ל"עכבר העיר" יש מבקר קולנוע חדש, עופר מתן. לא מכיר אותו, אבל אשמח להכיר. נדמה לי שהוא לא כתב ביקורות קולנוע לפני כן. תמיד כשנתקלים במבקר שלא מכירים, לוקח כמה שבועות להתוודע לסגנון הכתיבה שלו, ובעיקר לטעם הקולנוע שלו. המפגש הראשון שלי עם ביקורת של מתן, מהיום בבוקר, הותיר בי צמרמורת קרה. מתן לא אהב את "הדרקון הראשון שלי" (אני מאוד אהבתי). זה ניחא. על טעם ועל ריח וכו' וכו'. ומילא הטענה שלו, ש"הדרקון הראשון שלי" מאפיין סוג של קולנוע "שבא אחרי 'אווטאר'". אני מניח שזה רק ניסוח כוללני שכזה, שבטח גם אני חוטא בו לפעמים – כי אכן, הוא הבחין יפה שיש נקודות דמיון רבות בין "אווטאר" ל"דרקון" – אבל אני משוכנע שמתן יודע שאין סיכוי שיש אפילו אלמנט אחד ב"דרקון" שהוא בהשראת "אווטאר" פשוט כי שני הסרטים הופקו במקביל. "הדרקון הראשון שלי" לא נכתב, צויר, דובב והונפש בין אמצע דצמבר לסוף מרץ. אבל זה זניח. האבחנה עצמה ראויה, וגם אני מחבב את זה כששני סרטים מתלפפים זה בזה תמאטית, באופן שיש צירוף מקרים מפליא.
העניין הוא אחר: כדי לנמק את אי אהבתו את הסרט, הוא זרק לפח די בביטול ז'אנר קולנועי שלם:
"בכלל, די נמאס מהסרטים הפנטסטיים שמציגים עולם קסום מלא דרקונים, יצורים מופלאים ונסים, ועל ידי השימוש בחומרים כאלה מנסים לומר אמירה על היחסים בני אדם. אם יש רצון שילדים יתעסקו בשאלות של סובלנות, קולוניאליזם ואלימות כלפי השונה והלא מוכר, אפשר להתעסק בחומרים האמיתיים שמרכיבים את המציאות הפוליטית העגומה של עולמנו ואין צורך לברוח למחוזות הפנטזיה האלגורית".
וואו. הוא כרגע זרק לפח את כל סרטי וספרי הפנטזיה והמדע בדיוני. "נמאס מהסרטים הפנטסטיים"? "אין צורך לברוח למחוזות הפנטזיה האלגורית"? שמעו, זו גישה בת תוקף אצל לא מעט אנשים שאין להם סבלנות למדע בדיוני, פנטזיה ואנימציה, אבל חוששני שמבקר קולנוע של שבועון בידור עשוי ממש להשתעמם ולהתעצבן מתפקידו אם כל מה שהוא מחפש בקולנוע זה את "החומרים האמיתיים שמרכיבים את המציאות הפוליטית של עולמנו".
אני מניח, על פי המניפסט הנ"ל, שמתן לא ממש חיבב את "מחוז 9 " – שהיה כולו אלגוריה אחת גדולה (אמנם בלי דרקונים). ואני מניח שהוא לא ראה ב"אי.טי" סרט שמלמד ילדים על סובלנות וקבלת האחר. או את "ענק הברזל". חבל.
אני חושב בדיוק ההפך. אני חושב שהעוצמה האמיתית של הקולנוע – של כל אמנות, למעשה – נמצאת ביכולת האלגורית שלו. במקום בו אנחנו מרחיקים את העלילה מהעולם המוכר לנו ויוצרים סיטואציה ספקולטיבית, וגם כזו שניתנת לפרשנויות רבות. סרטים שכל אחד יכול לקרוא ולפענח על פי השקפתו ותפיסת עולמו מרתקים אותי הרבה יותר מסרטים שמנסים לייצג מולנו מציאות קונקרטית אחת. ובכלל, "מציאות" היא העוגן שמקרקע את הקולנוע. "פנטזיה" היא הכנפיים שנותנת לקולנוע להמריא.
מה שמתמיה עוד יותר הוא שכמה עמודים אחר כך במדור הדי.וי.די, גיליתי מבקר קולנוע חדש נוסף של "העכבר", נור לן. וגם הוא, הפלא ופלא, שונא אלגוריות. כך הוא כותב בביקורתו על הדי.וי.די של "הדרך", סרטו של ג'ון הילקוט על פי ספרו של קורמאק מקארתי:
"הבעיה עם סרטים אפוקליפטיים היא שתמיד מדובר באלגוריה… והבעיה עם אלגוריות היא שהן לרוב פשטניות ושטחיות".
לא מסכים. אלגוריות הן פשטניות רק בשתי סיטואציות: א) אם הן נכתבות בפשטנות. ב) אם הן נקראות בפשטנות. בשאר המקרים אלגוריות דווקא חושפות יותר את הקורא מאשר את הכותב, כי האופן שבו מפענחים את האלגוריה מייצג את המפענח, ולא את היוצר, שכוונתו נותרת עמומה מאחורי מסך המשל והסמליות. לכן אלה טקסטים כה עשירים במשמעויות. ואפשר לקרוא אותם כמו כתמי ררשאך, כל אחד רואה משהו אחר, אפילו הפוך.
אבל זה לא מפתיע שבבת אחת הצטרפו ל"עכבר העיר" שני מבקרים שונאי אלגוריות? (כמעט מפתה לקבוע שעופר מתן ונור לן הם אותו בן אדם). מפתיע, וטיפה מדאיג. כי מאיפה זה בא פתאום? שני מבקרי קולנוע שבבת אחת סולדים גם מסרטי פנטזיה וגם מסרטי אפוקליפסה (פנטסטיים, מן הסתם).
ושוב, כל עוד זה עניין של טעם, אני מגלגל עיניים וממשיך הלאה. לא מעט מהמבקרים שאני הכי אוהב לקרוא הם כאלה שטעמנו הקולנוע הפוך לחלוטין. אני מעדיף את הפנטזיה פי אלף יותר מהמציאות. אני מוצא את הריאליזם בקולנוע אופרסיבי למחשבה אמיתית, כפייתי בניסיונו לעמת אותנו עם "המצב". אבל יש כאן עניין שאותי הקפיץ עוד יותר וזו המסקנה של מתן בפסקה הנ"ל מביקורתו על "הדרקון הראשון שלי". המסקנה שכדי "לחנך" ילדים צריך להציג בפניהם סרטים שעוסקים במציאות, ולא אלגוריות ופנטזיה.
ושוב, אני חושב ההפך. ונדמה לי שרוב האמנים בעולם חושבים ההפך. ורוב ההורים גם. וגם רוב הילדים. למעשה, כולם חוץ מהמבקר של "עכבר העיר". לי "הדרקון הראשון שלי" הזכיר את "איתמר פוגש ארנב" של דויד גרוסמן. ספר שבו ילד משוחח עם ארנב. אני מניח שאפר לתייק את זה תחת "פנטזיה". אני לא מכיר עוד הרבה ספרים – לא משנה לאיזה גיל – שמעבירים כל כך טוב מסר של סובלנות וקבלת האחר והשונה. והילדים קולטים את זה. כי ילדים קולטים את הדברים האלה יותר טוב ממבקרי קולנוע שלא מאמינים בכוחו האמיתי של הקולנוע להכיל משמעות, גם מבלי להתעסק ב"מציאות". ושה"אמת" – אמת אנושית, אמת רגשית, אמת אידיאולוגית אפילו – נמצאת גם בתוך הפנטזיה, שלכאורה מייצגת את ה"שקר" ואת ה"מופרך". זו ראייה נורא צרה של אמנות, כאילו היא רק כלי של פרופגנדה וחשיפת עוולות. שהרי אם זה כך, הרי שגם קולנוע משוחק ומתוסרט הוא פנטזיה, ועלינו לשאוף אך ורק לקולנוע תיעודי.
אני זוכר את עצמי, כילד וכנער לומד על העולם – על מוסר ועל אידיאולוגיה – מסרטי פנטזיה. מדע בדיוני, סרטי אימה, סרטי זומבים, סרטי חיזרים, סרטים אפוקליפטיים, סרטים שבאקלים של דיכוי הוסתרו בהם מסרי רדיקליים שהיו מוחלשים ומושתקים לו היו נאמרים באופן גלוי. וכעת, כשאני אבא, אני רואה איך מסרים כאלה נקלטים אצל ילדים בצורה כה טבעית, מסרטים על דרקונים וחיזרים ועכברים מדברים. וכשאני קורא משפטים כאלה, אני פתאום אני מתחיל לחשוב שאולי אני יותר לא צריך להקשיב למבקרי קולנוע שאין להם ילדים. או שכותבים כאילו הם עצמם מעולם לא היו ילדים.
תגובות אחרונות