10 אוקטובר 2010 | 10:10 ~ 11 תגובות | תגובות פייסבוק

"הנערה ששיחקה באש", ביקורת

“יו, כמה אתה חופר”


פורסם ב”פנאי פלוס”, 6.10.2010


זוכרים? אחנו עדיין עם הטרילוגיה השבדית, על פי טרילוגיית הספרים של סטיג לארסון. “נערה עם קעקוע דרקון”, הסרט הראשון, יצא לפני כמעט חודשיים. ובסוף השבוע הקרוב יגיע הסרט השני. הרימייק האמריקאי ל”נערה עם קעקוע דרקון”, שאני מתפלל שיהיה יותר טוב, מצטלם עכשיו ויגיע בעוד שנה מידי דיוויד פינצ’ר.

 

הבשורות הטובות לכל מי שמתגעגע לשנות השבעים: סקס ואלימות חזרו לאופנה. לפחות כמו שזה נראה מהסרטים שראיתי השבוע (“האמריקאי” ו”הנערה ששיחקה באש”). הבשורות הרעות: אם תהיתי איך יכול להיות סרט יותר מבאס מ”נערה עם קעקוע דרקון” מגיע סרט ההמשך ומוכיח שאפשר. ושוב, הייתי רחמן בציפיות. אחרי שקראתי בביקורות על הסרט הראשון עד כמה הספר המקורי של סטיג לארסון היה מבריק ומותח, הנחתי שהאשמה בכך שהגרסה הקולנועית ל”קעקוע דרקון” היתה כל כך לא מעניינת היתה על כתפיו של במאי הסרט ההוא, נילס ארדן אופלב, שממילא לא החזקתי ממנו קודם. את סרט ההמשך ביים דניאל אלפרדסון. לא מכיר אותו, אבל אחיו, תומס אלפרדסון, ביים את אחת ההברקות הגדולות של הקולנוע השבדי בשנים האחרונות, את “תן לאדם הנכון להיכנס”, סרט התבגרות/ערפדים נהדר. ואכן, אלפרדסון האח מוכיח שגם הוא במאי סביר. מבחינה סגנונית, “הנערה ששיחקה באש” הוא שדרוג משמעותי ביחס לסרט הקודם. לפחות כמות סצינות החיפוש בגוגל אחר רמזים הצטמקה. הבעיה היא שהכתיבה של הסרט הזה היא פשוט חרפה. העניין הוא שיש משהו כה מביך בעלילה הבסיסית שאני תוהה עד כמה זה שונה מהספר, שאמור להיות כה מבריק. על פי הסרט שבדיה היא מדינה של חמישה אנשים וכל הזמן כל אחד נתקל בשני והכל קורה רק בצירופי מקרים. במקרה, האפוטרופוס של ליסבת סלנדר – זה שאנס אותה בסרט הקודם – הוא חלק מרשת של סוחרי נשים שבמקרה אמורה להיחשף במגזין של מיקל בלומקוויסט. במקרה ליסבת מגיעה אליו, ממש בצירוף מקרים אחרי שנה של נדודים בעולם, לאיים עליו. ובמקרה הוא נרצח זמן קצר אחר כך. ובמקרה מי שמגלה את הרציחות הוא בלומקוויסט. ובמקרה זה הופך את סלנדר לחשודה העיקרית, ובמקרה בלומקוויסט צריך להוכיח את חפותה, לפני שבלש המשטרה היהודי תופס אותה (בסרט בו השניים כמעט ולא נפגשים). ושלא במקרה, הפרשיה הבלשית הממש לא מעניינת הזאת נמתחת באופן לא מעניין יותר משעתיים. אבל יש סקס ואלימות בשפע. מספיק לכם?

 

 

(וסתם, טריוויה: הפוסט הזה עלה ב-10.10.10 ב-10:10. אני את שלי עשיתי).

נושאים: ביקורת

11 תגובות ל - “"הנערה ששיחקה באש", ביקורת”

  1. תום 10 אוקטובר 2010 ב - 16:10 קישור ישיר

    האפוטרופוס הוא לא חלק מרשת הסחר בנשים. הוא אחד מהאנשים שיודע את זהותו האמיתי של אביה של ליסבת (מרגל סובייטי שערק, העומד בראש ארגון הסחר בנשים.

    אביה של ליסבת שלח מישהו להרוג את האפוטרופוס שלה כדי לסגור קצוות. הרוצח השתמש באקדח של האפרוטופוס כדי להרוג אותו ואת הזוג שהכין כתבה למגזין של מיכאל בלומקוויסט. הסיבה העיקרית שהמשטרה חשבה שליסבת אשמה היא כי הם מצאו את טביעות האצבעות שלה על האקדח (בו היא נגעה בזמן שפרצה לדירה של האפוטרופוס שלה).

    בקיצור, עדיף שתקרא את הספרים.

  2. אביגיל 10 אוקטובר 2010 ב - 17:02 קישור ישיר

    תום, מהתיאור שלך עולה שעדיף לא לקרוא את הספרים. חוץ מזה שאם צריך לקרוא את הספרים כדי להבין את הסרט, אז גם מי שאחראי על הסרט נכשל בגדול.

  3. שיר 10 אוקטובר 2010 ב - 19:19 קישור ישיר

    הספרים נהדרים, אני נהניתי מהסרט הראשון, כנראה הטעם שלנו שונה מאוד.

    מהניסיון שלי הסרט הראשון =לא היה תחליף לסרט, וחבל שראית את הסרטים לפני הקריאה, היה עדיף הפוך. לא כדאי להתעצל…

  4. סטיבי 10 אוקטובר 2010 ב - 20:14 קישור ישיר

    נראה לי שמה שתום כתב ברור בסרט, פשוט אחרי זמן מה הפרטים האלה מתבלבלים.

  5. אובררייטד 10 אוקטובר 2010 ב - 21:06 קישור ישיר

    הספרים אובררייטד הסרטים גרועים

  6. ויקי 11 אוקטובר 2010 ב - 0:37 קישור ישיר

    הספרים נהדרים , לפחות באנגלית, בעיקר בגלל האווירה ושביךת המוסכמות,אבל גם בגלל יכולת הכתיבה המרהיבה של לרסון , אין רגע דל. אפולו ליאיר רווה יש עדיין מה ללמוד ממנו. אחרי הכל הכתיבה היא לא רק התבטאות אישית ,היא גם צריכה להיות אינטליגנטית ומרתקת. תקרא את הספר יאיר, במקום כיתה של כתיבה יצירתית!

  7. ניר 13 אוקטובר 2010 ב - 16:19 קישור ישיר

    לא קראתי את הספרים, אבל הסרט הראשון היה נהדר. שעתיים וחצי שעברו לי כמו דקה, סוחפות ומרתקות לכל אורכן. ואהבתי מאד את השחקנית שמגלמת את ליסבת. אני מקווה שברימייק האמריקאי יקחו אותה, כי אין מישהי אחרת שאני יכול לדמיין לתפקיד.

  8. איתן 17 אוקטובר 2010 ב - 19:26 קישור ישיר

    תגיד, מה יהיה?
    בסוף השבוע הייתי עסוק, ולא ראיתי סרטים, ואתה נחת, ולא העלת פוסטים. והיום אני עושה השלמות, וקצת רחוק מהמחשב, אז אתה מפציץ…
    אני עכשיו בין סרט לסרט. ראיתי את “הנערה ששיחקה באש”.
    האמת, אני חושב כמוך, אבל מהצד החיובי.
    זאת אומרת: הסרט השני הוא שיפור משמעותי מהסרט הראשון. שני הסיפורים המקבילים מתחברים בצורה הרבה יותר חלקה. ואיכשהו, נומי ראפאס, שממש צרמה לי בסרט הראשון, היתה ממש בסדר בסרט השני. אני דווקא לא חשבתי שהתסריט הוא חרפה. אני לא מחפש בנרות חוסר הגיון בסרטים כאלו.
    ונכון שדניאל אלפרדסון הרבה יותר טוב מהבמאי של הסרט הראשון, אבל גם אצלו (לפחות על פי הסרט הזה) חסרה תחושת דחיפות. הכל זורם בסרט הזה חלק, אבל לא היה כמעט רגע אחד מותח, רגע כזה שמביא אותך לקצה הכסא. הכל היה צריך לזוז קצת יותר מהר. והשימוש במוזיקה שכל כך אהבתי בסרט הראשון התמתן מאוד כאן. עם עריכה מהירה יותר, וקצת יותר מוזיקה הסרט היה יותר טוב.
    אבל בסך הכל, אפשר לראות.

    אני בד”כ לא לוקח לפ-טופ איתי לקולנוע. אבל רציתי להתעסק בקצת עבודה בהפסקה בין הסרטים. ואז היתה לי בעיה להתחבר לאינטרנט בקפה שבו ישבתי. ועד שמצאתי אינטרנט, אני עוד מעט צריך להיכנס לסרט השני (“רד”, אמור להיות יותר כיפי). אז בינתיים נכנסתי לסינמסקופ. ועכשיו אני יו-רד.

  9. אסף 21 אוקטובר 2010 ב - 9:17 קישור ישיר

    את הסרט הראשון אהבתי מאוד.
    השני נופל בכל המלכודות שמהן הראשון נמנע:
    דמויות שטוחות, תסריט לא מובן ולא אמין, קלישאתיות/נוסחתיות,אוירה איטית שהופכת לשיעמום וכול’
    הספרים בכלל לא רלוונטים לנושא.

  10. רונה 9 נובמבר 2010 ב - 22:37 קישור ישיר

    כמי שלא ראתה את הסרטים אבל קראה את הספרים, אני חייבת לומר שגם אתה נסחף בתסמונת העדר שהמליך את סטיג לארסון.
    הספרים מבריקים?
    מי שקרא מותחנים מבריקים של דשיאל האמט, רוס מקדונלד, ג’ון מקדונלד, פי. די. ג’יימס, פטרישיה קורנוול ועוד רבים אחרים, יודע שסטיג לארסון הוא עיתונאי חוקר מוצלח, אבל סופר בינוני.
    הספרים מעניינים אבל אפשר להניח אותם מהיד לכמה ימים ועדיין לחץ הדם ישאר ברמה תקינה. הסופר “מורח” באריכות אירועים שוליים, ואם לא הפרולוג המבטיח משהו, לא הייתי מתאמצת יותר מדי.
    קצת קשה לי להבין את סוד ההצלחה שלו (דן בראון וצופן דה וינצ’י זו דוגמה טובה לכתיבה שבלונית, נטולת תיחכום או ברק, גם רם אורן נופל בקטגוריה הזאת. לעומת זאת הארלן קובן הוא מבריק, אם כי משומש במקצת.) אם אתה רוצה לדמיין לעצמך ספר מתח מבריק, תחשוב על סרטי המתח הציניים השנונים של שנות החמישים ותבין למה התכוונתי.
    סטיג לארסון הוא כל כך שבדי, כל כך איקאה, שמה שמציל אותו מליפול בבור המבוכה היא הארכנות של הספרים. אבל כשרוצים לתמצת וליצור סרט ולגרום לקהל להיצמד לכיסא, חייבים לטלטל אותו עם כל הדברים האיומים שבספר, והתוצאה: סרטים בטעם רע.
    משיחה עם אנשים שראו את הסרט הראשון הבנתי שזהו פלופ גדול. לטעמי, גם הספרים לא יכנסו לפנתאון הספרות הגדולה.
    בעוד 100 שנה עדיין ילמדו דוסטוייבסקי, אבל ישאלו: סטיג מי???

  11. Marvis Kaiser 4 פברואר 2011 ב - 3:23 קישור ישיר

    Attractive section of content. I just stumbled upon your blog and in accession capital to assert that I get actually enjoyed account your blog posts. Anyway I’ll be subscribing to your feeds and even I achievement you access consistently fast.


השאירו תגובה