פתאום כשאני חושב על זה – באופן אסוציאטיבי – הסגר, רדיפה, מחלת נפש, אובססיית שואה, עולם חיצוני שמנסה לפרוץ פנימה – אני תוהה האם "פובידיליה" הוא "שאטר איילנד" הישראלי. אמממ… במחשבה שני: לא.

פורסם ב"פנאי פלוס", 24.2.2010

בעשור האחרון הקולנוע הישראלי מצא את הקול שלו. הוא מצא את הדרך המשוכללת והשלמה לעסוק בנושאים שהעסיקו אותו מאז ומתמיד: המשפחה, הצבא והקונפליקט הישראלי-ערבי. הסרטים הכי מצליחים של העשור האחרון – בארץ ובפסטיבלי העולם – הם גרסאות משוכללות, משובחות ועשויות היטב לנושאים האלה. וכעת, כשהקולנוע הישראלי מצא מיומנות, התמקצעות וגיוון סגנוני, הגיע הזמן שהוא גם יתחיל לחפש נתיבים עלילתיים וסגנוניים אלטרנטיביים. וכפי שהשם "אלטרנטיבי" מרמז, זה הזמן לחפש עוד ועוד סרטים שינועו לצידי המיינסטרים. אלה שיביאו פחות צופים, אבל שעצם עשייתם היא בבחינת חידוש. למשל: סרטים ההולכים ומתנתקים מהמציאות. הקולנוע הישראלי מקובע לתוך המציאות כאילו רגליו נטועות בתוך דליי בטון. אבל בהדרגה, גם סד המציאות מתחיל להיסדק. טיפין טיפין. “ואלס עם בשיר", למשל, היה סדק כזה. סרט מלחמה על פניו, אבל למעשה מסע בתוך תודעה. “שבע דקות בגן עדן" הוא עוד אקספירמנט תודעתי שמצאתי מרתק, וכה חיוני ומגוון לפילמוגרפיה הישראלית. וכעת מצטרף לרשימה גם "פובידיליה", סרט שאפשר לקרוא אותו כסיפור ריאליסטי על חייו של צעיר שמנסה להתנתק מהעולם, אבל נראה לי שעל פי שפתו הסגנונית נכון יותר לקרוא אותו כסרט שהוא כל-כולו הזיה. חלום. או סיוט.

האחים דורון ויואב פז, בסרט הבכורה שלהם, מעבדים למסך את ספרו של יזהר הר-לב, על איש מחשבים שמחליט להסתגר בביתו (עפר שכטר, שהשיל קילוגרמים רבים כדי לגלם את הדמות, ולרגעים נדמה שדמותו של כריסטיאן בייל ב"המכונאי" היוותה לו השראה מפחידה). גיבורנו חווה איזושהי התמוטטות עצבים אגורפובית וחליט לנהל את כל חייו בתוך דירתו – הכל הוא עושה באמצעות מחשבים: עובד ומתפרנס, מזמין אוכל ועושה סקס. כמעט סיפורו של בלוגר ממוצע, לא? הוא ממשי, אבל חייו הפכו וירטואליים לחלוטין מול מסכי טלוויזיה ומחשב. ואז הוא צריך להתמודד עם מגע אנושי כשלחייו נכנסת בחורה, וכשבעל הבית שלו מבקש לזרוק אותו מהדירה. אפרת בוימוולד היא נציגת המכירות בעלת המזג הנוח שמנסה להוציא אותו מהדירה בחיוכים ובפיתוי. שלמה בר שביט, אחת ההברקות בסרט, הוא סוכן הנדל"ן ניצול השואה, נציג הדור הישן, דור ההורים, שלא מבין מה עובר על הצעיר ואיך הוא יכול לחיות את חייו כך, והוא מנסה לעקור את הגיבור מדירתו בכוח.

המהלך הדרמטי והרגשי בסרט לא לגמרי שלם, ולמרות כל הכוונות המצוינות והמפתיעות לטובה של היוצרים ושל שכטר, המבט שלנו בו נותר חיצוני, במקום שבו הייתם מצפים שהסרט יהלום בנו בעוצמות אדירות, משמע היינו ב"רקוויאם לחלום" נוסח תל אביב. אבל גם בלי זה, “פובידיליה" הוא ניסיון נכון ומרתק, ליצור סרט שהוא קצת כמו הגיבור שלו: מנותק, הרמטי, מגיב בהסתגרות בשעה של מה שמייצג את הישראליות מנסה להידחף בכוח פנימה אל חיינו, ולהחליף את "הישראליות" בצורתה הקולנועית, באיזושהי שפה אולטרה-מסוגננת ומנותקת. התוצאה היא חוויה ויזואלית/מוזיקלית מרשימה ומעוררת הערכה רבה. אבל בה בעת, היא מבטיחה שיא שהסרט לא מגיע אליו. אבל הדרך לשם היא מהמקוריות והמסקרנות והמסוגננות שנראו על מסך ישראלי בעת האחרונה.

ששה מבין חזאי האוסקר הבכירים באמריקה – ובראשם אן תומפסון – מהמרים ש"הסוד שבעיניים" הארגנטינאי יזכה בשבוע הבא באוסקר על הסרט הזר. גם אני, אחרי שראיתי את הסרט, הרגשתי שיוצאת לי הרוח מהמפרשים ושיש לסרט הזה איזשהו סיכוי מסוים (אם כי אני עדיין מהמר על "סרט לבן"). הם מבססים את ההימור שלהם על כך שכמו ש"פרידות" הקל לעיכול ניצח בשנה שעברה את "ואלס עם בשיר" המופתי, כך יקרה גם השנה, עם סרט שאין בו מורכבות, אבל יש בו הדר קולנועי אולד-פאשנד קלאסי, עם כמה הברקות יפות. ואם מפיצי הסרט באמריקה חכמים, הם ישווקו למצביעי האוסקרים אותו כמעין "חיים של אחרים" של השנה. אבל בל נטעה: אם "הסוד שבעיניים" זוכה זה לא כי הוא באמת הכי טוב, אלא כי השם האמיתי של הקטגוריה הזאת כבר צריך להתחלף רשמית ל"פרס הסרט הזר הסימפטי של השנה".

הנה הביקורת:

פורסם ב"פנאי פלוס", 24.2.2010

סרט לא רע, “הסוד שבעיניים". לא שום דבר גדול או משמעותי, סתם תעלומת רצח שעטופה בסיפור אהבה. אבל הוא עשוי היטב, מצולם יפה, ויש בו ליטוש אטרקטיבי. יש לנו נטייה לפעמים לחפש עומק בסרטים זרים, ולתהות האם סרט המתרחש בחלקו בארגנטינה של שנות השבעים מחביא בתוכו איזושהי אמירה פוליטית או היסטורית משמעותית. ואולי הצופה הארגנטינאי ימצא רבדים כאלה, אבל דומני שהסרט בסופו של דבר הוא בבחינת "מה שאתם רואים זה מה שאתם מקבלים", קרי: עשייה מיומנת מאוד, שדורשת מכם להתעלם מהמקומות בהם בואנוס איירס אינה עדיין הוליווד (העיר בה עובד עכשיו הבמאי, חואן חוסה קמפנלה, כבמאי סדרות טלוויזיה להשכיר, אחרי שסרטו הקודם, והסימפטי יותר, “הבן של הכלה" היה מועמד לאוסקר). כמו למשל, העובדה שאנחנו צריכים להשתכנע שריקרדו דארין השרמנטי, בן ה-53, הוא גם בערך בן 40 ומשהו בסרט, ועם מעט איפור וצבע לבן, הוא גם בן 60 ומשהו, מתקרב ל-70, ויוצא לפנסיה. אז יש משהו מזויף בסרט, אבל זה איכשהו עובד, כי גם התסריט עצמו די מאולץ, ולא מכניס אותנו לעולם ריאליסטי במיוחד.

ב"הסוד שבעיניים" חוקר ארגנטינאי מביט לאחור על חייו ומגלה שתי עלילות לא פתורות בהם: האחת, סיפור חקירת רצח ואונס שלא מוצה בה הצדק; והשניה, סיפור אהבתו הבלתי ממומשת לבוסית שלו. כעת, לקראת זקנתו, ואחרי שפרש לפנסיה, הוא מחליט למצוא דרך לסגור את שני התיקים האלה. אבל קמפנלה עושה עבודה תסריטאית פשוטה וקלה, וממיר אותה בעבודה קולנועית מיומנת למדי, שכוללת גם כתיבה חיננית לדמויות המשנה, אבל בעיקר העמדת כמה סצינות בעלות עוצמה קולנועית מרשימה למדי. הבכירה שבהן היא סצינה שבריאן דה פלמה היה גאה להיות חתום עליה: שוט ארוך-ארוך ומסובך מאוד (ומן הסתם התכה ממוחשבת של כמה שוטים נפרדים) המתחיל ממסוק וממשיך במרדף רגלי בתוך איצטדיון כדורגל. איך הגענו לאיצטדיון ואיך מצאו גיבורינו את החשוד שלהם בתוך רבבות הצופים? זה זניח, ולא אמין לרגע. מה שחשוב זו הסצינה הזאת, שהיא מהיפות שראיתי לאחרונה.

ולמעשה, אם קמפנלה היה מוותר לחלוטין על הידוק תסריטאי, ומחליט שהוא לא רוצה לסגור את העלילה באופן הרמטי, הוא היה יכול לגמור את סרטו 20 דקות מוקדם יותר. מבחינה סגנונית ורגשית הסרט היה נגמר במקום גבוה ומספק יותר, אבל בלי התרה עלילתית. החזרה אל ההווה, והרצון לפתור ולסגור הכל גורמים לסרט לאבד גובה משמעותי לקראת סופו. עד אז, הוא דווקא די סימפטי.

סוף השבוע הזה גורם לי לחשוב על בריאן דה פלמה. יש משהו מ"שאטר איילנד" שמזכיר לי את דה פלמה של "שבע פנים לקיין" ו"לבוש לרצח", ויש את "הסוד שבעיניים", שמכיל סצינה דה-פלמאית, של שוט אחד ארוך ומרהיב (הביקורת על "הסוד שבעיניים" תעלה לאתר מחר). ובדיוק כשאני מצייץ "אני מתגעגע לבריאן דה פלמה", עולה ב"וואלה" הידיעה שדה פלמה עשוי להיות הבמאי של "פעילות על טבעית 2 ". אבל רגע: מה פתאום אבנר שביט חתום על הידיעה? הוא לא ב"עכבר העיר". ובכן, מתברר שלא. אבנר שביט נטש השבוע את הדפוס ועבר לאינטרנט, ומעתה הוא ב"וואלה". נטע אלכסנדר, שהיתה עורכת הקולנוע ב"עכבר העיר און ליין", היא השבוע ובאופן זמני מבקרת הקולנוע של "עכבר העיר" המודפס.

ומכיוון שמערכת "העיר" כבר לא ביוסף קארו, ומכיוון ששערי "עכבר העיר" המודפס הפכו לפרסומות במקום לתצוגת תכלית של מיטב מאיירי ישראל, ומכיוון ש"העיר" עובר בשבוע הבא לפורמט A4, ממילא התחילה הספירה לאחור לקראת הסגירה של שניהם, אז מה זה משנה.

ביום בהיר אפשר לראות את "ורטיגו"

"שאטר איילנד" הוא הסרט החדש של מרטין סקורסזי. והוא, לכאורה, סרט אימה. או דרמה פסיכולוגית אינטנסיבית. יצור כלאיים משונה קצת: לצופי הקולנוע שרק מחפשים בידור, הוא יהיה כבד מדי. לחובבי סקורסזי – שחושבים שסרטיו מתוחכמים ואיכותיים – הוא יהיה פאלפי מדי. אבל למרות שאני קצת פושר אליו, אני חייב להודות שיש בו כמות נכבדת של זיקוקין דינור קולנועיים שדי מסמאים את העין בתענוג. לא סרט מצוין, אבל יש בו טונות של קולנוע. אם תרצו, זה הסרט הכי טוב של בריאן דה-פלמה כבר שנים.

הנה הביקורת:

פורסם ב"פנאי פלוס", 24.2.2010

ארבע הערות לפני שמתחילים:

1.
גם "שאטר איילנד" וגם "מבט מגן עדן" (שיעלה בארץ בשבוע הבא) הם סרטים של במאים זוכי אוסקר (מרטין סקורסזי ופיטר ג'קסון, בהתאמה) המבוססים על רבי מכר, ושניהם דרמות פסיכולוגיות תקופתיות הנוגעות גם באימה (בשניהם תמצאו גם מוזיקה של בריאן אינו). ובשניהם יש עניין של חולי נפש הרוצחים ילדים. וכאן, אני מודה, לא נוח לי. כשהעלילה נוגעת ברצח ילדים, אני די מתנתק מהסרט, ולעיתים אף מתעצבן וכועס. זה לא קשור לביקורת קולנוע אלא לרגישות פרטית.

2.
ובהמשך לסעיף 1, אני חייב לציין שעם "שאטר איילנד" אני שם את הסופר דניס ליהיין ברשימה השחורה שלי. לא קראתי את ספריו, אבל "שאטר איילנד" הוא הסרט השלישי שמעובד מספריו, ובשלושתם חוזר הנושא הזה של התעללות בילדים: ב"מיסטיק ריבר" זה התעללות מינית, ב"נראתה לאחרונה" זו חטיפה והיעלמות של ילדה, וב"שאטר איילנד" יש רצח של ילדים. וכאמור, לא משנה כמה אני יכול להתפעל מהסרטים מחבחינה תסריטאית או קולנועית (ושלושת הסרטים האלה אכן מרשימים כולם), מבחינה אישית קשה לי מאוד להתמודד איתם.

3.
"שאטר איילנד" היה אמור לצאת באמריקה בסתיו 2009 ואז נדחה לחורף 2010. לרוב החלטות כאלה מעידות על איזשהו חוסר בטחון בתוצר, משהו שאמור לבטא תחושה שהסרט בצרות. ובכן, “שאטר איילנד" – למרות שאינו הסרט הכי טוב שסקורסזי חתום עליו – אינו סרט איום או רע או בצרות. הוא אפילו, לרגעים, מרשים מאוד. אבל נדמה לי שהבנתי למה הזיזו אותו: “ממזרים חסרי כבוד". יש רגע ב"שאטר איילנד" שפתאום העלילה מגיעה למחנה הריכוז דכאו ולמסע נקמה רצחני של חיילים אמריקאים בקצינים נאציים, ובגלל שאת "שאטר איילנד" ואת "ממזרים חסרי כבוד" צילם אותו צלם (רוברט ריצ'רדסון) יש אפלו כמה רגעים עם תאורה וזוויות צילום זהים. וכך, למרות שאין שום קשר כלשהו בין הסרטים, אפשר היה לחשוב שיש ביניהם איזושהי קרבה שנוצרה ככל הנראה מצירוף מקרים.

4.
אגב, ל"שאטר איילנד" אין מלחין. ובכל זאת, הדבר הכי טוב בסרט זה המוזיקה שלו. על העריכה המוזיקלית הופקד, כרגיל אצל סקורסזי, רובי רוברטסון, שהביא יצירות עכשוויות של ג'ון אדאמס, נאם ג'ון פייק, בריאן אינו ואפילו מקס ריכטר (המלחין של "ואלס עם בשיר").

ועכשיו, אחרי ההערות האלה, אתם מוזמנים להפסיק לקרוא את הביקורת הזאת. או לפחות לקרוא אותה רק אחרי שתצפו בסרט. כי לא משנה מה אכתוב כאן, אקלקל לכם. אם ארצה להימנע לחלוטין מספוילרים, הרי שהביקורת שאכתוב תהיה שקרית לחלוטין, ותעסוק בחוות דעת ובניתוח ובהתרשמות משבריר סרט, שהוא כלל לא הסרט עצמו (ואולי חבל – כי חציו הראשון של הסרט טוב בהרבה מחציו השני). מצד שני, אם אכתוב על הסרט במלואו, מתחילתו עד סופו, אהרוס לכם את הגילוי המפתיע שמגיע במערכה השלישית. גילוי, שאם אתם צופים אדוקים בסרטים, ובוודאי בסרטים העוסקים במחלות נפש ובבתי חולים פסיכיאטריים, יש סיכוי שתוכלו לנחש אותו די בקלות מההתחלה.

אבל הבעיה העיקרית של "שאטר איילנד" נמצאת בעצם קיומו של הטוויסט הזה. ובכך שמאיזשהו שלב, נדמה שהסרט הזה הוא בסך הכל צעצוע קולנועי די משוכלל, אבל לא נורא משמעותי. יש משהו טיפה משונה בעובדה שכעת, בגיל 67, מרטין סקורסזי נהיה פריק של אפקטים דיגיטליים. זה התחיל ב"הטייס" וממשיך כאן. סקורסזי הפך לג'ורג' לוקאס קטן. כמעט שאין שוט שאין בו עיבוד תמונה ואפקטים, ועבודת המצלמה היא מהמרהיבות והמשוכללות שראיתי אצלו כבר שנים. ולאורך הסרט נדמה שליבו של סקורסזי נמצא בטכניקה ובתחבולות. שהוא משתמש בעלילה ובאפקטים כדי ליצור איזשהו מיקס עצום מימדים של כל סרטי שנות החמישים שהוא מכיר. זה מתחיל כבר בסצינה הראשונה: שני חוקרים פדרליים נמצאים על סירה שמובילה אותם למוסד פסיכיאטרי לחולי נפש מסוכנים על אי מול חופי בוסטון. הדיאלוג ביניהם כה עילג ומגושם, כה מלא פרטי אקספוזיציה גסים, שחייבים לתהות: האם סקורסז איבד את שמיעתו, או שמא זהו הומאז' גרנדיוזי לסרטי הבלש הקשוחים? בי מוביז עם עלילות הנו-נונסנס שלהם: כל שיחה היא ישר ולעניין. בסוף הסרט, כשכל טבעה האמיתי של העלילה נחשף, סצינת הפתיחה הזאת מקבלת צידוק הגיוני. ועד אז אנחנו מבינים שהסרט הזה הוא בדיוק ההפך מ"נו-נונסנס", אין כאן שום דבר חד וחלק, הכל סחור סחור, הכל לא חתום ולא החלטי חד משמעי, ואתם אמורים לצאת מהסרט כשאחיזתכם במציאות מעט חלקלקה יותר. ואיכשהו נדמה לי, שכל התחבולות האלה קצת אמורות להיות קטנות על סקורסזי, ושלמרות שיש ב"שאטר איילנד" אלמנט בלתי מבוטל של גילטי-פלז'ר, הסרט קצת מעורר געגועים לקולנוע הקצת יותר צנוע שהוא היה חתום עליו לפני עשרים שנה, או למיטב הבי-מוביז שהסרט הזה מסמפל, ובראשם "Kiss Me Deadly" של רוברט אולדריץ'.

יאמר לזכותו של סקורסזי שהוא באמת מביים כל שוט כמו מאסטר אמיתי ונדיר של קולנוע. אבל עד שאנחנו מגיעים לרעיון שבבסיס הסרט מסתתרת מחווה ל"ורטיגו" של היצ'קוק (אחת ממאות מחוות מן הסתם שמסתתרות בסרט), ושגם כאן זהו חיפושו של הגיבור אחר זהותו העצמית לנוכח טראומה שצילקה אותו, ומול מניפולציה שנמצאת מחוץ לטווח הראייה שלו, אי אפשר שלא לחוש שהיצ'קוק בוודאי היה עושה את זה אחרת. כי היצ'קוק, למשל, שנא טוויסטים. כי טוויסטים זו תחבולה זולה, שבה די מקריבים את רוב הסרט (ע"ע סצינת הפתיחה) בשביל לקבל איזושהי תחושת "וואו" רגעית, בסוף. אז נכון שסקורסזי קצת מתוחכם מליפול בפח של יוצרים כמו מ. נייט שמאלאן, ובערך מהדקה ה-50 בסרט (הנמשך שעתיים ורבע) אנחנו עוברים לפאזה המחייבת אותנו לשאול מה אמיתי ומה לא, מה קורה לגיבור במציאות, ומה הוא רק מדמיין.

היתרון של כל זה הוא שסקורסזי – לראשונה מאז "הפיתוי האחרון של ישו" – נכנס לעולם ויזואלי אנטי-מציאותי, הנושק לחזיונות סוריאליסטיים, והוא עושה שם עבודה יפהפייה. החיסרון הוא שסרט שמתחיל באופן כה מלחיץ – בו חוקר נהיה אסיר של החקירה של עצמו – מאבד את כל המתח והלחץ שסרט כזה אמור לייצר. באיזשהו שלב הסרט נותר יפה לעין, אבל מפסיק להיות מעניין.
עד שזה קורה, “שאטר איילנד" דווקא די מרתק. ליאונרדו דיקפריו מגלם בלש מצולק נפשית באמריקה של 1954: הוא סוחב גם טראומה מהשירות הצבאי כמי ששיחרר את דכאו בסוף מלחמת העולם השנייה, וגם טראומה אישית, אחרי מות אשתו. הוא בא לחקור היעלמות של מטופלת מבית החולים הפסיכיאטרי. מטופלת שרצחה את ילדיה, אבל מאז חיה במוסד מבלי לקלוט מה המציאות האמיתית סביבה. היא לא זוכרת את הילדים ואת הפשע ולא קולטת שהיא סגורה במוסד. מבחינתה היא ממשיכה את חייה כרגיל, בביתה בשכונה. אבל ככל שהגיבור שלנו מסתובב במוסד אנחנו מתחילים לקלוט שמחלת הנפש האמיתית נמצאת מחוץ לכתלי בית החולים ולא בתוכו. החצי הראשון של המאה העשרים – עם השואה, הנאצים, פצצות האטום, הטלוויזיה, הפראנויה, ציד המכשפות האנטי קומוניסטי, הניסויים בבני האדם, הפסיכואנליזה והתרופות הפסיכיאטריות – היא מחלת הנפש האמיתית. בית החולים, בהשוואה למה שקורה בחוץ, נראה כמו אי של שפיות. אבל אז, כשנדמה לנו שהבלש עלה על קונספירציה אדירה, ושהוא עומד להפוך לאסיר של מנהלי המתקן על חשיפתו, ואנחנו מרגישים שהסיפור מתחיל להיות קפקאי, מישהי אומרת בסרט "הסיפור הזה מתחיל להיות קפקאי". ומרגע שהסרט עצמו מפגין מודעות עצמית, כל אחיזת המציאות שלו ושלנו מתערערת. אבל במקום לגרום לסרט להתהדק עוד ועוד סביב צווראנו במתח, הוא דווקא מתרופף. עד שלבסוף – עד הרגע האחרון – והמעניין למדי, בו אנחנו חייבים לתהות מי עשה כאן מניפולציה למי – כל הפוטנציאל הנפיץ של ראשית הסיפור מתפוגג לתוך סיפור קטן ודי זניח ולא נורא מעניין, שמסופר בווליום כמעט היסטרי.

"שאטר איילנד": בתי קולנוע ושעות הקרנה

רציתי לכתוב כאן עד כמה הזדעזעתי והובכתי מ"מרגל במשרה חלקית", ה-ג'קי-צ'אן-רוצה-גם-להפוך-לכוכב-סרטי-ילדים-כמו-ארנולד-שוורצנגר-ודה-רוק שיצא היום. רציתי, כמובן, להקניט את המפיץ-במשרה-חלקית שנתן לסרט "The Spy Next Door" את שמו העברי, שכנראה שכח את סרטם של קתלין טרנר ודניס קווייד, "מרגלים במשרה חלקית", או את "סנטה במשרה חלקית", או את "הורים במשרה מלאה". או את "הורה במשרה מלאה". כן, רציתי לכתוב משהו על השבלונות התרגומיות. וגם רציתי לכתוב – בהמשך לביקורת על "הנסיכה והצפרדע" מאתמול – שבעיניי בריאן לבנט הוא אוטר. "אוטר" לא במובן שהוא רואה בעצמו אחד, או במובן ששמו מהווה סמן איכות, אלא דווקא ההפך: לבנט הוא "אוטר" ששמו מתקשר עם איזושהי בינוניות קולנועיות סטנדרטית. הוא כמו דניס דוגאן, אבל פחות. אבל כשאתם באים לסרט של לבנט, אתם יודעים בדיוק למה לצפות: איך יראו הצילום, העמדת המצלמה והעוויות הפרצופים של השחקנים. אם אני יודע לפני הצפייה מה אני הולך לקבל מהבמאי, וזה מה שאני מקבל – הבמאי מבחינתי הוא אוטר. אבל בימים האחרונים קרה משהו משונה: בת ה-8 שלי התחילה לחבב את סרטי "מותק הילד השתגע" ביס סבבה. הפדגוג ומבקר הקולנוע שבי מזדעזע. שנאתי את "מותק הילד השתגע" של דניס דוגאן ואת "מותק הילד השתגע 2 " של בריאן לבנט. אבל לך תגיד את זה לילדה בת 8. ואז קלטתי: יש סיכוי ש"מרגל במשרה חלקית" יצחיק אותה. בגלל שכבר בסצינה השניה או השלישית בסרט היא סצינת מכות של ג'קי צ'אן – שעושה ואריאציית אמנויות לחימה לילדים – אני כמובן אאסור עליה לצפות בו עד גיל 12. אני לא צריך שהיא תיחשף גם לאלימות הקריקטורה הזאת. אבל ילדים אחרים (בנים?) בני 8 עשויים לראות את הסרט ולהגיד, "בו'אנה, מגניב הג'קי צ'אן הזה". ואז ללכת ולחפש את סרטיו הקצת פחות אידיוטיים. כך שאולי "מרגל במשרה חלקית" הוא הברקה. נההה, הוא לא. אבל החלטתי להניח לסרטים אינפנטיליים היום ולדלג על "מרגל במשרה חלקית". חכו לו ביס סבבה.

==========

וכולם מתפרנסים משטויות בסופו של דבר. קווין סמית הוזמן כבמאי להשכיר בקומדיית השוטרים "Cop Out" שיוצאת מחר באמריקה. המבקרים קוטלים את הסרט ללא רחמים, וסמית מנצל את חשבון הטוויטר ו-1.6 מיליון עוקביו, כדי להגן על הסרט של עצמו. הדינמיקה שהוא חושף שם מול הסרט ומול הביקורות ותגובות הקהל אליו – בשעה שהוא הראשון שהוא מודה שהוא עשה את הסרט בשביל הפרנסה ולא הנשמה – מרתקת למעקב. יהיה מענין לראות האם סלב-טוויטר מסוגל להביא את עוקביו לבתי הקולנוע, או שכל העסק הזה וירטואלי לגמרי.

פתאום התחיל להטריד אותי שאני לא באמת יודע מה פירוש הצירוף "The Hurt Locker". האם זה סלנג צבאי, או סלנג של חבלנים. תהיתי כמה ימים בטוויטר, ולא רק שהגיעה תשובה, מתברר שלא רק אני לא ידעתי מה זה. תודה לעידן על הלינק להסבר של קריס טייפלי. והנה הפירוש של "המילון האורבני". זה פשוט מקום – פנימי, נפשי, אבל גם פיזי – של כאב ודכאון.

וגם זה נשלח לי בטוויטר (תודה לרותם): שיחה עם התסריטאי/עיתונאי מארק בואל (לחצו על הלינק להפעיל את הנגן):

ראיון עם תסריטאי "מטען הכאב" (לחצו להפעלת הנגן)

==========

סקוט פיינברג מציג: 20 דברים שאולי לא ידעתם על "מטען הכאב".

===========

ונותר פחות משבוע עד שמצביעי האקדמיה צריכים להחזיר את טפסי ההצבעה שלהם, וזה בול הזמן לסקנדל קטן. אחד ממפיקי "מטען הכאב" ניסה לגייס את חברי האקדמיה להצביע לסרט שלו, וביקש מהם שימליצו לחבריהם להצביע לו, ולא "לסרט שעלה 500 מיליון דולר". הוא שלח את המייל בתפוצה עצומה, וכמובן שהוא מיד הועבר – מן הסתם – לנציגי "הסרט שעלה 500 מיליון דולר" ומשם להנהלת האקדמיה. מתברר שבקשה כזאת היא מנוגדת לתקנון התחרות. למפיקים מותר לפרסם את סרטם, אבל אסור להם לפנות לחברי האקדמיה ולבקש מהם ישירות תמיכה פומבית בסרטם (ע"ע פרשת המודעה המוזמנת במימון מיראמקס של רוברט ווייז התומך ב"הטייס" של סקורסזי). ומכיוון שיש עוד כמה ימים של בחירה, ונראה שהמירוץ צמוד, יש סיכוי שמישהו ינסה לנפח את המייל הקטן והאידיוטי הזה לחתיכת ביג דיל של השמצות בין מפיקים. המפיק, בכל אופן, כבר שלח מייל התנצלות.

אבל כשעונת האוסקרים הזאת תיגמר, מישהו יצטרך לעשות פרופיל על חברת ההפקה הקצת קיקיונית הזאת, Voltage Pictures. הם אמנם מימנו את "מטען הכאב", אבל נדמה שהם גם דפקו לסרט הזה את החיים עם מדיניות הפצה שערוריירית, ועכשיו עם פדיחות בדקה ה-90 לפני הטקס. מה השלב הבא, גיוס מצביעים בפייסבוק? אם הסרט יזכה לבסוף באוסקר, זה יקרה למרות ההתערבות המחפירה של חברת וולטג', ובהחלט לא בזכותה.

=========

אני צריך כבר לסגור את הימורי האוסקר שלי, אבל יש משהו שמטריד אותי. על פי כל החזאים הכי אמינים פרסי המשחק אמורים להיות כבר סגורים וחתומים: סנדרה בולוק וג'ף ברידג'ס על שחקנים ראשיים. מוניק וכריסטוף וולץ על שחקני משנה. אבל משהו מציק לי. קטגוריית השחקנים הראשיים נרית לי פשוטה וברורה מדי. ואחרי שגם ברידג'ס וגם בולוק הפסידו בבאפט"א לקארי מוליגן ("לחנך את ג'ני") ולקולין פירת ("סינגל מן") אני מרגיש שאחד מהם חייב לזכות גם באוסקר. אבל מי? אני מתייעץ עם מומחי אוסקר גדולים ממני, והם אומרים לי שאין סיכוי, ברידג'ס ובולוק, זה חתום וסופי. והבאפט"א? נו, בולוק בכלל לא היתה מועמדת כי הסרט שלה יצא באנגליה רק ב-2010. וממילא מוליגן ופירת הם שחקנים בריטיים שזוכים ליתרון המגרש הביתי. וגם זה מציק לי: יותר מדי אמריקאים בפרסי המשחק. שנה בלי זוכה בריטי? נשמע מופרך. אז אני רוצה להמר שמוליגן או פירת ידפקו הפתעה ויקלקלו לכמה מאיתנו את הסטטיסטיקה. אבל מי מהם? לרגע נראה לי שזה פירת. אבל לרגע זה נראה שזה מוליגן. אני צריך עוד לחשוב על זה קצת.

צריך להגיד את האמת, היו צריכים לקרוא לסרט הזה "הצפרדע והצפרדע".

אני אוטריסט. קרי, כשאני רואה שם של במאי שחתום על סרט שאני אוהב, אני מצפה לסרטו הבא. ואם הוא חתום על שני סרטים שאני אוהב, אני מחכה כפליים לסרטו הבא. נכון שקולנוע הוא אמנות שיתופית, שבה לכל אחד מהשותפים לדרך יש איזושהי השפעה על התוצאה הסופית, אבל עדיין יש קפטן לספינה הזאת. קפטן שבראש ובראשונה יש לו טעם – בבחירת החומרים ובבחירת הפרטנרים. ואם גיליתי שאני מחבב את טעמו של הקפטן הזה, אני משתדל לדבוק בו. לכן, כשמגיע למסכינו סרט חדש של ג'ון מאסקר ורון קלמנטס אני באופן אינסטינקטיבי שמח. למה? כי מאסקר וקלמנטס חתומים על שניים מסרטי האנימציה שאני הכי אוהב בעולם: "בת הים הקטנה" ו"אלאדין". אבל רגע: הם גם חתומים על "הרקולס" ועל "כוכב המטמון", שניים מסרטי האנימציה הכי מיותרים שראיתי. כלומר, קלמנטס ומאסקר היו אחראים בסוף שנות השמונים/תחילת התשעים, ללידה המחודשת של סרטי האנימציה של דיסני, וכמעט באותה נשימה הם היו אחראים – בסוף שנות התשעים/תחילת שנות האלפיים – לדעיכתה של האנימציה הקלאסית, והפיכתה לא רלוונטית אל מול פריחת האנימציה הדיגיטלית. ועכשיו, כשג'ון לאסיטר – האיש שהפך את פיקסאר למעצמה – עומד בראש כל הצד הקריאטיבי של אולפני דיסני, הוא מביא את מאסקר וקלמנטס כדי לנסות להקים שוב לתחייה את האנימציה הקלאסית. התוצאה "הנסיכה והצפרדע", והיא, נו, בסדר כזה. כמעט. בקושי. כמו "הרקולס".

אז האוטריסט שבי מבולבל. מה הסיפור של קלמנטס ומאסקר? האם הם במאים שעליי לחכות לסרטם הבא, או שאין קשר בין השם שלהם ובין התוצאה הסופית? חוששני שאופציה ב' היא הנכונה. אני מבין – כנראה באיחור – שבסרטי האנימציה הבמאי אינו האוטר. הוא יותר מנהל העבודה. אני עדיין מאמין שלכל פרויקט יש בוס ראשי אחד, מוח עיקרי שרוב הקונספט וההחלטות באות ממנו. אבל כנראה שלפחות בעולם האנימציה של דיסני, זה לאו דווקא הבמאים. אז מי?

סרט האנימציה שאני הכי אוהב בכל הזמנים הוא "היפה והחיה", שביימו גארי טרוסדייל וקירק ווייז, שהמשיכו משם לביים את – בעעע – "הגיבן מנוטרדם" ואת "אטלנטיס: היבשת האבודה". אוי ואבוי, זה גרוע כמעט כמו "הרקולס" ו"כוב המטמון". כתבתי על כך די הרבה, מאז תחילת שנות התשעים: השלישייה הזאת – ש"היפה והחיה" במרכזה, ו"בת הים הקטנה" ו"אלאדין" משני צדדיה – היא מבחינתי פסגת האנימציה הקלאסית של אולפני דיסני. תענוג של סרטים. גם מצחיקים, גם מרגשים, גם מכילים שירים נהדרים, וגם יש בהם רוח חצופה שלוקחת את סיפורי הילדים הקלאסיים ה"דיסניים", ומעניקה להם טוויסט חתרני סמוי ושנון מאוד. אז מה קורה כאן? אם זה לא הבמאים אז מי? יש שני שמות עקביים שחזרו בשלושת הסרטים האלה: ג'פרי קצנברג, שהיה הבוס הגדול של אולפני דיסני ומי שיזם ודחף לרענן ולעדכן ולהחיות מחדש את סרטי האנימציה של החברה, אחרי שנות שפל בשנות השבעים והשמונים. אבל קצנברג היה גם אחראי על "מלך האריות", שאמנם היה סרט האנימציה הכי קופתי לתקופתו, אבל היה – לטעמי – באופן משמעותי פחות מוצלח מבחינות רבות משלושת הסרטים שקדמו לו. וכעת, בתור בעל הבית בדרימוורקס אנימיישן, לקצנברג יש הברקות, אבל אין לו שיאים כמו "בת הים הקטנה", "היפה והחיה" ו"אלאדין". לכן, לא נותר לי אלא להכריע שהאוטר האמיתי מאחורי שלושת הסרטים האלה היה הווארד אשמן. הוא נפטר לפני בכורת "היפה והחיה", ובאמצע העבודה על "אלאדין", לכן אי אפשר לדעת האם בסרטיו הבאים היה ממשיך לייצר קלאסיקות נדירות ומבריקות, או מידרדר כמו כל שאר שותפיו לסרטים האלה. המוות הוא כלי מצוין להעצמת מיתולוגיות.

אשמן היה מחזאי ותמלילן (הוא כתב את המיוזיקל "חנות קטנה ומטריפה"), והוא (יחד עם שותפו להלחנה, אלן מנקן), המוח מאחורי ההמצאה מחדש של שלושת הסיפורים האלה כמיוזיקלס מודרניים. הוא זה שכתב את התמלילים לשירי הסרטים, והפך את השירי לא לאתנחתאות מוזיקליות, אלא לחלק אינטגרלי מהעלילה. למרות שאין לו קרדיט בתסריט של הסרטים, אשמן – כך הבנתי – היה המוח האמיתי מאחורי ההברקות של הסרטים האלה, האיש שבאמת היה הבוס הגדול של הפרויקטים. לכן "היפה והחיה" היא השיא שלו: אחרי ש"בת הים הקטנה" היתה טבילת האש הראשונה שלו בהוליווד, ולפני שהוא יפרוש מ"אלאדין" באמצע בגלל מותו (אבל הוא השאיר אחריו את הסרט במצב כזה, שבמידה מסוימת הוא עיצב אחריו את כל סרטי האנימציה של דרימוורקס, מבחינת סוג ההומור ונוכחות הכוכבים כמדבבים).

מרגע שאשמן מת, סרטי האנימציה הקלאסית איבדו את שנינותם. מרגע שקצנברג עזב את דיסני, סרטי האנימציה הקלאסית איבדו את הצלחתם המסחרית. המוח שידע לחבר בין הצד הקריטאיבי לצד המסחרי היה, מ-1995, ג'ון לאסיטר בפיקסאר. איש חדש, טכנולוגיה חדשה, הצלחות חדשות. לאסיטר הצליח גם לייצר במעבדות פיקסאר גם את הבמאי כאוטר האנימציה – בהשראת היאו מיאזאקי. וכך, כשאתם באים לסרט של בראד בירד או אנדרו סטנטון או פיט דוקטר, אתם יודעים שהסרט הזה בקע מראשם – תחילה בתסריט, ואז גם בבימוי, למרות שהיו מעליהם ומתחתם עוד מאות שותפים נוספים. אבל המיוזיקל המונפש מת.

ו"הנסיכה והצפרדע", למרבה הצער, לא מקים אותו לתחייה. למרות – וזה חשוב – שהשירים של רנדי ניומן הם הדבר הכי טוב בו: גם מוזיקלית וגם מבחינת האנימציה.

ובעיקר, במקום להיות מקוריים, זה הפך לסלט האנימציה הגדול. גיבורת הסרט היא בחורה דעתנית ועצמאית, כמו אריאל או בל. ויש לה חלום: לפתוח מסעדה! פששש… חתיכת חלום. למעשה, לאורך הסרט היא מתייחסת לרעיון פתיחת המסעדה במעט כפייתיות. והיא לא מאמינה בסיפורי אגדות. אה, סיפור אגדה מודע לעצמו. אבל כשמזדמן לה לפגוש צפרדע, כלומר נסיך שכושף להיות צפרדע, היא מנשקת אותה. וראו זה פלא: במקום שהוא יחזור להיות נסיך, היא הופכת להיות צפרדע גם. חמוד. שנון. קצת "שרק" אמנם, אבל נקודת מוצא נחמדה להעמיד את האגדה המוכרת על הראש. אלא שמכאן, אין לאף אחד ממש מושג איך להחיות את הסיפור ולהמשיך את הקו המקורי, או להפוך אותו למלהיב ומקורי. יש איזושהי עלילה עם מין מכשף וודו שכישף את הנסיך ורודף אחר הבחורה שהפכה לצפרדע, שוב מין מישמש של אנטגוניסטים – קצת ג'פאר, קצת אורסולה. ובסופו של דבר היא נקלעת לדילמה, שעשויה לגרום גם לבני השבע קצת לגחך, שבה היא צריכה לבחור האם לחזור להיות בן אדם, אבל תוך ויתור על עקרונותיה ועצמאותה, או להישאר נאמנה לעצמה, אבל להישאר צפרדע. להישאר צפרדע?! רציניים? זאת באמת אופציה בסרט?

וכך, למרות שלרגעים הסרט נאה לעין, ובקטעים המוזיקליים יש כמה רעיונות עיצוב לא רעים, הוא נותר לא רק לא שנון, אלא בעיקר לא מלהיב, לא בהרפתקאות, לא במתח ולא בפוטנציאל הרומנטי/אגדתי של הסרט. אם "הנסיכה והצפרדע" היה אמור להקים לתחייה את האנימציה הקלאסית, הוא נכשל – אבל לא בגלל האנימציה, אלא בגלל שיש אולי על מה להסתכל אבל אין למה להקשיב.

"הנסיכה והצפרדע": בתי קולנוע ושעות הקרנה

כשאביגדור ליברמן אומר לעיתונאים "אתם רואים יותר מדי ג'יימס בונד", האם הוא חושף בזה שהוא לא ראה ג'יימס בונד? ג'יימס בונד לא עובד בקבוצה (זה דווקא מתלבש בול על "מינכן", שעוסק ב…. אוי ואבוי – המוסד הישראלי). אם כבר, אז שיטת הפעולה של מחסלי דובאי גורמת לי לחשוב שמי שביים אותם צפה יותר מדי ב"אני, מרגל", סדרת הטלוויזיה מהסיקסטיז בה קוברט קולפ וביל קוסבי גילמו מרגלים שהכיסוי שלהם למסעות בעולם היה העובדה שהם שחקני טניס.

מרגלים ושחקני טניס. החשודים בחיסול בדובאי

========

חבריי במכללה הישראלית לאנימציה משיקים השבוע סדרת הרצאות הפתוחות לקהל הרחב. המפגש הראשון יתקיים במוצאי שבת הקרוב, ערב פורים, ויתארח בו שחר לבבי, אחד האנימטורים של "אווטאר", שחזר לאחרונה ארצה אחרי שהות בניו זילנד שם עבד ב-WETA, חברת האפקטים שהקים פיטר ג'קסון. נראה לי אדם שיהיה מרתק לפגוש ולשאול אותו שאלות ולהבין דרכו איך עובדת המכונה העצומה הזאת של סרטי האפקטים, ואיזו השפעה יש לאנימטור אחד קטן על הסרט כולו. הנה דף האירוע. שבוע אחרי זה יתקיים באותו מקום ובאותה שעה ערב טרום-אוסקרים, בו אשתתף גם אני. יאללה, בואו.

============

אז מה הוחלט: אתרי סטרימינג של סרטים וסדרות זה עסק משגשג או כישלון ודאי? ביום אחד, גם וגם. חברת בי-סייד נסגרה סופית, אבל חברת Vudu נקנתה על ידי וולמארט. ואולי זה מתחיל להיות בדיוק כמו העולם האוף-לייני: סרטי המיינסטרים מצליחים, חברות המפיקות ומפיצות סרטי איכות וסרטים זרים הולכות ונעלמות.

==========

אני מת שאחד המפיצים יפתח בית ספר למפיצים. יש כל כך הרבה דברים בעולם ההפצה שאני נורא רוצה ללמוד ולהבין. למשל: למה סרטים נכשלים. אדייק: למה סרטים טובים נכשלים. אחדד: למה סרטים טובים ומסחריים עם כוכב מוכר ואהוב נכשלים. מקרה המבחן: "תלוי באוויר". כשראיתי את הסרט הייתי בטוח שהוא הולך להיות להיט ענק בארץ. הוא בדיוק מסוג הסרטים שקהל מבוגר יכול נורא להתחבר אליו ולהרגיש הוא מדבר עליו ואליו, ויש בו את ג'ורג' קלוני, שנדמה לי שהקהל (המבוגר) בארץ נורא אוהב. אבל הסרט הביא בינתיים רק 50,000 צופים. לא מספר מזעזע, אבל לא להיט. אז למה? האם זו אשמת השיווק וההפצה? האם הקהל פשוט לא ידע שהסרט שם? או אולי אשמת הסרט – אולי בשעה שאני חשבתי שזה סרט מקסים, חכם, מרגש וקומוניקטיבי, אולי הקהל חשב אחרת? ואולי – ויש סיכוי שזה העניין – ש"אווטאר" פשוט הטביע כל סרט אחר שהוקרן מולו, ושהקהל שהולך לראות סרט פעם בחודשיים-שלושה בחר ב"אווטאר", וויתר על "תלוי באוויר"? האם אפשר היה לעשות משהו אחרת? ואיך אפשר לגרום לקהל להבחין בקיומו של סרט שהוא אמור להתחבב עליו?

והנה בעיה הפצתית בהתהוות: דיברתי עם ידיד ברחוב, חובב קולנוע גדול, וסיפרתי לו את "הסרט החדש של סקורסזי" שראיתי. הוא פער עיניים וענה: "יש סרט חדש לסקורסזי?". אמרתי כן. הבטתי ימינה-שמאלה ראיתי את הפוסטר ל"שאטר איילנד" והצבעתי עליו. "הנה, זה". ואז קלטתי: לא כתוב עליו שביים אותו מרטין סקורסזי. רק שמשחק בו ליאונרדו דיקפריו. סוג של טעות איומה, לא? הבימוי של סקורסזי הוא הכוכב האמיתי של הסרט.

בטקסט שלי מאתמול, בו פעם נוספת אני מביע בהלה מקונסנזוס מוחלט ובו אני מביט בהשתוממות בסחף הטרנס-אטלנטי אחרי "מטען הכאב" – והניסיון שלי להבין האם זו תופעת עדר, או התלהבות אותנטית או איזשהו קמפיין לוביסטי מאורגן היטב – היה מקום להוסיף דבר מה להגנת הסרט (שכפי שכתבתי, הוא ככל הנראה סרט המתח הכי טוב שראיתי השנה): הסרט הזה עובד נפלא בצפיות חוזרות. כאמור, הצפייה הראשונה היתה מורטת עצבים. הרגשתי שאני בידיים של חבורת מטורפים. בצפייה השניה, כשהמתח כבר פחות ואתם יודעים כבר מי יחיה ומי ימות ואין יותר את מטען ההלם, העבודה הקולנועית המדוקדקת של ביגלו, וההנאה מהניהיליזם המוחלט של הסרט, מורגשים יותר. מהבחינה הזאת, "מטען הכאב" עובד יותר טוב מ"תלוי באוויר" ומ"ממזרים חסרי כבוד", ששניהם נפלאים בצפייה הראשונה, אבל פחות טוב בצפייה שנייה. לדעתי גם "אווטאר" עובד נהדר בצפיות חוזרות. הוא מפסיק להיות "ה-אירוע" וחוזר למימדיו כלונה פארק של קולנוע גרנדיוזי ומלא קסם (ועם לא מעט יומרה, שאמורה להפוך אותו מסתם "בידור" ליותר "אמנות"). אז אם חברי האקדמיה הולכים ורואים את הסרטים המועמדים פעם שנייה – בדי.וי.די או בקולנוע – כאן זה המקום שבו חלקם יכולים להגיד "וואלה, 'מטען הכאב' הזה אשכרה משתפר בצפייה חוזרת". בצפייה הראשונה פשוט עסוקים יותר מדי בלהפסיק את הדימום.

(ועוד טעות שלי מאתמול: שכחתי ש"יהודי טוב" גם נמצא בעשירייה. כלומר, שאם הייתי חבר אקדמיה זה הסרט שהייתי ממקם אצלי במקום הראשון).

הנה דיוויד פולנד מראיין את קתרין ביגלו, בעיצומו של הקרנבל העצום של הפרסים, ובשלב בו כבר ברור שהיא לא עוד האנדרדוג:

=========

הפרמיירה החגיגית של יס ל"מטען הכאב" מתקיימת הערב. הבכורה "הארצית" הרשמית תהיה ביס 1 ביום ראשון בערב. שיחוק אדיר. אם יש לכם HD, צפו בו כך. פעם ראשונה שראיתי 16 מ"מ ב-HD, וזה נראה פנומנלי. ובכל זאת, אהיה מאוד-מאוד מופתע אם ביום שני או שלישי לא תופץ הודעה לעיתונות ש"מטען הכאב" – אחרי בכורתו הטלוויזיונית, ואחרי זכייתו באוסקר – מגיע לבתי הקולנוע בארץ.

============

זה מזכיר לי שהפעם האחרונה שסרט שזכה באוסקר הוקרן בבתי הקולנוע בארץ רק אחרי הזכייה, היתה בתחילת 1997 כש"הפצוע האנגלי" זכה באוסקר ובארץ לא היה ברור אצל מי נמצאות זכויות ההקרנה שלו. באיזשהו פיתול זכויות הקשור במכירת זכויות הפצה מראש למימון הסרט, סרטי שני קנו את הסרט עוד לפני הפקתו, אבל בזכות החוזה עם מיראמקס הזכויות היו בה בעת גם בידי פורום פילם. הם החליטו שלא להחליט של מי הסרט, ורק אחרי שהסרט זכה באוסקר הם מצאו איזשהו סיכום ביניהם  (ומן הסתם גם בינם ובין בעלי הסרט בחו"ל) שאיפשר את הפצתו בארץ. נראה לי שזה מה שיקרה בסוף גם עם "מטען הכאב". אהיה מאוד מופתע אם לא.

"מטען הכאב" הוא אחד מסרטי המתח הכי טובים שראיתי בזמן האחרון. למרות שהוא מתרחש בעירק הוא לא סרט מלחמה. ולמרות שהוא מתרחש בזמן מלחמה, הוא בוודאי לא סרט אנטי-מלחמה. למעשה, זה אחד הסרטים שמציגים את העמדה הכי אמביוולנטית לגבי מלחמה. כי על פי הסרט, המלחמה היא כמו סוג של אקסטרים-ספורט, סם ממכר. אנחנו אמורים להבין בין השורות שזה בעייתי ואולי אפילו ראוי לגינוי ולא בסדר, אבל זה לא נאמר בסרט. ומי שמבין שהסרט הוא אנטי-מלחמתי פשוט מקרין על הסרט את השקפותיו האישיות. הדבר היחיד שיש בסרט שהוא בבחינת ביקורת על המלחמה הוא שהסרט מנתק את המלחמה מכל אידיאולוגיה. גיבור הסרט נמצא בעירק לא בשם הצדק, או החופש, או הפטריוטיות, או השליחות, או האמונה בדרכם של מנהיגיו ובתפיסת עולמם שהפכו אותו לשוטר בינלאומי, הוא שם כי זה מבחינתו הפאק-יו הכי גדול בעולם. מה הוא יעשה כשתיגמר המלחמה, והוא יצטרך לחזור לחיים נטולי אדרנלין וסכנה בביתו הפרברי? הו, על זה כבר נעשו לא מעט סרטים אחרים. את זה כבר נוכל להשלים בראש. המלחמה כפס ייצור לפצצות מתקתקות.

כשצפיתי ב"מטען הכאב" בפעם הראשונה, כשרק יצא בבלו-ריי ונהיה ברור שאף מפיץ ישראלי לא מתכנן להביא את הסרט ארצה, המתח שבו עלה על גדותיו וגרם לי פשוט לעצור את הסרט מרוב אינטנסיביות באחד הרגעים. הבנתי – מיד אחרי הסצינה הראשונה – שזה מאותם סרטים שלא לוקחים שבויים. שהבמאית שלו היא מטורפת וחולת נפש ממש כמו הגיבור שלה, ואין רגע בו נוכל לצפות מה הולך לקרות. המתח בסרט נהיה בלתי נסבל. זה לא נורא מפתיע, אגב: קתרין ביגלו היא אלופה בבימוי אקשן אינטנסיבי: ראו את סרטיה "נקודת פריצה" (המצוין) ו"ימים משונים" (הפחות מצוין). היא תמיד הצליחה להוציא הרבה מאוד אנרגיה מאמצעים די פשוטים.

אבל "מטען הכאב" הוא מיסתרין אמיתי עבורי, לא בגלל הסרט אלא בגלל מה שקורה סביבו. והוא מהדהד מיסתורין שמלווה אותי כבר כמה שנים בכל הקשור לסצינת האוסקרים באמריקה.

אני לא מצליח להבין איך זה קורה, והאם זה מהלך ספונטני או מהלך מתוכנן שמצליח לסחוף אחריו את כל הוליווד (כולל את העיתונאים שמסקרים את הוליווד), אבל בשנים האחרונות פתאום צץ סרט אחד שכולם נשפכים ממנו, כולם מיד מתחילים לפמפם עליו שהוא הולך לזכות באוסקר, ובבת אחת, תוך שבועות בודדים, כל תעשיית הקולנוע מדבר על הסרט הזה בקול אחד. ואז הסרט מגיע לקהל, ואי אפשר שלא להרים גבה: מה, זהו?

זה התחיל, לדעתי, בשנה של "השתולים", 2006. פאום כל הוליווד בבת אחת אמרה: זה הסרט שעליו סקורסזי יזכה באוסקר? על זה? על רימייק לסרט הונג קונגי? זה האוסקר של סקורסזי? אבל התחושה היתה, אחרי ההפסדים על "כנופיות ניו יורק" ו"הטייס", שהשנה זה חייב לקרות. ואז זה המשיך עם "לא ארץ לזקנים". סרט מעולה, מצוין, מופתי, של הבמאים הכי טובים באמריקה. אבל איך קרה שבבת אחת כל הגילדות, כל המבקרים וכל הבלוגרים אהבו רק את הסרט הזה, בשנה שהיתה מאוד נדיבה בסרטים מעולים אחרים? אבל נגיד, ניחא: אלה עדיין סרטים של מאסטרים. ואז הגיע "נער החידות ממומביי". מרגע שהסרט הוקרן בפסטיבל טורונטו בסוף 2008 כולם זימרו את אותו שיר. איך זה קורה?

יש לי שתי תיזות. האחת, תיזת ה"מלמעלה": שיש כאן עבודת לובינג מאוד מורכבת של אנשים שמסוגלים להכניס לאנשים אחרים את הרעיון שהם מתלהבים מסרט ותומכים בו, אפילו עוד לפני שהם רואים אותו. וברגע שיש מספיק מוקדים של בעלי השפעה – בקרב חברי האקדמיה ובקרב העיתונאים המכסים את התחום – הבעירה כבר ממשיכה לבד. "נער החידות ממומביי" היה סרט כיפי ועשוי היטב. ואם היה לבסוף זוכה באוסקר, זה לדעתי היה צריך לבוא כהפתעה, כריאקציה נגד מועמדים אחרים, ולא כ"עסק סגור" מרגע תחילת המירוץ, מהקרנת הבכורה הראשונה.

התיזה השנייה, תיזת ה"מלמטה": התיזה הזאת לוקחת בחשבון שכל מי שתומך בסרט אכן מבטא את התלהבותו הכנה מהסרט ולא מושפע מלוביסטים כריזמטיים שהכניסו לו רעיונות בראש, אלא באמת מגיב לסרט שהוא ראה. במקרה הזה, קל להבין את הדינמיקה: "נער החידות ממומביי" הוקרן בבכורה כמעט עולמית בפסטיבל טורונטו, וכנראה שכל מי שראה אותו התאהב בסרט וראה בו איזושהי הברקה, שהיא אולי גם אנטי-תזה לסרטים האחרים שהיו אמורים להיות בולטים בתחרות. התיזה הזאת עובדתכשסרט טס לכולם מתחת לרדאר, לאף אחד אין ציפיות ממנו ואז הוא מפתיע. ובגלל שהוא מגיע ללא ציפיות ובהפתעה, התגובה אליו מועצמת מכפי מידותיו האמיתיות. זו גם תכונה אנושית ידועה: כשאנשים רואים משהו מקסים ומהנה ומלהיב לפני כולם, הם נוטים לדבר עליו הלאה בהתלהבות מעט מוגברת. כל עניין הקרנות הפריוויו מבוסס על התכונה האנושית הזאת.

תיזת ה"מלמטה", שבה סרט באמת שובה את לב צופיו מבלי שהם ציפו לו מתאימה למה שקרה עם "נער החידות ממומביי" ומתאימה גם למה שקרה עם "מיליון דולר בייבי", שהוקרן בדצמבר, בלי שיהיה למישהו מושג על הסרט, או ציפיות ממשיות ממנו, ומרגע שהוא הוקרן כולם מיד הכתירו אותו כזוכה הוודאי.

אבל "לא ארץ לזקנים" הוקרן כבר בפסטיבל קאן, ואף אחד מהעיתונאים האמריקאים שהיו שם לא צפו בו ויצאו בצעקות "הוא יזכה באוסקר!". זה התחיל לקרות בהמשך. ואותו דבר קרה עם "מטען הכאב".

"מטען הכאב" הוקרן בבכורה בפסטיבל ונציה 2008. הוא זכה שם באחד הפרסים המשניים. ומשם הוא טס לפסטיבל טורונטו, בו הוא הוקרן לצד "נער החידות ממומביי" ו"המתאבק". הביקורות היו מצוינות (אבל גם לא), אבל איש עוד לא ממש דיבר על אוסקרים, מהסיבה הפשוטה שלסרט עוד לא היה מפיץ. האוסקרים, כזכור, מחולקים בין סרטים שהופצו, ולא בין הסרטים שהופקו. יש רק פרס אחד שמחולק לסרטים על פי שנת הפקתם ולא שנת הפצתם, וזה פרסי האינדיפנדנט ספיריט (הם, כמו האקדמיה הישראלית, רוצים לקדם סרטים שבזכות הזכייה אולי ימצאו מפיץ ויזכו לדחיפה שיווקית). ושם הסרט היה מועמד בשנה שעברה לשני פרסים, עבור שניים מהשחקנים. וזהו: לא בימוי, לא צילום, לא עריכה. מאופק.

במהלך החודשים הבאים התחילו המבקרים והבלוגרים לגלות את הסרט ולהתחיל לכסח את המפיצים האמריקאים שהתעלמו ממנו. אין דבר שעיתונאי קולנוע אוהבים יותר מאשר לרדת על מפיצים. זה עניין אוניברסלי. ואז כשסאמיט רכשה את זכויות ההפצה, עיתונאי הקולנוע התחילו לעקוב אחר הדרך המאוד מהוססת שבה הוחלט להפיץ את הסרט. היה ברור שהמפיצים מבינים שהסרט הזה לא ממש יכול להצליח בקופות, או – לפחות – שאין להם ממש מושג איך לשווק אותו לקהל, שהפנה עורף לכל סרט שמתרחש בעירק בשנים האחרונות. היה איזשהו רגע, בתחילת האביב שעבר, שנדמה היה אפילו שחברת סאמיט חושבת לוותר על הפצה בבתי הקולנוע והוצאת הסרט ישירות לדי.וי.די. כאן, נדמה לי, שהבלוגרים ועיתונאי הקולנוע – ובוודאי גם אנשי התעשייה עצמה – התחילו להגביר את ווליום הסופרלטיבים, כדי לגרום לסאמיט להבין מה יש להם ביד. נדמה לי גם שזה השלב שבו התחילו לזרוק לאוויר את הרעיון שיש לסרט הזה גם תוחלת באוסקרים. בשלב הזה זה נשמע כמו דיבורי סרק: זה גם מה שאמרו על "בעמק האלה" ו"כאריות לכבשים" לפני שיצאו.

למעשה, באיזור ספטמבר, התחושה היתה שאם יש סרט ודאי שהולך לזכות באוסקר זה יהיה "תלוי באוויר". אבל אז התחיל גל הזכיות של "מטען הכאב" בקרב אגודות המבקרים. מה שנראה בהתחלה כמו סוג של חיזוק העמדה של המבקרים נגד המפיצים. אני חשבתי שזה שידור חוזר של ההתלהבות של אגודות  המבקרים מ"טיסה 93 " – סרט כמעט זהה סגנונית בעיניי – שנגמר לבסוף עם אוסקר ל"השתולים".

וכאן מתחיל השלב שאני לא מבין. האם זה עניין של היסחפות? ריבוי הפרסים גורם לכולם לקפוץ על עגלת ה"אנחנו בעד האנדרדוג"? או שיש כאן באמת ביטוי אותנטי של התלהבות מסרט שכולם חושבים שהוא-הוא הכי טוב של השנה?

אני מחבב את המירוץ לאוסקרים. זהו טורניר הספורט היחיד שאני עוקב אחריו באדיקות. אני לא מיתמם לרגע לחשוב שהסרט הזוכה באוסקר הוא הטוב ביותר של השנה, אבל הוא כן שגריר ייצוגי של השנה. הוא כן סוג של נער-פוסטר שמייצג עבור 5,777 חברי האקדמיה את התעשייה כפי שהם היו רוצים לראות אותה. אני מבין למה הם יירצו לתת אוסקרים ל"אווטאר", "תלוי באוויר" ו"ממזרים חסרי כבוד", אלה שלושת הסרטים שלדעתי יש מקום אמיתי להתלבט ביניהם. אני הייתי מתלבט בין "תלוי באוויר" ו"ממזרים חסרי כבוד" (אם "2001", "מלחמת הכוכבים" ו"אי.טי" לא זכו באוסקרים, אין סיבה ש"אווטאר" יזכה באוסקר. שיסתפק בפרסי האפקטים שממילא נקבעו לסרטים הקופתיים ביותר). אבל אוסקר ל"מטען הכאב" הוא סוג של שידור חוזר לאוסקר של "נער החידות ממומביי" (גם הוא סרט שהמפיץ המקורי שלו לא האמין בו, רצה לגנוז אותו, ואז נלקח על ידי מפיץ אחר והתקשורת והתעשייה התייצבה לצידו). אז זו מעתה האג'נדה של האוסקרים, התמיכה באנדרדוגים הקטנים, שמופקים ומופצים נגד כל הסיכויים? סיפורי סינדרלה? בשעה שסרטים אחרים, משמעותים יותר, נזרקים הצידה?

כבר שנים ברור שחברי האקדמיה באמריקה (ממש כמו בישראל) הפנו עורף לקהל. יש שנים שבהם הסרט הכי מצליח זוכה, אבל לרוב סרט שזכה באהדת הקהל מקבל מחברי האקדמיה את תגובת ה"הוא את שלו כבר קיבל", והם פונים לסרט אחר. לפעמים יש שם הברקות, לפעמים מבוכות. ככה זה תמיד, בכל תולדות האוסקר. לטקס השנה יהיה בוודאי רייטינג עצום בזכות "אווטאר". אם בסוף באמת יזכה "מטען הכאב" כמות ה"וואט דה פאק" שתישמע ברחבי אמריקה בקרב הצופים שמעולם לא שמעו על הסרט, עשויה לגרום למיליוני אנשים לא להביט שוב באוסקרים. מבחינה תדמיתית הזכייה של "מטען הכאב" אולי מבטאת הכרזת עצמאות של היוצרים נגד בעלי הממון והמפיצים, אבל היא גם הרסנית.

ובחיי שאני לא מבין איך נוצר הסחף הזה? תסמונת עדר? קמפיין סופר-משוכלל? או באמת אהדה כנה? אין לי מושג. אבל האמת, שסחף כזה של זכיות די מרתיע אותי. כאילו כולם שם זומבים מתוכנתים.

פה ושם אני עדיין שומע אנשים אומרים שאין מצב, ש"אווטאר" בטוח יזכה. לא יודע. אבל איפשהו, אני עדיין מקווה שבערב האוסקרים עצמו, עם כל חיבתי ל"מטען הכאב", ועם כל אהדתי לאנדרדוג (מה שהסרט הזה הוא לא, לפחות לא בחודש האחרון), בעת פתיחת המעטפה יוכרז שמו של סרט אחר. זו גם תהיה הפתעה. וגם זכיה מוצדקת יותר. כרגע, זה נראה די בלתי אפשרי.