דיווח "אווטאר": הסרט הכניס כבר 1.33 מיליארד דולר בעולם. הוא רשמית הסרט הכי קופתי של שנת 2009 באמריקה (עקף תוך חודש את "רובוטריקים 2 "). מה שכן, הוא סוף סוף מתחיל להיחלש (ירידה של 29 אחוז ביחס לסוף השבוע שעבר). האם יצליח להכניס עוד חצי מיליארד דולר ולעקוף את "טיטאניק"?

===========

אח, אני זוכר את הימים ההם, אי אז, לפני… מי זוכר… שנתיים, אולי, כשבמאים היו פותחים בלוג כדי לספר לעולם על התקדמות ההפקה של סרטם החדש. זה היה עולם חדש ואמיץ, שצמצם את המרחק בין הסט ובין הצופה, והפך את הבמאי למתווך העיקרי של סרטו לצופיו, מעל ראשיהם של מפיקים ויחצנים. אח, זה כל כך פאסה. עכשיו זה נעשה בטוויטר. ואני מתענג לקרוא על תהליך העריכה של "איירון מן 2 " בטוויטר של ג'ון פברו. ועל הצילומים של "סקוט פילגרים" בטוויטר של אדגר רייט. וכשאולפני וורנר אילצו את קווין סמית להחליף את שם סרטו החדש מ"A Couple of Dicks" ל"Cop Out" (כמה מדויק), עקבתי אחרי הסאגה בטוויטר של קווין סמית (בין עשרות דיווחים על ענייני הוקי וחיי הסקס שלו עם אשתו). או מההרהורים של אדם שנקמן לקראת טקס האוסקר שהוא מפיק בימים אלה (ומדווח מהאודישנים שהוא עורך לרקדנים). או מההקלטות, העריכות וההנפשות של "צעצוע של סיפור 3 " בטוויטר של לי אונקריץ' (שמעדכן בכזאת התלהבות מכל שלבי הפקת הסרט שאני מופתע שהוא לא חושש שכמה חודשים לפני הבכורה יבוא ג'ון לאסיטר, וייכנס לו לפרויקט, ישנה חצי סרט ויכניס לעצמו קרדיט על הבימוי, כמו שעשה לאותו לי אונקריץ' ב"צעצוע של סיפור 2" – אם כי, יש לומר – ייתכן שהוא הציל בכך את הסרט).

אז הנה כמה מציאות טוויטר קסומות מאתמול:

1.

ג'ייסון רייטמן ("תלוי באוויר") מתלבט למי להצביע לפרסי גילדת הבמאים. מה דעתכם? במי הוא יבחר בסוף?

2.

לי אונקריץ' בהקלטות עם טום הנקס ל"צעצוע של סיפור 3 ", סשן א':

3. לי אונקריץ', בתספורת אחרת, עם טום הנקס. סשן ב':

4. לי אונקריץ', בתספורת שלישית, עם אר. לי ארמי (סארג' ב"צעצוע של סיפור"). סשן ג':

והכי חביב: אונקריץ', ולא מעט מהיוצרים הנ"ל (ואחרים), נותנים אחת לכמה ימים הזדמנות לעוקביהם לשאול שאלות, במעין מסיבות עיתונאים/מפגש מעריצים/טוויטריים ספונטניים ולעיתים די בלתי פורמליים.

אז אם היינו בבלוגים לפני שנתיים ובטוויטר כעת, מה יהיה בעוד שנתיים? פיד חי מאתר הצילומים, בו נוכל לצעוק לבמאי שאנחנו היינו לוקחים עוד טייק, כי ברוס וויליס מה-זה זייף בטייק הקודם?

============

לא להאמין שלפני עשר שנים אן.בי.סי היתה הרשת הכי חזקה באמריקה. איזה כשלון ניהולי מביך. ובכן, "המופע של ג'יי לנו" עף מלוח השידורים (זה יקרה ב-12 בפברואר, כשממילא הרשת תזדקק למשבמת השידור שלו לדיווחי אולימפיאדת החורף). עד אז, הם יצטרכו לפתור את הפלונטר של לנו, אובריאן ופאלון. אני מניח שאנשי אן.בי.סי מתפללים לכל האלים שהם מאמינים בהם שלנו פשוט יודיע שהוא פורש או עוזב. זה הדבר היחיד שיחסוך להם הכי הרבה צרות.

============

מה שמזכיר לי: האם אחד מכם רוצה להיות העוקב ה-1,000 שלי בטוויטר?

=============

ה"ניו יורק טיימס" מציג: סצינות בולטות מתוך התסריטים של ארבעה סרטים – "ממזרים חסרי כבוד", "יהודי טוב", "לחנך את ג'ני", "כוכב בהיר" – שעשויים להיות מועמדים לאוסקר על הכתיבה (שני הראשונים בקטגוריית התסריט המקורי, שני האחרונים בקטגוריית התסריט המעובד).

=============

"זמן תל אביב" מציג: ראיון עם מורי וחברי, שגם מזכיר בשיחה את "סינמסקופ". תודה. (עולם קטן: "סינמסקופ" נולד ב"זמן תל אביב" בדיוק השבוע לפני 14 שנה).

רוצים להשתתף במשאל סרטי 2009 של המגזין "פילם קומנט"? בבקשה.

==

קתרין ג'יימס, שהיתה המנהלת הראשונה של קוונטין טרנטינו והראשונה שלמעשה גילתה אותו ודחפה אותו ועזרה לו להשיק את הקריירה שלו, מתה ביום רביעי בגיל 60 מסרטן. היא נאבקה בסרטן השד מאז 1994, בסמוך לתקופה בה טרנטינו פיטר אותה, רגע לפני יציאת "ספרות זולה". את הסיפור על איך היא דחפה את טרטינו ואיך הוא נטש אותה, סיפרה שרון ווקסמן בספרה "Rebels on the Backlot". כעת ווקסמן חוזרת אל הסיפור הזה ומוסיפה לו עוד כמה פרטים עסיסיים שהיא שמעה מאז.

==

סשה סטון מודדת את הטמפרטורה של הסרטים המובילים בתחרות לאוסקרים ומסיקה ש"The Hurt Locker" הוא כרגע הסרט הפייבוריט לזכייה. תגידו, עם כל הכבוד הקרנתו במרץ ביס ולעובדה שהוא כבר קיים בבלו-ריי ובדי.וי.די באוזן השלישית, אף אחד – אפילו לא הסינמטקים – לא יביא את הסרט הזה להקרנה קולנועית על מסך גדול בפילם? לא מביך שב-2010 הסרט שאולי יזכה באוסקר הוא בחזקת נעדר עבור הקהל הישראלי?

==

וב"ניו יורק טיימס" מנולדה דרגיס ואיי.או סקוט בוחרים סצינה אחת מהסרטים שהכי אהבו השנה והם מתחים אותה: היא בוחרת בשוט ארוך של זום ממהדקה ה-30 של "The Hurt Locker". הוא בוחר בפתיחה של "ארץ יצורי הפרא", כמי שמכילה את הדי.אן.איי של הסרט כולו.

==

את האלבום של מונוטוק כבר שמעתם?

כזכור, אני נותן כאן במה לדיווחי ההפקה של הסרט העצמאי "אף פעם לא מאוחר מדי". אם החמצתם, הנה חמשת העדכונים הקודמים. אחרי ג'ט-לאג של כמעט שלושה שבועות, נחת בסוף השבוע מברק מהבמאי, עדו פלוק, המספק עדכון שישי, והראשון משלב הפוסט-פרודקשן:

"קשה להסביר את כמות העייפות והחולשה שירדה עלינו עם תום 20 ימי הצילום שלנו. 20 ימים של חוסר שינה וארוחות צנועות ומצומצמות (מפאת תקציבנו הדל). ואז הצניחה בחזרה לחיים. ומיד לחדר העריכה, לצד שותף חדש וחשוב מאין כמוהו לעבודה: העורך אסף לפיד. ביחד אנחנו מנהלים צפיות אינסופיות אל תוך הלילה בכל שוט ובכל טייק שצילמנו. צפייה ברעיונות שצלחו, ואלה שצלחו פחות. מסדר זיהוי של הפתעות נהדרות וטעויות מרגיזות. אבל בסופו של דבר, ובעיקר כשהטייקים הטובים מתחילים להסתדר, זה אחר זה, על ציר הזמנים של המחשב: סרט. סרט אמיתי".

פורסם ב"פנאי פלוס", 6.1.2009

א. זהירות ספוילרים. ב. איזה נהדרת ריימונד אמסלם? את "7 דקות בגן עדן" היא סוחבת על גבה ולפחות 60 אחוז מעוצמתו נמצא בפנים שלה. ג. איזה סרט יפה זה. קודם כל, לפני השאלה אם הוא מעניין או מוצלח, הוא פשוט יפה. ד. לקח לי 24 שעות. מודה, לפעמים אני איטי. יממה אחרי שראיתי את הסרט נסעתי בירושלים וחשבתי על הסרט. קודם כל חשבתי "איזה עיר יפה ופוטוגנית ירושלים, חבל שלא מצלמים בה עוד סרטים". אחד הדברים היפים ב"7 דקות בגן עדן" זה הנוף הירושלמי. אבל שם, בעודי עומד ברמזור, פתאום נפל לי האסימון וקלטתי על מה היה הסרט. זה מה שמקסים בו. אהבתי אותו – על סמך האווירה והעשייה – הרבה לפני שהבנתי אותו. ואז צפיתי בו שוב. בצפייה שנייה הסרט ברור וצלול להפליא, מובן לחלוטין, אבל מסתורי לא פחות. אחרי שהסרט הוקרן בפסטיבל חיפה, בו זכה בפרס הראשון, קראתי ביקורות שטוענות שלסרט יש טוויסט עלילתי בסופו, ושהטוויסט הזה הוא גם רע וגם מקלקל את הסרט. ובכן, אין באמת טוויסט. יש רק מלאכת הרכבה. אין איזשהו פרט שמתגלה בפתאומיות ושגורם לנו להבין את כל הסרט אחרת. מה שכם יש זו בנייה איטית והדרגתית ועקבית של עולם שבאופן הדרגתי הולך ומתנתק ממה שבתחילה נדמה היה לנו כמציאות (וזה קורה כבר בתחילת הסרט, לא בסופו). ההבנה שאנחנו והגיבורה לא נמצאים בעולם בו חשבנו שאנחנו אינה טוויסט אלא התפחות טבעית לסרט שמוסר את כל תמצית ומהות העלילה שלו כבר בשמו, ושלמרות שהסרט, שאורכו 94 דקות, לכאורה מתמשך על פני כמה ימים, למעשה הוא קורה במשך שבע דקות בלבד. עקבו אחר הרמזים: הסרט מתחיל עם צלצול שעון מעורר בשעה 9:00, ובכל פעם שהגיבורה מביטה בשעון, אנחנו מתקדמים רק דקה קדימה. עד שכעבור 80 דקות, כשמתבצעת תחלופת העולמות, השעון מראה את השעה 9:07. זמן להתעורר. ה. העלילה, בפשט שלה, מספרת על גליה, ניצולת פיגוע התאבדות באוטובוס ירושלמי שאיבדה את בן זוגה בפיצוץ. היא מנסה למצוא מי היה הפרמדיק שהציל את חייה בפיגוע, ומגלה שיש לה נפש תאומה, שחייה וחייו מצטלבים זה בזו בלי הרף, ובלי שהיא היתה מודעת לזה. ו. הקולנוע הישראלי התמקצע והשתפר מאוד. הוא למד להלהיב את הצופים בארץ ובחו"ל. הוא יודע לספר סיפורים שיהיו מרגשים ומצחיקים ונגישים. אבל איפה איפה הם עוד סרטים כמו "שבע דקות בגן עדן", סרטים שמתנהלים במימד תודעתי אחר? הזיה, חלום, תת מודע. עולם שנראה בתחילה מציאותי, אך בהדרגה נפרד ממנו. הסרטים הישראליים כה מעוגנים במציאות, ורק "7 דקות בגן עדן" ו"ימים קפואים" התחוללו בתוך המוח של הגיבורה (ובכלל יש כמה נקודות דמיון ביניהם). ז. זה הזמן לקרוא שוב את א'. ח. היה היה פעם סרט בשם "סולם יעקב" שביים אדריאן ליין. סרט מבלבל וסנסציוני אבל עם רעיון מבריק שמתחוור בסופו: כל הסרט מתרחש בשניית המחשבה האחרונה של חייל אמריקאי בוויאטנם, רגע לפני שהוא מת. אומרים שכשאתה עומד למות אתה רואה את כל חייך חולפים על פניך. עיין בהם ועשה חשבון נפש. "שבע דקות בגן עדן" הוא בדיוק כזה, אבל ההפך הגמור. לא שנייה לפני המוות אלא שניה לפני החיים, לא החיים שהיו לך אלא החיים שיכולת שיהיו לך. ט. המפתח לפיצוח נמצא בדקה ה-30, כשגליה מגיעה לישיבה ירושלמית למצוא את איש הזק"א (בנימין יגנדורף) שהיה בזירת הפיגוע, בתקווה שהוא יוביל אותה לפרמדיק שהיא מחפשת. הוא לא, אבל הוא מסביר לה מה קורה: בפיגוע היא מתה מוות קליני במשך שבע דקות. בדקות האלה הנשמה שלה עלתה לשמיים, פגשה את הקב"ה שהחליט שהיא עוד לא מוכנה והחזיר אותה בחזרה לגוף, לא לפני שהוא הראה לה את כל עתיד חייה פרוש בפניה. אלא ששנייה אחרי שהנשמה מתאחדת בחזרה עם הגוף כל המידע הזה נשכח ממוחנו. המידע הזה, כל מה שראתה נשמתה של גליה בשבע הדקות האלה, זה מה שנפרש מולנו בסרט. היא, כמובן, לא מאמינה למילה שהוא אומר לה. אבל זה בדיוק הסרט: מה שהיא רואה בעולם הבא במשך שבע הדקות האלה של המוות הקליני. י. מכירים את זה שיש רגעים בחיים שאנחנו מרגישים מנותקים מעצמנו, שאנחנו מרגישים שאנחנו לא במקום הנכון? שהנשמה שלנו מייחלת להיות במקום אחר, אבל הגוף מקרקע אותנו עם תירוצים ומניעות? על זה הסרט, שעלילתו מתרחשת בין פורים לפורים, ועוסקת בגורל, נשמות וחשבון נפש. הביטו בפניה של גליה בשוט האחרון של הסרט, והיזכרו בכל מה שאתם יודעים שהיא ידעה לשבריר שנייה ואז שכחה.

"7 דקות בגן עדן", בתי קולנוע ושעות הקרנה

"הבודדים". בלוז לירוקי המדים

אחרי שסוף השבוע שעבר הוקדש לסיכומי העשור, הנה ביקורת הקולנוע הראשונה שלי לשנת 2010. היום ומחר, סרטים ישראליים. ראשון: "הבודדים" של רנן שור. סרט עם לא מעט בעיות, אבל גם כמה וכמה רגעים מצוינים ונחרתים.

פורסם ב"פנאי פלוס", 6.1.2009

האתגר הכי גדול בעת הצפייה ב"הבודדים" הוא בראש ובראשונה להתמודד עם הציפיות. ואי אפשר לבוא לסרט חדש של רנן שור – בסך הכל סרטו העלילתי הארוך השני – ללא ציפיות. קודם כל, כי סרטו הקודם של שור היה "בלוז לחופש הגדול", שהיה ונותר אחד הסרטים המצליחים והאהובים שנעשו בארץ בשנות השמונים. אני זוכר שכחייל מאוד אהבתי את "בלוז לחופש הגדול", אבל בשנים מאז העדפתי להאמין שחיבתי לסרט נבעה מאיזושהי נאיביות שלי. באחרונה יצא "בלוז" סוף סוף על גבי די.וי.די ואפשר היה לבחון אותו מחדש בעיניים בוגרות, וכל ציניות שהיתה בי התנדפה. הסרט הזה מרגש. הוא עובד. הוא מקסים. יש בו מינון מדויק של הומור, רצינות, תום וכאב. במידה מסוימת, הוא היה לשנות השמונים מה ש"הלהקה" היה לשנות השבעים (ושניהם אפילו מתרחשים באותה שנה). אז כחובב "בלוז לחופש הגדול" בעבר ובהווה, ומתוך הנחה שכמוני יש לא מעט, הציפייה הראשונה היתה ש"הבודדים" איכשהו ימשיך את הכיוון.

ציפייה שנייה נוצרת בגלל מרחק הזמן. חלפו 22 שנה בין ההצלחה העצומה של "בלוז" ובין הבכורה של "הבודדים". הפסקת פעילות של 22 שנה זה חומר למיתולוגיות של הקולנוע, שמציב את שור לצד כמה מהיוצרים הכי מהוללים בתולדות הקולנוע. ג'ורג' לוקאס, למשל, לא ביים 22 שנה גם הוא, בין "מלחמת הכוכבים" הראשון ובין "אימת הפאנטום". טרנס מאליק נעלם ל-20 שנה, בין "ימים ברקיע" ל"הקו האדום". ורוי אנדרסון השבדי התנזר מסרטים באורך מלא למשך 25 שנה, בין "גיליאפ" ל"שירים מהקומה השנייה". כשמישהו נעלם מהמסכים ואז חוזר, זה יוצר ציפיות. כי אם הוא חוזר, בטח יש לו מה להגיד, וכדאי שנקשיב.

ציפייה שלישית נוצרה כי להבדיל מטרנס מאליק, למשל, שור לחלוטין לא נעלם מהשטח ב-22 השנים שבהן לא עשה סרט. להפך: הוא הפך לאחד האנשים המשפיעים והמשמעותיים של הקולנוע הישראלי בשנים האלה, בראש ובראשונה כמייסד והמנהל של בית הספר לקולנוע בירושלים, מוסד שיצר סוג של מהפכה קולנועית בארץ, ושהעמיד כמות נכבדת של אנשי קולנוע (לאו דווקא במאים) ומשך תשומת לב עולמית לסרטי בוגריו. אי אפשר להתעלם מההשפעה העצומה של שור על פני הקולנוע הישראלי, באופן בו חינך דורות של יוצרים. וכשמורה אגדי נוטש לרגע את עולם התיאוריה וחוזר אל הפרקטיקה אתם יכולים להיות בטוחים שיש לא מעט אנשים שיזקפו אוזניים ויחכו בפינה לראות האם הגורו יתרסק. זה לבדו דרש משור לא מעט אומץ כדי לצאת מאחורי שולחן המנהל ולעשות סרט (גילוי נאות: לימדתי בעבר בסם שפיגל).

מודה, נטל הציפיות הזה די הכניע אותי בצפייה ראשונה. בעיקר לא ממש הבנתי למה אחרי התנזרות כה ארוכה מעבודת הבימוי דווקא זה היה הסיפור שיגרום לשור לקום ולביים סרט שני. “הבודדים" מספר סיפור המבוסס על סיפור אמיתי, בו שני חיילים בודדים, עולים חדשים מרוסיה, פתחו במרד בבית סוהר צבאי בו היו כלואים והחזיקו בכמה חיילים בני ערובה. שור גייס כמה מבכירי התסריטאים בישראל כדי להפוך את הסיפור לתסריט, ועדיין המהלכים הדרמטיים בו נותרו עמומים.

אתחיל מהבעיות שהיו לי עם הסרט, כדי לנקות אותם מעליי, ואז אוכל להגיע בנחת אל יתרונותיו. ואולי המגרעות האלה הן סימפטומטיות לסוג עשייה קולנועית ותיקה, סטנדרטית, אולי אפילו מיושנת (בעיניי) ש"הבודדים" מחזיר אל המסכים, בשעה שהקולנוע הישראלי כבר נהיה זריז ומשוכלל מזה בשנים האחרונות. כשאומרים לי "בית כלא", “מרד" ו"בני ערובה" בתקציר של סרט, יש לי מיד ז'אנר בראש. ז'אנר סרטי בתי כלא. ז'אנר נהדר. חבית אבק שריפה קולנועית. אלא שבסופו של "הבודדים" הרגשתי שהפתיל הוצת, אבל רגע לפני שהלהבה הגיעה אל החבית עצמה, מישהו כיבה אותה והמתח מעולם לא נפרק. הקתרזיס העצום שסרטי בתי הכלא מוליכים אליו לא בא לידי מימוש. וזה איכזב אותי. “הבודדים" היה בעיניי פוטנציאל שלא התממש.

אבל מצד שני, גם אני באתי עם המטענים שלי. והייתי זקוק לצפייה שנייה, שהיתה מוצלחת ומעניינת בהרבה, כדי לצפות בסרט בעיניים נקיות. נטולות חשבונות. וב"הבודדים" יש כמה רגעים בעלי עוצמה יוצאת דופן. קודם כל, כי הסרט מצליח לייצר – בכתיבה, בליהוק ובמשחק – את אחת הדמויות הבלתי נשכחות שראיתי באחרונה על המסך: גלורי קמבל (בגילומו הפנומנלי של סשה אגרונוב). קודם כל, כבר השם: גלורי. שם שכמו נשלף מסרט של טרנטינו. ויותר מזה: כמו בן דוד רוחני של אחד הגיבורים של יוסף סידר ב"בופור" – ליברטי. הנה סרט צבא שאני רוצה לראות, על גלורי וליברטי. הללויה. הליהוק של אגרונוב וכמה סצינות מצוינות שצוות התסריטאים כתב לו, יוצרים כאן דמות מרתקת, חסרת פשרות, בעלת מסירות ונאמנות יוצאי דופן. אבל לא הצלחתי להבין למה הוא כה מסור לחברו. ולמה דווקא מי שהאמנו שהוא ילך עד הסוף המר, החליט בסוף להרים ידיים. זו ככל הנראה הבעיה הכי אקוטית של הסרט: יש בו לא מעט סצינות שכתובות ומבוצעות יפה מאוד, אבל המכלול נותר עמום, וכל תחושת המתח או האי צדק שאנחנו אמורים להרגיש, לא ממש מתממשת.

אבל באמצע, הדמות הזאת של גלורי ריתקה אותי. היא הפתיל הבוער של הסרט: כשהוא מאחורי הסורגים – מסיבות שרוב הסרט לא מוסברות לנו – וכשהוא תחת התאורה התיאטרלית והמרשימה של דוד גורפינקל, גלורי קמבל כלוא קודם כל כי הוא מייצג את הנגאטיב של הישראליות העכשווית (מולו של גלורי נמצא מפקד המעצר, בגילומו המצוין והמבהיל של הנרי דוד, שכמו גלורי גם הוא עולה חדש מרוסיה, אבל הוא ויתר על המורשת שהוא הביא איתו, כדי "להיטמע" בחברה. אבל בסופו של דבר שניהם הגיעו לאותו מקום, לכלא. רק שלמשת"פ יש את האשליה שהוא חופשי ללכת ולבוא כרצונו. גם דמות מרתקת). הדמות הערכית הזאת, שהולכת עם הראש בקיר, גם אם זה מוביל אותה לכלא, זכורה כה טוב כי אין שחקן גברי שלא נמשך אליה: פול ניומן, רוברט רדפורד, קלינט איסטווד, סטיב מקווין. וכמותם ציפיתי, רציתי ודרשתי שגלורי קמבל ילך רחוק יותר. אבל הסתפקתי בהיכרות עם הדמות, שהולכת איתי.

ואולי צריך להתבונן בכל זה מנקודת מבט אחרת. לפני 50 שנה בדיוק קם בצרפת דור צעיר של קולנוענים, מבקרי קולנוע בעברם, שקראו להרוג את "הקולנוע של אבא", ה"סינמה-דה-פאפא". הם מאסו בבמאים מבוגרים ושמרנים שעושים סרטים מבוגרים וכבדים, נטולי רוח חיים. כך נולד הגל החדש הצרפתי. לפני עשר שנים, בלי שום מניפסטים, נעשתה למעשה סוג של מהפכה כזאת גם בארץ. דור חדש של קולנוענים התפרץ בכל הכוח אל הזירה, משך תשומת לב מקומית ועולמית, ובדרך הפך דור שלם של קולנוענים – שפעלו לפניהם – לבלתי רלוונטיים. במלאת עשר שנים למהפכה הזאת, יש לסרט כמו "הבודדים" גם סוג של אמירה. זו האמירה שדווקא עכשיו, כשהקולנוע הישראלי נמצא בשיאו, יש מקום לשוב ולכבד את הפאפא ואת הקולנוע שלו, לעשות לו מקום. “הבודדים" לא משחק על המגרש האדרנליני של הדור העכשווי, שסופר פרסים בפסטיבלים ומנסה לשבור שיאי קופה. הוא משחק אך ורק במגרש של עשיית סרט כי יש לנו מה להגיד. ומהבחינה הזאת, בוודאי שמסתתרת מטאפורה בבית הכלא של "הבודדים", כלא צבאי בו תמצאו רק את הצעירים, חמומי המוח, מהירי החימה. לשור יש עניין עקבי, מן הסתם, בדור הזה, של צעירים שרק סיימו תיכון ותכף נכנסים לצבא. הוא עשה עליהם כבר שני סרטים, והוא פוגש אותם, מיד אחרי הצבא, בעבודה השנייה שלו, זו שמחייבת אותו מן הסתם להיות לא פחות עובד סוציאלי מאשר מורה לקולנוע. וככתב מחאה כמעט אנטי-אופנתי במוצהר, אני לא יכול אלא לחבב ולכבד את "הבודדים", סרט שבסופו של דבר אומר שהנעורים הם סוג של כלא, ורק בגרות תוציא אותם משם.

"הבודדים": בתי קולנוע ושעות הקרנה

גילדת הבמאים, שבראשה עומד כעת טיילור הקפורד, פרסמה אמש את מועמדיה לפרס במאי השנה: ג'יימס קמרון על "אווטאר", קתרין ביגלו על "מטען הכאב" ("The Hurt Locker"), ג'ייסון רייטמן על "תלוי באוויר", לי דניאלס על "Precious" וקוונטין טרנטינו על "ממזרים חסרי כבוד".

אם קתרין ביגלו תזכה, היא תהיה האשה הראשונה שזכתה בפרס (ובסך הכל האשה השביעית המועמדת). לי דניאלס הוא הבמאי האפריקאי-אמריקאי הראשון שמועמד לפרס.

פרס גילדת הבמאים הוא אחד הסממנים המקדימים הטובים והאמינים ביותר לקראת האוסקר. בממוצע, ארבעה מהמועמדים לפרס הגילדה יהיו מועמדים לאוסקר, כך שלקלינט איסטווד יש עדיין סיכוי להחליף את לי דניאלס באוסקרים (אבל לפעמים ההתאמה מוחלטת). ברוב מוחלט של המקרים מי שזוכה בפרס הגילדה יזכה גם באוסקר על הבימוי. וברוב מוחלט של המקרים, מי שזוכה באוסקר על הבימוי זוכה גם באוסקר על הסרט.

השנה לפרסי הגילדה, ולמועמדים לבימוי, יש חשיבות נוספת: בגלל שהאוסקרים עברו לשיטה בה יש עשרה סרטים מועמדים לפרס הסרט, המועמדים על הבימוי למעשה ממקדים את תשומת הלב בחמשת הסרטים שבכל זאת אמורים להיות הכי בולטים במירוץ. וזה בדיוק מה שפרסי הגילדה עשו אמש: הם מיקדו אותנו איפה נמצאת התחרות. "מחוז 9 " ו"סטאר טרק" ו"למעלה" אולי יקבלו מועמדות לאוסקר בתוך העשירייה, אבל הם שם לקישוט (ולהקפצת רייטינג המשדר בקרב צופי שוברי הקופות). התחרות היא בין (על פי סדר הסיכויים לדעתי): "אווטאר", "מטען הכאב", "תלוי באוויר", "ממזרים חסרי כבוד" ו"Precious".

יש לי שתי תחושות, אינטואיציות. אחת: שקתרין ביגלו תזכה בפרס הגילדה ובאוסקר על הבימוי, אבל "אווטאר" יזכה באוסקר. שתיים: אם "אווטאר" לא יזכה באוסקר מי שיזכה יהיה דווקא "ממזרים חסרי כבוד".

=============

ובמקביל, הבאפט"א פירסמה את הלונג-ליסט, הרשימה הארוכה (15 בכל קטגוריה) מתוכה יבחרו את חמשת המועמדים הסופיים. מי שמוביל בשלב הזה הוא "לחנך את ג'ני". אבל אם התפעלתי מכך שגילדת המפיקים האמריקאית כללה שלושה סרטי מד"ב בעשירייה שלהם ("אווטאר", "מחוז 9 ", "סטארק טרק"), ב-15 של הבאפט"א יש ארבעה (!) סרטי מד"ב: הנ"ל פלוס "ירח" של דנקן ג'ונס.

===========

איזה ברדק בעולם הלייט-נייט של אן.בי.סי. חודשים אחרי שג'יי לנו עבר לעשר וקונן אובריאן ירש את המשבצת שלו ב-23:30, תחת הכותרת המיתולוגית "טונייט שואו", פלוס מעבר ללוס אנג'לס, ולמרות שבאן.בי.סי הבטיחו שהם יחזיקו את לנו במשבצת הנוכחית לפחות שנה, עכשיו הם מתחרטים. אובריאן מפסיד ללטרמן, המשודר במקביל (לנו תמיד ניצח אותו), לא מעט בגלל שהרייטינג של לנו ב-22:00 נורא נמוך (במה שהיתה פעם המשבצת בה שודרה, למשל, "אי.אר" ושהניבה עשרות מיליוני צופים), והוא מוריד את הרייטינג של החדשות המקומיות שבאות אחריו ושל כל רצועת הלייט נייט אחר כך. אז אחרי אולימפיאדת החורף, באיזור מרץ, ג'יי לנו יחזור למשבצת הקודמת שלו ב-22:30. אבל זה יוצר שתי בעיות: אחת – מה ישבצו בעשר? אבל חמור יותר: מה יקרה לקונן אובריאן? ההצעה של אן.בי.סי היא כזאת: לנו יחזור ל-23:30 לתוכנית של חצי שעה תחת הכותרת "המופע של ג'יי לנו" (שמה של תוכניתו הנוכחית), שתהיה רק מונולוג וקומדיה ללא אורחים. קונן יתחיל יזוז בחצי שעה, ישמור על המותג "טונייט שואו", ויתחיל בחצות. וג'ימי פאלון יעבור ל-1 בלילה. נשאלת השאלה האם קונן יסכים לזה. זו הצעה קצת מביכה עבורו, אחרי שסומן כיורש של לנו וכמי שכבר עזב את משבת הלייט-לייט נייט. "וראייטי" מדווח שהנטייה של קונן כרגע היא לא להסכים, ושסוכניו מציעים את תוכניתו לרשתות אחרות. במקרה כזה, לנו יחזור ל"טונייט שואו" לשעה שלמה וג'ימי פאלון יישאר במקומו ב"לייט נייט". יש לאובריאן גם את האופציה להגיד לאן.בי.סי שהוא לא מסכים, ובגלל שזו הפרת חוזה לשבת בבית ולקבל מהם תשלום מלא עד סוף החוזה שלו. בכל מקרה, כל הסיפור הזה הוא מבוכה עצומה לאן.בי.סי.

==========

ג'ייסון רייטמן צילם סטילס של כל מי שריאיין אותו במסע יחסי הציבור שלו ל"תלוי באוויר". ג'ייסון רייטמן ביקש מעוקביו בטוויטר שישלחו לו צילומים של הכרטיסים שהם קנו לסרט שלו. ג'ייסון רייטמן ערך מכל הצילומים האלה קליפ של המסע שלו לקדם את הסרט שלו. הקלאש מלווים:

אני מביט במודעה הישראלית של "Nine" ותוהה לעצמי: "'האירוע הקולנועי של השנה'? זו ססמת השיווק שלהם לסרט? באמת?". "אווטאר" עדיין ממלא אולמות, ובאמריקה "Nine" בקושי זז אצל הצופים ואפילו חזאי האוסקר די איבדו בו עניין, אבל בארץ מישהו חושב שהוא ישכנע אותנו שזה האירוע הקולנועי של השנה?

===========

אח, אני מת על פלפולי "אווטאר". זו תופעת הלוואי של סרט שהופך לכזו הצלחה, שכל דיון בו חייב להיות בווליום נורא גבוה. אתמול בבוקר התראיינתי ב"סדר יום" של קרן נויבך, כדי להגן על "אווטאר" מפני מבקריו: נויבך פשוט השתעממה בסרט, ואילו סבר פלוצקר, כתב על הסרט טור ביקורת בו הוא מגנה את מסריו ה"פוסט קולוניאליים" ו"האנטי-אמריקאיים". מתברר שלפני כמה וכמה שנים פלוצקר היה מבקר הקולנוע של "על המשמר". וראו איזה נסים ונפלאות עושה "אווטאר": הוא הצליח לגרום לפלוצקר ללכת ולכתב ביקורת על סרט. משהו שם נורא בער בו. הסרט הזה לחץ לו על הכפתורים. זה לבדו ממחיש את גדולת הסרט, הוא מצליח להזיז בכל אחד מאיתנו משהו. גם שנאה יוקדת, גם עצבים אל מול נחשולי אדם הנוהרים כעדר לעבר סרט אחד. ואני מביט מוקסם: כל העולם יצא מדעתו, סביב סרט. איזה כיף לפלוצקר, בתחום הכיסוי שלו (כלכלה) כמעט כל יומיים יש אירוע שמוציא את כל העולם מדעתו ושגורר פפרשנויות מכל כיוון ודיונים ודאגות. אבל בקולנוע? זה קורה פעם-פעמיים בעשור בערך. או לפחות ככמות הפעמי שבערה בסבר פלוצקר לכתוב ביקורות קולנוע מאז שעזב את "על המשמר".

נויבך מצידה טענה שהסרט שיעמם אותה כי אין לו תסריט. אז אם אין תסריט, אז מאיפה מצא פלוצקר מסרים "פוסט קולוניאלים" ו"אנטי אמריקאיים"? איך הם הגיעו לשם? כנראה שבכל זאת היה תסריט. וכנראה שהתסריט הזה הוא טיפ-טיפונת יותר מורכב ממה שנותנים לו קרדיט, כי הוא הצליח לבלבל אפילו את סבר פלוצקר. הוא זיהה נכון, אגב: בסרט אכן יש גם מסרים פוסט-קולוניאליים (בני הנא'בי כפרא אצילי שזקוקים לחייל האמריקאים כדי שיגאל אותם), ואכן יש בו מסרים אנטי-אמריקאיים (החייל האמריקאי כמי שמפיץ הרס ומוות בעולם, הורס ציוויליזציות וחומס אוצרות). ואני ממשיך את זה הלאה (כפי שהתחלתי לעשות בביקורת שלי על "אווטאר"): הסרט גם מטיף לשלום, וגם מתענג על דימויי מלחמה; הסרט גם מנסה להיות הומני ועדין, וגם יש בו עוצמה פשיסטית. אבל זה בדיוק סוד הקסם שלו, שכל אחד מוצא בו משהו. ומה שהכי מרתק, שהפרדוקסים האלה אינם מלאכותיים, אלא מייצגים נאמנה את תפיסות עולמו המאוד סותרות של ג'יימס קמרון, יוצר הסרט, האוטר היחיד והבלעדי שלו. אותם מסרים בדיוק מופיעים גם ב"שובו של הנוסע השמיני".

ברור הרי שלא יכול להיות מצב שכולם יהנו יתלהבו מסרט אחד. זה לא הגיוני. למעשה, זה היה מפחיד אותי. ולמעשה, זו תגובה צפויה לחלוטין: אחרי גל ההתלהבות הראשון, מגיע גל הביקורת ועיקום האף. טבעי. תמיד זה כך. וכשזה בא שלושה שבועות אחרי צאת הסרט קשה שלא לחוש שיש כאן במידה מסוימת רצון של המבקרים להרגיש מיוחדים, בכך שהם לא נכבשו במניפולציות של הסרט (לא שאני טוען שזה לא הגיוני שאנשים לא אוהבים את הסרט, את זה אני מבין וזה צפוי. אני לא מבין את מי שלוקח את הסרט אישית ומתחיל לפוך עליו חומצה, בשעה שכולם מסביב מתמוגגים). ובסופו של דבר, נדמה שפלוצקר הסביר את עצמו היטב אתמול: תכל'ס מבאס אותושרופרט מרדוק, הבעלים של אולפני פוקס, מתעשר במיליארד דולר בזכות הסרט הזה.

==============

אז הנה למה, לדעתי, למרות כל מה שרע בסרט – בעיני מבקריו – הוא עדיין ייחודי ויוצא דופן. כי ג'יימס קמרון הוא קודם כל יצרן דימויים נהדר. הריצו עשר שנים קדימה, וערכו בראשכם מונטאז' של הסצינות והרפליקות הכי מפורסמות בקולנוע. אתם יכולים להיות בטוחים ששוטים מ"אווטאר" יהיו שם ובוודאי גם ה"I See You", שיתחבר נהדר מיד אחרי "You Had Me At Hello". ותחשבו רגע על הדימוי הכי מרכזי של הסרט, של חיבור הזנב לזנב. בתחילה יש משהו מרתיע בהמצאה הזאת, אבל היא נחרטת בזכרון. וקמרון, יש לו כנראה את היכולת הזאת להתחבר לאיזשהו מאגר קולקטיבי של דימויים וביטויים, ולקושש משם את הסיטואציות שלוחצות על כל הכפתורים שלנו, ולארוז אותם בקליידוסקופ ויזואלי גרנדיוזי. וזה מה שקורה לנו בסרט – בעת ובעונה אחת, כל העולם מתחבר זנב-אל-זנב, אל עץ מאלות אחד – זה הסרט – וכולנו מחוברים ורואים ומרגישים אותו דבר. זה פלא. איך אפשר שלא להתפעל מכך שזה סרט שעושה את זה. בסך הכל סרט.

===============

ומתברר שיש גם את הנקודה הישראלית. "ג'רוזלם פוסט" מצאו את שחר לבבי, שעובד ב-WETA, חברת האפקטים של פיטר ג'קסון בניו זילנד, והיה אחד האנימטורים בסרט. עכשיו הוא חזר ארצה.

לפני חודש הזמין אותי עמית דקל להתארח בתוכנית הרדיו שלו ב-106fm, "חלון אחורי". שיחה על קולנוע, ביקורת, ומוזיקה של האילז (כמובן), קרן או מתוך "ארץ יצורי הפרא" ושולי רנד ואהוד בנאי (ועוד כל מיני). עכשיו ניתן לשמוע אותה גם בסטרימינג באתר של 106 וגם כאן בנגן שלי: חלון אחורי ב-106. לחצו על הלינק להפעלת הנגן

צריך להוריד את הכובע בפני מרב יודילוביץ' שחשפה אתמול את הסיפור המבעית על פסטיבל הקולנוע באילת שיוזם יורם גלובוס. אדייק: העובדה שגלובוס יוזם פסטיבל באילת אינה רעה או מזעזעת. להפך, היא מבורכת. לו היה גלובוס משכנע גופים פרטיים (אל על? ארקיע? התאחדות המלונות?) ותקציבי עירייה ותיירות להשקיע בפסטיבל כזה – למרות התיוג הקרתני שלו כ"קאן באילת" – ואילו היה משקיע גם מכיסו, זה היה יכול להיות ניסיון מעניין. אגב, ניסיון שכבר נוסה ונכשל בעבר, ולא ברור למה הבהלה לנסות אותו שוב, במקום לנסות לחזק פסטיבל קיים עם קשריו של גלובוס, אבל ניחא, נגיד שמעניין היה לנסות אותו שוב (בהנחה שימצאו איפה להקרין סרטים בילת: יש רק בית קולנוע – כלומר, מרתף קולנוע – אחד באילת). אבל החוצפה היא שגלובוס פונה למשרדי ממשלה לגיוס 20 מיליון שקלים ליוזמה שלו, ועל פי הדיווח של יודילוביץ' במקום לטרוק לו את הדלת בפרצוף, הם מקבלים אותו לישיבות ודנים בהצעה שלו. 20 מיליון שקל לפסטיבל? מי כאן השתגע? ויודעים מה, אם פתאום יתברר שנמצאו 20 מיליון שקל פנויים למימון המדינה לפסטיבלים, שיחולקו בבקשה לפסטיבלים הקיימים והוותיקים בירושלים ובחיפה, במקום לממן גחמות פרטיות תוך הסתנוורות מאבק כוכבים פוטנציאלי. יקימו נא גלובוס וראש עיריית אילת פסטיבל במימון עצמאי, יקיימו אותו מספר שנים ואז יפנו לקבלת תמיכה ממועצת הקולנוע (גילוי נאות: אני חבר בה, והזעזוע שאחז בי למקרא הידיעה הזאת מגיע גם מהמקום הזה, של מה שעשוי להיות מחטף עוקף מועצה), ואם יעמדו בקריטריונים ובתנאי הסף יקבלו תמיכה.

===========

ויה סטיבי בתגובות: ענף המלחינים באקדמיה האמריקאית זרק לפח כמות נכבדת למדי של פסקולים שנפסלו מהתמודדות על האוסקר בקטגוריית הפסקול המולחן. רוב הפסילות הן על שימוש מופרז בשירים, או שימוש בקטעים שלא נכתבו במקור לסרט. בין הנפסלים: קרן או וקרקט בורוול על "ארץ יצורי הפרא", טי-בן ברנט על "Crazy Heart" (שני אלה עדיין יוכלו להתמודד בקטגוריית השיר המקורי), ג'ייסון שוורצמן על "אנשים מצחיקים", ערן ברון כהן על "ברונו", ניקולס הופר על "הארי פוטר והנסיך חצוי הדם", ושוב קרטר בורוול על "The Blind Side" (כך שנשאר לו רק את "יהודי טוב" כדי לקוות שהוא יזכה במועמדות). גם בריאן אינו נפסל, על הפסקול שלו ל"מבט מגן עדן" של פיטר ג'קסון, אבל למרות שגם הוא השתמש בלא מעט קטעים מתוך אלבומים שלו הפסילה היא טכנית: לאינו פשוט לא התחשק להגיש לאקדמיה את כל הטפסים והניירת הנדרשים כדי להיכנס לשקלול הזכאות. מצד אחד, איזה קול. מצד שני: איך הייתי רוצה לראות את בריאן אינו באוסקרים…

ואלה 81 הסרטים שכן עומדים בכל הקריטריונים ושזכאים להתמודד על מועמדות לקטגוריית הפסקול.

==============

תראו תראו: סם מנדס הולך לביים את סרט הג'יימס בונד הבא. האם לראשונה הבמאי יהיה חזק יותר מהמותג, או שגם מנדס ייבלע בתוך המכונה? עד כמה שאני זוכר, זו פעם ראשונה שבמאי זוכה אוסקר יביים סרט של ג'יימס בונד. ועל הדראפט הנוכחי של התסריט עובד פיטר מורגן ("המלכה", "פרוסט/ניקסון").  נשמע שבסרט הזה ג'יימס בונד הולך לשבת הרבה ולקטר כמה חייו קשים, לא?

============

ג'ון אוגוסט, התסריטאי של "צ'רלי בממלכת השוקולד", "סיפורי דגים" ו"גו", הוזמן השנה להצטרף לאקדמיה וזו השנה הראשונה שלו בתור מצביע לאוסקרים. בבלוג שלו הוא מספר על טופס ההצבע למועמדים שהגיע בדואר, על שיטת הניקוד, והדילמות של מצביע האוסקרים. מבט מעניין מבפנים.

============

ומה חשבתם, שלא יהיה "אווטאר" היום? ובכן, מתברר ש"אווטאר" לא רק צועד בדרך להפוך לסרט הקופתי בכל הזמנים, אלא שהוא שבר כבר שיאים נוספים: זה הסרט שזכה לעותק הפיראטי הכי מהר, והסרט שהגרסת הבוטלג שלו שברה את שיאי ההורדות מאתרי שיתוף קבצים. ואני חשבתי ש"אווטאר" היה אמור להיות הסרט שמביס את הפיראטים, ושעותקים פיראטיים הורסים את הסרטים בקופות, לא מזניקים אותם לראש טבלת הסרטים הקופתיים בכל הזמנים.

אוקיי, המירוץ לאוסקרים נהיה מאוד מעניין ברגע זה. המועמדויות לפרסי גילדת המפיקים פורסמו לפני כשעה. זו הגילדה הראשונה שיישרה קו עם האוסקרים ומציגה עשרה סרטים המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר. גילדת המפיקים מונה 4,200 חברים. וב-13 מ-20 הפעמים האחרונות (כולל בשנה שעברה) הסרט שזכה אצלם, זכה אחר כך באוסקרים, כך שזו אינדיקציה מצוינת למה שהולך לקרות באוסקרים. והמועמדים הם:

"אווטאר", "The Hurt Locker", "סטאר טרק", "מחוז 9 ", "למעלה", "Precious", "לחנך את ג'ני", "תלוי באוויר", "ממזרים חסרי כבוד" ו"אינוויקטוס".

יש סיכוי לא רע שרשימת המועמדים לאוסקרים די קרובה מאוד, אולי אפילו זהה. ואם כן, הרי שהרעיון להרחיב את רשימת המועמדויות לעשרה תוכיח את עצמה מצוין: ברשימה הנ"ל יש שלושה סרטי מדע בדיוני ("אווטאר", "מחוז 9 ", "סטאר טרק") וסרט אנימציה ("למעלה"). אם "למעלה" יהיה מועמד לאוסקר, הוא יהיה בסך הכל סרט האנימציה השני שיהיה מועמד לאוסקר על הסרט הטוב ביותר (אחרי "היפה והחיה", שזכה למועמדות לפני שהושקה הקטגוריה לסרט אנימציה באורך). תחושה שלי: בגלל שבאקדמיה יש יותר שחקנים ממפיקים, ולשחקנים יש דעה קדומה נגד סרטי אנימציה, שלבסוף "למעלה" לא יגיע למועמדות לאוסקר. אבל רוב מנחשי האוסקרים מהמרים שהוא דווקא כן, ואז זה יהיה היסטורי.