צריך להיות מציאותיים. שני סרטיו הקודמים והנפלאים של אדגר רייט ("מת על המתים" ו"שוטרים לוהטים") לא הוקרנו מסחרית בארץ. מה הסיכויים שסרטו הקרוב כן יוקרן בארץ ולא יגנז? לא הגיוני, נכון? אז הנה הטריילר המבטיח לסרט שבו ממיר רייט את סיימון פג במייקל סרה, המגלם חנון שצריך להילחם בשבעת האקסים הקטלניים של בת זוגו הנוכחית. זה קומיקס ומשחק וידיאו ורומנטיקה היפסטרית מעורבבים יחד. "סקוט פילגרים נגד העולם" ייצא באמריקה ב-13 באוגוסט. מה שאומר שבאמצע דצמבר הוא ייצא בדי.וי.די בארץ. אני אהיה בשוק – בשוק! – אם הסרט לא ייגנז. אחרי ש"Shaun of the Dead" הפך ל"מת על המתים" ו"Hot Fuzz" הפך ל"שוטרים לוהטים" אני מהמר ש"סקוט פילגרים" יהפוך בעברית ל"אקסים קטלניים". יש לכם רעיונות אחרים? הנה הטריילר:

האינטרנט הזה מחרב ציפיות. כולם יודעים מראש מה הולך לקרות בכל סרט, איך הוא נראה, מה חשבו עליו אחרי הקרנת המבחן הראשונה, מי צעק על מי בצילומי ההשלמה. כל סרט מגיע אלינו כשכבר מוצמדת אליו תווית: אכזבה, כישלון, הפתעה, הצלחה. וזאת עוד לפני שנראה פריים מהסרט. ואחרי שנראה פריים מהסרט? אז אנחנו כבר אומדים כמה אחוזים מהצופים בו (בהקרנת הבכורה העולמית שלו) נטו לחבב אותו מול אלה שסלדו ממנו. ולפיכך, רוב ההתייחסות לסרט היא בראש ובראשונה ביחס לציפיות ממנו. אם הציפיות נמוכות, התגובות יהיו "דווקא לא רע". אם הציפיות גבוהות התגובות יהיו "מה, על זה כל הרעש?". אי אפשר להימלט מזה. אם בעבר ניסיתי כמבקר לאטום את עצמי לרשמים חיצוניים על סרט לפני הצפייה בו, כיום זה כבר כמעט בלתי אפשרי. בעולם שבו אנחנו יודעים כל דבר על כל סרט, סרט שמגיע בלי שאנחנו יודעים עליו כלום הוא כבר איזושהי אינדיקציה למעמדו.

אם אתם אולפן שמנסה לנווט ולווסת דעת קהל של לפני הבכורה, במה תבחרו? בהעצמת ציפיות או בהנמכתן? העצמת ציפיות תריץ הרבה אנשים לקולנוע בימים הראשונים להיות חלק מהעניין. ואז תגיע האכזבה. הנמכת ציפיות תוביל להיענות ראשונית נמוכה, שעשויה להתחלף ברשמים חיוביים ומופתעים מפה לאוזן. הבעיה היא שבאקלים המסחרי של הקולנוע כיום – אלא אם אתם בקולנוע לב ויש לכם סבלנות – אין לסרט זמן לבנות את עצמו באופן הדרגתי מפה לאוזן.

כל זה בא להקדים את העובדה שנכנסתי ל"הדרקון הראשון שלי" כולי גוש סקפטיות אחד גדול. דרימוורקס? שיהיה. ציפיתי ל-במקרה הטוב-"מפלצות נגד חיזרים". משהו סימפטי וסביר כזה, אבל שנשכח במהרה. הבמאים של "לילו וסטיץ'"? ניחא. בטח יהיה אינפנטילי שכזה. אבל די מהר התברר ש"הדרקון הראשון שלי" הוא חיה אחרת. זה מתחיל כמו סרט הרפתקאות זריז וקצבי: מאבקו של כפר ויקינגי במכת דרקונים איומה שמחריבה את הכפר בכל פעם. דמיינו סצינת בליץ אווירי ממלחמת העולם השנייה, אבל עם דרקונים במקום מסרשמיטים. בתוך כל הכאוס ההרסני הזה אנחנו מתוודעים לגיבורנו: היקאפ (גיהוק), צנום וחלשלוש שחולם להיות לוחם דרקונים מדופלם כמו אביו, ראש השבט. אבל זה ממשיך למשהו קצת יותר משמעותי מסתם אקשן.

כשהיקאפ צד כמעט בטעות דרקון אחד, הוא מגלה שהדרקונים אינם סתם מפלצות צמאות דם אלא הם גם יצורים חיים, וגם להם יש נראטיב, ומניעים, וצידוקים, ושהפחד האנושי מדרקונים מקורו בבורות, פניקה וחוסר היכרות עם האחר. ובזכות ההיכרות שלו עם חיי הדרקונים, הוא הופך למאלף דרקונים מדופלם. מדופלם, אבל פציפיסט. מה יעשה כשיגיע הרגע בו הוא יצטרך לצאת לקרב?

(זהירות, ספוילר בפיסקה הבאה. אתייחס באופן מצומצם לסוף הסרט, לא באופן שאמור להרוס את ההנאה מהסרט. אבל לתשומת ליבו של מי שאלרגי לדיון בסופי סרטים, שיידע לדלג על הפסקה הבאה עד אחרי הצפייה בסרט).

זה בוודאי לא סרט הילדים הראשון שמנסה ללמד מושגים בסובלנות, קבלת האחר והעמידה על שלך אל מול חברה שציפיותיה אחרות, אבל נדמה שעצם הצבת הנושאים האלה בתוך קונטקסט של כמעט סרט מלחמה, הופך את "דרקון" לסרט שמסריו מצליחים להפתיע מאוד. באקלים הישראלי הסרט הזה אף חתרני יותר. ויש עוד עניין: מי שעוקב אחרי האופן שבו הוליווד מייצגת את דמות הגיבור, יודע שגיבורים אמורים לצאת מהסרט כשהם שלמים ובריאים. חבולים ושרוטים אולי, אבל לא משהו שלא מחלימים ממנו. ואם הקולנוע הבוגר ניסה מדי פעם לאתגר את הקונוונציות האלה, סרטי הילדים שימרו אותם ("מוצאים את נמו" היה חריג בכך שהוא הציב במרכזו גיבור שמלכתיחלה נשא נכות קטנה – סנפיר אחד פגוע – אבל הנכות הזאת היתה מולדת, ולא קרתה לו במהלך עלילת הסרט). והנה מגיע סרט שבו הגיבור מתחיל כשהוא בריא ושלם, אבל יוצא מהסרט נכה, ואנחנו מקבלים את זה כסוף טוב, כסוף אפשרי וטבעי, ולא כסוף טראגי. המטרה התמאטית היא להמשיך וליצור את הזהות שבין הנער ובין הדרקון שלו: זה נחתך חלק מהזנב והוא זקוק לזנב תותב כדי לעוף ישר, ולזה נכרתת רגל, והוא נדרש לרגל תותבת כדי ללכת ולרכוב על דרקונו. אבל עבור הצופים, זה חתיכת צלצול השכמה: גם בסרט מצויר הגיבורים לא חסינים מפני פציעות בלתי הפיכות, ולמלחמה יש מחיר. זה אחד הסופים האמיצים והמפתיעים והמרגשים שראיתי בזמן האחרון מהוליווד.

(סוף ספוילרים).

מודה, במערכה השנייה קצת נסחבת וחוזרת על עצמה ויש שם רגע בו נדמה שהסרט בזבז את כל האנרגיה שלו – באקשן, בקצב ובהברקות הוויזואליות – בשלב האקספוזיציה. אבל אז מגיעה המערכה השלישית: זה מתחיל עם סצינות מעוף יפהפיות של היקאפ ומושא חיבתו על גבו של הדרקון שלהם (שהוא מעין סטיץ' שחור עם כנפיים, לא?), ומסתיים עם כניסתם של בני האדם אל עולמם של הדרקונים. השימוש באור ובצבע שם פשוט אדיר, וגם עיצוב הסאונד בהתקרבות הוויקינגים אל מאורת הדרקונים היה מרשים. בקיצור, זו עשייה מקצוענית מעל לממוצע, עם כמה הברקות בימוי ותסריט מרשימות, שמספרת סיפור הרפתקאות סוחף ומהנה שיש בו גם מסר אלגורי בלתי מתפשר. ההנאה מהסרט הזה – כמו גם ההפתעה מכמה נהניתי ממנו – היתה רבה מאוד. זה קצת כמו "איתמר פוגש ארנב". סליחה, דרקון. מקסים.

נ.ב: עם הג'ברווקי של "אליס בארץ הפלאות" והדרקונים של "הדרקון הראשון שלי" יצורים מיתיים מכונפים עושים עכשיו קאמבק, לא? מה שמזכיר לי שדרקון מעופף באנימצית תלת מימד היה כבר שיאו של "בייוולף" של רוברט זמקיס לפני שנים בודדות. אהבתי את סצינת הדרקון שם. אולי דרקונים זה ה-דבר לתלת מימד.

בימים האחרונים קיבלתי כל כך הרבה הפניות לסרט הקצר הזה, שנרתעתי להעלות אותו לבלוג רק משום התחושה שבוודאי רוב קוראיי כבר ממילא צפו בו. אבל התרציתי, ואני מעלה. לקח לי גם זמן להתרצות לצפות בו: הבמאי הוא רמין בהרני, אחד היוצרים העצמאיים הכי מדוברים כרגע באמריקה, בזכות סרטיו "איש דוחף עגלה" ו"להתראות סולו" (שיוקרן בקרוב בערוצי הסרטים של יס). אלא שאני לא מחבב את סרטיו של בהרני ולא שותף להתלהבות העולמית ממנו. מניעה שנייה: לסרט קוראים "שקית ניילון" ("Plastic Bag"), מה שגרם לזה להישמע כמו פרודיה אפשרית על סצינת השקית מ"אמריקן ביוטי". אבל לסוף נכנעתי כשהבנתי שהסרט כולו מסופר מנקודת מבטה של שקית פלסטיק בלתי מתכלה (זהירות! סרט אקולוגי!) ושאת קולה מדבב ורנר הרצוג. זו הברקה אדירה, בעיקר כי הסרט כך נראה בעצמו כמו סרט של הרצוג ולא כמו סרט של בהרני (חכו לשליש האחרון, שנראה כמו "מפגשים בקצה העולם" שלו). הופתעתי לטובה. זה סרטו הטוב ביותר של בהרני לטעמי. אז הנה, הסרט האירוני והאקו-פיוטי, "Plastic Bag":

זהו ההיפופוטם-דג, רק אחד משלל עבודות האמנות של טאקשי קיטאנו שמוצגים כעת בתערוכה בפונדסיון קרטייה לאמנות מודרנית בפריז. הנה עוד. ועוד. חובבי טאקשי קיטאנו ידעו שהוא גם צייר, שכן ציוריו כיכבו ב"זיקוקין די נור". אבל עכשיו מתברר שהוא גם פסל. ואמן מיצבים. (תודה לסהר על הלינק).

=======

BAM (האקדמיה למוזיקה של ברוקלין, אחד המוסדות המרכזיים בסצינת המוזיקה העכשווית של ניו יורק) מכיל באולמו גם סינמטק משובח במיוחד, שייארח בשבוע הבא את אתגר קרת לתוכנית בשם "העולם הסוריאליסטי של אתגר קרת" ויציג בה את שלושת הפיצ'רים בהם הוא קשור: "מדוזות", הסרט שביים עם שירה גפן, ושעליו זכו בפרס מצלמת הזהב בפסטיבל קאן; "9.99", של תתיה רוזנטל, שקרת היה שותף לכתיבת התסריט על פי סיפוריו הקצרים; ו"חותכי ורידים: סיפור אהבה", שביים גוראן דוקיץ' על פי "הקייטנה של קנלר". אם היו מתייעצים איתי הייתי ממליץ להם גם על "משהו טוטאלי" של גור בנטביץ', שקרת היה שותף לכתיבת התסריט.

===============

כנס הפיצ'ינג הדוקומנטרי קו-פרו, פרסם את רשימת הסרטים שיישתתפו באירוע הקרוב, בסוף מאי. יש שם לא מעט שמות מסקרנים, על חלק מהפרויקטים שמעתי ועל חלקם לא. אבל שמחתי במיוחד למצוא שם פרויקט חדש – סוף סוף – של רענן אלכסנדרוביץ', "החוק בשטחים". אלכנסנדרוביץ' ביים שני סרטי תעודה מעולים, "מרטין" ו"הטיול הפנימי", ופיצ'ר שהיה לדעתי אחד הטובים שנעשו בארץ בעשור האחרון ("מסעות ג'יימס בארץ הקודש"). והנה סוף סוף סרט חדש בעבודה. אני מסוקרן.

============

ועוד מהעולם התיעודי: אילנה צור הודיעה שהיא פורשת מניהול פסטיבל "דוק אביב". מעניין מאוד. צור ייסדה את הפסטיבל והיתה המנהלת האמנותית שלו ב-12 שנות קיומו עד כה, והפסטיבל הוא במידה רבה בן דמותה המובהק. יהיה מסקרן לראות איזה צביון יקבל הפסטיבל תחת הנהגה אמנותית אחרת.

=============

הנה עוד קאמבק שאני מחכה לו: ג'יימס ברוקס ("תנאים של חיבה", "משדרים חדשות" ואחד היוצרים של "משפחת סימפסון") עובד בשקט בשקט על סרט חדש. כל כך בשקט שב"ניו יורק טיימס" שמעו על זה וכתבו על זה כתבה. שם הסרט: "How Do You Know". שם מאוד וודי אלני. השחקנים: ג'ק ניקולסון (שזכה בשני אוסקרים על תפקידיו בסרטים של ברוקס: "הכי טוב שיש" ו"תנאים של חיבה"), ריס וויתרספון, אוון ווילסון ופול ראד. הנוכחות של ווילסון וראד מסקרנת, כי יש משהו בסרטים של ג'אד אפטאו – ובייחוד בסרטו האחרון, "אנשים מצחיקים" – שמאוד מזכיר את המיקס של ברוקס בין קומדיה לדרמה, ובין הקאמרי למפואר. למעשה, נדמה ש"אנשים מצחיקים" של אפטאו נכשל בדיוק באותו אופן שבו נכשל "ספנגליש" של ברוקס: כנראה משהו בפוטנציאל הדרמטי שטמון באדם סנדלר, שלא מיתרם לכדי אהדה או אמינות מנקודת המבט של הקהל, שלא מקבל אותו כדמות מיוסרת.

============

סליחה על האיטיות בעדכון, יש חמץ לבער ושלוש עונות של "Breaking Bad" להשלים, וגם "ספרטקוס". לא משתלט על הכל.

כותרות היום מתעופפות לי בעירבול מעונן ולא מרוכז מול העיניים: לארס פון טרייר כבר עובד על סרט חדש (באנגלית), "מלנכוליה" שמו; ובינתיים, סרטו הקודם של פון טרייר, "אנטי כרייסט", יוקרן שלוש פעמים בשבוע הבא בסינמטק תל אביב. מקלטת בטא, למי שזה לא מציק לו בעין; ו"איש הזאב" של ג'ו ג'ונסטון יוקרן בסינמטק חד פעמית (ב-35 מ"מ) לפני שייגנז (מיזם של אנשי פסטיבל אייקון שמתרחבים בזאת מחול המועד סוכות גם לחול המועד פסח); "פופאיי" יהפוך לסרט אנימציה בתלת מימד בהפקת אבי ארד; ו"צעקה 4 " יבויים בקרוב על ידי ווס קרייבן ועם צוות השחקנים המקורי, עשור אחרי הסרט הקודם בסדרה; בר בלפר, שהיתה נהדרת ב"מישהו לרוץ איתו" של עודד דוידוף (על פי דויד גרוסמן), נפצעה היום קשה בתאונת דרכים. סיפור מזעזע. רפואה שלמה; דני מנקין מציע לצופיו לעזור לו לבחור סוף לסרט שלו. לא רעיון רע, הקרנות מבחן. רק האקט היחצני טיפה משונה. אבל אם כבר הם פונים לעזרת הציבור, אולי גם שיציעו להם שם אחר לסרט כי עם כל אהבתי הרבה לשירו של מאיר אריאל, "ז'ה טם, איי לאב יו טרמינל" זה שם איום; ואקירה קורוסאווה בן מאה היום. שזה נחמד וחגיגי, חוץ מהעובדה שמנואל דה אוליברה גם בן 101 וגם עדיין בחיים.

אין לי מושג איך הוא עושה את זה. ואין לי מושג איך קורה שאני רק הולך ומחבב את ספייק ג'ונז יותר ויותר מסרט לסרט. בזמן שעבר על הפוסט-פרודקשן המפרך על "ארץ יצורי הפרא", הפיצ'ר שלו שאני הכי אוהב, הספיק ג'ונז לביים גם קליפ לקניה ווסט, וגם לצלם סרט קצר באורך 30 דקות, שבאחרונה הסתיימה עבודת האפקטים עליו, לקראת בכורתו בפסטיבל סאנדאנס. אחרי שגרם לנו לפתח רגשות כלפי מנורת שולחן בפרסומת ההיא לאיקאה, הוא כעת עושה לנו דבר דומה עם רובוטים שנראים כמו מחשבים ביתיים רגילים. דמיינו את "אבודים בטוקיו", אבל עם חלונות 3.11. ג'ונז מראה לנו עולם רגיל לחלטין, הכי יומיומי ומוכר, רק שיש בו רובוטים (מעט מיושנים). כשרובוט גיק מתאהב ברובוטית היפסטרית, הוא נותן לה חלקי חילוף והיא נותנת לו חלומות. הסרט, שהופק בחסות וודקה אבסולוט, זמין לצפייה חוקית באתר של הסרט, אבל נורא צפוף שם. אבל עמית איצקר מצא את הסרט ביו-טיוב. הוא מפוצל לשלושה חלקים, מה שטיפה מסרבל את הצפייה הרצופה, אבל מצד שני חושף נורא יפה את המבנה המאוד מדויק של הסרט. הזדרזו לצפות בו כי בטח אבסולוט וג'ונז בטח יורידו את זה מיו-טיוב במהרה.

מיקי בנימיני, אחד מעוזרי הצלם הוותיקים בארץ, נפטר אתמול. הוא היה שנים עוזר הצלם של דוד גורפינקל, ובשנים האחרונות היה בצוות המצלמה של סרטים כמו "הסודות" ו"שושלת שוורץ". מי שבקיא בפרטים נוספים ויכול לשתף אותנו בעוד פרטים על חייו ופעילותו של בנימיני – כצלם, כמורה – אנא הוסיפו מילים באיזור התגובות.

============

וואו, זה מיזם ממש מוצלח. חברת בירה מממנת הקרנות חינם און-ליין של ששה סרטים שהוקרנו בפסטיבל קאן. ומה מדהים: זה זמין גם לצופים בארץ. יש שם את "רוקדת באפלה" של לארס פון טרייר, ואת "איש אינו יודע" של הירוקאזו קורה-אדה ו"תיבה רוסית" של סוקורוב. אבל הכי חשוב: את "מחלה טרופית" של אפיצ'טפונג וויראסטקול, שבקושי הוקרן בארץ (בוודאי שלא מסחרית). השלמת חורים חיונית.

===========

ואפרופו פסטיבל קאן: לז'אן לוק-גודאר יש סרט עלילתי חדש בשם "סוציאליזם" שיוקרן בבכורה בקאן הקרוב. וגודאר הוציא לכבודו טריילר. שזה בעצם כל הסרט מוקרן במהירות מהתחלה עד הסוף (ואולי בעצם מהסוף להתחלה?). יש שם ספינה ומסע בים התיכון, ולא מעט מדינות, כולל ישראל (כלומר פלסטין). וגם אודסה. נחמד לשים טריילר לסרט חדש של גודאר בבלוג בין כל ה"איירון מן"ים וה"אווטאר"ים שמעסיקים אותנו בדרך כלל:

=============

הפתעת סוף השבוע: באולם 10 של סינמה סיטי (בגלילות) ראיתי בסוף השבוע את ההקרנה הדיגיטלית (בתלת מימד) שראיתי עד עכשיו בארץ, יותר טוב מיס פלאנט וקולנוע גת. וגם הסרט היה הפתעה עצומה: "הדרקון הראשון שלי". סרט שהמערכה האחרונה שלו מוטטה אותי מהתלהבות.

בקטנה…

פורסם ב"פנאי פלוס", 17.3.2010

אחד מהבמאים של "חיים בזרם" (השני עשה את "הסיפור של דספרו") והתסריטאי של "שוטר בגן הילדים" ו"תאומים" מעבדים סדרת אנימציה יפנית שהפכה לפולחן בשנות הששים? עד כמה רע זה כבר יכול להיות? ואכן, “אסטרו בוי" הוא לא סרט רע. הוא לא ממש טוב במיוחד, אבל הוא גם לא רע. בעיקר משונה שנראה שהפרויקט נמסר לידיו של תסריטאי שלא ממש מתעניין במקור היפני – ואולי בצדק, ספק אם מישהו קהל היעד של הילדים בני העשר שמעו על המקור היפני – ובמקום זאת כותב תסריט שנראה כמו המוני סרטים אחרים. זה מתחיל בסיטואציה שתבהיל ילדים קטנים: בעולם עתידני עיר אחת התנתקה מכדור הארץ המזוהם והמריאה אל השמיים ("וול-E"?), שם הם מנהלים חיים נקיים בזכות רובוטים שעושים הכל ("רובוטים"?). שר המדע בממשלתו של ראש ממשלה מושחת לא מוצא זמן לגדל את בנו. וכשהבן מתגנב למקום העבודה של אביו כדי להיות איתו, הוא נהרג בעת ניסוי צבאי שהשתבש (כן, קחו את ילדיכם לסרט בו ילד מתאדה על ידי רובוט מול עיני אביו). האב מוכה היגון ורגשי האשמה בונה רובוט שיהיה זהה לבנו ושמכיל את אופיו וזכרונותיו ("קפריקה"?). אבל הילד הזה הוא בעצם רובוט-ילד, שהופך להיות לא רצוי גם בקרב בני האדם וגם בקרב הרובוטים (ומכאן אנחנו עוברים לכמה רגעי "אינטליגנציה מלאכותית", על חייהם של הרובוטים הנמלטים, ושל ציידי הרובוטים). הכל עירבוב של המון דברים, מבלי שיהיו באמת רגעים מבריקים של הומור או רגש, שהיו יכולים להפוך את “אסטרו בוי” למעין מותג גיבורי על (הרגעים בהם הילד-הרובוט מגלה שיש לו כוחות שאין לילדים אחרים, כמו למשל יכולתו לעוף, חמודים למדי). אבל הסרט, שעשוי להיראות סביר לבנים בני 9 חובבי רובוטים שליבם לא נשבר בקלות, מצליח להיות סביר, ולרגעים חביב, גם מבלי להיות מקורי או מבריק ולו לרגע אחד.

זוכרים את כל המגדלורים?

סכין במים?

פורסם ב"פנאי פלוס", 17.3.2010

"סופר צללים" הוא סרטו הראשון של רומן פולנסקי מזה חמש שנים. אז עיבד למסך את "אוליבר טוויסט" הקאנוני של צ'רלס דיקנס, כעת הוא הוא מעבד למסך ספר מתח פאלפי ועכשווי של רוברט האריס. זה גם הסרט הראשון מזה עשור שפולנסקי היה שותף לכתיבת התסריט שלו. הקודם, גם הוא מעולם סרטי המתח והפאלפ, היה "השער התשיעי" עם ג'וני דפ. כשרומן פולנסקי מביים העולם מביט בסקרנות, ומבקרי הקולנוע מיד מתבוננים בסרט בקונטקסט רחב יותר, בניסיון למקם אותו על המכלול סך גוף עבודותיו. התהיות קבועות: האם גם סרטו החדש יכיל את המוטיבים המאפיינים את יצירותיו הגדולות: רדיפה, פראנויה, בהלה, חוסר אמון בממסד? כשאתה הבמאי של "צ'יינטאון" ו"תינוקה של רוזמרי" ואתה מייצר מותחן אפל חדש, הציפיות ממך גבוהות למדי.וכרגיל, חייו האישיים של פולנסקי תמיד נדחפים פנימה. את "צ'יינטאון" הוא ביים אחרי שאשתו נרצחה. את "הפסנתרן" הוא ביים כזכר לילדותו בצל אושוויץ. ואת "סופר צללים" הוא היה צריך לסיים – בשלב האפקטים והפוסט-פרודקשן – מתא מעצר בשווייץ. אבל אחרי צפייה ב"סופר צללים" ונדמה שהתהיות רק מתרבות: אמנם, קל למצוא בסרט את העיסוק התמאטי העקבי של פולנסקי, אבל רוח הסרט שונה לחלוטין. מדובר – באופן יחסי – בסרט קליל למדי, לרגעים כמעט קומי, ולרגעים אחרים ממש מבדר. ויש בכך משהו מבלבל, כי סיפור חייו של פולנסקי – מילדותו כניצול שואה ועד לטרגדיות של חייו המאוחרים יותר – כמו גם סרטיו המדכאים והמבהילים, כאילו גורמים לנו להאמין לו פחות כשהוא בוחר להיות פתאום קל דעת.

"סופר צללים" מתחיל, באופן משונה ומפתיע למדי, ממש כמו "שאטר איילנד" של מרטין סקורסזי, וההשוואה בין שני הסרטים חושפת עד כמה דומות ההשפעות הקולנועיות על שניהם, אבל כמה שונה הסגנון הקולנועי שלהם. כמו ב"שאטר איילנד", גם "סופר צללים" מתחיל בהגעתו של גיבור לאי, בו עליו להיות מבודד בשעה שהוא מנסה לרדת לעומקה של אמת חמקמקה, שעליו יהיה לתהות מה ממנה בדוי ומה ממנה אמיתי, ואיזו קונספירציה מסתתרת מתחת לאפו. ואם יש אי, ויש מיסתורין, אז יש גם מגדלור, שמשמש מוטיב ויזואלי שחוזר על עצמו. ב"סופר צללים" יואן מגרגור מגלם סופר שמקבל משימה: לכתוב את האוטוביוגרפיה של ראש ממשלת אנגליה לשעבר (פירס ברוסנן). ולעשות את זה, כמובן, בעילום שם. הספר המקורי של רוברט האריס (ששותף לכתיבת התסריט) נקרא "רוח רפאים", על שום צירוף המילים ל"סופר צללים" באנגלית: “Ghost Writer". ואכן, גיבורנו מציג את עצמו שוב ושוב בתור רוח הרפאים של ראש הממשלה לשעבר. וכך, מבחינת עיצוב התמונה והשימוש במילים, הסרט מקבל קונוטציות מעט גותיות.

אבל מה שמתחיל כמעין דרמה ספרותית, על האופן בו מנסחים את חייו ומעשיו של אדם, על האופן שבו כתיבה ושכתוב יכולים להפיע גם על מציאות ממשית, ועל הדרך שבה אפשר להתמקח על האמת וייצוגה באמצעות אוצר מילים, ממשיך כמו דרמה פוליטית, ומסתיים כמו מותחן קונספירציות. ממש כמו סקורסזי ב"שאטר איילנד", גם פולנסקי והאריס בונים כאן עלילה שהיצ'קוק בוודאי היה מתענג עליה, על אדם תמים שמגלה בהדרגה שמישהו מתפעל אותו מלמעלה, ושככל שהוא יודע יותר מדי, כך חייו נמצאים בסכנה גדולה יותר. “סופר צללים", לטעמי, היה מסורבל ומגושם ואיטי ולא מעורר התלהבות ברוב חלקו הראשון. מסירת האינפורמציה נעשתה באופן מיושן (הסצינה עם איליי וולך היא דוגמה לאיך לקחת מוסכמה של סרט מתח ולהפוך אותה לקריקטורה. הסצינה היתה איומה ומגושמת בעיניי. אבל אולי – כנראה – בכוונה). אבל בשלב שבו הגיבור שלנו מפסיק להיות שה תמים ולוקח את ההנהגה על מעשיו, ויוצא לחקור את האמת, הסרט תופס קצב מסקרן. הרגע בו מכשיר ג'י.פי.אס הופך לסוג של כלב גישוש מודרני מקפיץ את הסרט לרגעיו היפים ביותר, ומזניק לו אנרגיה מהנה. וזה מאותם סרטים קצת מייגעים שצריך להגיע אל סופם – שאני מודה, שהיה מוצלח ושנון מאוד – כדי להגיד לבסוף "אוקיי, בסופו של דבר זה היה לא רע".

שני סרטים עם המילה Boy עולים בסוף השבוע בארץ: Nowhere Boy, וממולו Astro Boy. נתחיל עם הראשון.

פורסם ב"פנאי פלוס", 17.3.2010

=====

קונטרול 2

זה נראה כמו דרמה בריטית שגרתית על מוות ונטישה, אבל "נער משום מקום" – המספר על נעוריו של ג'ון לנון – יצליח לרגש את חובבי הביטלס, שיזהו את כל השירים המוזכרים בסרט, מבלי שאף אחד מהם ינוגן בפסקול

למרות ש"נער משום מקום" הוא סרט נהדר ומרגש בעיניי, אני באותה נשימה ממש חייב להביע פליאה מכך. הוא אכן נהדר ומרגש, אבל איך זה קרה? הבמאית שחתומה עליו היא סם טיילור-ווד, בת 43, שזה סרטה הארוך הראשון אחרי שעשתה קריירה בתור אמנית וידיאו וצלמת. בעברה היא היתה אף מועמדת לפרס טרנר. היא מוכרת בעולם הגלריות והמוזיאונים כי פעם גילמה את יוקו אונו באחד ממיצביה, ופעם אחרת צילמה וידיאו-ארט של דיוויד בקהם ישן, מן הסתם בהשראת אנדי וורהול. היא הפכה לסוג של איקונה תקשורתית באנגליה אחרי שניצחה פעמיים את מחלת הסרטן. והנה, היא מביימת סרט ראשון שלא חושף מאום מעברה כאשת גלריות, מוזיאונים ואמנות פלסטית. זה סרט שנראה שנעשה על ידי במאי מהזן היחסית שגרתי, כזה שעובד עם שחקנים וסוחט מהם דמעות ורגשות, במטרה להפעיל רגשות ודמעות גם אצל הצופים. מי היה מאמין שאמני וידיאו יודעים בכלל להדריך שחקנים (והיא מצטרפת לג'וליאן שנאבל ולסטיב מקווין שגם עברו מהגלריות למולטיפלקסים). אז סם טיילור-ווד מביאה את המוניטין שלה לפרויקט, אבל אני חייב לתהות אחרי הצפייה, מה היה "טיילור-וודי" בסרט, במה הוא נראה אחרת תחת הנהגתה מאשר בבימויו או בבימויה של כל במאי אחר. אם, נגיד, רוג'ר מיטשל או ג'ון מאדן היו מביימים את הסרט, האם הוא היה נראה אחרת?

תהיה שניה: אין שום דבר באמת יוצא דופן או ממש מקורי באף אחד מהרעיונות שיש בסרט. מדובר בסיפור נעוריו של אחד, ג'ון לנון. הצופה מחויב לדעת שאותו ג'ון לנון גדל להיות ההוא מהביטלס, ונחמד מצד הסרט שהוא לוקח את הידיעה הזאת כמובנת מאליה. מי שאפילו מעט מחבב את לנון ואת הביטלס יכיר את קווי המתאר של העלילה: בליברפול של שנות החמישים, נער מרדן בשם ג'ון לנון לא יודע מי הם הוריו והוא גדל אצל דודתו הקפדנית, מימי. בשנות התיכון האחרונות שלו הוא מגלה, בזה אחר זה, את אמו האמיתית, את אלביס פרסלי וילדון בשם פול מקרטני, שלכל אחד מהם תהיה השפעה על החיים שינהל בעשרים השנים הבאות. חיים שיתחילו, אבל לא יתוארו, אחרי שכותרות הסרט הזה יעלו. אז הסיפור ידוע וטיפה צפוי, והוא בנוי בסגנון המלודרמה הבריטית, שנראית בשנת 2010 אפילו מאובנת יותר מהמלודרמה הבריטית הפרולטריונית שהיתה אופיינית לאנגליה של שנות החמישים. ובכל זאת… יש כאן משהו.

את ה"משהו" הזה אני זוקף קודם כל לזכותו של מט גרינלה, התסריטאי. במידה רבה, נדמה ש"נער משום מקום" הוא כעין חלק שני של טרילוגיה רוקנרולית, מוזי-טרגית, שהתחילה עם "קונטרול", הסרט הקודם שגרינלה כתב לו את התסריט. בשני המקרים מסופר על איקונת רוקנרול מצפון אנגליה שסופה טראגי ואנחנו נחשפים לנעוריה, לימים לפני שהוא עצמו ידע שהוא רוצה להיות זמר. בשני הסרטים יש אפילו סצינות זהות של הגיבור בוהה משועמם בשיעור בבית הספר. הדרך אל הבמה עוברת בחולמנות בכיתה. גם "קונטרול" וגם "נער משום מקום" הם סרטי הבכורה של אמנים אודיו-וזיואליים שהגיעו לסרט ממדיומים הנושקים לקולנוע, ומתוך איזושהי אובססיה פרטית לנושא. טיילור-ווד ב"נער" ואנטון קורבין, צלם הסטילס של ג'וי דיוויז'ן, ב"קונטרול". ועיקר הדמיון בין שני הסרטים מצוי בתבנית התימאטית שגרינלה דובק בה, שכישרון מוזיקלי ובימתי נובע מתסכולו של גבר הנקרע בין שתי נשים. ב"קונטרול" זה היה איאן קרטיס שנקרע בין אשתו ובין העיתונאית שהוא התאהב בה, אהבה שקרעה אותו עד מוות. ב"נער משום מקום" זהו ג'ון הצעיר שנקרע בין הנשים שמגדלות אותו: אמו הבילוגית ודודתו. כששמים את שני התסריטים האלה זה לצד זה, המכאניקה התסריטאית אולי נחשפת מעט בפשטנותה, אבל קשה להתחמק מהעובדה שבכל זאת יש בה עוצמה רבה (וייאמר לזכותו של גרינלה, שיש משהו בתסריטיו שהופך אותו לסוג של קופידון: שני השחקנים הראשיים מ"קונטרול" הפכו לזוג במהלך הסרט; וכעת גם הבמאית והשחקן של "נער משום מקום" התארסו, ממש לא עניין של מה בכך כשחושבים שהשחקן גילם את ג'ון לנון, ולה יש פטיש מסוים עם יוקו אונו, וכן כשחושבים על כך שהשחקן מגלם דמות עם תסביך אם והוא בוחר להתארס עם במאית, אם לשתי בנות, שגילה כפול משלו).

כל זה בא לומר שהעוצמה של "נער משום מקום" דומה מאוד לעוצמה של "קונטרול" בכך שהיא לא באה ממקומות של הגיון ותובנות, אלא ממקומות של התאהבות נטולת רציונל. אולי זה בעצם נורא פשוט להסביר: זה סרט על הביטלס בשלביה העובריים ביותר, והסרט – בחוכמה רבה, אבל בלי להעיק יותר מדי – מספר סיפור שהיה יכול לאכלס טלנובלה, אבל ברקע מסתיר לא מעט מאחרית הקריירה, שמעריצי הלהקה מלקטים בעיניים לחות, ומרגישים שהסרט מתקשר איתם בדרכים מעודנות, כמעט תת-הכרתיות. לנון הצעיר חולם על אקורד הפתיחה של "לילה של יום מפרך", ועל שוט הפתיחה של הסרט באותו שם. הוא חולף עם אופניו על שדות תות. לומד בבית ספר המחצבה, שיעניק את שמה של להקתו הראשונה. אמו מלמדת אותו את השיר "מגי מיי". וככה, בלי שום נוכחות של שירי הביטלס בפסקול (ובלי שהמילה "ביטלס" תיאמר אפילו פעם אחת בסרט), אנחנו מקבלים את הבסיס הרגשי והביוגרפי לחלק נכבד מהדיסקוגרפיה של הלהקה.

ואולי ההסבר לעוצמה הוא פשוט והגיוני בהרבה, וקוראים לו קריסטין סקוט-תומאס. בתור מי שלרוב מתעלם משחקנים ומכשרון משחק כשהוא צופה בסרטים, מסקוט-תומאס אני מתקש להתעלם. יש בה כל כך הרבה עוצמה. ובסופו של דבר, בגלל שהיא כל כך נוכחת ומעוררת הזדהות ורגש, הסרט מהר מאוד מפסיק להיות הביוגרפיה הרוקנרולית הבנאלית של ג'ון לנון הצעיר, ולמעשה מתמקד יותר ויותר בה, דמות משנה במיתולוגיה הביטלסית, דודה מימי, שפתאום הופכת לדמות מאוד דומיננטית, שיוצאת סוף סוף מצילם של האנשים היותר מפורסים שחלפו לידה. סקוט-תומאס, כולה איפוק וריסון, מגלמת את הדודה שלא מוכנה בשום אופן להחצין רגשות, ובכל פעם שהיא נתקלת ברגע מרגש היא מטאטאה אותו הלאה עם המשפט "די די, בוא לא נהיה מטופשים". אבל היא הדודה שבקן שלה בקע ג'ון לנון, כולו רגש וטיפשות, ושעל פי הסרט, בסופו של דבר נדמה שהיא ראתה אותו יותר טוב מכולם, ובשעה שכולם סביבו מתו או נטשו, היא היתה הדבר היציב ביחיד בחייו. וכך, בין הדיוק של קריסטין סקוט-תומאס, הצילום היפה של שיימוס מגראווי (“כפרה"), העין המסקרנת של טיילור-ווד, והעובדה שהסרט הוא קטלוג יפה של קריצות לכל מי שהביטלס יקרים לליבו, “נער משום מקום" אכן קופץ משום מקום ונגד כל הגיון פשוט כובש ומרגש, כמו בלדה.