אח, אני מת על שפת הקומוניקטים. שפה עשירה וגבוהה שמבטאת דברים קטנים ופשוטים. הנה למשל הקומוניקט שהגיע לפני כיומיים מחברת גיאוקרטוגרפיה, לגבי מחקר שהם עשו לקראת פתיחת הסינמה סיטי בראשון לציון. וכך הם כותבים:

ממחקרים מתמשכים שעורך מכון המחקר גיאוקרטוגרפיה בישראל ובחו"ל עולה כי בשנת 2009 נמכרו בישראל כ-9.9 מיליון כרטיסים, לעומת 9.1 בשנת 2008 – פרופ' אבי דגני, נשיא קבוצת גיאוקרטוגרפיה: "מהמחקרים שערכנו עולה שהולך ומסתיים העידן של חיבור בין בתי קולנוע וקניונים".

You don't say!

בואו נתמקד רגע ב"מחקר" ובמסקנותיו. ובכן, אני מדמיין ב"מחקר" חבורת אנשים שיוצאים לשטח, מתשאלים אנשים, נוברים בארכיונים, מצליבים עדויות, מעבדים מספרים, וחושפים נתונים ומידע שלא היה זמין קודם. אם זה אכן מה שעשתה חברת גיאוקרטוגרפיה כדי להגיע למסקנות הנ"ל הרי שהם השקיעו המון עבודה על מלאכה זמינה מאוד, וגם – יש סיכוי שהגיעו לבסוף למסקנה לא נכונה.

כדי לדעת שב-2009 נמכרו 9.9 מיליון כרטיסים לא צריך מחקר, צריך גוגל, שיפנה אותך לידיעה הזאת מ-31 בינואר. ואם אין לכם גוגל, אפשר פשוט להרים טלפון לדני כפרי, מנכ"ל התאחדות בתי הקולנוע בישראל, שהנתונים האלה קיימים בכל רגע במשרדו. אם נעשה איזשהו מחקר – במובן של ריכוז הנתונים מגורמים שונים וסיכומם לכדי נתון רשמי אחד – אצלו הוא נעשה.

ואז הם טוענים ש"לראשונה מזה עשור – חל גידול במספר כרטיסי הקולנוע שנמכרו בישראל". אני לא בטוח שזה נכון. ממחקר שאני קיימתי גיליתי שהידיעה הזאת, מ-2008, טוענת אחרת, ושזו כבר שנה שלישית ברציפות של עלייה של עשרה אחוז במכירת כרטיסים בבתי הקולנוע. "מחקר" שאני פרסמתי לפני ארבע שנים מציג נתונים אחרים לגמרי מאלה של גיאוקרטוגרפיה.

אבל אני מת על השורה האחרונה בפסקה הראשונה: "מהמחקרים שערכנו עולה שהולך ומסתיים העידן של חיבור בין בתי קולנוע וקניונים". וואלה?!  איזה מזל שנעשים בארץ מחקרים כדי שנבחין במגמות עדינות, איטיות וסמויות מהעין.

המשך הקומוניקט מכיל כמה וכמה נתונים נחמדים, שנאספו במחקרי החברה – או באמצעות גוגל או כי הם פתחו את הידיעון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה או כי הם פשוט פתחו את ספרו של דוד שליט על בתי הקולנוע בארץ, אבל ריכוז המספרים ההיסטורי הזה נחמד:

בשנת 1967, לפני כניסת הטלוויזיה אל חיי הציבור הישראלי, כאשר האוכלוסייה מנתה 2.77 מיליון תושבים, היו בישראל 300 מסכי קולנוע ונמכרו בארץ כ-50 מיליון כרטיסים בשנה, כלומר, 18 כרטיסי קולנוע לאדם בשנה, בממוצע. בשנת 2001 עמדה האוכלוסייה על 6.5 מליון והיו 312 מסכי קולנוע בכ-80 בתי קולנוע, וביקרו בקולנוע 11 מיליון מבקרים, פירושו צניחה חדה ל-1.7 ביקורים לנפש לשנה.

בשנים האחרונות קיימים כ-45 בתי קולנוע בלבד ובהם כ-270 מסכים. בשנת 2008 נמכרו 9.1 מיליון כרטיסים (ירידה של 17% בהשוואה לשנת 2001), בשנת 2009, כאשר אוכלוסיית ישראל מונה כ-7.4 מיליון תושבים, נמכרו בישראל 9.9 מיליון כרטיסים, כלומר, 1.3 מיליון כרטיסי קולנוע לאדם בשנה, בממוצע. פירושו שהצניחה בישראל, דווקא בישראל, עתירת הבילויים האלטרנטיביים לנוער, המשיכה וירדה כאשר מספר הביקורים לנפש במדינות אירופה רבות, כמו ספרד ופורטוגל, הוא פי 3-4.

המחקר הזה פורסם כקידום מכירות לפתיחת סינמה סיטי ראשל"צ אתמול. מכון גיאוקרטוגרפיה מלווה במחקריו את סינמה סיטי מאז פתיחתו בגלילות. וכך הם כותבים:

מתחם 'סינמה סיטי' ברמת השרון מוכר כיום בשנה למעלה מ-22% מכלל כרטיסי הקולנוע הנמכרים כיום בישראל. הנתון תואם את התחזיות שהוצגו לראשי החברה על ידי קבוצת גיאוקרטוגרפיה, ערב פתיחת המתחם שהיה הראשון מסוגו בישראל.

מעניין. ידענו כבר את הנתון הזה, שרבע מכלל כרטיסי הקולנוע שנמכרים בארץ, נמכרים בסינמה סיטי (כלומר: אם נמכרו בישראל ב-2009 כעשרה מיליון כרטיסים, כ-2.2 מיליון מתוכם נמכרו בסינמה סיטי). צריך לזכור: ב-2003 סינמה סיטי עשה כמעט בין לילה מהפכה מוחלטת בכל תרבות צריכת הקולנוע בארץ. הקרדיט למעשה החלוצי שייך להם לגמרי.

אבל מאז קמו לסינמה סיטי מתחרים ראויים מאוד. האם זה אומר שסינמה סיטי ראשון לציון יכפיל את הנתון הזה? אנשי גיאוקרטוגרפיה מאמינים שכן. מתוך הקומוניקט: "אנו צופים שנתח השוק של 'סינמה סיטי', בתוך תהליך לא ארוך, יגדל עד מאוד, ואולי יוכפל, עם פתיחת המתחם החדש בראשון לציון", אומר פרופ' דגני. כלומר שבקרוב רשת סינמה סיטי תהיה אחראית על מכירת 50 אחוז מכלל כרטיסי הקולנוע בארץ? נשמע לי לא ממש הגיוני. נשמע לי יותר הגיוני שסינמה סיטי בראשון לציון יעשה קניבליזציה לנתונים של סינמה סיטי גלילות. שבסינמה סיטי ראשון לציון יימכרו 22 אחוזים מכלל כרטיסי הקולנוע בארץ, וסינמה סיטי גלילות יירד ויישתווה לנתונים של יס פלאנט ברמת גן ובחיפה.

שזה בעצם "כנס העתידנים" של סטניסלב לם. שזה בעצם "הקונגרס" של ארי פולמן. לא יודע איך יראו לסרט הזה בסוף, אבל הנה דיווח ספרדי המציג פריימים ראשונים מהסרט, ושיחה קצרה עם פולמן (תודה למישהו בתגובות על הלינק):

כשהייתי ילד, התוודעתי לביטלס בזכות "הכוכבים על 45" ולאלכס צ'ילטון בזכות "This Mortal Coil", פרויקט הקאברים שתפקד כחלון הראווה לאמנים ולסגנון (ולטעם המוזיקלי) של חברת 4AD. אלבומי הפרויקט This Mortal Coil הציגו בפניי גם אמנים עכשוויים שלא הכרתי עד אז, וגם אמני עבר שהעכשוויים הושפעו מהם (ובעיקר טים באקלי, רוי הרפר ואלכס צ'ילטון). הצירוף This Mortal Coil לקוח מהמונולוג "להיות או לא להיות" ב"המלט" של שייקספיר. דורי פרנס תרגם אותו כ"פקעת בת חלוף", כשהכוונה היא לפלונטר הזה שנקרא חיים בני-מוות. הלילה אלכס צ'ילטון התיר את עצמו מהפלונטר הזה שנקרא חיים והלך לעולמו בגיל 60. הנה מקבץ שירי אלכס צ'ילטון ולהקתו "ביג סטאר", שהולכים איתי מאז תחילת שנות השמונים: "קנגרו" (וזו הגרסה של דיס מורטל קויל), "Holocaust" (וזו הגרסה של פלאסיבו), "אני הקוסמוס" (אמנם לא שיר של צ'ילטון, אלא של שותפו לביג סטאר, כריס בל. וזה הקאבר המצמרר של דיס מורטל קויל שבזכותו הכרתי את דומיניק אפלטון ואת להקתו, Breathless).

===========

ואם אנחנו כבר בענייני "המלט" ו"להיות או לא להיות": עיינו במונולוג השלם שמתחיל ב"להיות או לא להיות" ונסו לאתר כמה שמות של סרטים/אלבומים נשלפו מתוכו. אני מצאתי ששה או שבעה מותגים, שכולם נשלפו מהפסקאות האלה של שייקספיר.

============

גם סנדרה בולוק וקייט ווינסלט מתמודדות כעת עם פקעת בת החלוף הזאת שנקראת החיים. ווינסלט נפרדה מבעלה, סם מנדס. ובולוק, מעדכנים הרכילותונים, חווה משבר בנישואיה לג'סי ג'יימס. מה שגורם לטום אוניל לחזור לזוכות האוסקר ולזהות את קללת האוסקרים: מי שזוכה בפרס נפרדת בתוך שנה מבן זוגה. האם זה כמו מלכות היופי? חראם. עד עכשיו סתם חשבנו שקללת האוסקרים אומרת שמרגע שאתם זוכים אתם עושים רק סרטים מחורבנים. עכשיו מתברר שזה גם הורס את החיים.

===========

לקונן אובריאן אסור להתקרב לטלוויזיה עד ספטמבר, כחלק מהסדר הפרישה שלו מאן.בי.סי, אז הוא יוצא לסיבוב הופעות בין 32 ערים ברחבי אמריקה. ועכשיו מסתמן שהסיבוב הזה גם יהפוך לסרט קולנוע.

============

ונשטוף את כל הטרגדיות האלה עם קצת קומדיה. זאק גליפיאניקיס ("בדרך לחתונה עוצרים בווגאס") ממשיך את תוכנית האירוח האינטרנטית שלו, "בין שני שרכים", בה הוא מעצבן כוכבי קולנוע. והפעם הוא מביא לאולפן את בן סטילר. אני לא יכול לאמבד וידיאואים של "Funny Or Die", אז קפצו ללינק ותצפו. זה מצחיק (כשזאק שואל "האם אתם מצטער שלא נהיית קומיקאי כמו הוריך?" פרצתי בצחוק).

אני חייב להודות שמבין כל האייטמים על השקת סינמה סיטי 2 בראשון לציון מחר, זה שהכי עשה לי חשק לרוץ לשם היה הדיווח המצולם של מירב קריסטל ב-ynet. עכשיו אני רק צריך להחליט מתי להגיע לשם כדי להתרשם מהמקום בעצמי. ואני די בטוח שזה לא הולך להיות בחופשת הפסח (שמתחילה מחרתיים). H&M זה קטן בהשוואה לכמויות האנשים שהולכות להיות שם.

היה דבר אחד שליאון אדרי אמר באייטם של קריסטל שמצא חן בעיניי, ואפילו ריגש אותי: שהם מתכננים להקים קומפקסים צנועים במרכזי הערים – "חמישה מסכים ומסעדה", הוא קורא לזה. כדי להבטיח שנדידת המגה-פלקסים אל הפרברים לא יעלימו את בתי הקולנוע מהעיר. זו הבטחה יפה וחשובה ונחוצה וחיונית. אבל דיר בלאק אם אלה רק מלים ריקות, כי אנחנו מרגע זה מתחילים לשבת ולחכות לקומפלקס הזה שיקום. מרכזי הערים זקוקים נואשות לעוד מסכי קולנוע באיכות גבוהה.

אבל צריך גם להודות: ברגע זה, סינמה סיטי הוא עטיפה נוצצת ומרשרשת בלי שום תוכן. זה די מדהים איך מפמפמים מגה-פלקס קולנועי עצום מבלי להגיד מילה על הסרטים שיוקרנו בו. אני קורא, למשל, שיהיה שם אולם לסרטים קלאסיים. רעיון כביר. אבל איזה סרטים "קלאסיים" יוקרנו שם? "קזבלנקה"? "האזרח קיין"? סרטי האחים מרקס? האם מישהו ישקיע כסף בהאת עותקים חדשים של קלאסיקות? או שזה יהיה אולם להקרנת מיטב הארכיון של יונייטד קינג? "רציחות פשוטות" ו"לילה טוב ובהצלחה"? ויש גם את אולם סרטי האימה, שקיים גם בגלילות. עוד רעיון חביב (אך מיותר) למיתוג. אמנם, האולם הפך לבית של סרטי סדרת "המסור", אבל פרט לכך לא הובא אליו שום סרט אימה משמעותי מהשנים האחרונות. השבוע עולה שם סרט האימה הזניח "Sorority Row" (ובעברית: "נקמה כפולה").

ביונייטד קינג לבסוף לא מוציאים השבוע חמישה סרטים בבת אחת. רק ארבעה. ועוד שלושה נוספים בשבוע הבא. סך הכל שבעה סרטים בשבועיים. אחד מהם מדובר ומסקרן ולא רע ("סופר הצללים"). עוד אחד עם פרופיל יחסית גבוה ("סלומון קיין"). וארבעה סרטים שכבר יצאו בדי.וי.די. מה המסר שאני כצרכן קולנוע מקבל מזה? שהשקיעו 450 מיליון שקל בהקמת בתי הקולנוע ועוד 45 אגורות בסרטים שיוקרנו בו. (למען הבהרה: ברור לי שרכישת שבעה סרטים, תרגומם והפצתם עולה יותר מ-45 אגורות. המשפט נכתב למטרות אירוניה וסאטירה והפרזה, וכדי להדגיש את הפער שבין ההשקעה בעטיפה ובין ההשקעה בתוכן). והמסר, עליו אני חוזר בהקשר הזה: שמבחינת בעלי הבית, האטרקציה העיקרית בסינמה סיטי היא בית הקולנוע עצמו, ולא הסרטים המוצגים בו. אותי זה מעציב שהשקה כזאת לא מלווה בבכורת סרט מונומנטלי. "אליס בארץ הפלאות" אמור להיות כזה, אבל הוא סרט של פורום פילם, והגיהנום יקפא לפני שמפיץ אחד ישתמש בסרט של מפיץ אחר כדי לקדם את בית הקולנוע שלו. שזה בדיוק המקום ממנו התחלתי את כל העצבים האלה לפני עשרה ימים: כמה זה דפוק כשהמפיצים ובעלי בתי הקולנוע הם אותם אנשים.

אבל סינמה סיטי, למרות הכל, זה ה-H&M שלי. אז אני מניח שכן אמצא זמן להידחף שם בהמון, ולראות איזה בי-מובי זניח, ולקוות שאחרי בלאגן הפתיחה ובהלת החגים, וברדק המונים, העסק יירגע וב-26 האולמות שם יהיו גם כמה סרטים טובים.

כשזה מגיע ל"אליס בארץ הפלאות" אני צופה הקולנוע מן המניין – הרי להקרנה לא הוזמנתי (בדיעבד גיליתי שמישהו משיווק הסרט חילק הזמנות להקרנה מוקדמת שלו בקפה דה מרקר ביום ראשון, אלא שאני מלמד בירושלים באותו יום לכן החמצתי, אבל שלושה חברים שלי ראו את הסרט ודי חיבבו אותו, לפחות את הוויזואליות שלו). אני סתם אדם שרוצה לראות אותו בימים הקרובים את הסרט עם משפחתו. ואני נכנס לאתר של יס פלאנט ומקבל מסרים תת-הכרתיים מאוד ברורים שייתכן שאומרים לי שהסרט לא ממש מתאים לילדים? בסוף השבוע יש מעט מאוד הקרנות בעברית לסרט, והמון הקרנות באנגלית. זה דפוס הפוך לחלוטין ביחס לרוב הסרטים האחרים של דיסני. ברור שהמסר הוא שמפיצי הסרט דוחפים את הסרט לקהל המבוגר ולא לקהל צעיר. נשאלת השאלה למה? סיבה 1. הסרט פשוט לא מתאים לילדים. סיבה 2. המותגים "אליס בארץ הפלאות" ו"טים ברטון" אטרקטיביים יותר לקהל מבוגר, ולא לילדים. והסרט כלל לא מוצג כסרט של דיסני. סיבה 3. אפקט "אווטאר": אם מיליון צופים הגיעו לסרט תלת מימד באנגלית, כנראה שהתלת מימד חזק יותר משפת הדיבור, והמפיצים מקווים שאותם מיליון צופים יתנפלו ברעבתנות על סרט התלת מימד הבא שמגיע (זה המקום להזכיר שבשעה ש"אווטאר" צולם מההתחלה בתלת מימד, "אליס בארץ הפלאות" הופק כסרט רגיל, ורק בסוף דרכו עובד באמצעות מחשב לתלת מימד, כך שהוא תלת מימד מהונדס – מהסוג שהיה נפוץ בימים הישנים ההם, לפני "אווטאר").

ומכיוון שחלקכם כבר ראה את הסרט, אנא שתפו. לילדים או למבוגרים? לרוץ או לוותר?

==========

ועוד דבר שאני קולט מדיבורים סביבי. כנראה שלאוסקרים יש השפעה על הקופות בארץ. קולנוע לב דחו (שוב) את עליית "נביא" כי  כך הם מעדכנים – "מטען הכאב" (וגם "סרט לבן") עובדים מצוין. ובמקביל אני שומע שגם ההקרנות של "הסוד שבעיניים", זוכה האוסקר הזר, ו"פרשס", שזכה באוסקר על שחקנית המשנה ובאוסקר המפתיע של הערב על התסריט המעובד, גם עובדים באופן מרשים. אין לי נתונים מעבר לרשמים וזמזומים שמגיעים אליי. למישהו יש?

לא מעט אנשים הקניטו את "אווטאר" על התסריט שלו. או על הסיפור ה"רדוד". או על היעדר העלילה לטובת האפקטים. אני חשבתי שהתסריט עשה עבודה מצוינת בבניית עולם ושרטוט ברור של קונפליקטים. ושסוף הסרט הוא הברקה תסריטאית. ושבאופן כללי קמרון הוא תסריטאי מצוין – מהסוג היעיל, הבוטה, נטול הניואנסים, שיודע איך להריץ את העלילה במהירות לשיאיה – שכל סרטיו פועלים על מבנים דרמטיים ברורים ומוכרים, שאותם הוא מייבא לעולמות מופלאים שהוא בורא. והנה צצה הקלטה בת כמה שבועות של מפגש שערך ג'יימס קמרון עם תסריטאים החברים בגילדת התסריטאים של אמריקה (בהנחיית המבקר פ, ובו הוא דיבר על תהליך הכתיבה של "אווטאר" עונה לשאלותיהם. זה נמשך קצת יותר משעה, ואם ראיתם את "אווטאר" זה די מרתק (לחצו על הלינק כדי להפעיל את הנגן):

ג'יימס קמרון מדבר על התסריט של אווטאר

(תודה לשי רינגל על הלינק)

תסריטאים, התניעו את מעבדי התמלילים שלכם:

א.

"Scripped" הוא אתר די חדש שמציע לתסריטאים אפשרות לכתוב תסריטים ישירות על מעבד תמלילים מבוסס רשת – מעין גרסת גוגל-דוקס לתסריטאות. כדי לקדם את עצמם הם יזמו באחרונה תחרות תסריטים בשיתוף עם התסריטאי סטיבן אי. דה-סודה ("מת לחיות", "48 שעות"). תכתבו 3-7 עמודי תסריט ואולי תזכו בכמה לירות ובייעוץ אישי מאדון דה-סוזה עצמו. אבל הזדרזו, כי עד שאני גיליתי את התחרות הזאת, נותרו רק שבועיים עד לסופה.

ב.

והנה עוד מיזם תסריטאי מעניין: פסטיבל אייקון חבר לקרן הקולנוע הישראלי כדי לקיים סדנת תסריטאים לפיתוח תסריטי ז'אנר (מד"ב, אימה, פנטזיה). רעיון מעולה. הנה כל הפרטים. ההיעדרות של סרטי מד"ב/אימה/פנטזיה מתפריט הקולנוע הישראלי היא מיסתורין אמיתי. הנטייה היא להאשים את קרנות הקולנוע בכך שהן לא מאשרות תסריטים כאלה. נשמע הגיוני. אבל אני חושב שמעט מאוד תסריטים כאלה נכתבים מלכתחילה, וזו התעלומה. יש האומרים שהמציאות בארץ כה דומיננטית שכל ניסיון לייצר פנטזיה יתגמד אל מול מה שקורה כאן באמת. אבל אני לא מקבל את זה. מעבר לענייני בידור, למד"ב/אימה יש יכולת מטאפורית להיות פוליטי כפליים מכל סרט המעוגן עמוק במציאות. וגם יש להם יכולת ללכת רחוק יותר וקיצוני יותר. אם המיזם הזה (כמו גם הבכורה הממשמשת של "כלבת" שאמור להיות סרט האימה העברי הראשון) יביאו לגל חדש של סרטי אימה/מד"ב בארץ, הרי שזו ברכה קולנועית גדולה וחיונית וחשובה. (ובאותה נשימה: דן תורן ויואב רודה העלו לפני כמה שבועות את התסריט שהם כתבו בניינטיז בשם "הצפרדע שאכלה את תל אביב", והם מציעים אותו לכל יוצר שרוצה לעשות בו שימוש. אני מציע ליוצרים לקחת את התסריט הזה לסדנת הפיתוח, כי לתסריט של תורן ורודה, שקראתי לפני כ-13 שנים, יש פוטנציאל להיות קומדיית חיזרים/סטלנים חביבה מאוד, אבל זה ממש לא קרוב להיות גמור. השימוש במילות הבאז שנראו כה "מגניבות" ו"עתידניות" באמצע שנות התשעים כמו "רשת האינטרנט" הופך את התסריט למבדר כפליים מנקודת המבט העכשווית).

==============

שתיים מהלקהות הישראליות שמופיעות השבוע פסטיבל המוזיקה עצום המידות SXSW באוסטין יצאו לדרכם. האחת רועשת, השנייה שקטה. ושתיהן מציעות לכם להוריד חינם את שיריהם החדשים. הנה הרעשנים: בום פם, המשתפים פעולה עם רמי דנוך מצלילי העוד בשיר "בורקס". והנה השקטים: אלפנט פרייד, עם שיר חדש בשם "Grand Opening" מתוך האלבום השני שלהם, "Home", שייצא באפריל. שתי הלהקות יופיעו (בנפרד) בסוף השבוע בפסטיבל. ובאופן משונה ועקלתוני, גיא אסיף איכשהו קשור לשתיהן. עולם קטן.

הלו הלו, מה קורה פה?! גם ב"הארץ" וגם באתרי אינטרנט בגרסת הפלאש, צצו אתמול והיום מודעות ל"סופר הצללים" של רומן פולנסקי. ומה אני רואה? שיש כבר כמה וכמה מבקרים שהעטירו על הסרט הזה כמה וכמה כוכבים. רק, אני תוהה, איפה פורסמו הביקורות לסרט הזה שכבר אפשר לשלוף מהם כוכבים? לא מצאתי כאלה, אם היו אנא הפנו את תשומת ליבי.

(מתן שירם מ"גלובס" מגיב: "הביקורת שלי, שציטוט ממנה הובא בפרסומת לסרט 'סופר הצללים', לקוחה מכתבה שפורסמה ב'גלובס' כחלק מן הסיקור השוטף של פסטיבל הסרטים של ברלין, בו נכחתי. שם, בברלין, צפיתי בבכורה העולמית של הסרט. זו הסיבה היחידה לכך שהקדמתי את הקרנת העיתונאים בארץ. בשוטף, אגב, אני לא מפרסם ביקורות קולנוע (אני רק מסקר את התחום). ענת טוריסקי היא מבקרת הקולנוע של 'גלובס'". תודה. ובכל זאת, אני מזכיר: הכתבה שפירסם שירם ב"גלובס" אולי הכריזה על הסרט כ"מצוין", אבל לא הכילה ציון מספרי).

אני חושב שכדאי שנרענן את העקרון של הקשר בין מבקרים ומפיצים, כי המודעה הזאת נורא מציקה לי. נכון שהמצב בעיתונות קשה, אבל המודעה הזאת מעברה מסר שהעיתון/האתר עצמו הפך מיותר, והמקום היחיד בו המבקר מפרסם את ביקורותיו זה מודעת המפיץ. מה שמעלה את השאלה: בעבור מי עובד המבקר?

אז בואו ניזכר: המבקר מועסק על ידי גוף התקשורת. הוא זה שמשלם את שכרו. המפיץ (ויחצ"נו) מחכים לפרסום הביקורת. ואז, אם הם מוצאים שם ציטוט או ניקוד שהם חושבים שיקדם את סרטם, הם לוקחים אותו מתוך הביקורת ורק אחרי שהיא פורסמה. בעולם אידיאלי המפיץ צריך לבקש אישור מהמבקר כדי להשתמש בשמו, ולדעתי כל המבקרים צריך לדרוש את זה, אבל לא מעט מבקרים מקבלים את זה ששמם מופיע במודעות באותיות יותר גדולות משם הבמאי לא רק כדבר טבעי אלא לעיתים אף כדבר נחשק. עניין שלהם עם עצמם. אני, למשל, שונא לראות את שמי מופיע במודעות פרסומת. שונא את זה ממש ועושה הכל כדי שזה לא יקרה.

כדי שניקוד של סרט יופיע במודעת הסרט לפני שהסרט עולה ולפני שהביקורת פורסמה, צריך שהיחצ"ן יתקשר למבקר וישאל אותו כמה כוכבים הוא הולך לתת לסרט (ולעיתים קרובות היחצנים אף מבקשים ציטוט לשימוש במודעות, לפני פרסום הביקורת). כשיחצ"ן עושה דבר כזה על המבקר לענות לו רק דבר אחד: "אני לא יכול למסור לך נתונים על הביקורת שלי לפני שהיא מופיעה בדפוס. זה ביני ובין העורך שלי. אנא המתן בסבלנות ליום זה-וזה". כל תשובה אחרת הופכת בפועל את היחצ"ן לעורך של המבקר ואת המפיץ למו"ל שלו. למבקרים אסור לגרום לזה לקרות. ולעורכים שלהם אסור לגרום לזה לקרות. כי כשהביקורת של מבקר שעובד בעיתון או בגוף תקשורת מסוים מתפרסמת לראשונה על גבי מודעה, המפיץ יכול לטעון שפרסום הביקורת אצלן הוא עניין "בלעדי!", לא? או לפחות "פרסום ראשון!". היי, הביקורת של "גלובס" ynet התפרסמה במודעה ב"הארץ" לפני שהתפרסמה ב"גלובס" ynet. עקום, לא? כדי שזה יהיה הגיוני, מי שצריך לשלם את משכורתו של המבקר הוא לא העיתון אלא משרד הפרסום של המפיץ. אגב, זה לא צחוק: כשעיתונים יתחילו להיסגר ומבקרי קולנוע יפוטרו בארץ כמו באמריקה, זה בוודאי יקרה. מבקרים בעלי שם יקבלו משכורת מהמפיצים כדי ששמם יופיע על מודעותיהם, גם בלי שהן יפורסמו קודם בכלי תקשורת כלשהו. כמה שזה עצוב ומדכא, ככה זה בלתי נמנע. אבל נכון להיום זה בהחלט נמנע. לכן המבקרים ועורכיהם חייבים להקפיד על כך, שיהיה ברור מי העורך של מי, מי עובד אצל מי, ומי משלם למי.

אני מקווה שמערכות העיתונים ירעננו את הנהלים הקשורים בכך, ויקפידו על כך. זה נראה כל כך רע וכל כך חושפני ומסגיר, כשמתקיים קשר תוכני בלתי אמצעי בין מפיץ ומבקר.

אבל המודעה המצערת והמדאיגה הזאת, מלמדת אותי שלושה דברים חדשים:

1. שבבורסת הכוכבים של מפיצי הקולנוע ארבעה כוכבים של שמוליק דובדבני שווים יותר מחמישה כוכבים של נחום מוכיח.

2. שביונייטד קינג לא יודעים איך מאייתים "מצוין".

3. שהמפיצים הם עם מאוד לא אחיד ועקבי. אם יונייטד קינג רוצים להגיע ליום יציאת הסרט שלהם עם ציטוטים וכוכבים של מבקרים, יש לזה פתרון מצוין, חמישה כוכבים: להקרין את הסרט למבקרים שבועיים-שלושה לפני עלייתו (ולא שבוע-שבוע וחצי) ואז הם צריכים לעודד פרסום ביקורות שבוע לפניי העלייה. כן, באופן קבוע. וכן, זה אומר שגם ביקורות רעות יפורסמו שבוע לפני. אבל אם המבקרים (לפחות הבכירים והחשובים שביניהם) ידבקו בכך שהם לא מעבירים ליחצנים ציטוטים וכוכבים לפני פרסום הביקורת, ואם המפיצים חושבים שציטוטים וכוכבים הם כלי מכירה שיווקי חשוב, אולי באמת הגיע הזמן לבטל את הצמדת פרסום הביקורת ליום עליית הסרט, ולפתוח את זה לתזמון חופשי. כל אחד לפי איך שנוח לו, ולפי צרכי המערכת והמדור שלו, גם לפני עליית הסרט.

אבל בה בעת, הקולגות של יונייטד קינג בא.ד מטלון ובפורום פילם לא מוכנים בשום פנים ואופן לראות ביקורות על סרטיהם בסוף השבוע הראשון. מכיוון שמבחינה שיווקית/פרסומית אין בזה שום הגיון, אני מניח שזה עניין של באגו ובטחון עצמי (והזדהות מוגזמת עם הסרטים שהם מפיצים, עד כדי כך שהם נעלבים בשמם אם הם זוכים לביקורות לא אוהדות).

עכשיו, רגע לפני פתיחת סינמה סיטי בראשון לציון, משה אדרי הופך לבעל רשת בתי קולנוע בת כ-40 מסכים. כמות בלתי מבוטלת. והוא מציג על המסכים האלה גם לא מעט סרטים של המפיצים הללו, שעובדים בשיטות המתאימות לשנות ה-50 של המאה ה-20. למרות שהפרסום והשיווק והרפרטואר הוא עניינו של המפיץ ולא של בעל בית הקולנוע, לבעל בית הקולנוע יש יכולת לדרוש מהמפיץ תנאי סף מינימליים לשיווק ופרסום. אדרי יכול להגיד למשפחת גרדינגר ולמשפחת מטלון: "עד שאתם לא מאפשרים לביקורות על סרטיכם להופיע במקביל לעלייתם בבתי הקולנוע, ובכך להגדיל את החשיפה לסרטים, אני לא מציג את סרטיכם בבתי הקולנוע שלי. כי לדעתי אמברגו ביקורות בסוף השבוע הראשון פוגע בעסקים שלי". אז נכון שסרט יוצא עם חשיפה כמו "אליס בארץ הפלאות" ביקורות זה עניין זניח, אבל כמה כאלה יש בשנה?

בקיצור, אנשי יונייטד קינג: אם אתם להוטים לפרסם כוכבים וציטוטים של מבקרים לפני עליית הסרט, אנא עשו את זה כמו שצריך. ואם אתם חושבים שביקורות עוזרות למכירות, קחו אחריות וגרמו גם לעמיתיכם הבכירים מכם להבין וליישם את זה.

לפני ארבע שנים וחצי שתי בחורות מרמלה, ליטל מייזל ועדי פרימרמן (אק"א טאשה ודישקה), לקחו את "היי" של הפיקסיז ובמשך לילה ומשהו צילמו את עצמן רוקדות, שרות ומשתוללות לצליליו בחדר השינה של מייזל. הן ערכו את הקליפ בזריזות והעלו לאינטרנט. כמה חודשים אחר כך הקליפ הפך פתאום להצלחה וכיכב בראש מצעדי הצפייה של יו-טיוב. עד כדי כך שכשקווין סמית רצה להשתמש באינטרנט כדי לקדם את "מוכרים בלבד 2 ", הוא עשה להן הומאז'. מפה לשם צפו בקליפ הזה כבר כ-30 מיליון צופים, וגם אני הפכתי למעריץ.

כיום מייזל ופרימרמן הן סטודנטיות לקולנוע במכללת ספיר. קווין סמית נטש את יו-טיוב והפך לאושיית טוויטר ופודקסאטים, ומה שהיה לאירוע חד פעמי בדמות ערב סטנד-אפ שנקרא "ערב עם קווין סמית", הפך אצלו בעת האחרונה לסיבוב הופעות בלתי נפסק בו הוא מבקר ברחבי אמריקה והעולם עם מופע היחיד שלו. אז עכשיו מייזל ופרימרמן גייסו כמה חברים מספיר והן מכריזות על מיזם: הבאתו של קווין סמית להופעה בארץ. האם הן יצרו קשר עם סמית ועם סוכניו? לא. האם הן פנו למפיק מופעים מקומי? לא. האם הן עשו בוקינג לאולם? לא. מה כן? הן עשו מה שהן יודעות לעשות: העלו אתר ויצרו סרטון. פעם קודמת סמית הבחין בהם וענה. האם גם הפעם? זה הסרטון:

הפיקסיז בדרך, בלי קשר. האם סמית יבוא? ואם יבוא, מישהו כאן יילך לראות אותו?

שיעור בענווה ובציפיות זומן לי השבוע. את "מבט מגן עדן", על פי סגנונו ונושאיו ויוצרו, הייתי אמור להעריץ. את "השליח", הריאליסטי, המחוספס, מוכה היגון המציאותי ולא הפנטסטי, הייתי אמור לשנוא. אבל יצא ההפך.

ועוד עניין: יש ב"השליח" משהו שמאוד מזכיר סרט ישראלי. זה בוודאי קשור גם בגודל ההפקה המצומצם, גם בעובדה שהסרט הזה עוסק בצבא – נושא שקרוב יותר לישראלים מאשר לאמריקאים – וגם נכתב ובוים על ידי ישראלי לשעבר, יוצא צבא. וגם, אם תרצו, ב"מטען הכאב", היה משהו ישראלי מאוד. לא בקטעי האקשן המורכבים, שהקולנוע הישראלי ברובו (חוץ מרגעים ב"בופור") עוד לא הגיע אליו, אבל כן באופן בו הסרט תופס את מושג הצבא והגבריות, והאופן הדי שבלוני שבו הוא מתייחס לגיבוריו החיילים. מעת אמרו: ב-2009 הקולנוע האמריקאי יישר קו עם הקולנוע הישראלי.

הנה הביקורת הקצרה שלי על "השליח".

פורסם ב"פנאי פלוס", 10.3.2010

אחרי שעונת "מטען הכאב" סוף סוף מאחורינו, הנה מגיע אלינו הצד השני של מלחמת עירק. זה קורה בכל מלחמה: תחילה מגיעים הסרטים העוסקים בגיהנום הלחימה, באלימות, בדם. ואז מגיעים הסרטים העוסקים בחיים שאחרי החזית. או במוות שאחרי המלחמה. "השיבה הביתה" הוא הדוגמה הבולטת לצד הזה בגל סרטי וייטנאם. "השליח", סרט הבכורה של אורן מוברמן כבמאי, הוא הנציג הבולט והמשמעותי הראשון של הצד הזה בגל סרטי עירק הנוכחיים (אם כי, הסצינה האחרונה של "מטען הכאב" נוגעת בזה באופן חזק, ברור ותמציתי). כאילו שלא די בכך שהמלחמה היא גיהנום, עבור מי שחוזר משם, גם החיים שאחרי, החזרה לנורמליות, ההתמודדות עם שגרת היום-יום, גם היא טראומה מסויטת. עבור הגיבור של "השליח", המוות הוא נוכחות שהוא לא מצליח להימלט ממנה. במלחמה הוא היה צריך להימלט ממלאך המוות, כעת – בשובו בעורף, אחרי פציעה, הוא ממשיך את שירותו הצבאי הרחק ממה שנראה כמו סכנת חיים, אבל הפעם עליו לגלם בעצמו את תפקידו מלאך המוות. הוא מקבל את התפקיד כפוי הטובה של להיות חבר בצוות שצריך להודיע למשפחות החללים שיקיריהם נהרגו במהלך שירותם הצבאי. וככזה, הוא מגלה סוג חדש של חזית מלחמה, לעמוד בקו האש של פרץ הזעם והיגון של האנשים אותם הוא פוגש.

בן פוסטר מגלם את החייל שנדמה שמשהו מת אצלו בפנים, ואולי הניתוק הרגשי הזה מושלם עבור תפקיד שכזה. וודי הרלסון הוא שותפו לצוות, הוותיק בחבורה, המנוסה, זה שמכיר את הכללים. זה שמבהיר ואומר מלכתחילה "לא נוגעים בקרוב המשפחה”. ואנחנו כבר מבינים שכדי שתהיה דרמה, החוק הכי בסיסי הזה יצטרך להישבר. אבל עד אז, “השליח" (די בדומה ל"פרידות" היפני) הוא בתחילתו סוג של קטלוג למנהגי אבלות. הגיבור שלנו פוגש אנשים מחתכי אוכלוסיה שונים, וכל אחד מגיב לבשורתו באופן אחר: יש כאלה מאופקים, ואחרים פורצים בקריאות שבר, יש כאלה שמאשימים את עצמם, ואחרים שתוקפים את בעל הבשורה, גם בהיותו נציג הממסד, וגם כדי להרוג את השליח. סטיב בושמי, המופיע באחת הסצינות העוצמתיות בסרט (המצולמת כמעט כולה בשוט בודד והיסטרי אחד), מציג את ההתנגשות הזאת בצורה הכי קורעת שלה, ולרגע אנחנו מרגישים שגיבורנו אולי אינו עוד בחזית, אבל חייו עדיין בסכנה. ואז, כדי להרגיש שהוא עצמו חי, ושהוא לא עוד זומבי שרגשותיו נעקרו ממנו ודמעותיו יבשו, הוא נקשר לאלמנה צעירה (סמנתה מורטון), ועובר על החוק הראשון והבסיסי של תפקידו.

המדהים הוא ש"השליח" הוא לא מהסרטים שאני אמור לחבב כלל. הרגשות שלו מוטחים בבוטות בפרצופנו, והבימוי שלו רועד ומחוספס ומשליך אותנו לתוך הכאוס הרגשי באופן נטול מגננות. אבל משהו בסרט הזה – שכתוב כה טוב, ומשוחק באופן כה קורע לב – פשוט מביס התנגדות.