24 ספטמבר 2010 | 09:00 ~ 30 תגובות | תגובות פייסבוק

"הדקדוק הפנימי", ביקורת


יש עיבודים לספרים שההשוואה למקור הורסת אותם. אבל “הדקדוק הפנימי” הוא מאותם סרטים נהדרים שדווקא מי שקרא את הספר קודם עשוי להעריך אותו כפליים. הסרט מצליח לחיות בשלום לצד הספר. להוסיף כמה רעיונות משלו, להעלים כמה רעיונות מהמקור. אבל האופן העדין מאוד שבו ברגמן הופך רעיונות מילוליים מהספר לרעיונות ויזואליים עשוי לגרום דווקא למי שמכירים את הספר לחייך בהערכה. יש המון שכל בעיבוד הזה.


יותר מש”הדקדוק הפנימי” גרם לי להעריך מחדש את ספרו של דויד גרוסמן, הוא גרם לי להעריך מחדש את ניר ברגמן. “כנפיים שבורות” הוא סרט שהילך עלי קסם ב-2002 וגם שלוש צפיות רצופות בו לא הצליחו לגרום לי לפצח למה הסרט ההוא כל כך ריגש אותי. כי על פי התוננות שכלית פשוטה הסרט ההוא לא הכיל רגעי קולנוע נוצצים כמו שאני אוהב, כמו שאני מחפש. להפך, הכל בו היה נורא מינורי. ו”מינורי” לא תמיד עובד עלי. רק עכשיו, אחרי שמונה שנים ואחרי צפייה ב”הדקדוק הפנימי”, נפל לי האסימון: הוא מצליח לייצר בכלים כמעט בלתי נראים רגעים כה חדים ודקים שהם מצליחים להפעיל בצופה תגובה אינטימית כלפי הדמויות בסרט. זה סוג של פלא. ב”הדקדוק הפנימי” זה היכה בי: אני אמנם חגגתי את שנת הבר מצווה שלי בשנות השמונים בראשון לציון, אבל נעוריו של גיבור הסרט בירושלים של שנות הששים נראו לי מוכרים להבהיל, כאילו מישהו פרץ למוחי וגנב לי זכרונות, מבלי שדבר ממה שקורה שם קרה גם לי. כי זה לא האירועים, אלא התחושות. כי ברגמן מצליח לזקק את החוויות האלה של התבגרות, ניכור, בדידות, באופן מושלם.


ההנאה שלי מ”הדקדוק הפנימי” כבר מובנת לי יותר. הפעם המסע של ברגמן הוא קולנועי יותר, או לפחות “קולנועי” מהסוג שאותו אני אוהב יותר מהסוג שאותו אני אוהב יותר. קרי, פיוטי יותר. השימוש במוטיבים ויזואליים, המחליפים את המוטיבים המילוליים של הסרט, יוצר לסרט עולם פנימי עדין שצריך לעקוב אחריו בתשומת לב כדי לא להחמיצו.


בביקורת שלי על הסרט נגעתי באופן מרומז בלבד בסוף הסרט (והספר), באופן כזה שאם לא קראתם את הספר או ראיתם את הסרט, לא תבינו על מה אני מדבר. אבל אני מקווה שמי שכן קרא/ראה, יבין את האופן שבו אני מתייחס לסוף. אחרי שתצפו בסרט נוכל לנהל בתגובות דיון ספוילריסטי בשוט הסיום של הסרט, שלכאורה מותיר את הגיבור ללא סוף סגור, על הקצה. הרעיון שאני מנסה להביע בביקורת הוא למעשה גניבה של רעיון של חברתי ענבל, שניסחה לי במדויק תחושה שאצלי היתה רק עמומה ובלתי מפותחת. אני מקווה שהיא תרחיב את העיון שלה בתגובות.



פורסם ב”פנאי פלוס”, 21.9.2010


שמונה שנים חלפו מאז “כנפיים שבורות”, סרט הבכורה של ניר ברגמן, ומי שלא מודע לעבודות הרבות והמגוונות למדי שברגמן עשה מאז בטלוויזיה הישראלית עשוי לתמוה על ההיעדרות הכה ארוכה ממסכי הקולנוע. למעשה, הצפייה ב”כנפיים שבורות” הדאיגה אותי. אהבתי מאוד את הסרט ההוא, שהצליח לרגש אותי מאוד למרות הפשטות הרבה בעשייתו, אבל יצאתי ממנו תמה: איך בונים מסרט כזה קריירה קולנועית? נדמה שב”כנפיים שבורות” ברגמן רצה לשכלל ולחדד איזושהי חוויה אישית – סמי-אוטוביוגרפית – שהעסיקה אותו כבר בסרט הגמר שלו בית הספר לקולנוע, “סוסי ים”. אחרי שהוא טיפל בעצמו בסרט הבכורה וזכה על כך לתשואות, פרסים והצלחה קופתית נשאלת השאלה מה הלאה? איך ממשיכים מכאן? האם הביוגרפיה הפרטית של ברגמן ומשפחתו יכולה לאכלס קריירה? וכך, מתברר, שאת משבר הסרט השני שלו המיר ברגמן בהתמקצעות בעולמות הדרמה הטלוויזיונית. בדיעבד, מהלך מחוכם מאוד שהוביל להבשלה. שמונה שנים אחרי, הוא חוזר למסכי הקולנוע עם “הדקדוק הפנימי” ובחיקו הישג: ברגמן בא לעבד ספר של דויד גרוסמן, נוגע באחד הנציגים הכי טריים של הקאנון הספרותי המקומי, אבל מצליח להכניע את המקור ולהפוך את הסרט ליצירה אישית מאוד, ברגמנית מאוד. עם “הדקדוק הפנימי” אני חושב, למעשה, שהבנתי אפילו טוב יותר את “כנפיים שבורות”, ובין שני סרטים האלה דומני שניר ברגמן הפך למשורר הגדול של כאבי ההתבגרות בקולנוע הישראלי. יכולת האבחנה שלו על מצוקות ההתבגרות ועל המתחים בין הדורות חדים ומדויקים כמו מחטי אקופונקטורה. כל נקודה שהוא נוגע בה מעירה אזור שלם של פלאשבקים קולקטיביים.

 

אבל לפני ברגמן היה גרוסמן. “הדקדוק הפנימי” – לטובת הסרט ויתרו על ה”ספר” משמו המקורי של הספר – הוא עיבוד מרשים מאוד לספר שאני חייב להודות שהייתי משוכנע שהוא בלתי אפשרי לעיבוד קולנועי. הפתרונות העלילתיים שברגמן מצא לכמה מנקודות המפתח של הספר הן לא פחות ממבריקות, והאופן שבו הוא בנה את הסרט לוקח אותנו למסע פנימי במקום למסע חיצוני. בתוך ז’אנר של “סרטי התבגרות”, “הדקדוק הפנימי” הוא סרט על אנטי-התבגרות, על גיבור שגדל פנימה במקום החוצה.

 

נקודת המוצא של הספר היתה כמעט על-טבעית או מיסטית: יום אחד אהרון קליינפלד פשוט הפסיק לגדול. מסתורין. הגוף שלו מתמרד בכל מה שמייצג עולם המבוגרים ולוחץ על הבלמים. אהרון קליינפלד נשאר בגיל 13 קטן כמו שהיה בגיל 9. אצל ברגמן המסתורין הזה קצת מיטשטש, והכל נראה טבעי ומציאותי יותר, הורמונלי יותר, ונדמה שאהרון הוא פשוט ילד קטן כפי גילו. ברגמן דילג מעל בועת האנטי-ריאליזם שגרוסמן ניפח במרכז ספרו. בסרט, כולם סביב אהרון מזנקים לגובה ורצים לעולם של אחריות, והוא עושה את הכל לאט יותר. במידה מסוימת אהרון יכול היה להיות כמו הגיבור של “תוף הפח” של גינטר גראס, שגם הוא החליט יום אחד להפסיק לצמוח. אבל בעוד “תוף הפח”, ביחוד בגרסה הקולנועית של פולקר שלונדורף, פנה אל הגרוטסקה, “הדקדוק הפנימי” בגרסתו הקולנועית פונה אל הפיוטי.

 

האופן שבו ברגמן בונה את מהלכי הספר למבנה מדויק של שלוש מערכות דרמטיות והאופן שבו הוא פותח – בשני השלישים הראשונים של הסרט – את המונולוגים הפנימיים של אהרון בספר לסיטואציות דרמטיות הוא בית ספר בעיבוד ספרים. ויותר מזה: האופן המדוקדק שבו ברגמן ושותפיו לסרט יוצרים עולם תקופתי, שמצליח להיות נוסטלגי למרות שאין בו דבר להתגעגע אליו, ומצליח להיות מוכר גם עבור אלה (כמוני) שכלל לא היה בחיים בשנים 1963-1965, בהן מתרחשת העלילה, מוכיחה עד כמה הוא מוכשר בזיהוי האלמנטים האל-תקופתיים שמאפיינים כל תחושת זרות וניכור בגיל ההתבגרות.

 

המעשה שהסרט עושה מורכב למדי: מצד אחד זהו ניכור אוניברסלי של ילד מהוריו ומדור המבוגרים, “שתמיד מקלקלים הכל”. ניכור בין דורות. ומצד שני, יש פה גם עניין פרטי ומקומי מאוד: הפער של דור ניצולי השואה ובין בני הדור השני, ילדיהם. אלה שהגיעו מהמחנות ללא הורים והיו צריכים לגדל ילדים מבלי שהיה להם מושג איך לעשות את זה והזריקו לילדיהם רק כמות עצומה של אימה ומצוקה. גם גרוסמן, כמו ברגמן, הוא אשף בכתיבת חוויית הנעורים בלא מעט מספריו, תיאור המבט המרוחק והאירוני של ילד על העולם, שמצליח לזהות כל מה שפגוע ופרדוסקלי בו. אבל איכשהו ב”ספר הדקדוק הפנימי” זה תמיד היה סביב השואה, האימה הזאת שעומדת בין הורים ילדים של דור מסוים במקום מסוים. והנה בא ברגמן ומצליח להפוך את הספציפי הזה לאוניברסלי. מהבחינה הזאת הזיהוי שלנו את אורלי זילברשץ כמי שהיתה האמא הבלתי מתפקדת גם ב”כנפיים שבורות” מספקת לנו נחמה כצופים בסרט. כל שחקנית אחרת היתה הופכת את דמות האם בספר למפלצת מסרסת. ואילו זילברשץ – שיש בה משהו מודרני יחסית לדמות התקופתית – עושה עם הדמות הצעקנית הזאת חסד (למרות שהיא עדיין האמא מהגיהנום).

 

למרות שנדמה שבחציו הראשון “הדקדוק הפנימי” הוא עיבוד מילולי מאוד, כמעט מומחז של הספר, צריך לשים לב לפרטים. כמו, למשל, לתפקיד של העץ (שנבנה במיוחד לסרט, אל דאגה. לא כרתו לטובת הסרט עץ אמיתי). בתחילה הוא מופיע בשיא תפארתו (וגם אז הוא חולה), ואז הוא נכרת. ומאז הגדם שלו צץ בכל פעם ברגעים מעניינים מבחינת הקומפוזיציה, בתפקיד הנעדר-נוכח, התזכורת הוויזואלית העקבית שזהו סרט על עקירה וגדיעה. העץ נעקר, ואז שן נעקרת, ואז קירות נהרסים (במטאפורה נפלאה לביטוי “בית הרוס”), הכל בסרט חותר אל ההתפרקות והעצירה במקום אל ההתקדמות והצמיחה. ובאופן הדרגתי, כמעט שאינו מורגש בתחילה, הגיבור מתחיל תהליך של “התגלמות”: הפיכה לגולם, כניסה אל תוך עצמו.

 

מי שקרא את הספר בוודאי זוכר את הקטע הזה: אהרון מנסח לעצמו סט חדש של חוקי דקדוק באנגלית. זהו, למעשה, אותו דקדוק פנימי משם הספר. אהרון דווקא מחבב את זה שבאנגלית יש כל מיני סוגים של הווה, ובמיוחד הוא מחבב את ה”פרזנט פרוגרסיב”, הווה מתמשך, שכן הוא עצמו מרגיש במעין הווה מתמשך, בועת זמן שקפאה בשעה שהעולם סביבו מאיץ את סיבוביו. המצלמה של ברגמן ושות’ מתמקדת שוב ושוב בנקודת המבט של אהרון, והזמן שעומד מלכת מבעד לעיניו – כדור שנזרק באוויר כאילו קופא במעופו, טיפת מים שתקועה בברז מטבח, תפוח אדמה בארוחת ערב, הבהיה של אהרון ברפליקה של ה”גרניקה”, ציור הבלהות של פיקאסו שתלוי בחדר השינה של השכנה. המונולוג מהספר על אותו דקדוק פנימי הופך בסרט לסצינה דרמטית בין אהרון וחברו הטוב גדעון, וגם לאחת מנקודות המפנה של הסרט, אחד הרגעים שבהם הקשר בין אהרון ובני גילו הולך ונפרם והוא מתחיל להשתבלל לתוך עצמו. ואז קורה דבר נוסף: אהרון וחבריו הולכים לסרט. לאיזה סרט? ל”סלאח שבתי”. הסרט שכ-ו-ל-ם בארץ הלכו לראות ב-1964-1965 (ותהרגו אותי, אבל אני פשוט לא זוכר אם הסצינה הזאת היתה קיימת בספר. משהו בי מקווה שלא, כי היא כל כך “קולנוע טהור”, שאני מדמיין שהיא נולדה בראשו של במאי ולא של סופר. מי שזוכר את הספר טוב ממני, מוזמן לעדכן). הייתם מצפים שברגמן/גרוסמן אולי יגרמו לגיבור שלהם ללכת לראות סרט “טיליגנאטי” יותר, אבל יש משהו נורא נכון בבחירה ב”סלאח שבתי”, קודם כי אהרון נורא רוצה להיות “כמו כולם”, אבל באותה מידה הוא לא רוצה, כי כשכולם צופים ב”סלאח שבתי”, הוא למעשה רואה בעיני רוחו סרט אחר לגמרי (ואגב כך, ברגמן חושף יפה את הפיוט הסמוי מהעין שקיים ב”סלאח שבתי” ובכלל בסרטיו של אפרים קישון, פיוט שמבקרי התקופה ההיא החמיצו, ואילו יותר ויותר קולנוענים בני זמננו יודעים לא רק לזהות אלא גם להוקיר לו תודה והערכה). אז אחרי שהוא נבלע לתוך ציור ולתוך סרט, אהרון מתחיל לפנטז לעצמו עולם פנימי שעובר בהדרגה ממילולי לוויזואלי.

ובערך בשלב הזה בעלילה כולם נוטשים אותו: חבריו נוסעים למחנה, ליבו נשבר, אחותו מתגייסת, סבתא שלו נשלחת לבית אבות, אביו מעדיף להעמיד פנים שהוא חי את חיי התרבות והעידון שנמנעו ממנו, ואהרון שומע מהוריו שוב ושוב שאנשים כמוהו – הקטנים, החלשים, החולמניים, האינטליגנטיים, האמנותיים, אלה שטובים עם מילים ולא עם מעשים – הם הראשונים שהלכו בשואה. ואהרון נותר רק עם אהרון, וממש כמו ב”שמש נצחית בראש צלול” הוא יוצא למסע לתוך מוחו, לחפש זכרונות. בשלב הזה, הסרט פונה אל הפיוטי, אל המופשט, אל הוויזואלי, כאן הסרט מצליח לגבור על הספר בתרגום עולמו של אהרון לתמונות, מרכיב את ההזיות שלו מפרטי חפצים שצצו לאורך העלילה. ולבסוף, אהרון – שחולם להיות הודיני – פונה אל הפעלול הסופי שלו, הפעם ללא קהל. מי שקרא את הספר זוכר את הסיום המצמרר והפתוח שעורר דיונים רבים. שוט הסיום של הסרט מעבד את משפט הסיום לתמונה אחת יפהפיה ובלתי נשכחת על גבעה ירושלמית, מול שמש בשקיעה, וכשאנחנו נשארים עם אותן שאלות מהספר גם ביציאה מהסרט הכבד והמעיק הזה, שנראה שאין בו סיכוי לרחמים. ואולי ההפך. אולי זו רק הפוגה קצרה של זחל איטי שהופך לגולם, רגע לפני שיהפוך לפרפר. הייתי רוצה להאמין שאהרון ייצא מזה.

נושאים: ביקורת

30 תגובות ל - “"הדקדוק הפנימי", ביקורת”

  1. דודי 24 ספטמבר 2010 ב - 9:39 קישור ישיר

    סרט נפלא, שנעשה לו עוול אמיתי בטקס פרסי אופיר האחרון. אני מקווה שההפצה תצליח להתאושש מהמכה, ושהסרט יזכה לכמות צופים לה הוא ראוי.

  2. לקטור 24 ספטמבר 2010 ב - 9:48 קישור ישיר

    בוא נדבר רגע על קהל. אם הסרט היה זוכה באופיר הוא היה מביא בין מאה אלף למאה עשרים אלף כרטיסים. מכיוון שהפסיד, הוא יביא בין ארבעים לשבעים אלף. מה זה אומר? שזה סרט שהקהל לא אוהב, אלא אם יוצרים לו הילה של סרט חשוב, סרט מוערך. יש סיפור ילדים מפורסם על התופעה הזאת. הוא נקרא המלך עירום.

  3. דודי 24 ספטמבר 2010 ב - 10:15 קישור ישיר

    לקטור,
    יש גם סיפור מבוגרים מפורסם על התופעה הזו, והוא נקרא “כוחם של פרסום, שיווק ויח”צ”. מפליא, אבל נכתבו על התופעה המוזרה והנידחת הזו כמה ספרים. אני ממליץ להתעדכן בנושא.

  4. צבי 24 ספטמבר 2010 ב - 10:26 קישור ישיר

    ביקורת נפלאה, שמוכיחה שאתה עדיין המבקר הכי טוב שכותב בעברית.

    ולגוף הסרט – האם רק אני שמתי לב שמדובר בסרט תאום ממש ל”ארץ יצורי הפרא”?

  5. י. 24 ספטמבר 2010 ב - 10:45 קישור ישיר

    בנוגע לסוף (ספוילר)
    בפרימיירה בפסטיבל י-ם, דוד גרוסמן הרהר בקול רם לגבי הסוף בספר ובסרט ואמר בפיוט שגורלו של אהרון,
    הגורל העלילתי אחרי שהספר נסגר והמסך מחשיך, תלוי למעשה באמפטיה של הקורא-צופה, האמפטיה של הקהל, היא שתעניק חיים.
    ניתן להמשיל זאת גם לבחירת האקדמיה וגם להצבעת הרגליים-כרטיסים של הקהל הישראלי:
    האם אנו אמפטים לפיוט קולנועי שאנו איננו רגילים לו? לסרט שמתרחק מהאובססיה הישראלית לריאליזים בקולנוע?
    האקדמיה אמרה את דברה והלוואי שהקהל הישראלי יוכיח אחרת.

  6. זוהר 24 ספטמבר 2010 ב - 10:59 קישור ישיר

    אני באמת לא יודע מה לחשוב על הסרט הזה.

    מצד אחד, כמו שיאיר אמר, יש בו הרבה רגעים יפים – הבר מצווה, המונולוג הפנימי ביום העצמאות, החלום, סלאח שבתי. יש בו הרבה רגעים קסומים. עם זאת, עומדים מולו הרבה רגעים גרוטסקיים – האמא שמחטטת לאהרון באוזן, העץ החולה, הפתק שמוצא מהאף ועוד דוגמאות.

    הסיבה שכנפיים שבורות כל כך ריגש אותי גם זהה לסיבה שהוא ריגש את יאיר – המינוריות. ברגמן היה פשוט קוסם ב”show don’t tell” של כנפיים שבורות. הדמויות שם אמרו את מה שהן צריכות להגיד ולא יותר. עד לרבע שעה האחרונה של הסרט לא ידענו מה באמת עלה בגורלו של האבא. לקח זמן עד שהבנו שהאמא אחות, ומתחת לפני השטח יש דברים שעוד הרבה אנשים לא הבינו.

    קריירה קולנועית אפשר לבנות על המוטיב הזה, אבל ברגמן, כמו שאתה אמרת, בחר בדרך יותר מפותלת לספר סיפור. אל תבין אותי לא נכון, אני באמת חושב שאהבתי את הדקדוק. אבל העניין הוא שכשמישהו מביים סרט כל כך טוב כמ כנפיים שבורות, קשה לראות סרט כזה.

  7. שי 24 ספטמבר 2010 ב - 11:11 קישור ישיר

    לא ראיתי את הסרט, לא קראתי את הספר. אבל קראתי את הביקורת, וכמו שביקורת צריכה לעשות – היא דחפה אותי לקרוא את הספר, לראות את הסרט. רק באיזה סדר, רווה? שאפו.

  8. אנטילופה 24 ספטמבר 2010 ב - 12:18 קישור ישיר

    אני חושבת שהסרט מאוד לא פשוט לצפייה, ולפעמים זה דווקא גורם לי לחבב סרט עוד יותר, אבל לא במקרה הזה. השעה הראשונה של הסרט היא, איך לומר, קצת משעממת. לאורך הצפייה בשעה הזו, רשמתי לפניי שהסרט פשוט לא עובד. ההתרוממות של הסרט מתרחשת בשליש השלישי, אבל לשם כבר מגיעים מותשים מדי מכדי להתחיל להתרגש באמת. חבל, כי באמת יש בסרט רגעים יפים, והשחקן-הילד כובש ומחזיק קלוזאפים מקסימים. אבל מישהו היה צריך לומר לברגמן את האמת, שהשעה הראשונה בלתי נסבלת, שצריך לקצץ אותה. לו רק היה שם מפיק או עורך או מישהו מהקרן, שהיו מסוגלים לומר את זה לברגמן, שהמשקלים של הסרט לא טובים ולא נכונים עד כדי לגרום לסרט לא לעבוד – אני בטוחה שהסרט היה הרבה יותר טוב.
    במילה אחת: החמצה.

  9. א. 24 ספטמבר 2010 ב - 14:01 קישור ישיר

    אוי, אני ממש לא מסכים שהיה צריך לקצץ במשהו מהשעה הראשונה של הסרט. כל תהליך הבנייה האיטי של הסרט פשוט מקסים בעיניי ומעניק לחצי השני (המדהים!) של הסרט עוד יותר עוצמה, שגם ככה לא הייתה חסרה לו. איזה סרט נפלא. השחקן הצעיר טרף את הסרט.

  10. שרגא 24 ספטמבר 2010 ב - 14:34 קישור ישיר

    ביקורת מקסימה. חבל שהסרט לא. הוא טרחני ודברני וזילברשץ איומה חוזרת על התפקיד מאיים אבודים. הילד עם דיקציה נוראית, הטקסטים הפולחנים בפיות הילדים נבובים ועילגים. יהודה אלמגור ענק והויזואליה יפה וחבל שהבמאי לא מתרומם לרמת צוותו. בסהכ סרט בינוני פלוס שכולנו היינו בטוחים שיזכה בגדול ולמרבה השמחה זכה סרט יותר טוב.

  11. אורון 24 ספטמבר 2010 ב - 14:35 קישור ישיר

    איזה כיף. כמו בימים הטובים, מבקר הקולנוע החביב עליי מסתכל על אותם דברים כמוני בסרט שאהבתי, אבל פשוט רואה טוב יותר, רחוק יותר.
    (ההתמוגגות שלי מהסרט, בניק-לינק)

  12. לצבי 24 ספטמבר 2010 ב - 18:08 קישור ישיר

    לא ראיתי את הסרט ולא קראתי את הביקורת מפחד ספויילרים, אבל אני מקווה שהוא לא דומה ל”ארץ יצורי הפרא” שהיה סרט נורא. מקווה שהוא לא כמותו גם משעמם יומרני וטרחני.

  13. מוטי 24 ספטמבר 2010 ב - 20:08 קישור ישיר

    למרבה הצער הסרט הזה לא עובד לגמרי. יש בעיה בבימוי שבאה לידי ביטוי במשחק של הילדים. הילדים מלוהקים טוב מאוד במיוחד הגיבור המקסים, אבל הדיאלוגים שלהם מדוקלמים בצורה שהוציאה אותי מהסרט וגרמה להתייחס לדבריהם כטקסט בלבד.

    בנוסף, הסרט משעמם בהמון חלקים שלו, בעיקר השעה הראשונה ארוכה. החלוקה למערכות לא הורגשה בשום שלב וזה יכול להיות מעולה בהמון מקרים, אבל במקרה הזה פשוט יצאתי מההזדהות עם הדמות ולא הבנתי לאן לוקחים אותי.

    בכל פעם שהסרט ניהיה דרמה משפחתית הוא התקלקל, לכן הדמות החיננית של אחותו הייתה בעייתית בסרט הזה, כך גם חלקים מסויימים של האמא ושל האבא.

    הצדדים החזקים של הסרט הוא הילד המדהים והמפתיע הזה והרגעים הבודדים שבהם הצלחת להכנס לתוך עולמו הבודד, אבל הרגעים האלה טובעים בתוך המון שעמום והמון ניתוק מהסרט.

    התאכזבתי

  14. גיל 24 ספטמבר 2010 ב - 21:33 קישור ישיר

    לא ברור למה כל המגיבים פה מרגישים צורך לחלוק את הטרוניות המטופשות שלהם מכל שנייה בסרט. זה בלתי נסבל כמעט כמו הביקורות שנאלצים לשמוע מיד עם היציאה מסרט. תנוחו, זה לא מעניין אף אחד מה חשבתם על התסריט והמשחק.

    יאיר, ביקורת מעולה

  15. MICHAEL 24 ספטמבר 2010 ב - 23:05 קישור ישיר

    ביקורת מרתקת שמושכת אותי לרוץ לקרוא שוב את הספר בפעם השלישית ומייד לאחר מכן כמובן לרוץ ולראות את הסרט

  16. Spartak 25 ספטמבר 2010 ב - 20:57 קישור ישיר

    אולי יש לי משהו אם הבנת הנקרא או זכרון,אבל לא שמתי לב בספר למקומות בהם מוזכרת השואה (לפחות לגבי גיבור הראשי),האב עבר מחנה עבודה קומוניסתי ולא שואה?!

  17. Spartak 25 ספטמבר 2010 ב - 21:11 קישור ישיר

    בקשר לשאלה שלך (סלאח שבתי),אין בספר קטע כזה ובכלל אין בספר קטע בתוך בית-קולנוע.הסרט היחידי שמוזכר בו זה “דוקטור נו” (בונד הראשון) שאהרון לא רוצה ללכת עליו.

  18. מעיין 25 ספטמבר 2010 ב - 22:15 קישור ישיר

    גיל- יא חנפן. למה מי שלא אוהב את הסרט לא יכול לחלוק על הביקורת? אם אתה לא יכול לסבול את התגובות, תסתפק בביקרות של יאיר ואל תמשיך לקרוא אותנו. אה? מה אתה אומר?

  19. הרצל 26 ספטמבר 2010 ב - 12:48 קישור ישיר

    תקראו את אורי קליין בהארץ היום על הסרט. ביקורת מבריקה.

  20. הרואה בקלפים 26 ספטמבר 2010 ב - 13:32 קישור ישיר

    אורי קליין מדוייק וחד

    בניגוד ליאיר רווה המלקק לשווא

    http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1019,209,54960,.aspx

  21. פוג 27 ספטמבר 2010 ב - 9:19 קישור ישיר

    סרט אינטילגנטי ורגיש רגיש.. ומכאן לא מתאים לכל אדם ..

  22. צליל 28 ספטמבר 2010 ב - 2:45 קישור ישיר

    בהרבה מהדברים לא חשתי כמוך אבל בכל פעם שאני קוראת ביקורת שלך ואתה מעיר את תשומת לבי לדברים שחמקו ממני או שלא הבנתי לעומק. כל פעם שאני הולכת לסרט,אני מחפשת את הביקורות שלך ונהנית מחדש ! ביקורת מעולה,כרגיל.

  23. חני 29 ספטמבר 2010 ב - 0:49 קישור ישיר

    כנפיים שבורות היה נפלא. למעשה הסרט שגרם לי לשנות את יחסי לקולנוע הישראלי. ה’קדוק הפנימי’, סרט [כמו גם הסופר] לבני הנעורים, בלי זילברשץ אין שם יותר מדי…כן, כן אוירה וכו’ , בסדר. אבל לא מצדיק את המהומה. גם אהרון הגיבור, חמוד, חביב אבל ממש לא שחקן מדהים, חלק מהמונומלוגים בקושי מובנים מבחינת ההגייה שלהם – השוו למשל לילדים שמשחקים ב’סרט לבן’. זה משחק מעולה!!!
    הקאנוניזציה של גרוסמן היא חלק מהותי מהפוליטזיציה שלו, יש סופרים טובים בהרבה ממנו. אבל, גם לו מותר…

  24. עברתי רק כדי לראות 30 ספטמבר 2010 ב - 3:10 קישור ישיר

    סרט פשוט מעולה שהשאיר אותי ללא מילים.
    כל כך חבל שהוא לא זכה בפרסי אופיר, כל כך חבל…
    בעיני זה הסרט הישראלי הכי טוב שיצא כאן בשנים האחרונות.

  25. תמרה 30 ספטמבר 2010 ב - 18:50 קישור ישיר

    סרט משעמם ..לא מובן על מה ולמה אנשים יוצאים מגדרם,היחידה שעושה את זה ביג טיים בסרט היא אורלי זילברשץ..סרט ארוך, דכאוני , שעושה עוול לקולנוע הישראלי ..חבל..

  26. יעל 30 ספטמבר 2010 ב - 19:10 קישור ישיר

    סרט מרגש ומעורר מחשבה למשך ימים רבים… יצאנו מלאי התפעלות.אני לא מסכימה עם הבקורת של אורי קליין. מאחלת הרבה הצלחה גם בקנה מידה בינלאומי.

  27. מיכאלה 1 אוקטובר 2010 ב - 21:13 קישור ישיר

    בספר הדקדוק הפנימי אין כלל התייחסות לשואה. אביו של אהרון היה אסיר ברוסיה הסטאליניסטית. אמו ילידת הארץ. התבלבלת עם עיין ערך אהבה.

  28. טצש 19 אוקטובר 2010 ב - 2:56 קישור ישיר

    ראשית לומר שזהו סרט ניפלא ומרגש ומאתגר לצופה בשום צורה שראויה לביקורת נכון או לא. בחירתו של במאי לדעתי הינה תת-מודעת ראשית כל, על אף כל ורסיות שהתסריט עובר והדיונים והשיחות עם המפיקים והמפתחים בקרנות – בסופו של יום קיצבו והתנהלותו של סרט אינן שאלה של נכון כלל (אלא אם כן מדובר בסרט ז’אנריסטי מובהק) כאם בחירת האמן. כפי שאין לשאול מדוע השמים של ואן-גוך דיספורפורציונליים. מתי ואיך בחיים אדם יכול להאיץ את קיצבה של השמש ? את הגעתו של קו 25 ? את גדילתו הרוחנית ?
    השעה הראשונה אולי הייתה לי קשה בשל האופי הגראפי האינטנסיבי של מישפחת קליינפלד שתוך מספר דקות פרסה בפניי את נוזלי גופם בכל דרך אפשרית. קשה לצפייה ועם זאת חוויה אמנותית חזקה. אמנותית דהיינו שאינה מחסירה פרט זה או אחר כי הוא קשה לצפייה או כי אינו משרת מטרת קידום של הבנת נראטיב או דמות -להפך: הרי האימה והבושה הנילווים לגילוי תחבושת המחזור של הנערה עומדים באירוניה מול הפשטות והטיבעיות שבה נשות המישפחה מנקות את גבו המורסי של אב המישפחה. כל כך הרבה מידע סוציו-פסיכולוגי ע”י העמדה שקטה של שתי סיטוציות. הדייקנות שבה עברתי מסע נפשי מרגש משל עצמי בעת הצפייה הינה ההוכחה הברורה לעד כמה עבודתו של ניר ברגמן מהודקת ומודעת ממש כשם שמונעת מדחפיו האישיים לבחור דבר כזה או אחר עבור הדמויות והצופה. משחק משובח. צילום מעולה שלא מבקש את תשומת ליבי אליו. רגעים לופתים באים זה אחר זה דווקא ללא קשר לוויס אובר של הדמות, דהיינו show – not tell
    ועוד ועוד. סרט ישראלי אמרתם ? די כבר לאיפיון הלאומי של עבודות אמנות. כשם שהן מספרות סיפור שנטוע בקונטקסטואליזם סוציו-היסטורי – גיאוגרפי הרי שהרגש הוא מעל לזמן ומקום. פעולת הקיום הינה פעילות רב אנושית. ועל כן אני בטוח שלעומת התנהלותו האיטית אוליי בבתי הקולנוע לאחר שעמד בתחרות זו או אחרת ו”כשל” , הרי שהזמן עוד יביא לניר ברגמן את הכבוד וגם התמורה הפיזית לעבודתו המשובחת דווקא בעולם הקולנוע הבינלאומי. ואם אתם מיתעקשים על לוקליזם אז ברגמן הוא במאי ישראלי אדיר וזה רק הפיצ’ר השני שלו. עוד רבים לפניו.

  29. טצש 19 אוקטובר 2010 ב - 2:59 קישור ישיר

    ועוד דבר: סרט טוב לא צריך רק לדעת לעשות. צריך גם לדעת להיתבונן. לרצות להתבונן. קוראים לזה אהבה. חמלה.
    למי יש אומץ לערכים הללו ?

  30. make money 17 ינואר 2011 ב - 0:20 קישור ישיר

    This was really a fascinating subject, I am very fortunate to have the ability to come to your blog and I’ll bookmark this page so that I may come back one other time.


השאירו תגובה