כשהייתי ילד, התוודעתי לביטלס בזכות "הכוכבים על 45" ולאלכס צ'ילטון בזכות "This Mortal Coil", פרויקט הקאברים שתפקד כחלון הראווה לאמנים ולסגנון (ולטעם המוזיקלי) של חברת 4AD. אלבומי הפרויקט This Mortal Coil הציגו בפניי גם אמנים עכשוויים שלא הכרתי עד אז, וגם אמני עבר שהעכשוויים הושפעו מהם (ובעיקר טים באקלי, רוי הרפר ואלכס צ'ילטון). הצירוף This Mortal Coil לקוח מהמונולוג "להיות או לא להיות" ב"המלט" של שייקספיר. דורי פרנס תרגם אותו כ"פקעת בת חלוף", כשהכוונה היא לפלונטר הזה שנקרא חיים בני-מוות. הלילה אלכס צ'ילטון התיר את עצמו מהפלונטר הזה שנקרא חיים והלך לעולמו בגיל 60. הנה מקבץ שירי אלכס צ'ילטון ולהקתו "ביג סטאר", שהולכים איתי מאז תחילת שנות השמונים: "קנגרו" (וזו הגרסה של דיס מורטל קויל), "Holocaust" (וזו הגרסה של פלאסיבו), "אני הקוסמוס" (אמנם לא שיר של צ'ילטון, אלא של שותפו לביג סטאר, כריס בל. וזה הקאבר המצמרר של דיס מורטל קויל שבזכותו הכרתי את דומיניק אפלטון ואת להקתו, Breathless).

===========

ואם אנחנו כבר בענייני "המלט" ו"להיות או לא להיות": עיינו במונולוג השלם שמתחיל ב"להיות או לא להיות" ונסו לאתר כמה שמות של סרטים/אלבומים נשלפו מתוכו. אני מצאתי ששה או שבעה מותגים, שכולם נשלפו מהפסקאות האלה של שייקספיר.

============

גם סנדרה בולוק וקייט ווינסלט מתמודדות כעת עם פקעת בת החלוף הזאת שנקראת החיים. ווינסלט נפרדה מבעלה, סם מנדס. ובולוק, מעדכנים הרכילותונים, חווה משבר בנישואיה לג'סי ג'יימס. מה שגורם לטום אוניל לחזור לזוכות האוסקר ולזהות את קללת האוסקרים: מי שזוכה בפרס נפרדת בתוך שנה מבן זוגה. האם זה כמו מלכות היופי? חראם. עד עכשיו סתם חשבנו שקללת האוסקרים אומרת שמרגע שאתם זוכים אתם עושים רק סרטים מחורבנים. עכשיו מתברר שזה גם הורס את החיים.

===========

לקונן אובריאן אסור להתקרב לטלוויזיה עד ספטמבר, כחלק מהסדר הפרישה שלו מאן.בי.סי, אז הוא יוצא לסיבוב הופעות בין 32 ערים ברחבי אמריקה. ועכשיו מסתמן שהסיבוב הזה גם יהפוך לסרט קולנוע.

============

ונשטוף את כל הטרגדיות האלה עם קצת קומדיה. זאק גליפיאניקיס ("בדרך לחתונה עוצרים בווגאס") ממשיך את תוכנית האירוח האינטרנטית שלו, "בין שני שרכים", בה הוא מעצבן כוכבי קולנוע. והפעם הוא מביא לאולפן את בן סטילר. אני לא יכול לאמבד וידיאואים של "Funny Or Die", אז קפצו ללינק ותצפו. זה מצחיק (כשזאק שואל "האם אתם מצטער שלא נהיית קומיקאי כמו הוריך?" פרצתי בצחוק).

אני חייב להודות שמבין כל האייטמים על השקת סינמה סיטי 2 בראשון לציון מחר, זה שהכי עשה לי חשק לרוץ לשם היה הדיווח המצולם של מירב קריסטל ב-ynet. עכשיו אני רק צריך להחליט מתי להגיע לשם כדי להתרשם מהמקום בעצמי. ואני די בטוח שזה לא הולך להיות בחופשת הפסח (שמתחילה מחרתיים). H&M זה קטן בהשוואה לכמויות האנשים שהולכות להיות שם.

היה דבר אחד שליאון אדרי אמר באייטם של קריסטל שמצא חן בעיניי, ואפילו ריגש אותי: שהם מתכננים להקים קומפקסים צנועים במרכזי הערים – "חמישה מסכים ומסעדה", הוא קורא לזה. כדי להבטיח שנדידת המגה-פלקסים אל הפרברים לא יעלימו את בתי הקולנוע מהעיר. זו הבטחה יפה וחשובה ונחוצה וחיונית. אבל דיר בלאק אם אלה רק מלים ריקות, כי אנחנו מרגע זה מתחילים לשבת ולחכות לקומפלקס הזה שיקום. מרכזי הערים זקוקים נואשות לעוד מסכי קולנוע באיכות גבוהה.

אבל צריך גם להודות: ברגע זה, סינמה סיטי הוא עטיפה נוצצת ומרשרשת בלי שום תוכן. זה די מדהים איך מפמפמים מגה-פלקס קולנועי עצום מבלי להגיד מילה על הסרטים שיוקרנו בו. אני קורא, למשל, שיהיה שם אולם לסרטים קלאסיים. רעיון כביר. אבל איזה סרטים "קלאסיים" יוקרנו שם? "קזבלנקה"? "האזרח קיין"? סרטי האחים מרקס? האם מישהו ישקיע כסף בהאת עותקים חדשים של קלאסיקות? או שזה יהיה אולם להקרנת מיטב הארכיון של יונייטד קינג? "רציחות פשוטות" ו"לילה טוב ובהצלחה"? ויש גם את אולם סרטי האימה, שקיים גם בגלילות. עוד רעיון חביב (אך מיותר) למיתוג. אמנם, האולם הפך לבית של סרטי סדרת "המסור", אבל פרט לכך לא הובא אליו שום סרט אימה משמעותי מהשנים האחרונות. השבוע עולה שם סרט האימה הזניח "Sorority Row" (ובעברית: "נקמה כפולה").

ביונייטד קינג לבסוף לא מוציאים השבוע חמישה סרטים בבת אחת. רק ארבעה. ועוד שלושה נוספים בשבוע הבא. סך הכל שבעה סרטים בשבועיים. אחד מהם מדובר ומסקרן ולא רע ("סופר הצללים"). עוד אחד עם פרופיל יחסית גבוה ("סלומון קיין"). וארבעה סרטים שכבר יצאו בדי.וי.די. מה המסר שאני כצרכן קולנוע מקבל מזה? שהשקיעו 450 מיליון שקל בהקמת בתי הקולנוע ועוד 45 אגורות בסרטים שיוקרנו בו. (למען הבהרה: ברור לי שרכישת שבעה סרטים, תרגומם והפצתם עולה יותר מ-45 אגורות. המשפט נכתב למטרות אירוניה וסאטירה והפרזה, וכדי להדגיש את הפער שבין ההשקעה בעטיפה ובין ההשקעה בתוכן). והמסר, עליו אני חוזר בהקשר הזה: שמבחינת בעלי הבית, האטרקציה העיקרית בסינמה סיטי היא בית הקולנוע עצמו, ולא הסרטים המוצגים בו. אותי זה מעציב שהשקה כזאת לא מלווה בבכורת סרט מונומנטלי. "אליס בארץ הפלאות" אמור להיות כזה, אבל הוא סרט של פורום פילם, והגיהנום יקפא לפני שמפיץ אחד ישתמש בסרט של מפיץ אחר כדי לקדם את בית הקולנוע שלו. שזה בדיוק המקום ממנו התחלתי את כל העצבים האלה לפני עשרה ימים: כמה זה דפוק כשהמפיצים ובעלי בתי הקולנוע הם אותם אנשים.

אבל סינמה סיטי, למרות הכל, זה ה-H&M שלי. אז אני מניח שכן אמצא זמן להידחף שם בהמון, ולראות איזה בי-מובי זניח, ולקוות שאחרי בלאגן הפתיחה ובהלת החגים, וברדק המונים, העסק יירגע וב-26 האולמות שם יהיו גם כמה סרטים טובים.

כשזה מגיע ל"אליס בארץ הפלאות" אני צופה הקולנוע מן המניין – הרי להקרנה לא הוזמנתי (בדיעבד גיליתי שמישהו משיווק הסרט חילק הזמנות להקרנה מוקדמת שלו בקפה דה מרקר ביום ראשון, אלא שאני מלמד בירושלים באותו יום לכן החמצתי, אבל שלושה חברים שלי ראו את הסרט ודי חיבבו אותו, לפחות את הוויזואליות שלו). אני סתם אדם שרוצה לראות אותו בימים הקרובים את הסרט עם משפחתו. ואני נכנס לאתר של יס פלאנט ומקבל מסרים תת-הכרתיים מאוד ברורים שייתכן שאומרים לי שהסרט לא ממש מתאים לילדים? בסוף השבוע יש מעט מאוד הקרנות בעברית לסרט, והמון הקרנות באנגלית. זה דפוס הפוך לחלוטין ביחס לרוב הסרטים האחרים של דיסני. ברור שהמסר הוא שמפיצי הסרט דוחפים את הסרט לקהל המבוגר ולא לקהל צעיר. נשאלת השאלה למה? סיבה 1. הסרט פשוט לא מתאים לילדים. סיבה 2. המותגים "אליס בארץ הפלאות" ו"טים ברטון" אטרקטיביים יותר לקהל מבוגר, ולא לילדים. והסרט כלל לא מוצג כסרט של דיסני. סיבה 3. אפקט "אווטאר": אם מיליון צופים הגיעו לסרט תלת מימד באנגלית, כנראה שהתלת מימד חזק יותר משפת הדיבור, והמפיצים מקווים שאותם מיליון צופים יתנפלו ברעבתנות על סרט התלת מימד הבא שמגיע (זה המקום להזכיר שבשעה ש"אווטאר" צולם מההתחלה בתלת מימד, "אליס בארץ הפלאות" הופק כסרט רגיל, ורק בסוף דרכו עובד באמצעות מחשב לתלת מימד, כך שהוא תלת מימד מהונדס – מהסוג שהיה נפוץ בימים הישנים ההם, לפני "אווטאר").

ומכיוון שחלקכם כבר ראה את הסרט, אנא שתפו. לילדים או למבוגרים? לרוץ או לוותר?

==========

ועוד דבר שאני קולט מדיבורים סביבי. כנראה שלאוסקרים יש השפעה על הקופות בארץ. קולנוע לב דחו (שוב) את עליית "נביא" כי  כך הם מעדכנים – "מטען הכאב" (וגם "סרט לבן") עובדים מצוין. ובמקביל אני שומע שגם ההקרנות של "הסוד שבעיניים", זוכה האוסקר הזר, ו"פרשס", שזכה באוסקר על שחקנית המשנה ובאוסקר המפתיע של הערב על התסריט המעובד, גם עובדים באופן מרשים. אין לי נתונים מעבר לרשמים וזמזומים שמגיעים אליי. למישהו יש?

לא מעט אנשים הקניטו את "אווטאר" על התסריט שלו. או על הסיפור ה"רדוד". או על היעדר העלילה לטובת האפקטים. אני חשבתי שהתסריט עשה עבודה מצוינת בבניית עולם ושרטוט ברור של קונפליקטים. ושסוף הסרט הוא הברקה תסריטאית. ושבאופן כללי קמרון הוא תסריטאי מצוין – מהסוג היעיל, הבוטה, נטול הניואנסים, שיודע איך להריץ את העלילה במהירות לשיאיה – שכל סרטיו פועלים על מבנים דרמטיים ברורים ומוכרים, שאותם הוא מייבא לעולמות מופלאים שהוא בורא. והנה צצה הקלטה בת כמה שבועות של מפגש שערך ג'יימס קמרון עם תסריטאים החברים בגילדת התסריטאים של אמריקה (בהנחיית המבקר פ, ובו הוא דיבר על תהליך הכתיבה של "אווטאר" עונה לשאלותיהם. זה נמשך קצת יותר משעה, ואם ראיתם את "אווטאר" זה די מרתק (לחצו על הלינק כדי להפעיל את הנגן):

ג'יימס קמרון מדבר על התסריט של אווטאר

(תודה לשי רינגל על הלינק)

תסריטאים, התניעו את מעבדי התמלילים שלכם:

א.

"Scripped" הוא אתר די חדש שמציע לתסריטאים אפשרות לכתוב תסריטים ישירות על מעבד תמלילים מבוסס רשת – מעין גרסת גוגל-דוקס לתסריטאות. כדי לקדם את עצמם הם יזמו באחרונה תחרות תסריטים בשיתוף עם התסריטאי סטיבן אי. דה-סודה ("מת לחיות", "48 שעות"). תכתבו 3-7 עמודי תסריט ואולי תזכו בכמה לירות ובייעוץ אישי מאדון דה-סוזה עצמו. אבל הזדרזו, כי עד שאני גיליתי את התחרות הזאת, נותרו רק שבועיים עד לסופה.

ב.

והנה עוד מיזם תסריטאי מעניין: פסטיבל אייקון חבר לקרן הקולנוע הישראלי כדי לקיים סדנת תסריטאים לפיתוח תסריטי ז'אנר (מד"ב, אימה, פנטזיה). רעיון מעולה. הנה כל הפרטים. ההיעדרות של סרטי מד"ב/אימה/פנטזיה מתפריט הקולנוע הישראלי היא מיסתורין אמיתי. הנטייה היא להאשים את קרנות הקולנוע בכך שהן לא מאשרות תסריטים כאלה. נשמע הגיוני. אבל אני חושב שמעט מאוד תסריטים כאלה נכתבים מלכתחילה, וזו התעלומה. יש האומרים שהמציאות בארץ כה דומיננטית שכל ניסיון לייצר פנטזיה יתגמד אל מול מה שקורה כאן באמת. אבל אני לא מקבל את זה. מעבר לענייני בידור, למד"ב/אימה יש יכולת מטאפורית להיות פוליטי כפליים מכל סרט המעוגן עמוק במציאות. וגם יש להם יכולת ללכת רחוק יותר וקיצוני יותר. אם המיזם הזה (כמו גם הבכורה הממשמשת של "כלבת" שאמור להיות סרט האימה העברי הראשון) יביאו לגל חדש של סרטי אימה/מד"ב בארץ, הרי שזו ברכה קולנועית גדולה וחיונית וחשובה. (ובאותה נשימה: דן תורן ויואב רודה העלו לפני כמה שבועות את התסריט שהם כתבו בניינטיז בשם "הצפרדע שאכלה את תל אביב", והם מציעים אותו לכל יוצר שרוצה לעשות בו שימוש. אני מציע ליוצרים לקחת את התסריט הזה לסדנת הפיתוח, כי לתסריט של תורן ורודה, שקראתי לפני כ-13 שנים, יש פוטנציאל להיות קומדיית חיזרים/סטלנים חביבה מאוד, אבל זה ממש לא קרוב להיות גמור. השימוש במילות הבאז שנראו כה "מגניבות" ו"עתידניות" באמצע שנות התשעים כמו "רשת האינטרנט" הופך את התסריט למבדר כפליים מנקודת המבט העכשווית).

==============

שתיים מהלקהות הישראליות שמופיעות השבוע פסטיבל המוזיקה עצום המידות SXSW באוסטין יצאו לדרכם. האחת רועשת, השנייה שקטה. ושתיהן מציעות לכם להוריד חינם את שיריהם החדשים. הנה הרעשנים: בום פם, המשתפים פעולה עם רמי דנוך מצלילי העוד בשיר "בורקס". והנה השקטים: אלפנט פרייד, עם שיר חדש בשם "Grand Opening" מתוך האלבום השני שלהם, "Home", שייצא באפריל. שתי הלהקות יופיעו (בנפרד) בסוף השבוע בפסטיבל. ובאופן משונה ועקלתוני, גיא אסיף איכשהו קשור לשתיהן. עולם קטן.

הלו הלו, מה קורה פה?! גם ב"הארץ" וגם באתרי אינטרנט בגרסת הפלאש, צצו אתמול והיום מודעות ל"סופר הצללים" של רומן פולנסקי. ומה אני רואה? שיש כבר כמה וכמה מבקרים שהעטירו על הסרט הזה כמה וכמה כוכבים. רק, אני תוהה, איפה פורסמו הביקורות לסרט הזה שכבר אפשר לשלוף מהם כוכבים? לא מצאתי כאלה, אם היו אנא הפנו את תשומת ליבי.

(מתן שירם מ"גלובס" מגיב: "הביקורת שלי, שציטוט ממנה הובא בפרסומת לסרט 'סופר הצללים', לקוחה מכתבה שפורסמה ב'גלובס' כחלק מן הסיקור השוטף של פסטיבל הסרטים של ברלין, בו נכחתי. שם, בברלין, צפיתי בבכורה העולמית של הסרט. זו הסיבה היחידה לכך שהקדמתי את הקרנת העיתונאים בארץ. בשוטף, אגב, אני לא מפרסם ביקורות קולנוע (אני רק מסקר את התחום). ענת טוריסקי היא מבקרת הקולנוע של 'גלובס'". תודה. ובכל זאת, אני מזכיר: הכתבה שפירסם שירם ב"גלובס" אולי הכריזה על הסרט כ"מצוין", אבל לא הכילה ציון מספרי).

אני חושב שכדאי שנרענן את העקרון של הקשר בין מבקרים ומפיצים, כי המודעה הזאת נורא מציקה לי. נכון שהמצב בעיתונות קשה, אבל המודעה הזאת מעברה מסר שהעיתון/האתר עצמו הפך מיותר, והמקום היחיד בו המבקר מפרסם את ביקורותיו זה מודעת המפיץ. מה שמעלה את השאלה: בעבור מי עובד המבקר?

אז בואו ניזכר: המבקר מועסק על ידי גוף התקשורת. הוא זה שמשלם את שכרו. המפיץ (ויחצ"נו) מחכים לפרסום הביקורת. ואז, אם הם מוצאים שם ציטוט או ניקוד שהם חושבים שיקדם את סרטם, הם לוקחים אותו מתוך הביקורת ורק אחרי שהיא פורסמה. בעולם אידיאלי המפיץ צריך לבקש אישור מהמבקר כדי להשתמש בשמו, ולדעתי כל המבקרים צריך לדרוש את זה, אבל לא מעט מבקרים מקבלים את זה ששמם מופיע במודעות באותיות יותר גדולות משם הבמאי לא רק כדבר טבעי אלא לעיתים אף כדבר נחשק. עניין שלהם עם עצמם. אני, למשל, שונא לראות את שמי מופיע במודעות פרסומת. שונא את זה ממש ועושה הכל כדי שזה לא יקרה.

כדי שניקוד של סרט יופיע במודעת הסרט לפני שהסרט עולה ולפני שהביקורת פורסמה, צריך שהיחצ"ן יתקשר למבקר וישאל אותו כמה כוכבים הוא הולך לתת לסרט (ולעיתים קרובות היחצנים אף מבקשים ציטוט לשימוש במודעות, לפני פרסום הביקורת). כשיחצ"ן עושה דבר כזה על המבקר לענות לו רק דבר אחד: "אני לא יכול למסור לך נתונים על הביקורת שלי לפני שהיא מופיעה בדפוס. זה ביני ובין העורך שלי. אנא המתן בסבלנות ליום זה-וזה". כל תשובה אחרת הופכת בפועל את היחצ"ן לעורך של המבקר ואת המפיץ למו"ל שלו. למבקרים אסור לגרום לזה לקרות. ולעורכים שלהם אסור לגרום לזה לקרות. כי כשהביקורת של מבקר שעובד בעיתון או בגוף תקשורת מסוים מתפרסמת לראשונה על גבי מודעה, המפיץ יכול לטעון שפרסום הביקורת אצלן הוא עניין "בלעדי!", לא? או לפחות "פרסום ראשון!". היי, הביקורת של "גלובס" ynet התפרסמה במודעה ב"הארץ" לפני שהתפרסמה ב"גלובס" ynet. עקום, לא? כדי שזה יהיה הגיוני, מי שצריך לשלם את משכורתו של המבקר הוא לא העיתון אלא משרד הפרסום של המפיץ. אגב, זה לא צחוק: כשעיתונים יתחילו להיסגר ומבקרי קולנוע יפוטרו בארץ כמו באמריקה, זה בוודאי יקרה. מבקרים בעלי שם יקבלו משכורת מהמפיצים כדי ששמם יופיע על מודעותיהם, גם בלי שהן יפורסמו קודם בכלי תקשורת כלשהו. כמה שזה עצוב ומדכא, ככה זה בלתי נמנע. אבל נכון להיום זה בהחלט נמנע. לכן המבקרים ועורכיהם חייבים להקפיד על כך, שיהיה ברור מי העורך של מי, מי עובד אצל מי, ומי משלם למי.

אני מקווה שמערכות העיתונים ירעננו את הנהלים הקשורים בכך, ויקפידו על כך. זה נראה כל כך רע וכל כך חושפני ומסגיר, כשמתקיים קשר תוכני בלתי אמצעי בין מפיץ ומבקר.

אבל המודעה המצערת והמדאיגה הזאת, מלמדת אותי שלושה דברים חדשים:

1. שבבורסת הכוכבים של מפיצי הקולנוע ארבעה כוכבים של שמוליק דובדבני שווים יותר מחמישה כוכבים של נחום מוכיח.

2. שביונייטד קינג לא יודעים איך מאייתים "מצוין".

3. שהמפיצים הם עם מאוד לא אחיד ועקבי. אם יונייטד קינג רוצים להגיע ליום יציאת הסרט שלהם עם ציטוטים וכוכבים של מבקרים, יש לזה פתרון מצוין, חמישה כוכבים: להקרין את הסרט למבקרים שבועיים-שלושה לפני עלייתו (ולא שבוע-שבוע וחצי) ואז הם צריכים לעודד פרסום ביקורות שבוע לפניי העלייה. כן, באופן קבוע. וכן, זה אומר שגם ביקורות רעות יפורסמו שבוע לפני. אבל אם המבקרים (לפחות הבכירים והחשובים שביניהם) ידבקו בכך שהם לא מעבירים ליחצנים ציטוטים וכוכבים לפני פרסום הביקורת, ואם המפיצים חושבים שציטוטים וכוכבים הם כלי מכירה שיווקי חשוב, אולי באמת הגיע הזמן לבטל את הצמדת פרסום הביקורת ליום עליית הסרט, ולפתוח את זה לתזמון חופשי. כל אחד לפי איך שנוח לו, ולפי צרכי המערכת והמדור שלו, גם לפני עליית הסרט.

אבל בה בעת, הקולגות של יונייטד קינג בא.ד מטלון ובפורום פילם לא מוכנים בשום פנים ואופן לראות ביקורות על סרטיהם בסוף השבוע הראשון. מכיוון שמבחינה שיווקית/פרסומית אין בזה שום הגיון, אני מניח שזה עניין של באגו ובטחון עצמי (והזדהות מוגזמת עם הסרטים שהם מפיצים, עד כדי כך שהם נעלבים בשמם אם הם זוכים לביקורות לא אוהדות).

עכשיו, רגע לפני פתיחת סינמה סיטי בראשון לציון, משה אדרי הופך לבעל רשת בתי קולנוע בת כ-40 מסכים. כמות בלתי מבוטלת. והוא מציג על המסכים האלה גם לא מעט סרטים של המפיצים הללו, שעובדים בשיטות המתאימות לשנות ה-50 של המאה ה-20. למרות שהפרסום והשיווק והרפרטואר הוא עניינו של המפיץ ולא של בעל בית הקולנוע, לבעל בית הקולנוע יש יכולת לדרוש מהמפיץ תנאי סף מינימליים לשיווק ופרסום. אדרי יכול להגיד למשפחת גרדינגר ולמשפחת מטלון: "עד שאתם לא מאפשרים לביקורות על סרטיכם להופיע במקביל לעלייתם בבתי הקולנוע, ובכך להגדיל את החשיפה לסרטים, אני לא מציג את סרטיכם בבתי הקולנוע שלי. כי לדעתי אמברגו ביקורות בסוף השבוע הראשון פוגע בעסקים שלי". אז נכון שסרט יוצא עם חשיפה כמו "אליס בארץ הפלאות" ביקורות זה עניין זניח, אבל כמה כאלה יש בשנה?

בקיצור, אנשי יונייטד קינג: אם אתם להוטים לפרסם כוכבים וציטוטים של מבקרים לפני עליית הסרט, אנא עשו את זה כמו שצריך. ואם אתם חושבים שביקורות עוזרות למכירות, קחו אחריות וגרמו גם לעמיתיכם הבכירים מכם להבין וליישם את זה.

לפני ארבע שנים וחצי שתי בחורות מרמלה, ליטל מייזל ועדי פרימרמן (אק"א טאשה ודישקה), לקחו את "היי" של הפיקסיז ובמשך לילה ומשהו צילמו את עצמן רוקדות, שרות ומשתוללות לצליליו בחדר השינה של מייזל. הן ערכו את הקליפ בזריזות והעלו לאינטרנט. כמה חודשים אחר כך הקליפ הפך פתאום להצלחה וכיכב בראש מצעדי הצפייה של יו-טיוב. עד כדי כך שכשקווין סמית רצה להשתמש באינטרנט כדי לקדם את "מוכרים בלבד 2 ", הוא עשה להן הומאז'. מפה לשם צפו בקליפ הזה כבר כ-30 מיליון צופים, וגם אני הפכתי למעריץ.

כיום מייזל ופרימרמן הן סטודנטיות לקולנוע במכללת ספיר. קווין סמית נטש את יו-טיוב והפך לאושיית טוויטר ופודקסאטים, ומה שהיה לאירוע חד פעמי בדמות ערב סטנד-אפ שנקרא "ערב עם קווין סמית", הפך אצלו בעת האחרונה לסיבוב הופעות בלתי נפסק בו הוא מבקר ברחבי אמריקה והעולם עם מופע היחיד שלו. אז עכשיו מייזל ופרימרמן גייסו כמה חברים מספיר והן מכריזות על מיזם: הבאתו של קווין סמית להופעה בארץ. האם הן יצרו קשר עם סמית ועם סוכניו? לא. האם הן פנו למפיק מופעים מקומי? לא. האם הן עשו בוקינג לאולם? לא. מה כן? הן עשו מה שהן יודעות לעשות: העלו אתר ויצרו סרטון. פעם קודמת סמית הבחין בהם וענה. האם גם הפעם? זה הסרטון:

הפיקסיז בדרך, בלי קשר. האם סמית יבוא? ואם יבוא, מישהו כאן יילך לראות אותו?

שיעור בענווה ובציפיות זומן לי השבוע. את "מבט מגן עדן", על פי סגנונו ונושאיו ויוצרו, הייתי אמור להעריץ. את "השליח", הריאליסטי, המחוספס, מוכה היגון המציאותי ולא הפנטסטי, הייתי אמור לשנוא. אבל יצא ההפך.

ועוד עניין: יש ב"השליח" משהו שמאוד מזכיר סרט ישראלי. זה בוודאי קשור גם בגודל ההפקה המצומצם, גם בעובדה שהסרט הזה עוסק בצבא – נושא שקרוב יותר לישראלים מאשר לאמריקאים – וגם נכתב ובוים על ידי ישראלי לשעבר, יוצא צבא. וגם, אם תרצו, ב"מטען הכאב", היה משהו ישראלי מאוד. לא בקטעי האקשן המורכבים, שהקולנוע הישראלי ברובו (חוץ מרגעים ב"בופור") עוד לא הגיע אליו, אבל כן באופן בו הסרט תופס את מושג הצבא והגבריות, והאופן הדי שבלוני שבו הוא מתייחס לגיבוריו החיילים. מעת אמרו: ב-2009 הקולנוע האמריקאי יישר קו עם הקולנוע הישראלי.

הנה הביקורת הקצרה שלי על "השליח".

פורסם ב"פנאי פלוס", 10.3.2010

אחרי שעונת "מטען הכאב" סוף סוף מאחורינו, הנה מגיע אלינו הצד השני של מלחמת עירק. זה קורה בכל מלחמה: תחילה מגיעים הסרטים העוסקים בגיהנום הלחימה, באלימות, בדם. ואז מגיעים הסרטים העוסקים בחיים שאחרי החזית. או במוות שאחרי המלחמה. "השיבה הביתה" הוא הדוגמה הבולטת לצד הזה בגל סרטי וייטנאם. "השליח", סרט הבכורה של אורן מוברמן כבמאי, הוא הנציג הבולט והמשמעותי הראשון של הצד הזה בגל סרטי עירק הנוכחיים (אם כי, הסצינה האחרונה של "מטען הכאב" נוגעת בזה באופן חזק, ברור ותמציתי). כאילו שלא די בכך שהמלחמה היא גיהנום, עבור מי שחוזר משם, גם החיים שאחרי, החזרה לנורמליות, ההתמודדות עם שגרת היום-יום, גם היא טראומה מסויטת. עבור הגיבור של "השליח", המוות הוא נוכחות שהוא לא מצליח להימלט ממנה. במלחמה הוא היה צריך להימלט ממלאך המוות, כעת – בשובו בעורף, אחרי פציעה, הוא ממשיך את שירותו הצבאי הרחק ממה שנראה כמו סכנת חיים, אבל הפעם עליו לגלם בעצמו את תפקידו מלאך המוות. הוא מקבל את התפקיד כפוי הטובה של להיות חבר בצוות שצריך להודיע למשפחות החללים שיקיריהם נהרגו במהלך שירותם הצבאי. וככזה, הוא מגלה סוג חדש של חזית מלחמה, לעמוד בקו האש של פרץ הזעם והיגון של האנשים אותם הוא פוגש.

בן פוסטר מגלם את החייל שנדמה שמשהו מת אצלו בפנים, ואולי הניתוק הרגשי הזה מושלם עבור תפקיד שכזה. וודי הרלסון הוא שותפו לצוות, הוותיק בחבורה, המנוסה, זה שמכיר את הכללים. זה שמבהיר ואומר מלכתחילה "לא נוגעים בקרוב המשפחה”. ואנחנו כבר מבינים שכדי שתהיה דרמה, החוק הכי בסיסי הזה יצטרך להישבר. אבל עד אז, “השליח" (די בדומה ל"פרידות" היפני) הוא בתחילתו סוג של קטלוג למנהגי אבלות. הגיבור שלנו פוגש אנשים מחתכי אוכלוסיה שונים, וכל אחד מגיב לבשורתו באופן אחר: יש כאלה מאופקים, ואחרים פורצים בקריאות שבר, יש כאלה שמאשימים את עצמם, ואחרים שתוקפים את בעל הבשורה, גם בהיותו נציג הממסד, וגם כדי להרוג את השליח. סטיב בושמי, המופיע באחת הסצינות העוצמתיות בסרט (המצולמת כמעט כולה בשוט בודד והיסטרי אחד), מציג את ההתנגשות הזאת בצורה הכי קורעת שלה, ולרגע אנחנו מרגישים שגיבורנו אולי אינו עוד בחזית, אבל חייו עדיין בסכנה. ואז, כדי להרגיש שהוא עצמו חי, ושהוא לא עוד זומבי שרגשותיו נעקרו ממנו ודמעותיו יבשו, הוא נקשר לאלמנה צעירה (סמנתה מורטון), ועובר על החוק הראשון והבסיסי של תפקידו.

המדהים הוא ש"השליח" הוא לא מהסרטים שאני אמור לחבב כלל. הרגשות שלו מוטחים בבוטות בפרצופנו, והבימוי שלו רועד ומחוספס ומשליך אותנו לתוך הכאוס הרגשי באופן נטול מגננות. אבל משהו בסרט הזה – שכתוב כה טוב, ומשוחק באופן כה קורע לב – פשוט מביס התנגדות.

פורסם ב"פנאי פלוס", 10.3.2010

כמו תבשיל שרשימת המרכיבים שלו מעוררת תיאבון, אבל התוצאה עצמה מאכזבת את החיך, כך גם "מבט מגן עדן": סרט שעל הנייר היה אמור להיות יצירת מופת, אבל על המסך הוא לא. ראשית, זה סרט חדש של פיטר ג'קסון, שבו הוא עושה לא רק דיאטה למשקל גופו אלא גם למימדי ההפקה שלו. אחרי טרילוגיית "שר הטבעות" ו"קינג קונג" הוא פנה לפרויקט קטן ומינורי יותר, שגרם לי לרצות להאמין ש"מבט מגן עדן" יהיה מעין שיבה ל"יצורים שמימיים".

תקציר תולדות פיטר ג'קסון עד כה: הבמאי הניו זילנדי התחיל את דרכו כבמאי סרטי אימה זולים ובוטים, מצחיקים ומגעילים, שהראו שמדובר ביוצר חצוף למדי. עד שביים את "יצורים שמיימים", הסרט שבו גילינו את קייט ווינסלט (וגם את מלאני לינסקי, שמגלמת כעת את אחותו המתחתנת של ג'ורג' קלוני ב"תלוי באוויר"). "יצורים שמיימיים" היה סרט יחודי ומקורי בכך ששילב בין דרמת התבגרות תקופתית ובין פרצים מפתיעים של אלימות וחרדה שנראתה שנתלשה מחייו הקודמים כבמאי סרטי טראש. אבל עיקר ההברקה היה בטון: לא רציני מדי, לא שטותי מדי. בשנות האלפיים ג'קסון הפך למוח והידיים שמאחורי טרילוגיית "שר הטבעות", שעל החלק השלישי שבה הוא זכה באוסקר וגם מן הסתם הפך לאדם עשיר מאוד, והוכיח שיש בו משהו מג'יימס קמרון – בשיטת ה”עשה-זאת-בעצמך” של מי שהתחיל את דרכו בסרטי אימה זולים – אבל נדמה שלמרות שג'קסון הוא מאלה שמסוגלים לקחת על עצמם לביים את "אווטאר 2 ", עדיין רבים מחכים שישוב ל"יצורים שמיימיים", שהיה בו מיזוג מושלם ומאוד יוצא דופן ונדיר בין טעמים קולנועיים שונים. “מבט מגן עדן", העיבוד לספרה של אליס סיבולד (שיצא בעברית תחת שמו המקורי, “העצמות המקסימות", וכעת יצא בשנית תחת השם ה"מסחרי" יותר של הסרט), עורר תקוות שהנה הוא חוזר לשם. אולי אשם בכך מוטיב גן העדן בשם (בעברית, לפחות). הבחירה של ג'קסון ושל זוגתו התסריטאית, פראן וולש, לעבד דרמה משפחתית-טראגית עם ניחוחות מיסטיים/על טבעיים הפכה את הסרט הזה לפרויקט שמאוד ציפיתי לו. אח, ארורות הציפיות.

עניין שני: המוזיקה. כששמעתי שג'קסון בחר בבריאן אינו – אחד המוזיקאים הנערצים עליי – להלחין את הפסקול (ולשבץ בו קטעים מאלבומיו הקיימים) הייתי בעננים. כשהתברר, במהלך הצפייה, שהוא גם הוסיף לסרט שירים בביצועה של אליזבת פרייזר (אחד של קוקטו טווינז, השני של דיס מורטל קויל) הרגשתי התעלות. הסרט הזה כאילו בקע ממוחו של אדם עם טעמים הזהים לשלי. גם לעובדה שהמוזיקה לא מסתדרת עם הכרונולוגיה של הסרט יש לי הסבר. עלילת הסרט מתרחשת בתחילת שנות השבעים, ואילו המוזיקה היא מתחילת שנות השמונים. אנאכרוניזם? אולי לא: אולי ג'קסון אומר את מה שרבים ממעריצי קוקטו טווינז (ובריאן אינו) הרגישו בליבם: שהמוזיקה שלהם נוצרה בעולמות עליונים כבר מזמן, ורק ירדה אל העולם שלנו בשנות השמונים. ואם יש פסקול לגן עדן, כנראה שהוא יהיה כזה. אז אחרי כל זה, איך זה שהרגשתי החמצה?

למעשה, זה מעין דז'ה וו, או שידור חוזר, לפרויקט אחר שהרגשתי לגביו אותו דבר לפני ואחרי: “לחלום אותך", של במאי ניו זילנדי אחר, וינסנט וורד. כן, אני די שפוט על סרטים המתרחשים בעולם הבא, ובסרט ההוא הוקסמתי מהרעיון שבו רובין וויליאמס הוא מעין אורפיאוס בן זמננו שיוצא להציל את נשמתה של אשתו מהגיהנום. מבחינה וויזואלית הסרט ההוא היה מרהיב, אבל רגשית – וגם שכלית – הוא הותיר אותי ריק. וכך בדיוק גם "מבט מגן עדן": ויזואלית הסרט הזה פנטסטי, ומבחינת המוזיקה, זה אכן גן עדן. אבל כל מסע רגשי ורוחני שהסרט הזה מנסה ללכת בו נותר חלול. אז הסרט הזה נהדר, אבל משהו בו לקוי, חסר. אולי זו פשוט אי התאמה בין המינוריות העלילתית והגרנדיוזיות הוויזואלית (ממש כמו שקורה כעת גם ב"שאטר איילנד" של סקורסזי), או סתם פעם מצער בין ציפיות ויישומים. ואולי, עם ציפיות מונמכות לסרט הזה יש פוטנציאל להפתיע.

ואולי יש כאן בעיה גדולה יותר. ג'קסון מנסה לספר לנו סיפור עדין, מבעד לעיניה של ילדה, בו היא מתבוננת בעצב ובחמלה מגן עדן על העולם שהיא השאירה מאחוריה אחרי מותה, עם משפחתה המרוסקת מעצב ועם הפסיכופת שרצח אותה ועדיין מסתובב חופשי. ושם יש בעיה: כי מצד אחד, ג'קסון – שמגיע מעולם האימה – לא חוסך לנו בהצגת הפשע לפרטיו באופן שהופך את הסרט לבלתי נעים, כמעט חסר רחמים וחסד – ומצד שני מצפה שעדיין נוכל לחוות חמלה. התוצאה היא סרט שעושה פשוט תחושה לא נעימה, ובו מעט הפיוט, במקום לרכך את הנפש, דווקא יוצר תחושת ניכור וכעס. אוסיף לכך בעיות ליהוק (סוזן סרנדון ומארק וולברג חרקו לי כל הסרט), והתוצאה היא מיני-מפח.

ובכל זאת, קשה לי לבטל את הסרט. כי גם עם הבעיות שלי איתו, ועם העובדה שהוא לא סחף וריסק אותי, אני לא יכול להתכחש לעובדה שהוא פשוט יפהפה. ומה לעשות, האסתטיקה שבו, ותפיסת העולם שלו, לפיה יש עולם הבא ושצדק אמיתי נמצא מחוץ לשליטתו של האדם אלא בידיים עליונות יותר, הופכות את "מבט מגן עדן" לסרט שבסופו של דבר אני די מחבב, בעל כורחי.

ידוע שכדי לעשות פילם נואר מיסתורי ורב תהפוכות צריך לילה/חושך וגשם. אבל מתברר שצריך דבר מה נוסף: מגדלור. אני יכול להיזכר בכל מיני מגדלורים מסרטים בתקופות שונות: "משולש מסוכן" עם רית'רד גיר, קים בייסינגר ואומה תורמן הוא סרט עם מגדלור שאני מחבב. וגם "שנים של אירוסין" של ז'אן-פייר ז'ונה. אבל פתאום בבת אחת נשטפים אל חופינו לא פחות משלושה סרטים של אוטרים שלמגדלור יש בהם תפקיד משמעותי: "שאטר איילנד" של מרטין סקורסזי, "מבט מגן עדן" של פיטר ג'קסון ו"סופר הצללים" של רומן פולנסקי (שיעלה בשבוע הבא). הנה המגדלורים:

1. "מבט מגן עדן"

2. "שאטר איילנד"

3. "סופר הצללים"

ובתור בונוס, עוד סרט מהשנים האחרונות שגם בו המגדלור גילם תפקיד משנה משמעותי, "בית יתומים" הספרדי:

ומכיוון שראיתי קצת סרטונים על אחורי הקלעים של חלק מהסרטים האלה צריך שיהיה ברור: המגדלורים האלה אינם שם באופן מקרי, רק כי צילמו על חוף ים. כמעט כל המגדלורים בסרטים המוזכרים כאן הם כאלה שהוספו לסרט באופן דיגיטלי בפוסט-פרודקשן. כי כנראה שמגדלורים יותר נפוצים בסרטים מאשר במציאות.