זוכרים את כל המגדלורים?

סכין במים?

פורסם ב"פנאי פלוס", 17.3.2010

"סופר צללים" הוא סרטו הראשון של רומן פולנסקי מזה חמש שנים. אז עיבד למסך את "אוליבר טוויסט" הקאנוני של צ'רלס דיקנס, כעת הוא הוא מעבד למסך ספר מתח פאלפי ועכשווי של רוברט האריס. זה גם הסרט הראשון מזה עשור שפולנסקי היה שותף לכתיבת התסריט שלו. הקודם, גם הוא מעולם סרטי המתח והפאלפ, היה "השער התשיעי" עם ג'וני דפ. כשרומן פולנסקי מביים העולם מביט בסקרנות, ומבקרי הקולנוע מיד מתבוננים בסרט בקונטקסט רחב יותר, בניסיון למקם אותו על המכלול סך גוף עבודותיו. התהיות קבועות: האם גם סרטו החדש יכיל את המוטיבים המאפיינים את יצירותיו הגדולות: רדיפה, פראנויה, בהלה, חוסר אמון בממסד? כשאתה הבמאי של "צ'יינטאון" ו"תינוקה של רוזמרי" ואתה מייצר מותחן אפל חדש, הציפיות ממך גבוהות למדי.וכרגיל, חייו האישיים של פולנסקי תמיד נדחפים פנימה. את "צ'יינטאון" הוא ביים אחרי שאשתו נרצחה. את "הפסנתרן" הוא ביים כזכר לילדותו בצל אושוויץ. ואת "סופר צללים" הוא היה צריך לסיים – בשלב האפקטים והפוסט-פרודקשן – מתא מעצר בשווייץ. אבל אחרי צפייה ב"סופר צללים" ונדמה שהתהיות רק מתרבות: אמנם, קל למצוא בסרט את העיסוק התמאטי העקבי של פולנסקי, אבל רוח הסרט שונה לחלוטין. מדובר – באופן יחסי – בסרט קליל למדי, לרגעים כמעט קומי, ולרגעים אחרים ממש מבדר. ויש בכך משהו מבלבל, כי סיפור חייו של פולנסקי – מילדותו כניצול שואה ועד לטרגדיות של חייו המאוחרים יותר – כמו גם סרטיו המדכאים והמבהילים, כאילו גורמים לנו להאמין לו פחות כשהוא בוחר להיות פתאום קל דעת.

"סופר צללים" מתחיל, באופן משונה ומפתיע למדי, ממש כמו "שאטר איילנד" של מרטין סקורסזי, וההשוואה בין שני הסרטים חושפת עד כמה דומות ההשפעות הקולנועיות על שניהם, אבל כמה שונה הסגנון הקולנועי שלהם. כמו ב"שאטר איילנד", גם "סופר צללים" מתחיל בהגעתו של גיבור לאי, בו עליו להיות מבודד בשעה שהוא מנסה לרדת לעומקה של אמת חמקמקה, שעליו יהיה לתהות מה ממנה בדוי ומה ממנה אמיתי, ואיזו קונספירציה מסתתרת מתחת לאפו. ואם יש אי, ויש מיסתורין, אז יש גם מגדלור, שמשמש מוטיב ויזואלי שחוזר על עצמו. ב"סופר צללים" יואן מגרגור מגלם סופר שמקבל משימה: לכתוב את האוטוביוגרפיה של ראש ממשלת אנגליה לשעבר (פירס ברוסנן). ולעשות את זה, כמובן, בעילום שם. הספר המקורי של רוברט האריס (ששותף לכתיבת התסריט) נקרא "רוח רפאים", על שום צירוף המילים ל"סופר צללים" באנגלית: “Ghost Writer". ואכן, גיבורנו מציג את עצמו שוב ושוב בתור רוח הרפאים של ראש הממשלה לשעבר. וכך, מבחינת עיצוב התמונה והשימוש במילים, הסרט מקבל קונוטציות מעט גותיות.

אבל מה שמתחיל כמעין דרמה ספרותית, על האופן בו מנסחים את חייו ומעשיו של אדם, על האופן שבו כתיבה ושכתוב יכולים להפיע גם על מציאות ממשית, ועל הדרך שבה אפשר להתמקח על האמת וייצוגה באמצעות אוצר מילים, ממשיך כמו דרמה פוליטית, ומסתיים כמו מותחן קונספירציות. ממש כמו סקורסזי ב"שאטר איילנד", גם פולנסקי והאריס בונים כאן עלילה שהיצ'קוק בוודאי היה מתענג עליה, על אדם תמים שמגלה בהדרגה שמישהו מתפעל אותו מלמעלה, ושככל שהוא יודע יותר מדי, כך חייו נמצאים בסכנה גדולה יותר. “סופר צללים", לטעמי, היה מסורבל ומגושם ואיטי ולא מעורר התלהבות ברוב חלקו הראשון. מסירת האינפורמציה נעשתה באופן מיושן (הסצינה עם איליי וולך היא דוגמה לאיך לקחת מוסכמה של סרט מתח ולהפוך אותה לקריקטורה. הסצינה היתה איומה ומגושמת בעיניי. אבל אולי – כנראה – בכוונה). אבל בשלב שבו הגיבור שלנו מפסיק להיות שה תמים ולוקח את ההנהגה על מעשיו, ויוצא לחקור את האמת, הסרט תופס קצב מסקרן. הרגע בו מכשיר ג'י.פי.אס הופך לסוג של כלב גישוש מודרני מקפיץ את הסרט לרגעיו היפים ביותר, ומזניק לו אנרגיה מהנה. וזה מאותם סרטים קצת מייגעים שצריך להגיע אל סופם – שאני מודה, שהיה מוצלח ושנון מאוד – כדי להגיד לבסוף "אוקיי, בסופו של דבר זה היה לא רע".

שני סרטים עם המילה Boy עולים בסוף השבוע בארץ: Nowhere Boy, וממולו Astro Boy. נתחיל עם הראשון.

פורסם ב"פנאי פלוס", 17.3.2010

=====

קונטרול 2

זה נראה כמו דרמה בריטית שגרתית על מוות ונטישה, אבל "נער משום מקום" – המספר על נעוריו של ג'ון לנון – יצליח לרגש את חובבי הביטלס, שיזהו את כל השירים המוזכרים בסרט, מבלי שאף אחד מהם ינוגן בפסקול

למרות ש"נער משום מקום" הוא סרט נהדר ומרגש בעיניי, אני באותה נשימה ממש חייב להביע פליאה מכך. הוא אכן נהדר ומרגש, אבל איך זה קרה? הבמאית שחתומה עליו היא סם טיילור-ווד, בת 43, שזה סרטה הארוך הראשון אחרי שעשתה קריירה בתור אמנית וידיאו וצלמת. בעברה היא היתה אף מועמדת לפרס טרנר. היא מוכרת בעולם הגלריות והמוזיאונים כי פעם גילמה את יוקו אונו באחד ממיצביה, ופעם אחרת צילמה וידיאו-ארט של דיוויד בקהם ישן, מן הסתם בהשראת אנדי וורהול. היא הפכה לסוג של איקונה תקשורתית באנגליה אחרי שניצחה פעמיים את מחלת הסרטן. והנה, היא מביימת סרט ראשון שלא חושף מאום מעברה כאשת גלריות, מוזיאונים ואמנות פלסטית. זה סרט שנראה שנעשה על ידי במאי מהזן היחסית שגרתי, כזה שעובד עם שחקנים וסוחט מהם דמעות ורגשות, במטרה להפעיל רגשות ודמעות גם אצל הצופים. מי היה מאמין שאמני וידיאו יודעים בכלל להדריך שחקנים (והיא מצטרפת לג'וליאן שנאבל ולסטיב מקווין שגם עברו מהגלריות למולטיפלקסים). אז סם טיילור-ווד מביאה את המוניטין שלה לפרויקט, אבל אני חייב לתהות אחרי הצפייה, מה היה "טיילור-וודי" בסרט, במה הוא נראה אחרת תחת הנהגתה מאשר בבימויו או בבימויה של כל במאי אחר. אם, נגיד, רוג'ר מיטשל או ג'ון מאדן היו מביימים את הסרט, האם הוא היה נראה אחרת?

תהיה שניה: אין שום דבר באמת יוצא דופן או ממש מקורי באף אחד מהרעיונות שיש בסרט. מדובר בסיפור נעוריו של אחד, ג'ון לנון. הצופה מחויב לדעת שאותו ג'ון לנון גדל להיות ההוא מהביטלס, ונחמד מצד הסרט שהוא לוקח את הידיעה הזאת כמובנת מאליה. מי שאפילו מעט מחבב את לנון ואת הביטלס יכיר את קווי המתאר של העלילה: בליברפול של שנות החמישים, נער מרדן בשם ג'ון לנון לא יודע מי הם הוריו והוא גדל אצל דודתו הקפדנית, מימי. בשנות התיכון האחרונות שלו הוא מגלה, בזה אחר זה, את אמו האמיתית, את אלביס פרסלי וילדון בשם פול מקרטני, שלכל אחד מהם תהיה השפעה על החיים שינהל בעשרים השנים הבאות. חיים שיתחילו, אבל לא יתוארו, אחרי שכותרות הסרט הזה יעלו. אז הסיפור ידוע וטיפה צפוי, והוא בנוי בסגנון המלודרמה הבריטית, שנראית בשנת 2010 אפילו מאובנת יותר מהמלודרמה הבריטית הפרולטריונית שהיתה אופיינית לאנגליה של שנות החמישים. ובכל זאת… יש כאן משהו.

את ה"משהו" הזה אני זוקף קודם כל לזכותו של מט גרינלה, התסריטאי. במידה רבה, נדמה ש"נער משום מקום" הוא כעין חלק שני של טרילוגיה רוקנרולית, מוזי-טרגית, שהתחילה עם "קונטרול", הסרט הקודם שגרינלה כתב לו את התסריט. בשני המקרים מסופר על איקונת רוקנרול מצפון אנגליה שסופה טראגי ואנחנו נחשפים לנעוריה, לימים לפני שהוא עצמו ידע שהוא רוצה להיות זמר. בשני הסרטים יש אפילו סצינות זהות של הגיבור בוהה משועמם בשיעור בבית הספר. הדרך אל הבמה עוברת בחולמנות בכיתה. גם "קונטרול" וגם "נער משום מקום" הם סרטי הבכורה של אמנים אודיו-וזיואליים שהגיעו לסרט ממדיומים הנושקים לקולנוע, ומתוך איזושהי אובססיה פרטית לנושא. טיילור-ווד ב"נער" ואנטון קורבין, צלם הסטילס של ג'וי דיוויז'ן, ב"קונטרול". ועיקר הדמיון בין שני הסרטים מצוי בתבנית התימאטית שגרינלה דובק בה, שכישרון מוזיקלי ובימתי נובע מתסכולו של גבר הנקרע בין שתי נשים. ב"קונטרול" זה היה איאן קרטיס שנקרע בין אשתו ובין העיתונאית שהוא התאהב בה, אהבה שקרעה אותו עד מוות. ב"נער משום מקום" זהו ג'ון הצעיר שנקרע בין הנשים שמגדלות אותו: אמו הבילוגית ודודתו. כששמים את שני התסריטים האלה זה לצד זה, המכאניקה התסריטאית אולי נחשפת מעט בפשטנותה, אבל קשה להתחמק מהעובדה שבכל זאת יש בה עוצמה רבה (וייאמר לזכותו של גרינלה, שיש משהו בתסריטיו שהופך אותו לסוג של קופידון: שני השחקנים הראשיים מ"קונטרול" הפכו לזוג במהלך הסרט; וכעת גם הבמאית והשחקן של "נער משום מקום" התארסו, ממש לא עניין של מה בכך כשחושבים שהשחקן גילם את ג'ון לנון, ולה יש פטיש מסוים עם יוקו אונו, וכן כשחושבים על כך שהשחקן מגלם דמות עם תסביך אם והוא בוחר להתארס עם במאית, אם לשתי בנות, שגילה כפול משלו).

כל זה בא לומר שהעוצמה של "נער משום מקום" דומה מאוד לעוצמה של "קונטרול" בכך שהיא לא באה ממקומות של הגיון ותובנות, אלא ממקומות של התאהבות נטולת רציונל. אולי זה בעצם נורא פשוט להסביר: זה סרט על הביטלס בשלביה העובריים ביותר, והסרט – בחוכמה רבה, אבל בלי להעיק יותר מדי – מספר סיפור שהיה יכול לאכלס טלנובלה, אבל ברקע מסתיר לא מעט מאחרית הקריירה, שמעריצי הלהקה מלקטים בעיניים לחות, ומרגישים שהסרט מתקשר איתם בדרכים מעודנות, כמעט תת-הכרתיות. לנון הצעיר חולם על אקורד הפתיחה של "לילה של יום מפרך", ועל שוט הפתיחה של הסרט באותו שם. הוא חולף עם אופניו על שדות תות. לומד בבית ספר המחצבה, שיעניק את שמה של להקתו הראשונה. אמו מלמדת אותו את השיר "מגי מיי". וככה, בלי שום נוכחות של שירי הביטלס בפסקול (ובלי שהמילה "ביטלס" תיאמר אפילו פעם אחת בסרט), אנחנו מקבלים את הבסיס הרגשי והביוגרפי לחלק נכבד מהדיסקוגרפיה של הלהקה.

ואולי ההסבר לעוצמה הוא פשוט והגיוני בהרבה, וקוראים לו קריסטין סקוט-תומאס. בתור מי שלרוב מתעלם משחקנים ומכשרון משחק כשהוא צופה בסרטים, מסקוט-תומאס אני מתקש להתעלם. יש בה כל כך הרבה עוצמה. ובסופו של דבר, בגלל שהיא כל כך נוכחת ומעוררת הזדהות ורגש, הסרט מהר מאוד מפסיק להיות הביוגרפיה הרוקנרולית הבנאלית של ג'ון לנון הצעיר, ולמעשה מתמקד יותר ויותר בה, דמות משנה במיתולוגיה הביטלסית, דודה מימי, שפתאום הופכת לדמות מאוד דומיננטית, שיוצאת סוף סוף מצילם של האנשים היותר מפורסים שחלפו לידה. סקוט-תומאס, כולה איפוק וריסון, מגלמת את הדודה שלא מוכנה בשום אופן להחצין רגשות, ובכל פעם שהיא נתקלת ברגע מרגש היא מטאטאה אותו הלאה עם המשפט "די די, בוא לא נהיה מטופשים". אבל היא הדודה שבקן שלה בקע ג'ון לנון, כולו רגש וטיפשות, ושעל פי הסרט, בסופו של דבר נדמה שהיא ראתה אותו יותר טוב מכולם, ובשעה שכולם סביבו מתו או נטשו, היא היתה הדבר היציב ביחיד בחייו. וכך, בין הדיוק של קריסטין סקוט-תומאס, הצילום היפה של שיימוס מגראווי (“כפרה"), העין המסקרנת של טיילור-ווד, והעובדה שהסרט הוא קטלוג יפה של קריצות לכל מי שהביטלס יקרים לליבו, “נער משום מקום" אכן קופץ משום מקום ונגד כל הגיון פשוט כובש ומרגש, כמו בלדה.

אח, אני מת על שפת הקומוניקטים. שפה עשירה וגבוהה שמבטאת דברים קטנים ופשוטים. הנה למשל הקומוניקט שהגיע לפני כיומיים מחברת גיאוקרטוגרפיה, לגבי מחקר שהם עשו לקראת פתיחת הסינמה סיטי בראשון לציון. וכך הם כותבים:

ממחקרים מתמשכים שעורך מכון המחקר גיאוקרטוגרפיה בישראל ובחו"ל עולה כי בשנת 2009 נמכרו בישראל כ-9.9 מיליון כרטיסים, לעומת 9.1 בשנת 2008 – פרופ' אבי דגני, נשיא קבוצת גיאוקרטוגרפיה: "מהמחקרים שערכנו עולה שהולך ומסתיים העידן של חיבור בין בתי קולנוע וקניונים".

You don't say!

בואו נתמקד רגע ב"מחקר" ובמסקנותיו. ובכן, אני מדמיין ב"מחקר" חבורת אנשים שיוצאים לשטח, מתשאלים אנשים, נוברים בארכיונים, מצליבים עדויות, מעבדים מספרים, וחושפים נתונים ומידע שלא היה זמין קודם. אם זה אכן מה שעשתה חברת גיאוקרטוגרפיה כדי להגיע למסקנות הנ"ל הרי שהם השקיעו המון עבודה על מלאכה זמינה מאוד, וגם – יש סיכוי שהגיעו לבסוף למסקנה לא נכונה.

כדי לדעת שב-2009 נמכרו 9.9 מיליון כרטיסים לא צריך מחקר, צריך גוגל, שיפנה אותך לידיעה הזאת מ-31 בינואר. ואם אין לכם גוגל, אפשר פשוט להרים טלפון לדני כפרי, מנכ"ל התאחדות בתי הקולנוע בישראל, שהנתונים האלה קיימים בכל רגע במשרדו. אם נעשה איזשהו מחקר – במובן של ריכוז הנתונים מגורמים שונים וסיכומם לכדי נתון רשמי אחד – אצלו הוא נעשה.

ואז הם טוענים ש"לראשונה מזה עשור – חל גידול במספר כרטיסי הקולנוע שנמכרו בישראל". אני לא בטוח שזה נכון. ממחקר שאני קיימתי גיליתי שהידיעה הזאת, מ-2008, טוענת אחרת, ושזו כבר שנה שלישית ברציפות של עלייה של עשרה אחוז במכירת כרטיסים בבתי הקולנוע. "מחקר" שאני פרסמתי לפני ארבע שנים מציג נתונים אחרים לגמרי מאלה של גיאוקרטוגרפיה.

אבל אני מת על השורה האחרונה בפסקה הראשונה: "מהמחקרים שערכנו עולה שהולך ומסתיים העידן של חיבור בין בתי קולנוע וקניונים". וואלה?!  איזה מזל שנעשים בארץ מחקרים כדי שנבחין במגמות עדינות, איטיות וסמויות מהעין.

המשך הקומוניקט מכיל כמה וכמה נתונים נחמדים, שנאספו במחקרי החברה – או באמצעות גוגל או כי הם פתחו את הידיעון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה או כי הם פשוט פתחו את ספרו של דוד שליט על בתי הקולנוע בארץ, אבל ריכוז המספרים ההיסטורי הזה נחמד:

בשנת 1967, לפני כניסת הטלוויזיה אל חיי הציבור הישראלי, כאשר האוכלוסייה מנתה 2.77 מיליון תושבים, היו בישראל 300 מסכי קולנוע ונמכרו בארץ כ-50 מיליון כרטיסים בשנה, כלומר, 18 כרטיסי קולנוע לאדם בשנה, בממוצע. בשנת 2001 עמדה האוכלוסייה על 6.5 מליון והיו 312 מסכי קולנוע בכ-80 בתי קולנוע, וביקרו בקולנוע 11 מיליון מבקרים, פירושו צניחה חדה ל-1.7 ביקורים לנפש לשנה.

בשנים האחרונות קיימים כ-45 בתי קולנוע בלבד ובהם כ-270 מסכים. בשנת 2008 נמכרו 9.1 מיליון כרטיסים (ירידה של 17% בהשוואה לשנת 2001), בשנת 2009, כאשר אוכלוסיית ישראל מונה כ-7.4 מיליון תושבים, נמכרו בישראל 9.9 מיליון כרטיסים, כלומר, 1.3 מיליון כרטיסי קולנוע לאדם בשנה, בממוצע. פירושו שהצניחה בישראל, דווקא בישראל, עתירת הבילויים האלטרנטיביים לנוער, המשיכה וירדה כאשר מספר הביקורים לנפש במדינות אירופה רבות, כמו ספרד ופורטוגל, הוא פי 3-4.

המחקר הזה פורסם כקידום מכירות לפתיחת סינמה סיטי ראשל"צ אתמול. מכון גיאוקרטוגרפיה מלווה במחקריו את סינמה סיטי מאז פתיחתו בגלילות. וכך הם כותבים:

מתחם 'סינמה סיטי' ברמת השרון מוכר כיום בשנה למעלה מ-22% מכלל כרטיסי הקולנוע הנמכרים כיום בישראל. הנתון תואם את התחזיות שהוצגו לראשי החברה על ידי קבוצת גיאוקרטוגרפיה, ערב פתיחת המתחם שהיה הראשון מסוגו בישראל.

מעניין. ידענו כבר את הנתון הזה, שרבע מכלל כרטיסי הקולנוע שנמכרים בארץ, נמכרים בסינמה סיטי (כלומר: אם נמכרו בישראל ב-2009 כעשרה מיליון כרטיסים, כ-2.2 מיליון מתוכם נמכרו בסינמה סיטי). צריך לזכור: ב-2003 סינמה סיטי עשה כמעט בין לילה מהפכה מוחלטת בכל תרבות צריכת הקולנוע בארץ. הקרדיט למעשה החלוצי שייך להם לגמרי.

אבל מאז קמו לסינמה סיטי מתחרים ראויים מאוד. האם זה אומר שסינמה סיטי ראשון לציון יכפיל את הנתון הזה? אנשי גיאוקרטוגרפיה מאמינים שכן. מתוך הקומוניקט: "אנו צופים שנתח השוק של 'סינמה סיטי', בתוך תהליך לא ארוך, יגדל עד מאוד, ואולי יוכפל, עם פתיחת המתחם החדש בראשון לציון", אומר פרופ' דגני. כלומר שבקרוב רשת סינמה סיטי תהיה אחראית על מכירת 50 אחוז מכלל כרטיסי הקולנוע בארץ? נשמע לי לא ממש הגיוני. נשמע לי יותר הגיוני שסינמה סיטי בראשון לציון יעשה קניבליזציה לנתונים של סינמה סיטי גלילות. שבסינמה סיטי ראשון לציון יימכרו 22 אחוזים מכלל כרטיסי הקולנוע בארץ, וסינמה סיטי גלילות יירד ויישתווה לנתונים של יס פלאנט ברמת גן ובחיפה.

שזה בעצם "כנס העתידנים" של סטניסלב לם. שזה בעצם "הקונגרס" של ארי פולמן. לא יודע איך יראו לסרט הזה בסוף, אבל הנה דיווח ספרדי המציג פריימים ראשונים מהסרט, ושיחה קצרה עם פולמן (תודה למישהו בתגובות על הלינק):

כשהייתי ילד, התוודעתי לביטלס בזכות "הכוכבים על 45" ולאלכס צ'ילטון בזכות "This Mortal Coil", פרויקט הקאברים שתפקד כחלון הראווה לאמנים ולסגנון (ולטעם המוזיקלי) של חברת 4AD. אלבומי הפרויקט This Mortal Coil הציגו בפניי גם אמנים עכשוויים שלא הכרתי עד אז, וגם אמני עבר שהעכשוויים הושפעו מהם (ובעיקר טים באקלי, רוי הרפר ואלכס צ'ילטון). הצירוף This Mortal Coil לקוח מהמונולוג "להיות או לא להיות" ב"המלט" של שייקספיר. דורי פרנס תרגם אותו כ"פקעת בת חלוף", כשהכוונה היא לפלונטר הזה שנקרא חיים בני-מוות. הלילה אלכס צ'ילטון התיר את עצמו מהפלונטר הזה שנקרא חיים והלך לעולמו בגיל 60. הנה מקבץ שירי אלכס צ'ילטון ולהקתו "ביג סטאר", שהולכים איתי מאז תחילת שנות השמונים: "קנגרו" (וזו הגרסה של דיס מורטל קויל), "Holocaust" (וזו הגרסה של פלאסיבו), "אני הקוסמוס" (אמנם לא שיר של צ'ילטון, אלא של שותפו לביג סטאר, כריס בל. וזה הקאבר המצמרר של דיס מורטל קויל שבזכותו הכרתי את דומיניק אפלטון ואת להקתו, Breathless).

===========

ואם אנחנו כבר בענייני "המלט" ו"להיות או לא להיות": עיינו במונולוג השלם שמתחיל ב"להיות או לא להיות" ונסו לאתר כמה שמות של סרטים/אלבומים נשלפו מתוכו. אני מצאתי ששה או שבעה מותגים, שכולם נשלפו מהפסקאות האלה של שייקספיר.

============

גם סנדרה בולוק וקייט ווינסלט מתמודדות כעת עם פקעת בת החלוף הזאת שנקראת החיים. ווינסלט נפרדה מבעלה, סם מנדס. ובולוק, מעדכנים הרכילותונים, חווה משבר בנישואיה לג'סי ג'יימס. מה שגורם לטום אוניל לחזור לזוכות האוסקר ולזהות את קללת האוסקרים: מי שזוכה בפרס נפרדת בתוך שנה מבן זוגה. האם זה כמו מלכות היופי? חראם. עד עכשיו סתם חשבנו שקללת האוסקרים אומרת שמרגע שאתם זוכים אתם עושים רק סרטים מחורבנים. עכשיו מתברר שזה גם הורס את החיים.

===========

לקונן אובריאן אסור להתקרב לטלוויזיה עד ספטמבר, כחלק מהסדר הפרישה שלו מאן.בי.סי, אז הוא יוצא לסיבוב הופעות בין 32 ערים ברחבי אמריקה. ועכשיו מסתמן שהסיבוב הזה גם יהפוך לסרט קולנוע.

============

ונשטוף את כל הטרגדיות האלה עם קצת קומדיה. זאק גליפיאניקיס ("בדרך לחתונה עוצרים בווגאס") ממשיך את תוכנית האירוח האינטרנטית שלו, "בין שני שרכים", בה הוא מעצבן כוכבי קולנוע. והפעם הוא מביא לאולפן את בן סטילר. אני לא יכול לאמבד וידיאואים של "Funny Or Die", אז קפצו ללינק ותצפו. זה מצחיק (כשזאק שואל "האם אתם מצטער שלא נהיית קומיקאי כמו הוריך?" פרצתי בצחוק).

אני חייב להודות שמבין כל האייטמים על השקת סינמה סיטי 2 בראשון לציון מחר, זה שהכי עשה לי חשק לרוץ לשם היה הדיווח המצולם של מירב קריסטל ב-ynet. עכשיו אני רק צריך להחליט מתי להגיע לשם כדי להתרשם מהמקום בעצמי. ואני די בטוח שזה לא הולך להיות בחופשת הפסח (שמתחילה מחרתיים). H&M זה קטן בהשוואה לכמויות האנשים שהולכות להיות שם.

היה דבר אחד שליאון אדרי אמר באייטם של קריסטל שמצא חן בעיניי, ואפילו ריגש אותי: שהם מתכננים להקים קומפקסים צנועים במרכזי הערים – "חמישה מסכים ומסעדה", הוא קורא לזה. כדי להבטיח שנדידת המגה-פלקסים אל הפרברים לא יעלימו את בתי הקולנוע מהעיר. זו הבטחה יפה וחשובה ונחוצה וחיונית. אבל דיר בלאק אם אלה רק מלים ריקות, כי אנחנו מרגע זה מתחילים לשבת ולחכות לקומפלקס הזה שיקום. מרכזי הערים זקוקים נואשות לעוד מסכי קולנוע באיכות גבוהה.

אבל צריך גם להודות: ברגע זה, סינמה סיטי הוא עטיפה נוצצת ומרשרשת בלי שום תוכן. זה די מדהים איך מפמפמים מגה-פלקס קולנועי עצום מבלי להגיד מילה על הסרטים שיוקרנו בו. אני קורא, למשל, שיהיה שם אולם לסרטים קלאסיים. רעיון כביר. אבל איזה סרטים "קלאסיים" יוקרנו שם? "קזבלנקה"? "האזרח קיין"? סרטי האחים מרקס? האם מישהו ישקיע כסף בהאת עותקים חדשים של קלאסיקות? או שזה יהיה אולם להקרנת מיטב הארכיון של יונייטד קינג? "רציחות פשוטות" ו"לילה טוב ובהצלחה"? ויש גם את אולם סרטי האימה, שקיים גם בגלילות. עוד רעיון חביב (אך מיותר) למיתוג. אמנם, האולם הפך לבית של סרטי סדרת "המסור", אבל פרט לכך לא הובא אליו שום סרט אימה משמעותי מהשנים האחרונות. השבוע עולה שם סרט האימה הזניח "Sorority Row" (ובעברית: "נקמה כפולה").

ביונייטד קינג לבסוף לא מוציאים השבוע חמישה סרטים בבת אחת. רק ארבעה. ועוד שלושה נוספים בשבוע הבא. סך הכל שבעה סרטים בשבועיים. אחד מהם מדובר ומסקרן ולא רע ("סופר הצללים"). עוד אחד עם פרופיל יחסית גבוה ("סלומון קיין"). וארבעה סרטים שכבר יצאו בדי.וי.די. מה המסר שאני כצרכן קולנוע מקבל מזה? שהשקיעו 450 מיליון שקל בהקמת בתי הקולנוע ועוד 45 אגורות בסרטים שיוקרנו בו. (למען הבהרה: ברור לי שרכישת שבעה סרטים, תרגומם והפצתם עולה יותר מ-45 אגורות. המשפט נכתב למטרות אירוניה וסאטירה והפרזה, וכדי להדגיש את הפער שבין ההשקעה בעטיפה ובין ההשקעה בתוכן). והמסר, עליו אני חוזר בהקשר הזה: שמבחינת בעלי הבית, האטרקציה העיקרית בסינמה סיטי היא בית הקולנוע עצמו, ולא הסרטים המוצגים בו. אותי זה מעציב שהשקה כזאת לא מלווה בבכורת סרט מונומנטלי. "אליס בארץ הפלאות" אמור להיות כזה, אבל הוא סרט של פורום פילם, והגיהנום יקפא לפני שמפיץ אחד ישתמש בסרט של מפיץ אחר כדי לקדם את בית הקולנוע שלו. שזה בדיוק המקום ממנו התחלתי את כל העצבים האלה לפני עשרה ימים: כמה זה דפוק כשהמפיצים ובעלי בתי הקולנוע הם אותם אנשים.

אבל סינמה סיטי, למרות הכל, זה ה-H&M שלי. אז אני מניח שכן אמצא זמן להידחף שם בהמון, ולראות איזה בי-מובי זניח, ולקוות שאחרי בלאגן הפתיחה ובהלת החגים, וברדק המונים, העסק יירגע וב-26 האולמות שם יהיו גם כמה סרטים טובים.

כשזה מגיע ל"אליס בארץ הפלאות" אני צופה הקולנוע מן המניין – הרי להקרנה לא הוזמנתי (בדיעבד גיליתי שמישהו משיווק הסרט חילק הזמנות להקרנה מוקדמת שלו בקפה דה מרקר ביום ראשון, אלא שאני מלמד בירושלים באותו יום לכן החמצתי, אבל שלושה חברים שלי ראו את הסרט ודי חיבבו אותו, לפחות את הוויזואליות שלו). אני סתם אדם שרוצה לראות אותו בימים הקרובים את הסרט עם משפחתו. ואני נכנס לאתר של יס פלאנט ומקבל מסרים תת-הכרתיים מאוד ברורים שייתכן שאומרים לי שהסרט לא ממש מתאים לילדים? בסוף השבוע יש מעט מאוד הקרנות בעברית לסרט, והמון הקרנות באנגלית. זה דפוס הפוך לחלוטין ביחס לרוב הסרטים האחרים של דיסני. ברור שהמסר הוא שמפיצי הסרט דוחפים את הסרט לקהל המבוגר ולא לקהל צעיר. נשאלת השאלה למה? סיבה 1. הסרט פשוט לא מתאים לילדים. סיבה 2. המותגים "אליס בארץ הפלאות" ו"טים ברטון" אטרקטיביים יותר לקהל מבוגר, ולא לילדים. והסרט כלל לא מוצג כסרט של דיסני. סיבה 3. אפקט "אווטאר": אם מיליון צופים הגיעו לסרט תלת מימד באנגלית, כנראה שהתלת מימד חזק יותר משפת הדיבור, והמפיצים מקווים שאותם מיליון צופים יתנפלו ברעבתנות על סרט התלת מימד הבא שמגיע (זה המקום להזכיר שבשעה ש"אווטאר" צולם מההתחלה בתלת מימד, "אליס בארץ הפלאות" הופק כסרט רגיל, ורק בסוף דרכו עובד באמצעות מחשב לתלת מימד, כך שהוא תלת מימד מהונדס – מהסוג שהיה נפוץ בימים הישנים ההם, לפני "אווטאר").

ומכיוון שחלקכם כבר ראה את הסרט, אנא שתפו. לילדים או למבוגרים? לרוץ או לוותר?

==========

ועוד דבר שאני קולט מדיבורים סביבי. כנראה שלאוסקרים יש השפעה על הקופות בארץ. קולנוע לב דחו (שוב) את עליית "נביא" כי  כך הם מעדכנים – "מטען הכאב" (וגם "סרט לבן") עובדים מצוין. ובמקביל אני שומע שגם ההקרנות של "הסוד שבעיניים", זוכה האוסקר הזר, ו"פרשס", שזכה באוסקר על שחקנית המשנה ובאוסקר המפתיע של הערב על התסריט המעובד, גם עובדים באופן מרשים. אין לי נתונים מעבר לרשמים וזמזומים שמגיעים אליי. למישהו יש?

לא מעט אנשים הקניטו את "אווטאר" על התסריט שלו. או על הסיפור ה"רדוד". או על היעדר העלילה לטובת האפקטים. אני חשבתי שהתסריט עשה עבודה מצוינת בבניית עולם ושרטוט ברור של קונפליקטים. ושסוף הסרט הוא הברקה תסריטאית. ושבאופן כללי קמרון הוא תסריטאי מצוין – מהסוג היעיל, הבוטה, נטול הניואנסים, שיודע איך להריץ את העלילה במהירות לשיאיה – שכל סרטיו פועלים על מבנים דרמטיים ברורים ומוכרים, שאותם הוא מייבא לעולמות מופלאים שהוא בורא. והנה צצה הקלטה בת כמה שבועות של מפגש שערך ג'יימס קמרון עם תסריטאים החברים בגילדת התסריטאים של אמריקה (בהנחיית המבקר פ, ובו הוא דיבר על תהליך הכתיבה של "אווטאר" עונה לשאלותיהם. זה נמשך קצת יותר משעה, ואם ראיתם את "אווטאר" זה די מרתק (לחצו על הלינק כדי להפעיל את הנגן):

ג'יימס קמרון מדבר על התסריט של אווטאר

(תודה לשי רינגל על הלינק)

תסריטאים, התניעו את מעבדי התמלילים שלכם:

א.

"Scripped" הוא אתר די חדש שמציע לתסריטאים אפשרות לכתוב תסריטים ישירות על מעבד תמלילים מבוסס רשת – מעין גרסת גוגל-דוקס לתסריטאות. כדי לקדם את עצמם הם יזמו באחרונה תחרות תסריטים בשיתוף עם התסריטאי סטיבן אי. דה-סודה ("מת לחיות", "48 שעות"). תכתבו 3-7 עמודי תסריט ואולי תזכו בכמה לירות ובייעוץ אישי מאדון דה-סוזה עצמו. אבל הזדרזו, כי עד שאני גיליתי את התחרות הזאת, נותרו רק שבועיים עד לסופה.

ב.

והנה עוד מיזם תסריטאי מעניין: פסטיבל אייקון חבר לקרן הקולנוע הישראלי כדי לקיים סדנת תסריטאים לפיתוח תסריטי ז'אנר (מד"ב, אימה, פנטזיה). רעיון מעולה. הנה כל הפרטים. ההיעדרות של סרטי מד"ב/אימה/פנטזיה מתפריט הקולנוע הישראלי היא מיסתורין אמיתי. הנטייה היא להאשים את קרנות הקולנוע בכך שהן לא מאשרות תסריטים כאלה. נשמע הגיוני. אבל אני חושב שמעט מאוד תסריטים כאלה נכתבים מלכתחילה, וזו התעלומה. יש האומרים שהמציאות בארץ כה דומיננטית שכל ניסיון לייצר פנטזיה יתגמד אל מול מה שקורה כאן באמת. אבל אני לא מקבל את זה. מעבר לענייני בידור, למד"ב/אימה יש יכולת מטאפורית להיות פוליטי כפליים מכל סרט המעוגן עמוק במציאות. וגם יש להם יכולת ללכת רחוק יותר וקיצוני יותר. אם המיזם הזה (כמו גם הבכורה הממשמשת של "כלבת" שאמור להיות סרט האימה העברי הראשון) יביאו לגל חדש של סרטי אימה/מד"ב בארץ, הרי שזו ברכה קולנועית גדולה וחיונית וחשובה. (ובאותה נשימה: דן תורן ויואב רודה העלו לפני כמה שבועות את התסריט שהם כתבו בניינטיז בשם "הצפרדע שאכלה את תל אביב", והם מציעים אותו לכל יוצר שרוצה לעשות בו שימוש. אני מציע ליוצרים לקחת את התסריט הזה לסדנת הפיתוח, כי לתסריט של תורן ורודה, שקראתי לפני כ-13 שנים, יש פוטנציאל להיות קומדיית חיזרים/סטלנים חביבה מאוד, אבל זה ממש לא קרוב להיות גמור. השימוש במילות הבאז שנראו כה "מגניבות" ו"עתידניות" באמצע שנות התשעים כמו "רשת האינטרנט" הופך את התסריט למבדר כפליים מנקודת המבט העכשווית).

==============

שתיים מהלקהות הישראליות שמופיעות השבוע פסטיבל המוזיקה עצום המידות SXSW באוסטין יצאו לדרכם. האחת רועשת, השנייה שקטה. ושתיהן מציעות לכם להוריד חינם את שיריהם החדשים. הנה הרעשנים: בום פם, המשתפים פעולה עם רמי דנוך מצלילי העוד בשיר "בורקס". והנה השקטים: אלפנט פרייד, עם שיר חדש בשם "Grand Opening" מתוך האלבום השני שלהם, "Home", שייצא באפריל. שתי הלהקות יופיעו (בנפרד) בסוף השבוע בפסטיבל. ובאופן משונה ועקלתוני, גיא אסיף איכשהו קשור לשתיהן. עולם קטן.

הלו הלו, מה קורה פה?! גם ב"הארץ" וגם באתרי אינטרנט בגרסת הפלאש, צצו אתמול והיום מודעות ל"סופר הצללים" של רומן פולנסקי. ומה אני רואה? שיש כבר כמה וכמה מבקרים שהעטירו על הסרט הזה כמה וכמה כוכבים. רק, אני תוהה, איפה פורסמו הביקורות לסרט הזה שכבר אפשר לשלוף מהם כוכבים? לא מצאתי כאלה, אם היו אנא הפנו את תשומת ליבי.

(מתן שירם מ"גלובס" מגיב: "הביקורת שלי, שציטוט ממנה הובא בפרסומת לסרט 'סופר הצללים', לקוחה מכתבה שפורסמה ב'גלובס' כחלק מן הסיקור השוטף של פסטיבל הסרטים של ברלין, בו נכחתי. שם, בברלין, צפיתי בבכורה העולמית של הסרט. זו הסיבה היחידה לכך שהקדמתי את הקרנת העיתונאים בארץ. בשוטף, אגב, אני לא מפרסם ביקורות קולנוע (אני רק מסקר את התחום). ענת טוריסקי היא מבקרת הקולנוע של 'גלובס'". תודה. ובכל זאת, אני מזכיר: הכתבה שפירסם שירם ב"גלובס" אולי הכריזה על הסרט כ"מצוין", אבל לא הכילה ציון מספרי).

אני חושב שכדאי שנרענן את העקרון של הקשר בין מבקרים ומפיצים, כי המודעה הזאת נורא מציקה לי. נכון שהמצב בעיתונות קשה, אבל המודעה הזאת מעברה מסר שהעיתון/האתר עצמו הפך מיותר, והמקום היחיד בו המבקר מפרסם את ביקורותיו זה מודעת המפיץ. מה שמעלה את השאלה: בעבור מי עובד המבקר?

אז בואו ניזכר: המבקר מועסק על ידי גוף התקשורת. הוא זה שמשלם את שכרו. המפיץ (ויחצ"נו) מחכים לפרסום הביקורת. ואז, אם הם מוצאים שם ציטוט או ניקוד שהם חושבים שיקדם את סרטם, הם לוקחים אותו מתוך הביקורת ורק אחרי שהיא פורסמה. בעולם אידיאלי המפיץ צריך לבקש אישור מהמבקר כדי להשתמש בשמו, ולדעתי כל המבקרים צריך לדרוש את זה, אבל לא מעט מבקרים מקבלים את זה ששמם מופיע במודעות באותיות יותר גדולות משם הבמאי לא רק כדבר טבעי אלא לעיתים אף כדבר נחשק. עניין שלהם עם עצמם. אני, למשל, שונא לראות את שמי מופיע במודעות פרסומת. שונא את זה ממש ועושה הכל כדי שזה לא יקרה.

כדי שניקוד של סרט יופיע במודעת הסרט לפני שהסרט עולה ולפני שהביקורת פורסמה, צריך שהיחצ"ן יתקשר למבקר וישאל אותו כמה כוכבים הוא הולך לתת לסרט (ולעיתים קרובות היחצנים אף מבקשים ציטוט לשימוש במודעות, לפני פרסום הביקורת). כשיחצ"ן עושה דבר כזה על המבקר לענות לו רק דבר אחד: "אני לא יכול למסור לך נתונים על הביקורת שלי לפני שהיא מופיעה בדפוס. זה ביני ובין העורך שלי. אנא המתן בסבלנות ליום זה-וזה". כל תשובה אחרת הופכת בפועל את היחצ"ן לעורך של המבקר ואת המפיץ למו"ל שלו. למבקרים אסור לגרום לזה לקרות. ולעורכים שלהם אסור לגרום לזה לקרות. כי כשהביקורת של מבקר שעובד בעיתון או בגוף תקשורת מסוים מתפרסמת לראשונה על גבי מודעה, המפיץ יכול לטעון שפרסום הביקורת אצלן הוא עניין "בלעדי!", לא? או לפחות "פרסום ראשון!". היי, הביקורת של "גלובס" ynet התפרסמה במודעה ב"הארץ" לפני שהתפרסמה ב"גלובס" ynet. עקום, לא? כדי שזה יהיה הגיוני, מי שצריך לשלם את משכורתו של המבקר הוא לא העיתון אלא משרד הפרסום של המפיץ. אגב, זה לא צחוק: כשעיתונים יתחילו להיסגר ומבקרי קולנוע יפוטרו בארץ כמו באמריקה, זה בוודאי יקרה. מבקרים בעלי שם יקבלו משכורת מהמפיצים כדי ששמם יופיע על מודעותיהם, גם בלי שהן יפורסמו קודם בכלי תקשורת כלשהו. כמה שזה עצוב ומדכא, ככה זה בלתי נמנע. אבל נכון להיום זה בהחלט נמנע. לכן המבקרים ועורכיהם חייבים להקפיד על כך, שיהיה ברור מי העורך של מי, מי עובד אצל מי, ומי משלם למי.

אני מקווה שמערכות העיתונים ירעננו את הנהלים הקשורים בכך, ויקפידו על כך. זה נראה כל כך רע וכל כך חושפני ומסגיר, כשמתקיים קשר תוכני בלתי אמצעי בין מפיץ ומבקר.

אבל המודעה המצערת והמדאיגה הזאת, מלמדת אותי שלושה דברים חדשים:

1. שבבורסת הכוכבים של מפיצי הקולנוע ארבעה כוכבים של שמוליק דובדבני שווים יותר מחמישה כוכבים של נחום מוכיח.

2. שביונייטד קינג לא יודעים איך מאייתים "מצוין".

3. שהמפיצים הם עם מאוד לא אחיד ועקבי. אם יונייטד קינג רוצים להגיע ליום יציאת הסרט שלהם עם ציטוטים וכוכבים של מבקרים, יש לזה פתרון מצוין, חמישה כוכבים: להקרין את הסרט למבקרים שבועיים-שלושה לפני עלייתו (ולא שבוע-שבוע וחצי) ואז הם צריכים לעודד פרסום ביקורות שבוע לפניי העלייה. כן, באופן קבוע. וכן, זה אומר שגם ביקורות רעות יפורסמו שבוע לפני. אבל אם המבקרים (לפחות הבכירים והחשובים שביניהם) ידבקו בכך שהם לא מעבירים ליחצנים ציטוטים וכוכבים לפני פרסום הביקורת, ואם המפיצים חושבים שציטוטים וכוכבים הם כלי מכירה שיווקי חשוב, אולי באמת הגיע הזמן לבטל את הצמדת פרסום הביקורת ליום עליית הסרט, ולפתוח את זה לתזמון חופשי. כל אחד לפי איך שנוח לו, ולפי צרכי המערכת והמדור שלו, גם לפני עליית הסרט.

אבל בה בעת, הקולגות של יונייטד קינג בא.ד מטלון ובפורום פילם לא מוכנים בשום פנים ואופן לראות ביקורות על סרטיהם בסוף השבוע הראשון. מכיוון שמבחינה שיווקית/פרסומית אין בזה שום הגיון, אני מניח שזה עניין של באגו ובטחון עצמי (והזדהות מוגזמת עם הסרטים שהם מפיצים, עד כדי כך שהם נעלבים בשמם אם הם זוכים לביקורות לא אוהדות).

עכשיו, רגע לפני פתיחת סינמה סיטי בראשון לציון, משה אדרי הופך לבעל רשת בתי קולנוע בת כ-40 מסכים. כמות בלתי מבוטלת. והוא מציג על המסכים האלה גם לא מעט סרטים של המפיצים הללו, שעובדים בשיטות המתאימות לשנות ה-50 של המאה ה-20. למרות שהפרסום והשיווק והרפרטואר הוא עניינו של המפיץ ולא של בעל בית הקולנוע, לבעל בית הקולנוע יש יכולת לדרוש מהמפיץ תנאי סף מינימליים לשיווק ופרסום. אדרי יכול להגיד למשפחת גרדינגר ולמשפחת מטלון: "עד שאתם לא מאפשרים לביקורות על סרטיכם להופיע במקביל לעלייתם בבתי הקולנוע, ובכך להגדיל את החשיפה לסרטים, אני לא מציג את סרטיכם בבתי הקולנוע שלי. כי לדעתי אמברגו ביקורות בסוף השבוע הראשון פוגע בעסקים שלי". אז נכון שסרט יוצא עם חשיפה כמו "אליס בארץ הפלאות" ביקורות זה עניין זניח, אבל כמה כאלה יש בשנה?

בקיצור, אנשי יונייטד קינג: אם אתם להוטים לפרסם כוכבים וציטוטים של מבקרים לפני עליית הסרט, אנא עשו את זה כמו שצריך. ואם אתם חושבים שביקורות עוזרות למכירות, קחו אחריות וגרמו גם לעמיתיכם הבכירים מכם להבין וליישם את זה.