27 ספטמבר 2010 | 14:45 ~ 5 תגובות | תגובות פייסבוק

דיווח מפסטיבל חיפה: יותר ופחות

“רחם”. אמש בפסטיבל חיפה


הסרט הראשון שראיתי בחיפה, “רחם”, הוא בדיוק מה שאני מחפש בפסטיבלי קולנוע. כמעט סרט מושלם מהבחינה הזאת, והסרט שמוכיח לי פעם נוספת שבנדק פליגאוף ההונגרי הוא אחד הבמאים שאני הכי אוהב כרגע בעולם. אין שוט אחד בסרט שלא היה עוצר נשימה. לא היה אפקט אחד בסאונד שלא היה מעורר מתח וחרדה, כאילו דיוויד לינץ’ בעצמו ערך את פסקול הסרט. ואחרי סרטו הקודם, “שביל החלב”, שהיה אקספירמנטלי לגמרי, הסרט הזה הכיל קצת עלילה. שכבה דקה-דקה של עלילה עתידנית על אשה שנושאת ברחמה, ואז מגדלת, את השכפול הגנטי של האהוב שלה. או כמו שזה מוגדר בסרט, זה סיפור על “גילוי עריות מלאכותי”. זה מתחיל פריקי ונגמר קינקי. זה מתחיל עם קמצוץ פדופיליה ואז נגמר עם חופן גילוי עריות. מבחינת העולם המוסרי-עתידני שהסרט מציג יש לי לא מעט מה להגיד, ולאו דווקא באהדה – אבל מבחינה קולנועית הסרט הזה הוא אחד הדברים הכי טובים שראיתי השנה.


אפשר לתקצר את הסרט כך: שני ילדים בני 9 נפגשים, מתאהבים, נפרדים ל-12 שנה, נפגשים שוב בגיל 21, מתאהבים, מתכננים על הנצח, הוא נהרג, והיא מחליטה – בניגוד להסכמת אמו – לעשות שכפול גנטי שלו ולהוליד אותו בעצמה. נשאלה השאלה למה? זה המקום בו הסרט, מבחינה עלילתית, קצת מתעופף. כי בסופו של דבר מה שנשאר לנו זה סיפור על אשה טיפה מופרעת שבסך הכל מחכה 33 שנה, בסבלנות רבה, כדי לשכב עם אהבת חייה. לשם כל הישגי הטנולוגיה האנושית מתרכזים. לסיפוק המיני של האשה הזאת (בגילומה המצוין של אווה גרין, אגב). בעיה נוספת היא ליהוק איום ונורא של הבחור. אבל שתי הנקודות האלה מתגמדות בסרט שכולו ספוג גלים, גשם ומים, ושיש בו תחושה מוצקה של אפוקליפסה, בשוטים הריקים והמינימליסטיים. סרט הזה היה ברובו נפלא.



הסרט השני שראיתי היה ההפך המוחלט: סרט שכולו רק עלילה-עלילה-עלילה, דיבורים-דיבורים-דיבורים, עם מעט מאוד קולנוע. זה היה “הסיפור על פי בארני”. מסוג הסרטים החביבים לכשעצמם, אבל בפסטיבלי קולנוע פשוט אין סבלנות אליהם. כשאני בפסטיבל, תנו לי סרטים שבהם כל שוט נמשך ארבע דקות לפחות, עם רחשי גלים ומלמולי עלים. “הסיפור על פי בארני” הוא סאגה משפחתית נאה למדי, שלפחות בתחילתו  היה די משעשע, לפני שנהיה די מייגע ואינסופי. אבל זה סרט של קהל, בייחוד הקהל הישראלי שבכל פעם שדסטין הופמן אצר בעברית “מזל טוב”, הוא התמוגג.




נושאים: בשוטף

5 תגובות ל - “דיווח מפסטיבל חיפה: יותר ופחות”

  1. איש פשוט 27 ספטמבר 2010 ב - 15:54 קישור ישיר

    גם אני ראיתי את הסרט בפסטיבל ויצאתי הרבה פחות נפעם ממך. רואים שהבמאי הוא מעצב אמנותי, אכן הגלים והים המוגזמים מספקים אווירה יפה וגם הצילומים יפים, כך גם עיצוב דמותה של השחקנית הראשית ההופכת במהלך הסרט מנערה יפהפיה ותמימה לאישה חולה. אבל התסריט הפשטני, שהיה יכול לעורר שאלות ותהיות אם היה נכתב ביתר עדינות, הורס את הסרט.
    ובכל זאת עשה יפה הבמאי שמיקם את הסרט במקום ללא שם, אי-שם בעתיד, בתקופה שאני מניח תתרגש על האדם מתישהו – כאשר אנשים ישוכפלו במעבדות גנטיות.

  2. ספוילר 27 ספטמבר 2010 ב - 18:57 קישור ישיר

    אוף טופיק
    קולו של טוני באלפא ואומגה היה התפקיד האחרון שדניס הופר עשה. חבל שהסרט מוקרן בארץ בגרסה מדובבת בלבד כך שאנחנו לא יכולים ליהנות ממנו.

  3. מייק 27 ספטמבר 2010 ב - 20:20 קישור ישיר

    עכשיו יצאתי מ”איך סיימתי את הקיץ” ויאיר, זה בדיוק הסרט שאתה מחפש. כל שוט נמשך 10 דקות, יש רק 2 שחקנים והמרקע מלא בנופים מדהימים של צפון צפון רוסיה.

  4. איתן 28 ספטמבר 2010 ב - 0:31 קישור ישיר

    ובינתיים ב”אייקון”:

    “ספלייס” – וינצ’נזו נטלי

    הבמאי הקנדי שלפני עשור הביא לנו את “קיוב” המבריק חוזר בסיפור על איחוי DNA אנושי ולא אנושי לכדי יצור אחד, וההשלכות המוסריות של זה. הסרט עצמו נשען על רמה טכנית לא רעה בכלל, ושני שחקנים מצוינים (שרה פולי ואדריאן ברודי), אבל התסריט שכלתני מדי, ורמת המעורבות הרגשית שלי במתרחש נמוכה.
    זה לא סרט מפחיד, וזה לא סרט רע בכלל, אבל גם לא מלהיב.

  5. איתן 29 ספטמבר 2010 ב - 8:25 קישור ישיר

    אתמול בפסטיבל חיפה:

    “כשאנחנו עוזבים” (גרמניה)

    זה הסרט שהגרמנים שולחים השנה לאוסקר. להערכתי – אין לו סיכוי.
    זה לא סרט רע. להפך. הוא די אפקטיבי, ובקטעים מסוימים מרגש ומבכיא. אבל הוא גם מסוג הסרטים שמכריזים על עצמם (בקול גדול מאוד) שהם סרטים חשובים. והמגמתיות שמנחה את התסריט קלקלה לי את חווית הצפייה בסופו של דבר.
    הסיפור הוא על אשה ממוצא תורכי (סיבל קקילי, הקבועה של פאתיח אקין. מצוינת) שבורחת עם בנה הקטן מאימת בעלה האלים אל זרועותיה של משפחתה בגרמניה. הבעיה היא שמשפחתה מסורתית מאוד, ודוחפת אותה חזרה אל בעלה.
    אחרי צפייה בסרט כזה, התחוורה לי ייחודיותו של “חתונה מאוחרת”. הסרט ההוא של קוסשוילי היה כל כך יוצא דופן בעובדה שביטא בעת ובעונה אחת אהבה גדולה מאוד למסורת, וכן זעם עצום כלפי אותה מסורת. ב”כשאנחנו עוזבים”, למרות ניסיונותיה הכנים של קקילי, כל שאר השחקנים מגלמים דמויות חד ממדיות, והסרט מעדיף לתת בראש במקום בלב.

    “שרון עמרני – זכרו את השם” – יאיר רוה (וחברים)

    קל מאוד להיות ציני בקשר לסרט הזה. אבל זה באמת סרט יפהפה, שבא מאהבה כנה לקולנוע ישראלי וליוצריו. יש בסרט הזה משהו צנוע (ואולי אפילו צנוע מדי), אבל בעדינותו הוא לקח אותי למסע היכרות עם דמות אחת, אנרגטית וכשרונית, חושבת ויוצרת, שחייה נקטעו בטרם עת. הקולנוע הישראלי מלא היום בקולות מגוונים ויפים, אבל הם פרוסים ומפוזרים מדי. נדמה לי ששרון עמרני היה יכול להיות הדבק שיחבר את כולם.
    מה שהיה חסר לי בסרט הזה זה אתה, יאיר. הסרט מלווה בוויס-אובר שלך, אבל כפי שהוא נאמר, הוא הרגיש לי קצת מרוחק. בסרט שכזה, שברור לי לגמרי שבא מאהבה, הרגשתי את הצורך לראות אותך און-קמרה בחלק מהזמן. הקשר המיידי שהיה נוצר לי עם הדובר שעל המסך היה עוזר לי להתקרב יותר אל הסיפור של עמרני ושל הקולנוע הישראלי. זאת הצניעות המיותרת לטעמי שהזכרתי קודם.
    ועדיין, מאוד נהניתי אתמול. You did good. Very good.

    ואח”כ הדרמתי חזרה, וראיתי סרט אחד ב”אייקון”

    “סמל” – היטושי מצומוטו (יפן)

    איש אחד מתעורר בחדר לבן וסגור. תינוקות מעופפים ונבלעים אל תוך הקיר. צ’ופצ’יקים על הקיר. לחיצה על כל צ’ופצ’יק תפתח דלת נסתרת בקיר, ודרכה ייזרק אל החדר חפץ מסוים (כל צ’ופצ’יק יזרוק אל החדר חפץ אחר). חיבור החפצים יחד יפתור את החידה. ובמקביל, במקסיקו מתכונן מתאבק בשם “איש חילזון” לקרב חשוב.
    הסיפור המוזר הזה מבוים בקומיות אפקטיבית, והוא לא סתום בכלל: הוא מוביל למסקנה שגם אם אנו לא מבינים את החוקיות בעולם שלנו, זה לא אומר שהיא לא קיימת.
    חבל רק שהקצב בסרט הזה לא מהיר מספיק. סרט מעניין ודי משעשע.


השאירו תגובה