trompe l'oeil על אמת

הייתם בוודאי מצפים שמישהו שמכנה את עצמו "מבקר קולנוע" יהווה סוג של שסתום המגן עליכם מפני תרבות רעה ונחותה, מפני סרטים שמייצגים את כל מה שפגום וחולה בחברה שלנו, מפני הומור ירוד שכל כולו עוסק בהשפלה ואכזריות. ובכן, מצטער. עלי למעול בתפקידי. "ג'ק-אס 3D" הוא כל הנ"ל, ללא ספק אחד הסרטים הדוחים ומעוררי הקבס ביותר שראיתי, סרט שכולו נובע מטמטום מוחלט, אבל באותה נשימה ממש הוא גם סרט מבריק. לפחות בכך שהוא אחד הסרטים המצחיקים, הבוטים, הנועזים והכי שוברי מוסכמות שאי פעם הגיעו לראש טבלת שוברי הקופות באמריקה.

זה קצת מצחיק לספר עכשיו את הסיפור של "ג'ק-אס", עשר שנים מאוחר מדי. אנסה לתמצת: "ג'ק-אס" (חמור גרם, בעברית) הושקה כסדרת טלוויזיה באם.טי.וי בדיוק לפני עשר שנים. הרעיון: קחו את ז'אנר המצלמה הנסתרת וערבבו אותו עם חבורת פעלולני אקסטרים שמוכנים לעמוד בכל אתגר שיציבו בפניהם, בייחוד כזה שידרש מהם לכאב עצום ולנזק גופני מצלק. התוצאה: המצאה מחדש של המושג "סלאפסטיק". ב"ג'ק-אס" המכות שהמצולמים חוטפים (מרצונם) אמיתיים וכואבים, אבל מכיוון שזה נעשה מרצונם, ומכיוון שהם באים לקבל תוספת (אולי כי מרוב מכות הם נהיו רפי שכל, אגב), זה מצחיק בטירוף. "ג'ק-אס" עשתה מהפכה בתפיסה של מה אפשר ומה מותר ומה נכון לעשות ולהראות בטלוויזיה. היא הולידה מחדש את תוכניות המתיחות האכזריות בנוסח "פאנק'ד" של אשטון קוצ'ר ואיפשרה יצירת סרטים שבועטים לפוליטיקלי קורקט בביצים, כמו "בוראט" של סשה ברון כהן. ב-2002 וב-2006 יצאו שני סרטי קולנוע שניסו לנצל את הצלחת הסדרה, ועשו זאת בהצלחה. למרות שמבקרי הקולנוע הקיאו על הסרטים האלה ומצאו אותם מעליבים ומגונים שני הסרטים, שצולמו במצלמות וידיאו כמעט ביתיות והופקו במיליוני דולרים ספורים, הכניסו בקופות 64 ו-72 מיליון דולר בהתאמה. הסרט השלישי, שיצא לפני כחודש, חצה כבר את המאה מיליון דולר. אז נכון, הסרט השלישי כבר מרגיש כמו אונס של רעיון מקורי. ואני מודה שצחקתי בו פחות מאשר בשני הסרטים הראשונים, וקשה להתחמק מהתחושה שהחבורה התכנסה שוב רק בגלל שהתלת מימד הופך כל אשפה לזהב בקופות. ובכל זאת, הסרט הזה הוא בעיטה הגונה בישבן הבורגנות המנומסת. אקט כה חתרני של טרור תרבותי ראוי לדעתי לתשואות. ואגב כך, אהיה חייב להזהיר: אני בספק אם הסרט הזה אכן ראוי לצפיית אדם. לפחות לא אדם שיש לו עכבות, מעצורים או נימוסים בסיסיים. נשים, למשל. אני מת לשמוע האם היתה אי פעם אשה או נערה שראתה סרט של "ג'ק-אס" ונהנתה. או, כל שכן, כל צופה שמחובר לאיזשהו אלמנט נשי ומעודן או תרבותי בנשמתו. מצד שני, אם יש בנשמתכם אנרכיסט רדום שמת להתפרץ החוצה, זה הסרט להתגנב אליו כשעין לא רואה.

והנה, עשור אחרי ש"ג'ק-אס" הפך לתופעה תרבותית טלוויזיונית וקולנועית באמריקה, תראו מה קרה: סוף סוף מגיע סרט מהסדרה להקרנות מסחריות בארץ. שאלוהים יברך את התלת מימד. גם בארץ, מתברר, המפיצים כה מוקסמים מהאפשרויות הכלכליות של התלת מימד (עלות הבאה נמוכה, מחירי כרטיסים גבוהים), שכל מה שהיה נגנז אוטומטית לפני כן בארץ, כעת מובא לבתי הקולנוע כאן. מצחיק: הכותרת 3D אמורה לפתות את הצופים, בישראל היא בעיקר מפתה את המפיצים. ככה קיבלנו בארץ את "פיראנה 3D" בלי שאף אחד מסרטי "פיראנה" האחרים אי פעם הוקרנו כאן. למשל. והנה, זה חוזר עם "ג'ק-אס".

אחד הדברים שהופכים את "ג'ק-אס" למוצר תרבותי בעל משמעות היא הנוכחות של ספייק ג'ונז בתור מפיק (ובסרט רואים שהוא היה על הסט לא מעט). את הרעיון לתוכנית הגה ג'ונז יחד עם חברו לתיכון, ג'ף טרמיין, כשהשניים עבדו בחברת התקליטים של הביסטי בויז. אז למה בכלל אני מעניק משמעות לסרט שכולו קיא, הפרשות והומור אלים ומסוכן? משתי סיבות. הראשונה היא כי בעולם שבו הקולנוע המסחרי הוא לרוב שמרני ומוכר וסטנדרטי, "ג'ק-אס" הוא אצבע משולשת כלפי הכל: כלפי הממסד, כלפי הוליווד, כלפי ההורים, כלפי כל מי שמנסה להיות קלגס של טעם טוב ונימוס. אני מודה שהיה לכל הרעיון הזה קצת יותר תוקף לפני עשור, כשמשתתפי הסרט והסדרה היו צעירים ועניים יותר. כיום, עשר שנים אחרי, יש תחושה של התבוננות בהיפים מזקנים – מצד אחד הערכה שהם דבקים באידיאלים שלהם, מצד שני תחושה קלה של רחמים שהם עדיין תקועים בתוך בתי שימוש ניידים המועפים לאוויר בגילם המתקדם. ג'ונז, שבנשמתו נותר סקייטר וג'אנקי של אדרנלין, הוא חלק בלתי נפרד מחבורת מחפשי הצרות האלה (בסיקוונס כותרות הסיום – האדיר, אגב! – רואים את ג'ונז מנתר מעל למבורגיני נוסעת. אני ממש מקווה שהיה כאן איזשהו טריק צילומי כי אחרת האיש באמת מטורף לגמרי ונמצא מילימטרים ממות בכל רגע. ואגב, אני מניח שחלק ניכר מתקציב הסרט מושקע בביטוח).

אבל הדבר השני מרתק אותי יותר, ונדמה לי שזו גם המשיכה האסתטית של ג'ונז: הקולנוע המסחרי והמיינסטרימי של ימינו אינו רק מייצג בורגנות שבעה ומנומסת, אלא הוא גם קולנוע של "לעשות כאילו". מאז עידן המחשבים זה נהיה בעייתי כפליים. אנחנו כבר לא מאמינים יותר למה שאנחנו רואים על המסך. ברור לנו שהכל נעשה במחשב. גם בעבר הנחנו שאף שחקן אינו בסכנה כשהוא נראה קופץ מבניין, אבל לפחות האמנו שהבניין אמיתי. הקולנוע נהיה מזויף. ג'ונז מאז ומתמיד ניסה לערבב בסרטיו רגעים שלא יתכנו, אבל עדיין שייראו אמיתיים. בין אם זה סרט עם בובות כמו "ארץ יצורי הפרא" או "להיות ג'ון מלקוביץ'", ג'ונז מחפש את הדרך לצלם את הסרטים כך שנתהה איפה נגמר האפקט ומתחילה האמת. זה הופך את סרטיו (וגם את הקליפים שהוא מביים) למרתקים לצפייה. "ג'ק-אס" הוא גם מעין תרופת נגד לכל זה: אנחנו אמורים להבין ולהאמין (וכך זה אכן נראה) שכל מה שקורה בסרט הוא אמיתי לחלוטין, שכמו בקרקס אכן הפעלולנים קופציםצ ללא רשת ביטחון, וכל נפילה שלהם אכן תשאיר צלקות. זה, למעשה, סרט תיעודי.

ובאופן משונה, גם כאן האמריקאים לא המציאו כלום. מבחינות רבות "ג'ק-אס" הוא גרסה למה שקורה באופן יומיומי בטלוויזיה היפנית. ראיתם פעם את אחת מתוכניות הטלוויזיה של טאקשי קיטאנו? אנחנו מכירים אותו כבמאי מעודן (שגם אוהב לערבב בין מציאות ובדיון), אבל צופי הטלוויזיה ביפן מכירים אותי כמנחה של תוכניות שכולן עושות מעין פעלולי "ג'ק-אס": לעיתים, אגב, בקהל תמים שלא יודע מה הולך ליפול עליו."ג'ק-אס" ייבא את הטירוף היפני לאמריקה.

לכן, בכל הכנות, סיקוונס כותרות הפתיחה וסיקוונס כותרות הסיום, מספקים טעימה לכל מה שיש לסרט להציע, וייתכן וזה מספיק. סצינת הפתיחה, המכילה את מיטב הפעלולים שיופיעו בהמשך אבל בצילום סופר-סלואו-מושן (וסופר תלת מימדי) נראה לי כמו קטע שג'ונז עצמו אולי ביים (הוא לפחות דומה למדי לקליפ שג'ונז ביים לאל.סי.די סאונדסיסטם באחרונה, מה שהופך את ג'ונז לג'וקר האמיתי, מישהו שמסתיר את חיבתו להרס ובלאגן מתחת למעטה של סוגיות פילוסופיות בפוליטיקה של הייצוג). סיקוונס הסיום מראה כמה חומרים נשארו על רצפת חדר העריכה. ועם כמות הצואה והקיא שיש ב"ג'ק-אס 3D " זה הדבר הכי קרוב לסרטים של דושאן מקאבייב ומרקו פררי משנות השבעים שהקולנוע האמריקאי הגיע אליו.

ובמידה מסוימת, זה גם מעין פרודיה על התלת מימד. מה עף עליכם מן המסך: שתן, צואה וקיא. וזרגים. כן, זו כנראה הבשורה הגדולה של התלת מימד בשנת 2010: בין הפין הנגוס ב"פיראנה 3D" והדילדואים המעופפים של "ג'ק-אס 3D", נראה שהעתיד של התלת מימד נמצא בבולבולים.

פורסם ב"פנאי פלוס", 10.11.2010

ציוץ