אני מהמר שעבור כמאה מיליון אנשים ברחבי העולם, זו כרגע הפראזה המוזיקלית שהכי מזדמזמת להם בראש:

"אווטאר", ג'יימס הורנר. לחצו על הקישור כדי להפעיל את הנגן

==========

בידיעה ב"ידיעות אחרונות" מאתמול נכתב ש"אווטאר" מכר כ-250 אלף כרטיסים בישראל עד כה. שלשום ביס פלאנט, בשעה 18:00, כל הכרטיסים לכל הצגות הערב של "אווטאר" כבר היו מכורים. ובינתיים בשאר העולם: "אווטאר" ירד בעשרה אחוז באמריקה, והכניס עוד 68 מיליון דולר בסוף השבוע. אבל מי שציפה שיקח לו עוד שבוע-שבועיים להגיע למיליארד דולר ברחבי העולם, התבדה: הסרט חצה את הרף הזה אתמול, ביום ה-17 לצאתו. להזכירכם, "טיטאניק", הסרט הקופתי בכל הזמנים, הכניס 1.8 מיליארד דולר בכל העולם. די ברור שג'יימס קמרון הולך לשלוט על שני המקומות הראשונים בטבלת שוברי הקופות של כל הזמנים, השאלה רק באיזה סדר. "אווטאר" יעקוף תוך שבועיים את "האביר האפל", "שר הטבעות: שובו של המלך" ו"שודדי הקריביים: תיבה של איש". השאלה היא: מתי הסרט ייעצר, מתי תתחיל ההאטה, והאם הוא יעבור את ה-1.8 מיליארד דולר עד שזה יקרה. ההימור שלי: אולפני פוקס ינסו להחזיק את "אווטאר" בבתי הקולנוע כמה שיותר זמן, בוודאי עד האוסקרים במרץ, ואם הוא יזכה שם, אז גם אחרי זה. אם הוא יזכה באוסקר הוא חוצה את ה-1.8 מיליארד דולר בוודאות והופך לסרט הקופתי בכל הזמנים (אולי).

=========

לא רק "ידיעות" גילה רק השבוע את "אווטאר". גם "לייף מגזין", ששלח את הצלם ג'ף וספה לתעד את מסע יחסי הציבור של ג'יימס קמרון ושחקניו בלונדון, ברלין, פריז ומוסקבה.

נדמה לי שבזאת אנחנו חותמים את פסטיבל סיכומי השנה והעשור. אז אם החמצתם, הנה פסטיבל סרטי העשור של "סינמסקופ". הוסיפו בתגובות את סרטי העשור שלכם. והנה כל פרויקט סיכום העשור שלי, כולל איש השנה, אולפן השנה ובמאי השנה.

עוד כמה סיכומים אחרונים: סרטי העשור של רוג'ר איברט. במקום הראשון: "סינקדוכה, ניו יורק". סרטי העשור של ג'ים אמרסון. במקום הראשון: "ארץ קשוחה". סרטי העשור של דרו מקוויני. במקום הראשון: "נמר, דרקון".

וואו, איזה פרויקט סיכום שנה נפלא: "עונג שבת" מסכמים את אלבומי השנה. תענוג.

וקבלו את "עין הדג". זה לא קאמבק, הם אומרים. אלא הפסקה קצרה בפרישה כדי לסכם את שנת 2009. אז קיפצו רגע אליהם להשתתף בסקר סיכום 2009.

==========

ג'ונתן רוזנבאום מפרסם שיחה שלו עם בלה טאר מ-2001, בסמוך ליציאת "הרמוניות ורקמייסטר". זוכרים? "הרמוניות ורקמייסטר" הוא השותף למקום הראשון ברשימת סרטי העשור שלי.

============

כנראה שזה נהיה מאוד פופולרי לערוך רשימות סרטי שנה בתור קליפי וידיאו. היה לנו כבר את זה. ועכשיו הנה קליפ סיכום השנה של ג'ים אמרסון:

וזה קליפ הסיכום של מט שפירו:

============

אוקיי, אז מה קורה ב-2010?

העשור הזה שינה את האופן שבו אנחנו רואים סרטים, וגם את האופן שבו מפיצים סרטים. נדמה לי שהמהפכה הגדולה ביותר של עולם ההפצה הדיגיטלי, עוד לפנינו – כשמסכי המחשב יהפכו תלת מימדיים ורוחב הפס והרזולוציה יכפילו את עצמם – וכשזה יקרה מה שאנחנו קוראים לו "מהפכת יו-טיוב" ישמע לנו מצחיק כמו רדיו טרנזיסטור שקולט רק תחנות AM. אבל משהו בסיסי ומהותי השתנה בעשור האחרון.

פורסם ב"פנאי פלוס", 30.12.2009

1. פרמיירות בבית

אחת לשלושים שנה הקולנוע נכנס למלחמת הישרדות, כדי לנסות לנצח את המגרעת הכי גדולה שלו: כדי לשגשג הקולנוע צריך לשכנע אנשים לצאת מהבית, לרוב בערב, וללכת (לרוב לנסוע) למקום כינוס ולשלם כרטיס כניסה. וכדי להצדיק את קיומו, הוא צריך לשכנע מיליוני אנשים לעשות את זה. אנשים, שמרגע שהם יוצאים מהבית ונכנסים לאוטו, עשויים, חס וחלילה, להחליט לנסוע לתיאטרון, או למוזיאון, או למסעדה. בשנות החמישים הטלוויזיה הפכה באמריקה למוצר הזמין בכל בית ואנשים הפכו לבטטות כורסה. הורגשה ירידה במכירת כרטיסים, והקולנוע הגיב בדרך שהפכה מאז ועד לשיטה המוכרת ביותר שלו: הוא נלחם במסך הקטן עם מסך ענק. קולנוע סינמסקופי, מסכי סינרמה, הקרנות תלת מימד, סאונד סטריאופוני. כל מה שאי אפשר להשיג בחוויה הביתית מול האח עם הכפכפים. הקולנוע נלחם בנוחות הביתית עם גרנדיוזיות. בשנות השמונים: מכשיר הווידיאו שוב שינה את הרגלי הצריכה של הצופים. והקולנוע שוב שלף את התלת מימד. ובשנות ה-2000: צרה צרורה, בעיה כפולה ומכופלת. מסכי הפלזמה והאל.סי.די ומערכות הסאונד סראונד הפכו את חוויית הצפייה הביתית ללא פחות איכותית ומרשימה מזו הקולנועית. והזמינות של סרטי קולנוע בערוצי ה-vod, בספריות הדי.וי.די – והכי חמור באינטרנט – גרמו לכך שאנשים ראו יותר ויותר סרטים, רק לא בבתי הקולנוע. והאולפנים ההוליוודיים הגיבו כהרגלם: הפכו את הכל גדול יותר. באמריקה יותר ויותר סרטים הופצו על מסכי איימקס ענקיים (איימקס היא חברה קנדית שכמעט פשטה את הרגל לפני העשור הזה). ומאז 2004 התלת מימד עושה קאמבק. הכל כדי להוכיח לקהל שגם מסך פלזמה 50 אינץ' ומכשיר בלו-ריי יכולים להיראות גמדיים. ובסיכומו של דבר, זה היה עשור האיי-קולנוע, כשהוליווד מנסה לשדל אתכם לצרוך את תכניה בכל גודל מסך אפשרי, ממסך האייפון (או האייפוד טאץ') הקטנטן ועד מסך האיימקס הענק. ובמקביל, הוליווד הבינה שהיא מפסידה בקרב על המבוגרים, שמעדיפים לשבת בבית, והיא מפנה כעת את מרכולתה בעיקר לבני נוער. הם עדיין אלה שהולכים לפחות פעם בשבוע לקולנוע. הכל כדי לא להיתקע בבית עם ההורים שלהם.

ובארץ? בעשור הזה ישראל חברה לעולם. כלומר, לעולם הגלובליזציה הנשלט על ידי תאגידי הוליווד. בדצמבר 2003 נפתח בישראל קומפלקס סינמה סיטי. המתחרים שלו היו בטוחים שזה הולך להיות פיאסקו וגיחכו בצד. שש שנים אחרי והמתחרים האלה נאלצו לסגור לא מעט בתי קולנוע בתוך הערים, ויותר ויותר מגה פלקסים בסגנון סינמה סיטי נפתחו או שנמצאים בבנייה. המסכים הקטנים, החפורים בתוך מרתפים וקניונים, סיימו את תפקידם. זה העשור של המסכים הגדולים, הסאונד המרעים, ההקרנה הדיגיטלית, וההפצה הבו זמנית: אחרי שנים שבהם ישראל היתה סמטה נידחת באפריקה שמקבלת את סרטיה באיחור של רבעון עד שנה, רוב סרטי הענק יוצאים כעת בישראל במקביל לשאר העולם. הכל די לשכנע את הצופה שהקולנוע הוא חווייה גלובלית חד פעמית, שאסור לו להחמיץ בקולנוע, ולא לחכות שזה יגיע לטלוויזיה או למחשב. רק, משום מה, מהפכת האיימקס בארץ נכשלה טוטאלית. אולי בעשור הבא.

2. מצלמים ומפיצים בבית

באוגוסט 2005 שתי בחורות מרמלה – ליטל מייזל ועדי פרימרמן – העלו ליו-טיוב סרטון וידיאו קטן שהן צילמו וערכו בלילה אחד. הכי חופשי, הכי ספונטני, סתם משובה: הן רוקדות בחדר השינה ושרות לצלילי השיר "היי" של הפיקסיז. קשה לנתח מה בדיוק היה שם שמשך את תשומת הלב – אולי השארם שזלג משתי הבחורות שנראות כמי שבאמת נהנות, או כי היה שם כשרון קולנועי במה שנראה כמו סרטון ביתי וחובבני. אבל היה שם משהו, וכמו שקורה ביו-טיוב, כשאנשים נדלקים על סרטון, זה נראה כמו דליקה בשדה קוצים. עד היום, ארבע שנים אחרי, צפו בסרטון הזה 28 מיליון איש (אני נתקלתי בו במאי 2006 ונגנבתי עליו, וניסיתי לפענח את סוד קסמו). עם כל ההצלחות של "בטיפול", “ואלס עם בשיר" ו"ביקור התזמורת" בחו"ל, קשה להאמין שיש עוד איזושהי תוצרת ישראלית שנצפתה על ידי 28 מיליון איש בעולם. סיכום העשור הקולנועי הזה עוסק בעיקר באופן שבו התאגידים ההוליוודיים ניסו למכור לנו את תוצרתם. אבל הנה הצד הנגדי, העובדה שאם יש דבר אחד שתמיד נכון כשזה מגיע לקולנוע זה מה שאמר פעם התסריטאי וויליאם גולדמן: אף אחד לא יודע כלום. ואף אחד לא יודע באמת איך מייצרים להיט. אז כן, הוליווד יודעת למכור סרטים, כמו שתנובה יודעת למכור מעדני חלב. המון פרסום שגורם לנו להזיל ריר ולרצות לקנות כרטיס. אבל כל מה שאנחנו יודעים הוא ש-50 מיליון איש קנו כרטיסים ל"רובוטריקים 2”, אבל נתוני הקופות לא מסגירים כמה מהם גם נהנו מהסרט. לעומת זאת, באופן חתרני לדיקטטורה של האולפנים, מדי פעם צצים סרטים קטנים שהאולפנים לא יודעים איך לשווק, אבל הקהל מתאהב והופך אותם ללהיט. זה לא דבר ייחודי לעשור הזה. תמיד היו את הסרטים הקטנים שהפכו לסנסציות (“איזי ריידר") והביסו סרטי ענק יקרים שהיו אמורים להיות שוברי קופות (“קליאופטרה"). אבל בעשור האחרון – ולמעשה מאז "פרויקט המכשפה מבלייר" מ-1999 – הפכו האינטרנט, הסמסים והרשתות החברתיות (והשנה: טוויטר) לטריטוריות עוקפות תאגידים, איזורים שבהם הצופים עצמם מעבירים מידע ישיר, נטול פרסומאים ויחצנים. וכך סרטים שנמצאים מחוץ למערכת ההוליוודית פתאום מקבלים חיים. השנה זה קרה פעמיים, עם "מחוז 9” ועם "פעילות על טבעית". אבל יותר ויותר קולנוענים מגלים שכדי להפיץ את סרטם הקטן והצנוע הם לא זקוקים למפיצים, הם יכולים לעשות את זה לבד. לפחות כך להביא למודעות לקיומם (נדמה שבסופו של דבר כולם רוצים את ההצלחה הגדולה). כמה חודשים אחרי בכורת "היי" ביו-טיוב ניסה קווין סמית לתפוס טרמפ על ההצלחה של שתי הבנות מרמלה ולמכור את סרטו, “מוכרים בלבד 2” באמצעות פרודיה שלו על הקליפ שלהן. יוצרי הסרט "מפלצת בעלת ארבע עיניים" החליטו לוותר על החיפוש המתסכל אחר מפיץ, והוציאו את סרטם לצפייה חינם ביו-טיוב, וגם יוצרי "מופע החיים של גוטל בוטל" הישראלי ניסו לדלג על בתי הקולנוע ולעשות בכורה באינטרנט. וכך גם לא מעט יוצרים תיעודיים, ובהם זוכי האוסקר אלכס גיבני ומייקל מור, שבשם השוויון והאקטיביזם האנטי-תאגידי, איפשרו צפייה בסרטיהם ברשת. אז הסרטים הקטנים, הביתיים, הצליחו בעשור האחרון להגיע לתודעת מיליונים. יש רק עוד דבר אחד שהם עוד לא הצליחו לעשות: לתרגם את זה לכסף. אולי בעשור הבא.

למעשה, נראה לי נכון יותר לסכם את העשור מנקודת המבט של הבמאים ולא של הסרטים. היו כמה יוצרים שהפגיזו יצירות מופת בזו אחר זו, שפשוט אין לי דרך אמיתית לבחור בין הסרטים, אבל שאני לא יכול שלא להתפעל מהתפוקה והאיכות. היו יוצרים שהגיעו בעשור הזה לשיאם, והיו כאלה שגילינו אותם רק בעשור הזה.

פורסם ב"פנאי פלוס", 30.12.2009

עשור, או שאני יורה

קבלו את דירוג הבמאים שביימו את הסרטים הכי מענגים ומופתיים בעשור האחרון

כולם מסביבי מסכמים את העשור, בוחרים את עשרת הסרטים שהם הכי אהבו בעשור הזה, ורק אני בפלונטר נוראי. איך בוחרים? היו המון סרטים שנורא אהבתי בעשר השנים החולפות, ולא מעט סרטים שאני מגדיר כיצירות מופת של ממש. וגם: לא מעט סרטים שהשפיעו על יוצרים ועל סרטים שבאו אחריהם. לבחור עשר? אני לא מצליח אפילו להחליט לגבי המקום הראשון. האינסטינקט שלי הוא לבחור ב"הרמוניות ורקמייסטר", יצירה בת שלוש שעות של הגאון ההונגרי בלה טאר. סרט מופלא בשחור לבן, שהראה שהקולנוע האירופאי לא התפגר לגמרי. סרטו של בלה טאר החיה את תעשיית הקולנוע ההונגרית שהוציאה בעשור הזה כמה וכמה יוצרים צעירים ומרשימים, והזריקה חיים חדשים לקריירה של יוצר ותיק כמו גאס ואן סאנט (ראו בהמשך). אבל הסרט הזה הוקרן רק בפסטיבלים וסינמטקים. איזוטרי מדי למקום הראשון? מבין התוצרת האמריקאית, אני מתבחט בין "AI” של סטיבן ספילברג ובין "שמש נצחית בראש צלול" של מישל גונדרי למקום הראשון. ואולי דווקא "סינקדוכה, ניו יורק" של צ'רלי קאופמן? הסרט שהכי הסעיר אותי לפני שנה?

אז כן, תפסתם אותי, קשה לי להחליט. ואם אחליט להחליט לבסוף, דעו שהרשימה שאייצר תהיה די שרירותית. לא בשמות, אלא בדירוגים. אבל יש דירוג אחד שאני יותר סגור עליו: רשימת במאי העשור. היו בעשור הזה כמה יוצרים שכל מה שהם נגעו בו הפך לזהב. והנה הם:

1. האחים כהן.
אני מודה, אני אוהב את כל מה שהאחים כהן עושים. מת עליהם. אני חושב שהם תסריטאים גאונים ובמאים פנומנליים (וחוש הליהוק שלהם פשוט אדיר), ואני מת על חוש ההומור האפל והמעוות שלהם. הכל אצלם זו בדיחה מורבידית אחת גדולה. אבל, אני מודה: בשנות ה-90 הם עשו סרטים נפלאים, אדירים (וביניהם את "בארטון פינק", הסרט שלהם שאני הכי אוהב) אבל היתה תחושה של חיפוש דרך, שבאה לידי ביטוי בהפסקות בין סרט לסרט. אבל בשנות האלפיים הם חגגו ושעטו קדימה כמו קטר שאיבד את בלמיו, ויצרו בקצב מסחרר ובאיכות מעוררת השתאות. הם פשוט עשו מה שבא להם, בכל סגנון אפשרי. אני טוען שאחד העשורים הגדולים ביותר של במאי היה עשר השנים של 1950 עד 1960 בקריירה של בילי וויילדר, עם עשרה סרטים מופתיים ברצף מ"שדרות סאנסט" ועד "הדירה". שנות ה-2000 של האחים כהן מדורגים בזאת במקום השני מבחינת רצף יצירה מופתי. שבעה סרטים הם ביימו בעשור האחרון: “אחי, איפה אתה", “האיש שלא היה שם", “אכזריות בלתי נסבלת", “להרוג את הליידי", “ארץ קשוחה", “לקרוא ולשרוף" ו"יהודי טוב". הם ביימו עוד שני סרטים קצרים, הפיקו שני סרטים (“באד סנטה" ו"רומנטיקה וסיגריות") וזכו בשני אוסקרים. איזה רצף. כן, אני מודה, העשור הזה היה נראה טוב יותר אם "להרוג את הליידי" לא היה בתוכו. אבל בגלל השיאים שלפניו ואחריו – ולמרות שיש לסרט הזה מתנגדים רבים, לדעתי "אכזריות בלתי נסבלת" הוא אחד הסרטים הכי מצחיקים של העשור הזה – מרגיע למצוא סרט חלש יותר, וניסיון של האחים למצוא את עצמם בתוך מערכת הוליוודית של כוכב (טום הנקס) ורימייק. התוצאה היתה משעשעת למדי, אבל לא קרובה למה שאנחנו מצפים מהאחים כהן. אבל זה רק הפך את העשור הזה למגוון יותר: מסרט שהוא חצי-מיוזיקל (“אחי, איפה אתה") ועד חצי סרט אימה, חצי מערבון (“ארץ קשוחה"), לפילם נואר ("האיש שלא היה שם"), לקומדיה רומנטית ("אכזריות בלתי נסבלת"), מתסריטים מקוריים לתסריטים מעובדים לפראפרזות על נראטיביים קאנוניים (יווניים ב"אחי", יהודיים ב"יהודי"). הדבר המדהים באחים כהן הוא שהם קודם כל תסריטאים נורא חכמים, שמחביאים בסרטיהם כמות עצומה של התייחסויות לכל כתבי תבל, ואז אורזים את זה בתוך סרט ז'אנרי (מותחן או קומדיה) שהקהל שלהם צריך לנסות לפצח. הם מחייבים את הצופים בהם לנסות לפצח את סרטיהם, ולהתייחס בתוך כך למכלול עבודתם (המפתח להבנת "יהודי טוב" נמצא ב"אכזריות בלתי נסבלת". הטורנדו ב"יהודי טוב" מחובר למבול ב"אחי, איפה אתה". הדיבוק ב"יהודי" מתקשר לאנטון שיגור ב"ארץ קשוחה"). ומעל לכל אלה מתנוסס בגאון הסרט שהוא בעיניי יצירת המופת הכי גדולה שלהם בעשור הזה: “האיש שלא היה שם". הסרט הזה הוא הכי חושפני שלהם. הוא מוכיח שלמרות העיסוק שלהם בתרבות פופולרית, הם למעשה יוצרים סוריאליסטיים לא פחות מדיוויד לינץ', ושהסרטים שלהם – מאז ומתמיד (ע"ע "בארטון פינק") – הוא שיטוט אסוציאטיבי בתוך המוח של גיבוריהם, במחשבות, בחלומות ובסיוטים שלהם. מכאן, צריך לפענח את כל הסרטים שלהם כיצירות הממוסגרות כסיפורים, כסרטים או כחלומות. בעשור המופתי ביותר של צמד היוצרים החשוב ביותר בעולם כרגע, “האיש שלא היה שם", הוא היהלום שבכתר. יחד עם משתפי הפעולה הקבועים שלהם – המלחין קרטר בורוול והצלם רוג'ר דיקינס – האחים כהן ממשיכים לייצר מהתהלות מבהילות על חיים ומוות, ונדמה שהם הכי מתמוגגים לעמוד בצד ולהתפקע מצחוק כשכל העולם כולו מנסה לפצח מה הם בעצם ניסו להגיד.

2. סטיבן ספילברג

גם כאן, קוראי המדור הקבועים עשויים היו לראות את זה בא. ספילברג הוא אחד הבמאים האהובים עליי, אם לא האהוב עליי. וגם הוא דפק עשור מרהיב. שנות התשעים אמנם הביאו לו שני אוסקרים ואת הלהיט הקופתי הכי גדול שלו, אבל הם גם הכילו עליות וירידות משונות ולא עקביות. שנות ה-2000 הוכיחו שספילברג הוא מכונת הקולנוע הכי משוכללת באמריקה, והוא הוכיח את זה ברצף סרטים אפלים ואלימים ולא צפויים, שלושה מתוכם סרטי מדע בדיוני. אם את תפוקת האחים כהן השוויתי לעשור הגדול של בילי וויילדר, העשור של ספילברג מזכיר לי את העשור הגדול של אלפרד היצ'קוק, גם הוא בשנות ה-50: מ"זרים ברכבת" ועד "פסיכו". לספילברג היה בעשור הזה את "AI”, ככל הנראה סרט העשור שלי. ואז את "דו"ח מיוחד". ואת "מלחמת העולמות" ואז את "מינכן". ארבעה סרטים מופתיים בשלוק אחד. ובין לבין היה לו את "טרמינל", סרט אדיר, עם התום של פרנק קפרה ורגעים קולנועיים פנומנליים, שלא קיבל את הכבוד הראוי לו. וגם את "תפוס אותי עם תוכל" החמוד. מודה, הייתי מוותר על שליש מ"אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח" כדי שהעשור הזה יהיה מושלם יותר. אבל בסך הכל: שבעה סרטים כבמאי בעשור אחד (ואני לא מזכיר את ספילברג איש העסקים, שמכר את האולפן שלו ועשה מיליונים מהפקת "רובוטריקים"). ספילברג הוא במאי שאנשים תופסים כמסחרי, כהוליוודי, אבל "AI”, “מינכן" ו"ד"ח מיוחד" הציגו אותו כיוצר שמצליח לשלב בין אפקטים מורכבים, תנועות מצלמה מסחררות, אבל גם תוכן פולמוסי שמעז לגעת בנקודות קשות וכואבות בדיון על אנושות ואנושיות. וכמו שקרה עם היצ'קוק, נדמה לי שחלק מהסרטים האלה עוד יזכו למעמד הבכיר באמת שלהם בעשורים הבאים.

3. כריסטופר נולן

היו כמה במאים שנכנסו לחיינו בסערה בעשור הזה (ראו בהמשך), אבל המסעיר שבהם בעיניי חייב להיות כריסטור נולן, שהרביץ חמישה סרטים בעשר שנים, מתוכם ארבעה סרטים מופתיים, שכל אחד היה שיפור על פני זה שקדם לו. הוא חנך את העשור עם הפיצ'ר הראשון שלו, “ממנטו", שהיה תרגיל גאוני בתסריטאות. נדלג על "אינסומניה", ונקפוץ ישר ל"באטמן מתחיל", בו נולן הוכיח שהוא לא רק תסריטאי מעולה – המסוגל לספר מחדש את כל המיתולוגיה של באטמן ולצאת מתחת לצל הכבד של הגרסה הקומיקסית המופתית של טים ברטון – אלא שהוא גם במאי פעולה נהדר. ואז, הברקה: “יוקרה", אחד הסרטים המקוריים והמפתיעים של העשור הזה, שכמו "ממנטו" מוכיח לנו שנולן למעשה עוסק בסרטיו בחוויית הקולנוע עצמה – וחווית השואו-ביזנס, והאופן שבו באמצעות שקרים ואחיזות עיניים אפשר לדעת באמיתות הגדולות ביותר. ואז, פצצת האקשן, מבוימת למופת וכתובה באופן מעורר קנאה: “האביר האפל". ונולן הפך תוך עשור מבמאי בריטי צעיר וצנוע, ליוצר שאחראי על להיט שגרף מיליארד דולר בקופות. והוא לא נח: בשנה הבאה כבר יגיע "Inception" שלו. נראה מסחרר.

4. קלינט איסטווד

מי היה מאמין שבגיל 70 קלינט איסטווד ייצא מעשור כביר הישר לתוך עשור כביר נוסף. רגע לפני יום הולדתו השמונים, איסטווד מצלם בימים אלה את סרטו העשירי בעשר שנים. העשור התחיל צולע עם "ספייס קאובויס" ו"רצח מתקתק" החביבים אבל נטולי הגדולה, אבל אז המריא עם "מיסטיק ריבר" (סרט שנורא קשה לי איתו, אבל אני לא יכול להתעלם מהבימוי הנהדר והמשחק יוצא הדופן שהביא וסקרים לשניים משחקניו), ואז "מיליון דולר בייבי" המועך (שזיכה את איסטווד בשני אוסקרים ועוד שני אוסקרים לשחקניו), ואז "גיבורי הדגל" ו"מכתבים מאיוו ג'ימה" (בהפקת ספילברג), ו"ההחלפה" ו"גראן טורינו". גם "אינוויקטוס", סרטו החדש, הוא בן העשור הזה. לישראל הוא יגיע בינואר.

5. גאס ואן סאנט

אני כבר הייתי מוכן לוותר על גאס ואן סאנט ולתייק אותו ברובריקת "במאים שהיו מוצלחים פעם ואז התקלקלו". את שנות התשעים הוא סיים עם סרטים מיותרים כמו "סיפורו של וויל הנטינג", “פסיכו" ו"למצוא את פורסטר". אבל אז הוא ראה את סרטיו של בלה טאר (ההוא מפסקת הפתיחה) והחליט לזרוק לפח את הקריירה ההוליוודית הקיטשית שנדבקה לו לסוליה ולחזור לשורשיו כבמאי עצמאי וניסיוני. הוא הנפיק טרילוגיה עוצרת נשימה, מהורהרת, ווירטואוזיות בקולנועיות ההיפנוטית שלה: “ג'רי" (אחד הסרטים האהובים עליי בכל הזמנים, אך השנואים על צופים חסרי סבלנות), “אלפנט" ו"ימים אחרונים". ואז הוא המשיך והבריק עם "פראנויד פארק". כשהוא הגיע בסוף העשור בחזרה להוליווד ולאוסקרים עם "מילק", זה כבר היה סרט סוחף ומצוין, אבל נטול כל קיטש וסכרין, ובמידה רבה, הוא כמו החלק החמישי במה שהיתה אמורה להיות טרילוגיה העוסקת בגיבורים טראגיים ובמוות סתמי.

וגם:

6. סטיבן סודרברג

13 סרטים הו ביים בעשור הזה. 13! והוא זכה באוסקר (על בימוי "טראפיק"). והוא זיגזג בין שוברי קופות ("אושן 11") ובין סרטים קטנים במצלמה ביתית ועם שחקנים לא מוכרים ("חברה בתשלום"). נדמה שאחרי הכשלונות של "צ'ה" ו"המודיע!" (שעוד לא ראיתי), כל הקרדיט שהיה לסודרברג בתחילת העשור התאדה. ואפילו אני, שמעריץ את הסרטים שלו, כבר די מבולב ממנו. אני אוהב את החיפוש שלו, אני אוהב את העובדה שהוא עושה סרטים שתמיד מתייחסים איכשהו לקולנוע עצמו, ושיש בו משהו ממזרי וניסיוני וחתרני גם כשהוא עובד מתוך לב המערכת של הוליווד ("אושן 12" הוא סרט האוואנגרד המצליח ביותר בעולם. צפו בו). אבל בזכות "סולאריס", סרטו הטוב ביותר בעשור הזה, ובזכות "ארין ברוקוביץ'" ו"אושן 11" שמאוד אהבתי, אני נשאר נאמן לו ומחכה בסבלנות כי הוא עוד ינתר לקאמבק מופלא. הוא חייב.

7. צאי מינג ליאנג

כנראה שהתבגרתי בשנות ה-2000. ניסיתי לראות את סרטיו הראשונים של הבמאי הטייוואני בשנות התשעים וחשבתי שהם נורא משעממים, ממש סבלתי. ואז ראיתי את "מה השעה שם?" מ-2001 והתאהבתי. פתאום הקצב האיטי שלו, השוטים הארוכים והסטטיים שכלום לא קורה בהם, נראו לי הדבר הכי יפה והכי מרגש, אני מביט בהם בהשתאות. ואני מת על חוש ההומור שלו, שיש בו משהו מעולמו של ז'אק טאטי. "להראות פונדק הדרקון", סרט שמתרחש כולו בבית קולנוע שעומד בפני סגירה, הוא אחת החוויות האסתטיות המופלאות שחוויתי בעשור הזה. ואז גם השלמתי לאחור את הסרטים שלא הצלחתי לסבול בשנות ה-90 וגיליתי את אחד הבמאים האהובים עליי. הוא חזר קצת לסגנון שלו משנות התשעים עם "עננה הפכפכה", סרט אמבייאנט שהופך למיוזיקל קמפי, ועם "אני לא רוצה לישון לבד". את סרטו האחרון, "פנים", עוד לא ראיתי. אבל בגלל שכל סרטיו הם עם אותו שחן המגלם אותה דמות, אי אפשר שלא לדמיין שכל הסרטים במידה כזו או אחרת ממשיכים זה את זה. ואכן, בזכות צאי ובזכות בלה טאר חזרתי בעשור הזה לדרוש מהקולנוע שלי אסתטיקה וסבלנות.

8. מיכאל האנקה

אני מודה, קשה לי עם מיכאל האנקה. הוא קצת אכזרי מדי בשבילי. אבל קשה שלא להתפעל מאבולוציה שעברה עליו בעשור הזה, בו ביים ששה סרטים. אני הכי אוהב את "קוד לא ידוע" (2000), ובייחוד את שוט הפתיחה שלו, ואת "זמן הזאבים" (סרט מעיק נורא). את "המורה לפסנתר" שנאתי. וכך גם את הרימייק האמריקאי שלו לסרטו "משחקי שעשוע". "מחבואים" היה נחמד, אבל לא נשפכתי. אבל עם כל סרט נדמה שהוא השתכלל והתלטש, עד שהגיע ב"הסרט הלבן", סרטו האחרון, לזכייה בדקל הזהב בפסטיבל קאן. טרם ראיתי. הוא יגיע ארצה בינואר.

9. פול גרינגראס

לא הרבה במאים יכולים להתגאות בכך שהם עשו מהפכה בקולנוע. פול גרינגראס – במאי שלא הייתי מעלה על דעתישדווקא הוא פתאום יעשה מהפכות עולמיות – עשה אחת. סרטו "בלאדי סאנדיי" מ-2002 הדהים בכך שהוא שיחזר אירוע היסטורי אבל גרם לו להיראות כאילו הוא מתרחש מול עינינו בשידור חי. אני די סבלתי בסרט, בעיקר כי הוא הצליח להעלים את האשליה של הקולנוע וליצור תחושת אמת שהציקה לי יותר מדי. הוליווד מיד חטפה אותו לביים את "זהות במלכודת" שהיה קצת יותר מדי מטלטל ומסחרר ועושה מחלת ים מרוב מצלמת כתף. ואז הוא ביים את "טיסה 93". עוד סרט שלא נורא אהבתי, אבל המיומנות של גרינגראס בבימוי סרט אקשן ומתח שיייראה ריאליסטי לחלוטין היו מרשימים. ואז הוא הגיע לשיא עם "זהות אבודה" ב-2006, החלק השלישי בסדרת ג'ייסון בורן. בום. כל הפוטנציאל שנצבר התפוצץ בבת אחת בסרט האקשן הכי טוב של העשור, ומיד אחריו כל סרטי הפעולה חיקו אותו.

10. פול תומס אנדרסון

אם נרצה להתחכם ולהגיד שבגלל ש"מגנוליה" יצא בישראל ב-2000 הרי שהוא חתום על שתיים וחצי יצירות מופת בעשור אחד, והיה מגיע לו להיות משובץ במקום מאוד-מאוד גבוה. אבל בואו נשאיר את "מגנוליה" במקומו הטבעי ב-1999. מה שמשאיר לנו סרט וחצי. "זה יגמר בדם" הנפלא, העצום, האדיר, החובט בראש. ומולו, האקספרימנט הקטן והמאוד משעשע, "מוכה אהבה". הוא גם עזר לרוברט אלטמן להשתלט על "המדריך לחיים בכפר" (סרט שאני נורא אוהב, ושלא מצאתי איך לשלב אותו בסרטי העשור). ואחרי מותו של אלטמן, פ.ת אנדרסון יכול בקלות להיות מוכתר כיורשו.

התגלו בעשור הזה:

1.

כריסטופר נולן (ראו למעלה)

2. פאולו סורנטינו
הבמאי הכי נפלא כרגע באיטליה, שמשלב שוטים מסוגננים, בסגנון רוקוקו ראוותני, עם פסקול פופ-אלקטרוני בפול ווליום. הוא ביים ארבעה סרטים בעשור הזה, מתוכם ראיתי שלושה, ושלושתם מעולים ומטרידים מאוד: “מחיר האהבה", “ידיד המשפחה" ו"איל דיבו".

2. בונג ג'ון הו
זה היה העשור הגדול של הקולנוע הקוריאני שהיה הדבר הכי וירטואוזי ומופרע על המסכים בשנים האחרונות, והמבריק והמגוון שבבמאים הקוריאניים הוא בונג ג'ון הו, שהתחיל את הקריירה שלו כבמאי ב-2000 עם "כלבים נובחים לא נושכים", ואז הביא שתי יצירות מופת ברצף: “זכרונות של פשע" (סרט ש"זודיאק" ללא ספק הושפע ממנו) ו"המארח", סרט מפלצות נפלא וספילברגי. סרטו האחרון, “אמא", מקבל ביקורות מעולות, אבל טרם ראיתי אותו.

3. פארק צ'ן ווק
ועוד קוריאני נפלא. פארק צ'ן ווק אמנם התחיל לביים קצת לפני עשר שנים, אבל הפריצה הגדולה שלו היתה ב-2000 עם "איזור בטחון", ומשם לטרילוגיית הנקמה המסחררת שלו: “מיסטר נקמה", “שבעה צעדים" ו"ליידי נקמה". שני האחרונים הם מהדברים המופרעים, הווירטואוזיים והמרהיבים (והאלימים) שראיתי בעשור הזה. הוא ביים גם את "אני קיבורגית וזה בסדר" המסוגנן והמשונה, ואת סרט הערפדים "צמא" (שעוד לא ראיתי). ששה סרטים בעשור אחד.

4. ג'אד אפטאו

ג'אד אפטאו עשה קריירה יפה כתסריטאי וכמפיק טלוויזיה, אבל באמצע העשור הוא פנה לקולנוע והפך למכונת להיטים. כבמאי הוא חתום על "בתול בן 40”, “הדייט שתקע אותי" ו"אנשים מצחיקים". בתחילה כל מה שהוא נגע בו כמפיק ותסריטאי הפך לזהב (“סופרבד", “אל תתעסקו עם הזוהן", “פיינאפל אקספרס", “לילות טלדגה", “והרי החדשות", “קח את זה כמו גבר”), ובשנה האחרונה התברר שהוא מסוגל לייצר גם כשלונות צורבים (“שנה ראשונה", “אנשים מצחיקים"). ובכל זאת, מאז שג'יימס ברוקס וקמרון קרואו נעלמו מהשטח, אפטאו הוא הבמאי/תסריטאי הכי טוב באמריקה לשילוב בין קומדיה/דמעות/נוירוזות.

ולאן נעלמו?

ג'ון וו
הוא אמנם עשה קאמבק מרשים השנה עם הסרט הסיני "הצוק האדום", אבל ג'ון וו – אחד הבמאים הגדולים של שנות התשעים – נעדר מרוב שנות האלפיים, ומעט סרטיו היו בינוניים.

מ. נייט שאמאלאן
כן, הוא כנראה פוני של טריק אחד, מקסימום שתיים. אחרי שבשנות התשעים חשבנו שהאיש הזה הוא הברקה, אחרי שהבהיל עם "החוש השישי", הגיע העשור הזה ואיתו רצף מביך של סרטים איומים. בהתחלה הם עוד הצליחו ("סיינס"), אבל בהמשך – עד "ביום שזה קרה", אחד הסרטים האיומים של העשור הזה – הקהל הבין שאין לו יותר בשביל מה לבוא.

האחים וושאובסקי
לפני עשר שנים הם עשו את "מאטריקס" המופתי, ובעשור הזה הם די התקשקשו עם שני סרטי המשך די מיותרים (אבל בואו נודה: עם כמה סצינות מצוינות) ועם סרט תמוה לחלוטין בשם "ספיד רייסר". “ונדטה", בו ביימו מאחורי הקלעים, היה נחמד. אבל האחים וושאובסקי איכזבו בעשור הזה.

האחים פארלי
האחים פארלי היו לשנות התשעים מה שג'אד אפטאו היה לשנות האלפיים: מלכי הקומדיה (“משתגעים על מרי”). אבל איך קורה שיום אחד מגע הזהב נעלם? שני רימייקים די מיותרים וקצב עבודה איטי משמעותית, בהשוואה לעבר, העלים אותם מהרדאר.

שמעו, זו די משימה בלתי אפשרית עבורי. אני פשוט לא יכול להגיד לכם מה הסרט שהכי אהבתי בעשור האחרון. אחת הסיבות שהעליתי את כל סיכומי השנה שלי מעשר השנים האחרונות היא כי הצטברה שם למעשה רשימה של כ-200 סרטים שאהבתי בעשור האחרון. ובוודאי היו יותר, כאלה שלא הוקרנו מסחרית בארץ או שהגיעו רק לפסטיבלים. אבל היום מתחיל עשור חדש, וצריך לעשות משהו סמי-חגיגי, אז ניסיתי בכל זאת לארגן רשימה, קצת מתחמקת/מתחכמת, אני מודה. ובכל זאת, זרקור על כמה סרטים. אתם מוזמנים לציין את הסרטים האהובים שלכם בעשור החולף בתגובות, ואם תזכירו לי סרט שמאוד-מאוד אהבתי אבל שכחתי אצרף אותו בשמחה לרשימה שלי.

הבעיה העיקרית שלי היא קביעת הייררכיית הסרטים. תבינו: אני נורא אהבתי את "מר וגברת סמית" של דאג ליימן. אם רשימת הסרטים תכלול את סרטי העשור שבכל פעם שאתקל בהם בזפזופ בטלוויזיה אעצור עליהם, הייתי מגיע לרשימה גדולה מאוד של סרטים שאני נהנה מהם ומוצא בהם אינטליגנציה סמויה. ניסיתי להתרכז, ולבחור קודם כל בסרטים שהכי אהבתי, וגם שאני הכי אוהב לחזור אליהם, ושאני חושב שהשפיעו עליי או שגרמו לי לראות את החיים או את הקולנוע אחרת, וגם סרטים שלדעתי שינו משהו בעולם הקולנוע, שהיו נקודות מפנה, או רגעים משמעותיים בתולדות הקולנוע. מה שכן, ברשימה הזאת ויתרתי לחלוטין על ההפרדה שאני עושה בסיכומי שנה בין סרטים שהופצו מסחרית בארץ ובין סרטים שהוצגו בפסטיבלים או הגיעו ארצה בדי.וי.די.

כדי למנוע סכסוכים עם עצמי, הדירוג קצת חמקני. הנה רשימת העשור:

מקום ראשון:

 

"הרמוניות ורקמייסטר", בלה טאר (2001)

אם יש סרט אחד שלא יצא לי מהראש מהרגע שראיתי אותו (בפסטיבל ירושלים), ושאני רואה לא מעט קולנוענים בעולם סביבי שהופנטו ממנו כמוני, זה הסרט הזה. עמית שהם כתב פעם על אלבום הבכורה של הקרנבריז "האם אנחנו באמת אוהבים את הקרנבריז, או שאנחנו פשוט מתגעגעים לסאנדייז?". והוא כמובן צדק. ואני חייב לתהות באותו ניסוח ממש: האם אני באמת אוהב את בלה טאר או שאני פשוט מתגעגע לאנדריי טרקובסקי? לא יודע. אני כן יודע שמאז שטרקובסקי מת סוג הסרטים הזה חסר לי. ו"הרמוניות ורקמייסטר" הוא סרט שנמשך שלוש שעות ויש בו עשרים ומשהו שוטים בלבד, כל שוט יותר מופלא מקודמו, והסרט מתנדנד בין הרמוניות וכאוס, ומחבר בין מוזיקה וקוסמולוגיה. הסרט הזה גם הזניק את תעשיית הקולנוע ההונגרית שבלה טאר הפך לסוג של פטרון שלה, וטאר השפיע גם על אחד היוצרים האמריקאים האדירים של העשור הזה (ראו תכף).

"AI", סטיבן ספילברג (2001)

לא חוכמה, תגידו, האיש שפוט של ספילברג. ובכן, אמת (ראו בהמשך). אבל איזה עשור ענק היה לו. ו"AI" הוא הסרט הכי מופלא שלו, ובמידה מסוימת סוג של אח חורג (בטון, באווירה) ל"מפגשים מהסוג השלישי". כתבתי על הסרט באריכות כאן.

"ג'רי" (2002) ו"אלפנט" (2003), גאס ואן סאנט

כמעט-כמעט שמתי את "ג'רי" בראש. כמו "הרמוניות ורקמייסטר" זה בעיני פשוט סרט עוצר נשימה. רק שצריך לתת את הקרדיט: גאס ואן סאנט יצר – במוצהר, ועם קרדיט – את "ג'רי" בהשראת בלה טאר וכמעין הומאז' לו. אפשר להוסיף לרצף גם את "ימים אחרונים", השלישי בטרילוגיית המוות שלו. אבל אני מעדיף דווקא את "פראנויד פארק". "ג'רי" היה אחד הסרטים השנואים בביקורת האמריקאית בתחילת העשור, אנשים חשבו שואן-סאנט התחרפן סופית והוא החליט להשמיד את הקריירה שלו. שנה אחר כך הוא זכה בדקל הזהב עם "אלפנט", שזה כמו "ג'רי" רק עם סיפור מסגרת המזכיר את הטבח בקולומביין שנותן לסרט נפח סנסציוני ולא מעט מתח. כן, סיכומי עשור שכאלה חושפים את הטעם האמיתי של הבנאדם. תנו לי סרט עם שוטים ארוכים-ארוכים-ארוכים, תנועות מצלמה סרפנטיניות ומינימום עלילה ואני זורח. הבעיה היא שכבר כמעט לא עושים כאלה כיום.

"האיש שלא היה שם", האחים כהן (2001)

גם להם היה עשור מעולה (ראו פוסט בעניין מחר), אבל זה הסרט שלהם שהכי ריסק אותי. כמה שהוא יפהפה ומשונה: חלליות, רציחות, מספרות, ניקוי יבש ופסנתרים. וככל הנראה הסרט הכי סוריאליסטי של האחים כהן מאז "בארטון פינק". אבל אם צופים ב"האיש שלא היה שם", ב"ארץ קשוחה" וב"יהודי טוב" ברצף, מגלים שעבר על האחים כהן עשור של פסיכוזות לא פשוטות, ושהאחים כהן הם בעצם האחים בונואל. (ופתאום אני מגלה ש-2001 היתה שנה מופלאה).

"שמש נצחית בראש צלול", מישל גונדרי (2004)/"סינקדוכה, ניו יורק", צ'רלי קאופמן (2008)

טריפים תודעתיים הולכים חזק ברשימה שלי: "ג'רי", "האיש שלא היה שם", ושני הסרטים האלה שכתב צ'רלי קאופמן. הראשון נהנה מבימוי וירטואוזי ורב-המצאות (לואו-טקיות) של מישל גונדרי המתארות אדם הנמלט לתוך זכרונותיו שבהדרגה הולכים ונמחקים. השני הוא יצירת מופת על אמן שלא מצליח לא ליצור ולא לחיות, ומנסה להילחם בכך על ידי יצירת מיצב תיאטרון עצום שיהיה מפגש בין החיים לאמנות, והוא פשוט הולך לאיבוד בתוך מבוך המראות העצום שהוא יצר לעצמו. סרט פנומנלי.

מקום שני:

"דו"ח מיוחד" (2002), "מינכן" (2005), סטיבן ספילברג

בזכות "מפגשים מהסוג השלישי" ו"אי.טי" דבקה בספילברג התדמית של במאי סרטי מדע בדיוני. ובכן, זה היה עשור המדע בדיוני האמיתי של ספילברג: "AI" (על פי קובריק ובריאן אולדיס), "דו"ח מיוחד" (על פי פיליפ ק' דיק), "מלחמת העולמות" (על פי ה.ג' וולס) ו"אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח". "דו"ח מיוחד" הוא סרט שעוסק ביכולת לחזות את העתיד, ובהשלכות המוסריות שיש ליכולת הזאת (די בדומה לחלק מהדיונים שמתנהלים ב"פלאשפורוורד"). אבל יש סיכוי שהסרט עצמו יתגלה להיות נבואי. כשבעוד 50 שנה נתחיל לנסוע במכוניות הרוכבות על כבישים אלקטרו-מגנטיים המנווטים בעצמם את התנועה נזכור ש"דו"ח מיוחד" חזה את זה קודם. ספילברג, כמו לא מעט יוצרים במעמד שלו, עובד בטקטיקה כפולה: סרט אחד לאולפן, כדי שיעשה כסף, סרט אחד לנשמה, שנעשה בזול ויש לו את הזכות גם להפסיד כסף. "דו"ח מיוחד" ו"מלחמת העולמות" חיברו את ספילברג לטום קרוז והסרטים הצליחו בקופות. את "מינכן" הוא עשה לנשמה. כן, יש כאן דיון פוליטי פולמוסי ושנוי במחלוקת. כן, על ידי עיון בסכסוך הישראלי-פלסטיני ספילברג מנסה גם לבקר את אמריקה בת זמננו, ומלחמתה בטרור, וגם מתמודד עם זהותו היהודית, לראשונה מאז "רשימת שינדלר" ומציג את הפרדוקס הטרגי שבקיום היהודי. אבל התלהבותי מהסרט באה ממקום אחר לגמרי: זה היה עשור בו סרטי ריגול עשו קאמבק עצום, בעיקר בזכות טרילוגיית סרטי ג'ייסון בורן, והקמתו לתחייה של מותג ג'יימס בונד. "מינכן" הוא בסופו של דבר סרט ריגול, והוא הוכיח חד משמעית שספילברג הוא קודם כל במאי מתח מעולה. יש בסרט הזה כמה מהמיזנסצינות והעמדות המצלמה הכי יפות שראיתי בעשור הזה.

"זה יגמר בדם" (2007), פול תומס אנדרסון

זהו האפוס האמריקאי הגדול של העשור הזה, קולנוע דינמי ובומבסטי שבא להציג את הצד המפלצתי של החלום האמריקאי. אני חייב לציין לצידו גם את "Into the Wild" של שון פן, כמעט הנגאטיב שלו. וגם הוא עוסק בכך שלחלום האמריקאי יש צד הרסני. "זה יגמר בדם" הוא כמו רומן עס כרס שהולם בנו כמו קורנס, והטירוף של הגיבור שלו משכר. "Into the Wild" הוא יותר דומה לבלאדה, לשיר. כל אחד מתאים למצב רוח אחר.

"וול-E", אנדרו סטנטון (2008), "רטטוי", בראד בירד (2007)

ראו כאן.

 

"סולאריס", סטיבן סודרברג (2002)

סודרברג מעבד את סטניסלב לם, מביט בטרקובסקי ואומר לו "אני רואה אותך, אבל אני הולך לכיוון קצת אחר". למעשה, אני אוהב את הגרסה של סודרברג יותר מזו של טרקובסקי. וקליף מרטינז הלחין את הפסקול הכי נפלא של העשור לדעתי. הסרט הזה פשוט מועך מכמה שהוא יפה, מהורהר ומרגש. אבל יש עוד עניין משעשע שקלטתי רק באחרונה: למה ג'יימס קמרון טרח להפיק את הסרט הזה? מה הקשר בין קמרון ובין סרט כה מהורהר, כמעט אנטי-סיפורי? ובכן, צפו ב"סולאריס" אחרי "אווטאר" וכמה דברים יתחוורו: נדמה שהוא התחיל לעשת טסטים בעיצוב לקראת "אווטאר" עם התקציב של הסרט הזה. שימו לב לחללית שמובילה את ג'ורג' קלוני לסולאריס והשוו אותה לחללית שמביאה את ג'ייק סולי לפנדורה. הגודל שונה, אבל העיצוב דומה. השוו בין חדרי הפיקוד בתחנת החלל ובין חדרי הפיקוד של אניש הצבא ב"אווטאר". שימו לב לדמיון בין כוכב הלכת סולאריס, ובין הכוכב שאותו מקיפה פנדורה. ובעיקר: שימו לב לעריכה, לצילום ולמבנה של הפתיחה של שני הסרטים, בו גיבורי הסרט מקבלים מידע טראגי על קרובים להם מאנשי תאגיד ענק השולט ביקום והמבקשים ממנו לצאת למסע בשליחותם. סודרברג יצר כאן סרט הגותי על נצחיות הרגש ועל המחיר שמשלמים על תפילות שנענות. קמרון עשה כאן טסטים ל"אווטאר", שבע שנים לפני.

מקום שלישי:

"זכרונות מרצח", בונג ג'ון- הו (2003), "זודיאק", דיוויד פינצ'ר (2007)

שניים מהבמאים האהובים עליי בעשור האחרון בשני סרטים די דומים. למעשה, כה דומים עד שיש לי תחושה שפינצ'ר הלך ועשה את "זודיאק" אחרי שראה את "זכרונות מרצח" הקוריאני ורצה לעשות גם הוא סרט על חקירה משטרתית שהולכת נגד ציפיות הז'אנר.

"יוקרה", כריסטופר נולן (2006)

כריסטור נולן היה ככה קרוב מלהיות איש העשור או במאי העשור שלי. מה שכן בטוח: הוא תסריטאי העשור לי. אז כן, "ממנטו" היה הכי פורץ דרך בממזריות התסריטאית שלו, ו"האביר האפל" היה הכי בומבסטי בחידות ההגיון שלו. אבל הסרט שהכי אהבתי שלו בעשור הזה היה דווקא "יוקרה", מעשייה מפוטלת וערמומית העוסקת באחיזת עיניים ושואו-ביזנס, ממש כמו הסרטים עצמם. כמו "סינקדוכה, ניו יורק", גם זה סרט שעוסק באמנים שמוכנים להקריב את חייהם למען האמנות והאשליה.

 

"דוני דארקו"

"דוני דארקו", ריצ'רד קלי (2000)

הספתח של העשור הזה. דוני דארקו רואה חזיונות בשנתו, עולה על הר ומקבל נבואה. מאותו רגע, מה שקרה ומה שיכול היה לקרות משתלבים זה בזה. כמו עם "סולאריס" של סודרברג גם ב"דוני דארקו" כששואלים אותי על מה הסרט, אני עונה: על אלוהים.

"כמעט מפורסמים", קמרון קרואו (2000)

לאן נעלם קמרון קרואו ואיך הוא מעז? אהבתו למוזיקה יצרה שני סרטים שנורא ריגשו אותי בעשור הזה. בראש ובראשונה "כמעט מפורסמים", שיר אהבה כה צלול ומרגש לאנשים שאוהבים מוזיקה. ועיתונות. וכתיבה. וקולנוע. אבל גם "ונילה סקיי", שמתחבר למוטיב השיטוט-בתודעה שמאפיין לא מעט מהסרטים ברשימה ("האיש שלא היה שם", "שמש נצחית", "דוני דארקו"). קרואו התעלם מעלילת מותחן הפנטזיה הפסיכולוגי של המקור הספרדי, וכפה את עולמו שלו על גיבורו, לכן כשהוא משוטט בזכרונותיו, הוא בעצם מדפדף בתקליטייה של הבמאי.

"הילדים של מחר", אלפונסו קוארון (2006)

טור דה פורס של קולנוע. קובריק לא היה עושה את זה יותר טוב.

"ליידי נקמה", פארק צ'ן ווק (2005)

גיליתי את הקולנוע הקוריאני בעשור הזה. איזה טירוף נפלא. טרילוגיית הנקמה של פארק צ'ן ווק היתה כולה מסע מופלא של פסיכוזה קולנועית. "שבעה צעדים" (Old Boy"") היה הכי מפורסם והיו בו דברים מופתיים. אבל אני הכי התלהבתי מהחלק השלישי של הטרילוגייה, "ליידי נקמה", שהיה מסוגנן אף יותר. ובכלל, זה היה עשור של טרילוגיות, לא? טרילוגיית המוות של גאס ואן סאנט, טרילוגיית שר הטבעות של פיטר ג'קסון, טריולגיית האידיוטים של האחים כהן, טרילוגיית הנקמה של פארק צ'ן ווק.

מקום רביעי:

סרטי התעודה של העשור

זה היה העשור שבו סרטי התעודה יצאו מהגטאות של הפסטיבלים וזכו להצלחות מסחריות ולהד ציבורי.

"גריזלי מן", ורנר הרצוג (2005)

הסרט התיעודי הכי טוב של העשור בעיניי. עם הגיבור שהכי מאפיין את העשור הזה: תימוטי טרדוול. קחו את הגיבורים של "סינקדוכה", "Into the Wild" ו"יוקרה", ובמידה רבה סוג של אלטר-אגו לדמות של ג'ים קארי ב"כייבל גאי". האיש שלא מצא את מקומו בחברה אבל היה כה להוט להיות מפורסם, וכל הרפרנסים שלו לחיים הגיעו מהטלוויזיה (ע"ע צ'אנסי גרדנר מ"להיות שם"). הדבר האחרון שבן אדם כזה צריך לעשות זה להסתובב בין דובי גריזלי. ובידיים של ורנר הרצוג זה סרט גם על מטורף שנטרף, וגם הגיג על הקשר שבין בני אדם ובין הטבע, מאבק שבו האדם תמיד יפסיד.

"ערפל קרב", ארול מוריס (2003)

בינתיים רוברט מקנמרה כבר מת, אבל ארול מוריס – גדול הדוקומנטריסטיים בעולם לטעמי – הצליח לתפוס אותו לשיחה ארוכה, והביא את המוח מאחורי מלחמת וייטנאם לחתיכת חשבון נפש. בעוד 30 שנה יעשו מזה סרט עלילתי, כמו שהיה בשנה שעברה עם פרוסט וניקסון.

"באולינג לקולומביין", מייקל מור (2002)

כל מה שמייקל מור רצה להגיד בחייו – על השליטה התאגידית על השלטון והתקשורת באמריקה – הוא אומר כאן הכי טוב.

"לתפוס את הפרידמנים", אנדרו ג'ארקי (2003)

אז כה נראו החיים לפני יו-טיוב? דיוויד פרידמן הוא קוסם עם פטיש לתיעוד עצמי כפייתי. הוא כמו טימותי טרדוול, רק שדובי הגריזלי הם בני המשפחה שלו. סרט עוכר שלווה שבסופו אתם נחרדים מהתובנה שאין לכם מושג עם מי אתם גרים בבית.

"לתוך האינסוף", קווין מקדונלד (2003)

איזה שנה אדירה היתה 2003 לקולנוע התיעודי, לא? מקדונלד, שמאוד מושפע מארול מוריס, יוצר מותחן דוקומנטרי על מסע טיפוס הרים שכמעט נגמר כשאחד המטפסים חתך את החבל בינו ובין עמיתו לטיפוס. למרות שהסוף ידוע כבר בהתחלה, זה אחד הסרטים הכי מותחים ועם אחד הסיפורים שהכי לא יאמנו של העשור.

מקום חמישי:

הטריפיים

"מעבר לכל חלום"

כמה סרטים שהלמו בראש באינטנסיביות שלהם, או בשימוש יוצא הדופן שלהם בוויזואליה ובשבירת טאבואים: "בלתי הפיך", גספר נואה; "הדוויג והשארית העצבנית" ו"שורטבאס" של ג'ון קמרון מיטשל; "רקוויאם לחלום" של דארן ארונופסקי; "מעבר לכל חלום" ("The Fall") של טרזים סינג.

מקום שישי:

הכי היפראקטיביים, הכי מאיצי פעימות לב

"האביר האפל", כריסטופר נולן; "אווטאר", ג'יימס קמרון; "שר הטבעות: שיבת המלך", פיטר ג'קסון; "זהות אבודה", פול גרינגראס (אחד הסרטים הכי משפיעים מבחינה סגנונית על לא מעט סרטי הפעולה שיצאו אחריו); "משפחת סופר על", בראד בירד, "ספיידרמן" ו"ספיידרמן 2", סם ריימי; "אפוקליפטו", מל גיבסון.

מקום שביעי:

הכי מרגשים

"להתחיל מחדש", רוברט זמקיס; "דבר אליה", פדרו אלמודובר; "מיליון דולר בייבי", קלינט איסטווד; "מצב רוח לאהבה", וונג קאר וואי; "חדרו של הבן", נני מורטי; "עם הראש בקיר", פאטיח אקין; "שיחות נפש", דניס ארקאן; "הפרפר ופעמון הצלילה", ג'וליאן שנאבל (מה שאומר שיאנוש קמינסקי צילם הכי הרבה סרטים מהרשימה הזאת); "הצד הרחוק של הירח", רובר לפאז' (סרט שנזכרתי בו בזכות סיכום העשור הזה. אישכהו הוא נעלם לחלוטין וחייבים למצוא אותו ולהביא אותו לתודעת הציבור. הוא יפהפה ומרגש).

מקום שמיני:

הכי מדיטטיביים, מופלאים וקולנועיים (ועוד סרטים שגורמים לי להתגעגע לטרקובסקי)

"חיים אחרונים ביקום", פן-אק רטאנארואנג; "מה השעה שם" ו"להתראות פונדק הדרקון", צאי מינג-ליאנג; "מרוחק", נורי בילגה ג'יילון; "האחו הבוכה", תיאו אנגלופולוס; "אור חרישי", קרלוס רייגדאס; "שירים מהקומה השנייה", רוי אנדרסון

מקום תשיעי:

הכי מצחיקים

"בוראט", לארי צ'רלס וסשה ברון כהן; "אכזריות בלתי נסבלת", האחים כהן (ראיתי אותו שוב לפני שבוע. הסרט הזה מצחיק אותי מתחילתו ועד סופו); "מת על המתים" ו"שוטרים לוהטים", אדגר רייט וסיימון פג.

מקום עשירי:

אני לא יודע איפה לשבץ אותם

"ממזרים חסרי כבוד", קוונטין טרנטינו (אם הוא היה עורך את "להרוג את ביל" לסרט אחד של שעה וחצי ואת "חסין מוות" לסרט קצר של חצי שעה, הייתי מתלבט גם לגביהם); "היסטוריה של אלימות", דיוויד קרוננברג (קאמבק נפלא לבמאי אדיר); "נמר, דרקון", אנג לי (סרט שנורא אהבתי, אבל פתאום בשנתיים האחרונות בבת אחת ירד לי מאנג לי); "תיבה רוסית", אלכסנדר סוקורוב (בזכות הסיום); "טרמינל", סטיבן ספילברג (תכל'ס, אחד הסרטים של ספילברג שאני הכי אוהב. הדברים שהוא עושה שם עם מצלמה עותקים את נשימתי מהתפעלות); "אודות שמידט", אלכסנדר פיין; "המסע המופלא", היאו מיאזאקי; "אבודים בטוקיו", סופיה קופולה; "אדפטיישן", ספייק ג'ונז (אני מת על התסריט, לא כל כך אוהב את הבימוי); "משפחת טננבאום" של ווס אנדרסון ו"מוכה אהבה" של פול תומס אנדרסון; "לילה טוב ובהצלחה", ג'ורג' קלוני; "ארץ קשוחה", האחים כהן; "קונטרול" של אנטון קורבין ו"הר ברוקבק" של אנג לי, שני סרטים שונים עם אותו סיפור; "אני לא שם", טוד היינז.

ואני יכול להמשיך עוד ועוד. אז די.

שיהיה לנו עשור שמח, עם סרטים מוצלחים.

אי אפשר לנתק בין אמנות וטכנולוגיה. זה נכון לגבי כל אמנות – הספרות השתנתה מרגע המצאת מכונת הדפוס, ובוודאי השתנתה מרגע המצאת המחשב האישי. הציור השתנה מרגע שהומצאו צבעי השמן ואפשרויות ההדפסה. וכן הלאה. בוודאי ובוודאי בקולנוע, האמנות היחידה שהתחילה קודם כל כהמצאה טכנולוגית ורק אחר כך חיפשו לה יישום אמנותי. כל מהפכה קולנועית התחילה מפיתוח טכנולוגי: הוספת הסאונד, למשל. הגל החדש הצרפתי לא היה יכול לקרות אם לא היו ממציאים בשנות הארבעים את מצלמות ה-16 מ"מ ואת הפילם הרגיש לאור שלא זקוק לתאורה מרובה כדי להגיע לחשיפה נאותה. ההמצאה הזאת יושמה לראשונה בצוותי הצילום הצבאיים במלחמת העולם השנייה, נכנסה משם לשימוש בטלוויזיה ובסוף שנות החמישים הפכה לנגישה וזולה מספיק כדי לגרום לכל מי שרצה לעשות סרט לעשות את זה באופן זול, מהיר ובלי תאורה. וכן הלאה וכן הלאה. המהפכה הדיגיטלית לא התחילה בעשור הזה. היא נבנתה בהדרגה מאז "פירמידת הפחד" (1985). ג'יימס קמרון הזניק את העסק קדימה משמעותית עם "המצולות" ו"שליחות קטלנית 2". אבל קו פרשת המים של העידן הדיגיטלי, הסרט שעשה מהפכה מוחלטת בכל מה שאנחנו יודעים על עשייה קולנועית היה "פארק היורה" (1994). אבל בעשור האחרון המהםכה הושלמה. הטכנולוגיה הבשילה. ובעיקר: העידן הדיגיטלי עבר מצד ההפקה אל צד ההפצה. בסיכום העשור ב-1.1.2020 זה בוודאי אחד הדברים שהכי יבלטו בו: זה יהיה העשור בו הפילם הצלולויד יעלם מחיינו. במאי שיצלם בפילם בחצי השני של העשור הקרוב יהיה שקול לבמאי המצלם כיום בשחור-לבן: זו תהיה בראש ובראשונה הצהרה סגנונית אנאכרוניסטית. אבל בשעה שחלק מהבמאים אולי עוד יתעקשו לשמור על שימוש בפילם בעשור הזה, די ודאי שכל בתי הקולנוע בעולם יזרקו את מקרנות הפילם שלהם לפח.

הנה משהו שכתבתי על התנודות בין הישן והחדש, העתידני והנוסטלגי, ועל האופן שבו הטכנולוגיה משפיעה על הצורה (בקולנוע הפופולרי-מיינסטרימי) לגיליון סיכום העשור של "פנאי פלוס".

פורסם ב"פנאי פלוס", 30.12.2009

הנוסטלגיה היא עסק עתידני

רוצים להבין איך נראה העשור האחרון בקולנוע? עיינו בטבלת שוברי הקופות של כל הזמנים, בכל העולם. הקולנוע קיים 115 שנה אבל 17 מתוך 20 הסרטים הראשונים הם סרטי העשור האחרון, וכולם תוצרת הוליווד. משמע: זה היה עשור של כסף ענק. עשור בו הוליווד למדה לייצר ולשווק סרטים לא כאמנות, אלא כסחורות גלובליות. אבל עיינו בדבר נוסף: כמה מתוך 17 הסרטים האלה, שנוצרו בעשור האחרון, הם סרטים מקוריים? כלומר, כאלה שלא מבוססים על ספר, קומיקס או שלא היו סרט המשך ללהיט קודם? התשובה: שניים – "טיטאניק" (במקום הראשון) ו"למצוא את נמו" (במקום ה-18). כל השאר היו גרסאות קולנועיות חדשות לחומרים קודמים. מה זה אומר? אם אתם אנטי-הוליווד, זו דרך טובה לנגח אותה ולהוכיח – במידה מסוימת של צדק – שבהוליווד לא יודעים לייצר שום דבר חדש, רק לארוז מחדש דברים מוכרים, שהצליחו בפורמטים אחרים, ולהפוך אותם למותגים סחירים. אבל זה מסביר למה הם נוצרו, לא למה הם נצרכו בכזה תיאבון. וכאן מסתתרת התשובה השנייה: הקהל הרחב אוהב לקבל את מה שהוא כבר מכיר. סרטי ההמשך מצליחים יותר מסרטי המקור (ולראייה: “עידן הקרח 3”, הממוחזר, הצליח הרבה יותר מ"עידן הקרח" הראשון, שהיה מקורי הרבה יותר). עיבודים רבי מכר מצליחים הרבה יותר מסרטים המבוססים על תסריטים מקוריים.

שני מותגים ספרותיים שלטו בעשור האחרון בקולנוע הגלובלי: “שר הטבעות" ו"הארי פוטר". “שר הטבעות" הוא ספר בן 70 שנה ו"הארי פוטר" הוא ספר חדש יחסית, אבל שעוסק בבריחה של הגיבור מלונדון העכשווית אל עולם של כישוף שנראה עתיק, בו הרכבות עדיין נמשכות על ידי קטרי קיטור, ומכשפים ומכשפות עדיין טסים על מטאטאים. אפשר, אם כך, להגיד, שהפנטזיה שלטה בקולנוע בעשור האחרון. ואולי זו לא פנטזיה, אולי זו פשוט נוסטלגיה. נוסטלגיה לעולם של טובים מול רעים: הוביטים נגד אורקים, הארי פוטרים נגד וולדרמורטים, ועולם שיש בו מורכבות מיסטית, אבל פשטות טכנולוגית: אין מחשבים או טלוויזיות או מכוניות, אין זיהום אוויר או מיחזור. אבל יש סוסים ויצורים מכונפים מיתיים אחרים. וזה אולי אחד הפרדוקסים הכי גדולים של העשור הקולנועי הזה – פרדוקס שמגיע למיצוי מושלם ב"אווטאר" של ג'יימס קמרון: שהקולנוע, עם ההישגים הטכנולוגיים הממוחשבים העצומים שלו, בסך הכל הצליח להדביק את קצב ההתפתחות של הדמיון האנושי במאה-מאתיים שנה האחרונות. רק בזכות המחשבים הקולנוע מצליח להציג באופן אמין עולם של פרה-טכנולוגיה. רק בזכות הטכנולוגיה העתידנית, אפשר להראות את העבר. אם חשבנו שכל הטכנולוגיה הזאת תגרום לקולנוע לחפש עלילות בחלל החיצון, התברר שהקהל והקולנוענים דווקא מחפשים את העבר, שעד כה היה כה קשה לשחזר: מלחמות הטרויאנים ב"טרויה". מלחמות הפרסים ביוונים ב"300”, פיראטים ויורדי ים ב"שודדי הקריביים", וחיזרים עם חץ וקשת ב"אווטאר". בעשור הזה התברר שרק כעת אפשר לגרום לכל מה שהוא לא אמיתי, סוף סוף להיראות אמיתי.

אולפן העשור: פיקסאר

כל הדיון הנ"ל, על הוליווד שממחזרת ספרים, סרטים וחוברות קומיקס, ועל קהל שבולע את הסרטים האלה בצמא, היה עובד הרבה יותר טוב אם פיקסאר לא היתה קיימת. פיקסאר התחילה את דרכה כחברה לפיתוח טכנולוגי שהקים ג'ורג' לוקאס, אבל המנהל שלה, ג'ון לאסיטר, האמין שכדי לייצר טכנולוגיה פורצת דרך, צריך קודם לייצר את הסיפורים שהטכנולוגיה הזאת תשרת אותם, ולא הפוך. מאז "צעצוע של סיפור" ב-1995, פיקסאר אחראית למהפיכה בתחום הטכנולוגיה והאנימציה בהוליווד. הסרטים שלהם העלימו כמעט לחלוטין את סרטי האנימציה הקלאסית, זו הנוצרת על ידי עפרנות ומכחולים. אבל הם עשו עוד דבר מהפכני: אף אחד מהסרטים שלהם הוא לא עיבוד לכלום. כולם תסריטים מקוריים. פיקסאר אולי עובדת כמעבדה טכנולוגית של עידן החלל, אבל היא למעשה בית-יוצר קלאסי, במתכונת של הוליווד הישנה, שם היו מטפחים במשך שנים כל רעיון וכל תסריט, והופכים אותו בתאריך הנמשך שנים מנבט רעיוני, לתסריט מושלם. פיקסאר הפכו ליצרני תסריטים מושלמים ונפלאים, בית ספר לתסריטאות. והעשור האחרון היה מופתי. “למצוא את נמו" הוא הסרט היחיד ברשימת שוברי הקופות של העשור האחרון שמבוסס על תסריט מקורי. ועד השנה הוא גם היה סרט האנימציה הקופתי בכל הזמנים (“עידן הקרח 3” הדיח אותו הקיץ). וחוץ ממנו, הם הוציאו בעשור האחרון את "מפלצות בע"מ" המקסים, את "משפחת סופר על" המצוין, את "רטטוי" המושלם, את "וול-E” המרגש ואת "למעלה" הפלאי. והיה גם את "מכוניות", הסרט היחיד שלהם בעשור האחרון שלא חיבבתי. ובכל אחד מהסרטים האלה, הם מייצגים בדיוק את הפרדוקס של הישן מול החדש: מכונית חדשה מול טראנטה שמוצלחת ממנה. עכבר שרוצה להיות שף. קשיש שמעיף את ביתו עם בלונים. וגם כשהם סוף סוף יוצאים לחלל, הם מספרים על רובוט שאוהב מיוזיקלס משנות ה-60, ועל אנושות שחולמת על כדור הארץ ירוק.

והכי מעניין: פיקסאר הצמיחה אוטרים בעשור האחרון. הבכיר שבהם הוא בראד בירד, אחד הבמאים האהובים עלי מהעשור האחרון. הוא חתום על שלוש יצירות מופת בעשר שנים (אם תתנו לי לרגע להרחיב את מושג "העשור"): "ענק הברזל" (1999), שהופק באולפני וורנר, ו"משפחת סופר על" (2004) ו"רטטוי" (2007). ומעניין יהיה לעקוב גם אחרי פיט דוקטר, שחתום גם על "מפלצות בע"מ" וגם על "למעלה", שני סרטים שאפשר למצוא ביניהם מכנה משותף רב. בוודאי צריך להזכיר את אנדרו סטנטון, שיצר את "וול-E" האדיר ושותף לתסריט "מפלצות בע"מ". והוא גם חתום על "למצוא את נמו", שאני לא מצליח להבין למה הסרט הזה מעולם לא הצליח כל כך להזיז לי, בשעה שכל הסרטים האחרים הותירו את עיניי נוצצות ופעורות.

ההצלחות הנסתרות

ההצלחה של פיקסאר היתה כה גדולה עד שלמעשה אפשר להגיד שבעשור האחרון פיקסאר השתלטה על דיסני. במובן התאגידי הפשוט, דיסני הענקית ופיקסאר הקטנה התאחדו. בפועל, כל אנשי דיסני הוותיקים עפו, וג'ון לאסיטר הוא עכשיו איש הקריאטיב הבכיר ביותר בחברה כולה, לא רק לתחום סרטי האנימציה, אלא גם לסרטים אחרים, וגם לתחום פארקי השעשועים של דיסני.

לכאורה נדמה שדיסני בעשור הזה נכשלה. האנימציה הקלאסית נעלמה (הנה מנסים להחזיר אותה עם "הנסיכה והצפרדע"), אולפן האנימציה שהוקם בפלורידה נסגר, מייקל אייזנר עף ואיתו לא מעט מראשי החברה. אבל בזכות העובדה שבעשור האחרון נהייתי אבא, אני שם לב שלא כל מה שלא כל כך מצליח בקולנוע, או מקבל ביקורות טובות, הוא בהכרח כשלון. דיסני השיקו בעשור הזה שני מותגים מאוד מצליחים ורווחיים מאוד, שדווקא לא עבדו מי-יודע-מה בקולנוע. הבכיר שבהם הוא "לילו וסטיץ'". ראם אתם מבוגרים יש סיכוי שבר שכחתם שהיה בכלל סרט כזה ב-2002: על חיזר שמגיע להוואי ושומע שירי אלביס. הסרט אמנם היה מועמד לאוסקר (והפסיד ל"המסע המופלא" של מיאזאקי) אבל הוא לא ממש נכנס לקאנון ההצלחות של דיסני. אלא אם אתם בני 5: הסרט זכה לשלושה סרטי המשך בדי.וי.די ולסדרת טלוויזיה. המותג "לילו וסטיץ'" חי וקיים. כנ"ל עם "הקיסר נפל על הראש". סרט עוד יותר זניח מ-2000. אפילו סוג של מבוכה מסוימת כשיצא. אבל כעת הסרט הפך לסדרת טלוויזיה בשם "בית ספר לקיסר מתחיל" (חפשו בערוץ דיסני), עבור ילדים שבכלל לא נולדו בשנת 2000.

עם כל הכבוד ל"אווטאר", לדעתי הקולנוע שלפני גולום אינו הקולנוע שאחרי גולום. לפני כ-15 שנה לג'יימס קמרון היה חזון: הוא רצה לביים את הסרט הראשון שבו הגיבור הוא דמות ממוחשבת לחלוטין, ושנאמין שהוא אמיתי. ולא בסרט אנימציה. הוא תכנן לעשות את הניסוי הזה ב"ספיידרמן", אחד הסרטים שהוא עבד עליהם בשנות ה-90. את דמותו של ספיידרמן הוא רצה לבצע במחשב, ללא שחקן. זה היה קל, כי לספיידרמן יש מסיכה על הפנים, לא צריך הבעות פנים או עיניים. לבסוף, בגלל שלל סיבות, קמרון פרש מ"ספיידרמן" וסם ריימי, שהחליף אותו, השתמש ברוב הסצינות בשחקן או פעלולן עם מסיכה. רק בכמה שוטים בודדים, ורחוקים מאוד, ספיידרמן הפך לישות מונפשת דיגיטלית.

זה לא היה רק החזון של קמרון: הרצון להיות הראשון שמייצר דמות אמינה במחשב בתוך סרט לייב אקשן היה הגביע הקדוש של לא מעט קולנוענים, מג'ורג' לוקאס ועד סטנלי קובריק, וניסיונות היו כל הזמן (למשל: יודה הממוחשב ב"מלחמת הכוכבים: מתקפת המשובטים מ-2002) אבל הראשון שממש הצליח בזה היה פיטר ג'קסון כשברא במחשב בלבד את דמותו של גולום בטרילוגיית "שר הטבעות". בין בכורת הסרט הראשון (2001) לבכורת הסרט השלישי (2003) הטכנולוגיה כה זינקה, עד שבסרט השלישי גולום נראה אמין, אמיתי ובעיקר מרגש ומעורר הזדהות. היו אף כאלה שטענו שהגיע הזמן לחשוב על מועמדות לאוסקר לדמות דיגיטלית. גולום נוצר לא רק במחשב, אלא בשיטה היברידית של שילוב בין שחקן אמיתי ומחשב: שחקן (אנדי סירקיס במקרה הזה) עוטה על עצמו חליפה עם חיישנים המתרגמת את תנועות גופו ופניו למידע ממוחשב ממנו נבנית אחר כך דמות ממוחשבת, אבל עם תנועה אנושית. שנה אחר כך השתמש רוברט זמקיס בטכנולוגיה הזאת כדי לשכפל את טום הנקס ב"רכבת לקוטב", ואחר כך ב"בייוולף" ו"רוחות חג המולד". אחד השיאים של השימוש בטכנולוגיה הזאת, ועדות לקפיצות הנחשוניות שמדע המיחשוב עושה, היה לפני שנה ב"בנג'מין באטן" של דיוויד פינצ'ר. שם כל התחלת הסרט מבוצעת בשיטה של גולום, אבל הפעם על דמות אנושית ולא שדון מהאגדות. כעת השתמש בה ג'יימס קמרון ב"אווטאר", והבא בתור הוא סטיבן ספילברג בסדרת סרטי "טין טין" שהוא עובד עליה עם ג'קסון. אבל האופן שבו גולום גרם לקהל להאמין לו, בשעה שהוא לא יותר מדמות ממוחשבת, היא המהפכה האמיתית והגדולה של העשור הזה, במקום בו הטכנולוגיה פוגשת את האמנות, ובאחיזת עיניים, נוצרת אמת רגשית.

היום יוצא "שבע דקות בגן עדן" (מי מוציא סרט ב-31 בדצמבר?!), סרט שראיתי לראשונה בהקרנות האקדמיה לפני כמה חודשים וחיבבתי אותו מאוד, בעיקר בזכות הצילום הסינמסקופי היפה והאווירה הנהדרת שיש בסרט. אתמול צפיתי בו שוב ואהבתי אותו כפליים. סרט מקסים, ועדין-עדין, שעוסק בחיבור רוחני-מיסטי בין שני אנשים, נפשות תאומות, שחייהם מצטלבים שוב ושוב, בעולם הזה ובעולמות עליונים, ורק הם לא ממש שמים לב לזה. כדאי לתת לסרט הזה לא רק הזדמנות, אלא הזדמנות כפולה. וזה בדיוק מסוג הסרטים שקל לראות שלא יביאו הרבה קהל – יש בו משהו אמורפי מדי, כמעט כמו סרט מהמזרח הרחוק, כדי להביא רבבות צופים – אבל איזה כיף שנעשה סרט כזה. אבל לא יכולתי שלא לתהות בכלל בעניין אחר: האם עמרי גבעון, הבמאי/תסריטאי של "שבע דקות בגן עדן" הוא נפש תאומה של דני לרנר? עדות 1) "שבע דקות בגן עדן" הוא סרט שמתקיים כמעט כולו בתוך מוחה של הגיבורה, ניצולת פיגוע התאבדות. וכך היה גם "ימים קפואים" של דני לרנר. עדות 2) רק שני סרטים ישראליים שהופצו השנה מסחרית צולמו בסינמסקופ: "שבע דקות בגן עדן" ו"קירות" של דני לרנר. ובשני הסרטים האלה לגיבורה קוראים גליה. ובשני הסרטים מופיעה ריימונד אמסלם. ספוקי.

בטח כבר הבחנתם. השבוע שאחרי חג המולד והעולם בהקפאה. האולפנים לא עובדים, העיתונות האמריקאית גם חופשת. הכותרות דלות. כלום לא קורה. ככה זה ימשיך לפחות עוד שבוע, אפילו שבועיים. אם לא ימות מישהו ממש מפורסם, ספק אם יהיו כותרות קולנוע בינלאומיות בימים הקרובים. לא שאני רואה באופק כותרות ישראליות. אז מה נותר לעשות? לסכם? לא לחינם קוראים ליום שאחרי כריסמס Boxing Day, היום בו אורזים את מתנות חג המולד בחזרה בקופסאות שלהם והולכים לחנות להחליף אותן. אז ככה זה כל השבוע: אורזים מחדש את השנה ברשימות. ועכשיו גם את העשור. אז הנה עוד כמה רשימות סיכום שנה ועשור נחמדות:

1. סרטי השנה של ג'ון ווטרס. על איזה סרט לדעתכם הוא אומר "אם אינגמר ברגמן היה מתאבד, יורד לגיהנום וקם לתחייה בתור במאי סרטי אקספלויטיישן לדרייב-אין, זה הסרט שהוא היה עושה"?

2. אריק סניידר מ"סינמטיקל" מגלה שהקאות הלכו חזק השנה בקולנוע. הוא ספר 18 סרטים בהם היו השנה סצינות הקאה.

3. המפיק טד הופ ("שמש נצחית בראש צלול") בוחר 21 איש – יוצרים, מפיקים, מפיצים – מעולם הקולנוע העצמאי האמריקאי שהוא מכתיר כ"אמיצים" בכך שהם מחפשים ויוצרים שיטות ומודלים אלטרנטיביים לעשייה, מימון והפצה של סרטי קולנוע.

4. ובעוד אני שובר את הראש מה להכניס ומה לא להכניס לרשימת סרטי העשור שלי, באים החבר'ה מ"האוזן השלישית" ומפרסמים את רשימת סרטי העשור שלהם. וואו, רשימה מעולה. לא מעט ממנה זהה לרשימה שלי.

5. וזו הרשימה המלאה של 150 סרטי העשור כפי שקובצו במשאל המבקרים של "פילם קומנט". נציגי המזרח התיכון: "ואלס עם בשיר" במקום ה-134. "התערבות אלוהית" במקום ה-145.

הבלו-ריי של "ממזרים חסרי כבוד" מכיל את הסרט "גאוות אומה" שקטעים מתוכו מוצגים בסיקוונס בית הקולנוע בשליש האחרון של הסרט. למעשה, זה סרט קצר שביים איליי רות ("הוסטל"), חברו של טרנטינו (שמגלם ב"ממזרים" את הדוב היהודי), ושבו דניאל ברוהל הוא צלף גרמני שבעיקר עסוק בלחסל עשרות חיילים אמריקאים. עד שוויינסטין/יוניברסל יורידו את הסרטון מיו-טיוב, הנה הגרסה המלאה של רות: