אין לי מושג איך הוא עושה את זה. ואין לי מושג איך קורה שאני רק הולך ומחבב את ספייק ג'ונז יותר ויותר מסרט לסרט. בזמן שעבר על הפוסט-פרודקשן המפרך על "ארץ יצורי הפרא", הפיצ'ר שלו שאני הכי אוהב, הספיק ג'ונז לביים גם קליפ לקניה ווסט, וגם לצלם סרט קצר באורך 30 דקות, שבאחרונה הסתיימה עבודת האפקטים עליו, לקראת בכורתו בפסטיבל סאנדאנס. אחרי שגרם לנו לפתח רגשות כלפי מנורת שולחן בפרסומת ההיא לאיקאה, הוא כעת עושה לנו דבר דומה עם רובוטים שנראים כמו מחשבים ביתיים רגילים. דמיינו את "אבודים בטוקיו", אבל עם חלונות 3.11. ג'ונז מראה לנו עולם רגיל לחלטין, הכי יומיומי ומוכר, רק שיש בו רובוטים (מעט מיושנים). כשרובוט גיק מתאהב ברובוטית היפסטרית, הוא נותן לה חלקי חילוף והיא נותנת לו חלומות. הסרט, שהופק בחסות וודקה אבסולוט, זמין לצפייה חוקית באתר של הסרט, אבל נורא צפוף שם. אבל עמית איצקר מצא את הסרט ביו-טיוב. הוא מפוצל לשלושה חלקים, מה שטיפה מסרבל את הצפייה הרצופה, אבל מצד שני חושף נורא יפה את המבנה המאוד מדויק של הסרט. הזדרזו לצפות בו כי בטח אבסולוט וג'ונז בטח יורידו את זה מיו-טיוב במהרה.

מיקי בנימיני, אחד מעוזרי הצלם הוותיקים בארץ, נפטר אתמול. הוא היה שנים עוזר הצלם של דוד גורפינקל, ובשנים האחרונות היה בצוות המצלמה של סרטים כמו "הסודות" ו"שושלת שוורץ". מי שבקיא בפרטים נוספים ויכול לשתף אותנו בעוד פרטים על חייו ופעילותו של בנימיני – כצלם, כמורה – אנא הוסיפו מילים באיזור התגובות.

============

וואו, זה מיזם ממש מוצלח. חברת בירה מממנת הקרנות חינם און-ליין של ששה סרטים שהוקרנו בפסטיבל קאן. ומה מדהים: זה זמין גם לצופים בארץ. יש שם את "רוקדת באפלה" של לארס פון טרייר, ואת "איש אינו יודע" של הירוקאזו קורה-אדה ו"תיבה רוסית" של סוקורוב. אבל הכי חשוב: את "מחלה טרופית" של אפיצ'טפונג וויראסטקול, שבקושי הוקרן בארץ (בוודאי שלא מסחרית). השלמת חורים חיונית.

===========

ואפרופו פסטיבל קאן: לז'אן לוק-גודאר יש סרט עלילתי חדש בשם "סוציאליזם" שיוקרן בבכורה בקאן הקרוב. וגודאר הוציא לכבודו טריילר. שזה בעצם כל הסרט מוקרן במהירות מהתחלה עד הסוף (ואולי בעצם מהסוף להתחלה?). יש שם ספינה ומסע בים התיכון, ולא מעט מדינות, כולל ישראל (כלומר פלסטין). וגם אודסה. נחמד לשים טריילר לסרט חדש של גודאר בבלוג בין כל ה"איירון מן"ים וה"אווטאר"ים שמעסיקים אותנו בדרך כלל:

=============

הפתעת סוף השבוע: באולם 10 של סינמה סיטי (בגלילות) ראיתי בסוף השבוע את ההקרנה הדיגיטלית (בתלת מימד) שראיתי עד עכשיו בארץ, יותר טוב מיס פלאנט וקולנוע גת. וגם הסרט היה הפתעה עצומה: "הדרקון הראשון שלי". סרט שהמערכה האחרונה שלו מוטטה אותי מהתלהבות.

בקטנה…

פורסם ב"פנאי פלוס", 17.3.2010

אחד מהבמאים של "חיים בזרם" (השני עשה את "הסיפור של דספרו") והתסריטאי של "שוטר בגן הילדים" ו"תאומים" מעבדים סדרת אנימציה יפנית שהפכה לפולחן בשנות הששים? עד כמה רע זה כבר יכול להיות? ואכן, “אסטרו בוי" הוא לא סרט רע. הוא לא ממש טוב במיוחד, אבל הוא גם לא רע. בעיקר משונה שנראה שהפרויקט נמסר לידיו של תסריטאי שלא ממש מתעניין במקור היפני – ואולי בצדק, ספק אם מישהו קהל היעד של הילדים בני העשר שמעו על המקור היפני – ובמקום זאת כותב תסריט שנראה כמו המוני סרטים אחרים. זה מתחיל בסיטואציה שתבהיל ילדים קטנים: בעולם עתידני עיר אחת התנתקה מכדור הארץ המזוהם והמריאה אל השמיים ("וול-E"?), שם הם מנהלים חיים נקיים בזכות רובוטים שעושים הכל ("רובוטים"?). שר המדע בממשלתו של ראש ממשלה מושחת לא מוצא זמן לגדל את בנו. וכשהבן מתגנב למקום העבודה של אביו כדי להיות איתו, הוא נהרג בעת ניסוי צבאי שהשתבש (כן, קחו את ילדיכם לסרט בו ילד מתאדה על ידי רובוט מול עיני אביו). האב מוכה היגון ורגשי האשמה בונה רובוט שיהיה זהה לבנו ושמכיל את אופיו וזכרונותיו ("קפריקה"?). אבל הילד הזה הוא בעצם רובוט-ילד, שהופך להיות לא רצוי גם בקרב בני האדם וגם בקרב הרובוטים (ומכאן אנחנו עוברים לכמה רגעי "אינטליגנציה מלאכותית", על חייהם של הרובוטים הנמלטים, ושל ציידי הרובוטים). הכל עירבוב של המון דברים, מבלי שיהיו באמת רגעים מבריקים של הומור או רגש, שהיו יכולים להפוך את “אסטרו בוי” למעין מותג גיבורי על (הרגעים בהם הילד-הרובוט מגלה שיש לו כוחות שאין לילדים אחרים, כמו למשל יכולתו לעוף, חמודים למדי). אבל הסרט, שעשוי להיראות סביר לבנים בני 9 חובבי רובוטים שליבם לא נשבר בקלות, מצליח להיות סביר, ולרגעים חביב, גם מבלי להיות מקורי או מבריק ולו לרגע אחד.

זוכרים את כל המגדלורים?

סכין במים?

פורסם ב"פנאי פלוס", 17.3.2010

"סופר צללים" הוא סרטו הראשון של רומן פולנסקי מזה חמש שנים. אז עיבד למסך את "אוליבר טוויסט" הקאנוני של צ'רלס דיקנס, כעת הוא הוא מעבד למסך ספר מתח פאלפי ועכשווי של רוברט האריס. זה גם הסרט הראשון מזה עשור שפולנסקי היה שותף לכתיבת התסריט שלו. הקודם, גם הוא מעולם סרטי המתח והפאלפ, היה "השער התשיעי" עם ג'וני דפ. כשרומן פולנסקי מביים העולם מביט בסקרנות, ומבקרי הקולנוע מיד מתבוננים בסרט בקונטקסט רחב יותר, בניסיון למקם אותו על המכלול סך גוף עבודותיו. התהיות קבועות: האם גם סרטו החדש יכיל את המוטיבים המאפיינים את יצירותיו הגדולות: רדיפה, פראנויה, בהלה, חוסר אמון בממסד? כשאתה הבמאי של "צ'יינטאון" ו"תינוקה של רוזמרי" ואתה מייצר מותחן אפל חדש, הציפיות ממך גבוהות למדי.וכרגיל, חייו האישיים של פולנסקי תמיד נדחפים פנימה. את "צ'יינטאון" הוא ביים אחרי שאשתו נרצחה. את "הפסנתרן" הוא ביים כזכר לילדותו בצל אושוויץ. ואת "סופר צללים" הוא היה צריך לסיים – בשלב האפקטים והפוסט-פרודקשן – מתא מעצר בשווייץ. אבל אחרי צפייה ב"סופר צללים" ונדמה שהתהיות רק מתרבות: אמנם, קל למצוא בסרט את העיסוק התמאטי העקבי של פולנסקי, אבל רוח הסרט שונה לחלוטין. מדובר – באופן יחסי – בסרט קליל למדי, לרגעים כמעט קומי, ולרגעים אחרים ממש מבדר. ויש בכך משהו מבלבל, כי סיפור חייו של פולנסקי – מילדותו כניצול שואה ועד לטרגדיות של חייו המאוחרים יותר – כמו גם סרטיו המדכאים והמבהילים, כאילו גורמים לנו להאמין לו פחות כשהוא בוחר להיות פתאום קל דעת.

"סופר צללים" מתחיל, באופן משונה ומפתיע למדי, ממש כמו "שאטר איילנד" של מרטין סקורסזי, וההשוואה בין שני הסרטים חושפת עד כמה דומות ההשפעות הקולנועיות על שניהם, אבל כמה שונה הסגנון הקולנועי שלהם. כמו ב"שאטר איילנד", גם "סופר צללים" מתחיל בהגעתו של גיבור לאי, בו עליו להיות מבודד בשעה שהוא מנסה לרדת לעומקה של אמת חמקמקה, שעליו יהיה לתהות מה ממנה בדוי ומה ממנה אמיתי, ואיזו קונספירציה מסתתרת מתחת לאפו. ואם יש אי, ויש מיסתורין, אז יש גם מגדלור, שמשמש מוטיב ויזואלי שחוזר על עצמו. ב"סופר צללים" יואן מגרגור מגלם סופר שמקבל משימה: לכתוב את האוטוביוגרפיה של ראש ממשלת אנגליה לשעבר (פירס ברוסנן). ולעשות את זה, כמובן, בעילום שם. הספר המקורי של רוברט האריס (ששותף לכתיבת התסריט) נקרא "רוח רפאים", על שום צירוף המילים ל"סופר צללים" באנגלית: “Ghost Writer". ואכן, גיבורנו מציג את עצמו שוב ושוב בתור רוח הרפאים של ראש הממשלה לשעבר. וכך, מבחינת עיצוב התמונה והשימוש במילים, הסרט מקבל קונוטציות מעט גותיות.

אבל מה שמתחיל כמעין דרמה ספרותית, על האופן בו מנסחים את חייו ומעשיו של אדם, על האופן שבו כתיבה ושכתוב יכולים להפיע גם על מציאות ממשית, ועל הדרך שבה אפשר להתמקח על האמת וייצוגה באמצעות אוצר מילים, ממשיך כמו דרמה פוליטית, ומסתיים כמו מותחן קונספירציות. ממש כמו סקורסזי ב"שאטר איילנד", גם פולנסקי והאריס בונים כאן עלילה שהיצ'קוק בוודאי היה מתענג עליה, על אדם תמים שמגלה בהדרגה שמישהו מתפעל אותו מלמעלה, ושככל שהוא יודע יותר מדי, כך חייו נמצאים בסכנה גדולה יותר. “סופר צללים", לטעמי, היה מסורבל ומגושם ואיטי ולא מעורר התלהבות ברוב חלקו הראשון. מסירת האינפורמציה נעשתה באופן מיושן (הסצינה עם איליי וולך היא דוגמה לאיך לקחת מוסכמה של סרט מתח ולהפוך אותה לקריקטורה. הסצינה היתה איומה ומגושמת בעיניי. אבל אולי – כנראה – בכוונה). אבל בשלב שבו הגיבור שלנו מפסיק להיות שה תמים ולוקח את ההנהגה על מעשיו, ויוצא לחקור את האמת, הסרט תופס קצב מסקרן. הרגע בו מכשיר ג'י.פי.אס הופך לסוג של כלב גישוש מודרני מקפיץ את הסרט לרגעיו היפים ביותר, ומזניק לו אנרגיה מהנה. וזה מאותם סרטים קצת מייגעים שצריך להגיע אל סופם – שאני מודה, שהיה מוצלח ושנון מאוד – כדי להגיד לבסוף "אוקיי, בסופו של דבר זה היה לא רע".

שני סרטים עם המילה Boy עולים בסוף השבוע בארץ: Nowhere Boy, וממולו Astro Boy. נתחיל עם הראשון.

פורסם ב"פנאי פלוס", 17.3.2010

=====

קונטרול 2

זה נראה כמו דרמה בריטית שגרתית על מוות ונטישה, אבל "נער משום מקום" – המספר על נעוריו של ג'ון לנון – יצליח לרגש את חובבי הביטלס, שיזהו את כל השירים המוזכרים בסרט, מבלי שאף אחד מהם ינוגן בפסקול

למרות ש"נער משום מקום" הוא סרט נהדר ומרגש בעיניי, אני באותה נשימה ממש חייב להביע פליאה מכך. הוא אכן נהדר ומרגש, אבל איך זה קרה? הבמאית שחתומה עליו היא סם טיילור-ווד, בת 43, שזה סרטה הארוך הראשון אחרי שעשתה קריירה בתור אמנית וידיאו וצלמת. בעברה היא היתה אף מועמדת לפרס טרנר. היא מוכרת בעולם הגלריות והמוזיאונים כי פעם גילמה את יוקו אונו באחד ממיצביה, ופעם אחרת צילמה וידיאו-ארט של דיוויד בקהם ישן, מן הסתם בהשראת אנדי וורהול. היא הפכה לסוג של איקונה תקשורתית באנגליה אחרי שניצחה פעמיים את מחלת הסרטן. והנה, היא מביימת סרט ראשון שלא חושף מאום מעברה כאשת גלריות, מוזיאונים ואמנות פלסטית. זה סרט שנראה שנעשה על ידי במאי מהזן היחסית שגרתי, כזה שעובד עם שחקנים וסוחט מהם דמעות ורגשות, במטרה להפעיל רגשות ודמעות גם אצל הצופים. מי היה מאמין שאמני וידיאו יודעים בכלל להדריך שחקנים (והיא מצטרפת לג'וליאן שנאבל ולסטיב מקווין שגם עברו מהגלריות למולטיפלקסים). אז סם טיילור-ווד מביאה את המוניטין שלה לפרויקט, אבל אני חייב לתהות אחרי הצפייה, מה היה "טיילור-וודי" בסרט, במה הוא נראה אחרת תחת הנהגתה מאשר בבימויו או בבימויה של כל במאי אחר. אם, נגיד, רוג'ר מיטשל או ג'ון מאדן היו מביימים את הסרט, האם הוא היה נראה אחרת?

תהיה שניה: אין שום דבר באמת יוצא דופן או ממש מקורי באף אחד מהרעיונות שיש בסרט. מדובר בסיפור נעוריו של אחד, ג'ון לנון. הצופה מחויב לדעת שאותו ג'ון לנון גדל להיות ההוא מהביטלס, ונחמד מצד הסרט שהוא לוקח את הידיעה הזאת כמובנת מאליה. מי שאפילו מעט מחבב את לנון ואת הביטלס יכיר את קווי המתאר של העלילה: בליברפול של שנות החמישים, נער מרדן בשם ג'ון לנון לא יודע מי הם הוריו והוא גדל אצל דודתו הקפדנית, מימי. בשנות התיכון האחרונות שלו הוא מגלה, בזה אחר זה, את אמו האמיתית, את אלביס פרסלי וילדון בשם פול מקרטני, שלכל אחד מהם תהיה השפעה על החיים שינהל בעשרים השנים הבאות. חיים שיתחילו, אבל לא יתוארו, אחרי שכותרות הסרט הזה יעלו. אז הסיפור ידוע וטיפה צפוי, והוא בנוי בסגנון המלודרמה הבריטית, שנראית בשנת 2010 אפילו מאובנת יותר מהמלודרמה הבריטית הפרולטריונית שהיתה אופיינית לאנגליה של שנות החמישים. ובכל זאת… יש כאן משהו.

את ה"משהו" הזה אני זוקף קודם כל לזכותו של מט גרינלה, התסריטאי. במידה רבה, נדמה ש"נער משום מקום" הוא כעין חלק שני של טרילוגיה רוקנרולית, מוזי-טרגית, שהתחילה עם "קונטרול", הסרט הקודם שגרינלה כתב לו את התסריט. בשני המקרים מסופר על איקונת רוקנרול מצפון אנגליה שסופה טראגי ואנחנו נחשפים לנעוריה, לימים לפני שהוא עצמו ידע שהוא רוצה להיות זמר. בשני הסרטים יש אפילו סצינות זהות של הגיבור בוהה משועמם בשיעור בבית הספר. הדרך אל הבמה עוברת בחולמנות בכיתה. גם "קונטרול" וגם "נער משום מקום" הם סרטי הבכורה של אמנים אודיו-וזיואליים שהגיעו לסרט ממדיומים הנושקים לקולנוע, ומתוך איזושהי אובססיה פרטית לנושא. טיילור-ווד ב"נער" ואנטון קורבין, צלם הסטילס של ג'וי דיוויז'ן, ב"קונטרול". ועיקר הדמיון בין שני הסרטים מצוי בתבנית התימאטית שגרינלה דובק בה, שכישרון מוזיקלי ובימתי נובע מתסכולו של גבר הנקרע בין שתי נשים. ב"קונטרול" זה היה איאן קרטיס שנקרע בין אשתו ובין העיתונאית שהוא התאהב בה, אהבה שקרעה אותו עד מוות. ב"נער משום מקום" זהו ג'ון הצעיר שנקרע בין הנשים שמגדלות אותו: אמו הבילוגית ודודתו. כששמים את שני התסריטים האלה זה לצד זה, המכאניקה התסריטאית אולי נחשפת מעט בפשטנותה, אבל קשה להתחמק מהעובדה שבכל זאת יש בה עוצמה רבה (וייאמר לזכותו של גרינלה, שיש משהו בתסריטיו שהופך אותו לסוג של קופידון: שני השחקנים הראשיים מ"קונטרול" הפכו לזוג במהלך הסרט; וכעת גם הבמאית והשחקן של "נער משום מקום" התארסו, ממש לא עניין של מה בכך כשחושבים שהשחקן גילם את ג'ון לנון, ולה יש פטיש מסוים עם יוקו אונו, וכן כשחושבים על כך שהשחקן מגלם דמות עם תסביך אם והוא בוחר להתארס עם במאית, אם לשתי בנות, שגילה כפול משלו).

כל זה בא לומר שהעוצמה של "נער משום מקום" דומה מאוד לעוצמה של "קונטרול" בכך שהיא לא באה ממקומות של הגיון ותובנות, אלא ממקומות של התאהבות נטולת רציונל. אולי זה בעצם נורא פשוט להסביר: זה סרט על הביטלס בשלביה העובריים ביותר, והסרט – בחוכמה רבה, אבל בלי להעיק יותר מדי – מספר סיפור שהיה יכול לאכלס טלנובלה, אבל ברקע מסתיר לא מעט מאחרית הקריירה, שמעריצי הלהקה מלקטים בעיניים לחות, ומרגישים שהסרט מתקשר איתם בדרכים מעודנות, כמעט תת-הכרתיות. לנון הצעיר חולם על אקורד הפתיחה של "לילה של יום מפרך", ועל שוט הפתיחה של הסרט באותו שם. הוא חולף עם אופניו על שדות תות. לומד בבית ספר המחצבה, שיעניק את שמה של להקתו הראשונה. אמו מלמדת אותו את השיר "מגי מיי". וככה, בלי שום נוכחות של שירי הביטלס בפסקול (ובלי שהמילה "ביטלס" תיאמר אפילו פעם אחת בסרט), אנחנו מקבלים את הבסיס הרגשי והביוגרפי לחלק נכבד מהדיסקוגרפיה של הלהקה.

ואולי ההסבר לעוצמה הוא פשוט והגיוני בהרבה, וקוראים לו קריסטין סקוט-תומאס. בתור מי שלרוב מתעלם משחקנים ומכשרון משחק כשהוא צופה בסרטים, מסקוט-תומאס אני מתקש להתעלם. יש בה כל כך הרבה עוצמה. ובסופו של דבר, בגלל שהיא כל כך נוכחת ומעוררת הזדהות ורגש, הסרט מהר מאוד מפסיק להיות הביוגרפיה הרוקנרולית הבנאלית של ג'ון לנון הצעיר, ולמעשה מתמקד יותר ויותר בה, דמות משנה במיתולוגיה הביטלסית, דודה מימי, שפתאום הופכת לדמות מאוד דומיננטית, שיוצאת סוף סוף מצילם של האנשים היותר מפורסים שחלפו לידה. סקוט-תומאס, כולה איפוק וריסון, מגלמת את הדודה שלא מוכנה בשום אופן להחצין רגשות, ובכל פעם שהיא נתקלת ברגע מרגש היא מטאטאה אותו הלאה עם המשפט "די די, בוא לא נהיה מטופשים". אבל היא הדודה שבקן שלה בקע ג'ון לנון, כולו רגש וטיפשות, ושעל פי הסרט, בסופו של דבר נדמה שהיא ראתה אותו יותר טוב מכולם, ובשעה שכולם סביבו מתו או נטשו, היא היתה הדבר היציב ביחיד בחייו. וכך, בין הדיוק של קריסטין סקוט-תומאס, הצילום היפה של שיימוס מגראווי (“כפרה"), העין המסקרנת של טיילור-ווד, והעובדה שהסרט הוא קטלוג יפה של קריצות לכל מי שהביטלס יקרים לליבו, “נער משום מקום" אכן קופץ משום מקום ונגד כל הגיון פשוט כובש ומרגש, כמו בלדה.

אח, אני מת על שפת הקומוניקטים. שפה עשירה וגבוהה שמבטאת דברים קטנים ופשוטים. הנה למשל הקומוניקט שהגיע לפני כיומיים מחברת גיאוקרטוגרפיה, לגבי מחקר שהם עשו לקראת פתיחת הסינמה סיטי בראשון לציון. וכך הם כותבים:

ממחקרים מתמשכים שעורך מכון המחקר גיאוקרטוגרפיה בישראל ובחו"ל עולה כי בשנת 2009 נמכרו בישראל כ-9.9 מיליון כרטיסים, לעומת 9.1 בשנת 2008 – פרופ' אבי דגני, נשיא קבוצת גיאוקרטוגרפיה: "מהמחקרים שערכנו עולה שהולך ומסתיים העידן של חיבור בין בתי קולנוע וקניונים".

You don't say!

בואו נתמקד רגע ב"מחקר" ובמסקנותיו. ובכן, אני מדמיין ב"מחקר" חבורת אנשים שיוצאים לשטח, מתשאלים אנשים, נוברים בארכיונים, מצליבים עדויות, מעבדים מספרים, וחושפים נתונים ומידע שלא היה זמין קודם. אם זה אכן מה שעשתה חברת גיאוקרטוגרפיה כדי להגיע למסקנות הנ"ל הרי שהם השקיעו המון עבודה על מלאכה זמינה מאוד, וגם – יש סיכוי שהגיעו לבסוף למסקנה לא נכונה.

כדי לדעת שב-2009 נמכרו 9.9 מיליון כרטיסים לא צריך מחקר, צריך גוגל, שיפנה אותך לידיעה הזאת מ-31 בינואר. ואם אין לכם גוגל, אפשר פשוט להרים טלפון לדני כפרי, מנכ"ל התאחדות בתי הקולנוע בישראל, שהנתונים האלה קיימים בכל רגע במשרדו. אם נעשה איזשהו מחקר – במובן של ריכוז הנתונים מגורמים שונים וסיכומם לכדי נתון רשמי אחד – אצלו הוא נעשה.

ואז הם טוענים ש"לראשונה מזה עשור – חל גידול במספר כרטיסי הקולנוע שנמכרו בישראל". אני לא בטוח שזה נכון. ממחקר שאני קיימתי גיליתי שהידיעה הזאת, מ-2008, טוענת אחרת, ושזו כבר שנה שלישית ברציפות של עלייה של עשרה אחוז במכירת כרטיסים בבתי הקולנוע. "מחקר" שאני פרסמתי לפני ארבע שנים מציג נתונים אחרים לגמרי מאלה של גיאוקרטוגרפיה.

אבל אני מת על השורה האחרונה בפסקה הראשונה: "מהמחקרים שערכנו עולה שהולך ומסתיים העידן של חיבור בין בתי קולנוע וקניונים". וואלה?!  איזה מזל שנעשים בארץ מחקרים כדי שנבחין במגמות עדינות, איטיות וסמויות מהעין.

המשך הקומוניקט מכיל כמה וכמה נתונים נחמדים, שנאספו במחקרי החברה – או באמצעות גוגל או כי הם פתחו את הידיעון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה או כי הם פשוט פתחו את ספרו של דוד שליט על בתי הקולנוע בארץ, אבל ריכוז המספרים ההיסטורי הזה נחמד:

בשנת 1967, לפני כניסת הטלוויזיה אל חיי הציבור הישראלי, כאשר האוכלוסייה מנתה 2.77 מיליון תושבים, היו בישראל 300 מסכי קולנוע ונמכרו בארץ כ-50 מיליון כרטיסים בשנה, כלומר, 18 כרטיסי קולנוע לאדם בשנה, בממוצע. בשנת 2001 עמדה האוכלוסייה על 6.5 מליון והיו 312 מסכי קולנוע בכ-80 בתי קולנוע, וביקרו בקולנוע 11 מיליון מבקרים, פירושו צניחה חדה ל-1.7 ביקורים לנפש לשנה.

בשנים האחרונות קיימים כ-45 בתי קולנוע בלבד ובהם כ-270 מסכים. בשנת 2008 נמכרו 9.1 מיליון כרטיסים (ירידה של 17% בהשוואה לשנת 2001), בשנת 2009, כאשר אוכלוסיית ישראל מונה כ-7.4 מיליון תושבים, נמכרו בישראל 9.9 מיליון כרטיסים, כלומר, 1.3 מיליון כרטיסי קולנוע לאדם בשנה, בממוצע. פירושו שהצניחה בישראל, דווקא בישראל, עתירת הבילויים האלטרנטיביים לנוער, המשיכה וירדה כאשר מספר הביקורים לנפש במדינות אירופה רבות, כמו ספרד ופורטוגל, הוא פי 3-4.

המחקר הזה פורסם כקידום מכירות לפתיחת סינמה סיטי ראשל"צ אתמול. מכון גיאוקרטוגרפיה מלווה במחקריו את סינמה סיטי מאז פתיחתו בגלילות. וכך הם כותבים:

מתחם 'סינמה סיטי' ברמת השרון מוכר כיום בשנה למעלה מ-22% מכלל כרטיסי הקולנוע הנמכרים כיום בישראל. הנתון תואם את התחזיות שהוצגו לראשי החברה על ידי קבוצת גיאוקרטוגרפיה, ערב פתיחת המתחם שהיה הראשון מסוגו בישראל.

מעניין. ידענו כבר את הנתון הזה, שרבע מכלל כרטיסי הקולנוע שנמכרים בארץ, נמכרים בסינמה סיטי (כלומר: אם נמכרו בישראל ב-2009 כעשרה מיליון כרטיסים, כ-2.2 מיליון מתוכם נמכרו בסינמה סיטי). צריך לזכור: ב-2003 סינמה סיטי עשה כמעט בין לילה מהפכה מוחלטת בכל תרבות צריכת הקולנוע בארץ. הקרדיט למעשה החלוצי שייך להם לגמרי.

אבל מאז קמו לסינמה סיטי מתחרים ראויים מאוד. האם זה אומר שסינמה סיטי ראשון לציון יכפיל את הנתון הזה? אנשי גיאוקרטוגרפיה מאמינים שכן. מתוך הקומוניקט: "אנו צופים שנתח השוק של 'סינמה סיטי', בתוך תהליך לא ארוך, יגדל עד מאוד, ואולי יוכפל, עם פתיחת המתחם החדש בראשון לציון", אומר פרופ' דגני. כלומר שבקרוב רשת סינמה סיטי תהיה אחראית על מכירת 50 אחוז מכלל כרטיסי הקולנוע בארץ? נשמע לי לא ממש הגיוני. נשמע לי יותר הגיוני שסינמה סיטי בראשון לציון יעשה קניבליזציה לנתונים של סינמה סיטי גלילות. שבסינמה סיטי ראשון לציון יימכרו 22 אחוזים מכלל כרטיסי הקולנוע בארץ, וסינמה סיטי גלילות יירד ויישתווה לנתונים של יס פלאנט ברמת גן ובחיפה.

שזה בעצם "כנס העתידנים" של סטניסלב לם. שזה בעצם "הקונגרס" של ארי פולמן. לא יודע איך יראו לסרט הזה בסוף, אבל הנה דיווח ספרדי המציג פריימים ראשונים מהסרט, ושיחה קצרה עם פולמן (תודה למישהו בתגובות על הלינק):

כשהייתי ילד, התוודעתי לביטלס בזכות "הכוכבים על 45" ולאלכס צ'ילטון בזכות "This Mortal Coil", פרויקט הקאברים שתפקד כחלון הראווה לאמנים ולסגנון (ולטעם המוזיקלי) של חברת 4AD. אלבומי הפרויקט This Mortal Coil הציגו בפניי גם אמנים עכשוויים שלא הכרתי עד אז, וגם אמני עבר שהעכשוויים הושפעו מהם (ובעיקר טים באקלי, רוי הרפר ואלכס צ'ילטון). הצירוף This Mortal Coil לקוח מהמונולוג "להיות או לא להיות" ב"המלט" של שייקספיר. דורי פרנס תרגם אותו כ"פקעת בת חלוף", כשהכוונה היא לפלונטר הזה שנקרא חיים בני-מוות. הלילה אלכס צ'ילטון התיר את עצמו מהפלונטר הזה שנקרא חיים והלך לעולמו בגיל 60. הנה מקבץ שירי אלכס צ'ילטון ולהקתו "ביג סטאר", שהולכים איתי מאז תחילת שנות השמונים: "קנגרו" (וזו הגרסה של דיס מורטל קויל), "Holocaust" (וזו הגרסה של פלאסיבו), "אני הקוסמוס" (אמנם לא שיר של צ'ילטון, אלא של שותפו לביג סטאר, כריס בל. וזה הקאבר המצמרר של דיס מורטל קויל שבזכותו הכרתי את דומיניק אפלטון ואת להקתו, Breathless).

===========

ואם אנחנו כבר בענייני "המלט" ו"להיות או לא להיות": עיינו במונולוג השלם שמתחיל ב"להיות או לא להיות" ונסו לאתר כמה שמות של סרטים/אלבומים נשלפו מתוכו. אני מצאתי ששה או שבעה מותגים, שכולם נשלפו מהפסקאות האלה של שייקספיר.

============

גם סנדרה בולוק וקייט ווינסלט מתמודדות כעת עם פקעת בת החלוף הזאת שנקראת החיים. ווינסלט נפרדה מבעלה, סם מנדס. ובולוק, מעדכנים הרכילותונים, חווה משבר בנישואיה לג'סי ג'יימס. מה שגורם לטום אוניל לחזור לזוכות האוסקר ולזהות את קללת האוסקרים: מי שזוכה בפרס נפרדת בתוך שנה מבן זוגה. האם זה כמו מלכות היופי? חראם. עד עכשיו סתם חשבנו שקללת האוסקרים אומרת שמרגע שאתם זוכים אתם עושים רק סרטים מחורבנים. עכשיו מתברר שזה גם הורס את החיים.

===========

לקונן אובריאן אסור להתקרב לטלוויזיה עד ספטמבר, כחלק מהסדר הפרישה שלו מאן.בי.סי, אז הוא יוצא לסיבוב הופעות בין 32 ערים ברחבי אמריקה. ועכשיו מסתמן שהסיבוב הזה גם יהפוך לסרט קולנוע.

============

ונשטוף את כל הטרגדיות האלה עם קצת קומדיה. זאק גליפיאניקיס ("בדרך לחתונה עוצרים בווגאס") ממשיך את תוכנית האירוח האינטרנטית שלו, "בין שני שרכים", בה הוא מעצבן כוכבי קולנוע. והפעם הוא מביא לאולפן את בן סטילר. אני לא יכול לאמבד וידיאואים של "Funny Or Die", אז קפצו ללינק ותצפו. זה מצחיק (כשזאק שואל "האם אתם מצטער שלא נהיית קומיקאי כמו הוריך?" פרצתי בצחוק).

אני חייב להודות שמבין כל האייטמים על השקת סינמה סיטי 2 בראשון לציון מחר, זה שהכי עשה לי חשק לרוץ לשם היה הדיווח המצולם של מירב קריסטל ב-ynet. עכשיו אני רק צריך להחליט מתי להגיע לשם כדי להתרשם מהמקום בעצמי. ואני די בטוח שזה לא הולך להיות בחופשת הפסח (שמתחילה מחרתיים). H&M זה קטן בהשוואה לכמויות האנשים שהולכות להיות שם.

היה דבר אחד שליאון אדרי אמר באייטם של קריסטל שמצא חן בעיניי, ואפילו ריגש אותי: שהם מתכננים להקים קומפקסים צנועים במרכזי הערים – "חמישה מסכים ומסעדה", הוא קורא לזה. כדי להבטיח שנדידת המגה-פלקסים אל הפרברים לא יעלימו את בתי הקולנוע מהעיר. זו הבטחה יפה וחשובה ונחוצה וחיונית. אבל דיר בלאק אם אלה רק מלים ריקות, כי אנחנו מרגע זה מתחילים לשבת ולחכות לקומפלקס הזה שיקום. מרכזי הערים זקוקים נואשות לעוד מסכי קולנוע באיכות גבוהה.

אבל צריך גם להודות: ברגע זה, סינמה סיטי הוא עטיפה נוצצת ומרשרשת בלי שום תוכן. זה די מדהים איך מפמפמים מגה-פלקס קולנועי עצום מבלי להגיד מילה על הסרטים שיוקרנו בו. אני קורא, למשל, שיהיה שם אולם לסרטים קלאסיים. רעיון כביר. אבל איזה סרטים "קלאסיים" יוקרנו שם? "קזבלנקה"? "האזרח קיין"? סרטי האחים מרקס? האם מישהו ישקיע כסף בהאת עותקים חדשים של קלאסיקות? או שזה יהיה אולם להקרנת מיטב הארכיון של יונייטד קינג? "רציחות פשוטות" ו"לילה טוב ובהצלחה"? ויש גם את אולם סרטי האימה, שקיים גם בגלילות. עוד רעיון חביב (אך מיותר) למיתוג. אמנם, האולם הפך לבית של סרטי סדרת "המסור", אבל פרט לכך לא הובא אליו שום סרט אימה משמעותי מהשנים האחרונות. השבוע עולה שם סרט האימה הזניח "Sorority Row" (ובעברית: "נקמה כפולה").

ביונייטד קינג לבסוף לא מוציאים השבוע חמישה סרטים בבת אחת. רק ארבעה. ועוד שלושה נוספים בשבוע הבא. סך הכל שבעה סרטים בשבועיים. אחד מהם מדובר ומסקרן ולא רע ("סופר הצללים"). עוד אחד עם פרופיל יחסית גבוה ("סלומון קיין"). וארבעה סרטים שכבר יצאו בדי.וי.די. מה המסר שאני כצרכן קולנוע מקבל מזה? שהשקיעו 450 מיליון שקל בהקמת בתי הקולנוע ועוד 45 אגורות בסרטים שיוקרנו בו. (למען הבהרה: ברור לי שרכישת שבעה סרטים, תרגומם והפצתם עולה יותר מ-45 אגורות. המשפט נכתב למטרות אירוניה וסאטירה והפרזה, וכדי להדגיש את הפער שבין ההשקעה בעטיפה ובין ההשקעה בתוכן). והמסר, עליו אני חוזר בהקשר הזה: שמבחינת בעלי הבית, האטרקציה העיקרית בסינמה סיטי היא בית הקולנוע עצמו, ולא הסרטים המוצגים בו. אותי זה מעציב שהשקה כזאת לא מלווה בבכורת סרט מונומנטלי. "אליס בארץ הפלאות" אמור להיות כזה, אבל הוא סרט של פורום פילם, והגיהנום יקפא לפני שמפיץ אחד ישתמש בסרט של מפיץ אחר כדי לקדם את בית הקולנוע שלו. שזה בדיוק המקום ממנו התחלתי את כל העצבים האלה לפני עשרה ימים: כמה זה דפוק כשהמפיצים ובעלי בתי הקולנוע הם אותם אנשים.

אבל סינמה סיטי, למרות הכל, זה ה-H&M שלי. אז אני מניח שכן אמצא זמן להידחף שם בהמון, ולראות איזה בי-מובי זניח, ולקוות שאחרי בלאגן הפתיחה ובהלת החגים, וברדק המונים, העסק יירגע וב-26 האולמות שם יהיו גם כמה סרטים טובים.

כשזה מגיע ל"אליס בארץ הפלאות" אני צופה הקולנוע מן המניין – הרי להקרנה לא הוזמנתי (בדיעבד גיליתי שמישהו משיווק הסרט חילק הזמנות להקרנה מוקדמת שלו בקפה דה מרקר ביום ראשון, אלא שאני מלמד בירושלים באותו יום לכן החמצתי, אבל שלושה חברים שלי ראו את הסרט ודי חיבבו אותו, לפחות את הוויזואליות שלו). אני סתם אדם שרוצה לראות אותו בימים הקרובים את הסרט עם משפחתו. ואני נכנס לאתר של יס פלאנט ומקבל מסרים תת-הכרתיים מאוד ברורים שייתכן שאומרים לי שהסרט לא ממש מתאים לילדים? בסוף השבוע יש מעט מאוד הקרנות בעברית לסרט, והמון הקרנות באנגלית. זה דפוס הפוך לחלוטין ביחס לרוב הסרטים האחרים של דיסני. ברור שהמסר הוא שמפיצי הסרט דוחפים את הסרט לקהל המבוגר ולא לקהל צעיר. נשאלת השאלה למה? סיבה 1. הסרט פשוט לא מתאים לילדים. סיבה 2. המותגים "אליס בארץ הפלאות" ו"טים ברטון" אטרקטיביים יותר לקהל מבוגר, ולא לילדים. והסרט כלל לא מוצג כסרט של דיסני. סיבה 3. אפקט "אווטאר": אם מיליון צופים הגיעו לסרט תלת מימד באנגלית, כנראה שהתלת מימד חזק יותר משפת הדיבור, והמפיצים מקווים שאותם מיליון צופים יתנפלו ברעבתנות על סרט התלת מימד הבא שמגיע (זה המקום להזכיר שבשעה ש"אווטאר" צולם מההתחלה בתלת מימד, "אליס בארץ הפלאות" הופק כסרט רגיל, ורק בסוף דרכו עובד באמצעות מחשב לתלת מימד, כך שהוא תלת מימד מהונדס – מהסוג שהיה נפוץ בימים הישנים ההם, לפני "אווטאר").

ומכיוון שחלקכם כבר ראה את הסרט, אנא שתפו. לילדים או למבוגרים? לרוץ או לוותר?

==========

ועוד דבר שאני קולט מדיבורים סביבי. כנראה שלאוסקרים יש השפעה על הקופות בארץ. קולנוע לב דחו (שוב) את עליית "נביא" כי  כך הם מעדכנים – "מטען הכאב" (וגם "סרט לבן") עובדים מצוין. ובמקביל אני שומע שגם ההקרנות של "הסוד שבעיניים", זוכה האוסקר הזר, ו"פרשס", שזכה באוסקר על שחקנית המשנה ובאוסקר המפתיע של הערב על התסריט המעובד, גם עובדים באופן מרשים. אין לי נתונים מעבר לרשמים וזמזומים שמגיעים אליי. למישהו יש?