פחד אלוהים

קודם כל: דפדפו לאחור להרהור ראשון שלי על "התגנבות יחידים" אחרי הצפייה בפסטיבל ירושלים (פלוס דיסקליימר למה בכלל אני לא יכול לכתוב על סרט של קוסאשווילי).

דבר שני: מעניין מאוד החיבור הכמעט קוסמי שבין ניר ברגמן לדובר קוסאשווילי. שניהם, במידה מסוימת, היו מראשוני השיבה-לחיים של הקולנוע הישראלי לפני עשור: קוסאשווילי עשה סרט על משפחתו מאור יהודה ("חתונה מאוחרת"), ברגמן עשה סרט על משפחתו מחיפה ("כנפיים שבורות"). מי שמביט בישראל רק לפני מה שקורה על המסך, בלי לקרוא מסביב, יכול להאמין ששניהם די נעלמו במשך רוב העשור – קוסאשווילי עשה עוד סרט שלא ממש יצא טוב, ברגמן הסתובב בטלוויזיה – והנה שניהם בבת אחת חוזרים אל המסך, ושניהם מביטים לאחור: קוסאשווילי ל-1956 וברגמן ל-1963, שניהם ממקמים בעבר את העולם הקולנועי שבזאת הופך להיות מזוהה איתם: ברגמן עם הילד והאמא, קוסאשווילי עם השבט. הדבר הכי משמעותי וחשוב שיצא בעיניי מ"הדקדוק הפנימי" ומ"התגנבות יחידים" היא ההבנה שלי שברגמן וקוסאשווילי הם שניהם אוטרים. לשניהם יש נקודת מבט ייחודית מאוד וקולנועית מאוד, שאני יכול לזהות את החוקיות התמאטית והאסתטית שלה. בשני הסרטים האלה, למעשה, הם מממשים את ההבטחה שזיהינו בהם בתחילת העשור. ואף יותר מזה: הם שניהם מגיעים לסרטים האלה – בגלל כל הזמן שעבר – בשלים מאוד.

ויש עוד נקודה: שניהם מביטים אל העבר, מדפדים בדפיו של רומן ישראלי (שני ספרים שנכתבו במרחק שש שנים זה מזה, 1986 ו-1992, בדיוק מרחק השנים שבין עלילותיהם), ומנסים לפצח באמצעות הקולנוע שלהם מה זה בעצם אומר להיות ישראלי. שניהם מגיעים למסקנות די עגומות על מה שהמדינה הזאת עשתה לנעורים בימיה הראשונים, מכבש הלחץ והאימה שהופעל כאן על המהגרים כדי להתיך אותם לתוך תבנית שהוגדרה כ"ישראלי".

ובעקבות כל מה שקרה לסרטים ישראליים בחודש האחרון, שלא ממש הצליחו להביא צופים. אני סקרן, וקצת חושש, לראות איך הסרט הזה יעבוד. אני הייתי מקווה שכל מי שאהב את "חתונה מאוחרת" יגיד לעצמו, "אני דבק בבמאי הזה, הוא מסקרן אותי" והולך לראות את הסרט. זה נראה לי הדבר התרבותי לעשות. האם קוסאשווילי – למרות הפאוזה הארוכה שלקח בין "מתנה משמים" ל"התגנבות יחידים" הוא עדיין מותג בארץ? נדע תוך כמה ימים.

הנה הביקורת שלי על "התגנבות יחידים", הסרט שמוכיח שקוסאשווילי p { text-align: right; }הוא אחד הבמאים האמיצים והחכמים שיש לנו כאן.

פורסם ב"פנאי פלוס", 3.11.2010

1.
"זה מוות כאן! מוות!", צועק אחד הטירונים בסצינת הפתיחה של "התגנבות יחידים", העיבוד של דובר קוסאשווילי (שכתב את התסריט יחד עם ראש החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, ראובן הקר) לספרו של יהושע קנז. ואכן, כמו בספר גם תחילת הסרט זורקת אותנו ישר לתוך דימוי של מוות. זו טירונות בה"ד 4, 1956, והטירונים – כולם מסווגים כף-למד (כושר לקוי) – חונקים אחד את השני עד עילפון כדי לתרגל הורדת זקיף. הספר מתחיל באופן משכנע אפילו יותר, בתיאור מצמרר של אדם שכאילו נושם את נשימותיו האחרונות, מחרחר את חרחורי גסיסתו, ועיניו נעצמות והוא שוקע לתוך מוות. אבל זהו מוות מדומה. לפחות הפעם. המוות האמיתי יגיע בהמשך. הסרט בונה את עצמו – ממש כמו הטירונות – ממעקב אחרי סדרת התרגולים והאימונים שהטירונים עוברים: הורדת זקיף, זריקת רימון, שדאות ולבסוף – אותה התגנבות יחידים מהכותרת. בכל אחת מהתחנות האלה יש או מוות מדומה, או כמעט מוות, או ממש מוות. כשבהדרגה הטירונים מתחילים לקלוט שאם הם חשבו שהם מגיעים לטירונות הכי קלה בצה"ל, לנופשון במדים, הליכה בפארק עבור העדינים שבחיילים, הרי שלמפקדיהם יש תוכניות אחרות.

קנז כתב את ספרו ב-1986 וכיוון שלושים שנה אחורנית. הוא הציע מבט אחר על כור ההיתוך הציוני, שאמור לקחת את כל העולים החדשים – האשכנזים והספרדים, הבריאים והחולים – לזרוק אותם לתוך סיר הלחץ הצבאי ולא רק לחשל אותם, אלא לצקת אותם לתוך אותה תבנית – נטולת מבטא, נטולת כל זיהוי גלותי, נטולת מחלות. בתהליך הזיקוק הזה, מי שסובל הכי קשה הם אלה שנמצאים בקצוות: הכי חלש והכי חזק, הם אלה שלא מתאימים למודל האמצע שכור ההיתוך אמור לייצר, הם אלה שייפלטו החוצה, יוקרבו.

אבל "בהתגנבות יחידים" אין ממסד. כל הניהול נופל על כתפיהם של שני מ"כים ומ"מ אחד, ונדמה כאילו כל מה שקורה שם הוא חלק מאג'נדה עצמאית שלהם, לסגור חשבון. עם מי? עם כולם. עם הקיבוצניקים המתנשאים שחושבים שהם יותר טובים מכולם ומישהו צריך להוריד להם את האף. ועם החננות החלושות שחושבים שצבא זה פיקניק. מהבחינה הזאת, הסרט מדגיש את העובדה ש"התגנבות יחידים" אינו טקסט המבקר את הממסד, אלא ביקורת חברתית המתבוננת באופי האדם. מחנה האימונים הוא כמו האי של הילדים ב"בעל זבוב". המטורפים מנהלים את המוסד. המפקדים, שלפני דקה וחצי היו בעצמם טירונים באותו מקום (הסרט מדגיש את עקרון ההמשכיות והרגעיות שבבסיס השיטה, טירון ברגע אחד, מפקד בדקה הבאה), מאמצים לעצמם גינונים תאטרליים והם מבחינתם מאלפי האריות בקרקס. איפשהו בין מחלקה סגורה במוסד, ניצולים התקועים על אי בודד, וחיות קרקס נמצא הדימוי העמוד בבסיס הסרט. אה כן, וגם בית יתומים. כשהמפקד מאחל לחייליו "לילה טוב, מחלקת הלבבות השבורים" מיד חשבתי על בית היתומים ב"תקנות בית השיכר" של ג'ון אירווינג.

2.
עם "התגנבות יחידים" חוזר קוסאשווילי אל מסכי הקולנוע בארץ אחרי שתיקה בת שבע שנים. ההתחלה היתה מופתית: ב-2001, סרט הבכורה שלו "חתונה מאוחרת" עשה מהפכה בקולנוע הישראלי. אחרי שנים שכלב לא נכנס לאולמות קולנוע שהציגו סרטים ישראליים, מגיע במאי אלמוני בשם קוסאשווילי ומביא סרט הדובר רובו גרוזינית, ללא תנועות מצלמה, המכיל סצינת סקס ארוכה, מסעירה ומופתית, שהריצה 300,000 צופים לבתי הקולנוע. הקולנוע הישראלי התעורר לחיים כמעט בין לילה. מאותו רגע, הסכרים נפתחו: פסטיבל קאן, קופרודוקציות עם מדינות אירופה, הצלחה קופתית בפריז ובניו יורק. קוסאשווילי וסרטו המבריק, אחד הטובים שנעשו אי פעם בישראל (שנבחר לפני כעשרה ימים לסרט הישראלי האהוב מבין הסרטים שהפיקה קרן הקולנוע הישראלי ב-30 שנות קיומה, על פי משאל בין 72,000 גושלי וויינט), עשו את הכל. עד היום אני לא לגמרי מבין מה השתבש בסרט השני, "מתנה משמים". מתסריט אימתני לסרט בן שלוש שעות, הוא התכווץ בכביסה לסרט בן 100 דקות, עמוס דמויות וברדק. בזמן אמת, הסרט בילבל אותי, וגם קצת הביך אותי. אבל במבט לאחור, וגם אחרי שנים של קולנוע ישראלי שלעיתים קרובות מדי הולך על הצד הבטוח, אני יכול להגיד לזכות "מתנה משמיים" שזה לכל הפחות היה סרט עם תשוקה וליבידו, סרט סוער, חי מאוד. אבל גם מלא שגיאות (או לפחות מה שנראה לי כשגיאות). ואז קוסאשווילי השתתק ונעלם מבתי הקולנוע. תסריטים נוספים שלו, המבוססים על המשפחה הגרוזינית שלו, לא הצליחו למצוא מימון (אני מחכה שיצליח למצוא מימון לתסריט שלו בשם "קישתא"). סרט אירופי שהוא הוזמן לביים ("דו קרב", על פי צ'כוב) זכה לביקורות יפות בחו"ל, אבל לא הותיר חותם (וממילא מעולם לא הוקרן בארץ). וכעת, "התגנבות יחידים" הוא מבחינתי הקאמבק הנהדר שלו. סרט כה מדויק, כה מלא משמעת של במאי השולט באופן מושלם באנסמבל דמויות שעד סוף הסרט נכיר ונחבב ונבין את רובן. למעשה, הסרט הזה גרם לי להתבונן מחדש בסרטיו הקודמים של קוסאשווילי, כי נדמה לי שדווקא בסרטו השלישי, משהו מתהליך המחשבה הקולנועי שלו סוף סוף נחשף: האופן שבו הוא בונה את סרטיו על גבי יצירות ישראליות מוקדמות, אבל מבטא דרך אותם סרטים כה-ישראליים דווקא חוויה של גלות ושל הגירה, של אנשים שמעולם לא הצליחו להיקלט בארץ ותמיד ירגישו זרים בה. האופן שבו קוסאשווילי עושה את זה ב"התגנבות יחידים" הוא אמיץ מאוד.

3.
לקולנוע הישראלי יש מסורת ארוכה של סרטי צבא. למעשה, סרטי צבא הם המערבון של הקולנוע הישראלי, הז'אנר שדרכו מבטא הקולנוע את האתוס המקומי, ובהמשך – את שברו. ובתוך הז'אנר הזה מתקיים התת-ז'אנר של סרטי הטירונות. 30 שנה לפני "התגנבות יחידים" עשה את זה ג'אד נאמן ב"מסע אלונקות", אחד הסרטים הראשונים שניסו להציג את הצבא דווקא כמקום שמייצג משבר ומחלוקת, ולא של איחוד ואחווה. "מסע אלונקות" היווה את האנטי-תזה לסרטים כמו "הם היו עשרה" ו"גבעה 24 אינה עונה" שהציגו את הצבא כמקום של שליחות, נחישות והקרבה. ומולו נוצרו סרטים כמו "ספיחס", "גבעת חלפון" ו"הלהקה" שהציגו את הצבא כפארסה קרקסית. מגיע קוסאשווילי ומלפף את כל הסרטים האלה יחד לבלילה קולנועית שנונה אחת, שנעה הלוך ושוב בין הרציני/הטראגי ובין הקומי/פארסה. "התגנבות יחידים" הספר נע על הציר שבין 1956, העשור הראשון של המדינה, החלום הציוני עוד נוצץ ומשלהב לבבות תמימים שמגיעים מרחבי העולם להתכנס בצילו, ובין המבט האירוני והציני המאוחר של שנות השמונים, שכבר מודע למחיר ולנזקים. הסרט מגיע כמעט 25 שנה אחר כך. כלומר, שמתקיים מרחק כמעט שווה בין הספר לזמן ההתרחשות, ובין הספר והעיבוד הקולנועי שלו, שמצליח להעניק גם לספר עצמו מבט אירוני, באופן שבו הצבא מוצג בקולנוע.
"התגנבות יחידים" הוא אחד הסרטים המרתקים שנעשו השנה בארץ, בין השאר בגלל שהוא גם אחד הסרטים שמעוררים הכי הרבה מחלוקת בין אלה שכבר צפו בו (תחילה בפסטיבל ירושלים ואז בהקרנות האקדמיה). העובדה שהסרט לא היה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר בפרסי אופיר, אבל כן היה מועמד על הבימוי, היא עדות לקונפליקט הזה. נדמה שגם מילייה הקולנוענים לא לגמרי הצליח להחליט האם הוא מעריץ את הסרט או מגנה אותו. אחד הדברים ששמעתי לא אחת מצד אנשים שלא אוהבים את הסרט זה שהם לא אהבו את השימוש שלו במבטאים. זה אכן נהיה די נדיר בקולנוע הישראלי העכשווי לשמוע מבטאים. בקולנוע הישראלי שמאז 1980 המילה "מבטאים" מעלה קונוטציות ל"סרטי בורקס". ו"סרטי בורקס" מעלה קונוטציה ל"קולנוע רע". מגיע דובר קוסאשווילי ועושה לנו סדנת חינוך, בה הוא מלמד אותנו ש:

א) סרטי בורקס זה לא רע. הוא מנסה להגיד לנו את זה כבר עשר שנים. מ"חתונה מאוחרת" דרך "מתנה משמים" וכעת ב"התגנבות יחידים", קוסאשווילי מנתר מעל שנות השמונים והתשעים ושם את הקולנוע הישראלי של שנות הששים והשבעים כנקודת הייחוס שלו. אחד הדברים שהחריבו את הקולנוע הישראלי של שנות השמונים היה העובדה שבמאים ישראליים התכחשו לעבר הקולנועי. יותר מזה: הם סלדו ממנו, והם עשו ניסיונות ברורים למחוק אותו. הקהל הגיב בחזרה ומחק את הסרטים ההם מהתודעה. הגיע קוסאשווילי והזכיר שהאבות המייסדים של הקולנוע הישראלי, מבחינתו, הם אורי זוהר ובועז דווידזון, והקהל הגיב מיידית. סרטיו של קוסאשווילי – ושל לא מעט מהבמאים הישראלים שבאו אחריו – עשו תיקון עצום באופן שבו הקולנוע הישראלי לא רק מתייחס אלא גם מוקיר תודה לקולנוע הישראלי של העבר. האופן שבו – בסצינה אחת עם רימון – מצליח "התגנבות יחידים" לגשר בין "גבעת חלפון" של אסי דיין (סרט מעולה לטעמי, אבל שנחשב לנחות ובלתי איכותי) ובין "מסע אלונקות" של ג'אד נאמן (סרט איום בעיני, אבל שנחשב ליצירת מופת בקרב מבקרי סוף שנות השבעים) הוא ההברקה הגדולה שלו (ולרגעים, אגב, יש גם ניצוצות של "מ.א.ש" ו"מלכוד 22" בסרט, כלומר לא רק הקולנוע הישראלי נמצא כאן, אלא גם הייצוג החתרני של צבא ארצות הברית בימי מלחמת וייטנאם).

ב) עולים חדשים מדברים במבטא. בתוך הדיון על "כן בורקס, לא בורקס", שכחנו גם את המימד הריאליסטי של הקולנוע. ומי שעלה לפני שמונה שנים ממרוקו או מתימן, ידבר במבטא מרוקאי או תימני. אלא שהקולנוע הישראלי מחק את המבטאים, העדיף להתכחש להם. תחילה הוא הלעיג אותם, ואז התעלם מהם. והנה מגיע קוסאשווילי, במאי עם מבטא, ומזכיר לנו שהמבטאים קיימים כבר בספרו של קנז. כבר בפתיחת הספר חושב מלאבס, אחד הטירונים, על חברו למחלקה, אבנר את המחשבה הבאה: "שנאתי את חיתוך הדיבור החגיגי שלו, את היגויו המזרחי, המוטעם, כקורא את פרקי היום בתנ"ך". בום! במשפט אחד תהום שלמה של מחלוקת אינטרקונטיננטלית: האשכנזים החילוניים עם המבטא הצברי נגד המזרחים העולים החדשים שהם גם, רחמנא ליצלן, אנשי תורה ואמונה. בספר זה מסתכם בשתי מילים. בסרט זה אומר שהדמויות צריכות לדבר במבטא. אני מניח שבמאי אחר, אמיץ פחות, אולי היה מחליט לביים את הסרט כשהוא מנוקה ממבטאים. הבחירה של קוסאשווילי והאופן שבו הוא אכן מצליח להעיז גם לשמור על נאמנות למקור וגם – באמת – לרמוז מדי פעם לסרטי הבורקס, פעם נוספת הופכים את "התגנבות יחידים" לסרט מדויק ואמיץ מעין כמוהו בנוף הישראלי העכשווי, בסרט שמצליח בכל רגע ללכת על חבל דק מאוד שבין קומדיה לטרגדיה, בין סרט איכות ובין סרט נגיש מאוד לקהל (שמכיל כמות נהדרת של משפטי פאנץ' שיכולים להפוך לציטוטי פולחן), בין הקולנוע הישראלי הקלאסי (כמו שמיוצג על ידי הצילום המגורען והתכלכל של אמנון סלומון, נציג הדור הישן על הסט) ובין קולנוע ישראלי חדש וחצוף מאין כמוהו. מה שכן: את כל הסצינות שהתרחשו מחוץ לבסיס הצבאי ממש לא אהבתי.

"שתיקת הארכיון" של יעל חרסונסקי מועמד לשני פרסי Cinema Eye, הפרס השנתי הראשי של הקולנוע התיעודי באמריקה: פרס לעריכה של ז'ואל אלקסיס (שכבר זכתה בפרס על עריכת הסרט הזה בפסטיבל סאנדאנס) ופרס בחירת הציבור, בו מועמדים סרטי התעודה הבולטים של השנה, וביניהם "הסיפור של טילמן", "המעגל הפנימי", "קאטפיש", "רסטרפו", "מחכים לסופרמן" ו"ג'ואן ריברס: איזה טיפוס". לפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר מועמדים: "ארמדילו", "מרוונקול", "רכבת אחרונה הביתה", "היציאה דרך חנות המזכרות" ו"הנדר".

================

ועכשיו רוצים ללכלך על ז'אן-לוק גודאר שהוא בעצם אנטישמי ואיך האקדמיה מעיזה לתת לו אוסקר כבוד.

==============

לבריאן אינו עומד לצאת דיסק חדש, אלקטרוני, אינסטרומנטלי, בעוד עשרה ימים. האתר שלו מציע שלושה קטעים להאזנה. והנה מעין ראיון היתולי שאינו ערך עם… עצמו. דיק פלאש, המראיין, הוא בהחלט אינו בתחפושת, בסגנון א-לה לורי אנדרסון (אם יש לך משהו חשוב להגיד, תגיד את זה בתחפושת ועם קול עמוק). ומשם המשפט הנפלא הזה: "אמנות היא דת לאנשים שלא מאמינים באלוהים".

דורון צברי, מתברר, הוא לא רק קולנוען מוכשר, הוא גם קולנוען אמיץ. אחרי שניער את את עולם העיתונות (אגב, יש איפשהו לינק ל"מסמך צברי" מימי "חדשות"?), ניער את הזכיינים ואת הכבלים וניסה לנער את רשות השידור, עכשיו – כשהוא בפעם הראשונה בבתי הקולנוע – הוא מנער גם את עולם ההפצה. בפעם הראשונה בחיי אני קורא קולנוען שמוסר בזמן אמת מספרי צופים לסרט שעלה בסוף השבוע. והמספרים, מתברר, עגומים למדי. צברי מדווח בטוויטר שלו (מסמך צברי של ימינו נמסר טיפין טיפין, 140 סימנים בכל פעם):

יס פלנט רמה"ג יום שישי הצגה שנייה: 12 צופים. יס פלנט חיפה, שישי, הצגה שנייה: 8 צופים. סינימה סיטי, יום חמישי, אחה"צ: 2 צופים. בום. טראח.

זוכרים את המתמטיקה של ההפצה? הנה תקציר מנהלים לעוקבים החדשים: סרט, כל סרט, צריך להביא לפחות 1200 צופים לשבוע (לאולם) ע"מ לקבל עוד שבוע באולם

70 אחוז מההכנסות של בתי הקולנוע הם בסופ"ש: חמישי, שישי, שבת. במספרים זה אומר לפחות 800 צופים לאולם בסופ"ש.  נשמע הרבה? זה לא

יש בסופ"ש לפחות 10 הקרנות. לפעמים יותר. ז"א הממוצא צריך להיות 80 איש להקרנה. אנחנו מביאים פחות מעשר. אולם של 300 מקומות עם 6 צופים. אאוצ'

הסינמה סיטי – שליש מכמות הכרטיסים בישראל כולה – זרקו אותנו אחרי שבוע. לא הבאנו את הסחורה. אורי מיואש כל השבוע. טוען שהסרט רק נולד וכבר גוסס

נקודות האור היחידות הם לב ת"א וסמדר ירושלים. גם, לא שוס, אבל לפחות יש צופים.

אאוץ'. לעוף מסינמה סיטי אחרי שבוע. זה כואב. אגב, אני די בטוח שאם אדרי היה מפיץ את הסרט זה לא היה קורה, לא כי הוא היה עושה עבודת הפצה יותר טובה – לסרט הזה מראש לא היה סיכוי מחוץ לתל אביב, כפי שתכף אסביר – אלא שגם עם אותם מספרים בדיוק הוא היה משאיר את הסרט בכוח ומתוך נאמנות על מסכי סינמה סיטי. כולם יודעים שלסרטים ישראליים לוקח שבוע-שבועיים-שלושה לעבוד מפה-לאוזן ולהביא קהל וצריך סבלנות ואורך רוח. אבל כשאדרי הוא רק בל בית קולנוע אין לו סנטימנטים לסרטים שאינם שלו.

==============

צריך להגיד את האמת: מי שחשב ש"המדריך למהפכה" יעבוד בהפצה רחבה ברבי הארץ, הזה. זה מעולם לא היה סרט של מאה אלף צופים. זה תמיד היה סרט לקהל תל אביבי. סרט שלדעתי עדיין יש לו פוטנציאל פולחני ולהיטי מסוים בקולנוע לב, ובמוזיאון תל אביב. זה מגרש הבית של הסרט. הקהל שידע להעריך גם את "ואלס עם בשיר" וגם את "מדוזות". "המדריך למהפכה" צריך להביא את המספרים של "מדוזות". לא מספרים גדולים, אבל בהחלט מספרים מספקים ביחס להשקעת ההפצה. "מדוזות" הרוויח כסף, אבל אם "המדריך למהפכה" לא יתאושש, הוא יפסיד כסף. אז קודם כל: קוראי בלוג זה – קומו ולכו לראות את "המדריך למהפכה". בראש ובראשונה כי זה סרט מהנה לחלוטין. אני מבטיח וחותם לכם על זה. הוא קצבי, מצחיק, מותח ואף מרגש. ושנית: כי יוצריו זקוקים לכם. ואם מפיצי הסרט יתמקדו עכשיו בשינוע צופים באופן סבלני ללב תל אביב, לדעתי יש לסרט תקומה. אני חושב שזה מאותם סרטים שצופיו יוצאים ממנו מרוצים וימליצו עליו לחברים, כך שהוא עשוי לגדול.

====================

אז לאן כולם הלכו בסוף השבוע האחרון? נו, למה חשבתם? ל"הרשת החברתית" כמובן. 23,000 כרטיסים נמכרו לסרט בארבעת ימיו הראשונים על 20 מסכים. העובדה של"הרשת החברתית" ול"המדריך למהפכה" היה אותו יחצן בטח לא עזרה ל"המדריך למהפכה".

==================

אם זו איזושהי נחמה לדורון צברי ואורי ענבר, לפחות "המדריך למהפכה" הוא צירוף המילים שהיה השבוע במקום הראשון מבין מילות החיפוש שהביאו קוראים לבלוג מגוגל. כלומר, קהל לא בא, אבל לפחות מחפש את הסרט בגוגל. במקום השני: "גנב עירוני". ואכן, מתברר שהסרט של בן אפלק עובד לא רע בכלל. עד כה באו אליו כ-60,000 צופים ב-27 בתי קולנוע.

=============

הלינק הזה היה אמור להצטרף לפוסט של אתמול בעניין פרסי אופיר והסרטים התיעודיים אבל הוא גם ככה התארך יותר מדי (וחוץ מזה שכחתי). תראו איך אנשי האוסקר באמריקה מוטרדים בדיוק מאותם נושאים שמעסיקים גם אותנו, רק הפוך. אנשי "אינדי-ווייר" תוהים: איך זה שעוד אף פעם לא קרה שסרט תיעודי יהיה מועמד לאוסקר? והאם השנה יש סיכוי שזה סוף סוף יקרה. באוסקר, כמו בכל תחרות נורמלית, אין מניעה שסרט תיעודי יתחרה על פרס הסרט הטוב ביותר (למעשה, גם בפרסי אופיר לא. רק בשאול-דישי-לנד זה אסור). הבעיה היא שזה מעולם עוד לא קרה. למה? יש לכך שתי סיבות עיקריות. האחת: גוף המצביעים עם הכי הרבה כוח באוסקרים הם השחקנים, והם תמיד יצביעו לסרט שיש בו שחקנים. ובסרטי תעודה אין שחקנים. וכך גם בסרטי אנימציה. לכן שני התחומים האלה די מופלים לרעה על ידי האוסקרים. הסיבה השניה: לא יעזור. סרטי תעודה הם טעם נרכש, ורוב הקהל יודע להתפעל יותר מסרט עלילתי, ופחות מצליח לראות ערכים קולנועיים בסרטי תעודה. ולמרות שחברי האקדמיה אמורים להיות קולנוענים שיודעים מה זה קולנוע, עדיין קהל של 6,000 בעלי זכות הצבעה מייצג בדעותיו הממוצעות את טעם הקל הרחב, גם זה שאינו קשור לקולנוע. כך שגם סרט תיעודי שנורא מצליח הוא כזה שבעיקר מושך תשומת לב תקשורתית, אבל מבחינת כמות קהל הוא עדיין שולי. ובכל זאת: היו בשנים האחרונות לא מעט סרטי תעודה שהביאו יותר קהל לבתי הקולנוע מאשר "מטען הכאב". מה שמחזיר אותנו לעניין השחקנים: הם יעדיפו למות לפני שהם יתנו מועמדות לסרט תיעודי על פינגווינים. זה לא רק עניין של טעם. זה בעיקר עניין של שימור מקום העבודה שלהם.

מתישהו, בין פסטיבל ירושלים להפצה בבית הקולנוע, יד עלומה החליפה את הפוסטר של "המדריך למהפכה":

מהפוסטר הזה, בעיצוב "סטודיו יש!" עם הציור נפלא של דוד פולונסקי ("ואלס עם בשיר") –

הוא הפך לפוסטר הזה, שנתלה בקרנות הרחוב ובמודעות בעיתונים, והוא הרבה (הרבה) פחות אסתטי:

ניסיתי להשיג תשובות למה הוחלף הפוסטר ולא השגתי (אעדכן ברגש ש…). אופציה אפשרית אחת שתהיתי לגביה היא שאולי הלוגו של רשות השידור הוא סימן רשום והם לא אישרו ליוצרי הסרט להשתמש בו. אבל אם זה אכן היה קורה, אני מניח שזה חומר זהב לקומוניקט לעיתונות ("רשות השידור מתנכלת לסרט שנלחם בה"). אז יותר הגיוני שהפוסטר הוחלף כדי "לתת פנים" לסרט, ליצור הזדהות של הצופים הפוטנציאליים עם גיבורי הסרט. האם זה עבד? מסופקני.

==============

מה שקורה באולמות הקולנוע מבחינת סרטים ישראלים זה כמעט צונאמי. עכשיו בסינמה סיטי: "הדקדוק הפנימי", "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", "המדריך למהפכה", וגם "זוהי סדום" ו"פעם הייתי" עדיין מסתובבים שם. ממחרתיים גם "התגנבות יחידים". שבועיים אחר כך, ב-18.11: "התפרצות X". שבועיים אחר כך: "כלבת". שמונה סרטים מוקרנים כמעט במקביל. יש קונספציה כזאת: סרטים ישראליים הולכים טוב בספטמבר-אוקטובר. יש גם קונספציה שפרסי אופיר מקפיצים את מי שזוכה בהם. כל הקונספציות קורסות עכשיו. הקהל לא בא. "הדקדוק" ו"הממונה" מגרדים את ה-50,000 צופים. הם לא יגיעו הרבה יותר גבוה מזה. אני חרד לגורלו של "התגנבות יחידים". נדמה לי שזה סרט שקהל צעיר – איזור צבא – אמור די להתחבר אליו, ואפילו להתמכר לפניני הלשון שלו. אבל איך בכלל מביאים אותם לקולנוע? ראיון ב"7 לילות"? פרסומות בטלוויזיה? שלטי חוצות? האם יש לפוסטר אחד כוח למשוך יותר מפוסטר אחר? יש כאן המון לקחים ללמוד, על טעם הקהל, על מה הקהל רוצה, על איך לגרום לקהל לדעת שסרט בכלל נמצא שם ומחכה לו, ואולי לטעמו. יש כאן גם משהו בסיסי יותר: הקהל מת על רגש. 200,000 צופים ומעלה הם מספרים ששמורים לרגש – צחוק, דמע. אני חשבתי ש"הדקדוק" מאוד מרגש, אבל יתכן והוא היה שכלתני מדי לקהל הרחב. אני חשבתי ש"הממונה" עשוי יפה, אבל הוא באמת לא היה נורא סוחף או רגשי. אני חושב ש"המדריך למהפכה" הוא כן סרט סוחף, מצחיק ומרגש, אבל נדמה לי שהקהל פשוט לא יודע שהסרט הזה קיים (לפיכך, אני רק מקווה שמי שכן רואה אותו ימליץ לחבריו ושהסרט ילך ויתחזק בשבועות הבאים). "התגנבות יחידים" הוא תעלומה. הוא מסוג הסרטים המרירים/מתוקים/קומי/טראגי – נגיד, כמו "שבעה" – שיכולים להפתיע בחיבור אל הקהל. אבל אני חייב להודות: אין לי מושג.

=====================

אחרי שכל הסרטים האלה יירדו מהמסכים, הגיע הזמן לעשות קצת סדר. קודם כל באקדמיה. מרק רוזנבאום אמר בראיונות לפני טקס פרסי אופיר האחרון שהוא פורש מראשות האקדמיה השנה. אם כך, הנהלת האקדמיה חייבת להתכנס דחוף ולבחור יו"ר חדש כי יש עבודה דחופה לשינוי תקנון. ואם הוא לא ישונה לפני סוף 2010 אז אי אפשר יהיה ליישם אותו לטקס הבא.

אני מציע את דורון צברי לתפקיד יו"ר האקדמיה!

מה צריך לשנות?

א. להסיר את המילה "עלילתי" משם הפרס הראשי. זה יהיה פרס לסרט הטוב ביותר. דה-פקטו זה כבר המצב, אחרי "ואלס עם בשיר" ו"המדריך למהפכה", אבל בפעם הבאה שסרט תיעודי ירצה להתמודד על פרס הסרט הטוב ביותר זה לא יגמר בספאם בלוגי של שאול דישי אלא בתביעה בבית משפט, ושם – עם התקנון שמנוסח כמו שהוא – יהיה לתובע קייס. מי שצריך לדחוף חזק מאוד לשינוי התקנוני הזה הוא חיים מקלברג, כי אחרת יהיה לו קשה לדחוף את "ארץ בראשית", שהוא מפיקו, למועמדויות מחוץ לקטגוריית הסרט התיעודי (סיכוייו למועמדות על מוזיקה ועריכה אמורים להיות מצוינים).

אבל שינוי כזה יעלה דאגה מוצדקת מבחינת הנהלת האקדמיה: איך למנוע הצפה של עשרות סרטי התעודה שמופקים בארץ בכל שנה? גם ככה חברי האקדמיה לא מצליחים לראות את כ-20 הסרטים העלילתיים המועמדים בכל שנה, אז מה הם יעשו אם 70 סרטים?

פשוט. זה מביא אותנו לסעיף השני שחייבים לשנות לאלתר:

ב. כדי שסרט יוכל להתמודד על פרס אופיר עליו להיות מופץ מסחרית בבתי קולנוע בין ספטמבר לספטמבר. יהיה עליהם לקבוע מה זה אומר "מופץ". לא, הקרנות ספורדיות סינמטקיות לא נחשב. זה יגרום לכך שכמעט אף סרט תיעודי ממילא לא יהיה כשיר להתחרות, אם הוא לא "המדריך למהפכה" או "ארץ מבראשית" או "בגלל המלחמה ההיא". ואולי זה ידרבן מפיצים להפיץ סרטי תעודה בולטים. אגב, זה ינטרל בכל שנה בערך ארבעה סרטים עלילתיים שהקרנות האקדמיה הן ההקרנות הפומביות הראשונות והאחרונות שלהם. וזה גם יעשה חיבור בין יציאת סרט לשנת ההתמודדות שלו. קחו למשל את "בין השמשות" של אלון זינגמן, סרט מקסים ויפה ועשוי היטב שראיתי בחיפה ושזכה שם בפרס סרט הבכורה. אם הסרט הזה יעלה באיזור ינואר ואילך, לא היה יותר הגיוני שהוא יתחרה על פרס אופיר בשנה הבאה, בשלב שמישהו ראה אותו ושמע עליו? הסרט הזה פוספס לגמרי בפרסי אופיר האחרונים ולא באשמתו. הוא לא היה צריך להתחרות השנה.

אני אופטימי לגבי שינוי התקנון של הסעיף הזה כי מי שבעשור האחרון התנגד נחרצות לשינוי הזה היה רוזנבאום עצמו, שחזר וטען שמטרת הפרס הוא לעודד את הסרט הזוכה, שייצא אחרי חלוקת הפרס. המחשבה הזאת מרסקת עכשיו לפחות ארבעה סרטים על טרשי הקופות, כי כולם חושבים שכל מי שיוצא למסכים אחרי פרסי אופיר זוכה בזהב. והנה מתברר שלא. והעידוד הזה היה נכון לימים שבהם הופקו בישראל חמישה סרטים בלבד והיה צריך לדאוג שלפחות אחד יצליח. במצב בו מופקים 20 סרטים, עידודו של סרט אחד משמעו חיסולם של 19 סרטים אחרים. זה לא הגיוני. ובעיקר: זה משאיר את הקהל מחוץ לטקס. וגם את הזכיינים. אם הפרס מחולק בין סרטים שכבר הוקרנו לקהל, יהיה קצת יותר מתח בציבור סביב הפרס והטקס (ואפשר להוסיף קטגוריה של "חביב הקהל"). זה הכי הגיוני לקיים את הטקס בין סרטים שכבר הופצו ולא בין סרטים שאמורים להתחייב על כך שהם יופצו ובפועל יוצא שלפחות חמישית מהם יוצאים שקרנים כשאחרי שלא זכו כלום בטקס הם נעלמים לבלי שוב.

אבל חברי אקדמיה, זה דחוף. שלחו מיילים להנהלה להבהיר להם שהתקנון דורש שינוי מיידי, כדי שייכנס לתוקף כבר השנה. יש עוד המון שינויים שכדאי לעשות, חלקם שנויים במחלוקת ודורשים לא מעט מחשבה, עיון וויכוח (כמו למשל הפיצול בין פרס הסרט ובין נציגות ישראל לאוסקרים. נושא שמפצל את האקדמיה די לחצי, כשכל צד משוכנע לחלוטין שהוא צודק). אחרת שנה הבאה תהיה שידור חוזר לגמרי של השנה. ואין לי כוח לעוד סבב של פוסטים משאול דישי שיטען ש"ארץ בראשית" שיבש את סטטיסטיקת הפרס בגלל שהוא היה מועמד לפרס העריכה ומשום כך גזל את מקומו של סרט עלילתי.

נובמבר הגיע! היי היי! עונת האוסקרים ממש מעבר לפינה. אתם יודעים לאיזו עונה אני מתכוון, זאת שבערך בינואר יתחילו לצוץ פה טוקבקים של קוראים שאינם קבועים שיזעקו "אולי די כבר עם האוסקר הזה!". העונה הזאת. ואיך אני יודע שהאוסקרים מתקרבים? כי הנה מתחילים הקמפיינים השיווקיים של האולפנים. סקרינרים ראשונים כבר בידיי (שלום לך "אנימל קינגדום") והנה אתר האינטרנט הראשון של אולפן לקידום סרטיו לחברי האקדמיה ולחברי האיגודים והאגודות המצביעים על פרסי סוף השנה: דיסני. הם דוחפים לפרסים ששה סרטים: "צעצוע של סיפור 3 " (שסיכוייו להיכלל בקטגוריות הסרט הטוב ביותר והתסריט הטוב ביותר גדולים למדי), "אליס בארץ הפלאות", "טרון: המורשת" (הזוכה הכנראה ודאי באוסקרי האפקטים), "פלונטר" (מועמדות לסרט האנימציה?), "Secreteriat" (סרט מרוצי סוסים מעורר השראה שהאולפן קיווה להפוך למעין "סיביסקיט" פוגש את "הזדמנות שניה", אבל נתוני הקופה הנמוכים חיסלו את סיכויי האוסקר של הסרט הזה. ובינינו, נראה לי שגם חיסלו את סיכוייו של הסרט להגיע לבתי הקולנוע בארץ) ו"לילה ויום" (מועמדות לסרט אנימציה קצר מובטחת). לכל סרט יש קטע מוזיקלי או שיר להאזנה מהפסקול. וגם שני צ'ופרים אהובים עלי מאוד: התסריט הנפלא של מייקל ארנדט ל"צעצוע של סיפור 3" והתסריט הלא כל כך נפלא של לינדה וולברטון ל"אליס בארץ הפלאות", שניהם להורדה.

================

והנה עוד צ'ופר: שבוע לפני עליית תוכנית האירוח החדשה שלו, משחרר קונן אובריאן טיזר לאינטרנט – תוכנית אפס. הוא דוחס לארבע דקות את מה שהוא מכנה "תוכנית האירוח הכי מהירה בעולם" (בשוט אחד! זוז הצידה פול תומס אנדרסון!). אגב, לא הייתי מתנגד להעלה יומית של תוכניתו המלאה ליו-טיוב – אסבול את כל הפרסומות לדיאט קולה שצריך כדי להצדיק מהלך כזה כלכלית – ורק שגם מנויי יס יוכלו לצפות בתוכנית.

הפוסט עודכן ותוקן.

"כלבת", סרטם של נבות פפושדו ואהרון קשלס, יגיע למסכים בעוד חודש בדיוק: ב-1 בדצמבר, ויתהדר בתואר "סרט האימה הישראלי הראשון". האמת, אין לי מושג למה לצפות. האם זה באמת יהיה מפחיד? מגעיל? טראשי? גריינדהאוסי? מודע לעצמו? קומי? זה יהיה יותר "צעקה" או יותר "הבית האחרון משמאל"? מה שכן, הפרויקט הזה מסקרן מאוד, מתוך תקווה שהוא אולי יפתח עידן חדש לסוג חדש של קולנוע בישראל.

ומכיוון ש"כלבת" הוא סרט שאחד משני במאיו הוא מבקר קולנוע, ומכיוון שכל מבקרי הקולנוע כמו אחים הם זה לזה, נפל לידיי מקבץ ראשון ומעורר סקרנות של תמונות סטילס מתוך הסרט עצמו (לא מהסט, מהסרט ממש). שזו פעם ראשונה שאנחנו למעשה רואים איך הסרט הזה נראה (לחצו על התמונות להגדלה):

(עדכון: למרות שחיבבתי את המראה המאוד צבעוני והקונטרסטי של התמונות המקוריות שהגיעו אלי, מתברר שהיתה בעיה בצבעים. אלה התמונות בגרסתן המתוקנת).

העלילה: חבורת טניסאים בורחת ממשהו קטלני. השחקנים: הנרי דוד, עופר שכטר, רן דנקר, ליאור אשכנזי, אניה בוקשטיין, מנשה נוי, ועוד. הפייסבוק.

רק דבר אחד מטריד אותי: הרעיון לצאת בדצמבר, ללא פסטיבלים ועם הבטחה לסרט ז'אנרי תקדימי? זה עושה לי דז'ה וו ל"קירות" מלפני שנה בדיוק. ושם זה לא ממש עבד מבחינת היענות הקהל. האם זה יעבוד יותר טוב ל"כלבת"?

עדכון: ובכן, מתברר שציניות לא תמיד במקומה. עזבו את זכרונות "קירות", העובדה ששני הסרטים הופצו בדצמבר מקרית לחלוטין. "כלבת" סיים את המיקס לפני שבועות בודדים וההפקה רצה כדי להגיע בזמן לבתי הקולנוע למועד הקרוב ביותר של חופשת בית ספר, שזה יוצא חנוכה בדצמבר, שכן כל השיווק יהיה מכוון לבני הנוער חובבי סרטי האימה שיהיו בחופשה.

האמת, אני קצת מקנא בעורכי "אמפייר". נראה שיש להם קו ישיר לסטיבן ספילברג. לפני כשנה הוא היה העורך-האורח לאחד הגיליונות החגיגיים שלהם, ועכשיו הוא משוחח עם העיתון הבריטי ומעניק להם (כלומר, היחצן שלו) שתי תמונות סטילס ראשונות מתוך "טין טין", שייצא בעולם בעוד שנה (באתר של "אמפייר" כתוב שזה יקרה באוקטובר 2011, לדעתי הסרט כבר זז לדצמבר). אחת מהן לעיל. "טין טין" הוא פרויקט האנימציה/לכידת תמונה/תלת מימד של ספילברג ופיטר ג'קסון. ג'יימי בל הוא טין טין. אנדי סרקיס הוא קפטן הדוק, וסיימון פג וניק פרוסט הם התומפסון טווינז.

==============

האמת, בתור לקוח יס אני קצת מבואס מזה שתוכנית האירוח החדשה של קונן אובריאן תשודר בהוט (בערוץ קומדי סנטרל החדש שלהם). מה לעשות?

================

דיוויד פולנד העלה לאתרו וידיאו בן 9 דקות בו הוא שוחח בקצרה עם ג'ורג' היקנלופר בפסטיבל טורונטו האחרון, לפני כחודש וחצי, על סרטו החדש "קזינו ג'ק" (עם קווין ספייסי). כך נראה אדם חודש וחצי לפני התקף לב קטלני.

================

עכשיו ש"מצ'טה" נגנז סופית, אין לי שום תזמון טוב או תירוץ טוב להעלות את הדיון הזה שהתנהל באינטרנט לפני כחודש: סצינת הסמי-עירום של ג'סיקה אלבה בסרט היא בעצם זיוף פוטושופ. אלבה, שנשבעה שלעולם לא תופיע בעירום, צולמה במקלחת עם תחתונים וחזיה ורוברט רודריגז ושות' הסירו אותם בחדר העריכה. המחשב, מתברר, הוא כפילת הגוף של ימינו. הדיווח מה"דיילי מייל" ממחיש בתמונות איך נעשה האפקט המיוחד הזה, שיגרום לנערים לרייר על פיקסלים מסיליקון.

שתי עצרות המוניות התקיימו בשבת האחרונה. האחת בתל אביב, במלאת 15 שנה לרצח רבין. השניה בוושינגטון, תחת הכותרת "להחזיר את השפיות (או את הפחד)". העצרת בוושינגטון אורגנה על ידי ערוץ קומדי סנטרל ובראשה עמדו ג'ון סטיוארט וסטיבן קולבר, כקונטרה לעצרת שאירגן איש התקשורת הימני גלן בק לפני כמה שבועות, וצמחיתה של מפלגת "מסיבת התה", שרואה באובמה את השטן וקוראת לאמריקה לערוך גירוש שדים של כל הליברלים האלה. שתי העצרות יצאו מנקודת מוצא אידיאולוגית דומה: המדינה שלנו נוטה יותר ויותר ימינה, מאבדת יותר ויותר משפיותה, ואנחנו – האנשים השפויים שרוצים שלום ושיוויון – מרגישים יותר ויותר מאוימים. הנה שני הנאומים הבולטים משני האירועים. באופן משונה, שני הנאומים נמסרו על ידי אנשים שהמומחיות שלהם היא סאטירה, ולא פוליטיקה, ודווקא הם ניצלו את הבמה כדי לדבר מהלב. אבל שימו לאיזה הבדל בגישה בין הנואמים.

זה הנאום של יאיר גרבוז, שדיבר בכיכר רבין במוצאי שבת. גרבוז מיואש. הוא מיואש מהדור שלו ומהדור ששולט במדינה כרגע, הוא לא רואה שום תקווה למדינה הזאת, אלא אם הצעירים יתגייסו לתקן אותה. גרבוז נאם נאום מיואש ופסימי.

ומולו: ג'ון סטיוארט. שאומר, תכל'ס, דברים דומים מאוד. אבל סטיוארט הוא אופטימי. ולמה הוא אופטימי? כי הוא יודע להסתכל על בני האדם, בשעה שגרבוז מסתכל אך ורק על המנהיגות ועל שיקופה של המדינה בתקשורת. גרבוז מביט בהשתקפות ורואה כמה רע. סטיוארט מביט בפרטי, באנשים, ורואה שהכל בסדר.

יהיו שיגידו שגרבוז קורא לפעולה וממריץ את שומעיו, בשעה שסטיוארט מנחם, ולפיכך מרדים את ההמונים ומשאיר את הכוח בידי המיעוט השליט, שעושה במדינה כברצונו, מבלי להתחשב במגוון הדעות של הציבור. אבל אני חושב אחרת: אני חושב שתקווה היא סם המרץ הכי אפקטיבי, וייאוש הוא דווקא סם הרדמה. גם גרבוז וגם סטיוארט הם רטוריקנים מעולים. וסאטיריקנים משובחים. אבל שני הנאומים האלה, שנאמרו באותה שעה (בערך) וכמעט באותן נסיבות, הן המחשה מצוינת – מעל לכל – ללמה אני מעדיף, כמעט תמיד, את הקולנוע האמריקאי מלא ההשראה והתקווה של פרנק קפרה על פני הקולנוע הישראלי הציני והמיואש. הנה ג'ון סטיוארט, מסכם את עצרת ההמונים משבת, עצרת שהתחילה כבדיחה, המשיכה כמחאה אמיתית נגד התגברות הימין השמרני באמריקה, ונגמרה בחיבוק:

ברגעים אלה עולים בולדוזרים על הבניין של קולנוע תל אביב ברחוב פינסקר ומפרקים אותו לאבק. בית הקולנוע הענק שהוקם ב-1957, מגיע הערב אל הפייד אאוט שלו. יניב אידלשטיין, שגר ממול לסצינת החורבן הקולנועית הזאת, שיגר תמונות:

לפני, היום אחרי הצהריים:

וככה זה נראה כמה שעות אחר כך, בסביבות 22:00:

(לחצו להגדלה) צילום: יניב אידלשטיין

בספרו הנהדר על תולדות בתי הקולנוע בישראל, "מקרינים כוח", מביא דוד שליט ציטוט מדף המידע שחולק לבאי קולנוע תל אביב בערב הפתיחה שלו ב-1957: "בני תל אביב, הנני בית הקולנוע החדש שלכם, קיומי יוקדש להנאתכם. אעביר לפני עיניכם סרטים בממדים חדשים – סינמסקופ – ובאוזניכם אשמיע את צליל הפלא המשוכלל של High Fidelity. הנני מקדיש את עצמי לכם ולציבור כולו, שהנני עומד לשרת. כולי מסור לסרט המשובח".

בית הקולנוע נבנה על ידי אולפני פוקס המאה ה-20 – ברגע נדיר וחמקמק שבו לאולפן סרטים הוליוודי היתה נוכחות פיזית בישראל ולא על ידי סוכנים מקומיים – ומשאביהם הרבים עזרו להקים את מה שנחשב אז לקולנוע הגדול והמפואר בישראל: 2,000 מקומות ישיבה, מערכת שמע בת 28 רמקולים (שליט כותב שזו היתה מערכת סטריאופונית, אבל אני די בטוח שהסטריאו לא נכנס לקולנוע לפני שנות הששים), מערכת מיזוג אוויר לקיץ ולחורף, סגל סדרנים בלבוש אחיד, קפה בר בלובי, תאי טלפון ציבוריים ויציאות לחדרי מלתחה ואיפור. ב-1958, מעדכן שליט, מנתה אוכלוסיית ישראל 1.8 מיליון תושבים, ולהם 191 קולנועים. 450 סרטים הופצו באותה שנה בבתי הקולנוע (450! בשנים האחרונות זה עומד על חצי מזה) ונמכרו 31 מיליון כרטיסים (31 מיליון! השנה, שתהיה שנה משובחת, זה יסתכם בלא יותר מ-10-11 מיליון כרטיסים. אם כי צריך לזכור שבאותן שנים לא היתה טלוויזיה בישראל). נקודת השיא תגיע ב-1966, אז נמכרו 50.7 מיליון כרטיסים במדינה שהיו בה 2.6 מיליון תושבים. מאז, המספר נמצא בירידה מתמדת.

אולפני פוקס כבר מזמן לא בעלי הבית של קולנוע תל אביב. בשנות השבעים הוא עבר לידי גולן-גלובוס. הזכרונות שלי ממנו מתחילים רק משנות השמונים, כשהייתי מגיע עם אבא שלי לבית הקולנוע בערך פעם בשנה בריטואל הקבוע שלנו, לראות את הסרט החדש של ג'יימס בונד. בתחילת שנות התשעים ביטלו למעשה את האולם התחתון והשאירו רק את היציע פתוח. מערכת הסאונד שהיתה כה מפוארת פעם, כבר התיישנה והמרחק בין הרמקולים שמאחורי המסך ובין היציע הבר התבטא בעמימות הצליל והד ודיליי. בחצי השני של הניינטיז ניסו לפצל אותו לשלושה אולמות (באחד מהם ראיתי ב-1995 את "פורסט גאמפ"). הפיצול היה זוועתי ודי מגוחך: האולמות הקטנים מוקמו למטה והופרדו משאר העולם בקירות גבס דקים שלא בודדו בכלל את הסאונד. וקומת היציע נשארה כשהייתה, אלא שכדי לצפות בסרט על המסך הענק היה צריך להביט אל מעבר לאולמות שמוקמו בקומה מתחת, כשתקרות הגבס מחזירות את אור המקרנה שמעליהן. רעיון גרוע שלא החזיק מעמד יותר מדי זמן. ואז הוא נסגר. משרדי ג.ג נשארו שם שנים אחר כך, כמו גם מחסן הסרטים שלהם, למרות שהקולנוע כבר לא עבד. בשנים האחרונות הוא נותר פיל נדל"ני נטוש. המבנה נמכר כבר מזמן והיה תקוע בסבך ביורוקרטי של תכנון ואישרורים. כל כמה שנים הוכרז שיוקם שם פרויקט נדל"ני מפלצתי אחר. כולם טורפדו. וככה בהדרגה, כל בתי הקולנוע של ג.ג בתל אביב נסגרו: שחף, בן יהודה, אורלי, תל אביב, הוד ובאחרונה – עזריאלי.

אני נזכר בסרטים שראיתי שם. "ראיון עם ערפד", למשל. רון מיברג ישב לידי. הוא סבל מכל רגע, אני התמוגגתי. הייתי אז ב"מעריב". אני זוכר שדבורית שרגל תמיד התלוננה שמערכת המיזוג ב"תל אביב" הכי קטלנית והיא היתה מגיעה להקרנות שם עם מעיל עבה. אני זוכר שלפני ההקרנה של "הצעה מגונה" של אדריאן ליין נכנס יורם גלובוס לאולם ובישר שכתב הקולנוע הוותיק והמיתווגי של "להיטון", ג. עיטור, הלך לעולמו, וביקש שנכבד אותו בדקת דומיה לפני הקרנת הסרט. מנסה לדלות עוד זכרונות. יש לכם?

פששש… היפנים ממש אוהבים את ניר ברגמן. שמונה שנים אחרי שזכה בפרס הראשי בפסטיבל טוקיו, ברגמן עשה את זה הלילה שוב, כשגם "הדקדוק הפנימי" שלו זכה באותו פרס (פרס בו זכה גם "ביקור התזמורת"). ניל ג'ורדן עמד בראש חבר השופטים, ונראה שיהודים ושואה הלכו חזק בקרב השופטים. בפרס הבימוי ובפרס הקהל זכה הסרט הצרפתי "המפתח של שרה" של ז'יל פאקה-ברנר, עם קריסטין סקוט תומס, העוסק בגירוש יהודי צרפת בימי מלחמת העולם השנייה (ממש כמו "נקודת איסוף").

נכון ליום חמישי, צפו ב"הדקדוק הפנימי" בארץ 46,000 צופים. נתונים על סוף השבוע האחרון יתקבלו מאוחר יותר. הנה תמלול מסיבת העתונאים שהתקיימה בפסטיבל עם ברגמן ואורלי זילברשץ.