ספיריטואלי
"קר עד העצם" זכה אתמול בפרס גותאם, פרס ניו יורקי המוענק לקולנוע עצמאי. ועכשיו הסרט, שכבר זכה בסאנדאנס בתחילת השנה, מוביל את המועמדויות לפרסי האינדיפנדנט ספיריט, הפרס הבכיר לקולנוע עצמאי ודל תקציב. חמשת הסרטים המועמדים הם: "קר עד העצם", "הילדים בסדר", "ברבור שחור", "127 שעות" ו"גרינברג". אגב, חוץ מ"גרינברג" לארבעת הסרטים (או לפחות לשלושה מתוכם) האחרים יש סיכוי מצוין להיכנס גם לעשרת המועמדים לאוסקר (טקס האינדיפנדנט ספיריט מתקיים באופן מסורתי ביום שלפני האוסקרים). ועוד אגב, עוד מעולם לא קרה שבאינדיפנדנט ספיריט ובאוסקר זכה אותו סרט.
משמח לראות שהאינדיפנדנט ספיריט עושה כבוד ל"גרינברג", אבל עוד יותר משמח שהוא עושה כבוד ל"תנו בבקשה" של ניקול הולופסנר. זה מדהים, ראיתי את "תני בבקשה" ואת "הילדים בסדר" בזה אחר זה בפסטיבל ירושלים, חשבתי שהראשון מקסים וארסי ומדויק ומקורי ושהשני חמוד אבל גם נורא מתחנחן. שניהם סרטים על זוגיות מאת במאיות, ומאז האחד הפך לאחת ההצלחות הגדולות בקולנוע העצמאי האמריקאי השני ("הילדים בסדר"), ולסרט שמדברים עליו בקונטקסט של אוסקרים (למה?) והשני נזנח לחלוטין (וא.ד מטלון כלל לא טרחו להפיץ אותו). אז האינדיפינדנט ספיריט עושים כאן תיקון קטן וראוי לא רק בקטגוריית התסריט המוצדקת, אלא בהחלטה להעניק לו את הפרס על שם רוברט אלטמן, המוענק לסרט, לבמאית ולאנסמבל. מוצדק ויפה.
גם "רהיטים זעירים" שהוקסמתי ממנו בפסטיבל ירושלים יצא עם שלוש מועמדויות: לסרט בכורה, לתסריט בכורה ולצילום.
=============
חיבוריישן: את "תני בבקשה" הפיק אנתוני ברגמן. לפני כמה ימים הזכרתי כאן טקסט מוצלח שכתב המפיק העצמאי טד הופ. והנה כתבה מקיפה מה"ניו יורק טיימס" על פועלו של ג'יימס שיימוס, שעומד בראש פוקוס פיצ'רז, החברה שהפיצה בעולם גם את "הילדים בסדר" וגם את "גרינברג". מה הקשר? הם שלושה מארבעת האנשים שעמדו בראש חברת "גוד מאשין", אחת החברות המובילות לסרטי איכות בשנות התשעים בניו יורק. אחרי שהחברה נקנתה על ידי יוניברסל, הופ וברגמן פרשו לקריירה עצמאית (ובהמשך נפרדו), שיימוס הפך את "גוד מאשין" ל"פוקוס פיצ'רס", חברה להפקה ולהפצת סרטים עצמאיים בחסות אולפני יוניברסל, ודיוויד לינדי, השותף הרביעי, מונה לנשיא משותף של יוניברסל (הוא פוטר לפני כמה חודשים). והנה, הם מתאחדים כאן בפוסט הזה, סתם מתוך אסוציאציה.
אבל הכתבה על שיימוס מרתקת, כי האיש עצמו מרתק. הוא פרופסור לקולנוע בקולומביה, המתמחה בפילוסופיה של קולנוע ובקולנוע אירופאי נידח (נידח מנקודת מבט מסחרית, לא מנקודת מבט קולנועית), הוא תסריטאי פעיל (הוא כתב לא מעט מהתסריטים לסרטיו של אנג לי) והוא למעשה גם סוג של ראש-אולפן, רק שזה מיני-אולפן, סמי-עצמאי (ראיינתי אותו פעמיים בעבר, פעם טלפונית ופעם כשהוא ביקר בישראל, בשניהם בהקשר לסרטים שלו עם אנג לי). החיבור הזה בין האקדמיה/פילוסופיה, העשייה הקריאטיבית והנגיעה בעסקים ובהפקה קצת מעוררת קנאה, זה מודל מקסים בעיניי של אינטלקטואל הקולנוע של ימינו, שבקיא גם בתיאוריה אבל לא מתנשא מעל הכלכלה שמאפשרת את קיומם של הסרטים באקלים (האמריקאי) הנוכחי.








תגובות אחרונות