תהייה: אם למפיצים המקומיים יש את הרשות לתרגם את השם "Serious Moonlight" ל"עד שתאהב אותי", למה שלא תהיה להם הזכות לערוך גם כמה קיצורים ושינוייים בסדר הסצינות בסרט כדי לשפר אותו עוד יותר? מי קבע שאינוס שם סרט לצרכי שיווק זה לגיטימי אבל טיפול בסרט עצמו זה כבר בבחינת טאבו (אלא אם אתם הארווי וויינסטין)? אני שואל הפעם דווקא מכיוון הפוך, לא אנטי-מפיצים, אלא אנטי-הסרט: השם "Serious Moonlight" הוא שם נהדר בעיניי, שמתבזבז לגמרי על הסרט הנורא דל שהוא מופיע עליו. דמיינו קומדיית גנבים עם השם הזה. השם העברי "עד שתאהב אותי" אמנם חסר כל ברק או יחוד או השראה, אבל בכך הוא לא רק מתאים בול לסרט שהוא הוצמד אליו, אלא גם מספק תקציר די קולע לעלילתו. בוודאי יותר מ"Serious Moonlight" המתחכם.

תהייה שנייה: למה אני צריך 430 מילה כדי לכתוב על סרט שהוא סתמי לחלוטין? הנה הביקורת:

ב-1994 ביים טד דמי סרט בשם "The Ref” עם קווין ספייסי, ג'ודי דיוויס ודניס לירי. לירי גילם שם שודד הפורץ לביתם של ספייסי ודיוויס, מחזיק אותם בני ערובה, וכופת אותם לכסאות עד תום השוד. אלא שהוא לא יודע שהזוג הנשוי הזה בעצם שונא זה את זו, והרגעים שלהם קשורים לכסא הם הדעות היחידות שלהם יחד מזו תקופה. וכך, השוד ווהכפיתה הופכים בעצם למעין סדנת זוגיות בכוח, כשהשודד הופך למעין מטפל/מתווך/מפייס בין הזוג השונא. כמה שנים אחר כך, טד דמי מת במפתיע בגיל 39.

לפני כמה שנים כתבה השחקנית אדריאן שלי (“אמון הדדי") תסריט לסרט עם רעיון כמעט זהה: אשה מגלה שבעלה מתכנן לעזוב אותה. היא כופתת אותו לאסלה ולא מוכנה שהוא יעזוב את הבית. היא עורכת לו סדנת ריענון זוגיות, ותסכים לשחרר אותו מקשריו רק כשיישבע שהוא לא עוזב אותה. ואם זה לא מספיק, לביתם העשיר והמהודר נכנס פורץ, שהופך את היוצרות: הוא כופת את שניהם בזמן ביצוע השוד, ומכניס פנימה גם את המאהבת של הבעל, זו שרצה לעזוב את אשתו עבורה. וכך, בשעה שהוא שודד את הסלון, הם בחדר האמבטיה, כפותים ונאלצים לקיים סדנת זוגיות. המסר של הסרט ברור: אלה לא המילים ששובים את ליבנו, אלא המעשים. האשה יכלה לשכנע אותו באלפי מילים מבלי שישתכנע, אבל רק כשהוא ראה אותה במצוקה, נאבקת בשודד, וכשהוא נדרש להגן עליה, רק אז הוא מבין מה תפקידו. כן, קצת פשטני ומיושן, ובכלל יש לכל הסרט הזה ניחוח רגרסיבי מעט מרתיע, שמציג את האשה באופן מאוד לא מעורר אהדה (בוודאי בסרט שרוב ההפקה שלו היא על טהרת הנשים). ויותר מזה: הוא נראה כמו הצגת תיאטרון שמתרחשת כולה בחדר אחד, עם ארבעה שחקנים. יבש מאוד.

אבל רגע, אנקדוטה. לא רק התקציר לסרט של אדיריאן שלי דומה לתקציר סרטו של טד דמי, גם מה עלה בגורלה: בגיל 40 היא מתה במפתיע. עוד צמרמורת: אחרי שגמרה לכתוב על שודד שפורץ לבית, היא נרצחה על ידי פורץ שנכנס לביתה לשדוד אותו. את התסריט לסרט "Serious Moonlight” (שמגיע עכשיו ארצה בשם "עד שתאהב אותי") היא השאירה מאחוריה לפני שהספיקה לביים אותו, וכעת חברתה שריל היינס (המגלמת את אשתו של לארי דיוויד ב"תרגיע") גאלה את התסריט ממגירתו וביימה אותו, תוך שהיא לא מבחינה ששכתובים מאסיביים של הדיאלוגיים המאוד יבשים, מאוד צפויים ומאוד לא מצחיקים, היו נדרשים לתסריט. התוצאה היא אולי פרויקט שנעשה מאהבה, אבל סרט שערכו הקולנועי דל עד כמעט חוסר קיום. בלי בימוי, עם תסריט חצי גמור ועם שחקנים שהיו פעם חמודים והיום די מצער לראות את רמות ההיסטריה שהם מגיעים אליה, הסרט הזה הוא אנקדוטה בלבד. אבל גם תעלומה: למה קוראים לו "Serious Moonlight” אבל אין בו שירים של דיוויד בואי, לא אדע.

זוכרים? בראשון בלילה (3:00 בבוקר, אור ליום שני) כולנו משכימים ובאים הנה ללייב בלוג אוסקרי. וזוכרים? יום לפני כן, הופעת חימום בלתי-וירטואלית: המפגש השני של הרצאות "אני-מטור" של המכללה הישראלית האנימציה יארח אותי בהרצאה על האוסקרים. הכניסה חינם, אך אומרים לי שכדאי להירשם מראש כדי להבטיח מקום.

===========

האתר ג'יני, שממליץ לגולשיו על סרטים על פי אלגוריתם חיתוך פסיכולוגי כלשהו, ניסה למצוא נוסחה לזיהוי סוג הסרטים שזוכים באוסקר. על פי הנוסחה הזאת – המבוססת על חיתוך מילות מפתח, ז'אנרים ונושאים של סרטים זוכים מן העבר – הם הגיעו למסקנה ששני הסרטים שאמורים לזכות השנה הם או "תלוי באוויר" או "הזדמנות שנייה". ועל כך נאמר: פחחחח.

==========

לפני כמה ימים דווח שסשה ברון כהן יהיה אחד ממגישי הפרסים באוסקרים ביום ראשון. וזאת אחרי שדווח שאחד ממפיקי הטקס, אדם שנקמן, רצה אותו כמנחה, אבל פרנסי האקדמיה חששו שהוא יהיה בוטה מדי. ובכן, אתמול התברר שסשה ברון כהן ביטל את השתתפותו בטקס, אחרי שמערכון שתכנן לבצע עם בן סטילר צונזר על ידי המפיק השני של הטקס, ביל מקניק (שהיה ראש אולפני פוקס בימי "טיטאניק"). במערכון תכנון ברון כהן לעלות לבמה מחופש לבת נאבי כחולת עור ולעמת את קמרון עם העובדה שהיא בהריון עם בנו. מקניק חשששהמערכון יעליב את קמרון. וכך ברון כהן יישאר בלונדון בערב האוסקרים.

===========

אחת מחזאיות האוסקרים הכי טובות באמריקה היא אן תומפסון, שאני מלנקק לא מעט כאן לבלוגה. הערב תוכלו סוף סוף לראות אותה ואת דירתה הלוס-אנג'לסית. ציון נאנוס, כתב חדשות ערוץ 2 שמלווה את יוצרי ושחקני "עג'מי" בימים שלפני האוסקרים, צילם אתמול את תומפסון בביתה לשיחה על סיכויי הזכייה של "עג'מי" באוסקר. הוא גם צילם את פיטר דה ברוג' במערכת "וראייטי". שניהם לא מאמינים שיש ל"עג'מי" סיכוי. הכתבה הערב בחדשות ערוץ 2.

==========

ולעניינים שאינם קשורים לאוסקר:

קמרון קרואו סוף סוף חוזר לביים? חמש שנים אחרי האכזבה מ"אליזבתטאון" הוא אולי מתחיל לעבוד על סרט חדש.

אר.ג'יי קאטלר, שסרט התיעודי המהנה שלו, "גיליון ספטמבר" (על אנה וויטור ו"ווג"), שודר השבוע ביס, עובר מקולנוע תיעודי לסרטי נעורים עלילתיים. הוא יביים את העיבוד לרב המכר האמריקאי "האו-פריות". האתר "סינמטיקל" מזכיר שגם הדוקומנטריסטים ברברה קופל והצמד שרי ספרינגר ורוברט פולצ'יני עברו לבימוי סרטי נעורים (כושלים): "משחקי גנגסטה" ו"יומני האמנת" בהתאמה.

זו השנה החמישית שלי בליווי האוסקר בבלוג (לפני זה הייתי סופר לאחור לקראת האוסקר במדורי הדפוס שלי), והדינמיקה הכמעט-קבועה כאן תמיד משעשעת: אנשים שהתוודעו לבלוג רק בחודשים האחרונים מתחילים לקטר על קדחת האוסקרים שלי. וזה, יומיים אחרי שננעלה אולימפיאדת החורף ומאה יום לפני תחילת המונדיאל וכמה ימים לפני גמר "האח הגדול". כולם עניינים שמכסים המון שטחים בתקשורת אבל (כמעט) ולא מוזכרים כאן. אבל אוסקר? זו אובססיה אצלי. ולדעתי, אובססיה לא נטולת חשיבות: כולנו יודעים לדקלם כל דיסקליימר אפשרי: הבמאים הכי חשובים והסרטים הכי טובים מעולם לא זכו באוסקר. נכון. זה סתם מירוץ סוסים שמרדד את אמנות הקולנוע. נכון. זו סתם הוליווד השמרנית שמלקקת לעצמה. נכון. הכל נכון. וזה גם, אגב, חלק מהספורט: לקטר על כמה האוסקר חסר חשיבות וחסר רלוונטיות, זה כפייתי בדוק כמו כל ניסיון לנתח כל פילוח סטטיסטי אחר שדרכו נוכל להיאחז בתחושות הבטן שלנו בבואנו להמר בכפייתיות על הזוכים ולכסוס ציפורניים במתח בליל האוסקרים. וגם, אני צריך להודות, לא רק שהאוסקרים מבדרים אותי, וחיזוי האוסקרים הוא התמכרות ההימור היחידה שאני לוקה בה, אני גם חושב שבאופן כללי אני גם לא רע בזה. עד כדי כך, שאני חושב לזרוק החוצה מהחלון את "ההימור הבטוח" שתכננתי עליו, ולנסות ללכת על הימור טיפ-טיפונת יותר פזיז. מהסוג שאם הכל יקרה בדיוק כצפוי אני אתרסק איתו על הפנים. אבל אם יהיו הפתעות, אוכל לטפוח לעצמי על השכם שנה שלמה. וכן, אני מודה, זה הרגע בשנה בו אני כן מרשה לעצמי להשתטות בפומבי עם הימורים חסרי אחריות. הסמיכות של האוסקרים לפורים השנה דווקא מתיישבת לי טוב.

אז מי ששונא את האוסקר ואת העיסוק בו: ביום שני הקרוב זה נגמר. עוד טיפה סבלנות. כאמור, זו שנה חמישית. כל טענות ה"אוף, עוד פעם אוסקר", כולן נשמעו כבר שוב ושוב, תמיד ביתר שאת בשבוע האחרון. אפשר להתייחס לזה עם קצת יותר קלות ראש. וגם, זה הזמן להודות שאולי יש לאוסקרים לא מעט פאדיחות, אבל זה מהווה איזשהו פורטרט מסוים של השנה הקולנועית החולפת, מנקודת מבטה של התעשייה האמריקאית. והפרופיל שהתעשייה מצירת לעצמה מדי שנה מרתק לפיענוח. האם הם רודפי כסף והצלחה, או להוטים להיראות אנשי אמנות חסרי פשרות? זו מטוטלת בלתי פוסקת של הדימוי העצמי של ציבור המונה כמעט 6,000 איש, והמתח שמשתקף שם הופך מרתק כפליים במבט לאחור, ולאו דווקא בזמן אמת. האוסקרים הם נייר לקמוס לא עד כדי כך זניח כפי שלא מעט אנטי-אוסקריסטים היו רוצים לטעון.

ובתוך כל זה, קצת שכחנו מ"עג'מי", לא? צוות הסרט המריא השבוע ללוס אנג'לס, אבל אין אף חזאי אוסקרים שמהמר עליו. אף לא אחד. ההימורים הם על "סרט לבן" (הרוב), "הסוד שבעיניים" (הולך ומתגבר) ו"נביא" (המיעוט). אני הולך להמר על "סרט לבן", אבל לגמרי מתוך אמונה עיוורת בזה שחבר האקדמיה יבחינו בגודלו של הסרט, ולא כי אני יודע משהו שאחרים לא יודעים. למעשה, אם הייתי חכם יותר הייתי מבחין שבשנים האחרונות חברי האקדמיה הציעו די במובהק נגד סרטים שזכו בפרסים בקאן (הסרט האחרון שזכה באוסקר הזר והגיע עם איזשהו פרס מקאן היה "שיחות נפש" ב-2003). קאן והאוסקרים הם כמו חומר ואנטי-חומר, הם ההפכים הכי מושלמים של היקום הקולנועי. לכן לא רק שאין סיכוי ש"סרט לבן" יזכה, זה אפילו לא הגיוני שז יקרה. וכמו ש"פרידות" – שלא התקבל לאף פסטיבל משמעותי בעולם (חוץ מטרייבקה) – הביס את שני הסרטים הכי מדוברים מקאן בשנה שעברה, כך עשוי "הסוד שבעיניים", שמגיע ללא שום יוקרה פסטיבלית, לנצח שלושה סרטים שזכו בפרסים בקאן: "סרט לבן", "נביא" ו"עג'מי". רגע, אולי בכל זאת אשנה את ההימור שלי בקטגורייה. יש לי עוד כמה ימים להחליט סופית לפני שאני נועל.

שתי הקטגוריות הכי פרוצות ולא בטוחות: תסריט מקורי וצילום. בתסריט מקורי נראה שהעולם תומך במארק בואל על "מטען הכאב", אבל אני הולך להמר על קוונטין טרנטינו עם "ממזרים חסרי כבוד".

בצילום קל לדעת מה עומד נגד כל סרט, אבל אין לי מושג מה עומד בעד כל סרט. "אווטאר"? הוא דיגיטלי מדי. חברי האקדמיה לא יידעו להבחין מה מצולם ומה מונפש וידלגו עליו. "מטען הכאב"? הוא מחוספס ורועד מדי. זו קטגוריה שמוענקת תמיד לצילו הכי יפה והכי מהודר. "סרט לבן"? בהחלט הסרט הכי יפה בחבילה, וזוכה פרס אגודת הצלמים, אז הוא אמור להיות המוביל, לא? אבל יש לאקדמיה משהו מובהק נגד צילום שחור-לבן. מאז 1967, כשהפסיקו לפצל את פרס הצילום לשתי קטגוריות – צילום בצבע וצילום בשחור-לבן – רק סרט אחד זכה על צילום שחור-לבן: "רשימת שינדלר". וזהו. מה הסיכויים ש"סרט לבן" יהיה השני? קלושים. "הארי פוטר והנסיך חצוי הדם"? מועמדות מפתיעה, אבל אין לו באמת סיכוי, נכון? נשארנו עם "ממזרים חסרי כבוד". מה נגדו? אם הוא יזכה, זה יהיה האוסקר השלישי של רוברט ריצ'רדסון (אחרי "ג'יי.אף.קיי" של סטון ו"הטייס" של סקורסזי). רגע, אולי זה לא נגדו בכלל. והסרט בהחלט מהודר ומואר היטב ורווי צבעים. וההצלחה המפתיעה של "שאטר איילנד" בקופות – שצולם על ידי אותו צלם ושמכיל פה ושם דימיון ויזואלי – עשויה להזכיר לאנשים כמה הם אהבו את הצילום של "ממזרים". אז נראה לי הגיוני להמר עליו.

וכאמור, אני לא לגמרי נעול על קטגוריות השחקנים הראשיים.

וכן הלאה, וכן הלאה.

סשה סטון מנסה גם היא למשש ולפשפש מה המצב בכל קטגוריה. היא אוהדת מובהקת של "מטען הכאב", אבל היא מגיעה למסקנה – המצערת מבחינתה – שבגלל שחברי האקדמיה הם טמבלים, הסרט שיזכה לבסוף יהיה "אווטאר", ועליו היא מהמרת.

כאמור, ביום שני זה מאחורינו.

בקטגוריית השיר באוסקרים יש חמישה מועמדים: שניים מתוך "הנסיכה והצפרדע", אחד מ"פריז 36 ", אחד מ"Nine" ואחד מ"לב מטורף". הקונסנזוס הוא "The Weary Kind", שיר הנושא מתוך "לב מטורף", יזכה באוסקר, בוודאי אחרי שכבר זכה בגלובוס הזהב. אבל, אני עוד לא סגור על זה. לא הייתי שולל לגמרי את סיכוייו של "כמעט שם", השיר של רנדי ניומן מתוך "הנסיכה והצפרדע" (בביצוע אניקה נוני רוז). מצד אחד, נדמה ש"לב מטורף" הוא סרט שוכה לאהדה, ומסתמן שג'ף ברידג'ס יזכה עליו באוסקר כשחקן. מצד שני, היו ימים שכששיר של סרט אנימציה של דיסני מועמד לאוסקר, הוא זוכה. מצד שלישי, רנדי ניומן הוא אלוף המועמדויות, אבל הוא זכה רק פעם אחת. "יש לך חבר" מתוך "צעצוע של סיפור", שיש לו גרוב ומלודיה דומים ל"כמעט שם", היה מועמד והפסיד. ובכל מקרה, אם הייתי צריך להמר, הייתי אומר שהתחרות צריכה להיות די קרובה בין "כמעט שם" ל"The Weary Kind". אני הייתי בוחר ב"כמעט שם", הרגע הכי טוב ב"הנסיכה והצפרדע" (למעשה, הרגע הטוב היחיד ב"הנסיכה והצפרדע"), על פני בלדת הקאנטרי הטיפה פלגמטית של ריאן בינגהם (זמר קאנטרי שיש לו אותו שם כמו הדמות של ג'ורג' קלוני מ"תלוי באוויר").

הנה שני השירים. מי לדעתכם יזכה?

(לחצו על הלינקים כדי להפעיל את הנגן בתוך הבלוג).

Almost There – The Princess and the Frog

The Weary Kind – Crazy Heart

עוד ששה ימים לאוסקר. כל הפרסים המקדימים חולקו. עכשיו צריך לשבת ולסגור הימורים סופיים. אני אעלה את שלי באיזור סוף השבוע, ועד אז אנסה לסגור כמה חורים, כמו צפייה ב"לב מטורף" (הסקרינר הגיע), האזנה לשירים ולפסקולים וצפייה ב"הסוד של הקלס", המועמד לפרס האנימציה. ובעיקר, אנסה לשרטט בראשי כל מיני סיטואציות סטטיסטיות, כי לא משנה מי זוכה במה, ישבר כאן איזשהו תקדים. אין אף זוכה שיזכה ונוכל להגיד "אה, זה בדיוק לפי הדפוס הצפוי של האוסקרים". כך שבהנחה שהזוכים באוסקר לא יהיו כל הצפויים כרגע ("מטען הכאב", ביגלו, בואל, רייטמן/טרנר, ברידג'ס, בולוק, וולץ, מוניק, "למעלה"), אפשר לדמיין שיהיה גם קצת מתח וכמה הפתעות. בגלל שהקליים-טו-פיים שלי בעולם חיזוי האוסקרים הוא שחזיתי את הזכיות (הלא ממש צפויות) של אדריאן ברודי ומריון קוטיאר, ומכיוון שחברי האקדמיה תמיד מוכיחים שיש להם מוח משל עצמם, שלא תמיד עובד לפי ההגיון הסטטיסטי/תקדימי של חזאי האוסקרים, אני מנסה לזהות (קרי, לנחש) איפה יהיה ההפתעות השנה. יש לכם מושג?

============

ואל תשכחו: בלילה שבין ראשון לשני, החל מ-3:00, כאן בבלוג נקיים את הלייב בלוג החמישי (החמישי!) של האוסקרים. כבר חתיכת מסורת. אם עוד לא יצא לכם להיות בלייב בלוג אוסקרי כאן ב"סינמסקופ", זה די מהנה וכיף, ויש כאן קהל לא קטן שהופך את איזור התגובות למשתה פורימי שלי נורא כיף לקרוא. אז סמנו כבר ביומנים, כוונו כבר את השעונים המעוררים, ובואו.

וכמופע חימום לקראת הלייב-בלוג: במוצאי שבת אשתתף באירוע השני בסדרת אירועי "אני-מטור" של המכללה הישראלית האנימציה, ואדבר שם איתכם על האוסקרים. כלומר, אם תבואו. זה קורה במוצאי שבת, 19:15, ברחוב הארבעה 4 (מול הסינמטק). כל הפרטים כאן.

============

אם "ממזרים חסרי כבוד" יעקוף את "אווטאר" ואת "מטען הכאב" ויזכה באוסקר, תדעו את מי להאשים: את היהודים. סקוט פיינברג מדווח שכבר כמה חודשים שהארווי וויינסטין מארגן לובי של רבנים יהודיים בלוס אנג'לס שמקדמים את הסרט בהתלהבות בקהילות שלהם. ובשבוע האחרון, רבנים בלוס אנג'לס השתמשו ב"ממזרים חסרי כבוד" כדי להכין את בני קהילותיהם לקראת פורים ולתאר באמצעותו את המדרשים הקשורים במגילת אסתר, ובסיפור מלחמתם של היהודי בהמן, צורר היהודים. מכיוון שההצבעה לאוסקרים ננעלת רק מחר, האם טרנטינו יזכה באוסקר בזכות פורים? האם האוסקרים יהיו באווירת "ונהפוך הוא"? והאמת, אחרי קריאות חוזרות במגילת אסתר אתמול ושלשום, אני חייב לתהות: האם יקום הבמאי (רצוי הישראלי, אבל אני מניח שדווקא האמריקאים ימשכו לזה יותר) שיהפוך את המגילה לסרט קולנוע? (גרסת הפלסטלינה הקיימת כבר מיצתה את עצמה).

==============

גם קתרין ביגלו מנסה לדחוף את "מטען הכאב" עוד קצת לכיוון האוסקר. הנה הפרופיל שהיא זכתה לו אתמול ב"60 דקות" של סי.בי.אס.

=============

ובאתר האוסקרים מתעדים את העבודה על הפקת הטקס. הנה שני סרטונים (די איומים, האמת), המציגים את המנחים, סטיב מרטין ואלק בולדווין, ואת צוות כותבי הטקס.

פתאום כשאני חושב על זה – באופן אסוציאטיבי – הסגר, רדיפה, מחלת נפש, אובססיית שואה, עולם חיצוני שמנסה לפרוץ פנימה – אני תוהה האם "פובידיליה" הוא "שאטר איילנד" הישראלי. אמממ… במחשבה שני: לא.

פורסם ב"פנאי פלוס", 24.2.2010

בעשור האחרון הקולנוע הישראלי מצא את הקול שלו. הוא מצא את הדרך המשוכללת והשלמה לעסוק בנושאים שהעסיקו אותו מאז ומתמיד: המשפחה, הצבא והקונפליקט הישראלי-ערבי. הסרטים הכי מצליחים של העשור האחרון – בארץ ובפסטיבלי העולם – הם גרסאות משוכללות, משובחות ועשויות היטב לנושאים האלה. וכעת, כשהקולנוע הישראלי מצא מיומנות, התמקצעות וגיוון סגנוני, הגיע הזמן שהוא גם יתחיל לחפש נתיבים עלילתיים וסגנוניים אלטרנטיביים. וכפי שהשם "אלטרנטיבי" מרמז, זה הזמן לחפש עוד ועוד סרטים שינועו לצידי המיינסטרים. אלה שיביאו פחות צופים, אבל שעצם עשייתם היא בבחינת חידוש. למשל: סרטים ההולכים ומתנתקים מהמציאות. הקולנוע הישראלי מקובע לתוך המציאות כאילו רגליו נטועות בתוך דליי בטון. אבל בהדרגה, גם סד המציאות מתחיל להיסדק. טיפין טיפין. “ואלס עם בשיר", למשל, היה סדק כזה. סרט מלחמה על פניו, אבל למעשה מסע בתוך תודעה. “שבע דקות בגן עדן" הוא עוד אקספירמנט תודעתי שמצאתי מרתק, וכה חיוני ומגוון לפילמוגרפיה הישראלית. וכעת מצטרף לרשימה גם "פובידיליה", סרט שאפשר לקרוא אותו כסיפור ריאליסטי על חייו של צעיר שמנסה להתנתק מהעולם, אבל נראה לי שעל פי שפתו הסגנונית נכון יותר לקרוא אותו כסרט שהוא כל-כולו הזיה. חלום. או סיוט.

האחים דורון ויואב פז, בסרט הבכורה שלהם, מעבדים למסך את ספרו של יזהר הר-לב, על איש מחשבים שמחליט להסתגר בביתו (עפר שכטר, שהשיל קילוגרמים רבים כדי לגלם את הדמות, ולרגעים נדמה שדמותו של כריסטיאן בייל ב"המכונאי" היוותה לו השראה מפחידה). גיבורנו חווה איזושהי התמוטטות עצבים אגורפובית וחליט לנהל את כל חייו בתוך דירתו – הכל הוא עושה באמצעות מחשבים: עובד ומתפרנס, מזמין אוכל ועושה סקס. כמעט סיפורו של בלוגר ממוצע, לא? הוא ממשי, אבל חייו הפכו וירטואליים לחלוטין מול מסכי טלוויזיה ומחשב. ואז הוא צריך להתמודד עם מגע אנושי כשלחייו נכנסת בחורה, וכשבעל הבית שלו מבקש לזרוק אותו מהדירה. אפרת בוימוולד היא נציגת המכירות בעלת המזג הנוח שמנסה להוציא אותו מהדירה בחיוכים ובפיתוי. שלמה בר שביט, אחת ההברקות בסרט, הוא סוכן הנדל"ן ניצול השואה, נציג הדור הישן, דור ההורים, שלא מבין מה עובר על הצעיר ואיך הוא יכול לחיות את חייו כך, והוא מנסה לעקור את הגיבור מדירתו בכוח.

המהלך הדרמטי והרגשי בסרט לא לגמרי שלם, ולמרות כל הכוונות המצוינות והמפתיעות לטובה של היוצרים ושל שכטר, המבט שלנו בו נותר חיצוני, במקום שבו הייתם מצפים שהסרט יהלום בנו בעוצמות אדירות, משמע היינו ב"רקוויאם לחלום" נוסח תל אביב. אבל גם בלי זה, “פובידיליה" הוא ניסיון נכון ומרתק, ליצור סרט שהוא קצת כמו הגיבור שלו: מנותק, הרמטי, מגיב בהסתגרות בשעה של מה שמייצג את הישראליות מנסה להידחף בכוח פנימה אל חיינו, ולהחליף את "הישראליות" בצורתה הקולנועית, באיזושהי שפה אולטרה-מסוגננת ומנותקת. התוצאה היא חוויה ויזואלית/מוזיקלית מרשימה ומעוררת הערכה רבה. אבל בה בעת, היא מבטיחה שיא שהסרט לא מגיע אליו. אבל הדרך לשם היא מהמקוריות והמסקרנות והמסוגננות שנראו על מסך ישראלי בעת האחרונה.

ששה מבין חזאי האוסקר הבכירים באמריקה – ובראשם אן תומפסון – מהמרים ש"הסוד שבעיניים" הארגנטינאי יזכה בשבוע הבא באוסקר על הסרט הזר. גם אני, אחרי שראיתי את הסרט, הרגשתי שיוצאת לי הרוח מהמפרשים ושיש לסרט הזה איזשהו סיכוי מסוים (אם כי אני עדיין מהמר על "סרט לבן"). הם מבססים את ההימור שלהם על כך שכמו ש"פרידות" הקל לעיכול ניצח בשנה שעברה את "ואלס עם בשיר" המופתי, כך יקרה גם השנה, עם סרט שאין בו מורכבות, אבל יש בו הדר קולנועי אולד-פאשנד קלאסי, עם כמה הברקות יפות. ואם מפיצי הסרט באמריקה חכמים, הם ישווקו למצביעי האוסקרים אותו כמעין "חיים של אחרים" של השנה. אבל בל נטעה: אם "הסוד שבעיניים" זוכה זה לא כי הוא באמת הכי טוב, אלא כי השם האמיתי של הקטגוריה הזאת כבר צריך להתחלף רשמית ל"פרס הסרט הזר הסימפטי של השנה".

הנה הביקורת:

פורסם ב"פנאי פלוס", 24.2.2010

סרט לא רע, “הסוד שבעיניים". לא שום דבר גדול או משמעותי, סתם תעלומת רצח שעטופה בסיפור אהבה. אבל הוא עשוי היטב, מצולם יפה, ויש בו ליטוש אטרקטיבי. יש לנו נטייה לפעמים לחפש עומק בסרטים זרים, ולתהות האם סרט המתרחש בחלקו בארגנטינה של שנות השבעים מחביא בתוכו איזושהי אמירה פוליטית או היסטורית משמעותית. ואולי הצופה הארגנטינאי ימצא רבדים כאלה, אבל דומני שהסרט בסופו של דבר הוא בבחינת "מה שאתם רואים זה מה שאתם מקבלים", קרי: עשייה מיומנת מאוד, שדורשת מכם להתעלם מהמקומות בהם בואנוס איירס אינה עדיין הוליווד (העיר בה עובד עכשיו הבמאי, חואן חוסה קמפנלה, כבמאי סדרות טלוויזיה להשכיר, אחרי שסרטו הקודם, והסימפטי יותר, “הבן של הכלה" היה מועמד לאוסקר). כמו למשל, העובדה שאנחנו צריכים להשתכנע שריקרדו דארין השרמנטי, בן ה-53, הוא גם בערך בן 40 ומשהו בסרט, ועם מעט איפור וצבע לבן, הוא גם בן 60 ומשהו, מתקרב ל-70, ויוצא לפנסיה. אז יש משהו מזויף בסרט, אבל זה איכשהו עובד, כי גם התסריט עצמו די מאולץ, ולא מכניס אותנו לעולם ריאליסטי במיוחד.

ב"הסוד שבעיניים" חוקר ארגנטינאי מביט לאחור על חייו ומגלה שתי עלילות לא פתורות בהם: האחת, סיפור חקירת רצח ואונס שלא מוצה בה הצדק; והשניה, סיפור אהבתו הבלתי ממומשת לבוסית שלו. כעת, לקראת זקנתו, ואחרי שפרש לפנסיה, הוא מחליט למצוא דרך לסגור את שני התיקים האלה. אבל קמפנלה עושה עבודה תסריטאית פשוטה וקלה, וממיר אותה בעבודה קולנועית מיומנת למדי, שכוללת גם כתיבה חיננית לדמויות המשנה, אבל בעיקר העמדת כמה סצינות בעלות עוצמה קולנועית מרשימה למדי. הבכירה שבהן היא סצינה שבריאן דה פלמה היה גאה להיות חתום עליה: שוט ארוך-ארוך ומסובך מאוד (ומן הסתם התכה ממוחשבת של כמה שוטים נפרדים) המתחיל ממסוק וממשיך במרדף רגלי בתוך איצטדיון כדורגל. איך הגענו לאיצטדיון ואיך מצאו גיבורינו את החשוד שלהם בתוך רבבות הצופים? זה זניח, ולא אמין לרגע. מה שחשוב זו הסצינה הזאת, שהיא מהיפות שראיתי לאחרונה.

ולמעשה, אם קמפנלה היה מוותר לחלוטין על הידוק תסריטאי, ומחליט שהוא לא רוצה לסגור את העלילה באופן הרמטי, הוא היה יכול לגמור את סרטו 20 דקות מוקדם יותר. מבחינה סגנונית ורגשית הסרט היה נגמר במקום גבוה ומספק יותר, אבל בלי התרה עלילתית. החזרה אל ההווה, והרצון לפתור ולסגור הכל גורמים לסרט לאבד גובה משמעותי לקראת סופו. עד אז, הוא דווקא די סימפטי.

סוף השבוע הזה גורם לי לחשוב על בריאן דה פלמה. יש משהו מ"שאטר איילנד" שמזכיר לי את דה פלמה של "שבע פנים לקיין" ו"לבוש לרצח", ויש את "הסוד שבעיניים", שמכיל סצינה דה-פלמאית, של שוט אחד ארוך ומרהיב (הביקורת על "הסוד שבעיניים" תעלה לאתר מחר). ובדיוק כשאני מצייץ "אני מתגעגע לבריאן דה פלמה", עולה ב"וואלה" הידיעה שדה פלמה עשוי להיות הבמאי של "פעילות על טבעית 2 ". אבל רגע: מה פתאום אבנר שביט חתום על הידיעה? הוא לא ב"עכבר העיר". ובכן, מתברר שלא. אבנר שביט נטש השבוע את הדפוס ועבר לאינטרנט, ומעתה הוא ב"וואלה". נטע אלכסנדר, שהיתה עורכת הקולנוע ב"עכבר העיר און ליין", היא השבוע ובאופן זמני מבקרת הקולנוע של "עכבר העיר" המודפס.

ומכיוון שמערכת "העיר" כבר לא ביוסף קארו, ומכיוון ששערי "עכבר העיר" המודפס הפכו לפרסומות במקום לתצוגת תכלית של מיטב מאיירי ישראל, ומכיוון ש"העיר" עובר בשבוע הבא לפורמט A4, ממילא התחילה הספירה לאחור לקראת הסגירה של שניהם, אז מה זה משנה.

ביום בהיר אפשר לראות את "ורטיגו"

"שאטר איילנד" הוא הסרט החדש של מרטין סקורסזי. והוא, לכאורה, סרט אימה. או דרמה פסיכולוגית אינטנסיבית. יצור כלאיים משונה קצת: לצופי הקולנוע שרק מחפשים בידור, הוא יהיה כבד מדי. לחובבי סקורסזי – שחושבים שסרטיו מתוחכמים ואיכותיים – הוא יהיה פאלפי מדי. אבל למרות שאני קצת פושר אליו, אני חייב להודות שיש בו כמות נכבדת של זיקוקין דינור קולנועיים שדי מסמאים את העין בתענוג. לא סרט מצוין, אבל יש בו טונות של קולנוע. אם תרצו, זה הסרט הכי טוב של בריאן דה-פלמה כבר שנים.

הנה הביקורת:

פורסם ב"פנאי פלוס", 24.2.2010

ארבע הערות לפני שמתחילים:

1.
גם "שאטר איילנד" וגם "מבט מגן עדן" (שיעלה בארץ בשבוע הבא) הם סרטים של במאים זוכי אוסקר (מרטין סקורסזי ופיטר ג'קסון, בהתאמה) המבוססים על רבי מכר, ושניהם דרמות פסיכולוגיות תקופתיות הנוגעות גם באימה (בשניהם תמצאו גם מוזיקה של בריאן אינו). ובשניהם יש עניין של חולי נפש הרוצחים ילדים. וכאן, אני מודה, לא נוח לי. כשהעלילה נוגעת ברצח ילדים, אני די מתנתק מהסרט, ולעיתים אף מתעצבן וכועס. זה לא קשור לביקורת קולנוע אלא לרגישות פרטית.

2.
ובהמשך לסעיף 1, אני חייב לציין שעם "שאטר איילנד" אני שם את הסופר דניס ליהיין ברשימה השחורה שלי. לא קראתי את ספריו, אבל "שאטר איילנד" הוא הסרט השלישי שמעובד מספריו, ובשלושתם חוזר הנושא הזה של התעללות בילדים: ב"מיסטיק ריבר" זה התעללות מינית, ב"נראתה לאחרונה" זו חטיפה והיעלמות של ילדה, וב"שאטר איילנד" יש רצח של ילדים. וכאמור, לא משנה כמה אני יכול להתפעל מהסרטים מחבחינה תסריטאית או קולנועית (ושלושת הסרטים האלה אכן מרשימים כולם), מבחינה אישית קשה לי מאוד להתמודד איתם.

3.
"שאטר איילנד" היה אמור לצאת באמריקה בסתיו 2009 ואז נדחה לחורף 2010. לרוב החלטות כאלה מעידות על איזשהו חוסר בטחון בתוצר, משהו שאמור לבטא תחושה שהסרט בצרות. ובכן, “שאטר איילנד" – למרות שאינו הסרט הכי טוב שסקורסזי חתום עליו – אינו סרט איום או רע או בצרות. הוא אפילו, לרגעים, מרשים מאוד. אבל נדמה לי שהבנתי למה הזיזו אותו: “ממזרים חסרי כבוד". יש רגע ב"שאטר איילנד" שפתאום העלילה מגיעה למחנה הריכוז דכאו ולמסע נקמה רצחני של חיילים אמריקאים בקצינים נאציים, ובגלל שאת "שאטר איילנד" ואת "ממזרים חסרי כבוד" צילם אותו צלם (רוברט ריצ'רדסון) יש אפלו כמה רגעים עם תאורה וזוויות צילום זהים. וכך, למרות שאין שום קשר כלשהו בין הסרטים, אפשר היה לחשוב שיש ביניהם איזושהי קרבה שנוצרה ככל הנראה מצירוף מקרים.

4.
אגב, ל"שאטר איילנד" אין מלחין. ובכל זאת, הדבר הכי טוב בסרט זה המוזיקה שלו. על העריכה המוזיקלית הופקד, כרגיל אצל סקורסזי, רובי רוברטסון, שהביא יצירות עכשוויות של ג'ון אדאמס, נאם ג'ון פייק, בריאן אינו ואפילו מקס ריכטר (המלחין של "ואלס עם בשיר").

ועכשיו, אחרי ההערות האלה, אתם מוזמנים להפסיק לקרוא את הביקורת הזאת. או לפחות לקרוא אותה רק אחרי שתצפו בסרט. כי לא משנה מה אכתוב כאן, אקלקל לכם. אם ארצה להימנע לחלוטין מספוילרים, הרי שהביקורת שאכתוב תהיה שקרית לחלוטין, ותעסוק בחוות דעת ובניתוח ובהתרשמות משבריר סרט, שהוא כלל לא הסרט עצמו (ואולי חבל – כי חציו הראשון של הסרט טוב בהרבה מחציו השני). מצד שני, אם אכתוב על הסרט במלואו, מתחילתו עד סופו, אהרוס לכם את הגילוי המפתיע שמגיע במערכה השלישית. גילוי, שאם אתם צופים אדוקים בסרטים, ובוודאי בסרטים העוסקים במחלות נפש ובבתי חולים פסיכיאטריים, יש סיכוי שתוכלו לנחש אותו די בקלות מההתחלה.

אבל הבעיה העיקרית של "שאטר איילנד" נמצאת בעצם קיומו של הטוויסט הזה. ובכך שמאיזשהו שלב, נדמה שהסרט הזה הוא בסך הכל צעצוע קולנועי די משוכלל, אבל לא נורא משמעותי. יש משהו טיפה משונה בעובדה שכעת, בגיל 67, מרטין סקורסזי נהיה פריק של אפקטים דיגיטליים. זה התחיל ב"הטייס" וממשיך כאן. סקורסזי הפך לג'ורג' לוקאס קטן. כמעט שאין שוט שאין בו עיבוד תמונה ואפקטים, ועבודת המצלמה היא מהמרהיבות והמשוכללות שראיתי אצלו כבר שנים. ולאורך הסרט נדמה שליבו של סקורסזי נמצא בטכניקה ובתחבולות. שהוא משתמש בעלילה ובאפקטים כדי ליצור איזשהו מיקס עצום מימדים של כל סרטי שנות החמישים שהוא מכיר. זה מתחיל כבר בסצינה הראשונה: שני חוקרים פדרליים נמצאים על סירה שמובילה אותם למוסד פסיכיאטרי לחולי נפש מסוכנים על אי מול חופי בוסטון. הדיאלוג ביניהם כה עילג ומגושם, כה מלא פרטי אקספוזיציה גסים, שחייבים לתהות: האם סקורסז איבד את שמיעתו, או שמא זהו הומאז' גרנדיוזי לסרטי הבלש הקשוחים? בי מוביז עם עלילות הנו-נונסנס שלהם: כל שיחה היא ישר ולעניין. בסוף הסרט, כשכל טבעה האמיתי של העלילה נחשף, סצינת הפתיחה הזאת מקבלת צידוק הגיוני. ועד אז אנחנו מבינים שהסרט הזה הוא בדיוק ההפך מ"נו-נונסנס", אין כאן שום דבר חד וחלק, הכל סחור סחור, הכל לא חתום ולא החלטי חד משמעי, ואתם אמורים לצאת מהסרט כשאחיזתכם במציאות מעט חלקלקה יותר. ואיכשהו נדמה לי, שכל התחבולות האלה קצת אמורות להיות קטנות על סקורסזי, ושלמרות שיש ב"שאטר איילנד" אלמנט בלתי מבוטל של גילטי-פלז'ר, הסרט קצת מעורר געגועים לקולנוע הקצת יותר צנוע שהוא היה חתום עליו לפני עשרים שנה, או למיטב הבי-מוביז שהסרט הזה מסמפל, ובראשם "Kiss Me Deadly" של רוברט אולדריץ'.

יאמר לזכותו של סקורסזי שהוא באמת מביים כל שוט כמו מאסטר אמיתי ונדיר של קולנוע. אבל עד שאנחנו מגיעים לרעיון שבבסיס הסרט מסתתרת מחווה ל"ורטיגו" של היצ'קוק (אחת ממאות מחוות מן הסתם שמסתתרות בסרט), ושגם כאן זהו חיפושו של הגיבור אחר זהותו העצמית לנוכח טראומה שצילקה אותו, ומול מניפולציה שנמצאת מחוץ לטווח הראייה שלו, אי אפשר שלא לחוש שהיצ'קוק בוודאי היה עושה את זה אחרת. כי היצ'קוק, למשל, שנא טוויסטים. כי טוויסטים זו תחבולה זולה, שבה די מקריבים את רוב הסרט (ע"ע סצינת הפתיחה) בשביל לקבל איזושהי תחושת "וואו" רגעית, בסוף. אז נכון שסקורסזי קצת מתוחכם מליפול בפח של יוצרים כמו מ. נייט שמאלאן, ובערך מהדקה ה-50 בסרט (הנמשך שעתיים ורבע) אנחנו עוברים לפאזה המחייבת אותנו לשאול מה אמיתי ומה לא, מה קורה לגיבור במציאות, ומה הוא רק מדמיין.

היתרון של כל זה הוא שסקורסזי – לראשונה מאז "הפיתוי האחרון של ישו" – נכנס לעולם ויזואלי אנטי-מציאותי, הנושק לחזיונות סוריאליסטיים, והוא עושה שם עבודה יפהפייה. החיסרון הוא שסרט שמתחיל באופן כה מלחיץ – בו חוקר נהיה אסיר של החקירה של עצמו – מאבד את כל המתח והלחץ שסרט כזה אמור לייצר. באיזשהו שלב הסרט נותר יפה לעין, אבל מפסיק להיות מעניין.
עד שזה קורה, “שאטר איילנד" דווקא די מרתק. ליאונרדו דיקפריו מגלם בלש מצולק נפשית באמריקה של 1954: הוא סוחב גם טראומה מהשירות הצבאי כמי ששיחרר את דכאו בסוף מלחמת העולם השנייה, וגם טראומה אישית, אחרי מות אשתו. הוא בא לחקור היעלמות של מטופלת מבית החולים הפסיכיאטרי. מטופלת שרצחה את ילדיה, אבל מאז חיה במוסד מבלי לקלוט מה המציאות האמיתית סביבה. היא לא זוכרת את הילדים ואת הפשע ולא קולטת שהיא סגורה במוסד. מבחינתה היא ממשיכה את חייה כרגיל, בביתה בשכונה. אבל ככל שהגיבור שלנו מסתובב במוסד אנחנו מתחילים לקלוט שמחלת הנפש האמיתית נמצאת מחוץ לכתלי בית החולים ולא בתוכו. החצי הראשון של המאה העשרים – עם השואה, הנאצים, פצצות האטום, הטלוויזיה, הפראנויה, ציד המכשפות האנטי קומוניסטי, הניסויים בבני האדם, הפסיכואנליזה והתרופות הפסיכיאטריות – היא מחלת הנפש האמיתית. בית החולים, בהשוואה למה שקורה בחוץ, נראה כמו אי של שפיות. אבל אז, כשנדמה לנו שהבלש עלה על קונספירציה אדירה, ושהוא עומד להפוך לאסיר של מנהלי המתקן על חשיפתו, ואנחנו מרגישים שהסיפור מתחיל להיות קפקאי, מישהי אומרת בסרט "הסיפור הזה מתחיל להיות קפקאי". ומרגע שהסרט עצמו מפגין מודעות עצמית, כל אחיזת המציאות שלו ושלנו מתערערת. אבל במקום לגרום לסרט להתהדק עוד ועוד סביב צווראנו במתח, הוא דווקא מתרופף. עד שלבסוף – עד הרגע האחרון – והמעניין למדי, בו אנחנו חייבים לתהות מי עשה כאן מניפולציה למי – כל הפוטנציאל הנפיץ של ראשית הסיפור מתפוגג לתוך סיפור קטן ודי זניח ולא נורא מעניין, שמסופר בווליום כמעט היסטרי.

"שאטר איילנד": בתי קולנוע ושעות הקרנה

רציתי לכתוב כאן עד כמה הזדעזעתי והובכתי מ"מרגל במשרה חלקית", ה-ג'קי-צ'אן-רוצה-גם-להפוך-לכוכב-סרטי-ילדים-כמו-ארנולד-שוורצנגר-ודה-רוק שיצא היום. רציתי, כמובן, להקניט את המפיץ-במשרה-חלקית שנתן לסרט "The Spy Next Door" את שמו העברי, שכנראה שכח את סרטם של קתלין טרנר ודניס קווייד, "מרגלים במשרה חלקית", או את "סנטה במשרה חלקית", או את "הורים במשרה מלאה". או את "הורה במשרה מלאה". כן, רציתי לכתוב משהו על השבלונות התרגומיות. וגם רציתי לכתוב – בהמשך לביקורת על "הנסיכה והצפרדע" מאתמול – שבעיניי בריאן לבנט הוא אוטר. "אוטר" לא במובן שהוא רואה בעצמו אחד, או במובן ששמו מהווה סמן איכות, אלא דווקא ההפך: לבנט הוא "אוטר" ששמו מתקשר עם איזושהי בינוניות קולנועיות סטנדרטית. הוא כמו דניס דוגאן, אבל פחות. אבל כשאתם באים לסרט של לבנט, אתם יודעים בדיוק למה לצפות: איך יראו הצילום, העמדת המצלמה והעוויות הפרצופים של השחקנים. אם אני יודע לפני הצפייה מה אני הולך לקבל מהבמאי, וזה מה שאני מקבל – הבמאי מבחינתי הוא אוטר. אבל בימים האחרונים קרה משהו משונה: בת ה-8 שלי התחילה לחבב את סרטי "מותק הילד השתגע" ביס סבבה. הפדגוג ומבקר הקולנוע שבי מזדעזע. שנאתי את "מותק הילד השתגע" של דניס דוגאן ואת "מותק הילד השתגע 2 " של בריאן לבנט. אבל לך תגיד את זה לילדה בת 8. ואז קלטתי: יש סיכוי ש"מרגל במשרה חלקית" יצחיק אותה. בגלל שכבר בסצינה השניה או השלישית בסרט היא סצינת מכות של ג'קי צ'אן – שעושה ואריאציית אמנויות לחימה לילדים – אני כמובן אאסור עליה לצפות בו עד גיל 12. אני לא צריך שהיא תיחשף גם לאלימות הקריקטורה הזאת. אבל ילדים אחרים (בנים?) בני 8 עשויים לראות את הסרט ולהגיד, "בו'אנה, מגניב הג'קי צ'אן הזה". ואז ללכת ולחפש את סרטיו הקצת פחות אידיוטיים. כך שאולי "מרגל במשרה חלקית" הוא הברקה. נההה, הוא לא. אבל החלטתי להניח לסרטים אינפנטיליים היום ולדלג על "מרגל במשרה חלקית". חכו לו ביס סבבה.

==========

וכולם מתפרנסים משטויות בסופו של דבר. קווין סמית הוזמן כבמאי להשכיר בקומדיית השוטרים "Cop Out" שיוצאת מחר באמריקה. המבקרים קוטלים את הסרט ללא רחמים, וסמית מנצל את חשבון הטוויטר ו-1.6 מיליון עוקביו, כדי להגן על הסרט של עצמו. הדינמיקה שהוא חושף שם מול הסרט ומול הביקורות ותגובות הקהל אליו – בשעה שהוא הראשון שהוא מודה שהוא עשה את הסרט בשביל הפרנסה ולא הנשמה – מרתקת למעקב. יהיה מענין לראות האם סלב-טוויטר מסוגל להביא את עוקביו לבתי הקולנוע, או שכל העסק הזה וירטואלי לגמרי.