לפני ארבע שנים וחצי שתי בחורות מרמלה, ליטל מייזל ועדי פרימרמן (אק"א טאשה ודישקה), לקחו את "היי" של הפיקסיז ובמשך לילה ומשהו צילמו את עצמן רוקדות, שרות ומשתוללות לצליליו בחדר השינה של מייזל. הן ערכו את הקליפ בזריזות והעלו לאינטרנט. כמה חודשים אחר כך הקליפ הפך פתאום להצלחה וכיכב בראש מצעדי הצפייה של יו-טיוב. עד כדי כך שכשקווין סמית רצה להשתמש באינטרנט כדי לקדם את "מוכרים בלבד 2 ", הוא עשה להן הומאז'. מפה לשם צפו בקליפ הזה כבר כ-30 מיליון צופים, וגם אני הפכתי למעריץ.

כיום מייזל ופרימרמן הן סטודנטיות לקולנוע במכללת ספיר. קווין סמית נטש את יו-טיוב והפך לאושיית טוויטר ופודקסאטים, ומה שהיה לאירוע חד פעמי בדמות ערב סטנד-אפ שנקרא "ערב עם קווין סמית", הפך אצלו בעת האחרונה לסיבוב הופעות בלתי נפסק בו הוא מבקר ברחבי אמריקה והעולם עם מופע היחיד שלו. אז עכשיו מייזל ופרימרמן גייסו כמה חברים מספיר והן מכריזות על מיזם: הבאתו של קווין סמית להופעה בארץ. האם הן יצרו קשר עם סמית ועם סוכניו? לא. האם הן פנו למפיק מופעים מקומי? לא. האם הן עשו בוקינג לאולם? לא. מה כן? הן עשו מה שהן יודעות לעשות: העלו אתר ויצרו סרטון. פעם קודמת סמית הבחין בהם וענה. האם גם הפעם? זה הסרטון:

הפיקסיז בדרך, בלי קשר. האם סמית יבוא? ואם יבוא, מישהו כאן יילך לראות אותו?

שיעור בענווה ובציפיות זומן לי השבוע. את "מבט מגן עדן", על פי סגנונו ונושאיו ויוצרו, הייתי אמור להעריץ. את "השליח", הריאליסטי, המחוספס, מוכה היגון המציאותי ולא הפנטסטי, הייתי אמור לשנוא. אבל יצא ההפך.

ועוד עניין: יש ב"השליח" משהו שמאוד מזכיר סרט ישראלי. זה בוודאי קשור גם בגודל ההפקה המצומצם, גם בעובדה שהסרט הזה עוסק בצבא – נושא שקרוב יותר לישראלים מאשר לאמריקאים – וגם נכתב ובוים על ידי ישראלי לשעבר, יוצא צבא. וגם, אם תרצו, ב"מטען הכאב", היה משהו ישראלי מאוד. לא בקטעי האקשן המורכבים, שהקולנוע הישראלי ברובו (חוץ מרגעים ב"בופור") עוד לא הגיע אליו, אבל כן באופן בו הסרט תופס את מושג הצבא והגבריות, והאופן הדי שבלוני שבו הוא מתייחס לגיבוריו החיילים. מעת אמרו: ב-2009 הקולנוע האמריקאי יישר קו עם הקולנוע הישראלי.

הנה הביקורת הקצרה שלי על "השליח".

פורסם ב"פנאי פלוס", 10.3.2010

אחרי שעונת "מטען הכאב" סוף סוף מאחורינו, הנה מגיע אלינו הצד השני של מלחמת עירק. זה קורה בכל מלחמה: תחילה מגיעים הסרטים העוסקים בגיהנום הלחימה, באלימות, בדם. ואז מגיעים הסרטים העוסקים בחיים שאחרי החזית. או במוות שאחרי המלחמה. "השיבה הביתה" הוא הדוגמה הבולטת לצד הזה בגל סרטי וייטנאם. "השליח", סרט הבכורה של אורן מוברמן כבמאי, הוא הנציג הבולט והמשמעותי הראשון של הצד הזה בגל סרטי עירק הנוכחיים (אם כי, הסצינה האחרונה של "מטען הכאב" נוגעת בזה באופן חזק, ברור ותמציתי). כאילו שלא די בכך שהמלחמה היא גיהנום, עבור מי שחוזר משם, גם החיים שאחרי, החזרה לנורמליות, ההתמודדות עם שגרת היום-יום, גם היא טראומה מסויטת. עבור הגיבור של "השליח", המוות הוא נוכחות שהוא לא מצליח להימלט ממנה. במלחמה הוא היה צריך להימלט ממלאך המוות, כעת – בשובו בעורף, אחרי פציעה, הוא ממשיך את שירותו הצבאי הרחק ממה שנראה כמו סכנת חיים, אבל הפעם עליו לגלם בעצמו את תפקידו מלאך המוות. הוא מקבל את התפקיד כפוי הטובה של להיות חבר בצוות שצריך להודיע למשפחות החללים שיקיריהם נהרגו במהלך שירותם הצבאי. וככזה, הוא מגלה סוג חדש של חזית מלחמה, לעמוד בקו האש של פרץ הזעם והיגון של האנשים אותם הוא פוגש.

בן פוסטר מגלם את החייל שנדמה שמשהו מת אצלו בפנים, ואולי הניתוק הרגשי הזה מושלם עבור תפקיד שכזה. וודי הרלסון הוא שותפו לצוות, הוותיק בחבורה, המנוסה, זה שמכיר את הכללים. זה שמבהיר ואומר מלכתחילה "לא נוגעים בקרוב המשפחה”. ואנחנו כבר מבינים שכדי שתהיה דרמה, החוק הכי בסיסי הזה יצטרך להישבר. אבל עד אז, “השליח" (די בדומה ל"פרידות" היפני) הוא בתחילתו סוג של קטלוג למנהגי אבלות. הגיבור שלנו פוגש אנשים מחתכי אוכלוסיה שונים, וכל אחד מגיב לבשורתו באופן אחר: יש כאלה מאופקים, ואחרים פורצים בקריאות שבר, יש כאלה שמאשימים את עצמם, ואחרים שתוקפים את בעל הבשורה, גם בהיותו נציג הממסד, וגם כדי להרוג את השליח. סטיב בושמי, המופיע באחת הסצינות העוצמתיות בסרט (המצולמת כמעט כולה בשוט בודד והיסטרי אחד), מציג את ההתנגשות הזאת בצורה הכי קורעת שלה, ולרגע אנחנו מרגישים שגיבורנו אולי אינו עוד בחזית, אבל חייו עדיין בסכנה. ואז, כדי להרגיש שהוא עצמו חי, ושהוא לא עוד זומבי שרגשותיו נעקרו ממנו ודמעותיו יבשו, הוא נקשר לאלמנה צעירה (סמנתה מורטון), ועובר על החוק הראשון והבסיסי של תפקידו.

המדהים הוא ש"השליח" הוא לא מהסרטים שאני אמור לחבב כלל. הרגשות שלו מוטחים בבוטות בפרצופנו, והבימוי שלו רועד ומחוספס ומשליך אותנו לתוך הכאוס הרגשי באופן נטול מגננות. אבל משהו בסרט הזה – שכתוב כה טוב, ומשוחק באופן כה קורע לב – פשוט מביס התנגדות.

 

פורסם ב"פנאי פלוס", 10.3.2010

כמו תבשיל שרשימת המרכיבים שלו מעוררת תיאבון, אבל התוצאה עצמה מאכזבת את החיך, כך גם "מבט מגן עדן": סרט שעל הנייר היה אמור להיות יצירת מופת, אבל על המסך הוא לא. ראשית, זה סרט חדש של פיטר ג'קסון, שבו הוא עושה לא רק דיאטה למשקל גופו אלא גם למימדי ההפקה שלו. אחרי טרילוגיית "שר הטבעות" ו"קינג קונג" הוא פנה לפרויקט קטן ומינורי יותר, שגרם לי לרצות להאמין ש"מבט מגן עדן" יהיה מעין שיבה ל"יצורים שמימיים".

תקציר תולדות פיטר ג'קסון עד כה: הבמאי הניו זילנדי התחיל את דרכו כבמאי סרטי אימה זולים ובוטים, מצחיקים ומגעילים, שהראו שמדובר ביוצר חצוף למדי. עד שביים את "יצורים שמיימים", הסרט שבו גילינו את קייט ווינסלט (וגם את מלאני לינסקי, שמגלמת כעת את אחותו המתחתנת של ג'ורג' קלוני ב"תלוי באוויר"). "יצורים שמיימיים" היה סרט יחודי ומקורי בכך ששילב בין דרמת התבגרות תקופתית ובין פרצים מפתיעים של אלימות וחרדה שנראתה שנתלשה מחייו הקודמים כבמאי סרטי טראש. אבל עיקר ההברקה היה בטון: לא רציני מדי, לא שטותי מדי. בשנות האלפיים ג'קסון הפך למוח והידיים שמאחורי טרילוגיית "שר הטבעות", שעל החלק השלישי שבה הוא זכה באוסקר וגם מן הסתם הפך לאדם עשיר מאוד, והוכיח שיש בו משהו מג'יימס קמרון – בשיטת ה”עשה-זאת-בעצמך” של מי שהתחיל את דרכו בסרטי אימה זולים – אבל נדמה שלמרות שג'קסון הוא מאלה שמסוגלים לקחת על עצמם לביים את "אווטאר 2 ", עדיין רבים מחכים שישוב ל"יצורים שמיימיים", שהיה בו מיזוג מושלם ומאוד יוצא דופן ונדיר בין טעמים קולנועיים שונים. “מבט מגן עדן", העיבוד לספרה של אליס סיבולד (שיצא בעברית תחת שמו המקורי, “העצמות המקסימות", וכעת יצא בשנית תחת השם ה"מסחרי" יותר של הסרט), עורר תקוות שהנה הוא חוזר לשם. אולי אשם בכך מוטיב גן העדן בשם (בעברית, לפחות). הבחירה של ג'קסון ושל זוגתו התסריטאית, פראן וולש, לעבד דרמה משפחתית-טראגית עם ניחוחות מיסטיים/על טבעיים הפכה את הסרט הזה לפרויקט שמאוד ציפיתי לו. אח, ארורות הציפיות.

עניין שני: המוזיקה. כששמעתי שג'קסון בחר בבריאן אינו – אחד המוזיקאים הנערצים עליי – להלחין את הפסקול (ולשבץ בו קטעים מאלבומיו הקיימים) הייתי בעננים. כשהתברר, במהלך הצפייה, שהוא גם הוסיף לסרט שירים בביצועה של אליזבת פרייזר (אחד של קוקטו טווינז, השני של דיס מורטל קויל) הרגשתי התעלות. הסרט הזה כאילו בקע ממוחו של אדם עם טעמים הזהים לשלי. גם לעובדה שהמוזיקה לא מסתדרת עם הכרונולוגיה של הסרט יש לי הסבר. עלילת הסרט מתרחשת בתחילת שנות השבעים, ואילו המוזיקה היא מתחילת שנות השמונים. אנאכרוניזם? אולי לא: אולי ג'קסון אומר את מה שרבים ממעריצי קוקטו טווינז (ובריאן אינו) הרגישו בליבם: שהמוזיקה שלהם נוצרה בעולמות עליונים כבר מזמן, ורק ירדה אל העולם שלנו בשנות השמונים. ואם יש פסקול לגן עדן, כנראה שהוא יהיה כזה. אז אחרי כל זה, איך זה שהרגשתי החמצה?

למעשה, זה מעין דז'ה וו, או שידור חוזר, לפרויקט אחר שהרגשתי לגביו אותו דבר לפני ואחרי: “לחלום אותך", של במאי ניו זילנדי אחר, וינסנט וורד. כן, אני די שפוט על סרטים המתרחשים בעולם הבא, ובסרט ההוא הוקסמתי מהרעיון שבו רובין וויליאמס הוא מעין אורפיאוס בן זמננו שיוצא להציל את נשמתה של אשתו מהגיהנום. מבחינה וויזואלית הסרט ההוא היה מרהיב, אבל רגשית – וגם שכלית – הוא הותיר אותי ריק. וכך בדיוק גם "מבט מגן עדן": ויזואלית הסרט הזה פנטסטי, ומבחינת המוזיקה, זה אכן גן עדן. אבל כל מסע רגשי ורוחני שהסרט הזה מנסה ללכת בו נותר חלול. אז הסרט הזה נהדר, אבל משהו בו לקוי, חסר. אולי זו פשוט אי התאמה בין המינוריות העלילתית והגרנדיוזיות הוויזואלית (ממש כמו שקורה כעת גם ב"שאטר איילנד" של סקורסזי), או סתם פעם מצער בין ציפיות ויישומים. ואולי, עם ציפיות מונמכות לסרט הזה יש פוטנציאל להפתיע.

ואולי יש כאן בעיה גדולה יותר. ג'קסון מנסה לספר לנו סיפור עדין, מבעד לעיניה של ילדה, בו היא מתבוננת בעצב ובחמלה מגן עדן על העולם שהיא השאירה מאחוריה אחרי מותה, עם משפחתה המרוסקת מעצב ועם הפסיכופת שרצח אותה ועדיין מסתובב חופשי. ושם יש בעיה: כי מצד אחד, ג'קסון – שמגיע מעולם האימה – לא חוסך לנו בהצגת הפשע לפרטיו באופן שהופך את הסרט לבלתי נעים, כמעט חסר רחמים וחסד – ומצד שני מצפה שעדיין נוכל לחוות חמלה. התוצאה היא סרט שעושה פשוט תחושה לא נעימה, ובו מעט הפיוט, במקום לרכך את הנפש, דווקא יוצר תחושת ניכור וכעס. אוסיף לכך בעיות ליהוק (סוזן סרנדון ומארק וולברג חרקו לי כל הסרט), והתוצאה היא מיני-מפח.

ובכל זאת, קשה לי לבטל את הסרט. כי גם עם הבעיות שלי איתו, ועם העובדה שהוא לא סחף וריסק אותי, אני לא יכול להתכחש לעובדה שהוא פשוט יפהפה. ומה לעשות, האסתטיקה שבו, ותפיסת העולם שלו, לפיה יש עולם הבא ושצדק אמיתי נמצא מחוץ לשליטתו של האדם אלא בידיים עליונות יותר, הופכות את "מבט מגן עדן" לסרט שבסופו של דבר אני די מחבב, בעל כורחי.

ידוע שכדי לעשות פילם נואר מיסתורי ורב תהפוכות צריך לילה/חושך וגשם. אבל מתברר שצריך דבר מה נוסף: מגדלור. אני יכול להיזכר בכל מיני מגדלורים מסרטים בתקופות שונות: "משולש מסוכן" עם רית'רד גיר, קים בייסינגר ואומה תורמן הוא סרט עם מגדלור שאני מחבב. וגם "שנים של אירוסין" של ז'אן-פייר ז'ונה. אבל פתאום בבת אחת נשטפים אל חופינו לא פחות משלושה סרטים של אוטרים שלמגדלור יש בהם תפקיד משמעותי: "שאטר איילנד" של מרטין סקורסזי, "מבט מגן עדן" של פיטר ג'קסון ו"סופר הצללים" של רומן פולנסקי (שיעלה בשבוע הבא). הנה המגדלורים:

1. "מבט מגן עדן"

2. "שאטר איילנד"

3. "סופר הצללים"

ובתור בונוס, עוד סרט מהשנים האחרונות שגם בו המגדלור גילם תפקיד משנה משמעותי, "בית יתומים" הספרדי:

ומכיוון שראיתי קצת סרטונים על אחורי הקלעים של חלק מהסרטים האלה צריך שיהיה ברור: המגדלורים האלה אינם שם באופן מקרי, רק כי צילמו על חוף ים. כמעט כל המגדלורים בסרטים המוזכרים כאן הם כאלה שהוספו לסרט באופן דיגיטלי בפוסט-פרודקשן. כי כנראה שמגדלורים יותר נפוצים בסרטים מאשר במציאות.

כידוע, אני לא  משתגע על אירועי הקולנוע הלאומיים שמציפים את תוכניות הסינמטקים בארץ. נספחי התרבות של מדינות שמחפשות קצת יחסי ציבור נותנים לסינמטקים בחינם חבילות סרטים. לסינמטקים זה נהדר, כי זה ממלא להם את תוכניית החודש בלי כסף, לשגרירויות זה נהדר, כי הם יכולים לצלם תמונות מערב ההשקה ולשלוח לתקשורת בבית דיווח איך הם עושים נסים ונפלאות למען המדינה ברחבי העולם. אבל קהל שוחרי הקולנוע, מה הוא מקבל מזה? צריך להודות, פה ושם בוודאי יש סרטים טובים באירועים האלה. אבל התחושה שלי היא לא פעם ש"שבוע קולנוע קזחי" (החליפו "קזחי" בכל מדינה אחרת שלא ממש ידעתם שיש להם תעשיית קולנוע פעילה) הוא שם קוד לחבילת סרטים שמגיעה מהשגרירות as-is, ללא תהליך של אצירה וסינון, ושממילא הסרטים שמשרדי החוץ של המדינות האלה מסוגלים להציג הם לא בהכרח מיטב התוצרת של המדינה באותה תקופה (הסרטים המדוברים והפופולריים לעיתים כבולים בחוזי הפצה עם מפיצים בינלאומיים, או עם פסטיבלים אחרים, והם לא משתתפים בסיבובי ההקרנות הבינלאומיות של השגרירויות. רואים את זה, אגב, גם באירועים דומים שמארגנים שגרירים ישראלים בעולם עם קולנוע ישראלי).

כך שפסטיבל הקולנוע הפיני שהתחיל שלשום בארץ ממש לא עניין אותי מנקודת מבט קולנועי. כמו כולם, אני מכיר מפינלנד רק את אקי קאוריסמקי ואת המומינים, ולא הסתקרנתי במיוחד לגלות מה קורה שם בקולנוע המקומי. אלא שלחיים היתה דרך אחרת ללמד אותי קצת ענווה ולהחדיר בי קצת סקרנות במקום שבו חשבתי שאין לי ממנה. אתם מבינים, יצא ככה שנספחת התרבות של שגרירות פינלנד היא שכנתי מהקומה למעלה. אשה מקסימה מאין כמוה. והיא תהתה אם אני מכיר משהו מהקולנוע הפיני. לא רק שלא ידעתי כלום על הקולנוע הפיני – חוץ מלהגיד, "אמממ… רני הרלין הוא פיני במקור, לא? נורא אהבתי את 'סחרור מסוכן' שלו" – לא ידעתי כלום על פינלנד. וכך קיבלתי לידיי ערימת סרטים פיניים, שאלמד קצת. לכו תגידו לא לשכנה מלמעלה.

אז צפיתי בשלושה סרטים פיניים מהשנתיים האחרונות: "מכתבים לאב יעקב", נציג פינלנד לאוסקרים האחרונים, ו"בית הפרפרים האפלים", שפתח את הפסטיבל בתל אביב שלשום (ויוקרן הערב בירושלים), ו"הפרי האסור". שני האחרונים הם סרטים של הבמאי הצעיר דומה קרוקוסקי, שהוא ככל הנראה הדבר הבא של פינלנד, והוא נמצא כעת בארץ מציג בסינמטקים את סרטיו.

ונכנסתי לאתר של מכון הקולנוע הפיני וקראתי קצת על המדינה והקולנוע שלה. והופתעתי. הופתעתי כי במבט מרוחק, היתה תחושה שיש דמיון מסוים בין תעשיית הקולנוע הישראלית וזו הפינית בעשור האחרון. בשתי המדינות היה משבר קולנועי גדול למשך רוב שנות ה-90, שהשתנה במהלך שנות ה-2000, בזכות תמיכה מוגברת של המדינה בהפקות הקולנוע. מבחינת אוכלוסיה, פינלנד קצת יותר קטנה מישראל. אבל התקציב שהממשלה מקציבה לקולנוע מדי שנה הוא באיזור ה-90 מיליון שקל (בישראל זה עלה השנה ל-67 מיליון שקל). בפינלנד מופקים בכספי המדינה מדי שנה כ-20-25 סרטים, ממש כמו ישראל. וסך רוכשי הכרטיסים לסרטים מקומיים בפינלנד נושק למיליון, ממש כמו ישראל בשנה סבירה. בשנה ממוצעת, יש בין ששה לעשרה סרטים שמצליחים בקופות ומביאים בין 100 ל-200 אלף צופים, וכל השאר מביאים פחות (הסרט "תומאס", שיוקרן במסגרת המחווה הפינית בסינמטקים, מכר 600 כרטיסים). אבל באופן כללי נדמה שהקהל הפיני מביע אמון בסרטים מתוצרת ביתית. הסרטים עצמם מופקים בתקציבים של בין 1.5 ל-3 מיליון יורו, וזוכים לתמיכה מהמדינה של בין 300 ל-700 אלף יורו. מדברי הפתיחה באתר של מכון הקולנוע הפיני אני לומד שכוונת המכון היא להגדיל את מימון המדינה בתעשיית הקולנוע ל-27 מיליון יורו עד 2011 (מכון הקולנוע הפיני מטפל במימון סרטים בשלב ההפקה וההפצה, גם ההפצה בעולם, דברים שקורים גם בארץ, אבל הוא גם מסייע לסרטים המקומיים בהקרנת סרטים בבתי הקולנוע – אם הבנתי נכון, למכון הקולנוע יש אולמות קולנוע משלו – ובהפצתם בדי.וי.די).

רק מה, להבדיל מהקולנע הישראלי של השנים האחרונות, הקולנוע הפיני לחלוטין טס מתחת לרדאר של העולם. השנה הם התרגשו כשסרט פיני נכנס סוף סוף לתחרות בפסטיבל ברלין, אחרי 18 שנה. והפעם היחידה שסרט פיני היה מועמד לאוסקר היתה עם "איש ללא עבר" של אקי קאוריסמקי ב-2002 (ומאז הוא מחרים את האוסקרים). בקיצור, בלעדי קאוריסמקי (שקראתי באתר המכון הפיני שהוא עובד עכשיו על סרט חדש), אין לקולנוע הפיני שום נוכחות בינלאומית. זו נקודה שכדאי לזכור, כי מן הסתם יבוא יום שבו גם הקולנוע הישראלי ייצא מהאופנה בעולם, ולא יגיע לכל הפסטיבלים ולאוסקרים, ואז נצטרך לזכור שמטרתו של קולנוע לאומי, קודם כל לספר את הסיפורים המקומיים עבור קהל מקומי. ונדמה שבמשימה הזאת הקולנוע הפיני דווקא עומד. אולי אפילו עומד טוב מדי וסרטיו פשוט לא ממש נגישים למי שאינו פיני.

שלושת הסרטים שראיתי היו בכלל לא רעים. הם לא היו מעניינים במיוחד, או מצוינים, או מבריקים, אבל הם היו בסדר גמור. בראש ובראשונה, הם היו נורא אסתטיים. אולי במאים גדולים לא יצאו מפינלנד בעשורים האחרונים, אבל צלמים ומלחינים לא רעים יש שם. מכיוון שאני מרגיש שהמקבץ שקיבלתי ושממנו הספקתי לדגום הוא די רנדומלי, קשה לי להעריך האם הסרטים האלה מייצגים את העשייה הפינית העכשווית. מה שכן, שלושתם סרטים די כבדים ומדכדכים. אין שם הרבה שמחה וחיוכים, ונראה שכמו הקולנוע השכן משבדיה, גם בפינלנד יש עיסוק עם דת. שליח פינלנד לאוסקרים השנה, "מכתבים לאב יעקב", הוא דרמה קטנטנה, קאמרית, אפילו תיאטרלית, על אשה מחוספסת ונגרנת, אסירה משוחררת, שהולכת לעבוד אצל כומר עיוור. עיקר מטלתה הוא להקריא לו את מכתביו ולכתוב לפונים את התשובות והעצות שהוא מכתיב לה. היא מתחילה צינית, אבל המכתבים ואופיו של הכומר מרככים אותה בדרכה אל הגאולה. לא סרט שחייבים לראות, ובהחלט לא הקולנוע הכי סוחף שראיתי, אבל עדין ונחמד.

דומה קרוקוסקי הוא במאי שאני חושב שכדאי לשים עליו עין. הוא הוציא שני סרטים בהפרש של שנה זה מזה, ושניהם זכו להצלחה סבירה במולדתם. משהו בסדרי הגודל של "אדמה משוגעת". הראשון הוא "בית הפרפרים האפלים". יש משהו מסקרן בסרט הזה, מעין "400 מלקות" פיני, המתרחש בפנימיה לנערים סוררים, המכילה פחות מתריסר בנים, וממוקמת על אי בודד שבלתי אפשרי לברוח ממנו. שוב, יש לסרט הזה סטייל, אבל הוא סובל משתי בעיות. הראשונה שבהם מסתמנת כבעיה אופיינית לקולנוע הפיני: אין תנופה. הסרטים נורא מאובנים. הסצינות בפני עצמן לא רעות, ויש לסרט צד ויזואלי חזק, ושחקנים טובים, והוא עשוי היטב. אבל הוא לא זז. וכשהוא כן זז, הוא זז למקומות די צפויים ונדושים. הבעיה השניה היא שזה מאותם סרטים שלגיבור שלנו יש "סוד אפל מעברו", והסוד הזה נחשף מולנו טיפין-טיפין בחלומות וקטעי פלאשבקים, ואנחנו יודעים שכשהסוד יתגלה, נבין משהו מהותי ומשמעותי על הגיבור שלנו. אבל כמעט תמיד בסרטים המבוססים על "סוד אפל מעברו" הנחשפים טיפין-טיפין במשך שעתיים, המוח של הצופה רץ יותר מהר מהסרט, ואז או שהסוד כבר נהיה נורא צפוי וברור מאליו, או שכל סצנריו שהסרט יעלה יתגמד או מול התרחיש שהצופה ידמיין בעצמו. וכך בדיוק קורה ב"בית הפרפרים האפלים" (יש באמת פרפרים בסרט, אגב).

הסרט שאני חיבבתי מהשלושה הוא "פרי אסור", דרמת נעורים של אותו במאי שהוצגה בפינלנד בתחילת 2009. בכלל, נראה שהפינים חזקים בדרמות על ילדים ונערים או על קשישים וזקנים. "פרי אסור" מספר על שתי נערות החיות בקהילה נוצרית אולטרה-דתית-שמרנית (לכל משפחה יש המון ילדים). כשהאחת מגלה את המיניות מתעוררת בה ומחליטה לנטוש את הקהילה ולעבור לעיר הגדולה, להתנסות קצת בחיים חילוניים, חברתה מצטרפת אליה (בהמלצת הכומר) כדי לשמור עליה ולנסות להשפיע עליה לטובה. בעיר הן מגלות את חיי המסיבות, האלכוהול, האהבה והסקס. זה מין "קיץ של אהבה" מעורבב עם "ויקי כריסטינה ברצלונה" (רק כמעט בלי ליבידו, עוד משהו שהקולנוע הפיני לוקה בו), אבל הסרט עצמו חמוד למדי, גם אם צפוי לחלוטין.

וזהו הקולנוע הפיני מעלעול לא מעמיק במיוחד. מישהו ראה משהו אחר מפינלנד שכדאי לשים לב אליו?

הו הו, איזו בשורה נפלאה. שמעתי על זה שמועה לפני כמה שבועות, אבל עכשיו הגיע הקומוניקט הרשמי: המלחין פיליפ סארד ("טס", "הדייר", ושלל סרטי קלוד סוטה) ילחין את סרטו החדש של אבי נשר. ואגב כך אני מגלה ששם סרטו של נשר שונה שוב והוא נקרא כעת "פעם הייתי" (הרבה יותר טוב מ"שיעור באהבה", שהיה שמו של הסרט בעת הצילומים, או "גמדים", שהיה שם הסרט בזמן הכתיבה. סרטיו של נשר תמיד עוברים שינויי שם בשלבי העבודה השונים עד שהם מתייצבים על השמות הסופיים. "סוף העולם שמאלה" נקרא בתחילה "העולם הזה" ואז "סוף העולם". "הסודות" נקרא בתחילה "אמת").

בפעם הקודמת שסארד עבד עם במאי ישראלי זה היה כשהלחין את "כל החיים לפניו" של משה מזרחי, שזכה באוסקר הזר ב-1977. מי ששידך בין נשר לסארד הוא הצלם הצרפתי של הסרט (ושל "הסודות" ושל "מפריז באהבה" עם ג'ון טרבולטה), מישל אברמוביץ. ההקלטות יערכו באולפני אבי רוד בלונדון.

אבי נשר ופיליפ סארד בפריז. צילום: מישל אברמוביץ

מתוך ההודעה לעיתונות:

את "השידוך" בין סארד ונשר עשה צלמו הצרפתי של הסרט, מישל אברמוביץ, שהכיר את סארד בזמן שעבד כעוזר צלם עבור קלוד סוטה. "אני מכיר את סארד כמלחין מאוד בררן, ואנין טעם שנכנס רק לפרויקטים מאוד מיוחדים", אומר אברמוביץ'. "קיוויתי שהסרט ידבר אליו כפי שדיבר אליי, ושמחתי לשמוע שהוא מצא בסרט ערכים קולנועיים מאוד ייחודים. אני סבור שהצלחתו הבינלאומית המאוד גדולה של הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות גם היא תרמה לעניינו של סארד לשתף פעולה עם יוצר ישראלי."

===========

ליווינו כאן את הצילומים בחיפה של "פעם הייתי" של אבי נשר (לשעבר "שיעור באהבה").

==============

כזכור, לפני כארבע שנים היה אמור המלחין הצרפתי גבריאל יארד ("הפצוע האנגלי") להלחין את "הסודות" של נשר. אבל שיתוף הפעולה הזה נגדע בגלל מלחמת לבנון השנייה.

===========

ואתם שמים לב מה מתבשל לנו? אבי נשר ודובר קוסאשווילי וניר ברגמן בעריכה. ערן קולירין ויוסף סידר בצילומים. וסרט של צוות "ארץ נהדרת" שמכווננן לקיץ.

צרות צרורות ב"וראייטי". העיתון, שהעביר החודש את רוב אתר האינטרנט שלו מאחורי חומת תשלום, פיטר שלשום את שני מבקרי הקולנוע הבכירים שלו, טוד מקארתי ודרק אלי (מקארתי, שכותב ב"וראייטי" מאז 1979, קטל את "מטען הכאב", שזכה לילה לפני כן באוסקר). ולמחרת הם נתבעו על ידי חברת הפקה שטוענת ביקורת קטלנית בעיתון הרסה להם קמפיין פרסומי. התביעה הזאת מסקרנת אותי, כי תוצאותיה ישפיעו על מידת ההפרדה שבין מחלקת הפרסום ובין המערכת בעיתונים. חברת ההפקה טוענת שהיא סגרה דיל פרסומי עם "וראייטי" לקנות מודעות ושלל שת"פים של קידום מכירות לסרט העצמאי "צלב הברזל" (שהיה סרטו האחרון של רוי שיידר לפני שמת). נציגי המכירות של "וראייטי" הבטיחו למפיקים שקמפיין בעיתון יעזור להם להשיג לסרט הפצה וישים אותם על הכוונת בפרוס עונת האוסקרים. אלא שכמה שבועות אחרי תחילת הקמפין פורסמה בתוך הצד המערכתי של העיתון ביקורת קטלנית על הסרט, והמפיקים טוענים שהיא הרגה להם כל סיכוי להשיג מפיץ לסרטם. האם בזאת יקבע שמחלקה מסחרית צריכה להיות אחראית על התוכן המערכתי. או שמפיקי הסרט ילמדו בבית המשפט שבפרסום אפשר לשלוט באמצעות כסף, אבל שאי אפשר לקנות באמצעות כספי מודעות ביקורת טובה, או אפילו השתקת ביקורת.

=========

איזה כיף: ערן קולירין מביים סרט חדש, "ההתחלפות". ומהכתבה של "הארץ" שמלווה את הצילומים הוא נשמע מרתק ופיוטי.

==========

סשה סטון ערכה שעשועון חביב בבלוגה כמה ימים לפני האוסקרים ובו התבקשו קוראיה לנחש מי יפסיד בטוח בכל קטגוריה. מטרת השעשועון היתה לצבור אפס נקודות. כנראה שזה היה די קל, כי 503 קוראים קלעו בול. כלומר, פספסו בול. מה שמשעשע הוא שמעלעול ברשימת כל אלה שקיבלו אפס, זיהיתי כמה וכמה מקוראי "סינמסקופ".

============

ארי פולמן הציג דקות ראשונות מתוך סרטו הבא, "הקונגרס", בפורום הקו-פרודוקציות המוביל לסרטי אנימציה שהתקיים בסוף השבוע בליון, צרפת. הסרט, נכתב בדיווח ב"וראייטי", יכיל 40 דקות של לייב אקשן ו-55 דקות של אנימציה. מנהל האירוע אמר: "אם הסרט יצליח לעמוד בהטחותיו, זו תהיה פריצת דרך בתחום האנימציה". שני סרטים נוספים שמשכו את תשומת לב המפיקים באירוע היו "הקוסם" של סילביאן שומה, על פי תסריט של ז'אק טאטי, וסרט אנימציה שעובד עליו פטריס לקונט.

================

זוכרים את הרגע המשונה באוסקרים שבו מישהי הצטרפה בפתאומיות לנאום התודה של הבמאי שזכה באוסקר על הסרט התיעודי הקצר? אני סתם חשבתי שהיא התמהמה להגיע לבמה, אבל מתברר שהיא היתה מפיקת הסרט שהסתכסכה עם הבמאי, ורצה לבמה למרות שלא היתה אמורה לקבל את הפרס. "סלון" מביא את פרטי הסכסוך.

==============

מיילים מיחצנים חושפים בפניי ש"Inception" של כריסטופר נולן – כנראה הסרט שאני הכי מחכה לו ב-2010 – יקרא בעברית "ההתחלה". ו"How to Train Your Dragon", סרט האנימציה תלת מימד של דרימוורקס מאת היוצרים של "לילו וסטיץ'", ייקרא בעברית "הדרקון הראשון שלי". הוא ייצא בארץ כבר בעוד שבועיים.

===========

ואני מזכיר: אם אתם לקוחות אורנג', זהו היום האחרון שבו תוכלו לצפות ב"אפוקליפסה עכשיו" (הגרסה המלאה) בחינם, כאן דרך האינטרנט, במסגרת הצ'ופר של "אורנג'-טיים" לקוראי "סינמסקופ". אתם מוזמנים לשלוח את הלינק לחבריכם. מחר הוא יעלם.

The grabbing hands grab all they can

אחרי יממה של דיאטת אינטרנט, הנה מה שמצאתי בבלוגים ביום שאחרי האוסקרים. קחו לכם כמה דקות לצפייה בקצת אקשן:

1.

הנה "לוגורמה", סרט האנימציה הצרפתי שהביס את "וואלאס וגרומיט" הרביעי. כמו שאמר המפיק: תודה ל-3,000 נותני החסות הלא רשמיים שלנו. וכמו שאני מכיר את אמריקה התאגידית, עכשיו שהסרט זכה באוסקר, בטוח תצוץ לפחות חברה אחת שתתבע את יוצרי הסרט על שימוש לא מאושר בלוגו שלה. בייחוד שעכשיו ידוע שהיוצרים הם צרפתיים… ולחילופין: יוצרי הסרט עשויים להיות מוזמנים לביים את סרטו הבא של רולנד אמריך. זה מאותה אסכולה. אבל גם לא מעט רגעים שנונים בסרט.

2.

אחרי האוסקרים שודר באיי.בי.סי הטריילר החדש ל"איירון מן 2 ". הו, הקיץ מתקרב. אהבתי. ככה זה נראה:

קבלו גלרייה של כמאה תמונות מתוך הטריילר.

3.

"לוגורמה" נגמר בחלל החיצון. ו"איירון מן" ממריא עד לשם. וגם, מתברר, ריאן בינגהם. אם אתם מחמשת האנשים שאהבו, כמוני, את "תלוי באוויר", הנה סצינת חלום אסטרונאוטית של ג'ורג' קלוני שנחתכה מהסרט ונמצאת בדי.וי.די שיוצא באמריקה היום:

 

תראו מה האנשים המתוקים מאורנג'-טיים סידרו לנו: צפייה חינם ב"אפוקליפסה עכשיו: הגרסה המלאה". אם יש לכם טלפון של אורנג', אתם יכולים להיכנס עכשיו ולהתחיל לצפות מיד. אורך הסרט הוא שלוש שעות ו-20 דקות. בדיוק לפני 30 שנה (פחות חודש) "אפוקליפסה עכשיו" היה מועמד לשמונה פרסי אוסקר, כולל הסרט הטוב ביותר והבמאי הטוב ביותר, וזכה בשני פרסים: על הסאונד (של וולטר מרץ') ועל הצילום של ויטוריו סטוררו (אחד האוסקרים המוצדקים בכל הזמנים: מדובר באחד הסרטים עם הצילום שאני הכי אוהב, אולי הצילום שאני הכי אוהב בעולם כולו). "קריימר נגד קריימר" של רוברט בנטון זכה בפרסים על הסרט והבימוי. חיה מצחיקה האוסקרים, אה? היה ככה מאז ומתמיד.

 

 

הסיפור מאחורי הפקת "אפוקליפסה עכשיו" מפורסם כמעט כמו הסרט עצמו: הצילומים נערכו בפיליפינים ונמשכו למעלה משנה במהלכם כמעט כל הצוות חטף התמוטטות עצבים או התקפי לב והסטים נהרסו בסופות והכסף נגמר, ומה לא. אבל התוצאה הסופית מופתית. הצילום של ויטוריו סטוררו ב"אפוקליפסה עכשיו" הוא לא פחות מאגדי, אחד ההישגים הסינמטוגרפיים העצומים בתולדות הקולנוע. החל מחזיונות הרס גרנדיוזיים…

 

 

 

 

 

וכלה בסצינות הכי קטנות וחשוכות המוארות באלומת אור אחת…

 

 

 

אז הנה: 30 שנה לפני "מטען הכאב", צפו ב"אפוקליפסה עכשיו". חינם! רק לקוראי "סינמסקופ"! הלינק הזה יפעל עד יום חמישי, אז אתם יכולים גם להעביר אותו בהתלהבות לחברים ומשפחה. אני נוטה לחשוב שזה סרט המלחמה הגדול ביותר בכל הזמנים. מה דעתכם?

השעה 3:00, הנה אנחנו יוצאים לדרך.

עכשיו התוכנית המקדימה עם כל מיני כתבים אומרים "אתה כל כך נהדר" לכל מיני כוכבים. מישהו רואה שמלה שחייבים לשים לב אליה?

ועד שהאוסקר מתחיל, אני מזכיר לכם שהספונסרים שלי ב"אורנג' טיים" מציעים לכם מתנת אוסקרים השבוע: צפייה חינם ב"אפוקליפסה עכשיו: הגרסה המלאה". אם הייתם כאן יותר מוקדם כבר קראתם על זה, אם לא: נרחיב על כך מעט בהמשך היום. וכעת, בחזרה לספירה לאחור.

הרגע למדתי שלדוגמנית שתגיש לזוכים את פסלוני האוסקרים קוראים Jenna Hurt. האם זה רמז לשם הסרט שיזכה?

מתוך הטוויטר של סטיבן קולבר:

so excited about my office oscar pool – not every office has a pool full of dead guys named oscar

אחרי כמה שנים שבהן האוסקרים עברו לפברואר, אולימפיאדת החורף החזירה השנה את האוסקרים באופן חד פעמי למרץ, וזה היה די בלתי נסבל. השבועיים האלה התישו את כולם מהמירוץ הזה וגרמו לרוב הסרטים להיראות כבר די עתיקים.

מיילי סיירוס, קירסטן סטיוארט וזאק אפרון וטיילור לאוטנר (בנפרד) על השטיח האדום. מה קורה כאן? האוסקרים מפלרטטים עם בנות ה-12? (Having said that, יש לי סימפתיה למיילי סיירוס ולקירסטן סטיוארט).

לי אונקריץ', הבמאי של "צעצוע של סיפור 3 " מצייץ תמונה מתוך אולם האוסקרים, רגע לפני שהכל מתחיל (תודה לטל לוטן על הלינק).

3:30: הטקס מתחיך. כל המועמדים על הבמה, ומשם יורדים לתפוס את מקומותיהם.

ניל פטריק האריס – ניל פטריק האריס?! – פותח את השידור בשיר וריקוד. "אף אחד לא רוצה לעשות את זה לבד", הוא שר.

זה הזמן להזכיר שאחד ממפיקי הטקס הוא אדם שנקמן, רקדן שנהיה כוריאוגרף שנהיה במאי (וביים מה סרטים סימפטיים מאוד, וביניהם "היירספריי"), שכנראה לוקח את האוסקרים השנה לכיוון לאס וגאסי.

אלק בולדווין וסיב מרטין יורדים אל הבמה מן המרומים. ומיד מתחילים עם בדיחה על מריל סטריפ ("היא המועמדת עם הכי הרבה מועמדויות. או כמו שאני מעדיף לראות את זה: הכי הרבה הפסדים"). ואז עו אחת. בולדווין ומרטין שיחקו עם סטריפ החורף ב"זה מסובך". מרטין: "כל מי ששיחק עם סטריפ יודע שני דברים: וואו, היא יודעת לשחק! וגם: מה הקטע עם כל המזכרות של היטלר".

מרטין: It's that Damn Helen Mirren. בולדווין:It's… Dame Helen Mirren

מרטין: "ב'ממזרים חסרי כבוד' כריסטוף וולץ מגלם נאצי עם אובססיה למצוא יהודים. ובכן, כריסטוף… (פורס ידיו לחוות על כל יושבי האולם)".

מרטין: "הנה סנדרה בולוק. מי לא אוהב את סנדרה בולוק?". בולדווין: "נראה לי שהלילה נגלה".

3:44. פנלופי קרוז, זוכת פרס שחקנית המשנה בשנה שעברה על "ויקי כריסטינה ברצלונה", עם הפרס ראשון: שחקן משנה.

שחקן משנה: כריסטוף וולץ, "ממזרים חסרי כבוד"

3:50: רייאן ריינולדס מציג את "הזדמנות שנייה". אחד מעשרת הסרטים המועמדים לאוסקר.

3:55: סטיב קארל וקמרון דיאז מציגים את פרס סרט האנימציה.

חמוד: סרטון ובו גיבורי הסרטים המועמדים מגיבים למועמדות שלהם.

סרט אנימציה. והזוכה: "למעלה".

4:00: אמנדה סיפריד ומיילי סיירוס עם הפרס לשיר מקורי.

השנה השירים לא מוצגים על הבמה, אלא בקליפים קצרים מתוך הסרטים וההקלטות.

שיר מקורי. והזוכה: The Weary Kind של טי-בון ברנט וריאן בינגהם מתוך "לב מטורף".

שני דברים לזכור: ריאן בינגהם הוא גם זמר קאנטרי וגם שם הדמות של ג'ורג' קלוני ב"תלוי באוויר". אני מניח שזה הרייאן בינגהם האחרון שיזכה הערב. וטי-בון ברנט עבד לא מעט עם אלביס קוסטלו בעבר. הוא וקוסטלו גם היו מועמדים יחד לאוסקר על שיר מתוך "קולד מאונטן". ברנט גם היה אחראי לכמה שירים ולעריכת הפסקול של "אחי, איפה אתה" של האחים כהן, שהפך לאחד הפסקולים הכי נמכרים בעשור האחרון.

הלו, יס? למה גם השנה לא שומעים בשידור החי את הקריינית באודיטוריום שמציגה את מגישי הפרסים?

4:12. רוברט דאוני ג'וניור וטינה פיי מגישים את הפרס לתסריט.

הקטגוריה הראשונה הערב עם תחרות צמודה ומותחת.

תסריט מקורי. והזוכה: "מטען הכאב", מאת מארק בואל.

מארק בואל מודה לאביו שמת לפני חודש.

שיט. הימרתי על "ממזרים חסרי כבוד". "מטען הכאב" מתחיל לסחוף?

מולי רינגוולד, מרוגשת עד דמעות, ומתיו ברודריק מציגים מחווה לג'ון יוז, שמת השנה בגיל 59. ברודריק: "עשיתי כל מה שג'ון יוז אמר לי. ובגלל שכך, ב-25 השמה האחרונות אין יום שעובר בלי שמישו יגש אליי ברחוב ויגיד לי 'היי פריס… זה יום החופש שלך?".

מונטאז' ג'ון יוז. אח, סיג סיג ספוטניק באוסקרים. כמה אהבתי את סרטיו של יוז. מצחיק, כם סטיב מרטין וגם אלק בולדווין הופיעו בסרטיו של יוז. מצחיק: זה ממש מרגש עדיין. יופי של קליפ. ולאן נעלמה אלי שידי? איזה נפלאה היא היתה בסרטיו. הנה היא על הבמה. שובי, שידי, שובי.

4:23: סמיואל ל' ג'קסון מציג את "למעלה", אחד הסרטים המועמדים. (ומקריא טקסט עם טעות: "למעלה" אינו אחד משני הסרטים הבודדים שמועמדים גם בקטגוריית האנימציה וגם לפרס הסרט. כש"היפה והחיה" היה מועמד עוד לא היתה קיימת קטגוריית סרט האנימציה).

4:27: קארי מוליגן וזואי סלדנה עם הסרט הקצר.

קליפ של במאים ותיקים שהתחילו עם סרטים קצרים שזכו באוסקר: טיילור הקפורד ("ריי"), דיוויד פרנקל ("השטן לובשת פרדה"), ג'ון לאסיטר ("צעצוע של סיפור").

סרט אנימציה קצר: "לוגורמה".

וואו, הפתעה. ניק פארק הפסיד. והאמת, אני בשוק שעוד אף תאגיד לא תבע את המפיק ניקולה שמרקין על גניבת סמלים מסחריים. "לקח לנו שש שנים לעשות את 16 הדקות האלה. אז אני מקווה לחזור לכאן עם סרט ארוך בעוד… 36 שנים".

סרט תיעודי קצר: "מוזיקה מאת פרודנס"

עוד וואו. נראה לי שאף אחד לא הימר על הסרט הזה כזוכה אפשרי. ירייה באפילה.

סרט לייב אקשן קצר: "הדיירים החדשים".

אוקיי, יש לי אפס מתוך שלוש בקטגוריות הקצרות.

טיווי מגנוסון, המפיק של "הדיירים החדשים" הדני, היה מועמד באותה קטגוריה בדיוק לפני שנה.

4:39. בן סטילר (בלי סשה ברון כהן לצידו), באיפור נאבי כחול, עם הפרס לאיפור.

איפור: "סטאר טרק".

ההימורים שלי לא מסתדרים טוב הלילה. לא הקשבתי למומחים.

לשאלת רבים בימים האחרונים: בממוצע, בשנים האחרונות, אני קולע ל-18 מ-24, ול-8 מתוך 10 בקטגוריות המובילות. זה אומר שכדי לעמוד בממוצע יש לי עוד שתי קטגוריות שאני יכול לטעות בהן.

4:43: ג'ף ברידג'ס מציג את "יהודי טוב".

4:48: רייצ'ל מאקדמס וג'ייק גילנהול (שאחותו מועמדת השנה), מציגים את הפרס לתסריט מעובד.

תסריט מעובד: "פרשס", ג'פרי פלטשר.

מדהים. הפתעה מוחלטת. "תלוי באוויר", שהיה אמור להיות הזוכה, עומד לצאת מהטקס בידיים ריקות? ושימו לב: שני זוכי התסריטאות הערב – מארק בואל וג'פרי פלטשר – הם תסריטאים שזה תסריטם המופק הראשון.

קווין לאטיפה, ששיחקה עם סטיב מרטין ב"הורסים את הבית", שביים אדם שנקמן (מפיק הערב), מציגה את המיטב של ערב פרסי מפעל החיים לגורדון וויליס, רוג'ר קורמן ולורן בקול. זה קרה בנובמבר.

4:55: רובין וויליאמס עם הפרס לשחקנית משנה. בדרך כלל השחקן שזכה בשנה שעברה מגיש את הפרס לשחקנית של השנה. אלא שבשנה שעבר זכה הית לדג'ר, אחרי מותו, אז הזמינו את רובין וויליאמס, שזכה באוסקר כשחקן משנה על "סיפורו של וויל האנטינג".

שחקנית משנה: מוניק, "פרשס".

נכון לרגע זה, "פרשס" מוביל בזכיות! זה רגעי, אני מבין, ובכל זאת. וגם: קטגוריית שחקני המשנה מוענקת השנה למפלצות קרות לב: הנאצי והאמא המתעללת.

קולין פירת מציג את "לחנך את ג'ני".

5:06: סיגורני וויבר עם האוסקר לעיצוב סט.

עיצוב: "אווטאר".

וויבר מתרגשת להכריז את הזכייה לסרט שהיא השתתפה בו. אחד המעצבים אומר על הבמה עם דמעות: "לפני 13 שנה רופאים אמרו לי שאני לא אשרוד. ולא חשבתי שאזכה אי פעם לעמוד כאן. והנה אני עומד כאן".

מרטין: He directed A Single Man, she weighs a single pound…

5:09: טום פורד ושרה ג'סיקה פרקר עם הפרס לתלבושות.

תלבושות: "ויקטוריה הצעירה", סנדי פאוול.

זה האוסקר השלישי שלה אחרי "שייקספיר מאוהב" ו"הטייס".

סרט נורא זניח, "ויקטוריה הצעירה", אבל יש בו המון תלבושות. אז זה פרס לכמות ולא לאיכות. פאוול, בנדיבותה אומרת: "אני מקדישה את הפרס הזה למעצבים התלבושות שלא עובדים על סרטים על מלכות מתות או מיוזיקלס נוצצים, אלא על סרטים עכשוויים ודלי תקציב, הם ל מקבלים מספיק הכרה ותשומת לב ומגיע להם.

מרטין ובולדווין בגרסת ספלסטיק ל"פעילות על טבעית". אני צחקתי.

אוי, אנשי "דמדומים" על הבמה. קירסטן סטיוארט וטיילור לאוטנר במחווה לסרטי אימה. לאוטנר: "סרטי אימה הם הז'אנר הכי פופולרי וסרטי אימה הזניקו לא מעט מהקריירות של האנשים היושבים כאן, אבל הז'אנר לא זוכה לכבוד מצד האוסקרים. חלפו 37 שנים מאז שסרט אימה זכה באוסקרים: 'מגרש השדים'". (ואז בקליפ אנחנו נזכרים שזה בעצם 19 שנים, מאז "שתיקת הכבשים"). מצד אחד: המון רוג'ר קורמן בערב אחד. מצד שני: להכניס את "איש המרתון" לקליפ סרט אימה זו להרחיב באופן משמעותי את גבולות הז'אנר. אבל שמעו: העריכה של הקליפ הזה ממש טובה.

מורגן פרימן מקריין קליפ על עבודת עורך הסאונד ואיש המיקס.

5:24: אנה קנדריק (עוד פליטת "דמדומים") וזק אפרון עם הפרסים לסאונד.

עריכת סאונד: "מטען הכאב"

אני הימרתי על "אווטאר"… לא היה לי מושג שאיש הסאונד של "מטען הכאב" יצא הרגע מהסט של "שר הטבעות".

מיקס סאונד: "מטען הכאב".

הסחף, הסחף.  זה השלב שבו כבר ברור שהמצביעים סימנו "מטען הכאב" בכל קטגוריה אפשרית. והנה, האלף חוזר. למזלי, הימרתי על "מטען הכאב" בקטגוריה הזאת.

אליזבת בנקס מזכירה שהתקיימו פרסים טכניים, שאיש לא מעוניין לשמוע עליהם.

5:29: ג'ון טרבולטה מציג את "ממזרי חסרי כבוד".

אני מעריך שפרס הסרט הזר מאוד מאוד מתקרב.

מרטין: "אהבתם אותה ב'הזדמנןת שניה', מתתם עליה ב'ההצעה' וחשבתם שהיא הייתה בסדר ב'איזה מין שוטרת 2 ". הנה חברתי הטובה – ובכך אני מתכוון שמעולם לא פגשתי אותה – סנדרה בולוק".

5:35: סנדרה בולוק עם האוסקר לצילום.

צילום: מאורו פיורה, "אווטאר".

הופה, עוד הפתעה. האוסקר על הצילום עבר סופית לצד הדיגיטלי? בשנה שעברה "נער החידות ממומבאי" היה הסרט הראשון שצולם דיגיטלית וזכה באוסקר. והשנה הדיגיטלי/תלת מימדי/חצי מונפש זוכה. דווקא מעניין.

דמי מור (דמי מלשון חצי) עם הקליפ לזכר הקולנוענים שמתו השנה. ג'יימס טיילור שר ביטלס – " In My My Life" – במקביל לקליפ.

אריק רוהמר, פטריק סווייזי, ג'ין סימונס, קית קרדין, האוורד זיף, בריטני מרפי, רוי דיסני, לארי גלברט, הורטון פוט, באד שולברג, מייקל ג'קסון, קארל מולדן.

אני לא אוהב את גרסת הקליפ עם הליווי החי. זה היה גם בשנה שעברה. זה באופן משמעותי פחות מרגש. וזה תמיד היה החלק שהייתי הכי מתרגש ממנו בטקס.

בחוץ, השמיים מתחילים להתבהר והציפורים בתל אביב מתחילות לצייץ.

5:45: ג'ניפר לופז וסם וורתינגטון עם הפרס לפסקול (ששוב מלווה עם קטעי ריקוד מטעם המפיק/כוריאוגרף של הטקס. אני מעדיף קליפ ערוך היטב מהסרטים בליוויו המוזיקה. קטעי הריקוד מביכים אותי).

פסקול: מייקל ג'יאקינו, "למעלה".

מלחין נהדר. הוא גם המלחין של "אבודים". ושל "רטטוי". ובשנה שעברה הוא היה המנהל המוזיקלי של האוסקרים. והוא בילה יותר מדי זמן עם אנשי פיקסאר והוא מפמפם את מנטרת ה"פשוט לכו ותעשו את זה!" של ג'ון לאסיטר.

5:54: ג'רארד באטלר ומה-שמו עם הפרס לאפקטים. הקטגוריה הכי קלה, לא? "מטען הכאב" לא מועמד.

אפקטים: "אווטאר".

זה האוסקר הרביעי לג'ו לטרי, איש WETA, שזכה את שלושת האוסקרים הראשונים שלו על סרטיו של פיטר ג'קסון: "שני הצריחים", "שובו של המלך" ו"קינג קונג".

5:57: ג'ייסון בייטמן מציג את "תלוי באוויר". אני מת על הסרט הזה. אבל נראה שהוא הלוזר הגדול של הערב.

השעה 6:00. השמש זורחת ברגע זה ממש. בוקר טוב.

6:01: מט דיימון עם הפרס לסרט תיעודי.

סרט תיעודי: The Cove. אחד הסרטים המדוברים של העונה העוסק בטבח דולפינים ביפן. מצחיק: אחד המפיקים הוא השחקן פישר סטיבנס ("אבודים").

6:06: טיילר פרי עם הפרס לעריכה.

פרי: "איזה כיף לשמוע את השם שלי באוסקר כי אני יודע שזה לעולם יקרה שוב". וגם: "סטיב מרטין כל הזמן אומר לי כמה הוא אהב אותי ב'הזדמנות שניה'. ואני אומר לו שזה לא אני".

עריכה: "מטען הכאב".

עוד פרס צפוי וקל. אבל "מטען הכאב" מתחיל לפתוח פור עצום. והעורכים, הם מספרים, התחילו את דרכם כעורכים של סם ריימי. כמו האחים כהן….

6:09: קיאנו ריבס (ששיחק ב"נקודת פריצה" של ביגלו לצד פטריק סווייזי המנוח) מציג את "מטען כאב".

קצת משונה כל המיקס הזה. המפיקים מזמינים אייטמים שפונים לקהל רחב וצעיר (מחווה לסרטי אימה, החבר'ה מ"דמדומים",  האנה מונטנה, טיילר פרי) אבל הפרסים הולכים לסרטים שהקהל הזה מעולם לא שמע עליהם.

6:14: פדרו אלמודובר וקוונטין טרנטינו עם הסרט הזר.

איזה צוות נהדר להגשת הפרס הזה. ואיזה מתח….

הסרט הזר: "הסוד שבעיניים", ארגנטינה

זה האוסקר השני לארגנטינה. והו, אני כל כך נאיבי. ממש חשבתי ש"סרט לבן" יזכה. מה שכן, זה מרגיע: האקדמיה נותרת צפויה. מחפשת סרט קל ונעים ונוח לעיכול. מרגש. מלוטש. לא מאתגר.

6:19: קתי בייטס, ניצולת "טיטאניק", מציגה את "אווטאר".

ובינתיים בטוויטר: ניל גיימן, שנמצא בטקס בזכות "קורליין", מצייץ תמונה מהבר של האוסקרים.

6:24: חמש ארבע שלוש שחקניות ושני שחקנים מציגות את השחקנים המועמדים. פורמט שהתחיל בשנה שעברה ושאני מוצא אותו נורא מסורבל. מישל פייפר מציגה את ג'ף ברידג'ס ששיחק איתה ב"נערי בייקר המופלאים". ורה פרמיגה מציגה את ג'ורג' קלוני, ששיחק איתה ב"תלוי באוויר". ג'וליאן מור מציגה את קולין פירת ששיחק איתה ב"סינגל מן". אה, זה טים רובינס. הוא לא שחקנית. הוא מציג את מורגן פרימן ששיחק איתו ב"חומות של תקווה". רובינס: "כששיחקנו יחד הוא פנה אלי ואמר 'להיו חברים זה להכין אחד לשני קפה. האם תכין לי קפה, טד. זה טד נכון?". אה, ועוד לא-שחקנית, הלונג-שוטים בזמן הקלדה מאוד מבלבלים. זה קולין פארל שמציג את ג'רמי רנר ששיחק איתו ב"SWAT".

והנה קייט ווינסלט, שזכתה בשנה שעברה על "נער קריאה", עם מעטפת הפרס.

שחקן: ג'ף ברידג'ס, "לב מטורף".

הו, היה שווה לחכות שלוש שעות די מייגעות בשביל רגע כל כך יפה. "לב מטורף" הוא זה סרט הבכורה של סקוט קופר. ברידג'ס הוא מאותם שחקנים שנורא תומכים בבמאים בתחילת דרכם. ע"ע "נערי בייקר המופלאים", שהוליד את התסריטאי של סדרת "הארי פוטר".

ולקיטורי "סינמסקופ" אופייניים: "לב מטורף" זכה בשני אוסקרים הלילה אבל א.ד מטלון עוד לא מצאו לנכון להפיץ אותו. ומהכיוון השני: יש משהו ב"לב מטורף" שהזכיר לי את "רגעים קטנים של חסד" שכתב הורטון פוט, שנראה מקודם בקליפ הזכרון למתי השנה החולפת.

6:39  פרס השחקנית. אני מתחרט על כל מה שהימרתי נגד הצפוי, כי בינתיים הצפוי זוכה-זוכה-זוכה. אז עכשיו זו תהיה סנדרה בולוק?

מי מציג את השחקניות? פורסט וויטאקר מציג את סנדרה בולוק. הוא ביים אותה בסרט "הופ פלוץ" (אופס, בעברית קראו לזה "משב של תקווה"). מייקל שין מציג את הלן מירן, ששיחקה איתו ב"המלכה". פיטר סארסגארד, בעלה של מגי ג'ילנהול (שכל בני משפחתה עולים לבמה הערב), מציג את קארי מוליגן, ששיחקה איתו ב"לחנך את ג'ני". אופרה ווינפרי, המפיקה של "פרשס", מציגה את גבוריי סידיבה. סטנלי טוצ'י מציג את מריל סטריפ, איתה שיחק ב"ג'ולי וג'וליה" ו"השטן לובשת פראדה".

שון פן עם הפרס.

שחקנית: סנדרה בולוק, "הזדמנות שנייה".

וואו, בעלה של סנדרה בולוק נורא דומה לאודי אלוני.

והנאום שלה היה מקסים. מסוג הנאומים שמצדיקים את הפרס עצמו.

שמתם לב שג'ורג' קלוני יושב בכסא הרשמי של ג'ק ניקולסון?

ההימורים שלי מחורבנים. תכף נתחיל לסכם.

6:52: ברברה סטרייסנד עם הפרס לבימוי. אותה ברברה סטרייסנד שסרטיה היו מועמדים אבל היא עצמה לא היתה מועמדת לבימוי.

בימוי: קתרין ביגלו, "מטען הכאב".

היסטוריה.

ועוד היסטוריה: רגע לפני 7:00, הם הולכים לגמור את הטקס בשלוש שעות וחצי.

הסרט: "מטען הכאב".

הוא זכה בששה פרסים הערב.

7:01: נגמר.

ההימורים שלי? די קקה. תזכירו לי בשנה הבאה לא להמר נגד מה שצפוי, כי הצפוי זוכה. תזכירו לי. יצא לי 14 מתוך 24. ו-6 מתוך 10  בקטגוריות המרכזיות.

לפני שהתחיל הטקס צפיתי בחלקים נכבדים מ"מטען הכאב" – בפעם שלישית או רביעית כבר – ואכן, בקטעי המתח שלו, קשה להתיק את העיניים מהסרט הזה. ולכן – וגם בזכות האוסקר – אני מניח שזה סרט שעוד ילך ויקבל מומנטום והכרה גם בקרב קהל רחב יותר משהוא קיבל בזמן אמת. מהבחינה הזאת יש באוסקר מימד מסוים של תיקון. ובכל זאת: שנת 2009 הכילה לא מעט סרטים לא רעים בכלל, אבל אני חושש שהאוסקרים לא הביאו את המיטב הזה לידי ביטוי. המיטב הזה נורא דולל במועמדויות, וצומצם עוד יותר בזוכים. "פרשס"? "הדמנות שנייה"? אפילו "לב מטורף". סרטים ממש נחמדים, אבל בסופו של דבר הכל לא מאוד מרשים. סרטים שאין בהם גדולה אמיתית. וכך נותרנו עם טקס נורא שגרתי, עם כמה בדיחות בודדות טובות של סטיב מרטין (שיכול היה להסתדר לבד, בולדווין היה מיותר, חוץ מהפרודיה על "פעילות על טבעית"), שבסרטון יו-טיוב של כשש דקות אפשר לרכז את כולן. יש לי עכשיו 9 חודשים לשכוח מזה שברגע הספציפי הזה אני שונא את האוסקרים. בדצמבר אני מניח שאכנס לקדחת מחדש, כאילו כלום. ובלי ללמוד דבר.

והנה תמונה לסיום. ג'יימס קמרון וקתרין ביגלו מיד אחרי הקרדיטים באוסקר:

 

ג'י, איך היא היתה יכולה לעזוב אותו?

 

 

========

 

זהו, נגמרו כוחותיי. הולך לנוח קצת. ואתם, אם אתם רק מתעוררים וקוראים את התקציר והתגובות, אז סמנו לכם שאת "מטען הכאב" תוכלו לראות הערב ב-22:00 בערוץ הסרטים של יס. ואם אתם במצב רוח לסרט מלחמה מצוין ממש ומאוד ובהחלט, הנה צ'ופר מ"סינמסקופ" ו"אורנג'-טיים": צפו חינם (אם יש לכם טלפון של אורנג') ב"אפוקליפסה עכשיו" (הגרסה הארוכה). הלינק הזה פעיל עד יום חמישי.