29 אוקטובר 2010 | 13:07 ~ 29 תגובות | תגובות פייסבוק

"המדריך למהפכה", ביקורת

tzabari_inbar

סקוטרמן וקיק-סטנד



אתמול היה D-Day. כלומר, דורון דיי. “מחוברים”, הסדרה שביים דורון צברי, הגיעה לסיומה (אחרי שאת פרק הסיום סיימו צברי ושות’ לערוך באותו בוקר), ודקות אחר כך עלה בבתי הקולנוע סרטו של צברי, “המדריך למהפכה”, אחד הסרטים הקצביים, השנונים, המהנים והמדרבנים שנראו באחרונה בקולנוע הישראלי. הסרט הזה הוא, בראש ובראשונה, פשוט הנאה צרופה. אחר כך, הוא גם חכם ובעל עומק. שבע שנים עבדו צברי ואורי ענבר (החתום על הפקה), שבע שנים שבהם עולמות התהפכו. ענבר פרש מקולנוע והחליט להצטרף למשרד עורכי הדין של אביו, וצברי עבר תהפוכות קריירה מרשימות למדי: מבמאי הקולנוע הכי נפיץ בארץ (סרטיו “האח של דריקס”, “הבחור של שולי” ו”בית שאן סרט מלחמה” – אותם ביים עם שותפים) היו פצצות אנרגיה ורגש. אבל נדמה שאת העשור האחרון הוא עשה בגלות מקולנוע, תחילה כאקטיביסט של איגודי היוצרים, ובהמשך כ… כמי שאיכשהו נעלם מהאופק הקולנועי שלנו. “מחוברות” ו”מחוברים” החזירו את צברי הנפץ, “המדריך למהפכה” – שמערבב כל ז’אנר קולנועי אפשרי, וכל סגנון צילום אפשרי (מהליטוש הסופר-דופר מוקפפד ומואר של דוד גורפינקל, ועד צילומי הדוקו-אקטיביזם המגורענים והרועדים של הצוות הדוקומנטרי של הסרט) – מחזיר את צברי הקולנוען. מה שמדהים הוא שלמעשה “המדריך למהפכה” הוא סרט הקולנוע האמיתי הראשון של צברי. מצד שני, נדמה לי שצברי לימד אותנו שגודל המסך אינו עדות לפורמט היצירה: “בית שאן”, “דריקס” ו”שולי” הם סרטי קולנוע מופלאים, שרק בגלל עניינים טכניים מעולם לא הוקרנו בקולנוע. ובאותה נשימה: “המדריך למהפכה” הוא סרט קולנוע על טלוויזיה.


בקיצור, “המדריך למהפכה” – אחלה סרט. לרגעים, מבריק ממש. ועכשיו, באריכות:



הרשת הבלתי חברתית

“המדריך למהפכה” אינו תחקיר על תחלואי רשות השידור, הוא צילום רנטגן על הדבר הזה שנקרא תשוקה וקולנוע, שטס במהירות 200 קמ”ש. חוץ מהיותו פוקח עיניים, זה גם הסרט הישראלי הקצבי והמהנה ביותר כרגע בקולנוע

 

 

פורסם ב”פנאי פלוס”, 27.10.2010

 

 

אז על מה “המדריך למהפכה”? כל מי שיכתוב תקציר על הסרט שיתחיל במילים “‘המדריך למהפכה’ הוא סרט על מאבקו של דורון צברי ברשות השידור” מיד אחשוד בו. כי למרות שאכן חלקים נרחבים ממנו עוסקים במאבקו של דורון צברי ברשות השידור, לא על זה הסרט. כי בשביל מאבק של אדם בגוף ציבורי ענק ומסואב, לא צריך סרט. מקסימום כתבה בטלוויזיה או בעיתון. אבל סרט? זה כמו להגיד ש”בית שאן, סרט מלחמה” של אותו דורון צברי (יחד עם רינו צרור) הוא סרט על כדורגל. זה לא רק מאוד קצר רואי, זה לא רק עושה עוול לסרט, זה בעיקר מעיד משהו מדאיג על כושר האבחנה של הצופה. כי “המדריך למהפכה” אמנם עוסק, באופן חיצוני, במאבק דון-קישוטי בין קולנוען ובין גוף ציבורי שאמור להעסיק קולנוענים כשלמעשה יש בו רק ריקבון ושחיתות, אבל כשאנחנו נדרשים לשאלה “על מה הסרט” התשובה עמוקה ומורכבת הרבה יותר. כי “רשות השידור” בסרט היא רק מטאפורה, בדיוק כמו שהפועל בית שאן היתה רק מטאפורה. היא מטאפורה שלא מתקיימת מחוץ לגבולות הסרט (ולראייה גם הפועל בית שאן, ממש כמו רשות השידור, לא זכתה להישגים מרגע שמצלמות הקולנוע כבו, העריכה הסתיימה והסרט הוצג).

 

לא. “המדריך למהפכה” הוא סרט על קולנוע. למעשה, זה סרט המציג את הקולנוע כסוג של דת. דורון צברי, המופיע בסרט בתור עצמו, חולם מילדות לשנות את העולם, והוא תוהה מה האמצעי הכי טוב לעשות את זה. הא מתלבט בין פוליטיקה ובין קולנוע, ובוחר בקולנוע. מאותו רגע, הוא כאילו בחר בחיים של עוני, תסכול ובידוד. מי שרוצה לעשות אמנות אמיתית, הוא מבין בהדרגה, צריך לחיות חיים של נזיר. למות באוהלו של קולנוע, להקריב את כל מענמי החיים כדי להתמסר לאורח החיים שבו הוא בחר, ולהיות עז כנמר מול אלה – מציגי הסטרא אחרא – שמנסים ללא הרף להדיח אותו מהדרך שבה בחר, תוך שימוש בנימוקים רציונליים על היעדר התכלית, או האופק הכלכלי או המעשי, באורח חיים כזה. אחד אחד, האנשים סביבו נוטשים אותו. וכמו בדת, גם קולנוע מחייב את העוסקים בו למבחני אמונה תקופתיים: האם ברגעים הקשים תקום ותעזוב, או תידבוק באורח החיים שבחרת בעצמך, מתוך אמונה שלבסוף הכל יהיה לטובה? במילים אחרות, מלחמתו של צברי ברשות השידור היא בכלל לא מרכז הסרט, אלא המחיר שהוא נדרש לשלם כשהוא עסוק כולו במלחמה הסיזיפית הזאת. מלחמה שהיא, בפועל, נפשית ורוחנית. כי כשצברי מתפרק, זה לא התפרקות כלכלית, אלא רגשית. הוא הופך לנביא זעם ששומע בעיקר את קול עצמו, ובלבל בין אמצעי ובין מטרה. קורה תמיד.

 

הלב הרגשי והמצפוני של הסרט נמצא בשני הצירים האנושיים שצברי מנהל בסרט: האחד, עם אמו; השני, עם שותפו להפקת הסרט, אורי ענבר. שניהם כמו מאיצים בצברי לנטוש את דרכו ואת דבקותו, ולמצוא לעצמו חיים מסודרים יותר. “יש לנו את היכולת הכלכלית של ילדים בגיל הבר מצווה”, מסביר ענבר לצברי את ההחלטה שלו לפרוש מעסקי הקולנוע וללכת ללמוד משפטים. מהלך שאם צברי היה עושה, היה משמח מאוד את אמו. נדמה, אם כך, שכולם עומדים בדרכו להגשים את חלומו של צברי להיות במאי שמשנה את העולם, כשבמקום הרומח של דון קישוט הוא חמוש במצלמה, ובמקום רוזיננטה, סוסתו של דון קישוט, הוא רכוב על הטוסטוס שלו.

 

לפני כמה שבועות עלה לדיון ויכוח סביב התיוג הז’אנרי של “המדריך למהפכה”. אם הסרט תיעודי או לא. הוויכוח הזה תמיד מדאיג ומאיים אותי כי הוא במידה מסוימת חושף את אחיזת העיניים שמאחורי הקסם הזה שנקרא קולנוע (בקולנוע, כדי לספר את האמת, צריך לדעת לשקר). הוויכוח התעורר כשצברי העדיף להתחרות עם סרטו בקטגוריית “הסרט הטוב ביותר” ולא להסתפק בגטו של סרטי התעודה. דבר שהצליח לעצבן כמה מעמיתיו. כשאני רואה את צברי, שבחלקים גדולים מהסרט לבוש תמיד פריט לבוש בצבע אדום בוהק, דמיינתי לעצמי שהוא בעצם מגלם את המטלית האדומה שמנופפים מול השור בזירת מלחמת השוורים. השור, בדימוי הזה, היה אמור להיות יוסף בראל, מנכ”ל רשות השידור שצברי שם לעצמו כמטרה להדיחו. ומתברר שצברי, שמצליח לנער כהוגן כל ממסד שהוא נכנס לתוכו – ממערכות עיתונים ועד לאיגודים מקצועיים – ממשיך לתפקד כבד האדום גם מול עמיתיו שצופים בסרט. אני, בנאיביות שלי, חשבתי שבתחרות הקריטריון צריך להיות שהסרטים הטובים מועדפים על פני הסרטים הפחות טובים, ואכן כך היה לבסוף (“המדריך למהפכה” היה מועמד בקטגוריית הסרט הטוב ביותר – ובצדק – הוא בוודאי אחד חמשת הסרטים הטובים של השנה, וזכה לבסוף בפרסים על העריכה ועל המוזיקה). אבל במהלך הוויכוחים נשאלה השאלה עד כמה מהסרט הוא תיעודי וכמה ממנו עלילתי/בדיוני.

 

אם תשאלו אותי, הז’אנר שבו עובד צברי הוא לא “עלילתי” או “תיעודי” אלא בז’אנר ה”הכל הולך”. כמו לוחם שמתחיל לזרוק כל מה שבא ליד ברגע שנגמרת לו התחמושת, כך גם הסרט מטיח בנו כל מה שקיים בארסנל הקולנוע: תיעודי אמיתי של אירועים שקרו, שיחזור מבוים של אירועים שכנראה קרו, בימוי של אירועים שכנראה לא קרו, עירבוב של צירי הזמן ליצירת הידוק ומתח דרמטי, שכתוב מסוים של ההיסטוריה, אנימציה, וידיאו-קליפים. אני מניח שככל שאתם קרובים ליותר לאירועים – כלומר, אם אתם יוצרי קולנוע שהיו חלק מהמאבק של צברי, או עיתונאי תקשורת המכסים את התחום – תצליחו לזהות כמה וכמה רגעים שבהם צברי משכתב את המציאות, או לוקח לעצמו קרדיט לאירועים שהיו מעורבים בו עוד אנשים. אבל עבור כל מי שאנו חלק מהקבוצה הנ”ל השאלה תישאר עמומה: מה בסרט אמיתי ומה מומחז. הוא נראה כמו סרט תיעודי, ומרגיש אמיתי לגמרי. אז איפה שם מסתתרים שקרים? זו אגב, שאלה שחובה לשאול בכל סרט – תיעודי או עלילתי – שתמיד מחפשים מקום לאזן בין אמת ובין בדיון מוגזם ומופרך לצרכי דרמה, צברי פשוט מציף את השאלות האלה. אבל יוסף בראל, בסרטו, הוא לא באמת יוסף בראל. כמו שמנחם בגין היה קופידון של דני שטג ב”הבחור של שולי” ואלי דריקס היה המוזה של טל פרידמן ב”האח של דריקס”, כך יוסף בראל הוא המגאפין שמריץ את צברי למלחמה, עד שהוא מגלה שהוא לא נלחם בתחנות טלוויזיה אלא בטחנות רוח.

 

מבחינה סגנונית, “המדריך למהפכה” נראה קרוב ברוחו לסרטיו של מייקל מור – היוצר התיעודי ששם את עצמו בחזית והוא מסתער על הממסד במה שנראה כמו משימת התאבדות. אבל האמת, שבעיניי “המדריך למהפכה” דווקא דומה יותר לסרט כמו “יומנו של נני מורטי” – יתכן וזה דימוי הבמאי על הטוסטוס שהקפיץ לי את האסוציאציה הזאת, אבל כמו בסרטיו האישיים והחושפניים של נני מורטי גם כאן לא לגמרי ברור איפה נגמרים החיים ומתחיל הסרט (איך אני יודע ש”המדריך למהפכה” הוא סרט שבחלקו בדיוני? פשוט: הוא הצליח לגרום לי לחשוב שאהוד אולמרט, שמקבל סצינה מקסימה עד מאוד בסוף הסרט, היה ראש ממשלה מוצלח. מה שעריכה ואפקטים מיוחדים יכולים לעשות).

 

 

קרוב לשבע שנים עובדים צברי וענבר על הסרט, שבתחילת דרכו עוד היה אמור להכיל קטעי אנימציה של דודו גבע ז”ל, ושעבר יותר גלגולים מנשמתו של הדלאי למה, עם שכתובים רבים של התסריט (שחתומים עליו, בין השאר, גם יוסי מדמוני וארי פולמן, שניהם מומחים בעירבוב בין עלילתי ותיעודי). מצלמים בהפוגות, מחכים להתפתחויות, מחפשים סוף לסרט, עורכים בהפסקות. בזמן הזה יצר צברי את “מחוברות” ואת “מחוברים”, אבל נשאר מאחורי המצלמה, נותן לכוכבים שלו להיחשף. “המדריך למהפכה” – שמציג את תסכולן של אמו ושל בת זוגו של צברי מבחירות הקריירה שהוא עושה – הוא ה”מחוברים” של צברי עצמו. סרט, שיותר משהוא מציג קרב נגד ממסד, הוא מציג את הקישקע של היוצר חשוף ומדמם מולנו. כשכולם נוטשים, הוא נשאר לבד עם המצלמה, היחידה שנשארה נאמנה לו. וזו שגם תביא לו את הגאולה לבסוף. “המדריך למהפכה”, מעבר לשאלות שהוא שואל על מחויבות, ועל אקטיביזם, ועל רצון לשנות את העולם, ועל מרד, ועל קולנוע, הוא קודם כל אחד הסרטים המהנים והקצביים שנעשו באחרונה בישראל, וכמות האנרגיה והאדרנלין שהסרט הזה טעון בה תגרום לנו – עד סופו – להידבק למילה שצברי חוזר עליה שוב ושוב בקריינות שלו: “וואו”.

 

============

 

בשבוע שעבר ראיתי את “המדריך למהפכה” בפעם השנייה ושמחתי לראות שהסרט נותר מהנה ומצחיק וקצבי גם בצפייה חוזרת. הצפייה הראשונה שלי בסרט היתה בפסטיבל קולנוע דרום, שם גם כתבתי את הביקורת הראשונה על “המדריך למהפכה”.

 

 


נושאים: ביקורת

29 תגובות ל - “"המדריך למהפכה", ביקורת”

  1. יעל 29 אוקטובר 2010 ב - 14:02 קישור ישיר

    מקווה שדישי יקרא את הביקורת הזו שלך ובא לציון גואל. סוף דבר.

  2. אבינתן 29 אוקטובר 2010 ב - 14:21 קישור ישיר

    על הריקבון והשחיתות:

    http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000596864

  3. גולן 29 אוקטובר 2010 ב - 14:35 קישור ישיר

    סרט מדהים, אבל מי הגאון שמעלה אותו באותו שבוע מול פינצ׳ר? יראו אותו עשרים איש

  4. יואב 29 אוקטובר 2010 ב - 15:19 קישור ישיר

    גולן, אני לא בטוח. אתמול הייתי ב”רשת החברתית” ברב חן דיזנגוף, אולם 1 הבינוני בגודלו, והיה רחוק מלהיות מלא. בכל מקרה, “הרשת” ו”המדריך למהפכה” (שראיתי לפני חודשיים) – שני סרטים מעולים וסופר מהנים בסוף שבוע אחד. ויש ביניהם אפילו דמיון, בדיונים המשפטיים ובמאבקי הכוח שמניעים אותם.

  5. דורון 29 אוקטובר 2010 ב - 17:34 קישור ישיר

    סרט מצוין, וביקורת מעולה.
    אחת הטובות שלך בתקופה האחרונה

  6. איתן 29 אוקטובר 2010 ב - 18:06 קישור ישיר

    לפני כחודש גם אני ראיתי את הסרט בשנית, והפעם בליווי Q&A עם הבמאים. אני מקווה שזה היה רק רגעי, אבל התעצבתי לגלות שמשהו בניצוץ של צברי כבה. כלומר, הוא עדיין אנרגטי וכריזמטי, אבל בתשובה לשאלה “מה קרה מאז שהסרט נגמר ועד היום ?” התשובה היתה: “מה שקרה הוא שהפסדנו”.ולאורך השיחה עם הקהל, צברי הפגין סוג של תבוסתנות. של-נלחמנו הרבה שנים, והם לא זזו מטר.ובאופן מפתיע, דווקא אורי ענבר, הכאילו פלגמט, דווקא הוא היה קול האמונה שהכל יסתדר בסוף.

    וגם בצפייה שניה, “המדריך למהפכה” לטעמי הוא סרט מהנה, אבל לא מספק.

  7. jaco 29 אוקטובר 2010 ב - 18:32 קישור ישיר

    לא זה לא עריכה. הוא באמת היה מוצלח.
    וקרה לו מה שאמור לקרות במדינה כמו שלנו למשהוא מוצלח.

  8. פנייה לדורון צברי 29 אוקטובר 2010 ב - 19:16 קישור ישיר

    עכשיו, אחרי שהקטע הקולנועי כנראה מוצה במסגרת רצונך לשנות את העולם נשאר לך רק לעבור לדבר האמיתי. לקרביים של האפשרות לשנות.

    הפוליטיקה מחכה לך ואתה מחכה לה. הזמן שעבר רק שיפר את נקודת המוצא שלך.

  9. שאול דישי 29 אוקטובר 2010 ב - 19:27 קישור ישיר

    יעל אלמונית יקרה,
    הסרט של צברי וענבר יכול להיות מלבב, מרתק, מדליק, מגניב, מהפנט ומטמטם במוגנבותו (מחקי או הוסיפי את החסר והמיותר). לא זאת הבעיה ולא זאת הסוגיה שהייתה והינה עניינם של חבריי חברי האקדמיה הישראלית לקולנוע.

    הסוגיה היא: סרט גדול ככל שיהיה לא צריך לגרום לא/נשים להתנהג כעדר של מטומטמים חסרי בינה שיסכימו שכחול הוא אדום וירוק הוא כתום. השקשוקה הייתה עת סרט זה שהוא תיעודי לחלוטין נחת בתחרות ודחף החוצה סרט בדיוני. על כך היתה כל הצעקה והזעקת השכל הישר.

    גם אם צברי וענבר הם גאוני הדור – ברגמנים של ארץ כנען – עדיין זה לא אומר שאוהביהם צריכים להתנהג בגלל הרצון שלהם כמטומטמים חסרי יכול אבחנה.

    אני לא בטוח שאי-פעם בקרוב או ברחוק תצליחי לרדת בצורה פשוטה והוגנת לתחילת סוף דעתי.

    הסרט זורם, משעשע, חביב וזורם – אבל בשום פנים ואופן הוא לא צריך היה לשבת באותה סלסלה של פירות עם הדקדוק הפנימי, התגנבות יחידים ופעם הייתי.

    המדריך הוא אחיו התאום של שיטת השקשוקה ואביהם החורג של מחוברות ומחוברים וככל שיעבור הזמן – אנשים יודו בכך שהייתה כאן יומרה שנבעה ממגלומניה ורצון לעלות כיתה, לקפוץ מעל לפופיק ולהתמודד בליגה של הגדולים בעוד הזירה של המדריך היא בליגה למקומות עבודה, בדיוק כמו השקשוקה, חיים יקרים, שתיקת הארכיון והסרטים התיעודיים האחרים.

    ושוב יעל, חבל מאוד שאת אלמונית שחושבת שאני – לא כזה.

    ד.ש. לקאטו הזקן, קרתגו עילית, שיאריך ימים יותר מכולם.

  10. נאור 29 אוקטובר 2010 ב - 22:21 קישור ישיר

    1. האח של דריקס הוקרן בבית קולנוע – מקסים ז”ל.
    2. ביקורת שקובעת ש..”המדריך למהפכה” אמנם עוסק, באופן חיצוני, במאבק דון-קישוטי..אבל כשאנחנו נדרשים לשאלה “על מה הסרט” התשובה עמוקה ומורכבת הרבה יותר. כי “רשות השידור” בסרט היא רק מטאפורה…” אינה ראויה להתייחסות. רשות השידור היא רק מטאפורה? ותחנות הרוח במקור הדון קישוטי הן מה?

    3. נושא הסרט: אני ומלמחתי בג’ו או כך הצלחתי להפגיש בין אמא שלי לרה”ש.

    4. ולדישי הטוחן מוחן. כבר טחנת וטיחנת כ”כ הרבה שאפילו החתולה שלי יכולה לדקלם אותך מתוך שינה אבל לקרוא ליצירה דוקומנטרית ליגה למקומות עבודה ולסרט עלילתי ליגה לאומית זו לא סתם בורות זו טיפשות לשמה.

  11. ברונסון, צ'ארלס 29 אוקטובר 2010 ב - 22:51 קישור ישיר

    נאור/נחור תיבחר באיזו ליגה שאתה רוצה רק אל תערבב את השקשוקה עם הביצות עין.

    חוסר ההסכמה שלך ושל אחרים (כולל יאיר צמא) נובע מצרות עין ומחוסר הבנת הנושא שאפילו החתולה שלך כבר משננת תוך כדי נימנום. ודישי צודק עלילתי היא סוגה יותר עילית מתיעודי אפילו כשהוא מורחב ומגרד את גבולות הז’אנר.

  12. חיים אבינועם 29 אוקטובר 2010 ב - 22:58 קישור ישיר

    יותר מפעם אחת בסרט מכריז צברי שברצונו “לשנות את המציאות”; אך מהי אותה מציאות שהוא רוצה לשנות, והאם היא קיימת בכלל, לא רק במציאות עצמה אלא גם בקולנוע, שבו תפישת המציאותי הלכה והתערערה בעת האחרונה.

    מהי אותה מציאות והאם היא קיימת במציאות?
    ענק.

    (הקהל כנראה יצביע ברגליים – השאלה היא רק אם הוא יילך לאולם או ימתין לעונה החדשה של “עובדה” עם אילנה דיין.)

  13. אינדירה גנדי 30 אוקטובר 2010 ב - 10:54 קישור ישיר

    מה אומרים – דוש או טוש?

  14. ליגה-ליגה 30 אוקטובר 2010 ב - 15:06 קישור ישיר

    היה נפלא אם סרטי התעודה היו בליגה למקומות עבודה – אם יש עבודה אז שתהיה ליגה, כמה סבבה! נכון להיום הקרנות דואגות היטב לכך שסרטי תעודה יהיו הכי רחוק שאפשר מעבודה, פרנסה ו/או רווחה מכל סוג שהוא. הבעיה היא בקרנות הכה מנוונות ובמנוונים שמאכלסים את כיסאות המנהלים-פונקצונרים-מקבלי ההחלטות שלהן. יאק. להחליף – ומיד.

  15. מייק 30 אוקטובר 2010 ב - 18:58 קישור ישיר

    ומילה על מחוברים- אמנם לא קולנועי אבל הדבר הכי חזק שראיתי לאחרונה בטלויזיה. עריכה מקצועית, נראטיב ודמויות מעולות יצרו עונג יומיומי על המסך של ערוץ 3. כל הכבוד לצברי ומעל לכל- למחוברים עצמם ששיתפו באומץ רב, גם אם לפעמים זה היה ערוך ומגמתי.

  16. X 31 אוקטובר 2010 ב - 7:36 קישור ישיר

    למי שבא אתמול להקרנה של “המדריך למהפכה” בקולנוע “לב” בערב חכתה הפתעה נעימה בדמות דורון צברי ואורי ענבר.
    השניים חיכו לצופים שיצאו מהסרט והמשיכו לספר לנו איפה עומד כרגע כל המאבק ומה צפוי בהמשך. זה התלת מימד האמיתי של הקולנוע. כל הכבוד להם, על סרט מוצלח ומאבק מבורך (וגם קידום מצוין לסרט).

  17. איילת 31 אוקטובר 2010 ב - 9:26 קישור ישיר

    אחלה פוסט.מרתק וממש עושה חשק לראות את הסרט

  18. שלומי 31 אוקטובר 2010 ב - 12:33 קישור ישיר

    לאיתן:
    נדמה לי שדורון הוא מסוג האנשים הכביכול מאנים-דיפרסיים. כך שהניצוץ שכבה יתחלף בהמשך בלהבה בוערת ששוב תכבה ותידלק וחוזר חלילה.

  19. לא מתחבר 31 אוקטובר 2010 ב - 13:43 קישור ישיר

    עם כל ההערכה לצברי על מחוברים/רות אחרי כמה חלקי-פרקים לא יכולתי יותר לשמוע את הלהג הנרקיסיסטי, המביך, הרדוד, היומרני של מרבית המשתתפים/ות. התביישתי בשביל המשתתפים/ות נטולי האופק שחשבו שהחומר הבלתי משמעותי שמנתר להם בחוסר שליטה מתחת לשיער מעניין מישהו.
    טעיתי – ובגדול: ברור לי היום שהם ענינו הרבה אנשים.
    מדכאת המציאות – ומביכה הסתגלותי המתרחקת. הלך עלי.

  20. מורן 31 אוקטובר 2010 ב - 21:31 קישור ישיר

    ביקורת שלי, פן קצת שונה.

  21. נחום 22 נובמבר 2010 ב - 19:17 קישור ישיר

    סרט מעורר השראה. מעורר לראות שניתן לשנות כאן דברים, ולא רק להתחבא מאחורי טוקבקים. משפט אחד שהופיע בסרט תפס אותי במיוחד, אל אף שבכל קונטקסט אחר הייתי דוחה אותו על הסף כמשפט ניו אייג’ נבוב: “אין מציאות שאי אפשר לשנות”. מעין “אם תרצו אין זו אגדה” משודרג. וואלה, אפשר לשנות דברים. מצחיק שעם כל ההשראה הזו, איך שיצאנו מהקולנוע-חבר שלי חטף דו”ח חניה. המציאות מחזירה מלחמה…

  22. web analytics 7 דצמבר 2010 ב - 6:14 קישור ישיר

    Man this spamming here are driving me spastic! Do something about it!

  23. Soila Zerr 8 דצמבר 2010 ב - 6:51 קישור ישיר

    The new Zune browser is surprisingly good, but not as good as the iPod’s. It works well, but isn’t as fast as Safari, and has a clunkier interface. If you occasionally plan on using the web browser that’s not an issue, but if you’re planning to browse the web alot from your PMP then the iPod’s larger screen and better browser may be important.

  24. Silas Angrisano 8 דצמבר 2010 ב - 9:39 קישור ישיר

    If you’re still on the fence: grab your favorite earphones, head down to a Best Buy and ask to plug them into a Zune then an iPod and see which one sounds better to you, and which interface makes you smile more. Then you’ll know which is right for you.

  25. Ela 17 ינואר 2011 ב - 22:34 קישור ישיר

    Just want to say your blog is almost amazing. I always like to learn something new about this because I have the similar blog in my Country on this subject so this help´s me a lot. I did a search on the subject and found a good number of blogs but nothing like this.Thanks for writing so much in your blog.. Greets, Ela

  26. Ferry pour la Grece 28 ינואר 2011 ב - 1:27 קישור ישיר

    Thanks a lot. This has been special knowing

  27. Online Discounts 28 ינואר 2011 ב - 3:17 קישור ישיר

    I want to express some thanks to you for rescuing me from such a difficulty. Because of surfing throughout the search engines and finding views which were not pleasant, I assumed my entire life was over. Being alive without the answers to the issues you have resolved through your entire article content is a critical case, and ones which may have in a wrong way affected my career if I hadn’t come across your blog post. Your own personal skills and kindness in taking care of every aspect was valuable. I don’t know what I would’ve done if I had not come upon such a step like this. I can also at this moment look forward to my future. Thanks very much for the reliable and effective guide. I won’t think twice to recommend the website to any individual who will need guide on this matter.

  28. Julieta Woodrome 7 פברואר 2011 ב - 4:05 קישור ישיר

    I would like to thank you for the efforts you have made in writing this post. I am hoping the same best work from you in the future as well. In fact your creative writing abilities has inspired me to start my own BlogEngine blog now.

  29. ירון 2 מאי 2012 ב - 10:36 קישור ישיר

    כך יוסף בראל הוא המגאפין שמריץ את צברי למלחמה, עד שהוא מגלה שהוא לא נלחם בתחנות טלוויזיה אלא בטחנות רוח

    קראתי את המשפט הזה שבע פעמים, ושבע פעמים שאלתי את עצמי אם אתה באמת מתכוון לזה? כי המשפט הזה מגוחך גם בקריאה השמינית שלו.


השאירו תגובה