"הזדמנות שניה", ביקורת
רגע, תהיה: אם המפיצים בארץ קוראים ל"The Blind Side" "הזדמנות שנייה", איך הם יקראו לסרט בשם "A Second Chance" שבוודאי עוד יופק ביום מן הימים? זה לא קצת, יו נואו, קצר רואי. ונו, באמת. לאיזה סרט אי אפשר לקרוא "הזדמנות שניה"? כל סרט הוא תמיד סיפור של כשלון ואז הזדמנות שניה, לא? איזה שם חלבי ובלתי זכיר בחרו מפיצינו לסרט. שלא לדבר על זה שהם מוותרים לגמרי על הדימוי המרכזי של הסרט – שלקוח גם מעולם הפוטבול וגם מעולם הרכב – של הנקודה העיוורת, ושבסרט מקבלת גם משמעות חברתית. אולי גם הם הרגישו שזו בעצם דרמת טלוויזיה ושלעזאזל עם הדימויים, מגיע לה דווקא שם חסר נוכחות. ובעיקר משומש: זו הפעם החמישית שסרט זוכה לשם העברי "הזדמנות שנייה". אפילו לסרט "אובססיה" של בריאן דה פלמה קראו בעברית "הזדמנות שניה". ורק לאחרונה היה לנו את "הזדמנות שנייה לאהבה", לא? אה, המפיצים בעצמם כבר שכחו. בלתי זכיר, כאמור. ובכלל, כשזה מגיע לסיפורה האישי של סנדרה בולוק עם בעלה, ג'סי ג'יימס בשבועות האחרונים מאז האוסקרים, אין ספק ש"The Blind Side" מתאים יותר מאשר "הזדמנות שניה", לא? ואם כבר למחזר, אני הייתי הולך על "גברתי המאמן". זוכרים? ככה קראו בעברית ל"Wildcats" עם גולדי הון.
פורסם ב"פנאי פלוס", 24.3.2010
אני צריך להודות שאני מסמפט את סרטיו של ג'ון לי הנקוק. אני מצהיר על כך לפתיחה כי דומני שהשם "ג'ון לי הנקוק" מניב באמריקה סוג של נחירת בוז מתנשאת, ובארץ משיכת כתף אדישה. סרטו האחרון הוא דרמת הפוטבול "הזדמנות שנייה", שעובד על השטנץ של סרטו הקודם והטוב והמרגש יותר, “The Rookie”, שלא הגיע להקרנות מסחריות בארץ, ובו גילם דניס קווייד שחקן בייסבול שבגיל מבוגר מגיע סוף סוף לליגה המקצוענית. על פי שני הסרטים האלה נראה שהנקוק מצא לעצמו את נישת דרמת-הספורט-מועררת-ההשראה-המבוססת-על-סיפור-אמיתי. אבל בחיי, זה עובד. פשוט – ואף פשטני – אבל בידור אפקטיבי ומחמם לב, כמו מרק מינסטרונה ביום קר. ולפני כן, הנקוק – כשעוד היה רק תסריטאי – כתב את אחד הסרטים הכי טובים שקלינט איסטווד ביים בחייו (“עולם מושלם", ההוא עם קווין קוסטנר) וגם את אחד הסרטים הכי בינוניים שאיסטווד ביים מימיו (“חצות בגן הטוב והרע", ההוא עם קווין ספייסי). בקיצור: אם זה מבוסס על סיפור אמיתי ומתרחש בדרום ארצות הברית, שלחו את זה לג'ון לי הנקוק. ואם לא שמעתם עליו, אל תרגישו רע. המפיצים בארץ עובדים קשה די להעלים אותו מעיניכם. סרטו המשמעותי הראשון כבמאי היה "האלאמו", דרמת מלחמה תקופתית (טקסנית), שהיתה בינונית למדי והפסידה המון כסף. סרטו השני היה "The Rookie", סרט קטן ומרגש שהפך להצלחה מפתיעה, וזכה לפרסום בזכות העובדה שג'ורג' וו בוש צפה בו בבית הלבן. אבל שימו לב שסרטי ספורט אמריקאים כמעט ולא מגיעים להקרנות מסחריות בארץ. הם נחשבים על ידי המפיצים בארץ כ"אמריקאים מדי". אני מנחש – ומנחש בלבד – שמפיצי סרטו הנוכחי גם בוודאי שקלו לוותר על שירותיו על מסך הקולנוע בארץ. הרי הסרט עוסק בשני הנושאים שמפיצים ישראליים הכי לא אוהבים – סליחה, בשני הנושאים שהמפיצים בישראל חושבים שאתם, הצופים, הכי לא אוהבים – יחסים בין שחורים ולבנים בדרום ארצות הברית, וספורט אמריקאי. במקרה הזה, פוטבול. אלא שאז הסרט הקטן והעצמאי הזה, שנקנה להפצה עולמית על ידי וורנר רק אחרי שהסרט צולם והושלם, הפך ללהיט מפתיע באמריקה והכניס למעלה מ-200 מיליון דולר (מספרים שקהל הולכי הכנסיות בדרום האמריקאי התמוגג מהסרט). ואז סנדרה בולוק זכתה עליו בשלל פרסים, ובסופם גם באוסקר. אז הנה הסרט מגיע גם אלינו.
זהו סיפורו האמיתי – והדי עכשווי – של שחקן הפוטבול המקצועי מייקל אור. כשנראה שהוא עוד ילד שחור, עני ונבער שנזרק מבית ספר לבית ספר, מחליטה אשה בשם לי-אן טוהי (בולוק) להפסיק להטיף לחסד וחמלה ולהתחיל ליישם: היא אוספת אותו לביתה, מממנת לו את לימודיו בבית הספר הנוצרי הפרטי היוקרתי והלבן בו לומדים ילדיה, ודוחפת אותו לנבחרת הפוטבול. הקסם של הסרט מבוסס על הניגוד הפיזי בין האשה הלבנה הקטנה והמאוד קולנית וארגטית ובין הנער השחור עצום המידות והשקט והקצת איטי. היא הופכת לפה שלו, מייצגת אותו, נלחמת שאנשים ילמדו לבא ולאיית את שמו נכון, מחפשת את בני משפחתו עבורו, ובסוף גם הופכת למעין מאמנת-בפועל, שיודעת על אילו כפתורים ללחוץ אצלו כדי לגרום לו להפוך לשחקן בעל חשיבות.
בגלל העובדה שהסרט מספר סיפור שנתלש ממש ממדורי הספורט וכתבות המגזין של העשור האחרון, ובגלל העובדה שאין בסרט שום הברקה משמעותית אחת – לא קולנועית ולא תסריטאית – אפשר להגיד לגנותו של "הזדמנות שנייה" שהוא נראה כמו סרט טלוויזיה. אבל זה לא יהיה לחלוטין הוגן, כי יש להנקוק בכל זאת איזשהו כשרון מסוים לרגש ולסחוף. זה מעין כשרון סמוי שהבחנתי בו ב"The Rookie”, והוא נוכח במינונים קטנים יותר גם כאן. הכל נראה פשוט, קלאסי, אין דרמות ענקיות, אין משברים שוברי לב, ובהתאמה, הבימוי אינו גרנדיוזי או מהודר או מנקר עיניים. אבל יש איזשהו דיוק שכנראה נובע מהעובדה שהנקוק באמת מזדהה עם הסיפורים האלה, ועם היכולת שלהם להשפיע על צופיהם. ציניקנים יחמיצו את זה, אבל בסרטיו של הנקוק יש מעין תקווה סמויה לכך שהחיים באמת יכולים להשתנות, ושחסד הוא דבר שאפשר למצוא גם מחוץ לקולנוע, ושלסרטיו יש את החוצפה אולי לשכנע את הצופים להיות עדינים יותר. מהבחינה הזאת, “הזדמנות שנייה" – באופן בו הוא מחבר בין חמלה, מאבק אנטי גזעני וסיפור אמיתי על עולם הספורט – הוא סרט נורא דומה ל"אינוויקטוס" של קלינט איסטווד, המנטור של הנקוק. ויודעים מה, למרות ששניהם סרטים מעוררי השראה, “הזדמנות שנייה" טוב יותר מ"אינוויקטוס". וסנדרה בולוק, חי נפשי, בפעם הראשונה בחיי שאני מחבב אותה. אחרי שנים בהן היא היתה השחקנית השנואה עליי. קדוש ההנקוק הזה, קדוש.
תגובות אחרונות