טום ווייטס וכריסטופר פלאמר בתפקיד כמו-אלוהים ומעין-שטן ב"מופע הפלאים של ד"ר פרנסוס"

שיהיו בריאים החברים ביונייטד קינג. אחרי שעיתוני פסח כבר ירדו לדפוס הם הזיזו את יציאת "ד"ר פרנסוס" לשבועות. וזאת אחרי שהסרט כבר קיים כמה שבועות טובים בדי.וי.די ובלו ריי. אני מניח שמעריצי טרי גילאים מן הסתם כבר ראו בבית. עכשיו נותר להם רק לקוות שמעריצי ומעריצות הית לדג'ר וג'וני דפ יעזו לקחת סיכון בטריפ הפסיכדליה-רוקוקו הזה.

פורסם ב"פנאי פלוס", 6.5.2010

1.
מעניין האם היינו זוכרים, רואים ומדברים על "מופע הפלאים של ד"ר פרנסוס" אילולא הית לדג'ר. מותו של לדג'ר בינואר 2008 מקושר כיום, מבחינה קולנועית, בעיקר ל"האביר האפל", הסרט בכיכובו שיצא כמה חודשים אחר כך ושעליו זכה אחרי מותו באוסקר לשחקן המשנה. אבל כשלדג'ר מת הוא היה בעיצומם של הצילומים לסרט הזה של טרי גיליאם. עכשיו, כשהוא סוף סוף יוצא בארץ (בשעה טובה, אחרי שהוא כבר זמין תקופה לא קטנה בדי.וי.די שבוודאי כבר נחטף על ידי מאות מעריצי טרי גיליאם בארץ), אפשר להבין איך התמודד גיליאם עם העובדה שכוכב הסרט שלו מת באמצע הצילומים. הייתי אפילו מתיימר ומהמר להגיד שמותו של לדג'ר, והעובדה שגיליאם היה צריך לעצור את הצילומים, למצוא פתרון, לממן אותו, לכתוב אותו וכך לעבוד על סרטו בשלבים, למעשה הצילו לו את הסרט. התחלת "ד"ר פרנסוס" כה מבורדקת וחסרת פשר וכיוון עד שנדמה שאי אפשר יהיה לצלוח את הסרט הזה. אבל חלקו השני, בו לדג'ר נכנס וגם יוצא מהסרט, פתאום נראה כמו משהו אחר. יציב יותר, ממוקד, מפואר, והרפלקציה שבין העלילה הפנימית ובין גורלו של השחקן מוסיפים לסרט עוצמה די מצמררת שלוקחת את הסרט מחוויה שכלית מטורללת ופרטית, לסרט שיש בו משמעות רגשית עמוקה יותר, כמעט מיסטית, על הקשר בין חיים ומוות. או בין חיים ובין אל-מוות.

2.
את הגיבור של "ד"ר פרנסוס", מעין דמות אלוהית, מגלם כריסטופר פלאמר (“גבירתי הנאווה") ("צלילי המוזיקה") בתור סוג של מכשף בן אלפי שנים, שמנהל מין תיאטרון ירידים נודד. הסיפורים שהוא מספר הם הסיפורים ששומרים שהעולם שלנו ימשיך להתקיים. כל עוד מישהו מספר סיפור בעולם, העולם ממשיך להתקיים. העולם הרי נברא בדיבור. והוא נברא בכל רגע מחדש. אבל בכל רגע של חולשה ובעת מבחן צץ השטן (טום ווייטס) – או, אם תרצו, היצר הרע – שמנסה להסיט אותו ממשימתו, ולקרוא עליו תגר ולהציע לו התערבויות. עד שד"ר פרנסוס בן האלמוות מתאהב בבת אנוש ומציע לשטן עסקה: הוא מוותר על חיי הנצח למען האהבה. אבל אז מתחיל משחק חדש: הראשון מביניהם שלוכד חמש נשמות זוכה בשליטה על העולם. הייתי מגדיר את "ד"ר פרנסוס" ה"פאוסט" של גיליאם, אבל הסרט הזה מעורבב מכל כך הרבה חומרים שהגדרתו כדבר אחד תעשה לו עוול.

וכך אנחנו מגיעים ללונדון בת זמננו, כשד"ר פרנסוס כבר קשיש וחלש ולחייו נכנס בחור אלמוני שאנשי מופע הדרכים של ד"ר פרנסוס מצילים ממוות בהתאבדות. זהו טוני, בגילומו של הית לדג'ר. טוני מזרים דם חדש למופע הנודד של פרנסוס וחבריו. הרעיון שלו הוא לגרום לצופים התמימים להיכנס לתוך מכונת הדמיון של הדוקטור, מבעד למראה, ושם הם נחשפים לחזיונות מתוך מוחו ודמיונו של הדוקטור עצמו. או, למעשה, הם משוטטים בתוך הדמיונות והמאוויים של עצמם (מודה, לא לחןטין הבנתי את הנקודה הזאת). ושם הסרט – שעד אז היה די מקושקש – מתעורר לחיים. כי הרי אם נניח בצד את הקריאות המיסטיות/מיתיות של פרנסוס (שבוודאי נקרא על שם ההר שבו גרו המוזות במיתולוגיה היוונית, ועליו גר אורפיאוס) הרי שפרנסוס הוא מעין טרי גיליאם עצמו, והסרט כולו הוא שיטוט הזוי ותמוה לחלוטין בתוך מוחו המטורלל של גיליאם.

יש בי צד שלא יכול אלא להתפעל מטרי גיליאם. אין הרבה במאים כיום שעובדים בקנה המידה שלו ושמצליחים לחשוף בצורה כה אמינה את עולם הדמיונות הוויזואלי המאוד פרטי והמאוד לא קוהרנטי שלהם. דיוויד לינץ' הוא כזה, אבל הוא הולך ומצטמצם בהפקותיו בגלל שהדימויים שלו נהיים יותר ויותר איזוטריים. גיליאם, לעומת זאת, מצליח להיות לא פחות סוריאליסטי, לא פחות בלתי מובן, לא פחות סהרורי ואקספירמנטלי, יוצר שפועל לחלוטין רק בתוך העולם הפרטי שלו, ועדיין מקבל קנווס מפואר למדי ליצור עליו. מהבחינה הזאת, “ד"ר פרנסוס" הוא בוודאי סרטו הטוב ביותר של גיליאם זה שנים, ובמידה מסוימת הוא איזשהו תרכיז של "המיטב של גיליאם". זה בוודאי מעיד משהו שאת התסריט ל"ד"ר פרנסוס" כתב גיליאם עם צ'רלס מקיואן, שהיה שותפו לכתיבת התסריטים ל"ברזיל" ול"הרפתקאות הברון מינכהאוזן". ויש לא מעט מ"מינכהאוזן" ב"פרנסוס" בעיקר במבנה האפיזודי שנע בין סיפורי אגדה, בין הרפתקאות באיזורים אחרים הנמצאים כולם בתוככי המוח והדמיון ולא בתוך העולם המציאותי. ו"הברון מינכהאוזן" הוא אחד הסרטים של גיליאם שאני הכי מסמפט. אז קשה לי שלא לחוש חיבה ל"פרנסוס", לפחות ברגעיו המינכהאוזניים.

ולצד ההתפעמות מגיליאם והעצמאות האידיוסינקרטית והכמעט חצופה שלו, אני לא יכול שלא לחוש גם איזשהו תסכול. כי יש בסרטיו גם משהו שהוא כמעט בלתי נסבל במקושקשות שלו. הבלאגן חוגג. כאוס, ברדק, אי סדר. סרטיו מעוצבים ומוקפדים, אבל לעיתים ממש באותה נשימה הם גם נורא מכוערים. הם גדושים ועמוסים עד כדי התשה. והשימוש שלו בעדשות רחבות כמר מזמן מעייף. האם גיליאם הפסיק להתאמץ, והוא רק ממחזר את עולם הדמויים שהפך אותו לאחד היוצרים הדומיננטיים ומגדירי-הזמן של שנות השמונים? או שהוא יוצר שכה נאמן לעולמו, שאין לנו – עוקביו ומוקיריו – ברירה אלא להסתנכרן אליו, מבלי להתיימר לצפות שהוא יסתנכרן אלינו? אחרי הכל, הוא יהיה השנה בן 70. זה לא הוגן לצפות ממנו ללמוד טריקים חדשים. ונראה שעם הטריקים הישנים הוא דווקא די בסדר.

3.
וכשמביטים בסרט וזוכרים את סיפור ימיו האחרונים של לדג'ר, משהו במבנה של הסרט מתחוור. רוב ימי הצילומים של הסרט התקיימו בצילומי לוקיישן בתוך וליד לונדון. את כל הצילומים האלה לדג'ר סיים. נותרו להם עוד כמה שבועות צילומי פנים ואפקטים לעשות באולפנים בקנדה. ההפקה יצאה להפסקה קטנה להתארגנות מחדש. לדג'ר, שגר בניו יורק, טס לדירתו. משם הוא היה אמור להמשיך לקנדה. אבל בניו יורק, בחופשת סוף השבוע הזאת, הוא עירבב כמה תרופות שהרגו אותו. כנראה בשוגג. המחשבה הראשונה היא: מה היה קורה אם צילומי הפנים היו מתקיימים גם בלונדון ולדג'ר לא היה חוזר הביתה? האם היה שורד את צילומי הסרט הזה? מחשבה שניה: איך היה גיליאם מצלם את המשך הסרט אם לדג'ר היה בחיים? מה שקורה כרגע הוא שבערך באמצע הסרט מחליטה גם הדמות של טוני להיכנס לתוך מכונת הדמיונות של ד"ר פרנסוס, לצעוד מבעד למראה, ללוות את הנשים שהוא מפתה כקורבנות אפשריות לגניבת נשמותן, ולשוטט בתוך הדמיונות והפנטזיות שלהן. מרגע שהוא נכנס לתוך המראה, ולתוך עולם הדמיון, אנחנו עוברים לצילומי הפנים מרובי האפקטים. וכאן, פתאום: שוק הכרתי. טוני הוא טוני, אבל לא ממש. כאילו שבעולם הדמיון הנשים אותן הוא מלווה קצת שכתבו לו את הפנים. עדיין עם החליפה הלבנה, השיער האסוף לקוקו וזקנקן התיש. אבל בסצינה אחת הוא למעשה ג'וני דפ. בסצינה הבאה הוא ג'וד לואו. ובסצינה הסופית הוא קולין פארל. בתחילה זה נראה כמעט בלתי מורגש. ההתחלפות של הית לדג'ר בג'וני דפ (שכבר שיחק אצל גיליאם ב"פחד ותיעוב בלאס וגאס") היא רגע מבריק בסרט. כה מבריק, שמדהים שזו איזושהי תחבושת שהולבשה על הסרט כשהוא דימם והיה פצוע ולא כי ככה הוא נהגה מלכתחילה. לכאורה, מותו של לדג'ר איפשר לגיליאם למצוא סוף מנומק והגיוני יותר – כלומר, דווקא מופרע יותר, אבל משתלב נכון יותר עם מצבי התודעה המפורקים של הסרט. כמו תרגילי ההזרה של בונואל, השחקן שמגלם את הגיבור שלנו מתחלף, אבל אנחנו אמורים שלא ממש לשים לב לזה. כי זו רק התודעה שמתחלפת, לא המהות. או משהו כזה.

הית לדג'ר והמראה ועיצוב השחמט הטרי גיליאמי

4.
אז מה שמתחיל כמו טרי גיליאם מקיא על הבד – לטוב ולרע – דימויים שכבר העסיקו אותו (מדימויי "אליס בארץ הפלאות" – לא רק בגלל המראה, אלא בעיקר בגלל העיסוק של גיליאם ב"אליס מבעד למראה" ב"ג'ברווקי" שלו, לגמדים של "שודדי הזמן", להומלסים הקדושים של "פישר קינג"), הופך בזכות מותו של לדג'ר לסרט שלמעשה עוסק במוות ובאל-מוות, וביכולת של סיפורים ושל דימויים לייצר את האל-מוות הזה. “יש לסיפור הזה סוף טוב?”, שואל ילד אחד לקראת סוף הסרט. ובשלב הזה אנחנו כבר מבינים שכל העולם הוא במה, לנו זו הצגה אחת גדולה, אבל עבור אלוהים והשטן זו זירת התגוששות נצחית. “אנחנו לא יכולים להבטיח את זה", עונה הדמות בסרט. אבל כל עוד הסיפורים קיימים, החיים נמשכים. אז כל עוד אין סוף, זה טוב.

את הבקרים הקרובים נקדיש להתרעננות לקראת הגעתם של הפיקסיז להופעה בישראל ב-9 ביוני. לראות את הפיקסיז בהופעה זה סוג של חלום שעוד לא הגשמתי ושאני מקווה שסוף סוף יתגשם בקרוב. אבל אני מזכיר: הפיקסיז לא באים לבד. הם מגיעים עם האדיטורז (Editors). עכשיו שהקילרז כבר גדולים מדי להופעה בבארבי או בגני התערוכה (ק' אם הם יגיעו להופעה בעוד 20 שנה), ומכיוון שגם אינטרפול לא נראית בדרך ישראל בעתיד הקרוב, אדיטורז הם הדבר הכי טוב הבא שיכול לבוא כתחליף. ולרגעים, זה גם מעין פיצוי על כך שמעולם לא ראיתי את גארי ניומן בהופעה. אז אני מחכה להם. אם כך, הנה שיר חימום של אדיטורז ואז שיר של הפיקסיז.

זה הסינגל החדש של אדיטורז.

והנה הפיקסיז, עם גל של הרס:

"$9.99 " אורג בצורה כמעט מושלמת כמה מהסיפורים הקצרים של אתגר קרת, עד כדי כך שהסרט מעלה את התהייה שמא אנימציה היא הדרך הטובה והנכונה – אולי הבלעדית – להעביר את עולמו של קרת אל המסך. תתיה רוזנטל – בקופרודוקציה ישראלית-אוסטרלית – בוראת עולם מפוברק שמתחיל בערבול גיאוגרפי: בתי הסגנון הבילאומי המזוהים עם הנוף התל אביבי, שברחובותיה נוסעות מוניות ניו יורקיות, ומסתובבות דמויות עם מבטא אוסטרלי. וזה עולם שנמצא בלימבו מציאותי, חלקו בעולם הזה, חלקו בעולם הבא, חלקו בעולם מציאותי, חלקו עולם סוריאליסטי.

אדם שמכיר את כתביו של אתגר קרת רק על סמך העיבודים שלהם לפיצ'רים, ימצא דמיון מסוים בין העולם של "9.99 " ובין זה של "חותכי ורידים: סיפור אהבה", הגרסה של גוראן דוקיץ' ל"הקייטנה של קנלר". וזה מעניין, כי דוקיץ' ניסה להפוך את העולם הבא – הלימבו שבין גן עדן לגיהנום – למין עולם קולנועי ריאליסטי, בו הכל נותר בדיוק אותו דבר, אפרורי ומדכא, כמו בחיים. ואילו רוזנטל משתמשת באנימציה כדי לתת לעולם הזה איזשהו מראה סמי-סוריאליסטי. עיצוב הדמויות מעניק להם מראה מרופט, עגום, וככה דווקא האנימציה נראית כאילו היא סוחבת את הסרט לכיוון מציאותי יותר. זה משעשע: טקסטים ספרותיים דומים, שני עיבודים קולנועיים, שנושקים זה לזה במקומות מעניינים למדי, במפגש בין מה שמציאותי למה שהזוי. ולמרות שמאוד חיבבתי את "חותכי ורידים", נדמה לי שדווקא עולם הפלסטלינה והסטופ-מושן של רוזנטל ושות' איכשהו מתלבש יפה יותר על העולמות של קרת.

זה מתחיל בהומלס מתאבד שהופך למלאך. ומשם אנחנו נכנסים לחייהם המצטלבים של כמה דמויות שנעות סביב בית אחד. ריבוי הסיפורים המצטלבים עשוי לגרום לנו במבט ראשון לחשוב על "תמונות קצרות". אבל רוזנטל איננה אלטמן, כשם שקרת איננו ריימונד קארבר. למעשה, שניהם הפכים מוחלטים. אם כבר רפרנס קולנועי, הרי שמשהו בסגנון הקומי-מורבידי, ומעבר המצטלב בין דירות ובין חיים של אנשים, ובין אירוניה וסגנון אולטרה מוקפד, גרם לי לחשוב על "9.99 " כמעין גרסת אנימציה ל"שירים מהקומה השניה" של רוי אנדרסון.

לא כל האפיזודות עובדות באותה הצלחה ב"9.99 ", אבל האופן שבו הסרט מצליח לנסח לטקסטים של קרת איזשהו קוד ויזואלי – שבפעם הראשונה באמת נדבק בעיניי זה לזה – גורם לי לתהות שמה יש כאן אפשרות לתחילתו של זיכיון. כל ספר של קרת, וסרט האנימציה שילווה אותו.

נ.ב: נזכרנו כאן ב"חותכי ורידים", שם גילם טום ווייטס את דמותו של קנלר, בעל הקיטנה מהעולם הבא. והנה מתקרב אלינו מחר "מופע הפלאים של ד"ר פרנסוס" של טרי גיליאם. גם שם: עולם הזה, עולם הבא, ושוב טום ווייטס בתור ישות מטה-פיזית.

אני טס קצת לפריז. מספרים לי שיש איזשהו פסטיבל קולנוע גדול בדרום צרפת, אז אולי זה אומר שיהיו מקומות טובים בבתי הקולנוע בפריז. ובין באגט לקרואסון אנסה למצוא אינטרנט אלחוטי ולעדכן אתכם מה קורה שם (למבזקים קצרים ומהירים, חפשו אותי גם בטוויטר), ובעיקר לנסות לעמוד בקצב שלל הסרטים שעולים בסוף השבוע בארץ. אבל, כרגיל, בעיקר ארצה להתעדכן דרככם מה קורה כאן.

וכאן – קרי, ישראל – צפויים לקרות כמה וכמה דברים, אז הנה מה שאני מקווה שתעדכנו בכמה הימים הקרובים.

1. הקרנות האקדמיה מתחילות. ספרו מה ראיתם ואיך הסרטים. דברו גם על התרשמותכם מהסרט, אבל נסו איכשהו לאמוד גם את התגובות מסביב. האולם מלא או ריק? הקהל מגיב בחיוב או בקוצר רוח?

2. ביום רביעי ייפתח קולנוע רב חן המחודש והמשופץ. אני מאוד סקרן לגביו. ספרו איך הוא.

3. ובסוף השבוע יעלה גם "הנסיך הפרסי" הג'רי-ברוקהיימרי – בישראל לפני רוב העולם. בפריז הוא יעלה רק בתחילת יוני. אז אחכה לקרוא מכם איך הוא.

4. ואם אתם יודעים על משהו שקורה עכשיו בפריז שאני פשוט חייב לראות, עדכנו אותי.

Au Revoir

באתר של פסטיבל קולנוע דרום מקיימים תחרות בין שבעה סרטונים באורך דקה כל אחד, שיצרו תלמידי מכללת ספיר, ושאמורים להיות טריילרים ויראליים לקידום הפסטיבל. יש שם כמה חביבים. כמו זה עם הכלב (כן, אני משוחד, אני יודע). או האנימציה עם האבנים. או ההוא עם מכונת הכתיבה, שהוא בהחלט הסרטון עם הצילום הכי יפה. הצביעו לחביב שלכם, ונסו לשכנע את הקוראים כאן למה הפייבוריט שלכם הכי ראוי להצבעה.

==============

גל"צ דיווחו אתמול שבשעה ש"המשוטט", סרט הבכורה העלילתי של אבישי סיון, מוצג בפסטיבל קאן, כאן בישראל גילתה ההפקה העצמאית שאין לה מספיק כסף כדי להרשות לעצמה את דמי הרשום לתחרות האקדמיה הישראלית לקולנוע בסך 1,200 שקלים. וכך הסרט לא יתחרה השנה על פרס אופיר.

ועל כך אני אומר:

1. כל עכבה לטובה. אני ממילא טוען שבתחרות האקדמיה צריכים להתחרות רק סרטים שהופצו לבתי הקולנוע, ולא כאלה שרק הופקו ואיש עדיין לא ראה. אז אולי זה יהיה לטובת הסרט. הוא יבלה את השנה הקרובה בפסטיבלים, ייצא לבתי הקולנוע מתישהו, ובדרך – אני מקווה בשבילו – הוא ירוויח לפחות 1,200 שקל אותם ישים בצד לשימוש כדמי הרשמה לתחרות בשנה הבאה. מי יודע, אולי אחרי שנה של פסטיבלים וכותרות ותשומת לב, הוא יגיע לפרסי אופיר בשנה הבאה בעל סיכויים גדולים יותר לזכייה.

2. בידיעה בגל"צ מופיעה תגובתו של ח"כ זבולון אורלב, יו"ר ועדת החינוך והתרבות בכנסת. אם הייתי יועץ התקשורת של אורלב הייתי מכין לו הודעה כתובה אותה הוא יקריא בפעם הבאה שיתקשרו אליו לבקש תגובה על העניין הזה, שעד כמה שאני מבין הוא ממש לא נמצא בתחום הסמכות שלו: "למרות שאני יו"ר ועדת החינוך והתרבות בכנסת, ולמרות שהייתי רוצה להיות אחראי על כל מה שקורה בכל רגע נתון בעולם הקולנוע הישאלי, אני באמת לא חושב שהעניין בין מפיקי 'המשוטט' ובין הנהלת האקדמיה הוא העסק שלי. עם זאת, כאזרח פרטי שמצוקתם של קולנוענים נוגעת לליבי, אשמח לממן באופן פרטי את דמי ההרשמה של הסרט". זו התגובה הרלוונטית היחידה שאורלב יכול למסור ושתהיה ראויה לפרסום או לשידור.

=============

גם רוג'ר איברט נמצא בקאן (ואיבד שם את המחשב שלו). והוא די מייצג את הקונסנזוס הביקורתי בכך שגם הוא התלהב מהחדש של מייק לי וגם הוא נורא שנא את החדש והאלים של טאקשי קיטאנו. אבל הוא גם מדווח על מפגש שלו עם הבמאי פול קוקס, שבדצמבר 2009, כשנדמה היה לו שנותרו לו ימים ספורים לחיות לפני שהוא מת ממחלת כבד ממנה סבל, הגיע טלפון שבישר לו שנמצא לו כבד להשתלה. חצי שנה אחרי ההשתלה והוא כבר שוב בקאן.

===============

הוספתי תוספת קטנה לביקורת של "דייט לילי", מתוך מדור הדפוס של "סינמסקופ" ב"פנאי פלוס", ובה אני קולט שטינה פיי הפכה מליז למון לג'ק למון.

================

אם לא יתפרץ הלילה שוב הר הגעש האיסלנדי, מחר בבוקר אני טס לחופשונת קטנה בפריז. אני עובר על היצע הסרטים שיש בפריז ונזכר שלא משנה כמה נרד על תרגומי השמות של המפיצים בארץ, תמיד אלה בפריז יהיו מביכים יותר. "Date Night", שהפך בעברית ל"דייט לילי" נקרא בצרפתית "Crazy Night". לא רק שהשם העברי נשמע פתאום כמו זהב טהור, אם הייתי צרפתי ששימור השפה הצרפתית היה יקר לליבו, הייתי חותך ורידים.

וחוץ מזה, זה די טפשי לנסוע לפריז ולצפות לראות את מיטב הקולנוע העולמי, אבל לא להבין מילה בצרפתית, לא? אני רואה שבסוף השבוע יוקרנו בפריז הסרט החדש של ז'אן לוק גודאר והסרט החדש של עבאס קיארוסטמי. אני מניח שאף אחד מהם לא ילווה בכותרות תרגום לאנגלית. אולי פשוט אלך לבהות בתמונות.

קצב העדכונים מקאן מתחיל לתפוס תאוצה, ואני מתחיל להרגיש שזו השנ בה הכי קל לי לעקוב מרחוק אחרי מה שקורה שם. קודם כל, תענוג לקרוא את דיווחיה של סשה סטון, שנמצאת השנה בקאן לראשונה בחייה, ומנסה לנסח מעין יומן של חוויות וכללי התנהגות וחוקי הישרדות. נראה גם שסטון די מתמוגגת מהסרטים שהיא רואה. היא התלהבה מ"וול סטריט 2 " של אוליבר סטון, נשפכה מ"עוד שנה" של מייק לי וחיבבה את החדש של וודי אלן.

דיוויד האדסון – ב"מובי" (עד לפני שניה "The Auteurs") – עושה כרהרגלו עבודה חרוצה מאוד בריכוז כל הביקורות והדיווחים מקאן בפוסטים יעודיים ומתומצתים. בדף הביקורות שלו מקאן אפשר כבר לאמוד שהמבקרים, למשל, די התלהבו מהחדש של מייק לי ודי שנאו את החדש של הידאו נאקאטה.

ובדיווח המרוכז של אינדי-ווייר ליום הרביעי בקאן מככבים וודי אלן, ג'פאר פנהי (שמכתב שהוא כתב מהכלא האירני הוקרא בפסטיבל) וגרג אראקי.

וכדאי גם לשים לב איך רוב "באריה" – והעיר שצומחת מכפר קטן לכרך גדול – נעשה באפקטים דיגיטליים

פורסם ב"פנאי פלוס", 12.5.2010

שיהיה בריא ג'וזפה טורנטורה. האיש שיצר את "סינמה פרדיסו", ומאז עשה דברים טובים פחות ועוד יותר פחות, הוא חלק מזן נדיר של קולנוענים אירופאים שצמחו בשנות השמונים ושעדיין מסורים לעבודה קולנועית מהודרת, אולטרה-מסוגננת, ששמה בראש ובראשונה את הקולנוע. נדמה לי ששוטים כמו שטורנטורה מנפק בסרטיו אפשר לצפות למצוא כיום רק אצל אלמודובר (למרות שסגנונית ותוכנית אין בין השניים האלה שום קשר. למעשה, הם הפכים מוחלטים). על "באריה", סרטו החדש, אני יכול לקטר לא מעט – הסרט ארוך מדי, הסצינות קצרות מדי, וכולם צועקים מדי – אבל שיהיה בריא, כל שוט בסרט הזה בונבוניירה.

"באריה" הוא הכינוי לשמו של הכפר הסיציליאני באגריה, בו נולד טורנטורה. הסרט מספר את סיפורו של הכפר, ושל כמה מהתושבים בו, מתחילת המאה העשרים עד כמעט סופה, כשבמרכז העלילה ניצבת דמותו של פעיל פוליטי שהופך לנבחר ציבור, מאז שהיה ילד, ועד הגיעו לגיל העמידה. וברקע, הכפר שצומח מרחוב אחד קטן שכאילו נשלף מערבונים, לעיירה גדולה, כמעט כרך. טורנטורה עושה פיידים ארוכים לשחור כשהוא רוצה לעבור בין נקודות זמן סמוכות, אבל עושה קאטים כמעט לא מורגשים כשהוא מזנק קדימה עשורים. הסרט מורכב מרצף וינייטות וסיפורים של הנעשה בכפר – עליית הפאשיזם, מלחמת העולם השנייה, הקמת הרפובליקה. ובתווך, חיי המשפחה – חיזור, נישואים, ילדים. טורנטורה מזגזג בין העידון הרומנטי של "סינמה פרדיסו" ובין הרגעים של הבוטות העממית של "מאלנה" ומייצר סדרת סצינות לא אחידה, אבל שיש בה לא רק פאר קולנועי יפה לעין, אלא גם המון חסד.

מעניין לא פחות יהיה לנסות למקם את "באריה" בתוך מקבץ של סרטים איטלקיים מהשנתיים האחרונות שהיו אפוסים היסטוריים/פוליטיים מפוארים וארוכים. כל אחד מהם התמקד בתקופה אחרת ונעשה על ידי במאי שמייצג דור אחר בקולנוע האיטלקי. הראשון הוא מרקו בלוקיו, יליד 1939, שיצר את "לנצח", שמתמקד בשנות ה-30 וה-40 ובדמותו של מוסוליני והמפלגה הפאשיסטית. ואז טורנטורה, יליד 1959, שעוקב אחרי צמיחתה של המפלגה הקומוניסטית בסיציליה, ומאבקה להפיל את המשטר הפאשיסטי, והוא שם דגש על שנות הששים והשבעים (ועם כל הדיון בקומוניזם, כשזה מגיע לקולנוע של סוף שנות הששים, שם הסרט חושף את מושא אהבתו ותשוקתו האמיתית). ולצידם פועל פאולו סורנטינו, יליד 1970, שיצר את "האלוהי" העוסק בדמותו של ראש ממשלת איטליה לשעבר, ג'וליו אנדריאוטי, ומתמקד בשנות השבעים והשמונים. לכל אחד מהם הסגנון שלו, שלושתם אופראיים מאוד בקנה המידה ובאווה של הפקותיהם, וכל אחד עם הפוליטקאי ועם התקופה שדרכו הם בחרו לייצג את סיפורה המפותל של איטליה כולה. ושלושתם הופקו כמעט במקביל זה לזה, והם כמו פאזל שמשלים תמונה שלמה – גם של הקולנוע האיטלקי, וגם של הפוליטיקה שם.

נ.ב:

מבחינתי, הדיון ב"באריה" – החביב, אם לא הייתי ברור – הוא בבחינת טיזר לקראת האפשרות לצפות דווקא ב"האלוהי" בטלוויזיה שלכם בשבוע הקרוב. "האלוהי" של פאולו סורנטינו הוא סרט שהזכרתי כאן לא מעט מאז שראיתי אותו לראשונה בפסטיבל ירושלים 2008. הסרט הזה נפלא בעיניי, ופאולו סורנטינו הוא בעיני גדול במאי איטליה כרגע. ועכשיו הוא סוף סוף מגיע אליכם ישר הביתה. ב-19.5 יוקרן הסרט בערוץ יס 3. וב-22.5 הוא יוקרן בערוץ הוט פריים. ממש ממש כדאי לא להחמיץ את הסרט היפהפה, הבומבסטי, המשונה, האירוני, הנוקב, האמיץ והמצוין הזה.

שיחקו אותה באינדי-ווייר. הכיסוי הטוב ביותר מקאן נמצא שם. קודם כל בעמוד יומי שהולך ומתעדכן ומרכז את החדשות ואת הביקורות של אותו יום. זה היום הראשון (בעיקר "רובין הוד"). זה היום השני (בו מהמרים על קן לואץ' כזוכה בדקל הזהב). וזה היום השלישי, בו בין השאר הצקיימה מסיבת עיתונאים עם ערן ריקליס והשחקן דני יוסטון, לקראת תחילת הצילומים של הקופרודוקציה הישראלית-גרמנית "פלייאוף", דרמת הספורט המבוססת על סיפור חייו של רלף קליין.

וטוד מקארתי (עד לפני הרגע המבקר הראשי של "וראייטי") התחיל לפרסם את ביקורותיו מפסטיבל קאן, גם באינדי-ווייר. המצב בינתיים, הוא מדווח, הוא ככה-ככה.

וגם אן תומפסון מדווחת מקאן לאינדי-ווייר. והיא מספרת על כך שהאתר המאוד-מוצלח "The Auteurs" ממותג את עצמו מחדש בתור Mubi. הבעלים של אתר הסטרימינג לסרטי איכות (ובלוגיה מוצלחת ואיכותית) הבינו שהשם הצרפתי לא מובן על ידי ההמונים ומונע מהם להגיע לקהל רחב באמת, אז הם שכרו משרדי פרסום למצוא להם שם חדש. תשעה חודשים לקח להם לבחור את השם שהציעה סוכנות יפנית. בעברית זה די פשוט, Mubi זה מובי. הרציונל: בהרבה מדינות בעולם לא מסוגלים לבטא V, ולכן Mubi הוא האופן בו משבשים את המילה Movie. וחוץ מזה, זה שם של עיר בניגריה.

=============

דיון נחמד מתפתח בתגובות של הפוסט מאתמול בסוגיה איזה מהאחים סקוט יותר מוצלח כבמאי: רידלי או טוני? ועדיין, מעט מאוד מהמתדיינים ראו את "רובין הוד". מה, אף אחד כאן לא רץ לראות אותו בסוף השבוע הראשו לבכורתו?

אני חייב להודות על האמת: אם לא הייתי מבקר קולנוע, שעדיין מנסה לראות את כל (רוב) מה שיוצא בבתי הקולנוע, אם הייתי סתם הצופה הממוצע שהולך לראות רק מה שמתחשק לו בלי העניין הזה של לכסות תחום, אז ממש לא הייתי מתעניין ב"רובין הוד" החדש. מבחינתי זה "עוד רובין הוד אחד? לא נמאס לנו?". והאמת, שהציוות ראסל קרואו-רידלי סקוט מיצה את עצמו מבחינתי בדיוק השבוע לפני עשר שנים, ב"גלדיאטור". אבל בתור מבקר קולנוע, אני מרגיש מחויבות לצפות בסרט. מי יודע, אולי הוא הפתעה עצומה. אלא שבגלל תקלות טכניות לא התקיימה הקרנת עיתונאים, והיום – יום יציאת הסרט – אני לא נמצא בשום מקום שאפילו קרוב לבית קולנוע. הביקורות הראשונות מהקרנת הבכורה בקאן אמש נשמעות סבירות ומתונות. נשמע שהרושם הכללי שזה סרט בסדר. מרשים שכזה. לא הייתי מצפה לפחות מרידלי סקוט ו-200 מיליון דולר. אבל אני סקרן: יש כאן מישהו שהולך לראות את הסרט כבר היום? יש כאן מישהו שממש מחכה לסרט ומצפה לו, לא מתוקף עבודתו? ויש כאן מישהו שכבר יכול לעדכן איך הוא?

ובינתיים, מאז אתמול, התפרסמו נתוני הקופה של סוף השבוע האחרון."איירון מן 2 " עדיין מוביל. הוא מכר כבר כ-40,000 כרטיסים. תהיה פילוסופית: האם כל סרט שמציג בקולנוע גת מצליח, או רק סרטים מצליחים (כלומר, להיטים בטוחים) מציגים בגת. בכל מקרה, "איירון מן 2 " ממשיך את הרצף של "אווטאר" ו"אליס בארץ הפלאות", של סרטים שהציגו בגת וצעדו בראש טבלת מכירת הכרטיסים השבועית. אני מניח ש"צעצוע של סיפור 3 "יהיה הבא בתור שם, וגורלו המסחרי יהיה דומה.

ובמקום השני, "דייט לילי". הסרט שכיכב השבוע בראש רשימת הסרטים שחיפשתם השבוע בבלוגי. 12,000 כרטיסים נמכרו, אבל רק ב-13 אולמות (לעומת 31 אולמות של "איירון מן 2 "), מה שהופך את "דייט לילי" לסרט שאולמותיו היו הכי מלאים סוף השבוע האחרון.

===========

בראד פיט היה אמור לככב ב"המעיין" שארן ארונופסקי, אבל פרש ברגע האחרון. כתוצאה מכך מממני הסרט חטפו רגליים קרות וארונופסקי היה צריך ללהק מחדש את הסרט ולהפק אותו בחצי הכסף. ואז בראד פיט היה אמור לככב ב"The Fighter" של דארן ארונופסקי, אבל פרש ברגע האחרון. אז גם ארונופסקי פרש. ועכשיו אנחנו מתבשרים שבראד פיט יככב בסרטו של ארונופסקי, "The Tiger". מה שמעלה את השאלה: תוך כמה זמן הוא יפרוש גם מהסרט הזה?

ואולי ארונופסקי מבין שפיט, בסופו של דבר, הוא הקמע שלו. הוא פרש מ"המעיין" ובזכות התקציב הנמוך יותר ניתנה לארונופסקי חירות גדולה יותר והוא יצר את אחד הסרטים היקרים והאבסטרקטיים והנפלאים של העשור האחרון. וגם: הוא התחתן עם השחקנית הראשית. פיט פרש מ"המתאגרף", ואז ארונופסקי החליט לעבור ל"המתאבק", עם התקציב הקטן יותר, שהפך להצלחה ביקורתית, והזניק מחדש את הקריירה של מיקי רורק (התפקיד שלו ב"איירון מן 2 "הוא רק בזכות "המתאבק"). כך שאולי ארונופסקי הבין שגם כשפיט פורש, הכל לטובה.

============

אן תומפסון מדווחת על בלוגרים, עיתונאים, מבקרים ובמאי אחד, על טיסה אחת מניו יורק לניס, בדרך לקאן. אותי ממש מבאס שאין אף דיווח בלוגי בעברית מקאן. אין שם אף אחד מקולנועני ישראל שיכול לספק דיווח שוטף, לפחות יומי? אני תורם את בלוגי למטרה, אבל מצידי שמישהו יפתח בלוג לא-משנה-איפה וידווח.

================

ויה "סינמטיקל": מכון הקולנוע האמריקאי העלה ליו-טיוב קטע שיחה עם וויליאם פרידקין המספר על צילומי סצינת המרדף ב"הקשר הצרפתי":

================

ואם אתם בירושלים הבוקר, אתם מוזמנים לקפוץ למרכז שזר ב-11:00, שם אני מרצה על "סלאח שבתי" ועל "מסעות ג'יימס בארץ הקודש", ואנסה למה אלה שניים מהסרטים המבריקים, החכמים והחתרניים שנעשו בישראל.