"התגנבות יחידים", ביקורת
פחד אלוהים
קודם כל: דפדפו לאחור להרהור ראשון שלי על "התגנבות יחידים" אחרי הצפייה בפסטיבל ירושלים (פלוס דיסקליימר למה בכלל אני לא יכול לכתוב על סרט של קוסאשווילי).
דבר שני: מעניין מאוד החיבור הכמעט קוסמי שבין ניר ברגמן לדובר קוסאשווילי. שניהם, במידה מסוימת, היו מראשוני השיבה-לחיים של הקולנוע הישראלי לפני עשור: קוסאשווילי עשה סרט על משפחתו מאור יהודה ("חתונה מאוחרת"), ברגמן עשה סרט על משפחתו מחיפה ("כנפיים שבורות"). מי שמביט בישראל רק לפני מה שקורה על המסך, בלי לקרוא מסביב, יכול להאמין ששניהם די נעלמו במשך רוב העשור – קוסאשווילי עשה עוד סרט שלא ממש יצא טוב, ברגמן הסתובב בטלוויזיה – והנה שניהם בבת אחת חוזרים אל המסך, ושניהם מביטים לאחור: קוסאשווילי ל-1956 וברגמן ל-1963, שניהם ממקמים בעבר את העולם הקולנועי שבזאת הופך להיות מזוהה איתם: ברגמן עם הילד והאמא, קוסאשווילי עם השבט. הדבר הכי משמעותי וחשוב שיצא בעיניי מ"הדקדוק הפנימי" ומ"התגנבות יחידים" היא ההבנה שלי שברגמן וקוסאשווילי הם שניהם אוטרים. לשניהם יש נקודת מבט ייחודית מאוד וקולנועית מאוד, שאני יכול לזהות את החוקיות התמאטית והאסתטית שלה. בשני הסרטים האלה, למעשה, הם מממשים את ההבטחה שזיהינו בהם בתחילת העשור. ואף יותר מזה: הם שניהם מגיעים לסרטים האלה – בגלל כל הזמן שעבר – בשלים מאוד.
ויש עוד נקודה: שניהם מביטים אל העבר, מדפדים בדפיו של רומן ישראלי (שני ספרים שנכתבו במרחק שש שנים זה מזה, 1986 ו-1992, בדיוק מרחק השנים שבין עלילותיהם), ומנסים לפצח באמצעות הקולנוע שלהם מה זה בעצם אומר להיות ישראלי. שניהם מגיעים למסקנות די עגומות על מה שהמדינה הזאת עשתה לנעורים בימיה הראשונים, מכבש הלחץ והאימה שהופעל כאן על המהגרים כדי להתיך אותם לתוך תבנית שהוגדרה כ"ישראלי".
ובעקבות כל מה שקרה לסרטים ישראליים בחודש האחרון, שלא ממש הצליחו להביא צופים. אני סקרן, וקצת חושש, לראות איך הסרט הזה יעבוד. אני הייתי מקווה שכל מי שאהב את "חתונה מאוחרת" יגיד לעצמו, "אני דבק בבמאי הזה, הוא מסקרן אותי" והולך לראות את הסרט. זה נראה לי הדבר התרבותי לעשות. האם קוסאשווילי – למרות הפאוזה הארוכה שלקח בין "מתנה משמים" ל"התגנבות יחידים" הוא עדיין מותג בארץ? נדע תוך כמה ימים.
הנה הביקורת שלי על "התגנבות יחידים", הסרט שמוכיח שקוסאשווילי p { text-align: right; }הוא אחד הבמאים האמיצים והחכמים שיש לנו כאן.
פורסם ב"פנאי פלוס", 3.11.2010
1.
"זה מוות כאן! מוות!", צועק אחד הטירונים בסצינת הפתיחה של "התגנבות יחידים", העיבוד של דובר קוסאשווילי (שכתב את התסריט יחד עם ראש החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, ראובן הקר) לספרו של יהושע קנז. ואכן, כמו בספר גם תחילת הסרט זורקת אותנו ישר לתוך דימוי של מוות. זו טירונות בה"ד 4, 1956, והטירונים – כולם מסווגים כף-למד (כושר לקוי) – חונקים אחד את השני עד עילפון כדי לתרגל הורדת זקיף. הספר מתחיל באופן משכנע אפילו יותר, בתיאור מצמרר של אדם שכאילו נושם את נשימותיו האחרונות, מחרחר את חרחורי גסיסתו, ועיניו נעצמות והוא שוקע לתוך מוות. אבל זהו מוות מדומה. לפחות הפעם. המוות האמיתי יגיע בהמשך. הסרט בונה את עצמו – ממש כמו הטירונות – ממעקב אחרי סדרת התרגולים והאימונים שהטירונים עוברים: הורדת זקיף, זריקת רימון, שדאות ולבסוף – אותה התגנבות יחידים מהכותרת. בכל אחת מהתחנות האלה יש או מוות מדומה, או כמעט מוות, או ממש מוות. כשבהדרגה הטירונים מתחילים לקלוט שאם הם חשבו שהם מגיעים לטירונות הכי קלה בצה"ל, לנופשון במדים, הליכה בפארק עבור העדינים שבחיילים, הרי שלמפקדיהם יש תוכניות אחרות.
קנז כתב את ספרו ב-1986 וכיוון שלושים שנה אחורנית. הוא הציע מבט אחר על כור ההיתוך הציוני, שאמור לקחת את כל העולים החדשים – האשכנזים והספרדים, הבריאים והחולים – לזרוק אותם לתוך סיר הלחץ הצבאי ולא רק לחשל אותם, אלא לצקת אותם לתוך אותה תבנית – נטולת מבטא, נטולת כל זיהוי גלותי, נטולת מחלות. בתהליך הזיקוק הזה, מי שסובל הכי קשה הם אלה שנמצאים בקצוות: הכי חלש והכי חזק, הם אלה שלא מתאימים למודל האמצע שכור ההיתוך אמור לייצר, הם אלה שייפלטו החוצה, יוקרבו.
אבל "בהתגנבות יחידים" אין ממסד. כל הניהול נופל על כתפיהם של שני מ"כים ומ"מ אחד, ונדמה כאילו כל מה שקורה שם הוא חלק מאג'נדה עצמאית שלהם, לסגור חשבון. עם מי? עם כולם. עם הקיבוצניקים המתנשאים שחושבים שהם יותר טובים מכולם ומישהו צריך להוריד להם את האף. ועם החננות החלושות שחושבים שצבא זה פיקניק. מהבחינה הזאת, הסרט מדגיש את העובדה ש"התגנבות יחידים" אינו טקסט המבקר את הממסד, אלא ביקורת חברתית המתבוננת באופי האדם. מחנה האימונים הוא כמו האי של הילדים ב"בעל זבוב". המטורפים מנהלים את המוסד. המפקדים, שלפני דקה וחצי היו בעצמם טירונים באותו מקום (הסרט מדגיש את עקרון ההמשכיות והרגעיות שבבסיס השיטה, טירון ברגע אחד, מפקד בדקה הבאה), מאמצים לעצמם גינונים תאטרליים והם מבחינתם מאלפי האריות בקרקס. איפשהו בין מחלקה סגורה במוסד, ניצולים התקועים על אי בודד, וחיות קרקס נמצא הדימוי העמוד בבסיס הסרט. אה כן, וגם בית יתומים. כשהמפקד מאחל לחייליו "לילה טוב, מחלקת הלבבות השבורים" מיד חשבתי על בית היתומים ב"תקנות בית השיכר" של ג'ון אירווינג.
2.
עם "התגנבות יחידים" חוזר קוסאשווילי אל מסכי הקולנוע בארץ אחרי שתיקה בת שבע שנים. ההתחלה היתה מופתית: ב-2001, סרט הבכורה שלו "חתונה מאוחרת" עשה מהפכה בקולנוע הישראלי. אחרי שנים שכלב לא נכנס לאולמות קולנוע שהציגו סרטים ישראליים, מגיע במאי אלמוני בשם קוסאשווילי ומביא סרט הדובר רובו גרוזינית, ללא תנועות מצלמה, המכיל סצינת סקס ארוכה, מסעירה ומופתית, שהריצה 300,000 צופים לבתי הקולנוע. הקולנוע הישראלי התעורר לחיים כמעט בין לילה. מאותו רגע, הסכרים נפתחו: פסטיבל קאן, קופרודוקציות עם מדינות אירופה, הצלחה קופתית בפריז ובניו יורק. קוסאשווילי וסרטו המבריק, אחד הטובים שנעשו אי פעם בישראל (שנבחר לפני כעשרה ימים לסרט הישראלי האהוב מבין הסרטים שהפיקה קרן הקולנוע הישראלי ב-30 שנות קיומה, על פי משאל בין 72,000 גושלי וויינט), עשו את הכל. עד היום אני לא לגמרי מבין מה השתבש בסרט השני, "מתנה משמים". מתסריט אימתני לסרט בן שלוש שעות, הוא התכווץ בכביסה לסרט בן 100 דקות, עמוס דמויות וברדק. בזמן אמת, הסרט בילבל אותי, וגם קצת הביך אותי. אבל במבט לאחור, וגם אחרי שנים של קולנוע ישראלי שלעיתים קרובות מדי הולך על הצד הבטוח, אני יכול להגיד לזכות "מתנה משמיים" שזה לכל הפחות היה סרט עם תשוקה וליבידו, סרט סוער, חי מאוד. אבל גם מלא שגיאות (או לפחות מה שנראה לי כשגיאות). ואז קוסאשווילי השתתק ונעלם מבתי הקולנוע. תסריטים נוספים שלו, המבוססים על המשפחה הגרוזינית שלו, לא הצליחו למצוא מימון (אני מחכה שיצליח למצוא מימון לתסריט שלו בשם "קישתא"). סרט אירופי שהוא הוזמן לביים ("דו קרב", על פי צ'כוב) זכה לביקורות יפות בחו"ל, אבל לא הותיר חותם (וממילא מעולם לא הוקרן בארץ). וכעת, "התגנבות יחידים" הוא מבחינתי הקאמבק הנהדר שלו. סרט כה מדויק, כה מלא משמעת של במאי השולט באופן מושלם באנסמבל דמויות שעד סוף הסרט נכיר ונחבב ונבין את רובן. למעשה, הסרט הזה גרם לי להתבונן מחדש בסרטיו הקודמים של קוסאשווילי, כי נדמה לי שדווקא בסרטו השלישי, משהו מתהליך המחשבה הקולנועי שלו סוף סוף נחשף: האופן שבו הוא בונה את סרטיו על גבי יצירות ישראליות מוקדמות, אבל מבטא דרך אותם סרטים כה-ישראליים דווקא חוויה של גלות ושל הגירה, של אנשים שמעולם לא הצליחו להיקלט בארץ ותמיד ירגישו זרים בה. האופן שבו קוסאשווילי עושה את זה ב"התגנבות יחידים" הוא אמיץ מאוד.
3.
לקולנוע הישראלי יש מסורת ארוכה של סרטי צבא. למעשה, סרטי צבא הם המערבון של הקולנוע הישראלי, הז'אנר שדרכו מבטא הקולנוע את האתוס המקומי, ובהמשך – את שברו. ובתוך הז'אנר הזה מתקיים התת-ז'אנר של סרטי הטירונות. 30 שנה לפני "התגנבות יחידים" עשה את זה ג'אד נאמן ב"מסע אלונקות", אחד הסרטים הראשונים שניסו להציג את הצבא דווקא כמקום שמייצג משבר ומחלוקת, ולא של איחוד ואחווה. "מסע אלונקות" היווה את האנטי-תזה לסרטים כמו "הם היו עשרה" ו"גבעה 24 אינה עונה" שהציגו את הצבא כמקום של שליחות, נחישות והקרבה. ומולו נוצרו סרטים כמו "ספיחס", "גבעת חלפון" ו"הלהקה" שהציגו את הצבא כפארסה קרקסית. מגיע קוסאשווילי ומלפף את כל הסרטים האלה יחד לבלילה קולנועית שנונה אחת, שנעה הלוך ושוב בין הרציני/הטראגי ובין הקומי/פארסה. "התגנבות יחידים" הספר נע על הציר שבין 1956, העשור הראשון של המדינה, החלום הציוני עוד נוצץ ומשלהב לבבות תמימים שמגיעים מרחבי העולם להתכנס בצילו, ובין המבט האירוני והציני המאוחר של שנות השמונים, שכבר מודע למחיר ולנזקים. הסרט מגיע כמעט 25 שנה אחר כך. כלומר, שמתקיים מרחק כמעט שווה בין הספר לזמן ההתרחשות, ובין הספר והעיבוד הקולנועי שלו, שמצליח להעניק גם לספר עצמו מבט אירוני, באופן שבו הצבא מוצג בקולנוע.
"התגנבות יחידים" הוא אחד הסרטים המרתקים שנעשו השנה בארץ, בין השאר בגלל שהוא גם אחד הסרטים שמעוררים הכי הרבה מחלוקת בין אלה שכבר צפו בו (תחילה בפסטיבל ירושלים ואז בהקרנות האקדמיה). העובדה שהסרט לא היה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר בפרסי אופיר, אבל כן היה מועמד על הבימוי, היא עדות לקונפליקט הזה. נדמה שגם מילייה הקולנוענים לא לגמרי הצליח להחליט האם הוא מעריץ את הסרט או מגנה אותו. אחד הדברים ששמעתי לא אחת מצד אנשים שלא אוהבים את הסרט זה שהם לא אהבו את השימוש שלו במבטאים. זה אכן נהיה די נדיר בקולנוע הישראלי העכשווי לשמוע מבטאים. בקולנוע הישראלי שמאז 1980 המילה "מבטאים" מעלה קונוטציות ל"סרטי בורקס". ו"סרטי בורקס" מעלה קונוטציה ל"קולנוע רע". מגיע דובר קוסאשווילי ועושה לנו סדנת חינוך, בה הוא מלמד אותנו ש:
א) סרטי בורקס זה לא רע. הוא מנסה להגיד לנו את זה כבר עשר שנים. מ"חתונה מאוחרת" דרך "מתנה משמים" וכעת ב"התגנבות יחידים", קוסאשווילי מנתר מעל שנות השמונים והתשעים ושם את הקולנוע הישראלי של שנות הששים והשבעים כנקודת הייחוס שלו. אחד הדברים שהחריבו את הקולנוע הישראלי של שנות השמונים היה העובדה שבמאים ישראליים התכחשו לעבר הקולנועי. יותר מזה: הם סלדו ממנו, והם עשו ניסיונות ברורים למחוק אותו. הקהל הגיב בחזרה ומחק את הסרטים ההם מהתודעה. הגיע קוסאשווילי והזכיר שהאבות המייסדים של הקולנוע הישראלי, מבחינתו, הם אורי זוהר ובועז דווידזון, והקהל הגיב מיידית. סרטיו של קוסאשווילי – ושל לא מעט מהבמאים הישראלים שבאו אחריו – עשו תיקון עצום באופן שבו הקולנוע הישראלי לא רק מתייחס אלא גם מוקיר תודה לקולנוע הישראלי של העבר. האופן שבו – בסצינה אחת עם רימון – מצליח "התגנבות יחידים" לגשר בין "גבעת חלפון" של אסי דיין (סרט מעולה לטעמי, אבל שנחשב לנחות ובלתי איכותי) ובין "מסע אלונקות" של ג'אד נאמן (סרט איום בעיני, אבל שנחשב ליצירת מופת בקרב מבקרי סוף שנות השבעים) הוא ההברקה הגדולה שלו (ולרגעים, אגב, יש גם ניצוצות של "מ.א.ש" ו"מלכוד 22" בסרט, כלומר לא רק הקולנוע הישראלי נמצא כאן, אלא גם הייצוג החתרני של צבא ארצות הברית בימי מלחמת וייטנאם).
ב) עולים חדשים מדברים במבטא. בתוך הדיון על "כן בורקס, לא בורקס", שכחנו גם את המימד הריאליסטי של הקולנוע. ומי שעלה לפני שמונה שנים ממרוקו או מתימן, ידבר במבטא מרוקאי או תימני. אלא שהקולנוע הישראלי מחק את המבטאים, העדיף להתכחש להם. תחילה הוא הלעיג אותם, ואז התעלם מהם. והנה מגיע קוסאשווילי, במאי עם מבטא, ומזכיר לנו שהמבטאים קיימים כבר בספרו של קנז. כבר בפתיחת הספר חושב מלאבס, אחד הטירונים, על חברו למחלקה, אבנר את המחשבה הבאה: "שנאתי את חיתוך הדיבור החגיגי שלו, את היגויו המזרחי, המוטעם, כקורא את פרקי היום בתנ"ך". בום! במשפט אחד תהום שלמה של מחלוקת אינטרקונטיננטלית: האשכנזים החילוניים עם המבטא הצברי נגד המזרחים העולים החדשים שהם גם, רחמנא ליצלן, אנשי תורה ואמונה. בספר זה מסתכם בשתי מילים. בסרט זה אומר שהדמויות צריכות לדבר במבטא. אני מניח שבמאי אחר, אמיץ פחות, אולי היה מחליט לביים את הסרט כשהוא מנוקה ממבטאים. הבחירה של קוסאשווילי והאופן שבו הוא אכן מצליח להעיז גם לשמור על נאמנות למקור וגם – באמת – לרמוז מדי פעם לסרטי הבורקס, פעם נוספת הופכים את "התגנבות יחידים" לסרט מדויק ואמיץ מעין כמוהו בנוף הישראלי העכשווי, בסרט שמצליח בכל רגע ללכת על חבל דק מאוד שבין קומדיה לטרגדיה, בין סרט איכות ובין סרט נגיש מאוד לקהל (שמכיל כמות נהדרת של משפטי פאנץ' שיכולים להפוך לציטוטי פולחן), בין הקולנוע הישראלי הקלאסי (כמו שמיוצג על ידי הצילום המגורען והתכלכל של אמנון סלומון, נציג הדור הישן על הסט) ובין קולנוע ישראלי חדש וחצוף מאין כמוהו. מה שכן: את כל הסצינות שהתרחשו מחוץ לבסיס הצבאי ממש לא אהבתי.
טקסט נפלא, שנגמר מהר מדי. רק אתה ואורי קליין זיהיתם את הגדולה שבסרט וידעתם לנתח אותה כמו שצריך. הטקסט של קליין היום ב"גלריה" על הסרט לא פחות ממבריק
למי שלא הבין את זה בין השורות – עד היום – אומר זאת הפעם בבהירות מירבית:
"התגנבות יחידים" – הוא לדעתי הבלתי-משוחדת הסרט הבידיוני-עלילתי הישראלי הטוב ביותר(!) שנעשה כאן השנה.
מבחינתי, אחרי שצפיתי בו באחת מהקרנות האקדמיה בסינמטק תל-אביב, הוא היווה את הטריגר לכל המאבק שניהלתי מול האקדמיה.
ההתרגשות והדמעות שהוא העלה בעיניי הקפיצו לי את הפיוזים כשהבנתי שבין סרטי העלילה איתם הוא נכלל בתחרות – התברג השנה סרט נוסף, "המדריך למהפכה" שגם בו צפיתי לפני כן, והוא "סרט תיעודי לכל דבר ועניין" – שמקומו ממש לא שם, בין הפיצ'רים העלילתיים".
אמרתי לעצמי שאם א/נשים לא מבינים זאת לבד – שלא בוחנים אגסים ותפוחים באותה סלסלה – אני אנסה להבהיר להם זאת בפשטות, אם כי בצורה מתמשכת (שעלולה גם לעצבן – אבל אין ברירה או פתרון אחר).
למרבה הפליאה וחוסר הצדק הפואטי, יו"ר האקדמיה – מרק רוזנבאום – הוא גם מפיקו של הסרט "התגנבות יחידים". לתומי, מהכרותי רבת השנים עמו, הייתי בטוח שהוא יהיה הראשון להבין על מה אני מדבר.
והוא …. ממש לא הבין. הוא העדיף לא להיות פעיל בדיון שהתעורר עקב הפולמוס שעוררתי, הוא החליט להיות סביל. בכך לדעתי, הוא מעל בתפקידו כיו"ר האקדמיה האמון על קיום תקנון התחרות – בעוד הוא, חושב שמגיעה לו על אי-מעורבותו מדליה מוזהבת של אות לגיון הזרים או חסידי אומות העולם.
ברגע שמרק לא עמד מנגד אלא איפשר לחברי הוועד המנהל להתנהל כפי שהם התנהלו – בניגוד לתקנון על פי פרשנותי חסרת הפניות – הם החליטו לא לקבל אפילו אחת מטענותיי (הצודקות לחלוטין).
אי-לכך ובהתאם לכל זאת "המדריך למהפכה" התמודד בתוך חמישיית הסרטים שהגיעו לגמר כסרט עלילתי לכל דבר (אליה הגיעו רק ארבעה סרטים עלילתיים).
כתוצאה מכך – "התגנבות יחידים" (עם חמש מועמדויות בשלב א' של ההצבעות) שלא הגיע לחמישיית הגמר ו"הדקדוק הפנימי" שכן הגיע לשם (עם 12 מועמדויות) "זכו ביחד" בפרס אקדמיה בודד אחד – פרס הצלם הטוב ביותר לאמנון סלומון שצילם את "התגנבות יחידים".
אסכם ואומר:
לאמנון סלומון הגיע הפרס על עבודתו המצויינת כפי שכל אחד יוכל לראותה בסרט זה.
ולחברי האקדמיה לא הגיעה ההתנהלות הקלוקלת שהתגלתה השנה.
הצד האופטימי: אני כמעט בטוח שמצב שכזה לא יחזור על עצמו בשנים הבאות – כי מעצם טבען מערכות חברתיות משפרות את עצמן ומתחסנות טוב-טוב אחרי שגיאות קולוסליות ברמה הזאת.
לכו לסרט "התגנבות יחידים" – הוא נדיר באיכויותיו. ולגבי "הדקדוק הפנימי" – לא אני אומר מילים טובות כאן, "היפנים" כבר נתנו לו פרס גדול וחברי האקדמיה – הרי נתנו לו 12 מועמדויות שנעלמו לאן שהן נעלמו, (מישהו יודע לאן?!)
במדינות אחרות הבמאים המועמדים כולם, ביחד או לחוד, לא היו מבליגים ושותקים, בארצנו – הם שותקים ועוד איך הם שותקים לאורך כל הדרך, כנראה שהם מפחדים להינזק, אבל מה לעשות – כשהם ניזוקים ממילא?!
למישהו יש תשובות?! אני כאן – (לא רחוק מנתב"ג.)
שבת טובה וסופשבוע מעולה.
http://www.news1.co.il/blog/dishi/
אוף טופיק
נתקלתי בסרט הזה ביו-טיוב לאחרונה, הוא נקרא "טוליה" קחו 10 דקות וצפו בו, אחד הסרטים הטובים שראיתי לאחרונה
http://www.youtube.com/watch?v=Sfn_3e6ygOA
המשאל ה-30 שנים של YNET היה ממש מוזר – חסרו בו כמה סרטים ישראליים מאוד משמעותיים מהשנים האחרונות: "בופור", "הסודות", "אור" ועוד כמה שאני לא זוכר כרגע. לא ברור לי מי ערך את המשאל, ולמה הוא השמיט כמה סרטים מרכזיים ומצליחים מהרשימה הכללית, אבל קשה להמנע מהתחושה שמשהו שם היה מסריח.
מוקי – במקרה (רק במקרה) הפעם זה לא מסריח.
יש בארץ 2 קרנות ציבוריות שתומכות בקולנוע עלילתי לבתי-קולנוע: "קרן הקולנוע הישראלי" ו"קרן רבינוביץ'". המשאל בין הגולשים היה רק בין סרטי הקרן הראשונה שחוגגת השנה 30 שנות קיימות.
הסרטים שהזכרת הופקו בתמיכת קרן רבינוביץ'.
מה יותר מסריח, בואש חי או בואש מת?
לא הבנתי למה התגובה שלי לא פורסמה.
אוף טופיק-
נקלתי בסרט קצר שממש הפתיע אותי,ואז גיליתי שהוא סרט תיכוניסטים שזה הפתיע אותי עוד יותר,באמת הישג מדהים לדעתי.
הנה הקישור-
http://www.megavideo.com/?v=7JY4FE50
מישהו – לינק מדהים. ועוד תיכוניסטים! את זה בטח יאיר יחבב, שילוב של אבי נשר וג'ון יוז
אדגר רייט העלה לבלוג שלו Q&A על Scott Pilgrim באורך 85 דקות ובהנחיית גיירמו דל-טורו
http://www.edgarwrighthere.com/scott-pilgrim-vs-the-world-qa-with-edgar-wright-bryan-lee-omalley-and-michael-cera-moderated-by-filmmaker-guillermo-del-toro/
באמת סרט נפלא. הסרט הישראלי שהכי אהבתי השנה, בלי ספק (יותר מהדקדוק והרבה יותר מהממונה וכלת הים). הלוואי שיקבל את הקהל שמגיע לו.
אני מת על קאט דנינגס מאז Nick and Norah's Infinite Playlist
עכשיו צצו תמונות שלה בעירום ברשת ובא לציון גואל.
גם ג'סיקה אלבה שם אגב, שזה פחות מעניין, אבל באתר מציינים שלא בטוח ב-100% שזה באמת הן, תשפטו לבד:
http://fleshbot.com/5682391/double-whammy-celebrity-nudity-kat-dennings-and-jessica-alba-topless?skyline=true&s=i
למישו פה יש דבור עם הדישי ספאמר הזה שיפנה כבר לאיזה חשמלאי שינתק לו את הפיוז שלעניין או לא, קשור או לא, מניע אצלו שוב ושוב את הטורבו שמקרשקל במוח של כולם עם האגסים והתפולים שלו? יאללה דישי צא כבר מהבית, תן קפיצה לשוק ותיפטר כבר מהסחורה הרקובה שאתה בככוח מנסה למוכור כא. נימאס!!
=============
רוה לנאור: וואו. שאתה תקרא לדישי ספאמר? (אגב, אנחנו קוראים לזה טרול). אתה? איך הולך המשפט הזה עם הטול והקורה והעיניים?
נאור/נחור – רוב הסחורה כבר אצלך ואתה לא מתאר לעצמך איזו הקלה זאת – אחרי שהיא כבר לא אצלי. תודה על הסיוע שנאור שלך בנשיאה בעול. ועל זה נאמר אפשר להביא את הסוס עד לשוקת אבל אי-אפשר להכריח אותו לשתות. כש"המהפכה" תגיע לטלוויזיה – הא/נשים יחליטו אם לראות אותה או לא. אותו כנ"ל באולמות. אני מאחל לך הרבה בריאות ונחת רוח (זה לא עולה לי – וזה יכול להיטיב עם כולם).
נתקלתי בראיון עם דובר לגביו שקצת הוריד לי את החשק לראות אותו.
מה הפואנטה בללכלך על הסרט של עצמך בדיוק שהוא יוצא.
http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,636,209,56227,.aspx
"לבנון" מועמד ל6 פרסים בטקס האקדמיה האירופאית, כולל פרס הסרט הטוב ביותר!
שיהיה בהצלחה!
מה שבטוח, שום סרט תיעודי לא "יזנב" בו.
כמו אצלנו בשנים שתבואנה – סדר יהיה, אחרת אין טעם כי אנשים לא יודעים למה זכה מי שזכה ולמה זה עם הכי הרבה מועמדויות קיבל "אפס" בהתנהגות ורק פרס ראשון בטוקיו. זה המצב – נכון לעכשיו של אחר-כך.
http://www.news1.co.il/blog/dishi/
סופשבוע שמח.
1. אתמול העליתי כאן תגובה על תמונות העירום של קאט דנינגס ומיד העלו באותו אתר וידאו של קירסטן דאנסט מתקלחת מתוך All Good Things שיוצא בדצמבר (מדובר באתר פורנוגרפי למהדרין, יש לציין).
2. אני זוכר שבעל הבית התלהב בזמנו מ-Silent Hill ובוודאי ישמח לגלות שעובדים על Silent Hill 2. ב-3D כמובן.
3. ודיוויד דוכובני מגלה שעוד מעט הוא מקבל לידיו תסריט ל-The X-Files 3
כמו שאמרתי, סופשבוע שמח.
ובעניין אחר:
יש חודש קוראסאווה בסינמטקים. באופן אישי, פחות מעניינים אותי סרטי הסמוראים שלו, אבל סימנתי לעצמי לראות את סרטי הלא-סמוראים שלו. והיום ראיתי את הראשון, שהוא בעצם האחרון (כלומר, האחרון שקוראסאווה ביים בחייו). שמו של הסרט הוא "מאדאדאיו" והוא סרט יפהפה ומרגש. מאוד מומלץ לנסות לתפוס אותו בסינמטקים האחרים. מדובר בסרט שכולו רגש טהור, אהבה וכבוד למבוגר, וקריאה לחינוך לערכים ולדרך ארץ. סיפורו של מורה שפורש לגמלאות, ותלמידיו הולכים אחריו גם אל הגיל השלישי, עורכים לו מסיבות, עוזרים לו בכל מה שהוא צריך, ובעיקר מעניקים לו אהבה ללא תנאי. וכמו שכולם אוהבים את המורה, קוראסאווה אוהב את האנשים. הסרט מלא באהבה ובהומור שנוזלים מן המסך אל הצופים, וקשה מאוד לא להזיל דמעות ולהתרגש. סיום יפהפה לקריירה מפוארת.
רווה/צמא ידידי – לא טרול ולא ספאמר. הדרך היחידה להשפיע עם הקלידים היא לחזור שוב ושוב על אותן תובנות. ברגע שהן נכונות – בסוף הן נקלטות ומשפיעות על ההתהוות של המצב החדש.
שום יוצר לא יעיז בשנים הבאות לרשום את הסרט שלו לקטגוריה "משודרגת יותר" שאינה מעצם טבעה "שייכת" לו.
לא רק באקדמיה יהיו שינויים גם במקומות אחרים בהם ואליהם המחאה מצטברת (ולא מתנקזת לעת עתה).
אפילו הסרט שלך "שרון עמרני תזכרו את השם" הוא הרבה יותר "תעלילתי" מהסרט של צברי/ענבר.
אפילו צברי עצמו, הסביר היום ב"תיק תקשורת" שהוא מייחס את מיעוט הצופים ב"המדריך" באולמות הקולנוע בהיותו של הסרט "תיעודי". לא יאומן, הא?!
ואם אתה רוצה ממש להשפיע (גם מבפנים)אתה מוזמן להרשם כחבר באקדמיה, כי השינויים שם – יהיו איתך וגם בלעדייך.
אני מזמין אותך לחבור לכוחות המהפכה. ואני עושה זאת לא כספאמר ולא כטרול.
אה..ערן, אל תהיה בטוח ש all good things יופץ. ממה שאני שומע, הביקורות בחו"ל קוטלות. הן אומרות שג'רקי הוא במאי דוקומנטרי נהדר ("לתפוס את הפרידמנים", שאני באופן אישי לא נפלתי ממנו, אבל זכה להערכה רבה), אבל הוא לא מצליח לעשות את המעבר לקולנוע עלילתי.
ובשורת הפצה משמחת: מאז סאנדאנס האחרון (שזה כמעט לפני שנה) אומרים הרבה דברים טובים על Winter's bone.בזמן האחרון יש אפילו באזז לא קטן בעניין מועמדויות לאוסקר. והנה, בסוף השבוע, מודעת עמוד של יונייטד קינג בעיתון "הארץ" מציינת שהסרט הזה יעלה בקרוב במוזיאון תל אביב (ואם אכן הסרט יקבל מועמדויות לגלובוס/אוסקר, אני מעריך שנראה אותו לפני הסרטים האחרים המצוינים במודעה, Howl של רוב אפסטין וג'פרי פרידמן, ו"משטרה: שם תואר" הרומני).
איתן
לא רק שאני בטוח ש- All Good Things יצא להפצה כמתוכנן, אלא שאני הולך לראות אותו על המסך הפרטי שלי בבית יומיים לפני שהוא מגיע לקולנוע, ב-1 בדצמבר, ובאיכות הכי גבוהה של HD שאפשר לשדר. ככה זה זה כשאתה גר בניו יורק ויש לך את HD.NET, ערוץ הסרטים המשובח של מארק קובן שפעם ב-3 שבועות לערך מצ'פר את צופיו בבכורה טלוויזיונית של סרטים בהפצת "מגנוליה", לפני בכורתם הקולנועית.
הנה לינק לליסטינג של ההקרנה:
http://hd.net/movies_search_results.html?keyword=all%20good%20things&wheretosearch=title
בדיוק יצאתי מההקרנה של התנגבות, ואני חייב להודות שלא לגמרי הצלחתי לגבש עליו דעה. מצד אחד הוא סרט מצוין, עשוי בדיוק מרשים, עם אסופת שחקנים מעולה ושכבות של משמעות וחתרנות כלפי החברה וכור ההיתוך ז"ל של החברה הישראלית. מצד שני הוא לא סוחף, תמיד נשמר איזה מרחק אירוני, משועשע, שמשאיר אותך במרחק מה מהסרט וההתרחשות.
ומאוד מסכים עם יאיר – הסצנות מחוץ לבסיס (וספציפית, סצנת האריסטוקרטיה+ריקוד) הן מאוד ביזריות בתוך הסרט, ולא עובדות לטובתו.
לרוה.
לא יפה בסתם השוואות מעליבות.
הדישספאם זו מכונה הרבה יותר משוכללת ומאיימת מהסתם טרול. בעגה מקצועית לדישספאם קוראים טרול מסידרה 9 והייחוד של המכונה הזו הוא בהחלפת המעבד המקורי שהיה מסוגל להגיע רק לסינגל ניג'ס ביום במעבד על שמאפשר מולטי ניג'ס באיכות ובכמות פליטה פר דקה שהיא מעל ומעבר למה שהורגלנו לה עד כה. סקרן. יש לך מושג אופו אפשר להשיג דיל טוב כדי לרכוש דישספאם כזה? נראה לי חודר בלוג הרבה יותר טוב ממה שיש לי.
נאור/נחור – אתה חסר סיכוי וגם לא מהווה סיכון. עיין בחומר/ים והגב לעניין במקום להסיח את הדעת מן העיקרים הגלויים והסמויים.
במצבך הייתי מחפש לרכוש מגרסת תובנות שחוקות – אפילו "יד שניה" מטרחן.
http://www.news1.co.il/blog/dishi/
=================
רוה לדישי ולנאור: אוקיי, חוק ראשון באיך מזהים טרולים? הם עונים באופן כפייתי לכל תגובה שנכתבה על תגובה שלהם, גם אם אין להם שום דבר חדש להגיד. זה כנראה באמת עניין כפייתי, לא רציונלי, הרצון העיקש להיות האיש האחרון בדיון. אז זה מה שנעשה: מי מכם שיענה לשני מעכשיו ימחק אוטומטית. אם תרצו, אעביר איש לרעהו את המייל של השני ותמשיכו את הדיון במייל.
תודה על ההפנייה לאייטם בעכבר.
אותי שעשע שדובר מדבר על בחירות של צילום על רקע הקיר עטור המזגנים.
נראה שהבעיה של התנגבות יחידים היא בתסריט שלא בושל מספיק, ברמה של העיבוד מספר לתסריט ובעיקר ברמה של הדיאלוגים הנוראיים לפעמים, האוזן והעין הרגישה של דובר קצת התמוססו כשהוא מחוץ לחצא האחורית באור יהודה.
אז לא התפלאתי כלל שאמנון סולמון זכה באופיר לצילום. הצילום נהדר, הארט סופר מושקע, גם צילומי הסטילס יפים.
אני מקווה שבכל זאת הסרט הבא של דובר יהיה בקרוב ולא בעוד חצי עשור כי בכל זאת הוא במאי מעולה.
ציער אותי לקרוא בין התגובות המשעשעות שהמדריך למהפכה לא מצליח בקופות, הוא סרט זורם, מצחיק וגם ביקורתי.
מה זה טרול?
הנכד של נהרו, הבן של אינדירה, היה סוג של טרול חיוור של גנדי האמיתי – אז תארי לך, איפה וכמה אַתְּ.
אכזבה ענקית….
כל כך ציפיתי לראות סרט חדש של דובר
אהבתי מאוד את שני סרטיו הקודמים
אני חייב להגיד שממש לא הבנתי מה הוא בא לומר בסרט הזה . העלילה לא מתקדמת, הדמויות סטריאוטיפיות מידי, המשחק לוקה בחסר ואין שחקן אחד בקאסט שנותן משחק ראוי לציון. הסרט נראה כמו ספיחס רק לא מצחיק. זה לא סרט רציני וזה גם לא סרט מצחיק. האם דובר ראה שסרטי צבא הולכים טוב בשנים האחרונות (לבנון, בופור, ואלס עם באשיר…) והחליט לרכב על הגל ?
הספר עצמו הוא ספר מעניין, אני לא מבין איך הוא לקח ספר של כ 150 עמודים אם זכרוני לא מטעה אותי והפך אותו לסאגה מעייפת של שעתיים. סצינות הסקס "הבוטות" נראות מזויפות, לא משכנעות ומנסות להתריס ללא שום הצדקה.
אשמח לשמוע מיאיר או ממלומדי האחרים מה טוב בסרט הזה (וכמובן שקראתי את הביקורות והתגובות שלכם – אבל לא השתכנעתי). אני מאוד מקווה שדובר יוציא משהו מעניין יותר – ומהר !!!
Mate the spam comments here will drive me crazy! Get rid of it!
Dude this spamming here are driving me nuts! Fix it!
אני מאוד אהבתי כן קצת מגזים בסצנות אבל ככה מתחילים