מטר של כותרות מהבוקר.

זו תעלומה שעוד תעסיק את הוליווד לא מעט: היחצנית רוני צ'אסן, בת 64, נמצאה מתה הלילה במכוניתה בהוליווד אחרי שנורתה חמש פעמים בחזה. היא נהגה כשירו בה, ואחרי היריות מכוניתה התנגשה בעמוד. הסיבה שהוליווד נסערת היא כי צ'אסן נחשבת לאחת מבכירות יחצניות הסרטים ומי שניהלה קמפיינים ללא מעט סרטים בדרך אל האוסקר. למשל, "נער החידות ממומבאי". בשבת האחרונה, מספרת אן תומפסון, צ'אסן היתה בטקס חלוקת פרסי האוסקר למפעל חיים ועשתה מינגלינג בין עיתונאים לקולנוענים. היא דוחפת את "התחלה" לאוסקרים ואת "הסערה" של ג'ולי טיימור. הירי התרחש בשצ'אסן נהגה הביתה בשובה מהבכורה העולמית של "בורלסקה", הסרט עם שר וכריסטינה אגילרה. ועכשיו משטרת לוס אנג'לס מנסה להבין מי רצה לרצוח יחצנית הוליוודית. בתחילה חשבתי לפתוח ולהגיד שזה יכול להיות פרק מצוין ב"קולומבו", אבל אז גיליתי שאחיה של צ'אסן הוא לארי כהן, במאי סרטי האימה (ומי שמוכר יותר לקהל המיינסטרים בתור התסריטאי של "סלולר", "תא טלפון" ו"חוטפי הגופות" של אבל פררה), ומי שכתב כמה וכמה פרקים של "קולומבו". אולי הוא יצליח לפצח את התעלומה.

===============

סקוט קופר, הבמאי-תסריטאי של "לב לא שפוי", הסרט שעליו זכה השנה ג'ף ברידג'ס באוסקר, יביים רימייק אמריקאי לסרט הארגנטינאי "עוף דורס", שביים פבלו טרפרו (שהוצג בפסטיבל חיפה האחרון). הסרט הוא נציג ארגנטינה לאוסקרים השנה, והידיעה הזאת, אני מניח עשויה לתת לו דחיפה קדימה עכשיו שאנשי הוליווד ירצו לראות איך נראה הסרט המקורי. זה הסרט השלישי כבר שרירקדו דארין מככב בו ושזוכה לרימייק אמריקאי. קדמו לו "תשע מלכות" ו"הסוד שבעיניים".

=============

אמזון השיקה את "אמזון סטודיו". זה לא אולפן קולנוע, כמו שניתן אולי לדמיין מהשם, אלא יותר מיזם שיעסוק בפיתוח פרויקטים, אותם הם יעבירו להפקה לאולפני וורנר אם יגיעו להבשלה. הרעיון המעניין הוא שהם ינסו לנצל את המודל הקהילתי של עולם הקוד הפתוח כדי לפתח תסריטים וסרטים. האם זה יעבוד? הרעיון הוא שיוצרים יעלו לאתר תסריטים שלהם ויקבלו פידבקים מגולשים אחרים וגם מומחים, על פי הם הם יוכלו לתקן ולשכתב ולשפץ. ופעם בחודש יחולקו פרסים לתסריטים. יש כבר כמה אתרים שעושים דברים דומים. מה שנראה לי כמו יתרון אמיתי הוא העובדה שלא רק תסריטים יתחרו שם אלא גם סרטים. למעשה, האתר מעודד יוצרים למצוא תסריטים באתר ולביים אותם (מה שאומר שככל הנראה תנאי השימוש של האתר מחייבים מי שמעלה את התסריט שלו לאתר לוותר על זכויותיו עליו). התחלתי לעלעל בסרטים שכבר הועלו לאתר ונפלתי על בי-מובי חביב למדי – מרדפים, יריות, אחות בחזיה וזומבים. אבי לרנר ודני דימבורט יכולים לגייס אותו מיד.

האמת, בתור אתר לגלישה ולעיון זה נראה לי אחלה. האם יצמח שם פרויקט קולנועי משמעותי. יודעים מה? אני סקפטי. אולי סרט אימה כן. אבל מצפייה בסרטון ההקדמה למיזם שבו הם אומרים שהם מחפשים סרטים עם סיפור טוב אני מבין שהם לא מחפשים אלטרנטיבה, אלא פשוט אנשים חדשים שיספרו אותם סיפורים ישנים. כל הוליווד בנויה על זה ממילא, אז מה חדש עם "אמזון סטודיוס"? וההתעקשות על סיפור-סיפור-סיפור גורמת לי לחשוב שאם זה היה אתר לחיפוש כשרונות מוזיקליים חדשים הם היו מצהירים שהם מעוניינים רק בפול מקרטני הבא, אבל לא בראמונז.

אבל אולי אני מחמיר לשווא. יודעים מה. אני לוקח את זה בחזרה. אולי בכל זאת כן יצליחו אנשי "אמזון סטודיו" לאתר איזשהו תסריטאי או תסריטאית צעירים שיושבים באיזה חור נידח ויש להם כשרון עצום ורעיון אדיר, ובזכות האתר הזה יצוץ לו סרט קולנוע מצוין. אבל שיהיה ברור: זה יהיה הסרט הבא של מריל סטריפ, לא של האל הרטלי.

מתברר שאדוארד נורטון וברוס ספרינגסטין חברים כבר עשר שנים. בפסטיבל טורונטו האחרון ראיין נורטון את ספריגנסטין לפני בכורת הסרט התיעודי "ההבטחה", המספר את הסיפור מאחורי ההפקה וההקלטה של התקליט "Darkness on the Edge of Town" שהקליט ספרינגסטין ב-1978. זה התקליט שספרינגסטין הוציא אחרי "Born To Run" מ-1975. השבוע יוצאת מהדורה מיוחדת של התקליט, הכוללת שירים שהוקלטו ולא נכנסו לגרסה הסופית ואת הסרט התיעודי. לקידום יציאת הבוקסה הזאת שידרה שלשום טרי גרוס בתוכניתה "Fresh Air" בערוץ הרדיו הציבורי את השיחה המלאה – כ-45 דקות – של נורטון וספרינגסטין שהוקלטה בספטמבר. ואני מעלה אותה במלואה להאזנתכם.

ספרינגסטין עוזר למקם את הקונטקסט שבו התקליט הוקלט: כמה שנים אחרי סוף מלחמת וייטנאם, המשבר הכלכלי של נשיאות ג'ימי קרטר, מהפכת הפאנק. וכשהוא נזכר בילדותו בניו ג'רזי, כשהוא היה מאזין לבוב דילן, אומר ספרינגסטין: "אני חושב שבשנות הששים, העיירות הקטנות באמריקה היו מאוד לינצ'יות. לכאורה הכל היה בסדר, אבל מתחת לפני השטח הכל היה דפוק". יש המון קולנוע בשיחה שלהם – "נהג מונית", "רחובות זועמים", "שבילי הזעם".

מצחיק, אבל חברי הלהקה של ספרינגסטין, האי-סטריט בנד, הפכו לאייקוני טלוויזיה מפורסמים למדי: סטיבן ואן זאנדט מוכר כיום יותר בתור סילביו מ"הסופרנוס" מאשר בתור הגיטריסט של ספרינגסטין, ומקס וויינברג מוכר יותר כיום בתור המתופף של קונן אובריאן מאשר המתופף של ספרינגסטין. אנשים שלא עלו מימיהם על מטוס לפני שחברת קולומביה החתימה אותם על חוזה, מספר ספרינגסטין.

הנה השיחה המלאה. 43 דקות (לחצו על הלינק להפעלת הנגן):

אדוארד נורטון מראיין את ברוס ספרינגסטין

והנה קטע מהסרט:

אני די נטשתי את עולם משחקי המחשב אי שם בסוף הניינטיז, אז אין לי כל כך מושג מה קורה שם בחוץ. ההיתקלות היחידה שיש לי עם הגיימרים היא רק כשיש פתאום איזשהו טריילר מוצלח למשחק מחשב (כמו שקרה עם "היילו") או שסרט הפתיחה של המשחק, לפני ששלב המשחק מתחיל, נראה מוצלח וקולנועי במיוחד, או כשמשחק מחשב הופך לסרט. כן, קראתי לפני כמה ימים ש"קול אוף דיוטי: בלק אופס" שבר שיאי מכירה כשיצא לחנויות בשבוע שעבר. אבל אני סיימתי את משחקי המלחמה שלי עם "באטל-זון".

אבל רק עכשיו, באיחור של חצי שנה, הראו לי את הדבר המופלא הבא. סליחה על החומר הלא טרי, אבל זה די מדהים. טריילר למשחק מאת לוקאסארט, חברת משחקי המחשב של ג'ורג' לוקאס, שממשיכה לנצל את המותג "מלחמת הכוכבים". הטריילר הזה, שבעצם (אני מניח) מתניע את הסיפור שיעמוד במרכז המשחק (דארת ויידר מורה על חיסולו של סטאר-קילר, המתלמד שלו, אבל הוא – שהכוח חזק עימו – מביס את כולם, ואני מניח שיוצא למסע נקמה ומנוסה). אבל הארבע דקות האלה הן הדבר הכי טוב שראיתי מהעולם של "מלחמת הכוכבים" כבר עשורים. אם אי פעם יעשו סרט המשך לסדרה, יואיל נא ג'ורג' לוקאס לפנות את הבמה לטובת מי שיצר את קטע הווידיאו המופלא הזה (כולו, אגב, באנימציית מחשב). ככה צריכים להיראות קרבות לייט-סייבר! הבו לי סרט של "The Force Unleashed"! (אגב, איך המשחק עצמו?)

הבלוג "Upcoming Pixar" מציג פריים מתוך "מכוניות 2 " כטיזר לקראת הטריילר שייחשף בצמוד ל"פלונטר" בשבוע הבא. הבנתם? זה בקרוב לבקרוב. מה שכן, זה נותן איזשהו כיוון לאופי של הסרט, ודווקא כיוון שמוצא חן בעיניי. בסרט ההמשך יוצאים לייטנינג (ספידי) מקווין ומייטור למסע הרפתקאות מסביב לעולם בו מנסה מקווין לזכות בגרנד פרי העולמי. נשמע קצת כמו החיפושית השובבה, סדרת סרטים שחיבבתי מאוד כילד. "מכוניות 2 " ייצא בעולם ביוני 2011.

עדכון. תודה לדני בתגובות: מי צריך פריים כשכבר יש מאתמול טריילר, ועוד עם מייקל קיין –

=============

אפרופו אנימציה ופיקסאר: האקדמיה האמריקאית פרסמה אתמול את רשימת 15 סרטי האנימציה שזכאים להתמודד השנה על האוסקר לסרט אנימציה באורך מלא. הסרטים הם: "אלפא ואומגה", "כלבים נגד חתולים 2 ", "גנוב על הירח", "החלומות של ג'ינשה", "הדרקון הראשון שלי", "אידיוטים ומלאכים", "הקוסם", "אגדה עם כנפיים", "מגה מוח", "כלבתי טוליפ", "שרק 4 ", "מלחמות קיץ", "פלונטר", "טינקרבל 2 ", "צעצוע של סיפור 3 ".

הבעיה היא שעם 15 סרטים זכאים בלבד, רשימת המועמדים תכיל – על פי התקנון – רק שלושה סרטים. היה חסר סרט אחד בלבד כדי להגדיל את הרשימה לחמישה מועמדים. מה שאומר שבקטגוריה הזאת צפויות הפתעות. לכאורה נדמה שמקומם של שלושת סרטי האנימציה האהובים והמצליחים של השנה –  "צעצוע של סיפור 3 ", "הדרקון הראשון שלי" ו"גנוב על הירח"  – מובטח. אבל לא כל כך מהר. בקטגוריה הזאת מצביעים אנימטורים, ולא בטוח בכלל שהם ירצו להריע אך ורק לתוצרת ההוליוודית. הרי כבר בעבר הם הפתיעו עם מועמדויות ל"המסע המופלא" היפני (שגם זכה) ול"שלישיית בלוויל" הצרפתי. האם השנה הם יחליטו להפתיע, להעיף מהשלישייה שובר קופות ולעשות כבוד או ל"הקוסם" (סרטו החדש של סילביאן שומה, הבמאי של "שלישיית בלוויל", המבוסס על תסריט גנוז של ז'אק טאטי) או אולי להפתיע ולתת מועמדות לביל פלימפטון (על "אידיוטים ומלאכים"), אחד הבמאים הנערצים על אנימטורים (הוא מצייר את כל הסרט ביד, ועושה כמעט הכל לבד. הוא היה מועמד פעמיים לאוסקר על סרטי אנימציה קצרים). ואולי יתכן סצנריו כזה: האנימטורים יגידו לעצמם "אה, 'צעצוע של סיפור 3 ' בטוח יקבל מועמדויות בקטגוריית הסרט הטוב ביותר והתסריט, הוא לא זקוק לנו, נתעלם ממנו ונעניק מועמדות לשלושה סרטים קטנים ומקוריים יותר". במקרה כזה, הקטגוריה הזאת תהיה ממש מפתיעה ופרועה, כשהסרט שכרגע כולם מהמרים שהוא הזוכה ברור והוודאי בכלל לא יהיה מועמד.

===============

זו נשמעת כמו בשורה טובה, אבל מי יודע: גיירמו דל טורו ודיוויד אייק ("בטלסטאר גלקטיקה") יפיקו יחד סדרה חדשה לאיי.בי.סי שתחזיר את "הענק הירוק" למסכי הטלוויזיה. הסדרה המקורית, שרצה מ-1978 ל-1982, ובה ביל ביקסבי גילם את ברוס באנרס שהופך לענק ירוק כשהוא מתעצבן (בגילומו של השרירן לו פריגנו), היתה אהובה עליי מאוד, אבל שני נסיונות לעבד את הסדרה/הקומיקס לסרטי קולנוע בשנים האחרונות עשו רק חצי עבודה. אז מצד אחד, זה רעיון טוב לחזיר את הסדרה. מצד שני, ענק ירוק כדמות אינמציה דיגיטלית, עוד לא ממש השתכנענו שזה עובד. ומצד שלישי, כל הניסיונות שנעשו בשנים האחרונות להחיות סדרות מהסבנטיז לא ממש עבדו כשהופקו לערוצי ברודקאסט. האם דל טורו ואייק יצליחו לפתור את כל מה שהכשיל את קודמיהם?

================

וסשה ברון כהן ולארי צ'ארלס חוזרים לשתף פעולה אחרי "בוראט" ו"ברונו". סרטם החדש נקרא "הדיקטטור" וצילומיו יתחילו בעוד חודש על פי תסריט מאת ברון-כהן והתסריטאים של "תרגיע" (שביים צ'ארלס). כהן יגלם תפקיד כפול: של רועה עזים ושל דיקטטור שהולך לאיבוד באמריקה.

יו, איזה יום חלש. כלום לא קורה. אני טועה?

מה שכן, הנה משהו נחמד: אנשי האקדמיה (האמריקאית) העלו קטעי וידיאו קצרים מתוך אירוע חלוקת פרסי האוסקר למפעל חיים שהתקיים אתמול בהוליווד. הנה כל הקטעים. והנה, לפניכם, מקבץ (לחצו פעמיים על חלון הווידיאו כדי להפעיל):

א. פיל אולדן רובינסון, במאי-תסריטאי שאני נורא אוהב ("שדה החלומות"), אבל שאני מניח שז'אן-לוק גודאר היה בז לסרטיו (הסנטימנטליים), לו היה צופה בהם אי פעם, מרים כוסית לכבוד גודאר, שכמובן לא טרח להגיע לאירוע:

(אגב, הנה ראיון קצר עם גודאר מלפני כמה ימים בו הוא מסביר שהוא לא נסע לאירוע כי אין לו ויזה וכי אין לו כוח לטיסות הארוכות, וגם כי הוא לא מבין למה האקדמיה בכלל רוצה לתת לו את הפרס הזה).

ב.

הזוכה השני היה איליי וולך, ששיחק ב"הטוב, הרע והמכוער" וב"הסנדק 3 " (ולאחרונה ב"וול סטריט 2 "). קלינט איסטווד נזכר בפגישה הראשונה שלהם לפני 45 שנה על הסט של סרג'יו ליאונה בספרד. פששש… גודאר וליאונה באותו ערב הוליוודי. איכות.

ג.

הזוכה העיקרי של הערב היה פרנסיס פורד קופולה, שקיבל את הפרס על שם אירווין תלברג, פרס המוענק למפיקים הבולטים ביותר בהוליווד (ושב-82 שנות האוסקר חולק רק 38 פעמים). הנה רוברט דה נירו, בנאום משעשע, שמזכיר שקופולה הוא היינן הכי גדול שאי פעם ביים אותו בסרט:

והנה קופולה עצמו, שמודה בענווה שזה פרס מפעל חיים על הקריירה שלו כמפיק (של סרטים כמו "הסייח השחור" ו"הנבואה"). קופולה מספר שהוא מצלם סרט חדש והוא עכשיו בתקופת צילומי לילה אז הוא לא הכין שום מילות תודה מראש, ומתחיל לעשות חיקויים של ג'ק וורנר וסמיואל גולדווין – שהוא עוד הספיק לעבוד עבורם בסוף שנות הששים:

אחרי שהתרגשנו מהקאמבק של "פו הדב" ב-2011, הגיע הזמן להתחיל להתרגש מעוד קאמבק ילדותי שיתרחש בעוד שנה: שובם (שובן?) של "החבובות". ג'ייסון סיגל וניקולס סטולר ("קח את זה כמו גבר") כתבו את התסריט ונראה שכל שחקני הוליווד יעלו לרגל לסט הצילומים להופעות אורח קטנות. ובסוף השבוע גילה פיטר סירטה, בעל הבלוג "סלאשפילם", שמצלמים את הסרט ממש ליד הבית שלו, אז הוא ירד לרחוב עם מצלמה וצילם קצת את הסט. הצילומים מקיימים באולפנים של חברת ג'ים הנסון, הממוקמים באתר שבו שכן הסטודיו ההיסטורי של צ'רלי צ'פלין. המתחם הולבש מחדש לצורכי הסרט והפך "לאולפני החבובות", שנראים נטושים וישנים. הסרט ינסה לאחד מחדש את כל החבובות לקאמבק. הנה הצילומים מהצילומים.

================

לפני שעה קלה הסתיים בהוליווד טקס הענקת פרסי האוסקר על מפעל חיים לפרנסיס פורד קופולה, ז'אן לוק גודאר, אליי וולאך וקווין בראונלו. הנה גלריית תמונות מהאירוע.

=================

"מכונת החלומות", הסרט שעליו עבד במאי האנימציה היפני האדיר סטושי קון בזמן שהלך לעולמו, קם לתחייה בידיו של אחד משותפיו ליצירת הסרט, שהבטיח לסטושי הגוסס שהסרט ייעשה גם אחרי מותו.

=================

פרסי גותאם, הפרסים הניו יורקיים לקולנוע עצמאיים, החליטו לחלק פרס בחירת הקהל (מבין סרטים שזכו בפסטיבלים בפרסי בחירת הקהל). ההצבעה מתקיימת באינטרנט. שני הסרטים היותר מוכרים ברשימה הם "קר עד העצם" של דברה גרייניק (שהוקרן בפסטיבל ירושלים ואמור לעלות מתישהו במוזיאון תל אביב) ו"מחכים לסופרמן", סרט תיעודי מדובר של דיוויס גוגנהיים על קריסת מערכת החינוך האמריקאית. הבעיה עם שיטת הצבעה הזאת היא שככה אנשים יצביעו באופן עיוור לסרטים שרק שמעו עליהם, או שראו רק אחד או שניים מתוכם. מה שלא משאיר סיכוי רב סרטים הקטנים יותר.

==============

ואם אתם מתעניינים בתסריטאות אתם חייבים לצפות בווידיאו הזה: ששה תסריטאים שסרטיהם יעמדו במרכז עונת הפרסים והקופות הקרובה משוחחים על עבודתם. ארון סורקין ("הרשת החברתית"), סיימון בופוי ("127 שעות"), מייקל ארנדט ("צעצוע של סיפור 3 "), ג'ון וולס ("קומפני מן"), טוד פיליפס ("אל תלחצי, אני בדרך") ודיוויד לינדסי-אבייר ("מחילת הארנבת"). יש סיכוי מצוין, אגב, שלפחות אחד מהיושבים סביב השולחן יזכה בסוף פברואר באוסקר. סורקין מתחיל את השיחה בהתייחסות לאחריות שלו כלפי הדמות האמיתית שעליה מבוסס סרטו, מארק צוקרברג, שלא שיתף פעולה עם ההפקה. בופוי מספר על חוויית העבודה עם האיש האמיתי – מטפס הרים שכרת לעצמו את הזרוע – שעליו מבוסס הסרט (שביים דני בויל). הנושא של אחריות התסריטאי למציאות היא נושא שיחה מרתק.

טוב, נכנעתי. מישהו העלה את הלינק בתגובות כבר שלשום וחשבתי שאעמוד בפיתוי, אבל אני לא מצליח. מודה, זה כבש אותי. למרות שדיסני דיללו כהוגן את המותג הזה שנקרא "פו הדב" – על ידי סרטי קולנוע לא מאוד איכותיים (אם כי, אני חייב להודות ש"פיל נפיל" היה סימפטי בעיניי) וסדרת טלוויזיה לקטנטנים קצת אידיוטית, עדיין – נראה שהשיבה לבייסיק עם "פו הדב" באנימציה קלאסית מצליחה לדגדג בעיקר את בלוטות הנוסטלגיה של ההורים, שיגררו את הילדים שלהם בכוח לסרט (הבנות שלי שמעו כל תרגום אפשרי של "פו הדב" לפני השינה, אפילו בכוח). במילים אחרות: להיט היסטרי.

ועוד נקודה שצריך לזכור: כל סרט אנימציה שיוצא מדיסני בשנים אלה נמצא באחריותו הישירה של ג'ון לאסיטר, ההוא מפיקסאר, שהוא עכשיו אחד הבוסים הבכירים בדיסני. אני מאמין על לאסיטר שהוא באמת עובד מהלב ובלי גרם ציניות, לכן יהיה מעניין לראות את הטיפול ב"פו הדב" בקדנציה שלו.

וסחתיין על קין שהפכו לשיר הנושא של "פו הדב" בטריילר. עכשיו כל בני השש ובני השבע בעולם יזמזמו את השיר שלהם. זה השיר.

trompe l'oeil על אמת

הייתם בוודאי מצפים שמישהו שמכנה את עצמו "מבקר קולנוע" יהווה סוג של שסתום המגן עליכם מפני תרבות רעה ונחותה, מפני סרטים שמייצגים את כל מה שפגום וחולה בחברה שלנו, מפני הומור ירוד שכל כולו עוסק בהשפלה ואכזריות. ובכן, מצטער. עלי למעול בתפקידי. "ג'ק-אס 3D" הוא כל הנ"ל, ללא ספק אחד הסרטים הדוחים ומעוררי הקבס ביותר שראיתי, סרט שכולו נובע מטמטום מוחלט, אבל באותה נשימה ממש הוא גם סרט מבריק. לפחות בכך שהוא אחד הסרטים המצחיקים, הבוטים, הנועזים והכי שוברי מוסכמות שאי פעם הגיעו לראש טבלת שוברי הקופות באמריקה.

זה קצת מצחיק לספר עכשיו את הסיפור של "ג'ק-אס", עשר שנים מאוחר מדי. אנסה לתמצת: "ג'ק-אס" (חמור גרם, בעברית) הושקה כסדרת טלוויזיה באם.טי.וי בדיוק לפני עשר שנים. הרעיון: קחו את ז'אנר המצלמה הנסתרת וערבבו אותו עם חבורת פעלולני אקסטרים שמוכנים לעמוד בכל אתגר שיציבו בפניהם, בייחוד כזה שידרש מהם לכאב עצום ולנזק גופני מצלק. התוצאה: המצאה מחדש של המושג "סלאפסטיק". ב"ג'ק-אס" המכות שהמצולמים חוטפים (מרצונם) אמיתיים וכואבים, אבל מכיוון שזה נעשה מרצונם, ומכיוון שהם באים לקבל תוספת (אולי כי מרוב מכות הם נהיו רפי שכל, אגב), זה מצחיק בטירוף. "ג'ק-אס" עשתה מהפכה בתפיסה של מה אפשר ומה מותר ומה נכון לעשות ולהראות בטלוויזיה. היא הולידה מחדש את תוכניות המתיחות האכזריות בנוסח "פאנק'ד" של אשטון קוצ'ר ואיפשרה יצירת סרטים שבועטים לפוליטיקלי קורקט בביצים, כמו "בוראט" של סשה ברון כהן. ב-2002 וב-2006 יצאו שני סרטי קולנוע שניסו לנצל את הצלחת הסדרה, ועשו זאת בהצלחה. למרות שמבקרי הקולנוע הקיאו על הסרטים האלה ומצאו אותם מעליבים ומגונים שני הסרטים, שצולמו במצלמות וידיאו כמעט ביתיות והופקו במיליוני דולרים ספורים, הכניסו בקופות 64 ו-72 מיליון דולר בהתאמה. הסרט השלישי, שיצא לפני כחודש, חצה כבר את המאה מיליון דולר. אז נכון, הסרט השלישי כבר מרגיש כמו אונס של רעיון מקורי. ואני מודה שצחקתי בו פחות מאשר בשני הסרטים הראשונים, וקשה להתחמק מהתחושה שהחבורה התכנסה שוב רק בגלל שהתלת מימד הופך כל אשפה לזהב בקופות. ובכל זאת, הסרט הזה הוא בעיטה הגונה בישבן הבורגנות המנומסת. אקט כה חתרני של טרור תרבותי ראוי לדעתי לתשואות. ואגב כך, אהיה חייב להזהיר: אני בספק אם הסרט הזה אכן ראוי לצפיית אדם. לפחות לא אדם שיש לו עכבות, מעצורים או נימוסים בסיסיים. נשים, למשל. אני מת לשמוע האם היתה אי פעם אשה או נערה שראתה סרט של "ג'ק-אס" ונהנתה. או, כל שכן, כל צופה שמחובר לאיזשהו אלמנט נשי ומעודן או תרבותי בנשמתו. מצד שני, אם יש בנשמתכם אנרכיסט רדום שמת להתפרץ החוצה, זה הסרט להתגנב אליו כשעין לא רואה.

והנה, עשור אחרי ש"ג'ק-אס" הפך לתופעה תרבותית טלוויזיונית וקולנועית באמריקה, תראו מה קרה: סוף סוף מגיע סרט מהסדרה להקרנות מסחריות בארץ. שאלוהים יברך את התלת מימד. גם בארץ, מתברר, המפיצים כה מוקסמים מהאפשרויות הכלכליות של התלת מימד (עלות הבאה נמוכה, מחירי כרטיסים גבוהים), שכל מה שהיה נגנז אוטומטית לפני כן בארץ, כעת מובא לבתי הקולנוע כאן. מצחיק: הכותרת 3D אמורה לפתות את הצופים, בישראל היא בעיקר מפתה את המפיצים. ככה קיבלנו בארץ את "פיראנה 3D" בלי שאף אחד מסרטי "פיראנה" האחרים אי פעם הוקרנו כאן. למשל. והנה, זה חוזר עם "ג'ק-אס".

אחד הדברים שהופכים את "ג'ק-אס" למוצר תרבותי בעל משמעות היא הנוכחות של ספייק ג'ונז בתור מפיק (ובסרט רואים שהוא היה על הסט לא מעט). את הרעיון לתוכנית הגה ג'ונז יחד עם חברו לתיכון, ג'ף טרמיין, כשהשניים עבדו בחברת התקליטים של הביסטי בויז. אז למה בכלל אני מעניק משמעות לסרט שכולו קיא, הפרשות והומור אלים ומסוכן? משתי סיבות. הראשונה היא כי בעולם שבו הקולנוע המסחרי הוא לרוב שמרני ומוכר וסטנדרטי, "ג'ק-אס" הוא אצבע משולשת כלפי הכל: כלפי הממסד, כלפי הוליווד, כלפי ההורים, כלפי כל מי שמנסה להיות קלגס של טעם טוב ונימוס. אני מודה שהיה לכל הרעיון הזה קצת יותר תוקף לפני עשור, כשמשתתפי הסרט והסדרה היו צעירים ועניים יותר. כיום, עשר שנים אחרי, יש תחושה של התבוננות בהיפים מזקנים – מצד אחד הערכה שהם דבקים באידיאלים שלהם, מצד שני תחושה קלה של רחמים שהם עדיין תקועים בתוך בתי שימוש ניידים המועפים לאוויר בגילם המתקדם. ג'ונז, שבנשמתו נותר סקייטר וג'אנקי של אדרנלין, הוא חלק בלתי נפרד מחבורת מחפשי הצרות האלה (בסיקוונס כותרות הסיום – האדיר, אגב! – רואים את ג'ונז מנתר מעל למבורגיני נוסעת. אני ממש מקווה שהיה כאן איזשהו טריק צילומי כי אחרת האיש באמת מטורף לגמרי ונמצא מילימטרים ממות בכל רגע. ואגב, אני מניח שחלק ניכר מתקציב הסרט מושקע בביטוח).

אבל הדבר השני מרתק אותי יותר, ונדמה לי שזו גם המשיכה האסתטית של ג'ונז: הקולנוע המסחרי והמיינסטרימי של ימינו אינו רק מייצג בורגנות שבעה ומנומסת, אלא הוא גם קולנוע של "לעשות כאילו". מאז עידן המחשבים זה נהיה בעייתי כפליים. אנחנו כבר לא מאמינים יותר למה שאנחנו רואים על המסך. ברור לנו שהכל נעשה במחשב. גם בעבר הנחנו שאף שחקן אינו בסכנה כשהוא נראה קופץ מבניין, אבל לפחות האמנו שהבניין אמיתי. הקולנוע נהיה מזויף. ג'ונז מאז ומתמיד ניסה לערבב בסרטיו רגעים שלא יתכנו, אבל עדיין שייראו אמיתיים. בין אם זה סרט עם בובות כמו "ארץ יצורי הפרא" או "להיות ג'ון מלקוביץ'", ג'ונז מחפש את הדרך לצלם את הסרטים כך שנתהה איפה נגמר האפקט ומתחילה האמת. זה הופך את סרטיו (וגם את הקליפים שהוא מביים) למרתקים לצפייה. "ג'ק-אס" הוא גם מעין תרופת נגד לכל זה: אנחנו אמורים להבין ולהאמין (וכך זה אכן נראה) שכל מה שקורה בסרט הוא אמיתי לחלוטין, שכמו בקרקס אכן הפעלולנים קופציםצ ללא רשת ביטחון, וכל נפילה שלהם אכן תשאיר צלקות. זה, למעשה, סרט תיעודי.

ובאופן משונה, גם כאן האמריקאים לא המציאו כלום. מבחינות רבות "ג'ק-אס" הוא גרסה למה שקורה באופן יומיומי בטלוויזיה היפנית. ראיתם פעם את אחת מתוכניות הטלוויזיה של טאקשי קיטאנו? אנחנו מכירים אותו כבמאי מעודן (שגם אוהב לערבב בין מציאות ובדיון), אבל צופי הטלוויזיה ביפן מכירים אותי כמנחה של תוכניות שכולן עושות מעין פעלולי "ג'ק-אס": לעיתים, אגב, בקהל תמים שלא יודע מה הולך ליפול עליו."ג'ק-אס" ייבא את הטירוף היפני לאמריקה.

לכן, בכל הכנות, סיקוונס כותרות הפתיחה וסיקוונס כותרות הסיום, מספקים טעימה לכל מה שיש לסרט להציע, וייתכן וזה מספיק. סצינת הפתיחה, המכילה את מיטב הפעלולים שיופיעו בהמשך אבל בצילום סופר-סלואו-מושן (וסופר תלת מימדי) נראה לי כמו קטע שג'ונז עצמו אולי ביים (הוא לפחות דומה למדי לקליפ שג'ונז ביים לאל.סי.די סאונדסיסטם באחרונה, מה שהופך את ג'ונז לג'וקר האמיתי, מישהו שמסתיר את חיבתו להרס ובלאגן מתחת למעטה של סוגיות פילוסופיות בפוליטיקה של הייצוג). סיקוונס הסיום מראה כמה חומרים נשארו על רצפת חדר העריכה. ועם כמות הצואה והקיא שיש ב"ג'ק-אס 3D " זה הדבר הכי קרוב לסרטים של דושאן מקאבייב ומרקו פררי משנות השבעים שהקולנוע האמריקאי הגיע אליו.

ובמידה מסוימת, זה גם מעין פרודיה על התלת מימד. מה עף עליכם מן המסך: שתן, צואה וקיא. וזרגים. כן, זו כנראה הבשורה הגדולה של התלת מימד בשנת 2010: בין הפין הנגוס ב"פיראנה 3D" והדילדואים המעופפים של "ג'ק-אס 3D", נראה שהעתיד של התלת מימד נמצא בבולבולים.

פורסם ב"פנאי פלוס", 10.11.2010

דינו דה לורנטיס, המפיק האיטלקי הבאמת אגדי, הלך אתמול לעולמו בגיל 91 בלוס אנג'לס. הוא ככל הנראה אחרון המפיקים האגדיים, הגדולים מהחיים, המאוד צבעוניים, שהפכו את עצמם למיתוסים בעודם בחיים. ואם דיברנו אתמול על מנחם גולן, הרי שבמידה מסוימת אפשר להגיד שדינו דה לורנטיס היה סוג של מודל לחיקוי עבור גולן (כמפיק). גם דה לורנטיס זיגזג בין טראש מוחלט ובין סרטים שהוא קיווה שיביאו לו קצת יותר הערכה אמנותית. וכך הוא הפיק את "לה סטרדה" ואת "לילות כביריה" של פליני (שאיתו הוא גם הסתכסך אחר כך) ועד מהרה יצא לכבוש את הוליווד, שם הפיק סרטים מ"מלחמה ושלום" ועד "קטיפה כחולה" של דיוויד לינץ'. אבל גם את הרימייק ל"קינג קונג" ואת "ברברלה" של רוז'ה ואדים. דה לורנטיס הוא מאותם מפיקים שחושבים בענק וכתוצאה מכך אחת לכמה שנים החברה שלו עמדה לפני פשיטת רגל, ולפעמים פשטה את הרגל ממש. כמו מה שקרה לה אחרי שהוא זרק עשרות מיליוני דולרים על הגרסה הקולנועית ל"חולית" (הרעיון לתת לדיוויד לינץ' לביים את הסרט לא היה מוצלח. אם כי צריך לזכור שהבחירה הראשונה שלו היתה רידלי סקוט, איתו הוא עבד לבסוף על "חניבעל"). "חולית" היה אחד משני הפלופים הקולנועיים הגדולים של שנות השמונים (לצד "אישתר") ומוטט את החברה של דה לורנטיס. עם זאת, יש לזכור שבשנות השמונים מי שעמדה מאחורי המותג "דינו דה לונטיס" היתה למעשה בתו, רפאלה דה לורנטיס, שבשנות התשעים נפרדה ממנו והתחילה להפיק סרטים באופן עצמאי (ביניהם את "פצצת זמן" של אבי נשר). עיון ברשימת הקרדיטים שלו באמת מפעים: "שלושת ימי הקונדור", "סרפיקו", "משאלת מוות" (שאת סרטי ההמשך שלו הפיק… מנחן גולן), "באפלו ביל" של רוברט אלטמן, "פלאש גורדון" (עם טופול והפסקול של קווין), "ביצת הנחש" של ברגמן, "קונן הברברי", "רגטיים" של מילוש פורמן, "שנת הדרקון" ו"שעות נואשות" של מייקל צ'ימינו, והפרויקטים שלו עם סטיבן קינג – "מה ראו עיני החתול", "איזור המוות", ו"מקסימום אוברדרייב" (שקינג ביים). או כמו שנכתב באחד ההספדים עליו: "איזה עוד במאי בעולם הפיק סרטים לפליני, לברגמן, לדה-סיקה, ויסקונטי, יוסטון, וידור, לומט, אלטמן, פרידקין, פולאק, צ'ימינו וקרוננברג?".

==============

אגב הכותרת: אני מניח שהטאג-ליין של "כלבת" המצוטט בכותרת הפוסט הוא ספוילר, לא?

=================

אגב "כלבת": אהרון קשלס עונה למבקרים שקטלו או החמיאו לטריילר לסרט שלו ושל נבות פפושדו.

==================

אגב סרטי אימה: רועי צורף, התסריטאי/מעצב של הטריילר הפיקטיבי לסרט האימה הלא קיים "נקמת ילדי הגזזת", שביים גיל שפירא (שגם הוא עשוי להפוך לפיצ'ר מתישהו), חבר כעת לאיציק רוזן והשניים ביימו סרט זומבים קצר בן 7 דקות בשם "סיומת", שהתקבל לכמה פסטיבלי אימה בעולם. ניתן לצפות בסרט במלואו כאן.

זה היה שבוע חלש בבתי הקולנוע בארץ. הסרט שמכר הכי הרבה כרטיסים בסוף השבוע היה גם השבוע "הרשת החברתית" עם כ-20 אלף כרטיסים. הסרט מכר בעשרה ימים 50,000 כרטיסים. "התחלה" הפך סופית לאחד הסרטים הכי נצפים השנה כשחצה השבוע את קו 400,000 הכרטיסים והוא נמצא במקום החמישי ברשימת הסרטים הכי קופתיים השנה בארץ אחרי "זוהי סדום", "אליס בארץ הפלאות", "שרק 4 " ו"צעצוע של סיפור 3 ". אבל למעשה הוא הסרט היחיד מבין החמישיה שאינו דובר עברית (במקור או בתרגום) ושאינו פונה לקהל של ילדים/משפחות. "לאכול, להתפלל, לאהוב" הגיע ל-150,000 צופים אחרי שבעה שבועות ו"גנוב על הירח" הגיע ל-150,000 צופים אחרי 14 שבועות. וגם המצב של הסרטים הישראליים קצת מתסכל. פקק תנועה של סרטים נהדרים, אבל הקהל – לא ברור לאן הוא הלך. "הדקדוק הפנימי" ו"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" נתקעו שניהם באיזור ה-50,000 (הראשון קצת מתחת, השני קצת מעל). ו"התגנבות יחידים" הביא בשבעת הימים הראשונים להפצתו 10,000 קוני כרטיסים, למרות אחד מקמפייני ההפצה/שיווק/יח"צ היותר מוצלחים שראיתי השנה. כולם סביבי ידעו ושמעו על הסרט ושאלו עליו, אבל לא מספיק הלכו אליו. קצת מתסכל. הייתי מצפה שהקהל הישראלי יסמוך על דובר קסאשווילי וירצה לראות כל מה שהוא עוש. אבל זה לא סוף פסוק. לסרטים ישראליים יש נטיה להתחיל לאט ולהתגבר. זה רק תלוי האם ה-10,000 שראו את הסרט יצאו ממנו וימליצו לחבריהם לראות או יזהירו אותם. מבחינת תגובת הקהל, הסרט הזה הוא תעלומה בעיניי. נדע בשבוע הבא. אם המספר נשאר יציב או גדל, סימן שהקהל מתחבר וממליץ לחבריו. אם המספר צונח, סימן שהקהל לא אוהב את הסרט.

==================

לכבוד המחווה לסרטי "קנון" של גולן-גלובוס שתתקיים בשבוע הבא בלינקולן סנטר בניו יורק, מעלה אתר הסנטר פרופיל על גולן-גלובוס שפורסם ב"פילם קומנט" ב-1983. כל מי שלא הכיר את ימי הזהב (או, למעשה, הברונזה מצופה זהב) של גולן וגלובוס בהוליווד, חייב לקרוא. ב-1983 גולן היה בן 55 וגלובוס היה בן 40 והשניים הדהימו את הוליווד כשמתוך פס יצור המזכיר את ימיהם של רוג'ר קורמן (אביו הרוחני של גולן) וסם ז. ארקוף הם הצליחו לגלגל עשרות מיליוני דולרים. הוליווד והקשורת לא ידעו איך לאכול את שני הישראליים האלה, אבל כל עוד הם עשו כסף, הם קיבלו כבוד. למרות שהתעשייה אהבה לזלזל בהם.

===============

חיים פרנק אילפמן, המלחין של "כלבת", העלה קטע מהפסקול להאזנה באינטרנט. האזינו. האימה הכי גדולה כרגע: האם הסרט הזה יצליח לשבור את הנאחס שיש כרגע לקולנוע הישראלי בסתיו הזה. בערך 800,000 איש ראו סרטים ישראליים בקיץ. לאן כולם נעלמו בסתיו?

==================