה נוחה ונקייה ומסודרת, וקל היה לנו גם לדמיין איך זה יקרה. אבל בגלל העבר של אקין, שאמנם תמיד נטה חסד לגיבוריו, אבל לא תמיד ריחם עליהם, היו רגעים בחצי השני של הסרט שהייתי ממש במתח. ראיתי את חייו של הגיבור נפרמים ותהיתי: האם אקין אכן יחזיר הכל למוטב? ואם כן, איך? בידיים של במאי גרמני אמיץ וחובב הרס לפעמים אפשר לדמיין איך קומדיה בבת אחת הופכת לטרגדיה. אבל אקין מקיים ומבטיח. השילוב של אוכל ומוזיקה קצבית, שיש לו פוטנציאל עצום לקיטש גרמני בורגני, מצליח להישאר טרי ורענן בידיים של אקין. גם אמנים, לפעמים, מחפשים קצת שווארמה.