טוב, נכנעתי. מישהו העלה את הלינק בתגובות כבר שלשום וחשבתי שאעמוד בפיתוי, אבל אני לא מצליח. מודה, זה כבש אותי. למרות שדיסני דיללו כהוגן את המותג הזה שנקרא "פו הדב" – על ידי סרטי קולנוע לא מאוד איכותיים (אם כי, אני חייב להודות ש"פיל נפיל" היה סימפטי בעיניי) וסדרת טלוויזיה לקטנטנים קצת אידיוטית, עדיין – נראה שהשיבה לבייסיק עם "פו הדב" באנימציה קלאסית מצליחה לדגדג בעיקר את בלוטות הנוסטלגיה של ההורים, שיגררו את הילדים שלהם בכוח לסרט (הבנות שלי שמעו כל תרגום אפשרי של "פו הדב" לפני השינה, אפילו בכוח). במילים אחרות: להיט היסטרי.

ועוד נקודה שצריך לזכור: כל סרט אנימציה שיוצא מדיסני בשנים אלה נמצא באחריותו הישירה של ג'ון לאסיטר, ההוא מפיקסאר, שהוא עכשיו אחד הבוסים הבכירים בדיסני. אני מאמין על לאסיטר שהוא באמת עובד מהלב ובלי גרם ציניות, לכן יהיה מעניין לראות את הטיפול ב"פו הדב" בקדנציה שלו.

וסחתיין על קין שהפכו לשיר הנושא של "פו הדב" בטריילר. עכשיו כל בני השש ובני השבע בעולם יזמזמו את השיר שלהם. זה השיר.

trompe l'oeil על אמת

הייתם בוודאי מצפים שמישהו שמכנה את עצמו "מבקר קולנוע" יהווה סוג של שסתום המגן עליכם מפני תרבות רעה ונחותה, מפני סרטים שמייצגים את כל מה שפגום וחולה בחברה שלנו, מפני הומור ירוד שכל כולו עוסק בהשפלה ואכזריות. ובכן, מצטער. עלי למעול בתפקידי. "ג'ק-אס 3D" הוא כל הנ"ל, ללא ספק אחד הסרטים הדוחים ומעוררי הקבס ביותר שראיתי, סרט שכולו נובע מטמטום מוחלט, אבל באותה נשימה ממש הוא גם סרט מבריק. לפחות בכך שהוא אחד הסרטים המצחיקים, הבוטים, הנועזים והכי שוברי מוסכמות שאי פעם הגיעו לראש טבלת שוברי הקופות באמריקה.

זה קצת מצחיק לספר עכשיו את הסיפור של "ג'ק-אס", עשר שנים מאוחר מדי. אנסה לתמצת: "ג'ק-אס" (חמור גרם, בעברית) הושקה כסדרת טלוויזיה באם.טי.וי בדיוק לפני עשר שנים. הרעיון: קחו את ז'אנר המצלמה הנסתרת וערבבו אותו עם חבורת פעלולני אקסטרים שמוכנים לעמוד בכל אתגר שיציבו בפניהם, בייחוד כזה שידרש מהם לכאב עצום ולנזק גופני מצלק. התוצאה: המצאה מחדש של המושג "סלאפסטיק". ב"ג'ק-אס" המכות שהמצולמים חוטפים (מרצונם) אמיתיים וכואבים, אבל מכיוון שזה נעשה מרצונם, ומכיוון שהם באים לקבל תוספת (אולי כי מרוב מכות הם נהיו רפי שכל, אגב), זה מצחיק בטירוף. "ג'ק-אס" עשתה מהפכה בתפיסה של מה אפשר ומה מותר ומה נכון לעשות ולהראות בטלוויזיה. היא הולידה מחדש את תוכניות המתיחות האכזריות בנוסח "פאנק'ד" של אשטון קוצ'ר ואיפשרה יצירת סרטים שבועטים לפוליטיקלי קורקט בביצים, כמו "בוראט" של סשה ברון כהן. ב-2002 וב-2006 יצאו שני סרטי קולנוע שניסו לנצל את הצלחת הסדרה, ועשו זאת בהצלחה. למרות שמבקרי הקולנוע הקיאו על הסרטים האלה ומצאו אותם מעליבים ומגונים שני הסרטים, שצולמו במצלמות וידיאו כמעט ביתיות והופקו במיליוני דולרים ספורים, הכניסו בקופות 64 ו-72 מיליון דולר בהתאמה. הסרט השלישי, שיצא לפני כחודש, חצה כבר את המאה מיליון דולר. אז נכון, הסרט השלישי כבר מרגיש כמו אונס של רעיון מקורי. ואני מודה שצחקתי בו פחות מאשר בשני הסרטים הראשונים, וקשה להתחמק מהתחושה שהחבורה התכנסה שוב רק בגלל שהתלת מימד הופך כל אשפה לזהב בקופות. ובכל זאת, הסרט הזה הוא בעיטה הגונה בישבן הבורגנות המנומסת. אקט כה חתרני של טרור תרבותי ראוי לדעתי לתשואות. ואגב כך, אהיה חייב להזהיר: אני בספק אם הסרט הזה אכן ראוי לצפיית אדם. לפחות לא אדם שיש לו עכבות, מעצורים או נימוסים בסיסיים. נשים, למשל. אני מת לשמוע האם היתה אי פעם אשה או נערה שראתה סרט של "ג'ק-אס" ונהנתה. או, כל שכן, כל צופה שמחובר לאיזשהו אלמנט נשי ומעודן או תרבותי בנשמתו. מצד שני, אם יש בנשמתכם אנרכיסט רדום שמת להתפרץ החוצה, זה הסרט להתגנב אליו כשעין לא רואה.

והנה, עשור אחרי ש"ג'ק-אס" הפך לתופעה תרבותית טלוויזיונית וקולנועית באמריקה, תראו מה קרה: סוף סוף מגיע סרט מהסדרה להקרנות מסחריות בארץ. שאלוהים יברך את התלת מימד. גם בארץ, מתברר, המפיצים כה מוקסמים מהאפשרויות הכלכליות של התלת מימד (עלות הבאה נמוכה, מחירי כרטיסים גבוהים), שכל מה שהיה נגנז אוטומטית לפני כן בארץ, כעת מובא לבתי הקולנוע כאן. מצחיק: הכותרת 3D אמורה לפתות את הצופים, בישראל היא בעיקר מפתה את המפיצים. ככה קיבלנו בארץ את "פיראנה 3D" בלי שאף אחד מסרטי "פיראנה" האחרים אי פעם הוקרנו כאן. למשל. והנה, זה חוזר עם "ג'ק-אס".

אחד הדברים שהופכים את "ג'ק-אס" למוצר תרבותי בעל משמעות היא הנוכחות של ספייק ג'ונז בתור מפיק (ובסרט רואים שהוא היה על הסט לא מעט). את הרעיון לתוכנית הגה ג'ונז יחד עם חברו לתיכון, ג'ף טרמיין, כשהשניים עבדו בחברת התקליטים של הביסטי בויז. אז למה בכלל אני מעניק משמעות לסרט שכולו קיא, הפרשות והומור אלים ומסוכן? משתי סיבות. הראשונה היא כי בעולם שבו הקולנוע המסחרי הוא לרוב שמרני ומוכר וסטנדרטי, "ג'ק-אס" הוא אצבע משולשת כלפי הכל: כלפי הממסד, כלפי הוליווד, כלפי ההורים, כלפי כל מי שמנסה להיות קלגס של טעם טוב ונימוס. אני מודה שהיה לכל הרעיון הזה קצת יותר תוקף לפני עשור, כשמשתתפי הסרט והסדרה היו צעירים ועניים יותר. כיום, עשר שנים אחרי, יש תחושה של התבוננות בהיפים מזקנים – מצד אחד הערכה שהם דבקים באידיאלים שלהם, מצד שני תחושה קלה של רחמים שהם עדיין תקועים בתוך בתי שימוש ניידים המועפים לאוויר בגילם המתקדם. ג'ונז, שבנשמתו נותר סקייטר וג'אנקי של אדרנלין, הוא חלק בלתי נפרד מחבורת מחפשי הצרות האלה (בסיקוונס כותרות הסיום – האדיר, אגב! – רואים את ג'ונז מנתר מעל למבורגיני נוסעת. אני ממש מקווה שהיה כאן איזשהו טריק צילומי כי אחרת האיש באמת מטורף לגמרי ונמצא מילימטרים ממות בכל רגע. ואגב, אני מניח שחלק ניכר מתקציב הסרט מושקע בביטוח).

אבל הדבר השני מרתק אותי יותר, ונדמה לי שזו גם המשיכה האסתטית של ג'ונז: הקולנוע המסחרי והמיינסטרימי של ימינו אינו רק מייצג בורגנות שבעה ומנומסת, אלא הוא גם קולנוע של "לעשות כאילו". מאז עידן המחשבים זה נהיה בעייתי כפליים. אנחנו כבר לא מאמינים יותר למה שאנחנו רואים על המסך. ברור לנו שהכל נעשה במחשב. גם בעבר הנחנו שאף שחקן אינו בסכנה כשהוא נראה קופץ מבניין, אבל לפחות האמנו שהבניין אמיתי. הקולנוע נהיה מזויף. ג'ונז מאז ומתמיד ניסה לערבב בסרטיו רגעים שלא יתכנו, אבל עדיין שייראו אמיתיים. בין אם זה סרט עם בובות כמו "ארץ יצורי הפרא" או "להיות ג'ון מלקוביץ'", ג'ונז מחפש את הדרך לצלם את הסרטים כך שנתהה איפה נגמר האפקט ומתחילה האמת. זה הופך את סרטיו (וגם את הקליפים שהוא מביים) למרתקים לצפייה. "ג'ק-אס" הוא גם מעין תרופת נגד לכל זה: אנחנו אמורים להבין ולהאמין (וכך זה אכן נראה) שכל מה שקורה בסרט הוא אמיתי לחלוטין, שכמו בקרקס אכן הפעלולנים קופציםצ ללא רשת ביטחון, וכל נפילה שלהם אכן תשאיר צלקות. זה, למעשה, סרט תיעודי.

ובאופן משונה, גם כאן האמריקאים לא המציאו כלום. מבחינות רבות "ג'ק-אס" הוא גרסה למה שקורה באופן יומיומי בטלוויזיה היפנית. ראיתם פעם את אחת מתוכניות הטלוויזיה של טאקשי קיטאנו? אנחנו מכירים אותו כבמאי מעודן (שגם אוהב לערבב בין מציאות ובדיון), אבל צופי הטלוויזיה ביפן מכירים אותי כמנחה של תוכניות שכולן עושות מעין פעלולי "ג'ק-אס": לעיתים, אגב, בקהל תמים שלא יודע מה הולך ליפול עליו."ג'ק-אס" ייבא את הטירוף היפני לאמריקה.

לכן, בכל הכנות, סיקוונס כותרות הפתיחה וסיקוונס כותרות הסיום, מספקים טעימה לכל מה שיש לסרט להציע, וייתכן וזה מספיק. סצינת הפתיחה, המכילה את מיטב הפעלולים שיופיעו בהמשך אבל בצילום סופר-סלואו-מושן (וסופר תלת מימדי) נראה לי כמו קטע שג'ונז עצמו אולי ביים (הוא לפחות דומה למדי לקליפ שג'ונז ביים לאל.סי.די סאונדסיסטם באחרונה, מה שהופך את ג'ונז לג'וקר האמיתי, מישהו שמסתיר את חיבתו להרס ובלאגן מתחת למעטה של סוגיות פילוסופיות בפוליטיקה של הייצוג). סיקוונס הסיום מראה כמה חומרים נשארו על רצפת חדר העריכה. ועם כמות הצואה והקיא שיש ב"ג'ק-אס 3D " זה הדבר הכי קרוב לסרטים של דושאן מקאבייב ומרקו פררי משנות השבעים שהקולנוע האמריקאי הגיע אליו.

ובמידה מסוימת, זה גם מעין פרודיה על התלת מימד. מה עף עליכם מן המסך: שתן, צואה וקיא. וזרגים. כן, זו כנראה הבשורה הגדולה של התלת מימד בשנת 2010: בין הפין הנגוס ב"פיראנה 3D" והדילדואים המעופפים של "ג'ק-אס 3D", נראה שהעתיד של התלת מימד נמצא בבולבולים.

פורסם ב"פנאי פלוס", 10.11.2010

דינו דה לורנטיס, המפיק האיטלקי הבאמת אגדי, הלך אתמול לעולמו בגיל 91 בלוס אנג'לס. הוא ככל הנראה אחרון המפיקים האגדיים, הגדולים מהחיים, המאוד צבעוניים, שהפכו את עצמם למיתוסים בעודם בחיים. ואם דיברנו אתמול על מנחם גולן, הרי שבמידה מסוימת אפשר להגיד שדינו דה לורנטיס היה סוג של מודל לחיקוי עבור גולן (כמפיק). גם דה לורנטיס זיגזג בין טראש מוחלט ובין סרטים שהוא קיווה שיביאו לו קצת יותר הערכה אמנותית. וכך הוא הפיק את "לה סטרדה" ואת "לילות כביריה" של פליני (שאיתו הוא גם הסתכסך אחר כך) ועד מהרה יצא לכבוש את הוליווד, שם הפיק סרטים מ"מלחמה ושלום" ועד "קטיפה כחולה" של דיוויד לינץ'. אבל גם את הרימייק ל"קינג קונג" ואת "ברברלה" של רוז'ה ואדים. דה לורנטיס הוא מאותם מפיקים שחושבים בענק וכתוצאה מכך אחת לכמה שנים החברה שלו עמדה לפני פשיטת רגל, ולפעמים פשטה את הרגל ממש. כמו מה שקרה לה אחרי שהוא זרק עשרות מיליוני דולרים על הגרסה הקולנועית ל"חולית" (הרעיון לתת לדיוויד לינץ' לביים את הסרט לא היה מוצלח. אם כי צריך לזכור שהבחירה הראשונה שלו היתה רידלי סקוט, איתו הוא עבד לבסוף על "חניבעל"). "חולית" היה אחד משני הפלופים הקולנועיים הגדולים של שנות השמונים (לצד "אישתר") ומוטט את החברה של דה לורנטיס. עם זאת, יש לזכור שבשנות השמונים מי שעמדה מאחורי המותג "דינו דה לונטיס" היתה למעשה בתו, רפאלה דה לורנטיס, שבשנות התשעים נפרדה ממנו והתחילה להפיק סרטים באופן עצמאי (ביניהם את "פצצת זמן" של אבי נשר). עיון ברשימת הקרדיטים שלו באמת מפעים: "שלושת ימי הקונדור", "סרפיקו", "משאלת מוות" (שאת סרטי ההמשך שלו הפיק… מנחן גולן), "באפלו ביל" של רוברט אלטמן, "פלאש גורדון" (עם טופול והפסקול של קווין), "ביצת הנחש" של ברגמן, "קונן הברברי", "רגטיים" של מילוש פורמן, "שנת הדרקון" ו"שעות נואשות" של מייקל צ'ימינו, והפרויקטים שלו עם סטיבן קינג – "מה ראו עיני החתול", "איזור המוות", ו"מקסימום אוברדרייב" (שקינג ביים). או כמו שנכתב באחד ההספדים עליו: "איזה עוד במאי בעולם הפיק סרטים לפליני, לברגמן, לדה-סיקה, ויסקונטי, יוסטון, וידור, לומט, אלטמן, פרידקין, פולאק, צ'ימינו וקרוננברג?".

==============

אגב הכותרת: אני מניח שהטאג-ליין של "כלבת" המצוטט בכותרת הפוסט הוא ספוילר, לא?

=================

אגב "כלבת": אהרון קשלס עונה למבקרים שקטלו או החמיאו לטריילר לסרט שלו ושל נבות פפושדו.

==================

אגב סרטי אימה: רועי צורף, התסריטאי/מעצב של הטריילר הפיקטיבי לסרט האימה הלא קיים "נקמת ילדי הגזזת", שביים גיל שפירא (שגם הוא עשוי להפוך לפיצ'ר מתישהו), חבר כעת לאיציק רוזן והשניים ביימו סרט זומבים קצר בן 7 דקות בשם "סיומת", שהתקבל לכמה פסטיבלי אימה בעולם. ניתן לצפות בסרט במלואו כאן.

זה היה שבוע חלש בבתי הקולנוע בארץ. הסרט שמכר הכי הרבה כרטיסים בסוף השבוע היה גם השבוע "הרשת החברתית" עם כ-20 אלף כרטיסים. הסרט מכר בעשרה ימים 50,000 כרטיסים. "התחלה" הפך סופית לאחד הסרטים הכי נצפים השנה כשחצה השבוע את קו 400,000 הכרטיסים והוא נמצא במקום החמישי ברשימת הסרטים הכי קופתיים השנה בארץ אחרי "זוהי סדום", "אליס בארץ הפלאות", "שרק 4 " ו"צעצוע של סיפור 3 ". אבל למעשה הוא הסרט היחיד מבין החמישיה שאינו דובר עברית (במקור או בתרגום) ושאינו פונה לקהל של ילדים/משפחות. "לאכול, להתפלל, לאהוב" הגיע ל-150,000 צופים אחרי שבעה שבועות ו"גנוב על הירח" הגיע ל-150,000 צופים אחרי 14 שבועות. וגם המצב של הסרטים הישראליים קצת מתסכל. פקק תנועה של סרטים נהדרים, אבל הקהל – לא ברור לאן הוא הלך. "הדקדוק הפנימי" ו"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" נתקעו שניהם באיזור ה-50,000 (הראשון קצת מתחת, השני קצת מעל). ו"התגנבות יחידים" הביא בשבעת הימים הראשונים להפצתו 10,000 קוני כרטיסים, למרות אחד מקמפייני ההפצה/שיווק/יח"צ היותר מוצלחים שראיתי השנה. כולם סביבי ידעו ושמעו על הסרט ושאלו עליו, אבל לא מספיק הלכו אליו. קצת מתסכל. הייתי מצפה שהקהל הישראלי יסמוך על דובר קסאשווילי וירצה לראות כל מה שהוא עוש. אבל זה לא סוף פסוק. לסרטים ישראליים יש נטיה להתחיל לאט ולהתגבר. זה רק תלוי האם ה-10,000 שראו את הסרט יצאו ממנו וימליצו לחבריהם לראות או יזהירו אותם. מבחינת תגובת הקהל, הסרט הזה הוא תעלומה בעיניי. נדע בשבוע הבא. אם המספר נשאר יציב או גדל, סימן שהקהל מתחבר וממליץ לחבריו. אם המספר צונח, סימן שהקהל לא אוהב את הסרט.

==================

לכבוד המחווה לסרטי "קנון" של גולן-גלובוס שתתקיים בשבוע הבא בלינקולן סנטר בניו יורק, מעלה אתר הסנטר פרופיל על גולן-גלובוס שפורסם ב"פילם קומנט" ב-1983. כל מי שלא הכיר את ימי הזהב (או, למעשה, הברונזה מצופה זהב) של גולן וגלובוס בהוליווד, חייב לקרוא. ב-1983 גולן היה בן 55 וגלובוס היה בן 40 והשניים הדהימו את הוליווד כשמתוך פס יצור המזכיר את ימיהם של רוג'ר קורמן (אביו הרוחני של גולן) וסם ז. ארקוף הם הצליחו לגלגל עשרות מיליוני דולרים. הוליווד והקשורת לא ידעו איך לאכול את שני הישראליים האלה, אבל כל עוד הם עשו כסף, הם קיבלו כבוד. למרות שהתעשייה אהבה לזלזל בהם.

===============

חיים פרנק אילפמן, המלחין של "כלבת", העלה קטע מהפסקול להאזנה באינטרנט. האזינו. האימה הכי גדולה כרגע: האם הסרט הזה יצליח לשבור את הנאחס שיש כרגע לקולנוע הישראלי בסתיו הזה. בערך 800,000 איש ראו סרטים ישראליים בקיץ. לאן כולם נעלמו בסתיו?

==================

הימור שלי: כשמייקל ווינטרבוטום יגיע לצלם בארץ את הסרט שלו על יאיר שטרן והלח"י יתחיל להתנהל נגדו כאן קמפיין מאסיבי שיוקיע אותו כעוכר ישראל. זה יגיע לשיא כשווינטרבוטום יבטל את הגעתו לפרמיירת הסרט בישראל כמחאה על מדיניות ישראל. ווינטרבוטום, לואץ' ולי – כולם יהיו בישראל פרסונה נון גרטה. אז תכף ווינטרבוטום יהיה במאי שנוא בארץ. אבל בינתיים…

סרט האילתורים שהוא צילם בצ'יק-צ'ק עם סטיב קוגן ורוב בריידן, "The Trip", מתחיל להיראות כמו משהו שיהיה מאוד נעים להיתקל בו. לא נראה לי שיש סיכוי שאחד ממפיצינו יביא אותו ארצה. אבל הקליפ ששוחרר ממנו השבוע מבדר מאוד: בריידן וקוגן עושים קרב חיקויי מייקל קיין. לדעתי בריידן מנצח.

(אגב, מי שלא גדל על מדנס באייטיז: כשקוגן אומר "מיי ניים איז מייקל קיין" הוא מתכוון לזה:

)

הלווייתו של עמוס לביא, שנפטר אמש באיכילוב מסרטן ריאות בגיל 57, מתקיימת בשעה זו בבית הקברות ירקון.

איך מזהים שחקן מצוין? שחקן מצוין הוא כזה שמצליח לבלוט גם בסרטים לא טובים. את "קרקס פלסטינה" ואת "שחור" אני לא אוהב במיוחד, אבל עמוס לביא ז"ל היה מצוין בשניהם. גם ב"סרק סרק" של חיים בוזגלו, שהוקרן בפסטיבל חיפה האחרון, בו מגלם לביא את ראש השב"כ, הוא היה כריזמטי.

הנה גיל ריבה משוחח עם לביא לפני שנה.

ושאול דישי, שעבד עם לביא על הסט של "שפשוף נעים" ו"מישל עזרא ספרא ובניו", מספיד.

איפה הם הימים שבהם יכולתי לאמבד בבלוג כל נגן וידיאו אפשרי. אני מתפלל שהם ישובו. לכן במקום להשאיר אתכם בבלוג שלי, אני שולח אתכם חוצה לאתר של TBS, בו תוכלו לצפות כבר בשתי התוכניות הראשונות של קונן ששודרו אתמול ושלשום.

הנה הפתיח לתוכנית הראשונה: סוני קורליאונה, דון דרייפר, "הדייר" ולארי קינג נפגשים במערכון אחד. וזה המונולוג מהתוכנית הראשונה ("ברוכים הבאים לתוכנית הראשונה השניה שלי השנה. אתם בטח תוהים למה קראתי לתוכנית החדש שלי 'קונן'. עשיתי את זה כדי שיהיה יותר קשה להחליף אותי"). ריקי ג'רווייס מברך את קונן לרגל תוכניתו הראשונה. סת רוגן מתארח. ולאה מישל (תוכנית נורא יהודית יצאה לו לבכורה).

והנה התוכנית השנייה. המפגש של קונן עם הצנזור של הרשת החדשה שלו נורא מצחיק. טום הנקס, האיש שהמציא לקונן את הכינוי "קוקו", חוטף שפריץ.

טיפים לקולנוענים צעירים שסרטם עומד לצאת: א. ודאו שהיחצן ששכרתם לא עשה עליכם דאבל-בוקינג והוא גם מוציא באותו שבוע את הסרט הכי מדובר של השנה, סרט שגם יגזול ממנו את תשומת הלב שלו מסרטיכם, וגם ירמוס אתכם בקופות (בדיוק מה שקרה לאחד הסרטים הישראליים שיצאו השנה). ב. אם אתם מבטיחים לבלוגר בכורה לטריילר שלכם, ודאו שהיחצן לא סגר בינתיים בכורה אצל גיא פינס, ומיד אחריה הפיץ את הטריילר לוויינט, וואלה ונענע, ורק בבוקר שאחרי שלח את הטריילר לבלוגר שהבטחתם לו. סתם, נימוס.

מה שמביא אותנו ל"כלבת", שקיוויתי להעלות את הטריילר שלו אתמול ולא היום. שזה מושלם, אגב. כי עכשיו אם אכתוב בעד "כלבת" אז יוכלו המקטרגים להגיד "ברור, הוא מיודד עם אחד הבמאים". ואם אכתוב נגד "כלבת" יגידו המקטרגים האחרים "ברור, הוא נוקם בהם כי הבטיחו לו את הטריילר בבכורה ובסוף הבריזו לו". כי ככה אנחנו מתייחסים לביקורות קולנוע בארץ: מתוך ההנחה שהיא אף פעם לא באמת טהורה ומבטאת עמדה וטעם, אלא שתמיד יש איזושהי אג'נדה נסתרת, או חשבונות אישיים מאחוריה. בארט סימפסון צודק: You're damned if you do, and you're damned if you don't. זה מה שיש.

אתמול בערב חשבתי לתת ל"כלבת" להסתדר עם הטריילר שלהם עם הוויינטים והוואלאים שלהם, שממילא מניבים מן הסתם טראפיק משמעותי יותר מבלוג קטן וצנוע. מנקודת מבט יחצנית, זה שיחוק אמיתי. הליגה הגדולה. זה, אגב, מה שעשיתי עם "פעם הייתי". יחסי הציבור החליטו לתת את הטריילר בבכורה לוויינט ואני העדפתי שלא לגעת בו ולא להתייחס אליו. אגו, מדי פעם הוא קופץ ודורש שיתייחסו גם אליו. בדיעבד, אני מצטער על זה. וכמעט וחזרתי על הטעות הזאת כאן. אלא שהבוקר קמתי ואמרתי לעצמי "זובי אם אני אתן לשיקולים של יחצנים להכתיב לי על מה לכתוב". ואני בעד "כלבת". מהרגע הראשון. אני מתפלל ומייחל כבר שיבוא סרט אימה ישראלי, והנה הוא בא. ויותר מזה: הוא הצליח, כבר בשלב הטריילר, למשוך את תשומת הלב של גיא פינס ו-וויינט וכו'? זה רק אומר שהסרט יצר מהר מאוד באז, ודיבור, וסקרנות, ושאולי מתבשל לנו כאן להיט. אז הנה, אחרי כולם (כולם, קרי כל האתרים והנגנים הבלתי נסבלים שלהם שמציגים פרסומות לפני הטריילר – וזה רק צדק פואטי שבוויינט הצמידו לפני הטריילר פרסומת לטיפול באימפוטנציה בכיכובו של כלב), הטריילר ל"כלבת":

לא רע.

אהרון קשלס ונבות פפושדו אחראים על הבימוי והתסריט. גיא רז מופקד על הצילום. חיים פרנק אילפמן הוא המלחין. ועכשיו חסר להם שסרט לא יהיה נהדר.

===============

ויש עוד סיבה לכך ששמתי בכל זאת את הטריילר. כבר שנה שאני שומע על סרט קצר בן 7 דקות בשם "להרוג דבורה" של שרון מימון וטל גרניט (שביימו יחד את "משכנתא". מימון היא השותף לבימוי של "סיפור גדול"). זה התחיל כשהסרט זכה בפסטיבל חיפה (בסרטים הקצרים) לפני שנה, והמשיך השבוע שהגיעה ההודעה שהוא זכה בפרס גם בפסטיבל ויאדוליד. ועד כה רק שמעתי עליו, לא היתה שום אפשרות לצפות בו. השבוע סוף סוף ראיתי את הסרט. מבריק. שבע דקות נהדרות, מדויקות מאוד. כל שוט בול. אבל כשראיתי אחר כך את הטריילר של "כלבת" עשיתי דאבל טייק: חורשה? רציחות? איש עם רובה? ב"להרוג דבורה" זה רמי הויברגר, ב"כלבת" זה עמיתו ל"החמישיה הקאמרית", מנשה נוי. עולם קטן? (עולם ממש קטן: המפיקים של "סיפור גדול", שבו היה שותף מימון, הם המפיקים של "כלבת").

אם כך, יהיה רק הגיוני – ואולי אפילו מבריק – לקחת את "להרוג דבורה" בן ה-7 דקות בלבד, ולהצמיד אותו לכל ההקרנות של "כלבת". כמו שפיקסאר מצמידים סרט קצר לפני הסרטים ארוכים. הסרט, עם הצילום הפנטסטי של רם שווייקי, יהיה מופע חימום נהדר ל"כלבת".

================

האם אפשר כבר להמר שאם "כלבת" יביא 200,000 צופים (נס באקלים הקולנועי הנוכחי) שב-2012 נראה בקיץ את "כלבת 2 " בתלת מימד?

===============

אגב, שם הפוסט: יש חורשה ליד עומר שקוראים לה "גבעות גורל", בכל פעם שאני חולף על ידה עם האוטו אני רואה את השלט שמכוון אליה וחושב לעצמי שזה לוקיישן ומצוין ושם מצוין לסרט אימה. אז הנה, "סינמסקופ" מחלק מתנות חינם – אם יש כאן מישהו שמחפש לוקיישן ושם לסרט אימה נוסף, בעקבות מה שעשוי להיות להיט האימה הישראלי הראשון, אני מציע לכם את גבעות גורל. שם ענק לדעתי.

הדי.וי.די/בלו-ריי הסופר-דופר-דלוקס של "אווטאר" ייצא באמריקה בעוד שבוע, ויכיל את הגרסה הארוכה של הסרט פלוס המון תוספות על ההפקה ועשיית הסרט. הנה דוגמה להצצה כזאת אל מאחורי הקלעים: הסצינה בה ג'ק סקאלי מתעורר בתוף גוף האווטאר מוצגת במסך מפוצל: איך היא נראתה על מסך הקולנוע, ואיך היא למעשה צולמה ונערכה, לפני שהולבשה האנימציה על השחקנים. שימו לב לזנב שהודבק לחליפת לכידת-התנועה של סם וורתינגטון.

ויה סלאשפילם.

ראיתי היום את "איזה מין שוויון", שיעלה בשבוע הבא בארץ, סרט סימפטי מאוד לפנסיונריות מאת נייג'ל קול, במאי שמאיזושהי סיבה לא מוסברת חשבתי שיש לי חיבה אליו, ושציפיתי ממנו קצת ליותר (ולמרות שתחילת הסרט נורא מיושנת ומזדחלת, סוף הסרט מספק ויש בו את החוצפה שחיבבתי ב"נערות לוח השנה" שלו. סרט כמעט זהה, אגב). זה מעין סרט ניאו-פוסט-אלטע פמיניסטי, המספר על שביתת נשים במפעל ליצר מכוניות באנגליה ב-1968, שביתה שהובילה לשינוי החקיקה באנגליה ובעולם להשוואת תנאי השכר בין נשים לגברים. סאלי הוקינס, שנורא עיצבנה אותי ב"חופשיה ומאושרת" של מייק לי וב"חלומה של קסנדרה" של וודי אלן, ממש מקסימה כאן (היא מופיעה עכשיו גם ב"פרח מדבר" ונראה לי שהנשים שנהנו מסרט כמו "פרח המדבר" יתמוגגו מ"איזה מין שוויון"). ואיכשהו בגלל שהוקינס קצת דומה לאור אטיקה, בגלל השביתה במפעל ובגלל 1968, חשבתי כמה פעמים בסרט על "סוף העולם שמאלה". שם הסרט המקורי, על פי כותרות הפתיחה, הוא "We Want Sex". באמריקה שינו את שם הסרט ל"Made in Dagenham", על שם הפרבר הלונדוני שבו מתרחשת עלילת הסרט. ואילו אני, כל הזמן זמזמתי לי בראש את "דגנהם דייב" של מוריסי: