22 ספטמבר 2010 | 14:39 ~ 31 תגובות | תגובות פייסבוק

אופיר 2010: פוסט מורטם

1.

ובסיכומו של דבר: אם רק “הדקדוק הפנימי” היה זוכה בשני פרסים לא זניחים – בימוי או תסריט או משחק – הייתי מאוד מרוצה מהטקס שהתרחש אמש וחושב שהוא ייצג נכון מאוד את השנה הזאת וכל הסרטים הכי טובים של השנה קיבלו בו משהו. איך קרה ש”הדקדוק הפנימי” יצא בידיים ריקות היא סוג של עדות אופי מפלילה לגבי הקולקטיב הזה שנקרא “האקדמיה הישראלית”. האמת, אין לי מושג איך זה קרה שהסרט הפסיד ב-כ-ל הקטגוריות שלו. תמוה.



2.

נדמה לי שקלטתי משהו מאוד משמעותי שקרה השנה מאחורי הקלעים ואני חושב שהוא השפיע מאוד על התוצאה. עד השנה היתה תחושה שהתחרות התנהלה בעצלתיים, זרמה מעצמה. הסרטים הוקרנו פעמיים מטעם האקדמיה עוד פעמיים-שלוש מטעם המפיקים ומה שיצא-יצא. השנה, שניים מהזוכים ניהלו – לדעתי, בפעם הראשונה – קמפיין מאוד מאוד חכם ומדויק שכוון אל חברי האקדמיה כדי להזכיר להם שסרטם קיים. במצב של מירוץ צמוד כמו שהיה השנה, כמעט בכל הקטגוריות, הפעולות האלה השתלמו ודחפו את שני הסרטים לזכייה. שני הסרטים הם “שליחותו של הממונה על משאבי אנוש” ו”חיים יקרים”. בשלב שבו רוב הסרטים האחרים מבחינתם גמרו את עבודתם, הם התחילו. אנשי “שליחותו” הפציצו עם הודעות לעיתונות. מאז סוף יולי לא חלף שבוע בלי שהסרט כיכב בכותרת באחד העיתונים – נבחר ללוקרנו, נוסע ללוקרנו, הגיע ללוקרנו, הוקרן בלוקרנו, זכה בפרס הקהל בלוקרנו, נוסע לטורונטו. ממה ששמעתי – למרות שאין לי נתונים כמותיים מדויקים – מפיקיו גם קיימו הרבה יותר הקרנות לחברי אקדמיה מכל סרט אחר. הם פשוט דאגו שלא יהיה חבר אקדמיה שהחמיץ את הסרט. כנ”ל “חיים יקרים”. המון הקרנות, המון עותקים בדי.וי.די, עבודה מאוד מדויקת ואינטנסיבית של הגעה לכמה שיותר חברי אקדמיה.


שלא יהיו ספקות, אני לגמרי בעד הנטייה הזאת. חלק מהעניין בקולנוע זה לגרום לאנשים לרצות לראות את הסרטים, מהבחינה הזאת חברי אקדמיה אינם שונים מהקהל הרחב. מי שיושב בצד בשקט ולא עושה כלום, שלא יתפלא אם הוא לא זוכה בכלום. הבעיה היחידה היא שזה אומר שמעכשיו, ממש כמו באמריקה, רק הסרט שיש לו את הכלכלי הכי חזק יוכל לזכות. רק מי שישים בצד מספיק כסף כדי לקיים עשר הקרנות אקדמיה ולא שתיים, יוכל להיות חלק מהתחרות.


צריך להבהיר: זה עובד רק במצב של מירוץ צמוד. בשנים קודמות, כשהיה סרט אחד שסחף אחריו מלכתחילה את כל חברי האקדמיה לא היו עוזרות עשרות הקרנות. לכן אני חושב בדיעבד שאם הצוות של “פעם הייתי” היה מנהל מול חברי האקדמיה בחודש האחרון קמפיין שיווק ממוקד שהוא קיים כל כך טוב לפני יציאת הסרט, שהוא היה זוכה. אבל נדמה שאנשי “פעם הייתי” הרגישו שביציאת הסרט והצלחתו הם את שלהם עשו ומכאן זה דבר השופטים. זו כנראה היתה טעות. “משאבי אנוש” ו”חיים יקרים” עבדו על הסרטים שלהם בחודש האחרון כמו קילרים, וזה השתלם להם.


כלומר, לא אתפלא אם בשנים הבאות יותר סרטים יוציאו סקרינרים לחברי אקדמיה. לא אתפלא אם יתחילו פרסומים ממוקדים לחברי אקדמיה. ובעקבות מה שהועלה בתגובות הבוקר, לגבי עיצוב התפאורה והביגוד, לא אתפלא אם יתחילו להפיק חוברות פרסומיות, ואולי אף סרטונים, המתארים את הפקת הסרט ומבליטים לחברי האקדמיה את מידת ההשקעה שהושקעה בכל סרט, כדי לא לסמוך על כך שחברי האקדמיה באמת יודעים מי עשה מה.



3.

יש לאקדמיה שלנו תכונה קניבליסטית שאותי באופן אישי די מבאסת. תמיד מישהו שם נטרף, ובלי סיבה ברורה לעין. אין דרך  ביניים מתונה, רק השמדה מוחלטת. השנה זה היה ניר ברגמן. אבל אני באופן אישי מצאתי גם נקודה טובה במה שקרה אמש: ערן ריקליס ואבי נשר חזרו מן הכפור. אני תמיד התלהבתי מבמאים שבאים עם מקצוענות לסרטים שלהם. שעושים סרטים מגוונים מסוגים שונים, כל שנתיים-שלוש, ונראה שהם לא לוקחים את העסק קשה מדי. יש במאים שפשוט יודעים איך עושים קולנוע, ובישראל זה נשר וריקליס. לא כל הסרטים שלהם טובים באותה מידה, לא כולם מצליחים באותה מידה, אבל אני יודע שכשאני בא אליהם אני אקבל… נו… קולנוע. אבל האקדמיה שלנו, עד אתמול, בזה לזה. הם לא נחשבו “אוטרים”. אתמול משהו מהסטיגמה הזאת סוף סוף נסדק ונשר. אתמול בפעם הראשונה ראיתי מצב שתוך כמה שנים, אבי נשר יהיה מספיק מקובל על חברי האקדמיה כדי לקבל פרס מפעל חיים. אם זה קרה אתמול לזאב רווח, אולי השחקן הכי אהוב על הקהל הישראלי אבל הכי שנוא על הממסד הקולנועי, שזכה בפרס מפעל חיים (מוצדק מאין כמוהו), זה יקרה גם לנשר.


הבעיה היחידה שלי עם הזכייה של “שליחותו של הממונה על משאבי אנוש”: עד היום כמעט כל הסרטים שזכו באופיר היו סרטים שנחצבו בדם ליבם של היוצרים, שהיה בהם משהו מאוד אישי ופרטי. רק שני סרטים לא היו כאלה וזכו בפרס: “מעבר לים” ועכשיו “הממונה”. מבין חמשת הסרטים המועמדים הוא היה אחד המלוטשים והמהנים, אבל הסרט עם הכי פחות נשמה מהם.


זה עכשיו משאיר אותנו עם “הדקדוק הפנימי”. סרט נורא יפה שיצא בידיים ריקות. הוא יוצא היום לבתי הקולנוע. לכו לראות אותו. נעשה לו עוול.



4.

האקדמיה צריכה כעת, כנראה לראשונה בחייה, להתחיל לעבוד. מרק רוזנבאום עוזב בסוף השנה, כך שיש להם חודשיים למצוא יו”ר חדש ולעשות שם סדר טוטאלי בתקנון. מצב האקדמיה מביך. התקנון מביך, התחרות מביכה, הטקס מביך. אני חושב שהאקדמיה חייבת ברגע זה ממש להתכנס ולהכריז על שני שינויים עיקריים: 1) שינוי שם הקטגוריה הראשית ל”פרס הסרט הטוב ביותר” (ולא “פרס ההסרט העלילתי הטוב ביותר”), ובכך לסתום את הגולל על השטות הזאת. 2) כדי להבטיח שהתחרות תישאר בין בערך 20 סרטים ולא 60 סרטים, צריך להכריז – כבר עכשיו, לאלתר – שמעתה התחרות מתקיימת רק בין סרטים שהופצו באופן מסחרי עד יום תחילת ההצבעה (כמו באקדמיות בעולם, צריך לנסח בדיוק מה זה אומר “הפצה מסחרית”). לפיכך גם סרטי תעודה שהופצו מסחרית יהיו זכאים להשתתף בתחרות. ומצד שני, סרטים שלא מצאו לעצמם מפיץ, או שימצאו מפיץ רק בעוד שנה, לא יתחרו באותה שנה. זה יהיה לטובתם, ובעיקר זה יהיה לטובת התחרות. שלא יקרה שוב שסרט יוקרן בהקרנות אקדמיה בראף-קאט, כמו שהיה עם “שני דגלים” (שייצא מתישהו רק ב-2011, אחרי שניסה להיות מועמד לפרס אופיר ב-2009). 3) והנקודה היחידה בה הסכמתי עם דישי והקמפיין שלו: מישהו צריך לפקח על הסרטים המועמדים לוודא שהם עומדים בתנאי סף, ולא לחזור כמו תקליט שבור על המנטרה האימפוטנטנית “אם יש בעיה, אנחנו סומכים על חברי האקדמיה שיידעו להתמודד איתה”. נונסנס.


והאקדמיה לא צריכה להקשיב לי. זה פשוט מזה: שירימו טלפון למנהלי האקדמיות האחרות בעולם וילמדו אחד ולתמיד איך עושים את זה באופן שאינו חפיפניקי.


5.

ועכשיו השאלה: האם יש ל”שליחותו של הממונה על משאבי אנוש” סיכוי באוסקר? יודעים מה, אני אגיד את זה באופן חד משמעי: אין לי מושג. יש לי תחושת בטן שזה מאותם סרטים שעבור חברי האקדמיה יהיו קצת מוכרים מדי. הוא לא הזיז להם כשקראו לו “הכל מואר” שביים לייב שרייבר, אני תוהה האם הוא יזיז להם עכשיו. אבל אני לא סגור על זה. זה כמובן נורא תלוי במועמדים מולו, ובינתיים – אני מודה (לפחות ממה שראיתי) – “שליחותו” מסתמן כנציג מצטיין. ואל תשכחו שערן ריקליס הוא למעשה אחד הבמאים הישראליים הכי מפורסמים בעולם. “הכלה הסורית” ו”עץ לימון” שלו נמכרו המון בחו”ל. ויש לו את מרק איווניר, שהוא סחבק של רוברט דה-נירו וסטיבן ספילברג. בקיצור, הסרט במשחק. אני אולי טיפה מקטין בערכו, אבל יש לו סיכוי (אגב, זה בדיוק מאותם סרטים שבגלובוס הזהב אמורים די להתלהב ממנו, אז שם דווקא הייתי מהמר שכן). אז כאמור, לשאלת סיכוייו באוסקר: אין לי מושג. אבל מכיוון שאני אוהב לזרוק הימורים באוויר אני אגיד כן משהו מהמר ונחרץ: אם “שליחותו” יהיה מועמד לאוסקר, הוא יזכה. אני פשוט לא יודע אם הוא בכלל יהיה מועמד.

נושאים: בשוטף

31 תגובות ל - “אופיר 2010: פוסט מורטם”

  1. נאור 22 ספטמבר 2010 ב - 15:09 קישור ישיר

    רק מי שישים כסף בצד לקיים 10 הקרנות ולא 2? בן אדם, קודם תלך לברר כמה עולה הקרנה לפני שאתה מביא אותה ביציאה כזו, תאמין או לא, לכל קוראי הבלוג, לכולם! אם היו רוצים, יש עכשיו כסף לקיים 10 הקרנות. על מה אתה מדבר?

  2. אנטילופה 22 ספטמבר 2010 ב - 15:09 קישור ישיר

    אף מילה על הטקס עצמו?
    ובכן, טקס מביך מאין כמוהו, שנראה כמו טקס בטלוויזיה הקהילתית של מזכרת בתיה, ואין לי שום דבר נגד המקום הזה. כתיבה איומה, בדיחות דלוחות, תקלות טכניות למכביר, ובעיקר – בימוי מצלמות הזוי. אני חושבת שהאקדמיה חייבת לעשות כאן בדק בית מאוד יסודי. הסידור הזה עם מפיקי הטקס החיצוניים כנראה כבר לא עובד כל כך טוב. גם העובדה שבסופו של דבר הטקס שודר בערוץ הראשון, זה רק עשה רע לתמונה ולסאונד. היה באמת מביש לגלות ששכחו שם את העבודה הבסיסית של להעביר שידור חי כמו שצריך. מי היה מאמין שאני אתגעגע להפסקת הפרסומות? בושה גדולה.

  3. צופה 22 ספטמבר 2010 ב - 15:23 קישור ישיר

    ואני מהמר של”ממונה” אין סיכוי לזכות באוסקר. הוא סרט יפהפה, מצולם ומשוחק, ערוך ובעל ארויינטציה בינלאומית משובחת, ארומה של פסטיבלים עולה ממנו והוא היה הסרט שהכי נהניתי ממנו בין הסרטים שראיתי. אני גם חושב שמארק איווניר עושה בסרט עבודת משחק משובחת שיכולה היתה להקנות לו גם את פרס השחקן, בלי מאניירות, בלי הגזמות.
    אבל לצערי אין לסרט את הערך המוסף האישי/עמוק שהיה יכול להפוך אותו ליצירת מופת קולנועית – הדמויות לא עמוקות מספיק והצופה נהנה מהסרט אבל קשה להזדהות עם הדמויות. בכל מקרה – יש שם כמה סצינות בלתי נשכחות.
    ותהייה: בסרט יש גם קאסט בינלאומי ושחקן רומני (?) צעיר ומבריק. מדוע הוא לא מוזכר בשום מקום? חבל!

  4. דוקטור קולנוע 22 ספטמבר 2010 ב - 15:25 קישור ישיר

    אתה צודק בכמעט הכל. הטקס היה מביש. נורא ואיום. לא מבדר. בדיחות קרש. צילום מחריד. צריך להכריח את המשתתפים לבוא בבלק-טיי. ערב חובבנים בעיירת ספר. ביזיון.

    אני לא מסכים לגבי שני דברים:
    אחד: סרטים עלילתיים לא צריכים להתמודד עם סרטים דוקומנטרים. אלו חיות שונות לחלוטין.

    שתיים: לגבי האוסקר, אין לי פתרונות פלא. אני כמוך לא אוהב את השיטה עכשיו. מצד שני, ועדה ‘מקצועית’ שקובעת נשמע פוליטי להחריד. אולי אפשר לתת לאקדמיה כולה גם להצביע על סרט לאוסקרים? זה לא חייב להיות הסרט שזוכה בפרס (למרות שתשעים אחוז מהזמן זה יהיה אותו אחד). רק רעיון.

  5. אודי 22 ספטמבר 2010 ב - 15:39 קישור ישיר

    כמו רוב האנשים שראו את הטקס בטלוויזיה גם אני נחרדתי. דיברו פה על הבדיחות, המעברים הגרועים, הסאונד הלא קיים ועוד. אבל כשמאחורינו עשרות שנות טלוויזיה ואלפי שידורי טקסים – זה היה בית ספר ל-איך לא מביימים. אחרי שידור כזה הייתי מפטר את הצלמים (במידה והיו שם) ואת הבמאית. אם היתה ולא ישנה כמו רוב הצופים. איך ייתכן שכמעט כל הריאקשנים היו של אנשים מפהקים, טרוטי עיניים, מסמסים, מחטטים בתיק, אולם חצי ריק, ראשים חתוכים, ובעיקר – צלם עיתונות אחד שמילא כמעט את כל הפריים כל ראיקשן שני. איך ייתכן שרואים עובד במה או סאונדמן מקים מיקרופון, מגלגל כבלים על הבמה??? לא למדתם כלום מאלפי שעות כוכב נולד? צלמים שנכנסו לפריים, עמדות צילום הזויות שרק שיקפו את גובה הטקס עצמו. וערן ריקליס – בחייאת – אתה מועמד לאוסקר על בימוי, הסרט שלך מועמד לסרט הטוב, אין לך בושה? לבוא עם טי-שירט לטקס? אתה כאילו מה זה מגניב, לא בשבילי להתלבש אז באתי מהסופר פארם לקחת פסל? הזווית צילום היחידה שחסרה לי זה לראות אם באת עם קרוקס להשלמת הלבוש.
    ואף אחד לא דיבר על החרמת הטקס מאנשי זוהי סדום.
    חג שמח

  6. אודי 22 ספטמבר 2010 ב - 15:43 קישור ישיר

    נ.ב.
    יכול להיות שהצלמים עשו בכוונה? כי צילום כזה גרוע בשיעור שני במגמת קולנוע בתיכון לא מייצרים.
    ועוד דבר – מדוע שיטת השקשוקה לא התמודדה גם על הסרט העלילתי כמו הסרט של צברי וענבר?
    הא, נזכרתי. זה של 2009…
    כשהאקדמיה בעצמה לא מזהה ז’אנרים אז מה יהיה?

  7. אלף 22 ספטמבר 2010 ב - 16:18 קישור ישיר

    מגוחכת בעיני ההתבטלות בפני האוסקר האמריקאי, ההתעסקות המופרזת בו כאילו היה איזה תוו תקן, איזו פיסגה שאליה צריך לשאוף ולהתכוונן, הנסיונות לנחש את טעם חברי האקדמיה האמריקאית.. תסתכלו על רשימת הסרטים שזכו באוסקר האמריקאי (גם הזר) ותשוו אותה לסרטים שאתם הכי אוהבים. המרחק הוא עצום.
    אנחנו צריכים לבחור את הסרט הטוב ביותר בעינינו, הסרט שמדבר אלינו, שנוגע בחיים שלנו, שמצחיק ומרגש אותנו.
    אפשר להיות מפוכחים ולהתייחס לאוסקר האמריקאי כאל כלי שיווקי, מקפצה כלכלית להצלחת הסרט בעולם, אבל בשביל זה להקים וועד’ה מיוחדת? או לפתוח קטגוריה נפרדת בתחרות המקומית שלנו? בעיני זוהי היסחפות לא מכובדת וזה שיש מדינות שנוהגות כך לא אומר שהן צודקות.

  8. אורי 22 ספטמבר 2010 ב - 17:26 קישור ישיר

    יאיר –
    אתה מייחס המון חשיבות לזכייה בפרס אופיר אבל האמת היא שהיא לא באמת אומרת כלום ליוצרים. היא משעשעת את העיתונאים והבלוגרים אבל לנו – מה אכפת לנו?
    ז”א – אם אתה זוכה בפרס הסרט הטוב ביותר אתה יכול לקנות טוקסידו ולקוות לסוע להוליווד אבל מה באמת אומרת זכיה מעבר לזה?
    כשפרסי אופיר התחילו היה מקובל להניח שרק סרט ישראלי אחד מצליח בשנה (או, במילים אחרות: צופה הקולנוע הישראלי הולך לסרט ישראלי אחד בשנה) וזה היה נכון סטטיסטית שנים. ומי שזכה באופיר היה בד”כ הסרט המצליח הזה (אלא אם כן הוא היה סרט של אייל חלפון). אני מניח (צריך לבדוק) שזו הסיבה שסרטים קודם הלכו לתחרות ואחרי זה יצאו לשוק.
    אבל היום, כשאדרי קובע הרבה יותר מאופיר מי יעשה כסף, למה לעזאזל אתה חושב שמישהו יפיק חוברות כדי להאדיר את ההפקה? למי יש בהפקה יש אינטרס כלכלי לזכות באופיר לעיצוב או איפור או מי יודע מה?
    אתה תראה את זה בשנה הבאה. כשסרטך התיעודי יהיה מועמד, ומעט מאוד אנשים יגיעו להקרנת אקדמיה, תצטרך לחשוב עם להפיץ אותו בדיוידי לחברים. נניח שמדובר ב10 ש”ח הוצאה לחבר (מדיה, צריבה, עטיפה, משלוח) ונניח שתצליח לשים יד (אני לא הצלחתי) על רשימה מעודכנת של חברים – האם באמת שווה לך להעמיס עוד 8000 או 9000 ש”ח על תקציב הסרט בשלב זה?
    התשובה שלי הייתה לא – פשוט לא היה לי גרוש. ולא חשבתי שזה שווה. מה הייתי מרוויח?!

    אגב – למרות מה שכתבתי אתמול במהלך הטקס, קח בחשבון שאנשים באמת אהבו יותר את חיים אחרים מאשר את שתיקת הארכיונים, כי הם מעדיפים סיפור מרגש מהרהור אינטלקטואלי (אני אומר את זה מלהקשיב לאחרים – ראיתי את חיים אחרים ואני חושב שהוא סיפור מדהים ותיעוד מצויין אבל סובל מאוד בצד הקולנועי שלו. את השני לא ראיתי.וגם: היו עוד איזה שלושה מועמדים לא?)

    ================

    רוה לאורי: אורי היקר, דיברתי לאורך השנים האחרונות עם המון מועמדים לאופיר והזכייה בפרס (ובמועמדות) מ-א-ו-ד חשובה להם, ומאוד אכפת להם מזה.

  9. אילי 22 ספטמבר 2010 ב - 17:55 קישור ישיר

    ערן ריקליס הוא יוצר חביב אבל בלי יותר מדי עומק. הטקס עלוב בכל קנה מידה. האובססיה לאוסקר פתטית. הבועה הזאת שנקראת “קולנוע ישראלי” + האקדמיה לקולנוע מעניינת אולי שניים וחצי אנשים מתוך כמה מיליונים שחיים כאן בישראל. להשאיר את קהל הצופים הישראלי מחוץ לתמונה זה מעשה איוולת שמבטאת בדיוק את חוסר הרלוונטיות של הקולנוע הישראלי כמו שהוא נראה היום. רק מהפיכה תשנה את התמונה העגומה והמביכה הזאת. אחרת לכו תמכרו תירס בשוק ובחייאת רבבבק עזבו אותי (כצופה מין המניין) מהשטויות שלכם.

  10. איתן 22 ספטמבר 2010 ב - 17:56 קישור ישיר

    אוף טופיק
    חי נפשי!
    “סקוט פילגרים” הוא חתיכת לונה פארק כיפי!
    רוב הסרט ישבתי וצחקתי את נפשי. טריקים בימויים אינספור, המון בדיחות (ויזואליות ומילוליות), שתי שחקניות נהדרות שלא הכרתי קודם, מייקל סרה וג’ייסון שוורצמן, שניהם טובים מאוד.
    מאוד נהניתי.

  11. אלף 22 ספטמבר 2010 ב - 18:19 קישור ישיר

    אורי, אתה אומר שלא איכפת לך מפרסי האופיר ופסקה אחר כך מסביר שבגלל העלויות וויתרת על קידום הסרט שלך.
    לסרט עלילתי שיוצא למסכים הפרסים האלה חשובים כי הם חלק מהבאזז שמביא אנשים לקולנוע, וכל יוצר רוצה שיראו את היצירה שלו כמה שיותר אנשים, וכמובן שיש פה גם עניין כספי, לעיתים לא קטן בכלל.
    בנוסף ולא פחות חשוב – זו התחרות הכי יוקרתית שיש לנו בארץ (הרבה יותר מוולג’ין וחיפה), ואני לא מכיר אף יוצר שאינו רוצה לזכות בהכרה.

  12. היהודי זיס 22 ספטמבר 2010 ב - 18:43 קישור ישיר

    וואללה כולנו רוצים הכרה, כולנו רוצים שיאהבו אותנו ויעריכו אותנו- גם אלה שאנחנו לא אוהבים ולא מעריכים ( להלן ״ חברי האקדמיה״). זה חייב להיאמר למען ביושרה והצדק. זה לא משנה את העובדה שלמרות שהפרס הזה לא קובע ושהתוצאות של הטקס הקיקיוני הזה לא אומרות כלום- אנחנו מתמרמרים וזועמים כשההצבעה נראית מפגרת או מוטעה במיוחד. איך לא נתנו פרס פסקול ומוסיקה ליצירת המופת המוסיקלית ״ אנדנטה״? איך לא נתנו פרס תסריט לתסריט המקורי היחידי ( מבול)? ושחקנים ראשיים? ועיצוב אמנותי וצילום( שוב אנדנטה)? ותלבושות ( גיא אוני)? ורונית אלקבץ? ובכל זאת כמה שאנחנו לא מחזיקים מהפרס, נעים לזכות בו. אפילו ריקליס אמר. אז בלי להתחנף לאף אחד, לא לאקדמיה ולא לאוסקר, כל המאוכזבים מאוכזבים, גם אם הם חושבים שהמצביעים מטומטמים באופן כללי.  

  13. איתן 22 ספטמבר 2010 ב - 23:05 קישור ישיר

    טוב, פרסי האופיר כבר מאחורי. הלכתי הלאה. ראיתי היום שני סרטים. מאוד נהניתי מ”סקוט פילגרים”, ואח”כ, הלכתי לראות את “האמריקאי” של אנטון קורבין.
    חד וחלק: הסרט הכי יפה לטעמי שהופץ השנה בארץ (אולי חוץ מ”סרט לבן” של האנקה).

    אבל אני מודה שזה לא סרט לכל אחד. הקצב שלו איטי, והוא ממעט במוזיקה (וזו שיש בו, היא שקטה. המוזיקאי הגרמני הותיק הרברט גרונמאייר עושה עבודה היפה). ובכלל, הוא סומך הרבה על האינטלגנציה של הצופים להשלמת פערים. אבל ג’ורג’ קלוני מצוין (כרגיל), והשליטה של אנטון קורבין בקצב היא מופלאה.
    וכמובן
    זה הסרט הכי יפה ויזואלית שהופץ השנה בארץ (שוב, חוץ מ”סרט לבן”). הפעם קורבין מצלם בצבע, ולא בשחור לבן. אבל העבודה שלו עם צבע מופלאה (להוציא שתי סצינות בבית זונות, שצבועות באדום). קורבין צובע את המסך בצהוב וירוק קודר, וביחד עם צילומי הנוף של איטליה, והשקט שמלווה את כל הסרט, נוצרת אוירה מותחת. קלוני בסרט הוא רוצח שכיר. והוא חי כל חייו על החרב. בכל רגע יכול מישהו להתנקש בו. ואני כצופה חש את זה – בכל רגע בשקט הזה משהו עלול לקרות (ומדי פעם גם קורה).

    אהבתי את סרטו הקודם של קורבין, “קונטרול”, למרות שדי הסכמתי עם אידלשטיין בזמנו, שטען שהסרט הוא בסך הכל ביופיק סטנדרטי ולא יותר. “האמריקאי” הוא משל על הרעל שהאמריקאים מפזרים בעולם, רעל שהורג את כולם, כולל את האמריקאים עצמם. המשל הזה מבוים ע”י קורבין בצורה מרתקת, המוכיחה אינטלגנציה גבוהה וכבוד של הבמאי כלפי הצופה.
    סרט נפלא בעיניי.

  14. אורי 23 ספטמבר 2010 ב - 0:18 קישור ישיר

    אלף –
    הייתי שמח לזכות בפרס אופיר. אני פשוט לא חושב שחשוב להשקיע בזה כסף.
    אני חושב שסרטים שמועמדים לפרס הראשי צריכים לנהל קמפיין, כמו שקרה השנה. אני לא חושב שיהיה כסף בעתיד ליותר מזה (חוברות וסקרינרים וכאלה – אני בעיקר מקווה שלא יתחילו להפיץ סקרינרים כי זה מוות קולנועי).
    הקמפיין בגוף לא גדול ומאוד ישראלי כמו האקדמיה צריך להתנהל בחוכמה, לא בעוצמה. האקדמיה תגיב בדחיה כל מה שיריח כמו מסע כוחני לפרס.

  15. ק' 23 ספטמבר 2010 ב - 1:05 קישור ישיר

    כל הרעיון הזה של אקדמיה ישראלית לקולנוע הוא פשוט משמים ומגוחך. נסיון פתטי ואפילו ביזארי להתייחס לתעשייה הזו בזחיחות ההוליוודית המזויפת הזו. ובסוף נתקעים עם 65 אחוז מצביעים, תקנונים רופפים, בלוגרים רטנוניים וכולי, שאפילו היור החדש שיבוא אחרי רוזנבאום (אוי, כמה שבטח הייתם מרוצים מעצמכם שאול דישי ויאיר כשגיליתם שהוא חותך) ממש יתאמץ ויחקור את כל ראשי האקדמיות לקולנוע בעולם כולו, הוא לא יצליח באמת לפתור את הבעיה המרכזית שהופכת את השילוב בין התעשייה הישראלית לקונספט האקדמיה חסר חשיבות לחלוטין. התעשייה הזו קטנה מדי, האקדמיה מורכבת מיותר מדי בעלי אינטרסים וגם אם כל חברי האקדמיה יוחלפו עכשיו ב900 אחרים, אלו עדיין יהיו בעלי אינטרסים. ככה זה כשהתעשייה כולה (כמעט) עושה קניות בסניפי am.pm שבין רוטשילד לאבן גבירול. זו הסיבה שבמקרים כמו השנה, שאין סרט אחד יוצא דופן שמתנוסס מעל לכל השאר (כמו באשיר או התזמורת למשל), יגיעו להן בחירות כמו שראינו בטקס הזה. הסרט שנבחר הוא לא זה שהקהל הכי אהב (זה היה צריך להיות זוהי סדום או פעם הייתי, לא?) לא הסרט שהכי מתאים לאוסקר (שתיקת הארכיון וחיים יקרים היו עובדים טוב יותר שם, אני מניח) ובהחלט לא הסרט הטוב ביותר (זה היה בכלל התגנבות יחידים…). בהתייחס לבחירת נציג לאוסקר אני חושב ששיטת הועדות מוצלחת יותר. לאסוף ועדה גדולה, של עשרים או שלושים אנשי תעשייה עם זיכה למה שיעבוד הכי טוב שם, לבצע סדרת הקרנות ודיון מושכל שיסתיים בהצבעה. ומפני ששאר הפרסים חסרי חשיבות לחלוטין עבור הקהל והמפיצים ולמעשה חשוב אך ורק לזוכים, שמקבלים קצת כסף ולראש העיר המארחת שזוכה לגמגם קלישאות בשידור חי (עאלק), אז למה בעצם לקיים את האירוע הזה?? מה רע בטקסי הפרסים של פסטיבל ירושלים ופסטיבל חיפה? שם יש שופטים מכובדים בדרך כלל, גם מחו”ל, והדיון הוא סביב קולנוע ולא סביב מה הכי מתאים לאמריקאים… בקיצור. חלאס עם אופיר, היה, נו.. בסדר, וממש טוב שהיה.

  16. Eran 23 ספטמבר 2010 ב - 6:08 קישור ישיר

    סתם לידיעתכם
    האורח אצל ג’ון סטוארט הערב היה אדוארד נורטון. ומיד לאחריו אצל קולבר: גיירמו דל טורו. היה יופי.

  17. עדן 23 ספטמבר 2010 ב - 9:10 קישור ישיר

    ועדה לבחירת הסרט לאוסקר היא דבר מיותר לחלוטין. אם סרט זוכה באופיר מגיעה לו המתנה של לנסות את מזלו באוסקר, זה נכון וראוי ואין שום סיבה להתחיל להתעסק עם זה. אין לו סיכוי באוסקרים ? אז מה ? עדיין מגיע לו לנסות ואפילו להצליח כמו “עג’מי” למשל שגם עליו היו מי שאמרו שאין לו סיכוי.

  18. JNH 23 ספטמבר 2010 ב - 10:32 קישור ישיר

    אגב, למי שעוד לא שמע – הראיון של חואקין פיניקס אצל לטרמן לפני שנה היה פיקציה. הנה הוא אתמול אצל לטרמן מתנצל ומסביר:
    חלק א’:
    http://www.youtube.com/watch?v=15MXBrfJuVg&feature=channel
    חלק ב’:
    http://www.youtube.com/watch?v=7eURi8oqBEU

  19. ק' 23 ספטמבר 2010 ב - 10:55 קישור ישיר

    אני מאוד מסכים, עדן. אבל מה לעשות שהרבה מהמצביעים לא בהכרח יצביעו לטוב ביותר בעיניהם, אלא למתאים ביותר לאוסקר בעיניהם. זו הבעיה עליה אני מנסה להצביע…

  20. יעקב 23 ספטמבר 2010 ב - 12:02 קישור ישיר

    אנשים כן מצביעים לטוב ביותר בעיניהם.
    אף אחד לא יעשה אוול לסרט האיכותי בעיניו, רק בגלל ספקולציה מופרכת שלסרט המעפן יש 0.0001 סיכוי לעבוד על האמריקאים.

  21. עמיצי 23 ספטמבר 2010 ב - 12:03 קישור ישיר

    סתם לידיעתכם, “הכל מואר” הוא סרט מעולה, ושפה צפייה חוזרת ונשנית. הויזואליה שלו מהממת והוא מצחיק ומרגש, ובקיצור כל מה שאפשר לצפות מסרט.

  22. Shai 23 ספטמבר 2010 ב - 19:09 קישור ישיר

    the new trailer for the last Harry Potter.It looks good

    http://www.belbios.nl/bioscoopfilms/trailer/harry-potter-7-part-1-ov

  23. אסף 23 ספטמבר 2010 ב - 22:00 קישור ישיר

    חיים יקרים קיבל יחסי ציבור מטורפים. כל יום ידיעה, המוסיקה של יהודה פוליקר, כתבות במוסף… כולה סרט דוקומנטרי. אמרו לי שהיחצנית שלהם היא אשתו של שלומי אלדר. זה נכון?

  24. מיכאל 22 23 ספטמבר 2010 ב - 23:25 קישור ישיר

    עמיצי –
    ראיתי את ‘הכל מואר’ לאחרונה, אכן סרט מופלא!

  25. susu 24 ספטמבר 2010 ב - 0:51 קישור ישיר

    ואותי הטריד דבר אחד: לnה לא הזכירו את דודו טופז ברשימה של ‘הנפרדים מ…’- היו לו כמה תפקידים…

  26. איילת 24 ספטמבר 2010 ב - 8:06 קישור ישיר

    אוף טופיק,

    ראיתי אתמול את “kiss me deadly”
    והבנתי סופסופ את ההתרגשות של יאיר מהפילםנואר. ואת חלק מההשראה למותה של רקדנית דיסקו.
    סרט יפה- מין אסטתיקה מיוחדת שכזו
    על גבול האומנותי.כולל בליהוק המוזר של הדמויות הנשיות. מהפנט.
    פילוסופי מאד.
    יאיר אשמח מאד להתיחסות מצידך, ואם תוכל להגיד משהו על הסרט.
    תודה

  27. איתן 24 ספטמבר 2010 ב - 8:19 קישור ישיר

    פסטיבל חיפה, יום #1

    “מדליית כבוד” (רומניה) (הקרנה עם בעיות סאונד עצומות באולם קריגר)

    סרט יפהפה, מצחיק ומרגש. הרומנים ממשיכים להסתובב סביב אותה נקודה – החשדנות שלהם כלפי כל מוסד שלטוני, ולעג כלפי הבירוקרטיה. איש מבוגר מקבל מהשלטון מדליית גבורה על שירותו במלחמת העולם השניה, והוא לא ממש יודע על מה בדיוק הוא קיבל את המדליה. אז הוא מתעקש להיות ראוי לה, אבל הבירוקרטיה הממשלית המגוחכת מרימה ראש. ברקע יש גם ניכור בין גיבור הסרט לבנו, שהיגר לקנדה.
    דיאלוגים שכתובים נפלא, מצחיקים ומרגשים, ומשחק מצוין, וגם צילום נהדר, שמתעקש על עליבות החיים היומיומית של הרומנים, הופכים את הסרט הזה לממתק. סצינת הסיום, שהיא האיחוד של האב והבן, מרגשת (הבן מגולם ע”י השחקן הראשי ב”יום שלישי אחרי החגים”). רציתי להגיד משהו על המוזיקה, אבל אי אפשר. הסאונד היה בלתי אפשרי.

    “קריאת הצפון” (מקסיקו)

    נער שמבקש לעבור את הגבול לארה”ב, נכשל בנסיונותיו, ונתקע בינתיים בעיירת גבול. שתי נשים (מבוגרת וצעירה) עוזרות לו להעביר את הזמן.
    החיובי בסרט – מערכות היחסים בסרט חמות ואנושיות.
    פחות טוב בסרט – כל השאר. זהו סרט ביכורים של הבמאי, וזה ניכר. מיעוט הדיאלוגים בחלק הראשון של הסרט נדמה כמניירה, והעריכה מדגישה את זה. בכלל, החלק הראשון של הסרט די משעמם. רק כשמערכות היחסים מתחילות להתפתח, אפשר להתחבר לסרט.

    “פזל” – ארגנטינה

    עוד סרט שסובל מסימפטומים של סרט ביכורים. סיפור על אישה בגיל העמידה שמוצאת טעם חדש לחיים – תחרות הרכבת פזלים. אמנם הסמליות בסרט שקופה בסרט (זה לא סרט על פזלים. זה סרט על שחרור האישה), אבל זה לא היה מפריע לי כל כך אם הצילום לא היה כל כך מעצבן. מצלמה שמוחזקת ביד, ונדחפת לתוך הפרצופים של הדמויות (כאילו שהבמאית מעריצה את הדארדנים) בתוספת איבודי פוקוס מזדמנים וצבעים צהובים חמים מוגזמים מדי, יוצרים סרט שמספר סיפור חם ואנושי, אבל מצלם אותו בצורה בלתי אפשרית. פספוס.

    “סמסון ודלילה” (אוסטרליה)

    הקולנוע האוסטרלי מתעורר ומראה נוכחות עולמית. סימנתי לעצמי עוד כמה סרטים אוסטרליים לראות במהלך השבוע. בינתיים – “סמסון ודלילה”, סרט שפספסתי בהקרנות קודמות שהיו לו, הוא יצירת מופת לטעמי. לא פחות. סרט מדהים שמספר כמעט את כל הסיפור באמצעות מוזיקה ועריכת פסקול. מיעוט הדיאלוגים משרת את הדמויות – שהן הכי מנודות בקהילה הכי מנודה במקום הכי עזוב באוסטרליה. יש להן מעט מאוד, ובהמשך הסרט יש להן רק את עצמן, אבל בעולם הגדול הן לא יכולות למצוא מקום. סרט עצוב, מרגש, מיוחד, שמביא קול חדש וייחודי לקולנוע העולמי. נפלא בעיניי.

  28. אור 24 ספטמבר 2010 ב - 8:41 קישור ישיר

    בלינק המצורף, יום האתמול שלי בפסטיבל…

  29. קולנוען אמיתי 25 ספטמבר 2010 ב - 20:48 קישור ישיר

    היהודי זיס ובעצם מרבית הטוקבקיסטים פה
    על טעם וריח אין להתוכח , דעתך מאוד מענינת
    אבל תשאל אותי מה אני חושב אזזז זה מאוד שונה
    אנדנטה במקרה הטוב ביותר יכול להיות וידאו ארט
    בינונ מינוס ארוך ומיגע משוחק נורא מצולם נורא לא מובן
    ולקינוח פס קול צווחני ולא קשור זו היא דעתי
    וכל זה אינו גורם לי לכתוב שחברי האקדמיה אינם מבינים
    כלום !!! בתור איש עם דעה פרטית אני בוחר בסרט זה או אחר על פי טעמי האישי ולא מבקר את חברי שאינם חושבים כמוני ולא מתמלא פליאה איך הם לא רואים את שאני רואה או מרגיש כלפי סרט זה או אחר , מספיק עם הביקורת המטופשת על חברי האקדמיה  , מי שרוצה לחולל שינוי צריך לעבוד בזה ראה סרטו של דורון צברי , במידה ואינך רוצה אזזזז מלא פיך מים

  30. היהודי זיס 25 ספטמבר 2010 ב - 22:11 קישור ישיר

    קולנוען אמיתי- לא הבנת כלום ממה שאמרתי.
    מה שאמרתי הוא שכולם רוצים לזכות וכשהם לא אז הם מאוכזבים. כשהם לא זוכים, הם מתמרמרים. נתתי דוגמאות לדעה לא קובעת ובגלל שהיא לא קובעת, היא דעה.
    אני לא יודע אם אתה קולנוען אמיתי או לא ( אני כן), אבל לקטור גדול אתה ממש לא. ולא אמלא את פי מים, למה מי אתה שתסתום לי אותו?

  31. קולנוען אמיתי 25 ספטמבר 2010 ב - 23:23 קישור ישיר

    היהודי זיס אם אני קולנוען אמיתי או לא כבר הוחלט בדרגים גבוהים יותר ממך , חבל מאוד שאתה כל כך גס רוח , למרות שאפשר לחוש מיד במירמור שלך , לא נורא עם השנים תיתבגר
    ותשנה גם את שמך לשם צנוע יותר , ועוד הפעם זכור באומנות אין דעה נחרצת טעמך הוא לא טעמי וטעמי הוא לא טעמך והיה זהיר עם אימרות שפר ללא ביקורת וידע מוקדם זה לא יתרום לך ולא לאמנות שלך , תחשוב ליפני שאתה משרבט תשובה


השאירו תגובה