מישהו יודע מה קורה בקולנוע גת? כבר חודשים שלא עלה שם סרט בבכורה. כל הסרטים שהוצגו בו פחות או יותר מאז "אליס בארץ הפלאות" – מ"Red" שמציג עכשיו, דרך "לאכול, לאהוב, להתפלל", "אהבה בהחלפה", צעצוע של סיפור 3 " ועוד כמה בדרך – עלו בגת כמה שבועות אחרי שיצאו בבתי קולנוע אחרים. זה עושה לי פלאשבק לשנות השמונים. לפני שהתחילו עם הדבר זה שנקרא "הפצה רחבה" (בישראל זה אומר 20-30 עותקים שמופצים בכל הארץ בו בזמן, באמריקה זה אומר 3,000-4,000 עותקים) הנוהל היה שמביאים 2-3 עותקים, שמים אותם בערים הגדולות וכשהסרט "מפסיק לעבוד" בבית הקולנוע מתחילים להוציא אותו למסע הופעות בפיפריה. כמי שגדל בפריפריה כזאת – ראשון לציון – אני יודע מה זה לחכות שבועות, ולפעמים חודשים, עד שיגיע עותק של סרט כל הדרך (16 ק"מ) מתל אביב לראשון. וזה בא עם מחיר: אני זוכר של"קצין וג'נטלמן", שכנראה היה שלאגר ענק בתל אביב, היינו צריכים לחכות חודשים, כשכל מה שהיה לנו זה את הבקרוב שכבר נשחק מרוב הקרנות. ומצד שני, סרטים שידענו שעלו, וכנראה נכשלו, הבנו שברגע שהבקרוב שלהם נעלם ממסך זה אומר שבעל בית הקולנוע התחרט והחליט לא להביא את הסרט הזה לפרבר שלנו. גם בימיי האמריקאים, בסבנטיז, היה סידור דומה: הבכורות שמורות לבתי הקולנוע של הדאון-טאון, ובתי הקולנוע בפרברים מקבלים את העותקים רק כמה שבועות אחר כך (ובתמורה, מחיר הכרטיס נמוך יותר, גם כי העותק משומש וגם כי הסרטים הלא-טריים מגיעים לשם). בתי הקולנוע האלה נקראים Second Run. אולמות לסיבוב שני. ופתאום גת, שאמור להיות היהלום בכתר של בתי הקולנוע בתל אביב, זוכה ליחס כזה?

יש שני הסברים אפשריים. האחד, רשת תיאטראות ישראל מנסה למקד את תשומת ליבנו לעובדה שרב חן בככר דיזנגוף שופץ (ושופץ היטב) והם מונעים מגת להתחרות בו בבכורות. הסרטים החדשים משוגרים קודם כל לרב חן, ורק בסיבוב השני לגת (ומשם אקספרס לגיהנום: לאופרה). הסבר שני: ייתכן וגם "לאכול, להתפלל, לאהוב" וגם "Red" הפכו להצלחות גדולות ממה שמפיציהם ציפו, והם משתמשים בגת דווקא כדי להוסיף עותקים ולהרחיב את ההפצה (מישהו כמו איתן, שסופ כל סופ"ש את כמות העותקים של כל סרט, יוכל לעדכן אותנו אם אכן ההפצות התרחבו, או שרק שונעו עותקים מקולנוע אחד לשני).

כך או כך, זה יוצר אצלי תחושה שהמעמד של גת נפגע, כי קולנוע שלא מציג סרטים בבכורה הוא קצת קולנוע של אלטע-זאכן. ונדמה לי שמגיע לו יחס טיפה יותר טוב מזה.

=============

רגע רגע, מה אני שומע? שא.ד מטלון בסוף כן יוציאו את "מצ'טה" ב-11.11?

זו כותרת די משונה ועצובה ואני מניח שנקבל עוד פרטים בהמשך, אבל זה מה שיש כרגע: ג'ורג' היקנלופר, הבמאי של אחד מסרטי התעודה הטובים ביותר על עשיית סרטים, "לבבות המאפליה" (המספר את הסיפור הלא יאמן מאחורי הפקת "אפוקליפסה עכשיו" של קופולה) נמצא מת הערב. הוא היה בן 47 בלבד. כרגע אני לא מוצא שום דיווח שיסביר מה היתה סיבת המוות.

היקנלופר היה במאי שזיגזג בין תעודה לסרטי עלילה. מצד אחד ביים את סרט התעודה המוזיקלי "ראש העיר של שדרות סאנסט" ומצד שני את הסרט העלילתי "פאקטורי גירל", ועוד. בפסטיבל טורונטו האחרון הוא הציג את סרטו החדש, "קזינו ג'ק", בו מגלם קווין ספייסי את הלוביסט ג'ק אברמוף. היקנלופר מת בדנבר, קולורדו, שם היה אמור להציג את סרטו במסגרת פסטיבל הקולנוע המקומי. בן דודו, ג'ון היקנלופר, הוא ראש עיריית דנבר.

"לבבות המאפליה" הוא סרט חובה לכל מי שמתעניין בקולנוע. זה, לצד "נטל החלומות" (על הפקת "פיצקרלדו" של ורנר הרצוג), הם תיעודים מופלאים של טירוף מוחלט כמרכיב הכרחי להפקת סרט. היקנלופר ביים וערך את הסרט ב-1991 מתוך חומרים שצילמה אלינור קופולה (אשתו של פרנסיס) בזמן צילומי הסרט, 12 שנה קודם. השניים היו מאז במאבק סביב הקרדיט על מי באמת ביים את הסרט, זו שצילמה או זה שערך. בעולם האינטרנטי, היקנלופר היה מגיב לעיתים קרובות למדי, בשמו האמיתי, בבלוג של ג'פרי וולס (השניים היו מיודדים). בדיון שהתקיים לפני כמה חודשים סביב שאלת קרדיט הבימוי של "לבבות המאפליה", הוא הגיב לא מעט.

סקוטרמן וקיק-סטנד

אתמול היה D-Day. כלומר, דורון דיי. "מחוברים", הסדרה שביים דורון צברי, הגיעה לסיומה (אחרי שאת פרק הסיום סיימו צברי ושות' לערוך באותו בוקר), ודקות אחר כך עלה בבתי הקולנוע סרטו של צברי, "המדריך למהפכה", אחד הסרטים הקצביים, השנונים, המהנים והמדרבנים שנראו באחרונה בקולנוע הישראלי. הסרט הזה הוא, בראש ובראשונה, פשוט הנאה צרופה. אחר כך, הוא גם חכם ובעל עומק. שבע שנים עבדו צברי ואורי ענבר (החתום על הפקה), שבע שנים שבהם עולמות התהפכו. ענבר פרש מקולנוע והחליט להצטרף למשרד עורכי הדין של אביו, וצברי עבר תהפוכות קריירה מרשימות למדי: מבמאי הקולנוע הכי נפיץ בארץ (סרטיו "האח של דריקס", "הבחור של שולי" ו"בית שאן סרט מלחמה" – אותם ביים עם שותפים) היו פצצות אנרגיה ורגש. אבל נדמה שאת העשור האחרון הוא עשה בגלות מקולנוע, תחילה כאקטיביסט של איגודי היוצרים, ובהמשך כ… כמי שאיכשהו נעלם מהאופק הקולנועי שלנו. "מחוברות" ו"מחוברים" החזירו את צברי הנפץ, "המדריך למהפכה" – שמערבב כל ז'אנר קולנועי אפשרי, וכל סגנון צילום אפשרי (מהליטוש הסופר-דופר מוקפפד ומואר של דוד גורפינקל, ועד צילומי הדוקו-אקטיביזם המגורענים והרועדים של הצוות הדוקומנטרי של הסרט) – מחזיר את צברי הקולנוען. מה שמדהים הוא שלמעשה "המדריך למהפכה" הוא סרט הקולנוע האמיתי הראשון של צברי. מצד שני, נדמה לי שצברי לימד אותנו שגודל המסך אינו עדות לפורמט היצירה: "בית שאן", "דריקס" ו"שולי" הם סרטי קולנוע מופלאים, שרק בגלל עניינים טכניים מעולם לא הוקרנו בקולנוע. ובאותה נשימה: "המדריך למהפכה" הוא סרט קולנוע על טלוויזיה.

בקיצור, "המדריך למהפכה" – אחלה סרט. לרגעים, מבריק ממש. ועכשיו, באריכות:

הרשת הבלתי חברתית

"המדריך למהפכה" אינו תחקיר על תחלואי רשות השידור, הוא צילום רנטגן על הדבר הזה שנקרא תשוקה וקולנוע, שטס במהירות 200 קמ"ש. חוץ מהיותו פוקח עיניים, זה גם הסרט הישראלי הקצבי והמהנה ביותר כרגע בקולנוע

פורסם ב"פנאי פלוס", 27.10.2010

אז על מה "המדריך למהפכה"? כל מי שיכתוב תקציר על הסרט שיתחיל במילים "'המדריך למהפכה' הוא סרט על מאבקו של דורון צברי ברשות השידור" מיד אחשוד בו. כי למרות שאכן חלקים נרחבים ממנו עוסקים במאבקו של דורון צברי ברשות השידור, לא על זה הסרט. כי בשביל מאבק של אדם בגוף ציבורי ענק ומסואב, לא צריך סרט. מקסימום כתבה בטלוויזיה או בעיתון. אבל סרט? זה כמו להגיד ש"בית שאן, סרט מלחמה" של אותו דורון צברי (יחד עם רינו צרור) הוא סרט על כדורגל. זה לא רק מאוד קצר רואי, זה לא רק עושה עוול לסרט, זה בעיקר מעיד משהו מדאיג על כושר האבחנה של הצופה. כי "המדריך למהפכה" אמנם עוסק, באופן חיצוני, במאבק דון-קישוטי בין קולנוען ובין גוף ציבורי שאמור להעסיק קולנוענים כשלמעשה יש בו רק ריקבון ושחיתות, אבל כשאנחנו נדרשים לשאלה "על מה הסרט" התשובה עמוקה ומורכבת הרבה יותר. כי "רשות השידור" בסרט היא רק מטאפורה, בדיוק כמו שהפועל בית שאן היתה רק מטאפורה. היא מטאפורה שלא מתקיימת מחוץ לגבולות הסרט (ולראייה גם הפועל בית שאן, ממש כמו רשות השידור, לא זכתה להישגים מרגע שמצלמות הקולנוע כבו, העריכה הסתיימה והסרט הוצג).

לא. "המדריך למהפכה" הוא סרט על קולנוע. למעשה, זה סרט המציג את הקולנוע כסוג של דת. דורון צברי, המופיע בסרט בתור עצמו, חולם מילדות לשנות את העולם, והוא תוהה מה האמצעי הכי טוב לעשות את זה. הא מתלבט בין פוליטיקה ובין קולנוע, ובוחר בקולנוע. מאותו רגע, הוא כאילו בחר בחיים של עוני, תסכול ובידוד. מי שרוצה לעשות אמנות אמיתית, הוא מבין בהדרגה, צריך לחיות חיים של נזיר. למות באוהלו של קולנוע, להקריב את כל מענמי החיים כדי להתמסר לאורח החיים שבו הוא בחר, ולהיות עז כנמר מול אלה – מציגי הסטרא אחרא – שמנסים ללא הרף להדיח אותו מהדרך שבה בחר, תוך שימוש בנימוקים רציונליים על היעדר התכלית, או האופק הכלכלי או המעשי, באורח חיים כזה. אחד אחד, האנשים סביבו נוטשים אותו. וכמו בדת, גם קולנוע מחייב את העוסקים בו למבחני אמונה תקופתיים: האם ברגעים הקשים תקום ותעזוב, או תידבוק באורח החיים שבחרת בעצמך, מתוך אמונה שלבסוף הכל יהיה לטובה? במילים אחרות, מלחמתו של צברי ברשות השידור היא בכלל לא מרכז הסרט, אלא המחיר שהוא נדרש לשלם כשהוא עסוק כולו במלחמה הסיזיפית הזאת. מלחמה שהיא, בפועל, נפשית ורוחנית. כי כשצברי מתפרק, זה לא התפרקות כלכלית, אלא רגשית. הוא הופך לנביא זעם ששומע בעיקר את קול עצמו, ובלבל בין אמצעי ובין מטרה. קורה תמיד.

הלב הרגשי והמצפוני של הסרט נמצא בשני הצירים האנושיים שצברי מנהל בסרט: האחד, עם אמו; השני, עם שותפו להפקת הסרט, אורי ענבר. שניהם כמו מאיצים בצברי לנטוש את דרכו ואת דבקותו, ולמצוא לעצמו חיים מסודרים יותר. "יש לנו את היכולת הכלכלית של ילדים בגיל הבר מצווה", מסביר ענבר לצברי את ההחלטה שלו לפרוש מעסקי הקולנוע וללכת ללמוד משפטים. מהלך שאם צברי היה עושה, היה משמח מאוד את אמו. נדמה, אם כך, שכולם עומדים בדרכו להגשים את חלומו של צברי להיות במאי שמשנה את העולם, כשבמקום הרומח של דון קישוט הוא חמוש במצלמה, ובמקום רוזיננטה, סוסתו של דון קישוט, הוא רכוב על הטוסטוס שלו.

לפני כמה שבועות עלה לדיון ויכוח סביב התיוג הז'אנרי של "המדריך למהפכה". אם הסרט תיעודי או לא. הוויכוח הזה תמיד מדאיג ומאיים אותי כי הוא במידה מסוימת חושף את אחיזת העיניים שמאחורי הקסם הזה שנקרא קולנוע (בקולנוע, כדי לספר את האמת, צריך לדעת לשקר). הוויכוח התעורר כשצברי העדיף להתחרות עם סרטו בקטגוריית "הסרט הטוב ביותר" ולא להסתפק בגטו של סרטי התעודה. דבר שהצליח לעצבן כמה מעמיתיו. כשאני רואה את צברי, שבחלקים גדולים מהסרט לבוש תמיד פריט לבוש בצבע אדום בוהק, דמיינתי לעצמי שהוא בעצם מגלם את המטלית האדומה שמנופפים מול השור בזירת מלחמת השוורים. השור, בדימוי הזה, היה אמור להיות יוסף בראל, מנכ"ל רשות השידור שצברי שם לעצמו כמטרה להדיחו. ומתברר שצברי, שמצליח לנער כהוגן כל ממסד שהוא נכנס לתוכו – ממערכות עיתונים ועד לאיגודים מקצועיים – ממשיך לתפקד כבד האדום גם מול עמיתיו שצופים בסרט. אני, בנאיביות שלי, חשבתי שבתחרות הקריטריון צריך להיות שהסרטים הטובים מועדפים על פני הסרטים הפחות טובים, ואכן כך היה לבסוף ("המדריך למהפכה" היה מועמד בקטגוריית הסרט הטוב ביותר – ובצדק – הוא בוודאי אחד חמשת הסרטים הטובים של השנה, וזכה לבסוף בפרסים על העריכה ועל המוזיקה). אבל במהלך הוויכוחים נשאלה השאלה עד כמה מהסרט הוא תיעודי וכמה ממנו עלילתי/בדיוני.

אם תשאלו אותי, הז'אנר שבו עובד צברי הוא לא "עלילתי" או "תיעודי" אלא בז'אנר ה"הכל הולך". כמו לוחם שמתחיל לזרוק כל מה שבא ליד ברגע שנגמרת לו התחמושת, כך גם הסרט מטיח בנו כל מה שקיים בארסנל הקולנוע: תיעודי אמיתי של אירועים שקרו, שיחזור מבוים של אירועים שכנראה קרו, בימוי של אירועים שכנראה לא קרו, עירבוב של צירי הזמן ליצירת הידוק ומתח דרמטי, שכתוב מסוים של ההיסטוריה, אנימציה, וידיאו-קליפים. אני מניח שככל שאתם קרובים ליותר לאירועים – כלומר, אם אתם יוצרי קולנוע שהיו חלק מהמאבק של צברי, או עיתונאי תקשורת המכסים את התחום – תצליחו לזהות כמה וכמה רגעים שבהם צברי משכתב את המציאות, או לוקח לעצמו קרדיט לאירועים שהיו מעורבים בו עוד אנשים. אבל עבור כל מי שאנו חלק מהקבוצה הנ"ל השאלה תישאר עמומה: מה בסרט אמיתי ומה מומחז. הוא נראה כמו סרט תיעודי, ומרגיש אמיתי לגמרי. אז איפה שם מסתתרים שקרים? זו אגב, שאלה שחובה לשאול בכל סרט – תיעודי או עלילתי – שתמיד מחפשים מקום לאזן בין אמת ובין בדיון מוגזם ומופרך לצרכי דרמה, צברי פשוט מציף את השאלות האלה. אבל יוסף בראל, בסרטו, הוא לא באמת יוסף בראל. כמו שמנחם בגין היה קופידון של דני שטג ב"הבחור של שולי" ואלי דריקס היה המוזה של טל פרידמן ב"האח של דריקס", כך יוסף בראל הוא המגאפין שמריץ את צברי למלחמה, עד שהוא מגלה שהוא לא נלחם בתחנות טלוויזיה אלא בטחנות רוח.

מבחינה סגנונית, "המדריך למהפכה" נראה קרוב ברוחו לסרטיו של מייקל מור – היוצר התיעודי ששם את עצמו בחזית והוא מסתער על הממסד במה שנראה כמו משימת התאבדות. אבל האמת, שבעיניי "המדריך למהפכה" דווקא דומה יותר לסרט כמו "יומנו של נני מורטי" – יתכן וזה דימוי הבמאי על הטוסטוס שהקפיץ לי את האסוציאציה הזאת, אבל כמו בסרטיו האישיים והחושפניים של נני מורטי גם כאן לא לגמרי ברור איפה נגמרים החיים ומתחיל הסרט (איך אני יודע ש"המדריך למהפכה" הוא סרט שבחלקו בדיוני? פשוט: הוא הצליח לגרום לי לחשוב שאהוד אולמרט, שמקבל סצינה מקסימה עד מאוד בסוף הסרט, היה ראש ממשלה מוצלח. מה שעריכה ואפקטים מיוחדים יכולים לעשות).

קרוב לשבע שנים עובדים צברי וענבר על הסרט, שבתחילת דרכו עוד היה אמור להכיל קטעי אנימציה של דודו גבע ז"ל, ושעבר יותר גלגולים מנשמתו של הדלאי למה, עם שכתובים רבים של התסריט (שחתומים עליו, בין השאר, גם יוסי מדמוני וארי פולמן, שניהם מומחים בעירבוב בין עלילתי ותיעודי). מצלמים בהפוגות, מחכים להתפתחויות, מחפשים סוף לסרט, עורכים בהפסקות. בזמן הזה יצר צברי את "מחוברות" ואת "מחוברים", אבל נשאר מאחורי המצלמה, נותן לכוכבים שלו להיחשף. "המדריך למהפכה" – שמציג את תסכולן של אמו ושל בת זוגו של צברי מבחירות הקריירה שהוא עושה – הוא ה"מחוברים" של צברי עצמו. סרט, שיותר משהוא מציג קרב נגד ממסד, הוא מציג את הקישקע של היוצר חשוף ומדמם מולנו. כשכולם נוטשים, הוא נשאר לבד עם המצלמה, היחידה שנשארה נאמנה לו. וזו שגם תביא לו את הגאולה לבסוף. "המדריך למהפכה", מעבר לשאלות שהוא שואל על מחויבות, ועל אקטיביזם, ועל רצון לשנות את העולם, ועל מרד, ועל קולנוע, הוא קודם כל אחד הסרטים המהנים והקצביים שנעשו באחרונה בישראל, וכמות האנרגיה והאדרנלין שהסרט הזה טעון בה תגרום לנו – עד סופו – להידבק למילה שצברי חוזר עליה שוב ושוב בקריינות שלו: "וואו".

============

בשבוע שעבר ראיתי את "המדריך למהפכה" בפעם השנייה ושמחתי לראות שהסרט נותר מהנה ומצחיק וקצבי גם בצפייה חוזרת. הצפייה הראשונה שלי בסרט היתה בפסטיבל קולנוע דרום, שם גם כתבתי את הביקורת הראשונה על "המדריך למהפכה".

ביום ראשון הייתי אמור לראות את "הרשת החברתית" בהקרנה של "כלכליסט" כדי להעלות כאן ביקורת היום, לכבוד עליית הסרט להקרנות מסחריות. אבל החיים התערבו באמצע, צחקו לי בפרצוף, וקשקשו לי כהוגן את כל התוכניות. וכך, בגלל עניינים אחרים שבכלל לא קשורים לקולנוע, לא רק שלא ראיתי את "הרשת החברתית" ביום ראשון, מסתמן כרגע שלא יהיה לי איך לראות את הסרט לפני יום שני. אבל כדי שלא ייצא שדווקא הבלוג הכה פרו-דיוויד פינצ'ר הזה יתעלם מ"הרשת החברתית", הזמנתי את חברי, עידן אלתרמן, שכבר ראה את הסרט, לכתוב עליו. ומתברר שהוא נשפך ממנו לגמרי ורואה בו דרמה שייקספירית בת זמננו.

מכאן, הבמה של עידן:

על כרזת הפרסום של "הרשת החברתית" מופיעות פניו של השחקן ג'סי אייזנברג בדמותו של מארק צוקרברג, ממציא פייסבוק. העיניים שלו חלולות, הפנים חסרות הבעה. לאיש שהמציא את פייסבוק, המקדש של התקשורת המודרנית, יש הבעה של פלגמט בודד.

מזמן לא ראיתי סרט שעורר בי כל כך הרבה אסוציאציות ומחשבות כמו "הרשת החברתית". כבר כמה חודשים שיש דיבור על "הסרט על פייסבוק". הסרט החכם הזה הוא הרבה מעבר לזה. הוא בעיקר סרט על דיסקומוניקציה. למעשה, כבר בפסקול שבכותרות הפתיחה יש רמזים לכך: הסרט נפתח בנגינת פסנתר עדינה ומינורית כשברקע זמזום מתכתי ומטריד שהולך ומתגבר, כאילו צרעה נכנסה לך למוח. יש משהו עוכר שלווה בדיסוננס המוזיקלי הזה. לא מפתיע. אחרי הכל, זה סרט של דיוויד פינצ'ר. בסוף העשור הקודם הוא ביים את "מועדון קרב" והצליח ללכוד את אווירת הפסיכוזה והטירוף של סוף המילניום. עשר שנים עברו ופינצ'ר עשה סרט נוסף שמתאר את רוח הזמן הנוכחי רק שהפעם הפסיכוזה הוחלפה בניכור. אפילו ריקבון. כי נכון שכולנו שפוטים של פייסבוק, אבל משהו רקוב בממלכת הסטטוסים. "הרשת החברתית" היא כמו טרגדיה שייקספירית עכשווית – יש בה מאבקי כוח ושליטה, יש בה ניסיונות להשתלט על הממלכה של אוניברסיטת הרווארד ועמק הסיליקון, ובעיקר יש בה גיבור טרגי שנותר נטוש בפסגה לאחר שחטא בחטא היוהרה ולא נותר לו אלא לשלם את המחיר הנפשי. במקרה של צוקרברג, השאלה שמלווה את הסרט היא האם הוא ישלם גם את המחיר הכספי. העלילה מזגזגת בין שתי התביעות המשפטיות שצוקרברג התמודד איתן (אחת מהן מחברו הטוב ביותר) לבין הימים והארועים שליוו את תהליך המצאת הפייסבוק שלו, מרגע שהתחיל כאתר בלעדי להרווארד עד שהפך למותג האינטרנט החזק בעולם לצד גוגל.

התסריטאי המבריק ארון סורקין (יוצר "הבית הלבן", בין היתר) בנה דמות של גיבור שחולם ליצור אתר לקשר אנושי אבל הוא בעצמו לא מוכן שיחבקו אותו. אדם שרוצה לגרום לבחורה שזרקה אותו להרגיש משהו אליו אבל בדרך הוא מאבד את היכולת להרגיש משהו בכלל. אדם עם אובססיה: להיות משהו. בטריילר של הסרט מנוגן השיר "קריפ" של רדיוהד עם המשפטים "הלוואי והייתי מיוחד" ו"אני לא שייך לכאן". לפי דמותו של צוקרברג בסרט, כסף לא היה המניע שלו. ממש לא. הוא רצה שייכות. הוא רצה לעשות משהו גדול שיוציא אותו סו פאקינג ספיישל. בעיקר בעינייה. אתה לא כזה שמוק, אומרת לו אחת הדמויות בסרט, אתה רק נורא מנסה להיות אחד כזה. איזה משפט מעולה. בכלל, הרבה זמן לא ראיתי בקולנוע סרט עם דיאלוג כזה אינטילגנטי ומהנה, והדמויות יורות את המשפטים בקצב מהיר יותר מהצמיחה של פייסבוק. הדמויות בעולם של סורקין ופינצ'ר מתנהלות בקצב פס רחב – הן מדברות לפני שהן חושבות, פועלות לפני שהם נושמות, חותמות על חוזים לפני שהן קוראות אותם.

כשיצאתי מהסרט שמעתי אנשים בקהל ממלמלים האם צוקרברג האמיתי הוא באמת הטיפוס הבעייתי שמצטייר מהסרט. אני מניח שלא. לא לגמרי. אבל האם זה באמת משנה? מה שמעניין בקולנוע זה לא ההיצמדות לאמת אלא הניסיון ללוש את המציאות לסיפור אפקטיבי. ואגב, השאלה "האם לחיים האמיתיים יש עדיין משמעות בעידן הפייסבוק?", היא אחת השאלות שהסרט מתעסק בהן. "פעם אנשים גרו בחוות, אחר כך בערים, והיום אנחנו גרים באינטרנט", אומר באחת הסצינות שון פרקר, מייסד אתר נאפסטר לשעבר ודמות משמעותית בעלילת הסרט. וכשגרים באינטרנט ממילא אין משמעות לאמת.

בראיון שראיתי ביוטיוב עם צוקרברג האמיתי הוא יצא כנגד הסרט (איך לא) ובעיקר זילזל במוטיבציה שהדביקו לדמותו – שהוא בנה את פייסבוק רק כדי להרשים בחורה (או בחורות באופן כללי). צוקרברג הוסיף בהומור שהדבר היחיד שמדוייק בסרט הוא התחקיר המעמיק של הבגדים שהוא לבש באותה תקופה. מצד שני, התביעות המשפטיות שהתנהלו נגדו אכן קרו ומתוארות לפרטי פרטים. הדמות הסימפטית ביותר בסרט היא של החבר הכי טוב (והיחיד) של צוקרברג, אדוארדו סאברין, שהיה גם השותף העסקי. כבר בתחילת הסרט אנחנו רואים שהוא תובע את צוקרברג. איך ולמה זה קרה? העלילה חושפת בהדרגה את התשובה במלאכת עריכה קולנועית מבריקה. עוד דמויות משנה שנאמנות למציאות הן האחים התאומים שתבעו את צוקרברג על גניבה של קניין רוחני, בטענה שפייסבוק הוא בסך הכל פיתוח של רעיון שהם הציעו לו (שיהיה בריא פינצ'ר: שני התאומים מגולמים על ידי אותו שחקן, שראשו הולבש דיגיטלית על ראשו של כפיל שצולם לידו). ויש כמובן את שון פרקר, מייסד נאפסטר, בליהוק מעולה ומפתיע של ג'אסטין טימברלייק.

מעל לכל, זה סרט של ג'סי אייזנברג. מסרט לסרט אני מעריץ אותו יותר. בפעם הראשונה שראיתי אותו, בסרט הנפלא "חיים בין השורות", שמתי עין על השחקן הזה. מעבר לשם המשפחה היהודי שלו (והזהה כמעט לצוקרברג), אייזנברג הוא ליהוק מושלם לתפקיד בגלל שדמותו הקולנועית תמיד שידרה גם אינטליגנציה וגם פגיעות. ב"הרשת החברתית" הוא נותן תצוגת משחק מושלמת. בעיקר בסצנות של הבירור המשפטי. הוא מתעלה על עצמו בסצנות האלה כשהוא מתבוסס בבדידות שלו בזמן שכולם מסביבו רוצים נתח מהחשבון בנק ומהמצפון שלו. אייזנברג משחק את הרגעים האלה באמביוולנטיות זחוחה, במבט כה מכני וחסר תוכן שזה מצמרר. זהו מבט שכל כולו אומר – איגנור. בשוט האחרון והנפלא של הסרט הוא מצליח לגעת ללב כמעט בלי לעשות כלום, וזאת בעיקר הודות לבחירה תסריטאית מבריקה (ומעוררת חיוך) שמסיימת את הסרט.

כשחזרתי הביתה אחרי הסרט נכנסתי לפייסבוק וכתבתי בסטטוס שלי ש"הרשת החברתית" הוא אחד הסרטים הטובים שראיתי, בלי ששמתי לב שזו הפכה להיות התנייה קבועה גם שלי, לעדכן סטטוס. פתאום נפל לי האסימון שכולנו קצת צוקרברגים, נבראנו מחדש בצלמו ובדמותו. אנחנו מתקשרים עם העולם תוך כדי ישיבה מול מחשב, לבדנו. אנחנו ממירים יחס אנושי במקלדת ועכבר, והכל בשביל עוד פיסת שייכות. מישהי מהחברים שלי (אין לי מושג מי היא אבל היא ברשימת החברים שלי, כמו חצי מהם) כתבה בסטטוס שלה – "נמאס לי שאף אחד לא אוהב אותי. כולם רק מחבבים אותי". עשיתי לה לייק.ֿ

עידן אלתרמן

פורסם ב"פנאי פלוס", 27.10.2010

זו כבר מסורת. בימי פסטיבל הקולנוע בניו יורק מסתובב בין האולמות הקולנוען ג'יימי סטיוארט ומנפק משם מכתמי וידיאו קצרים והזויים – שהוא מצלם ועורך בעצמו – שמשלבים בין דיווח מהנעשה בפסטיבל – בתוך האולמות ובחוץ – ובין מעין עלילות משנה מומצאות וסוריאליסטיות. איך היו נראות כתבות שהיה מביים דיוויד לינץ' לגיא פינס? בדיוק ככה. אני קצת נרדמתי בשמירה ופספסתי את זה שסטיוארט העלה את הדיווח המצולם שלו מפסטיבל ניו יורק כבר לפני שבועיים. השנה, במקום להעלות כחמישה סרטונים נפרדים, הוא סיכם את כל חוויותיו בסרטון אחד ארוך שנמשך 12 דקות ומציע את אותה התבוננות פיוטית על הנוף הניו יורקי בדרך לפסטיבל ומחוצה לו, לצד מפגשים שלו עם כמה מהבמאים הבולטים שהתארחו בפסטיבל: דיוויד פינצ'ר, קלינט איסטווד, אוליבייה אסיאס (שביים את "קרלוס", אחד הסרט הכי מדהימים שראיתי השנה), ג'ו דנטה ואחרים:

ובנדיבותו, מציע כעת סטיוארט להורדה מהאתר שלו גרסאות ערוכות, אך מלאות יותר, של המפגשים מהם ערך את הסרטון הכללי: המפגש של דיוויד פינצ'ר ושחקניו עם הקהל בתום הקרנת הבכורה של "הרשת החברתית", את המפגש שלו עם אוליבייה אסיאס, את הראיון שלו עם ג'ו דנטה ואת מסיבת העיתונאים של קלינט איסטווד ומט דיימון. הוא מצלם ממש יפה. הייתי ממליץ לצוותים של גיא פינס ושל חדשות ערוץ הבידור לאמץ את גישתו לצלם את מראויינים באקסטרים קלוז-אפ. זה די נפלא, ומאוד דרמטי. אם פרלוב היה עושה כתבות לגיא פינס ככה הוא היה מצלם אותן.

אין מה לעשות, צמד המילים "אמרתי לכם!" עדיין מענג. אוי, זה איום והכי גאוותני ולא אלגנטי, אבל מה לעשות, אני חייב: אמרתי לכם! אמרתי לכם, מרגע ששמעתי ש"מצ'טה" עומד לעלות להקרנות בארץ שזה נשמע לי לא הגיוני. עם כל הקיטורים שלי נגד המפיצים בארץ אני חייב להגיד משהו לזכותם: הם לפחות מאוד עקביים ונורא צפויים. ו"מצ'טה" פשוט לא התאים לפרופיל הבורגני של הסרטים שהמפיצים הגדולים (במקרה זה, א.ד מטלון) רוצים לגעת בו. המפיצים הגדולים בארץ יודעים להפיץ סרטים לבנות 30 ומעלה ("לאכול, להתפלל, לאהוב", למשל), או סרטי אנימציה לילדים. וסרט כמו "מצ'טה", ובכן, אני יכול רק לדמיין את הפרצוף מלא שאט הנפש שהיה להם על הפרצוף כשהם צפו בו. וכך, רוברט רודריגז קיבל מכה כפולה: אף אחד מסרטיו השנה לא יופץ בארץ. כתבתי ביקורת על "מצ'טה" וכתבתי על הפוסטר של לינדסי לוהן לפני עשרה ימים, ופעמיים תמהתי האם בכלל יש סיכוי שהסרט יגיע. והנה, הוחלט: הוא לא.

===============

אגב, אני שומע שגם "החוב" כנראה בסוף לא ייצא בארץ. וגם "הדרך" עושה זיגזגים: נגנז לפני שנה, פתאום החליטו שייצא, פתאום נעלם שוב.

================

נקודת זכות לא.ד מטלון: הם הביאו עותק פילם של "יומנו של חנון" להקרנה בפסטיבל לסרטי ילדים ונוער שיתקיים בסוף השבוע. תודה! מאז שהסרט יצא במרץ באמריקה – לפני שבעה חודשים! – בת ה-9 מנדנדת לי שהיא רוצה כבר שיביאו אותו ארצה, אחרי שהיא – ופחות או יותר כל בית הספר שלה – קראו את כל ספרי "יומנו של חנון" שיצאו עד כה. לא הצלחתי להבין מאנשי פסטיבל סרטי הילדים האם מדובר בהקרנה חד פעמית, או בטרום בכורה לפני יציאה להקרנות מסחריות.

זה די מדהים, לא? שהקרנת סרט בעותק פילם הפך למשהו שאנחנו צריכים להיות אסירי תודה לו. יותר מדי הקרנות מדי.וי.די ומקלטות בטא של סרטים שצולמו בפילם גרמו לי לא לצפות לכלום. פילם בישראל זה מותרות. דכאון.

==================

ובתוך כך, הנה סיפור יפה, משמח ומעודד. סרטי שפירא, בעלי הזכויות להפצת הסרט "טטרו" של פרנסיס פורד קופולה, תכננו להביא את הסרט להקרנות בארץ, אבל כדי לצמצם עלויות, הם רצו לעשות את זה בווידיאו. באופן נדיר, תקדימי ומפתיע – כך מספרים לי – הסינמטקים שלהם הוצע הסרט בהקרנת וידיאו סרבו להקרינו. עד שעלה הרעיון, מצד סינמטק חולון, לשכנע את אנשי סרטי שפירא להשקיע בהבאת עותק פילם ארצה של הסרט, תוך שכל הסינמטקים הגדולים מתחייבים להזמין את הסרט לכעשר הקרנות, באופן כזה שההקרנות הסימטקיות לבדן יכסו את עלות הבאת העותק. וכך נעשה. וכך מתחילת נובמבר נוכל לראות את "טטרו" מסתובב ברחבי הארץ בסינמטקים. סידור דומה, אגב, נעשה כבר קודם עם "סינקדוכה ניו יורק" ועם "איל דיבו", וכך הגיעו הסרטים האלה להקרנות בעותקי פילם, והפכו – בצדק – לשניים מהאירועים הקולנועיים הכבירים של השנים האחרונות. פניתי לסרטי שפירא כדי להבין עוד קצת על הסידור-עוקף-הקרנות-מסחריות הזה, ועל אילו סרטים נוספים – שלולא תמיכת הסינמטקים המפיצים היו חוששים מדי להמר על הכלכליות שלהם – אנחנו יכולים לפנטז לראות בקרוב בארץ. אבל טרם קיבלתי מהם תשובה (כשאקבל, אעדן את הפוסט). אולי שמישהו יארגן עותק של "מצ'טה"? זה יכול להיות אחלה סרט פולחן להקרנות חצות בסינמטקים.

ודאי הבחנתם ש"הארץ" (שוב) מנהל כבר כמה ימים (עוד) קמפיין אנטי-חרדי, נגד הצעת החוק המבטיחה מלגות לאברכים שיקדישו את חייהם ללימוד תורה. ב"הארץ", התורה היחידה שהם מכירים ורוצים ללמוד זו את תורת הכסף, לכן הם מנהלים קמפיין לביטול המלגות ולשלוח את החרדים לעבוד. עכשיו, אני לא לא מביע כאן עמדה – בעיקר כי נדמה לי שכולם רוצים כאן להכעיס את כולם – אלא רק מפנה את תשומת הלב לעובדה ש"הארץ", בשם החרדיות שלו לענייני ממון, מנהל כאן מאבק בוטה מאוד בכותרתו הראשית, תוך הכפשת ציבור שלם (אגב, על חוק שהוא לא עד כדי כך יותר נדיב ממה שמוקצב לקולנוע הישראלי). אני, אגב, גם חושב שהמדינה צריכה לעודד מצוינות לא רק בלימוד תורה, אלא גם בספורט, אמנויות ומדעים, ואני מבואס שהדת הפכה לעסקנות פוליטית. אבל זה לא משנה את העובדה שלימודי תורה הפכו בישראל לבד אדום שמקפיץ את הפיוזים לחילונים. וזה טראגי. אני הייתי מציע ניסוי: שבחמש השנים הבאות, כל החילונים ילכו ללמוד תורה מ-9 עד 5, וכל החרדים ילכו לעבוד. נראה מה יקרה אז. אבל לא על זה בכלל באנו לדבר היום, אלא על רגע משעשע ב"הארץ" של סוף השבוע בו מישהו הצליח להחדיר את המסרים הלא-סמויים של "הארץ" נגד החרדים גם לעמודי כרוניקת הקולנוע. שימו לב איזה סרט מוצג השבוע רק בירושלים:

וזה בקולנוע רב-חן (או שמא ר' חן?) ברחוב האומן (או שמא אומן?). הכל מסרים סמויים במילים האלה. (תודה לאיתן על הסריקה).

מסתמן שעד דצמבר הבא, סטיבן ספילברג יהיה די עסוק. אם דברים לא ישתנו ברגע האחרון, שני סרטים שלו אמורים לצאת לבתי הקולנוע באמריקה במרחק חמישה ימים זה מזה, בעוד 14 חודשים. הראשון הוא "טין טין", פרויקט האנימציה/תלת מימד שלו עם פיטר ג'קסון, שנמצא בשלב עבודת האפקטים, עליה מפקח ג'קסון. מה ששיחרר את ספילברג לצאת ולהתחיל לעבוד על "סוס מלחמה", סרטו נטול האנימציה או התלת מימד (עלילת הסרט נשמעת לי כמו מיזוג בין "הסייח השחור" ו"אימפריית השמש"). בדיווח הקודם, דובר על כך ש"סוס מלחמה" ייצא באוגוסט הבא, ו"טין טין" ייצא רק בקיץ 2012. עכשיו מדובר על כך ששניהם ייצאו ברחק סוף שבוע זה מזה בדצמבר 2011 (מן הסתם מתוך מחשבה ש"טין טין" יביא את הכסף, ו"סוס מלחמה" יביא את הפרסים). אבל אני מניח שבשנה הקרובה התאריכים האלה יזוזו עוד כמה וכמה פעמים. אבל כל זה, בעולם הבלןגים, כבר חדשות ישנות בנות שבוע. למה זה רלוונטי עכשיו?כי ספילברג כבר התחייב לסרטו הבא, אותו הוא יתחיל לביים בינואר 2012, כמה ימים אחרי בכורת שני סרטיו האחרים. הסרט הוא "רובואפוקליפסה" – שנשנע כמו שילוב בין "מלחמת העולמות" ו"רובוטריקים" (הסדרה שספילברג מפיק למייקל ביי) – המבוסס על ספר מדע בדיוני שייצא באמריקה רק במהלך 2011. לא טרחתי לקרוא את העלילה, כי איכשהו נראה לי שסרט ששמו "רובואפוקליפסה" די מסביר את עצמו, לא? הסרט הזה – אם ספילברג, במאי הפכפך לעיתים, לא יתחרט – ייצא באמריקה בקיץ 2013. (וגם ג'קסון בטח כבר רוצה לגמור את העבודה על "טין טין". יש לו שני סרטי "ההוביט" על הראש עכשיו, שהראשון שבהם מתוכנן ליציאה כבר לדצמבר 2012).

============

אם אתם עוקבים אחרי בלוגיית הקולנוע האמריקאי, או לפחות הצל שהיא מטילה על טוויטר, ודאי הבחנתם שדווין פראצ'י, שהיה מזוהה שנים עם בלוג הקולנוע CHUD, עזב אותו לפני כמה שבועות לטובת הקמת מיזם סודי. ובכן, המיזם הושק: פראצ'י הוא כעת העורך והכותב הראשי של בלוג קולנוע חדש בשם Badass Digest, שהוקם על ידי בית הקולנוע הרפרטוארי, "אלאמו דראפטהאוס", שנשאר אחד המוסדות האחרונים באמריקה שמחויב להקרנה של סרטי איכות וקלאסיקות, עם התמחות בקולנוע אמריקאי קשוח משנות הששים והשבעים. ביומיים האחרונים הרמתי מהבלוג החדש של פראצ'י את הסרטון של אדם גרין ואת "הגולם" של פרנק בלאק. זה מסתמן כמקום שיהיה כדאי לעקוב אחריו. מעין "פיראנה קארינה" אמריקאי.

===============

ב"סלון" מתרעמים: כוכבי "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס 2 " (או בעברית: "בדרך לחתונה עוצרים בתאילנד"?) מחרימים את מל גיבסון כי הוא גזען, אנטישמי ומכה נשים, אבל לא היתה להם שום בעיה לארח בסרט הראשון את מייק טייסון שהוא אנס מןןרשע ונוגס אוזני מתחריו? מה דעתכם? התעוררות מצפונית מאוחרת, או סטנדרטים כפולים?

==================

סרטי אורלנדו, חברת ההפצה של עודד הורביץ, הקימה אתר VOD לרכישת סרטים לצפיה אונליין בסטרימינג מתוך קטלוג החברה. בימים אלה מוקרן בבתי הקולנוע בהצלחה סרט של החברה, "אחר הצהריים בכפר עם מרגריט", ובאתר ה-VOD תמצאו במחיר 14 שקל ל-72 את רוב הסרטים שהחברה מייצגת בארץ. חלקם סרטים שהצליחו יפה בקופות ("הסוג שבעיניים" יעלה שם בקרוב, או "36 תחנת משטרה", או "החיים הם נס" של קוסטוריצה או "החבר הכי טוב שלי" של פטריס לקונט), לצד סרטים שהוקרנו בארץ וזכו לשבחי הביקורת ("גומורה", "שלושה קופים"). אבל אותי כמובן מעניין בעיקר לראות את הסרטים שהמפיץ רכש אבל החליט לגנוז מבתי הקולנוע, לטובת הקרנה בטלוויזיה וכעת באינטרנט: סרטי התעודה "הלגונה הסודית" (שזכה באוסקר השנה), "איש על חבל" (שזכה באוסקר בשנה שעברה) ו"גיליון ספטמבר". שני הסרטים שאני הכי ממליץ לכם להשקיע בו 14 שקל באתר הוא "התערבות אלוהית" של איליה סולימן ו"פראנויד פארק" המעולה של גאס ואן-סאנט. ואם אתם כבר שם, לכו על "קונטרול" של אנטון קורביין ו"עם הראש בקיר" של פאטיח אקין, שני סרטים שמגיעים מבמאים שונים מאוד, אבל עם טעם מוזיקלי זהה. ולבסוף, במסגרת הסרטים הגנוזים, צפו ב"בית היתומים" סרט האימה הספרדי של חואן אנטוניו באיונה, שהפיק גיירמו דל טורו (משונה שבאתר המוקדש לסרטי איכות לא מצוין שם הבמאי).

שני סרטוני וידיאו לצפיית הבוקר.

1.

התקנא קניה ווסט שלא כותבים עליו בבלוגי קולנוע, ומכיוון שבאמריקה לא משנה כמה אתה מצליח בתחומך, איכשהו שאיפת כולם היא להגשים את עצמם בבימוי סרט, אז הנה – גם קניה ווסט הפך במאי. הוא ביים את "Runaway", מיוזיקל היפ-הופ מדע בדיוני-סוריאליסטי עתיר אפקטים, שמהווה מעין קדימון ויזואלי לדיסק החדש שלו (שייצא בארץ, כך מעדכנים אותי מהליקון, בדיוק עוד חודש).

2.

אדם גרין הוא במאי סרטי אימה טראשיים שמשך אליו לא מעט כותרות בחודש האחרון כשסרטו החדש, "Hatchet 2", קיבל סיווג של מבוגרים בלבד (NC-17) מהתאחדות אולפני הקולנוע, ובאקט נדיר למדי הוא הורד בבת חד מכל המסכים של רשת הקולנוע הגדולה באמריקה, AMC, יומיים אחרי בכורתו, בפעולה שלא מעט בלוגים של סרטי אימה התייחסו אליה כאל פיגוע תרבותי, או לפחות צנזורה תאגידית.

בצד החיובי של הסיפור: גרין, מתברר, מקפיד לביים בכל שנה לפני האלואין סרט אימה קצר המייצג את רוח החג. וכך הוא עשה גם השנה (האלואין ייחגג באמריקה בסוף השבוע הקרוב, כפי שמעיד ריבי סרטי האימה ברשימת הבכורות באמריקה השבוע ובסוף השבוע הקרוב). הנה סרטו "Just Take One", שמוכיח שמתחת לכל הדם והאיברים, סרטי אימה הם בסופו של דבר כלי לדיון מוסרי/אתי:

הו הו, זה מגניב מאוד. פרנק בלאק (AKA בלאק פרנסיס), סולן הפיקסיז, הלחין את הסרט הגרמני האילם "הגולם" והעלה אותו לצפייה באינטרנט. "הגולם", המבוסס על סיפור הגולם מפראג (אבי אגדת פרנקנשטיין), בוים ב-1920 על ידי פול וגנר, שגם מגלם את הגולם. הסרט נחשב לאחד מסרטי היסוד של האקספריוניזם הגרמני בקולנוע, לצד "הקבינט של ד"ר קליגרי" של רוברט וינה, "ד"ר מאבוזה" של פריץ לאנג ו"נוספרטו" של פ.וו מורנאו. הסרט, המתרחש בגטו היהודי של פראג במאה ה-16, ימי המהר"ל, מספר על הרב לאו, שחוזה בכוכבים שליהודי פראג נשקפת סכנה, אז הוא מחליט לבנות מפלצת שתגן על היהודים. אלא ש… הגולם קם על יוצרו. הנה הסרט, שהפך בידי פרנק בלאק למעין מיוזיקל רוק-מתקדם (לעיתים זה נשמע יותר כמו יס או ג'תרו טול, מאשר הפיקסיז, אבל עם כמה שירים מקסימים למדי), על 85 דקותיו (הצלם, אגב, הוא קארל פרוינד, שלימים צילם ללאנג את "מטרופוליס" ולמורנאו את את "האדם האחרון", ובקריירה האמריקאית שלו צילם את "דרקולה" ומוכר בהוליווד בתור האיש שהמציא את שיטת המולטי-קאמרה לצילום סיטקומים ותוכניות אולפן):