ביום רביעי פרסמתי ב"פנאי פלוס" את ההימורים שלי לאוסקר (שיתקיים הערב ושנלווה אותו כולנו יחד בלייב בלוג החל מ-3:00 לפנות בוקר). אבל משהו לא נותן לי מנוחה. בכל פעם שניסיתי להעלות את רשימת ההימורים לבלוג, עצרתי את עצמי. משהו חסר ברשימה. היא דומה מדי ליותר מדי רשימות אחרות של בלוגרים ועיתונאים אחרים. ותמיד-תמיד יש איפשהו הפתעה. תמיד. חייבת להיות הפתעה. האוסקרים תמיד נורא צפויים, חוץ מהרגעים האלה בהם מתברר שלחברי האקדמיה בכל זאת יש איזהו מוח עצמאי שלא תמיד נסחף אחרי כל שאר האגודות/הפרסים/התחזיות. אבל איפה מסתתרת ההפתעה הזאת?

יש שתי קטגוריות די פתוחות, מבין הקטגוריות הדי-מרכזיות: הסרט הזר והצילום. שם זה די הימור (גם באיפור/תלבושות/סרטים קצרים וסאונד, אבל ככה זה בכל שנה). אבל אני עדיין מרגיש בבטן שמשהו בקטגוריות המשחק לא יילך כמו שצפוי. כולם מהמרים שסנדרה בולוק תזכה כשחקנית, ג'ף ברידג'ס כשחקן, מוניק כשחקנית משנה וכריסטוף וולץ כשחקן משנה. הימור בטוח יהיה ללכת על הרביעייה הזאת as-is. אבל אני לא רגוע. תחילה חשבתי שאולי קולין פירת יגנוב לברידג'ס. או וודי הרלסון יגנוב לוולץ. וכעת אני מתחיל להרהר שמא בולוק נכנסת הזוכה הוודאית אבל תצא בידיים ריקות. אבל אם זה יקרה, מי יזכה במקומה?

ובתוך כל זה, יש עדיין כאלה שבטוחים עדיין ש"אווטאר" בטוח זוכה בפרס הסרט, וכמה שהשתכנעו ש"ממזרים חסרי כבוד" יזכה. אני חייב להגיד שאם "מטען הכאב" יזכה אני אהיה טיפה מאוכזב. אם "אווטאר" יזכה אני אהיה מרוצה. אם "ממזרים חסרי כבוד" יזכה זה יהיה טקס היסטורי, שגם יפתיע מאוד, וגם ייתן פרס לסרט לא צפוי, אבל מאוד ראוי. אבל אין לי אומץ להמר עליו.

הנה הניסיון השנתי שלי להמר על האוסקרים, תוך לקיחת כמה הימורים שאני יודע שעשויים להוציא אותי קצת טמבל מחר בבוקר. אבל אני חייב להכניס כמה הימורים טיפה פרועים, גם כי אני מרגיש בבטן שהאוסקרים לא תמיד הולכים כמו שחוזים אותם, וגם כי אחרת הרשימה שלי תהיה זהה למאות רשימות אחרות ברחבי העולם. חפשו כמה הפתעות.

סרט:

"מטען הכאב"

אחרי הזכייה בגילדות הבמאים, המפיקים, התסריטאים והבאפט"א, זה פשוט לא הגיוני להמר נגד הסרט הזה, למרות שאני עדיין לא מבין איך קרה שדווקא הוא הפך ליקיר האקדמיה בשבועות האחרונים. אם הייתי חבר אקדמיה, "מטען הכאב" היה מדורג אצלי במקום שישי או שביעי אחרי "ממזרים", "יהודי טוב", "אווטאר", "תלוי באוויר", "מחוז 9 " ו"למעלה".

בימוי:
קתרין ביגלו, “מטען הכאב"

אחרי שזכתה בפרס גילדת הבמאים אין כמעט סיכוי שהיא לא תזכה באוסקר. מצחיק שדווקא קתרין ביגלו, ולא – נגיד – ג'יין קמפיון, תהיה האשה הראשונה שזוכה באוסקר. אמנם האשה הראשונה, אבל אין שום דבר נשי בסרט שלה. ואולי על זה בדיוק היא זוכה. כמו שטום הנקס, סטרייט, זכה באוסקר על גילם הומו.

תסריט מקורי:
קוונטין טרנטינו, “ממזרים חסרי כבוד"

קטגוריה פתוחה עדיין. לכאורה ל"מטען הכאב" יש סיכוי יותר גדול לזכות כאן, כי הוא זכה כבר בפרס גילדת התסריטאים. נראה איך יילך הערב, אם "מטען הכאב" ייצור סחף, ויזכה ברוב הקטגוריות שלו, אפשר להיות בטוחים שהוא יזכה גם בקטגוריה הזאת. אם הפרסים יחולקו בצורה מאוזנת יותר, יש לי תחושה שטרנטינו ייצא מכאן עם האוסקר השני שלו. ובכלל, יש לי תחושה ש"ממזרים חסרי כבוד" ייצא מהערב עם יותר פרסים ממה שהרוב מנבאים לו. מינימום שלושה.

תסריט מעובד:
ג'ייסון רייטמן ושלדון טרנר, “תלוי באוויר"

פרס הניחומים. היו רגעים שהייתי בטוח שניק הורנבי זוכה כאן בוודאי על "לחנך את ג'ני", אבל "תלוי באוויר" – שהיה לרגע הפייבוריט לזכייה בקטגוריית הסרט – יקבל כאן את האוסקר היחיד שלו הערב. והתסריט, יש לציין, הוא אכן מהמקסימים של השנה.

שחקן:
ג'ף ברידג'ס, “לב מטורף"

טוב, השתכנעתי. היה רגע שניסיתי לשכנע את עצמי שקולין פירת יגנוב לברידג'ס את האוסקר, אבל כנראה שזו אכן השנה של ג'ף ברידג'ס. דווקא בסרט לא נורא בולט (אבל מרגש). חבל רק שזה שידור חוזר על האוסקר של רוברט דובאל מ"רגעים קטנים של חסד".

שחקנית:
קארי מוליגן, "לחנך את ג'ני"

לא, בעצם, גאבורי סידיבה מ"פרשס". לא, בעצם קארי מוליגן. אוף, לא יודע. טוב, מוליגן. התגלית הקטנה והענוגה או התגלית הענקית והעגומה. שוב, זה כנראה לא נורא חכם להמר נגד סנדרה בולוק. היא זכתה בגלובוס הזהב, בבחירת המבקרים (חזאי אוסקרים לא רע בכלל) ובגילדת השחקנים. ואני חייב להודות על האמת: בולוק היתה עד השנה אחת השחקניות השנואות עליי, אבל גם ב"ההצעה" וגם ב"הזדמנות שנייה" ממש חיבבתי אותה, לראשונה. ב"ההצעה" היה לה טיימינג קומי שממש הפתיע אותי. מצד שני, היא לא באמת שיחקה ב"הזדמנות שנייה", חייבים להודות. היא פשוט נכחה בסרט, והיתה די כריזמטית בו. מי שמהמר נגד בולוק מהמר בעד מריל סטריפ, על תפקיד כג'וליה צ'יילד ב"ג'ולי וג'וליה". גם כאן, אני מודה, התמוגגתי מהסרט, וחשבתי שסטריפ היתה נורא מצחיקה (ולרגעים מרגשת). אבל התפקיד הזה הוא חיקוי, ועוד מהזן הגרוטסקי. יהיה לי מביך אם סטריפ תזכה באוסקר השלישי שלה דווקא על תפקיד כה קליל. אז אם איפשהו מסתתרת הפתעה בטקס הזה, היא אולי תהיה כאן. במקום היחיד שלאוסקרים יש סיכוי להוכיח שגם לבאפט"א יש השפעה, ולא רק לטקסים האמריקאים המקדימים. ובבאפט"א זכה מוליגן. לא השתגעתי על "לחנך את ג'ני", ולא הייתי חלק מעדת המעריצים של מוליגן כמעין "אודרי הפבורן החדשה". ובכלל, לטעמי, מבחינת איכות משחק, הקטגוריה הזאת השנה די חלשה. אז אני מהמר כאן נגד ההגיון, ובעד תחושות בטן אמורפיות.

שחקן משנה:
כריסטוף וולץ, “ממזרים חסרי כבוד"

שחקנית משנה:
מוניק, “פרשס"

שני הפרסים שהיו בטוחים וחתומים מרגע שהתחיל המירוץ. וולץ הדהים אותי בתור הנאצי של טרנטינו. מהמפלצתיות של מוניק ב"פרשס" ממש לא התפעלתי. הכל היה קצת יותר מדי מופרז אצלה. אבל אני כנראה יוצא דופן בטעמי.

פסקול:
"למעלה", מייקל ג'יאקינו

עריכה:
"מטען הכאב"

הפרס היחיד שאני ממש מבין.

סרט אנימציה:
"למעלה"

סרט זר:
"סרט לבן"

עוד הימור בעייתי מכיווני. קצת הימור של טעם. והימור של תקווה, שחברי האקדמיה יידעו לזהות סרט יוצא דופן. הנטייה היא להמר על "הסוד שבעיניים", ואני מבין למה: זה נראה כמו ה"פרידות" או ה"חיים של אחרים" של השנה – מבחינת סגנון והשפעה רגשית. ובגלל שזו קטגוריה שתמיד מפתיעה, תארו לעצמכם שבסוף "עג'מי" יזכה? אבל אני מהמר על "סרט לבן" של מיכאל האנקה.

סרט תעודה:
"The Cove”

עוד לא ראיתי, אבל כולם מתפעלים ממנו.

סרט אנימציה קצר:
"עניין של חיים ומוות", ניק פארק

ניק פארק היה מועמד חמש פעמים וזכה בארבעה אוסקרים. הפעם היחידה שהוא הפסיד היתה… לעצמו. כלומר: בכל שנה שבה ניק פארק היה מועמד הוא זכה. שלושה מהאוסקרים שלו הם לסרטי וואלאס וגרומיט. כלומר: אם ניק פארק מועמד על סרט חדש של וואלאס וגרומיט, הוא צריך לזכות, לא? המכשול היחיד הוא ש"עניין של חיים ומוות" (מישהו חייב למצוא תרגום יותר שנון ל"A Matter of Loaf and Death") הוא בהחלט הפחות טוב מכל סרטי "וואלאס וגרומיט". האם "לוגורמה", הדי שנון, יגנוב ממנו את הבכורה? אני מהמר על פארק, אחד הקולנוענים הגדולים של דורנו, ומישהו שהאוסקרים בהחלט ידעו להעריך בזמן אמת.

סרט קצר:
"קאווי"

אן-דן-די-נו.

סרט תיעודי קצר:
"הדמעות של מחוז סצ'ואן: האסון הלא טבעי של סין"

צפיתם בו פה?

מיקס סאונד:
"מטען הכאב"

עריכת סאונד:
"אווטאר"

אומרים לי שאחד מהם יזכה בשני הפרסים. אני אומר שלא.

אפקטים:
"אווטאר"

אם יש קטגוריה אחת פשוטה וצפויה בלי שום לבטים, זו זו.

תלבושות:
"ויקטוריה הצעירה"

איפור:
"ויקטוריה הצעירה"

לא מעט מהמרים על "סטאר טרק" בתור זוכה באוסקר על האיפור. ואני תוהה: על מה בדיוק? אם "ויקטוריה הצעירה" לא זוכה באוסקר על האיפור "האלוהי" האיטלקי יפתיע ויזכה. אבל נראה לי ש"ויקטוריה הצעירה" – סרט שממש לא הזיז לי, ושאילולא המועמדויות האלה ספק אם הייתי נזכר בו – יזכה בשני האוסקרים האלה.

עיצוב:
"אווטאר"

תכל'ס, מגיע לו. ההרים המרחפים באוויר קנו אותי.

צילום:
"ממזרים חסרי כבוד"

קטגוריה די פתוחה. הצילום הכי טוב מבין המועמדים הוא של כריסטיאן ברגר ב"סרט לבן". אבל אין לו באמת סיכוי. "אווטאר" ייתפס על ידי המצביעים כדיגיטלי מדי, אני מניח. "מטען הכאב" עשוי לזכות רק אם הוא יסחוף את הזכיות בכל הקטגוריות, גם אלה שלא מגיעות לו. אבל האמת היא שהצילום של "מטען הכאב" אפרורי ומחוספס מדי לקטגורייה הזאת, שתמיד מוענקת לסרטים הכי מפוארים בצבעוניותם. וזה, אני מניח, "ממזרים חסרי כבוד", והאוסקר השלישי לרוברט ריצ'רדסון (הצלם האמריקאי היחיד ברשימה).

שיר:
"The Weary Kind". מתוך "לב מטורף"

אני התלבטתי. לא אופתע אם רנדי ניומן יפתיע את כולם כאן. בעצם, כן אופתע. אני מהמר כמו כולם על שיר הקאנטרי הזה.

============

זהו. 24 קטגוריות. הנה רשימת המועמדים המלאה. עכשיו תורכם להמר. מי ייצא עם הכי הרבה ניחושים נכונים מחר בבוקר?

וזוכרים: ב-21:30 "מטען הכאב" משודר ביס. ומ-3:00 לפנות בוקר אנחנו כאן עם לייב בלוג שילווה את השידור החי של האוסקרים. האם "עג'מי" יפתיע ויזכה? האם "אווטאר" יפתיע ויזכה? האם יהיה אוסקר היסטורי ומותח ומפתיע, או אוסקר צפוי ורגיל ואנטי-קליימקסי? בואו לבלות איתי בבלוג את ארבע השעות הכי ספורטיביות של שנת הקולנוע.

"שתי אצבעות מבגדד"

הבכורה הארצית הרשמית של "מטען הכאב" – המועמד המוביל לזכייה באוסקר הלילה – תהיה הערב ב-21:20 בערוץ יס מוביז. אבל מה שכבר אמרתי לכם כספקולציה לפני שלושה שבועות, הפך בינתיים למציאות: בסוף השבוע יעלה "מטען הכאב" להקרנות מסחריות בקולנוע לב. למנויי הוט, אני מניח. הנה, אחרי כמה שבועות בהם אני מתייחס ל"מטען הכאב" בקרעי התייחסויות, סוף סוף, לכבוד האוסקר וכבוד הקרנתו היום ביס, ביקורת מסודרת.

פורסם ב"פנאי פלוס", 3.3.2010

עכשיו באים? הוליווד נמצאת בקדחת "מטען הכאב" כבר כחודשיים, מאז שסרט המלחמה הזה התחיל לגרוף פרס אחרי פרס, תחילה בקרב אגודות מבקרי הקולנוע, ואז אצל אגודות תעשיית הקולנוע השונות. אבל לקהל הישראלי – בגלל מחדלי הפצה מקומיים – הסרט מגיע רק עכשיו. אל דאגה, גם הקהל האמריקאי רק עכשיו מגלה אותו. כשהסרט יצא באמריקה, ביוני 2009, הוא זכה להצלחה מצומצמת מאוד. אבל בשבועות האחרונים, מאז יצא שם בדי.וי.די, הוא הפך כותר מבוקש. ונשאלת השאלה: אחרי שכל המבקרים האמריקאים, והעמיתים לתעשיית הקולנוע, מרעיפים על הסרט כאלה שבחים, האם יש סיכוי לצפות בו מבלי להרגיש, כמעט אוטומטית, אכזבה? האם הסרט לא בונה את עצמו לקראת תגובה גלובלית של "מה, זהו?"

כנראה שכן. ויותר מזה: עם כל אהדתי לחלקים נכבדים מהסרט – כפי שאני אוהד את רוב סרטיה של הבמאית קתרין ביגלו – אני חייב להתבונן במבט חיצוני, מעט מנוכר, ובהחלט משתומם על פולחן ההאדרה וההערצה שהסרט זוכה לו מצד עמיתיו. בוודאי יש משהו נוסף מאחורי זה, איזושהי אג'נדה לקדם: בוודאי, הבעת אמון בסרט – אכן, מוצלח ואמיץ – שכל מי שהפיק והפיץ אותו לא האמין בו. סרט לא רע בכלל "מטען הכאב", אבל דומני שעונת האוסקרים הזאת היא מפגן משונה למדי של איבוד פרופורציה.
מה שמעלה כמה וכמה שאלות.

1. האם הסרט יכול לעמוד בציפיות? תלוי איך באים אליו. בעיני, "מטען הכאב" הוא בראש ובראשונה סרט מתח ואקשן. וככזה הוא מצוין. מה מצוין: כשצפיתי בו בפעם הראשונה (בהיי דפינישן, בבית), הייתי צריך לעצור אותו באמצע מרוב מתח. הסרט מספר על יחידת סילוק פצצות ומטעני צד בעירק. כבר על ההתחלה קתרין ביגלו – במאית שעובדת על אדרנלין גבוה (ע"ע סרטיה "נקודת פריצה", "K19" ו"ימים משונים") – מראה שאנחנו בידיים של פסיכופטית, ושהסרט הזה נטול חוקיות. בכל רגע יכולה להתפוצץ עלינו פצצה. העשייה המחוספסת והאינטנסיבית של הסרט הופכת אותו למופע כסיסת ציפורניים די מרשים.

2. האם הוא באמת כה טוב ומקורי? כן ולא. מצד אחד, אם ראיתם סרטי מלחמה בימיכם, חלקים ממנו ייראו מוכרים. כולל "פלאטון" ו"נולד בארבעה ביולי" של אוליבר סטון. וככזה, הסרט לא חף מקלישאות. התסריט של מארק בואל – עיתונאי שסיקר את המלחמה ל"פלייבוי" – עשוי לזכות באוסקר, אבל הרגעים שבו הוא מנסה לפתח מערכות יחסים בין הדמויות בסרט, מובילות לכמה רגעים של מבוכה. כולל סצינת האבקות בין גברים – כי הרי ידוע שגברים שנמצאים בסטרס, אבל רוצים להביע חברות ואינטימיות, מתאבקים זה עם זה – שאולי אמורה להזכיר לנו שאנחנו בעולם רגשי נפיץ ואובדני שדומה ל"מועדון קרב", אבל הסצינה כמעט קאמפית כמו סרט של קן ראסל. נקודה נוספת ששווה עיון היא מה עמדתו האידיאולוגית של הסרט. התחושה של הסרט – שלא צולם באמת בעירק, אלא בירדן – כמו רוב סרטי המלחמה היא ש"מלחמה זה גיהנום". מצד שני, הסרט גם אומר מפורשות שמלחמה זה כיף חיים. עבור גיבור הסרט, המלחמה היא סיבת קיומו, מהות חייו, במלחמה הוא מצא את ייעודו. הגיבור, וויליאם ג'יימס, הוא מפקד טרי ושחצן של כיתת סילוק פצצות, והוא לא מגיע לתפקיד בענווה וזהירות, אלא הוא מגיע כמו כוכב רוק, כולו שחץ, גאווה ופוזה. ובעיקר, ככל הנראה, עם משאלת מוות עצומה. ודווקא בגלל שהוא כה לא מפחד למות, הוא כנראה מפרק הפצצות הכי טוב שיש. אין לו מה להפסיד. וכמו שכותרת הפתיחה של הסרט חושפת, עבורו המלחמה היא סם. הוא נמצא בעירק לא מתוך אידיאולוגיה, לא מתוך תמיכה במדיניות הממשלה ששלחה אותו. לא, אין למלחמה הזאת צידוק (ולכן הימין רואה בסרט הזה סרט אנטי מלחמתי, ומכאן שמאלני), אבל זו משימה שעליו לעשות, והוא יודע איך לעשות אותה. והקירבה למוות גורמת לו להרגיש חיים. כשהוא מתרחק ממנה, משהו בו מת. תחושת ה"אני חי בשביל המלחמה" גורמת לאנשי השמאל להרגיש שהסרט הזה מכור להרס ולאדרנלין כמו גיבורו, ומכאן שהסרט הזה הוא פרו-מלחמה. או לפחות, מחרחר מלחמה. גם אלה וגם אלה צודקים. וזה לא הופך את הסרט ליותר מורכב, אלא דווקא מחליש אותו: קתרין ביגלו יצרה סרט אקשן, ממש סרט אימה, גרמה לנו להרגיש איך זה לשבת על ארגז חומר נפץ שבכל רגע עומד להתפוצץ, וכמעט בלי כוונה הסרט הפך לסמל, למניפסט. לא בטוח שהושקעה בו מספיק מחשבה כדי שתהיה בו אידיאולוגיה סדורה. מצד שני, סתירות פנימיות כאלה הן החומרים מהם עשויים אוסקרים. "פלאטון" של אוליבר סטון היה בעצמו סרט שגם נמשך למלחמה וגם נרתע ממנה, והוא זכה באוסקר. אם "מטען הכאב" יזכה, זו לפחות תהיה עדות שלקח לממסד הקולנועי פחות זמן להגיב לנעשה בעירק מאשר שלקח להם להגיב למה שנעשה בוויאטנם. "פלאטון" זכה באוסקר 12 שנה אחרי שמלחמת וייטנאם הסתיימה. "מטען הכאב" יזכה באוסקר תשע שנים אחרי תחילת המלחמה בעירק, ובשעה שהיא עדיין מתנהלת.

3. האם קתרין ביגלו תעשה היסטוריה? ברמה הסטטיסטית, בהחלט. היא עומדת להיות האשה הראשונה בתולדות הוליווד שתזכה באוסקר על בימוי. לכאורה, יום גדול וחשוב לבמאיות בהוליווד. ומצד שני, האמנם? האם כל מה שמעניין את נשות הוליווד היא העובדה שאשה זכתה, או שזכתה אשה שהביאה למסך ולסט רגישות קולנועית מזן אחר? אין שום דבר נשי ב"מטען הכאב". זה לא רק סרט גברי מאוד, זה סרט מצ'ואיסטי מאוד, שכולו התרפקות על תרבות גברית, שלא היתה מביישת את אורי ברבש. אם האנג'נדה הפמיניסטית שעדיין שלטת בהוליווד היא "כל מה שאתם (הגברים) יכולים לעשות, אנחנו יכולות לעשות לא פחות טוב", הרי שביגלו היא הכי אלופה בזה והאוסקר מגיע לה. אבל בשנה שבה הופקו לא מעט סרטים מדוברים מאוד שבוימו על נשים, ושהציגו תפיסת עולם קולנועית אחרת, נשית יותר, פיוטית, אירונית – סרטים (שלא את כולם אהבתי, אגב) כמו "כוכב בהיר" של ג'יין קמפיון, "ג'ולי וג'וליה" של נורה אפרון, "זה מסובך" של ננסי מאייר, "מחוץ למים" של אנדריאה ארנולד, "חלב הצער" של קלודיה יוסה ו"לחנך את ג'ני" של לון שרפיג – משונה שדווקא זכייה של סרט כה טסטוסטרוני תיחשב הישג. מצד שני, אם זה מה שצריך לעשות כדי לשבור את תקרת הזכוכית של הוליווד השוביניסטית, שיהיה. זה בהחלט נכון ששנה כה נשית תסתיים ותסוכם על ידי האוסקר הראשון לאשה במאית.

4. האם בדרך להתלהבות הגורפת מהסרט, הוליווד לא קצת איבדה את עשתונותיה? בהחלט כן. קחו למשל את התסריט. מצד אחד, יש בו משהו מקורי: הוא תסריט שלא נבנה לקראת שיא, אלא מכיל רצף של כשש-שבע סצינות כמעט זהות של פירוק פצצות, בדרגת קושי ומתח הולכות וגוברות, וכשהמחיר הפיזי והנפשי הולך ומתעצם. מהבחינה הזאת, "מטען הכאב" הוא סרט עם מבנה מקורי למדי, שלא חושף בצורה ברורה מאוד מבנה שלוש או ארבע מערכות קלאסי, ואפילו לא יוצר קונפליקט קלאסי בין גיבור ובין אויב. הסרט, בנאמנות לסגנונו הריאליסטי, בנוי כאובזרבציה. אבל התסריט עצמו – כולל אבחנות אנושיות ודיאלוגים, מלא רגעים של מבוכה גדולה. איפה התסריט של מארק בואל והתסריטים מלאי השנינות והחרדה הקיומית של סדרת הטלוויזיה המשובחת "דור מזוין", שהתרחשה גם היא בעירק (ובוימה גם היא על ידי אשה!). ובשעה שאני מבין את המועמדויות לעריכה ולבימוי, אני לא מבין את המועמדות לפסקול. אם יש דבר אחד חלש ואפילו רע בסרט זה הפסקול של מרקו בלטרמי. אבל כשהוליווד מאוהבת, היא מוכיחה שאהבה אינה רק עיוורת, היא גם חרשת.

עדיין יש סיכום מסוים שברגע האחרון יבוא טוויסט אדיר ו"מטען האב" לא יזכה, בניגוד לכל הציפיות. "אווטאר" או "ממזרים חסרי כבוד" ינצחו. אבל גם בלי אוסקר, הפרסים של העונה האחרונה ותשע המועמדויות הפכו את "מטען הכאב" מסרט מתח מצוין, לסוג של סמל, שמעתה ועד עולם ייצג את מלחמת עירק השנייה בקולנוע האמריקאי. יאמר לזכותה שהיא לפחות עשתה סרט שלא דופק חשבון ומתפוצץ לנו ישר בפרצוף.

מה דפוק בזה שהמפיצים ובעלי בתי הקולנוע הם אותם אנשים? הנה המחשה:

ביום חמישי, 18.3, ייפתח בראשון לציון מתחם סינמה סיטי 2, עם 20 מסכים. הפתיחה של סינמה סיטי הראשון בצומת גלילות היתה אירוע מהפכני בתולדות הקולנוע המקומי, המקום הזה שינה את חוקי המשחק מן הקצה אל הקצה, גרם לכל בעלי בתי הקולנוע – שזילזלו בו בתחילה – לשנות את תוכניותיהם, והפך את הקולנוע הישראלי לסחורה לוהטת: ההצלחות של "סוף העולם שמאלה", "בופור", "אביבה אהובתי" ו"איים אבודים" רשומה לזכות סינמה סיטי, בו נמכרו רוב הכרטיסים לסרטים האלה. מאז, המתחרים יצרו את המותגים יס פלאנט וגלובוס מקס, שכבר עקפו לא אחת את האיכות של סינמה סיטי המקורי. כך שיש ציפיה מסוימת מסינמה סיטי החדש בחולות ראשון – שנבנה ללא כל מגבלות הגובה והתכנון שהיו לסינמה סיטי המקורי, שחבר למבנה קיים בבעלות תנובה. האם גם המגה-פלקס החדש יעשה מהפכה?

אולי מפכה חווייתית, אבל בסוף השבוע הראשון בו, אני תוהה מה יהיה בכלל לראות בו. חברת יונייטד קינג, חברת הפצת והפקת סרטים, שמפעילה את סינמה סיטי והיא אחת השותפות העיקריות בו, תפיץ בסוף השבוע הבא חמישה סרטים בבת אחת. חמישה סרטים! אין בזה שום הגיון. הרי החברה למעשה מפיצה סרטים מתחרים של עצמה. איך מפיצים חמישה סרטים בבת אחת? במי משקיעים תקציב יחסי ציבור ובמי משקיעים פרסום? ברור שכמםיצים חמישה סרטים ביחד זו פעולה שמצהירה שהסרטים הם בכלל לא העניין כאן. התחושה היא שבסינמה סיטי מצפים שהסקרנות לבדה תגרום לרבבות אנשים להציף את המתחם בימי פעילותו הראשונים. כולם יבואו לחזות בפלא הזה. ואם הם כבר שם, הם בוודאי ירצו להיכנס לסרט. אז למה להציג סרטים של מפיצים אחרים, שאיתם צריך לחלוק ברווחים? בואו נמלא כמה שיותר אולמות בכותרים שלנו, כך שמאה אחוז מהכרטיס יישאר בידינו. וכך, חוץ מסרט מסקרן אחד, יוצאים לצידו ארבעה סרטים שהם בבחינת בשר התותחים של המפיצים.

מה הסרטים? "סופר צללים" של רומן פולנסקי (שזכה בפרס הבימוי בפסטיבל ברלין), הוא המוכר ומבקרן שבחבורה. ולצידו: "רחובות ברוקלין" של אנטון פוקוואה ("יום אימונים מסוכן") עם ריצ'רד גיר, שהוקרן בפסטיבל סאנדאנס לפני שנה (ורק עכשיו יוצא גם באמריקה); סרט האנימציה "אסטרו בוי"; "חוזה אינטימי", סרט שלא שמעתי עליו, שביימה ג'יידה פינקט סמית (אשתו של וויל סמית); ו"סולומון קיין", סרט אקשן במימון אירופי, שהפיק סמיואל חדידה, השותף הצרפתי של האחים אדרי בהקמת סינמה סיטי.

ההפצה של חמשת הסרטים האלה ביחד – בייחוד חמישה סרטים שנדמה שחלקם גורדו מתחתית החבית – עושה לסינמה סיטי נזק תדמיתי איום ונורא, כאילו שמדובר בשוק פשפשים קולנועי, ולא בבוטיק המציג את מיטב התוצרת (או לפחות את התוצרת הכי פופולרית ומבוקשת). ובעיקר, יש בזה לא מעט בוז כלפי הקהל, שנראה במגיע מעמדה שבו מה שחשוב הוא הקומפלקס ולא הסרטים שבתוכו. כשזה קרה בתחילת ימי סינמה סיטי המקורי, כשהיו כמה מפיצים מקומיים קצרי רואי שהחרימו את המתחם וסרבו לתת להאחים אדרי את סרטיהם (עד שהם הבינו כמה כסף הם מפסידים), אז זה היה בלתי נמנע. אבל כיום? אלא אם יש סכסוך חדש בין המפיצים המתחרים ובין אנשי סינמה סיטי שאני לא מודע לו, ההחלטה להציף את המתחם בחמישה סרטים זניחים של אותו מפיץ נראית כמו גרגרנות לשמה.

תנו לי להבהיר ולחדד: אני לא בא בטענות כלפי הסרטים. לא ראיתי אותם. אולי כולם נהדרים. הטענה שלי היא גם אם מדובר בחמישה סרטים מצוינים, אני לא מכיר תקדים לזה שאותו מפיץ מוציא בבת אחת חמישה סרטים. אי אפשר ל*הפיץ* סימולטנית חמישה סרטים. כל סרט צריך את המקום שלו ואת הזמן שלו ואת הקמפיין שלו. להוציא חמישה סרטים יחד זה לא "להפיץ" אלא "להשליך". ואם הם גם טובים, זה בכלל מכעיס, כי אז הם טורפים האחד את השני.

זוכרים? מחר אנחנו ביום מלא אוסקרים. המון אקשן במהלך היום, ואז לייב בלוג בלילה שבין ראשון לשני, החל מ-3:00 לפנות בוקר, וביום שני על הבוקר: הפתעה למשכימי הקום. אז בואו מהבוקר ובלו איתי 24 שעות צפופות וגדושות.

בזמן ששבתתי חולקו לפנות בוקר פרסי האידיפנדנט ספיריט, שהשנה לגמרי היו מעין פרסי ניחומים לכל הסרטים הראויים שאין להם באמת סיכוי לצאת עם משהו משמעותי באוסקרים. הזוכה הגדול היה "פרשס", ומכיוון שמעולם עוד לא קרה שסרט שזכה באינדיפנדנט ספיריט זכה יממה אחר כך (מהשנה, שתי יממות) באוסקר, זה מוריד (כנראה) סופית את "פרשס" מרשימת בעלי הסיכוי לזכות מחר באוסקר (לא שבאמת היה לו סיכוי לפני כן). הנה הפרסים:

הסרט: "פרשס"

הבמאי: לי דניאלס, "פרשס"

סרט הבכורה: "לב מטורף"

פרס ג'ון קאסאווטס לסרט שהופק בפחות מחצי מיליון דולר: "Humpday"

תסריט: "500 ימים עם סאמר"

תסריט בכורה: ג'פרי פלטשר, "פרשס"

שחקנית: גאבורי סידיבה, "פרשס"

שחקן: ג'ף ברידג'ס, "לב מטורף"

שחקנית משנה: מוניק, "פרשס"

שחקן משנה: וודי הרלסון, "השליח"

צילום: רוג'ר דיקינס, "יהודי טוב"

סרט תיעודי: "אנביל!"

פרס רוברט אלטמן לאנסמבל: "יהודי טוב"

הרשימה המלאה.

זוכרים את OK Go? הלהקה עם קליפ-ההליכונים-בוואן-שוט ההוא? הנה הם חוזרים עוד עוד קליפ בוואן-שוט, שעליו אין ברירה אלא להגיד: זוז הצידה מישל גונדרי, הנה מגיע ברנש בשם ג'יימס פרוסט לרשת אותך:

שבוע טוב. אם אתם גרים במרכז תל אביב אתם עדיין יכולים להזדרז ולהגיע לאירוע הטרום-אוסקרים שאני משתתף בו ושיתחיל ב-19:15 במכללה הישראלית לאנימציה (רחוב הארבעה 4).

ואם אתם מעדיפים להישאר בבית, הנה הסרט שאני מהמר שיזכה בקטגוריית הסרט התיעודי הקצר: "הדמעות של מחוז סצ'ואן", העוסק ברעידת האדמה בסין ב-2008, שהותירה 70,000 הרוגים, מתוכם 10,000 ילדים. הנה הסרט במלואו (היזהרו: הסרט מכיל לא מעט מוות וצער, וכמה רגעים לא פשוטים רגשית):

זו היתה מסורת: ביום שלפני האוסקרים מתקיים, על אוהל על שפת הים אחרי הצהריים, טקס חלוקת פרסי האינדיפנדנט ספיריט. לאוסקרים באים בטוקסידו, לאינדיפנדנט ספיריט – האנטי-אוסקר – באים בכפכפים. אלא שזו מסתמנת כשנה ששוברת מסורות: "העיר" שינה פורמט והפך מ"ווילג' וויס" ל"ניו יורק מגזין", והאינדיפנדט ספיריט עברו משבת אחרי הצהריים על הים, לשישי בערב על פנטהאוס. אז זה יקרה הלילה. "The Hurt Locker", שהייתם מצפים שיהיה הסרט הכי מוביל בתחרות על קולנוע עצמאי, בכלל לא מועמד, כי הוא היה בשנה שעברה (וזכה לקבלת פנים די צוננת, מה שגרם לי לתהות האם מצביעי האינדיפנדנט ספיריט פיספסו את הסרט הזה, או שהם ראו אותו במידותיו האמיתיות ואלה המבקרים ואנשי תעשיית הקולנוע שאיבדו כל פרופורציה ורק מזינים האחד את השני בהייפ מטורף לגבי הסרט). וזה די חוק: מי שזוכה באינדיפנדנט ספיריט, לא יזכה באוסקר. לכן צפו ל"פרשס" כזוכה.

וטיזר לפרסים, הנה סרטון קצר ודי משעשע השואל: מה זה בכלל "הרוח העצמאית" של הקולנוע העצמאי?

ואם אתם כבר שם, ב"פאני-אור-דיי", את מפגש הפסגה של כל הנשיאים האמריקאים של "סאטרדיי נייט לייב" כבר ראיתם? רון האוורד ביים. מצחיק כמו "צופן דה וינצ'י". אבל יש שם כמה הפתעות מתוקות.

===========

ניקי פינק בטוחה ש"אווטאר" יזכה באוסקר. פיטר טראוורס מ"רולינג סטון" בטוח ש"אווטאר" יזכה באוסקר. דיוויד פולנד בטוח ש"אווטאר" יזכה באוסקר. אבל בטבלת הימורי האוסקרים שמרכזת סשה סטון, הקונסנזוס הוא עדיין ש"מטען הכאב" יזכה. אבל שמעו, זה יהיה יותר צמוד ממה שנדמה לנו. ואיפשהו, עמוק בפנים, ולמרות שאני מהמר על "מטען הכאב", אני מקווה ש"אווטאר" יזכה. לא בגלל ענייני איכות וטיב או טעם, אלא י את הזכייה של "אווטאר" אני מבין. כמו שאני מבין את הזכייה של "ההצגה הדולה בתבל". את הזכייה של "מטען הכאב" אני לא מבין. לא מבין מה הממסד ההוליוודי אומר על עצמו כתעשייה כשהוא בוחר בסרט הזה כזוכה. אגב, מאותה סיבה אני מבין גם את הזכייה – האפשרית עדיין – של "ממזרים חסרי כבוד". מלחמת העולם השנייה חזקה יותר מעירק ומ-2 מיליאד דולר. אז אם "מטען הכאב" יזכה ההימור שלי באוסקרים יהיה מחשלם יותר, אבל אני אצא מבולבל יותר שוב לא אצליח להבין איך הוליווד חושבת כקולקטיב.

===========

ועוד משהו חמוד אצל סשה סטון: תחרות ניחושים – מי יצליח להמר על כל המפסידים באוסקר? בתחרות הזאת זוכה זה שמצליח לקלוע לכמה שפחות קטגוריות.

===========

בהמשך היום: הימורי האוסקר שלי. אני משנה קצת מההימורים שפרסמתי בדפוס ב"פנאי פלוס" מתוך תקווה שאצליח לקלוע לפחות לאיזו הפתעה אחת שבוודאי מסתתרת. היא תהיה בקטגוריית המשחק. הולך להתייעץ עם אליהו הנביא וחוזר אליכם בקרוב מאוד.

=============

אה, ובשורה מההנהלה: מי שיגיע ער לסוף הלייב-בלוג האוסקרי ביום שני בבוקר, יקבל כאן צ'ופר לא רע בכלל.

תהייה: אם למפיצים המקומיים יש את הרשות לתרגם את השם "Serious Moonlight" ל"עד שתאהב אותי", למה שלא תהיה להם הזכות לערוך גם כמה קיצורים ושינוייים בסדר הסצינות בסרט כדי לשפר אותו עוד יותר? מי קבע שאינוס שם סרט לצרכי שיווק זה לגיטימי אבל טיפול בסרט עצמו זה כבר בבחינת טאבו (אלא אם אתם הארווי וויינסטין)? אני שואל הפעם דווקא מכיוון הפוך, לא אנטי-מפיצים, אלא אנטי-הסרט: השם "Serious Moonlight" הוא שם נהדר בעיניי, שמתבזבז לגמרי על הסרט הנורא דל שהוא מופיע עליו. דמיינו קומדיית גנבים עם השם הזה. השם העברי "עד שתאהב אותי" אמנם חסר כל ברק או יחוד או השראה, אבל בכך הוא לא רק מתאים בול לסרט שהוא הוצמד אליו, אלא גם מספק תקציר די קולע לעלילתו. בוודאי יותר מ"Serious Moonlight" המתחכם.

תהייה שנייה: למה אני צריך 430 מילה כדי לכתוב על סרט שהוא סתמי לחלוטין? הנה הביקורת:

ב-1994 ביים טד דמי סרט בשם "The Ref” עם קווין ספייסי, ג'ודי דיוויס ודניס לירי. לירי גילם שם שודד הפורץ לביתם של ספייסי ודיוויס, מחזיק אותם בני ערובה, וכופת אותם לכסאות עד תום השוד. אלא שהוא לא יודע שהזוג הנשוי הזה בעצם שונא זה את זו, והרגעים שלהם קשורים לכסא הם הדעות היחידות שלהם יחד מזו תקופה. וכך, השוד ווהכפיתה הופכים בעצם למעין סדנת זוגיות בכוח, כשהשודד הופך למעין מטפל/מתווך/מפייס בין הזוג השונא. כמה שנים אחר כך, טד דמי מת במפתיע בגיל 39.

לפני כמה שנים כתבה השחקנית אדריאן שלי (“אמון הדדי") תסריט לסרט עם רעיון כמעט זהה: אשה מגלה שבעלה מתכנן לעזוב אותה. היא כופתת אותו לאסלה ולא מוכנה שהוא יעזוב את הבית. היא עורכת לו סדנת ריענון זוגיות, ותסכים לשחרר אותו מקשריו רק כשיישבע שהוא לא עוזב אותה. ואם זה לא מספיק, לביתם העשיר והמהודר נכנס פורץ, שהופך את היוצרות: הוא כופת את שניהם בזמן ביצוע השוד, ומכניס פנימה גם את המאהבת של הבעל, זו שרצה לעזוב את אשתו עבורה. וכך, בשעה שהוא שודד את הסלון, הם בחדר האמבטיה, כפותים ונאלצים לקיים סדנת זוגיות. המסר של הסרט ברור: אלה לא המילים ששובים את ליבנו, אלא המעשים. האשה יכלה לשכנע אותו באלפי מילים מבלי שישתכנע, אבל רק כשהוא ראה אותה במצוקה, נאבקת בשודד, וכשהוא נדרש להגן עליה, רק אז הוא מבין מה תפקידו. כן, קצת פשטני ומיושן, ובכלל יש לכל הסרט הזה ניחוח רגרסיבי מעט מרתיע, שמציג את האשה באופן מאוד לא מעורר אהדה (בוודאי בסרט שרוב ההפקה שלו היא על טהרת הנשים). ויותר מזה: הוא נראה כמו הצגת תיאטרון שמתרחשת כולה בחדר אחד, עם ארבעה שחקנים. יבש מאוד.

אבל רגע, אנקדוטה. לא רק התקציר לסרט של אדיריאן שלי דומה לתקציר סרטו של טד דמי, גם מה עלה בגורלה: בגיל 40 היא מתה במפתיע. עוד צמרמורת: אחרי שגמרה לכתוב על שודד שפורץ לבית, היא נרצחה על ידי פורץ שנכנס לביתה לשדוד אותו. את התסריט לסרט "Serious Moonlight” (שמגיע עכשיו ארצה בשם "עד שתאהב אותי") היא השאירה מאחוריה לפני שהספיקה לביים אותו, וכעת חברתה שריל היינס (המגלמת את אשתו של לארי דיוויד ב"תרגיע") גאלה את התסריט ממגירתו וביימה אותו, תוך שהיא לא מבחינה ששכתובים מאסיביים של הדיאלוגיים המאוד יבשים, מאוד צפויים ומאוד לא מצחיקים, היו נדרשים לתסריט. התוצאה היא אולי פרויקט שנעשה מאהבה, אבל סרט שערכו הקולנועי דל עד כמעט חוסר קיום. בלי בימוי, עם תסריט חצי גמור ועם שחקנים שהיו פעם חמודים והיום די מצער לראות את רמות ההיסטריה שהם מגיעים אליה, הסרט הזה הוא אנקדוטה בלבד. אבל גם תעלומה: למה קוראים לו "Serious Moonlight” אבל אין בו שירים של דיוויד בואי, לא אדע.

זוכרים? בראשון בלילה (3:00 בבוקר, אור ליום שני) כולנו משכימים ובאים הנה ללייב בלוג אוסקרי. וזוכרים? יום לפני כן, הופעת חימום בלתי-וירטואלית: המפגש השני של הרצאות "אני-מטור" של המכללה הישראלית האנימציה יארח אותי בהרצאה על האוסקרים. הכניסה חינם, אך אומרים לי שכדאי להירשם מראש כדי להבטיח מקום.

===========

האתר ג'יני, שממליץ לגולשיו על סרטים על פי אלגוריתם חיתוך פסיכולוגי כלשהו, ניסה למצוא נוסחה לזיהוי סוג הסרטים שזוכים באוסקר. על פי הנוסחה הזאת – המבוססת על חיתוך מילות מפתח, ז'אנרים ונושאים של סרטים זוכים מן העבר – הם הגיעו למסקנה ששני הסרטים שאמורים לזכות השנה הם או "תלוי באוויר" או "הזדמנות שנייה". ועל כך נאמר: פחחחח.

==========

לפני כמה ימים דווח שסשה ברון כהן יהיה אחד ממגישי הפרסים באוסקרים ביום ראשון. וזאת אחרי שדווח שאחד ממפיקי הטקס, אדם שנקמן, רצה אותו כמנחה, אבל פרנסי האקדמיה חששו שהוא יהיה בוטה מדי. ובכן, אתמול התברר שסשה ברון כהן ביטל את השתתפותו בטקס, אחרי שמערכון שתכנן לבצע עם בן סטילר צונזר על ידי המפיק השני של הטקס, ביל מקניק (שהיה ראש אולפני פוקס בימי "טיטאניק"). במערכון תכנון ברון כהן לעלות לבמה מחופש לבת נאבי כחולת עור ולעמת את קמרון עם העובדה שהיא בהריון עם בנו. מקניק חשששהמערכון יעליב את קמרון. וכך ברון כהן יישאר בלונדון בערב האוסקרים.

===========

אחת מחזאיות האוסקרים הכי טובות באמריקה היא אן תומפסון, שאני מלנקק לא מעט כאן לבלוגה. הערב תוכלו סוף סוף לראות אותה ואת דירתה הלוס-אנג'לסית. ציון נאנוס, כתב חדשות ערוץ 2 שמלווה את יוצרי ושחקני "עג'מי" בימים שלפני האוסקרים, צילם אתמול את תומפסון בביתה לשיחה על סיכויי הזכייה של "עג'מי" באוסקר. הוא גם צילם את פיטר דה ברוג' במערכת "וראייטי". שניהם לא מאמינים שיש ל"עג'מי" סיכוי. הכתבה הערב בחדשות ערוץ 2.

==========

ולעניינים שאינם קשורים לאוסקר:

קמרון קרואו סוף סוף חוזר לביים? חמש שנים אחרי האכזבה מ"אליזבתטאון" הוא אולי מתחיל לעבוד על סרט חדש.

אר.ג'יי קאטלר, שסרט התיעודי המהנה שלו, "גיליון ספטמבר" (על אנה וויטור ו"ווג"), שודר השבוע ביס, עובר מקולנוע תיעודי לסרטי נעורים עלילתיים. הוא יביים את העיבוד לרב המכר האמריקאי "האו-פריות". האתר "סינמטיקל" מזכיר שגם הדוקומנטריסטים ברברה קופל והצמד שרי ספרינגר ורוברט פולצ'יני עברו לבימוי סרטי נעורים (כושלים): "משחקי גנגסטה" ו"יומני האמנת" בהתאמה.

זו השנה החמישית שלי בליווי האוסקר בבלוג (לפני זה הייתי סופר לאחור לקראת האוסקר במדורי הדפוס שלי), והדינמיקה הכמעט-קבועה כאן תמיד משעשעת: אנשים שהתוודעו לבלוג רק בחודשים האחרונים מתחילים לקטר על קדחת האוסקרים שלי. וזה, יומיים אחרי שננעלה אולימפיאדת החורף ומאה יום לפני תחילת המונדיאל וכמה ימים לפני גמר "האח הגדול". כולם עניינים שמכסים המון שטחים בתקשורת אבל (כמעט) ולא מוזכרים כאן. אבל אוסקר? זו אובססיה אצלי. ולדעתי, אובססיה לא נטולת חשיבות: כולנו יודעים לדקלם כל דיסקליימר אפשרי: הבמאים הכי חשובים והסרטים הכי טובים מעולם לא זכו באוסקר. נכון. זה סתם מירוץ סוסים שמרדד את אמנות הקולנוע. נכון. זו סתם הוליווד השמרנית שמלקקת לעצמה. נכון. הכל נכון. וזה גם, אגב, חלק מהספורט: לקטר על כמה האוסקר חסר חשיבות וחסר רלוונטיות, זה כפייתי בדוק כמו כל ניסיון לנתח כל פילוח סטטיסטי אחר שדרכו נוכל להיאחז בתחושות הבטן שלנו בבואנו להמר בכפייתיות על הזוכים ולכסוס ציפורניים במתח בליל האוסקרים. וגם, אני צריך להודות, לא רק שהאוסקרים מבדרים אותי, וחיזוי האוסקרים הוא התמכרות ההימור היחידה שאני לוקה בה, אני גם חושב שבאופן כללי אני גם לא רע בזה. עד כדי כך, שאני חושב לזרוק החוצה מהחלון את "ההימור הבטוח" שתכננתי עליו, ולנסות ללכת על הימור טיפ-טיפונת יותר פזיז. מהסוג שאם הכל יקרה בדיוק כצפוי אני אתרסק איתו על הפנים. אבל אם יהיו הפתעות, אוכל לטפוח לעצמי על השכם שנה שלמה. וכן, אני מודה, זה הרגע בשנה בו אני כן מרשה לעצמי להשתטות בפומבי עם הימורים חסרי אחריות. הסמיכות של האוסקרים לפורים השנה דווקא מתיישבת לי טוב.

אז מי ששונא את האוסקר ואת העיסוק בו: ביום שני הקרוב זה נגמר. עוד טיפה סבלנות. כאמור, זו שנה חמישית. כל טענות ה"אוף, עוד פעם אוסקר", כולן נשמעו כבר שוב ושוב, תמיד ביתר שאת בשבוע האחרון. אפשר להתייחס לזה עם קצת יותר קלות ראש. וגם, זה הזמן להודות שאולי יש לאוסקרים לא מעט פאדיחות, אבל זה מהווה איזשהו פורטרט מסוים של השנה הקולנועית החולפת, מנקודת מבטה של התעשייה האמריקאית. והפרופיל שהתעשייה מצירת לעצמה מדי שנה מרתק לפיענוח. האם הם רודפי כסף והצלחה, או להוטים להיראות אנשי אמנות חסרי פשרות? זו מטוטלת בלתי פוסקת של הדימוי העצמי של ציבור המונה כמעט 6,000 איש, והמתח שמשתקף שם הופך מרתק כפליים במבט לאחור, ולאו דווקא בזמן אמת. האוסקרים הם נייר לקמוס לא עד כדי כך זניח כפי שלא מעט אנטי-אוסקריסטים היו רוצים לטעון.

ובתוך כל זה, קצת שכחנו מ"עג'מי", לא? צוות הסרט המריא השבוע ללוס אנג'לס, אבל אין אף חזאי אוסקרים שמהמר עליו. אף לא אחד. ההימורים הם על "סרט לבן" (הרוב), "הסוד שבעיניים" (הולך ומתגבר) ו"נביא" (המיעוט). אני הולך להמר על "סרט לבן", אבל לגמרי מתוך אמונה עיוורת בזה שחבר האקדמיה יבחינו בגודלו של הסרט, ולא כי אני יודע משהו שאחרים לא יודעים. למעשה, אם הייתי חכם יותר הייתי מבחין שבשנים האחרונות חברי האקדמיה הציעו די במובהק נגד סרטים שזכו בפרסים בקאן (הסרט האחרון שזכה באוסקר הזר והגיע עם איזשהו פרס מקאן היה "שיחות נפש" ב-2003). קאן והאוסקרים הם כמו חומר ואנטי-חומר, הם ההפכים הכי מושלמים של היקום הקולנועי. לכן לא רק שאין סיכוי ש"סרט לבן" יזכה, זה אפילו לא הגיוני שז יקרה. וכמו ש"פרידות" – שלא התקבל לאף פסטיבל משמעותי בעולם (חוץ מטרייבקה) – הביס את שני הסרטים הכי מדוברים מקאן בשנה שעברה, כך עשוי "הסוד שבעיניים", שמגיע ללא שום יוקרה פסטיבלית, לנצח שלושה סרטים שזכו בפרסים בקאן: "סרט לבן", "נביא" ו"עג'מי". רגע, אולי בכל זאת אשנה את ההימור שלי בקטגורייה. יש לי עוד כמה ימים להחליט סופית לפני שאני נועל.

שתי הקטגוריות הכי פרוצות ולא בטוחות: תסריט מקורי וצילום. בתסריט מקורי נראה שהעולם תומך במארק בואל על "מטען הכאב", אבל אני הולך להמר על קוונטין טרנטינו עם "ממזרים חסרי כבוד".

בצילום קל לדעת מה עומד נגד כל סרט, אבל אין לי מושג מה עומד בעד כל סרט. "אווטאר"? הוא דיגיטלי מדי. חברי האקדמיה לא יידעו להבחין מה מצולם ומה מונפש וידלגו עליו. "מטען הכאב"? הוא מחוספס ורועד מדי. זו קטגוריה שמוענקת תמיד לצילו הכי יפה והכי מהודר. "סרט לבן"? בהחלט הסרט הכי יפה בחבילה, וזוכה פרס אגודת הצלמים, אז הוא אמור להיות המוביל, לא? אבל יש לאקדמיה משהו מובהק נגד צילום שחור-לבן. מאז 1967, כשהפסיקו לפצל את פרס הצילום לשתי קטגוריות – צילום בצבע וצילום בשחור-לבן – רק סרט אחד זכה על צילום שחור-לבן: "רשימת שינדלר". וזהו. מה הסיכויים ש"סרט לבן" יהיה השני? קלושים. "הארי פוטר והנסיך חצוי הדם"? מועמדות מפתיעה, אבל אין לו באמת סיכוי, נכון? נשארנו עם "ממזרים חסרי כבוד". מה נגדו? אם הוא יזכה, זה יהיה האוסקר השלישי של רוברט ריצ'רדסון (אחרי "ג'יי.אף.קיי" של סטון ו"הטייס" של סקורסזי). רגע, אולי זה לא נגדו בכלל. והסרט בהחלט מהודר ומואר היטב ורווי צבעים. וההצלחה המפתיעה של "שאטר איילנד" בקופות – שצולם על ידי אותו צלם ושמכיל פה ושם דימיון ויזואלי – עשויה להזכיר לאנשים כמה הם אהבו את הצילום של "ממזרים". אז נראה לי הגיוני להמר עליו.

וכאמור, אני לא לגמרי נעול על קטגוריות השחקנים הראשיים.

וכן הלאה, וכן הלאה.

סשה סטון מנסה גם היא למשש ולפשפש מה המצב בכל קטגוריה. היא אוהדת מובהקת של "מטען הכאב", אבל היא מגיעה למסקנה – המצערת מבחינתה – שבגלל שחברי האקדמיה הם טמבלים, הסרט שיזכה לבסוף יהיה "אווטאר", ועליו היא מהמרת.

כאמור, ביום שני זה מאחורינו.