כידוע, אני לא משתגע על אירועי הקולנוע הלאומיים שמציפים את תוכניות הסינמטקים בארץ. נספחי התרבות של מדינות שמחפשות קצת יחסי ציבור נותנים לסינמטקים בחינם חבילות סרטים. לסינמטקים זה נהדר, כי זה ממלא להם את תוכניית החודש בלי כסף, לשגרירויות זה נהדר, כי הם יכולים לצלם תמונות מערב ההשקה ולשלוח לתקשורת בבית דיווח איך הם עושים נסים ונפלאות למען המדינה ברחבי העולם. אבל קהל שוחרי הקולנוע, מה הוא מקבל מזה? צריך להודות, פה ושם בוודאי יש סרטים טובים באירועים האלה. אבל התחושה שלי היא לא פעם ש"שבוע קולנוע קזחי" (החליפו "קזחי" בכל מדינה אחרת שלא ממש ידעתם שיש להם תעשיית קולנוע פעילה) הוא שם קוד לחבילת סרטים שמגיעה מהשגרירות as-is, ללא תהליך של אצירה וסינון, ושממילא הסרטים שמשרדי החוץ של המדינות האלה מסוגלים להציג הם לא בהכרח מיטב התוצרת של המדינה באותה תקופה (הסרטים המדוברים והפופולריים לעיתים כבולים בחוזי הפצה עם מפיצים בינלאומיים, או עם פסטיבלים אחרים, והם לא משתתפים בסיבובי ההקרנות הבינלאומיות של השגרירויות. רואים את זה, אגב, גם באירועים דומים שמארגנים שגרירים ישראלים בעולם עם קולנוע ישראלי).
כך שפסטיבל הקולנוע הפיני שהתחיל שלשום בארץ ממש לא עניין אותי מנקודת מבט קולנועי. כמו כולם, אני מכיר מפינלנד רק את אקי קאוריסמקי ואת המומינים, ולא הסתקרנתי במיוחד לגלות מה קורה שם בקולנוע המקומי. אלא שלחיים היתה דרך אחרת ללמד אותי קצת ענווה ולהחדיר בי קצת סקרנות במקום שבו חשבתי שאין לי ממנה. אתם מבינים, יצא ככה שנספחת התרבות של שגרירות פינלנד היא שכנתי מהקומה למעלה. אשה מקסימה מאין כמוה. והיא תהתה אם אני מכיר משהו מהקולנוע הפיני. לא רק שלא ידעתי כלום על הקולנוע הפיני – חוץ מלהגיד, "אמממ… רני הרלין הוא פיני במקור, לא? נורא אהבתי את 'סחרור מסוכן' שלו" – לא ידעתי כלום על פינלנד. וכך קיבלתי לידיי ערימת סרטים פיניים, שאלמד קצת. לכו תגידו לא לשכנה מלמעלה.
אז צפיתי בשלושה סרטים פיניים מהשנתיים האחרונות: "מכתבים לאב יעקב", נציג פינלנד לאוסקרים האחרונים, ו"בית הפרפרים האפלים", שפתח את הפסטיבל בתל אביב שלשום (ויוקרן הערב בירושלים), ו"הפרי האסור". שני האחרונים הם סרטים של הבמאי הצעיר דומה קרוקוסקי, שהוא ככל הנראה הדבר הבא של פינלנד, והוא נמצא כעת בארץ מציג בסינמטקים את סרטיו.
ונכנסתי לאתר של מכון הקולנוע הפיני וקראתי קצת על המדינה והקולנוע שלה. והופתעתי. הופתעתי כי במבט מרוחק, היתה תחושה שיש דמיון מסוים בין תעשיית הקולנוע הישראלית וזו הפינית בעשור האחרון. בשתי המדינות היה משבר קולנועי גדול למשך רוב שנות ה-90, שהשתנה במהלך שנות ה-2000, בזכות תמיכה מוגברת של המדינה בהפקות הקולנוע. מבחינת אוכלוסיה, פינלנד קצת יותר קטנה מישראל. אבל התקציב שהממשלה מקציבה לקולנוע מדי שנה הוא באיזור ה-90 מיליון שקל (בישראל זה עלה השנה ל-67 מיליון שקל). בפינלנד מופקים בכספי המדינה מדי שנה כ-20-25 סרטים, ממש כמו ישראל. וסך רוכשי הכרטיסים לסרטים מקומיים בפינלנד נושק למיליון, ממש כמו ישראל בשנה סבירה. בשנה ממוצעת, יש בין ששה לעשרה סרטים שמצליחים בקופות ומביאים בין 100 ל-200 אלף צופים, וכל השאר מביאים פחות (הסרט "תומאס", שיוקרן במסגרת המחווה הפינית בסינמטקים, מכר 600 כרטיסים). אבל באופן כללי נדמה שהקהל הפיני מביע אמון בסרטים מתוצרת ביתית. הסרטים עצמם מופקים בתקציבים של בין 1.5 ל-3 מיליון יורו, וזוכים לתמיכה מהמדינה של בין 300 ל-700 אלף יורו. מדברי הפתיחה באתר של מכון הקולנוע הפיני אני לומד שכוונת המכון היא להגדיל את מימון המדינה בתעשיית הקולנוע ל-27 מיליון יורו עד 2011 (מכון הקולנוע הפיני מטפל במימון סרטים בשלב ההפקה וההפצה, גם ההפצה בעולם, דברים שקורים גם בארץ, אבל הוא גם מסייע לסרטים המקומיים בהקרנת סרטים בבתי הקולנוע – אם הבנתי נכון, למכון הקולנוע יש אולמות קולנוע משלו – ובהפצתם בדי.וי.די).
רק מה, להבדיל מהקולנע הישראלי של השנים האחרונות, הקולנוע הפיני לחלוטין טס מתחת לרדאר של העולם. השנה הם התרגשו כשסרט פיני נכנס סוף סוף לתחרות בפסטיבל ברלין, אחרי 18 שנה. והפעם היחידה שסרט פיני היה מועמד לאוסקר היתה עם "איש ללא עבר" של אקי קאוריסמקי ב-2002 (ומאז הוא מחרים את האוסקרים). בקיצור, בלעדי קאוריסמקי (שקראתי באתר המכון הפיני שהוא עובד עכשיו על סרט חדש), אין לקולנוע הפיני שום נוכחות בינלאומית. זו נקודה שכדאי לזכור, כי מן הסתם יבוא יום שבו גם הקולנוע הישראלי ייצא מהאופנה בעולם, ולא יגיע לכל הפסטיבלים ולאוסקרים, ואז נצטרך לזכור שמטרתו של קולנוע לאומי, קודם כל לספר את הסיפורים המקומיים עבור קהל מקומי. ונדמה שבמשימה הזאת הקולנוע הפיני דווקא עומד. אולי אפילו עומד טוב מדי וסרטיו פשוט לא ממש נגישים למי שאינו פיני.
שלושת הסרטים שראיתי היו בכלל לא רעים. הם לא היו מעניינים במיוחד, או מצוינים, או מבריקים, אבל הם היו בסדר גמור. בראש ובראשונה, הם היו נורא אסתטיים. אולי במאים גדולים לא יצאו מפינלנד בעשורים האחרונים, אבל צלמים ומלחינים לא רעים יש שם. מכיוון שאני מרגיש שהמקבץ שקיבלתי ושממנו הספקתי לדגום הוא די רנדומלי, קשה לי להעריך האם הסרטים האלה מייצגים את העשייה הפינית העכשווית. מה שכן, שלושתם סרטים די כבדים ומדכדכים. אין שם הרבה שמחה וחיוכים, ונראה שכמו הקולנוע השכן משבדיה, גם בפינלנד יש עיסוק עם דת. שליח פינלנד לאוסקרים השנה, "מכתבים לאב יעקב", הוא דרמה קטנטנה, קאמרית, אפילו תיאטרלית, על אשה מחוספסת ונגרנת, אסירה משוחררת, שהולכת לעבוד אצל כומר עיוור. עיקר מטלתה הוא להקריא לו את מכתביו ולכתוב לפונים את התשובות והעצות שהוא מכתיב לה. היא מתחילה צינית, אבל המכתבים ואופיו של הכומר מרככים אותה בדרכה אל הגאולה. לא סרט שחייבים לראות, ובהחלט לא הקולנוע הכי סוחף שראיתי, אבל עדין ונחמד.
דומה קרוקוסקי הוא במאי שאני חושב שכדאי לשים עליו עין. הוא הוציא שני סרטים בהפרש של שנה זה מזה, ושניהם זכו להצלחה סבירה במולדתם. משהו בסדרי הגודל של "אדמה משוגעת". הראשון הוא "בית הפרפרים האפלים". יש משהו מסקרן בסרט הזה, מעין "400 מלקות" פיני, המתרחש בפנימיה לנערים סוררים, המכילה פחות מתריסר בנים, וממוקמת על אי בודד שבלתי אפשרי לברוח ממנו. שוב, יש לסרט הזה סטייל, אבל הוא סובל משתי בעיות. הראשונה שבהם מסתמנת כבעיה אופיינית לקולנוע הפיני: אין תנופה. הסרטים נורא מאובנים. הסצינות בפני עצמן לא רעות, ויש לסרט צד ויזואלי חזק, ושחקנים טובים, והוא עשוי היטב. אבל הוא לא זז. וכשהוא כן זז, הוא זז למקומות די צפויים ונדושים. הבעיה השניה היא שזה מאותם סרטים שלגיבור שלנו יש "סוד אפל מעברו", והסוד הזה נחשף מולנו טיפין-טיפין בחלומות וקטעי פלאשבקים, ואנחנו יודעים שכשהסוד יתגלה, נבין משהו מהותי ומשמעותי על הגיבור שלנו. אבל כמעט תמיד בסרטים המבוססים על "סוד אפל מעברו" הנחשפים טיפין-טיפין במשך שעתיים, המוח של הצופה רץ יותר מהר מהסרט, ואז או שהסוד כבר נהיה נורא צפוי וברור מאליו, או שכל סצנריו שהסרט יעלה יתגמד או מול התרחיש שהצופה ידמיין בעצמו. וכך בדיוק קורה ב"בית הפרפרים האפלים" (יש באמת פרפרים בסרט, אגב).
הסרט שאני חיבבתי מהשלושה הוא "פרי אסור", דרמת נעורים של אותו במאי שהוצגה בפינלנד בתחילת 2009. בכלל, נראה שהפינים חזקים בדרמות על ילדים ונערים או על קשישים וזקנים. "פרי אסור" מספר על שתי נערות החיות בקהילה נוצרית אולטרה-דתית-שמרנית (לכל משפחה יש המון ילדים). כשהאחת מגלה את המיניות מתעוררת בה ומחליטה לנטוש את הקהילה ולעבור לעיר הגדולה, להתנסות קצת בחיים חילוניים, חברתה מצטרפת אליה (בהמלצת הכומר) כדי לשמור עליה ולנסות להשפיע עליה לטובה. בעיר הן מגלות את חיי המסיבות, האלכוהול, האהבה והסקס. זה מין "קיץ של אהבה" מעורבב עם "ויקי כריסטינה ברצלונה" (רק כמעט בלי ליבידו, עוד משהו שהקולנוע הפיני לוקה בו), אבל הסרט עצמו חמוד למדי, גם אם צפוי לחלוטין.
וזהו הקולנוע הפיני מעלעול לא מעמיק במיוחד. מישהו ראה משהו אחר מפינלנד שכדאי לשים לב אליו?
תגובות אחרונות