"אווטאר", "ממזרים חסרי כבוד", ידה ידה ידה. זה הכל כל כך היום בבוקר. לפני דקות אחדות הסתיים טקס הבאפט"א – פרסי האקדמיה הבריטית – ו"מטען הכאב" סחף את רוב הפרסים החשובים, ובראשם את פרס הסרט. וזו האקדמיה הבריטית, שהייתם מצפים ש"לחנך את ג'ני" הכה בריטי יזכה בה. אבל לא, גם הם נסחפו אחרי "מטען הכאב" של קתרין ביגלו, ובגלל שלא מעט ממצביעי הבאפט"א הם גם חברי האקדמיה, יש להניח שהאוסקר יהיה שידור חוזר של רוב הטקס. הזוכים הם:

סרט: "מטען הכאב".

בימוי: "מטען הכאב", קתרין ביגלו.

תסריט מקורי: "מטען הכאב", מארק בואל.

תסריט מעובד: "תלוי באוויר", ג'ייסון ריטמן ושלדון טרנר.

צילום: "מטען הכאב", בארי אקרויד.

עריכה: "מטען הכאב".

סאונד: "מטען הכאב".

מוזיקה: "למעלה", מייקל ג'יאקינו.

אנימציה: "למעלה", פיטר דוקטר.

עיצוב תפאורה: "אווטאר".

אפקטים: "אווטאר".

תלבושות: "ויקטוריה הצעירה".

איפור: "ויקטוריה הצעירה".

סרט זר: "נביא", ז'אק אודיאר (צרפת)

סרט בריטי: "מחוץ למים", אנדריאה ארנולד

שחקן: קולין פירת, "סינגל מן" (הפתעה!)

שחקנית: קארי מוליגן, "לחנך את ג'ני"

שחקן משנה: כריסטוף וולץ, "ממזרים חסרי כבוד"

שחקנית משנה: מוניק, "פרשס".

הייתי בטוח שטרנטינו יזכה על התסריט. אין סיכוי יותר. הייתי בטוח ש"אווטאר" יזכה על סאונד. לא. עכשיו רק נותר לראות האם הזכייה של קולין פירת במגרש הביתי שלו תשפיע במשהו על הקטגוריה שלו באוסקרים, שם המועמד המוביל הוא ג'ף ברידג'ס. זיכרו: הבאפט"א הם מקום טוב לזהות הפתעות. כך קרה עם "הפסנתרן" ועם הזכייה של מריון קוטיאר על "חיים בוורוד". האם פירת יעקוף את ברידג'ס באוסקרים?

"מטען הכאב" ו"תלוי באוויר" זכו הלילה בפרסי גילדת התסריטאים: "מטען הכאב" (מאת מארק בואל) בקטגוריית התסריט המקורי, "תלוי באוויר" (מאת ג'יסון רייטמן ושלדון טרנר) בקטגוריית התסריט המעובד. בשנה שעברה, אתם בוודאי זוכרים, ארי פולמן זכה בפרס הזה בקטגוריית הסרט התיעודי (השנה זכה בקטגוריה הזאת "The Cove" שכנראה יהיה הזוכה גם באוסקר התיעודי). כזכור, בגלל שלל ענייני תקנון של הגילדה, "ממזרים חסרי כבוד" ו"למעלה" – המועמדים לאוסקר – לא היו מועמדים לפרס הגילדה. אני מאמין שבאוסקרים "תלוי באוויר" אכן יזכה באוסקר על התסריט המעובד. אבל "ממזרים חסרי כבוד" יזכה באוסקר על התסריט המקורי.

בעוד שבועיים בדיוק האוסקרים, והנה מתחילים ההימורים הסופיים. כרגע נראה שכולם די סגורים פה אחד על הזוכים בקטגוריית המשחק: סנדרה בולוק על "הזדמנות שניה", ג'ף ברידג'ס על "לב משוגע", כריסטוף וולץ על "ממזרים חסרי כבוד" ומוניק על "פרשס". גם קתרין ביגלו לבימוי נראה די סגור. אבל לגבי השאר: הכל עדיין די פתוח ומתוח.

רוג'ר איברט פרסם את הימוריו: "מטען הכאב" לסרט. נדמה שזה הקונסנזוס, ש"מטען הכאב" הולך לזכות. איברט מהמר על "סרט לבן" לסרט זר.

טום אוניל, שביום שישי שכנע אותי שיש סיכוי ש"ממזרים חסרי כבוד" יעקוף גם את "אווטאר" וגם את "מטען הכאב" ויזכה באוסקר מתחת לאף של כולם, פרסם את הימוריו. זה אותו אוניל שהיה היחיד בשנה שעברה שהימר ש"פרידות" יזכה באוסקר הזר ולא "ואלס עם בשיר", וצדק. והוא אכן מהמר – באומץ? בטיפשות? – על "ממזרים חסרי כבוד" בתור הזוכה בפרס הסרט. וגם הוא בוחר ב"סרט לבן" כזוכה בסרט הזר. אבל רגע: הוא מהמר על "מטען הכאב" כזוכה בשתי קטגוריות הסאונד (עריכה ומיקס)? באמת? אלה לא קטגוריות שאמורות להיות די בכיס של "אווטאר"?

והתכתבות הטוויטר שלי עם אן תומפסון סביב שאלת הזוכה באוסקר לסרט הזר נמשכה: "סרט לבן" הוא מבחינתה עדיין המועמד המוביל לזכייה באוסקר, אבל גם היא מרגישה (כמוני) שנבנה באז לכיוון "הסוד שבעיניים" הארגנטינאי. וזאת כי "האקדמיה רוצה מרגש".

הערב: הבאפט"א. פרסי האקדמיה הבריטית. בעיניי, זה אחד המנבאים הכי טובים לאוסקר, בייחוד בקטגוריות הצמודות. אלא ש: בעיה א' – "ממזרים חסרי כבוד" כלל לא מועמד לפרס הסרט. בעיה ב': סנדרה בולוק כלל לא מועמדת לפרס השחקנית. לכן, יש סיכוי מצוין שבשתי הקטגוריות האלה – השחקנית והסרט – מי שיזכה הוא "לחנך את ג'ני". הזכיה של קארי מוליגן במגרש הביתי שלה נראית די ודאית בקטגוריית השחקנית. אבל אם "לחנך את ג'ני" יזכה בפרס הסרט – ולא "אווטאר" או "מטען הכאב" – דעו שמירוץ האוסקרים אכן פתוח לרווחה, וצמוד מאוד-מאוד.

============

והנה בונוס: קריס טייפלי מארגן בבלוגו פרויקט שנתי בו הוא בוחר את השוטים שהוא הכי אהב בשנה החולפת ופונה לצלמים שיספרו לו עליהם. חלק מהבחירות תמוהות, חלקן מבריקות, אבל הפרויקט הזה (חלק א', חלק ב') מקורי ויפה.

פסטיבל ברלין ננעל אתמול עם טקס חלוקת הפרסים. הזוכה בדב הזהב: הסרט הטורקי "דבש" שביים סמיח קפלנוגלו. בפרס הבימוי זכה רומן פולנסקי על "סופר צללים". פולנסקי לא יכול היה להגיע לקבל את הפרס כי הוא שרוי במעצר בית בשוויץ, אבל הוא אמר לעיתונאים שגם אם היה יכול להגיע הוא לא היה מגיע "כי בפעם האחרונה שהגעתי לפסטיבל כדי לקבל פרס עצרו אותי". הנה רשימת כל הפרסים והזוכים. אין שם אף שם מוכר (לפחות לא כעת). ועד כמה שאני זוכר, ולמרות שהסרט שזכה בשנה שעברה ("חלב הצער") מועמד כעת לאוסקר, כבר שנים לא זכה סרט משמעותי באמת בדב הזהב.

ובמקביל לפסטיבל מתקיים שוק הסרטים האירופי. "The Kids Are All Right" של ליסה צ'ולודנקו ("שחייה לילית"), זוכה פרס טדי לקולנוע קווירי, נקנה להפצה בישראל על ידי קולנוע לב. ג'וליאן מור ואנט בנינג מככבות.

"The Experiment", רימייק דובר אנגלית בכיכובו של אדריאן ברודי לסרט האימה הגרמני של אוליבר הירשביגל, נקנה להפצה בישראל על ידי סרטי חמישה כוכבים.

סרטה האחרון של דוריס דורי, "פריחת הדובדבן", עלה בסוף השבוע בארץ. והנה כבר בדרך סרטה הבא. יונייטד קינג קנו בברלין את זכויות ההפצה של "Hairdresser", סרטה החדש של דורי. יונייטד קינג קנו גם את סרט האקשן "Reign of Assassins" שהפיק ג'ון וו; את סרט הנעורים "Road, Movie"; את סרט המתח "The Grey", בו מגלם בראדלי קופר ניצול התרסקות מטוס; ואת "סופר צללים" של רומן פולנסקי (שהזכויות לו נקנו כבר לפני ברלין).

סרטי שפירא קנו בברלין את הקומדיה "Timer".

על פי הדיווחים האחרונים מברלין אני לא רואה שמישהו קנה שם את הזכויות ל"Winter's Bone", שזכה בסאנדאנס, או ל"דבש", שזכה בברלין. שניהם מסוג הסרטים שנדיר למצוא על מסכי הקולנוע המסחריים בארץ. ונשאלת השאלה האם העובדה שרוב הסרטים מהדיווחים הנ"ל אנונימיים לגמרי (חוץ מסרטה של צ'ולודנקו, שיש סביבו איזשהו באז אמריקאי פוסט-סאנדאנסי), היא עדות לכך שמפיצינו פשוט הקדימו את זמנם וידעו לזהות כבר היום את מה שיהיה הדבר הבא בהמשך השנה? או שלא.

אשמח כמובן להתעדכן אם יש לכם דיווחים נוספים על רכישות של מפיצים ישראליים בברלין.

פורסם ב"פנאי פלוס", 17.2.2010

"האצ'יקו" אינו סרט, הוא משל. משל על ההפכפכות של הדבר הזה שנקרא "קולנוע", ואיך אף אחד לא ממש יודע כלום, והכל זה יריות באוויר. “האצ'יקו" הוא לא סתם יריה באוויר, הוא החטאה די משונה.

לפני שבוע וחצי הדיח סרט בשם "ג'ון היקר" את "אווטאר" מהמקום הראשון בטבלת שוברי הקופות באמריקה, אחרי שבעה שבועות בצמרת. את "ג'ון היקר" – שאולי מתישהו יגיע ארצה, מי יודע – ביים לאסה האלסטרום, במאי דני זוכה אוסקר, שהפך לאחד המומחים הגדולים בהוליווד לדרמות סוחטות דמעות שחברי האקדמיה הקשישים פשוט מלקקים את האצבעות מולם (ע"ע "תקנות בית השיכר" ו"שוקולד"). טרם ראיתי את "ג'ון היקר", אבל כנראה שההצלחה שלו היא עדות שלפחות הסרט מצליח לרגש את הקהל שאליו הוא פונה. קרי, האלסטרום עדיין יודע את עבודתו. אלא שלפני הסרט הזה, הוא ביים סרט נוסף בשם "האצ'יקו". וראו זה פלא: הסרט הזה נגנז מבתי הקולנוע ברוב העולם ויצא שם בתפוצות ישר לדי.וי.די. והנה, דווקא בישראל – מדינה שבה נגנזים לא מעט סרטים שיצאו לבתי הקולנוע באמריקה – דווקא כאן נמצא המפיץ שהחליט שהסרט הזה חייב לקבל מסך בבתי הקולנוע. אני בטוח שאם פעם אצליח לפצח את הנוסחה שלפיה המפיצים בארץ מחליטים מה להוציא למסכים ומה לזרוק לפח, זו תהיה תגלית שתהיה ראויה לפרס ישראל.

"האצ'יקו" הולך ככה: גור כלבים מתוק נשלח מיפן לאמריקה. בדרך, הכלוב שלו נפתח והכלב משתחרר והולך לאיבוד. ריצ'רד גיר הוא מרצה באוניברסיטה שמוצא את הגור בתחנת הרכבת ומיד מתאהב בו. אבל אשתו (ג'ואן אלן) לא מוכנה לגדל חיות מחמד בבית. אז הוא מסתיר אותו ממנה כמו מאהבת, ומבטיח לה שהוא ימצא לו בית מאמץ. ובינתיים הוא משחק עם הכלב. ומנסה לאלף אותו. ומנסה לברר מאיפה הוא הגיע ואיזה מין זן הוא. ונותן לו שם: האצ'יקו. ורואה איתו בייסבול בטלוויזיה. ואשתו בהדרגה מתחילה להתחמם לעובדה שיש להם כלבלב בבית, למרות שהוא כירסם לה מודל ארכיטקטוני שהיא עבדה עליו. והאלסטרום מטיס את המטוס הזה על טייס אוטומטי ובשלט רחוק. בכל פעם שהוא רוצה שנעשו "אווווו, איזה חמוד" הוא חותך אל הכלב. והוא עובר לצילום בעדשה רחבה בשחור-לבן כדי להראות לנו את נקודת התצפית של הכלב, בשעה שהוא מלקק לאדוניו המאמצים את כפות הרגליים. ובגלל שגיר (שגם הפיק) שם, אנחנו מנסים לסמפט את הסרט. ומחכים בסבלנות, שיקרה משהו. אנחנו יודעים לצפות שבדקה ה-17 אמור לקרות משהו. אבל לא, גיר ממשיך לשחק עם הכלב. טוב, אז אולי באיזור הדקה ה-35, במקום שבו המערכה הראשונה אמורה להסתיים, אולי שם יקרה משהו שיתניע את הסיפור. אבל לא, גיר ממשיך לשחק עם הכלבלב. רק כעבור שעה של סרט קורה משהו. ו-25 דקות אחר הוא מסתיים.

אם השם או הסיפור נשמעים לכם מוכרים, זה כי "האצ'יקו" הוא רימייק לסרט יפני באותו שם מ-1987 (זה הרימייק השני של גיר לסרט יפני) האגדה על הכלב האצ'יקו די מוכרת ביפן: בתחנת הרכבת שאבויה מוצב פסל ברונזה של כלב הממתין לאדונו. הסרט סיפר את סיפורו: בשנות ה-20 של המאה ה-20, היה הכלב האצ'יקו מגיע יום יום לתחנת הרכב, לחכות לאדוניו, למרות שהוא כבר הלך לעולמו. וכך הוא עשה במשך תשע שנים, עד שמת בעצמו ב-1935. איכשהו הרעיון להעביר סרט שלא קורה בו כלום לאמריקה הוא סוג של שטות. בעיקר, כי "האצ'יקו" האמריקי הוא סרט חף מפיוט או מכל תחושה של ריאליזם או התבוננות בחיים אמיתיים. מסוג הסרטים שמצגת פאוור פוינט במייל היתה מעבירה יותר טוב את רעיונותיה, שבסופו של דבר בסך הכל רוצים לספר לנו שכלבים הם חיות נורא נאמנות לבעליהם. וואו. עמוק.

"האצ'יקו": בתי קולנוע ושעות הקרנה

האחים יוז הם כמו האחים וושאובסקי אבל על סמי הרגעה. "הנבחר" הוא כמו סרט קומיקס/משחק מחשב עם כמה שוטים ממש יפים, אבל ההתנהלות שלו פלגמטית לגמרי. וגם רוב העלילה/עיצוב העולם כבר מוכרים מהמון סרטי פוסט-אפוקליפסה קודמים וכמעט זהים. הסגנון של "הנבחר", וההצלחה הסבירה שלו, גרמו לאחים יוז לקבל עכשיו את הג'וב לעבד למסך האמריקאי את סרט המנגה "אקירה". זו בשורה איומה. כי על פי "הנבחר", וגם על פי סרטיהם הקודמים, הגרסה שלהם ל"אקירה" תהיה מאוד יפה ויזואלית, אבל מאוד משעממת. אבל יש ב"הנבחר" עניין אחר שרציתי לגעת בו:

פורסם ב"פנאי פלוס", 17.2.2010

לי דניאלס (הבמאי של "פרשס") הוא בסך הכל הבמאי השחור השני המועמד לאוסקר. קדם לו ג'ון סינגלטון. במאים שחורים הם עדיין זן די נדיר בהוליווד. והנה, בצירוף מקרים שני סרטים של יוצרים אפריקאים-אמריקאים יוצאים אצלנו באותו סוף שבוע. הנה השני: “הנבחר". לכאורה, סרט אפוקליפטי טיפוסי וסטנדרטי, מאת האחים אלן ואלברט יוז (אגב, סרט קצר של אלן יוז נכלל באנתולוגיה "אוהב אותך ניו יורק"). השם המקורי של הסרט: “הספר של אלי". מצחיק, דווקא אנחנו, צופי הקולנוע דוברי העברית, יודעים לפענח היטב למה הכוונה בשם "הספר של אלי". בשעה שהצופה האמריקאי חושב שאיליי (אלי) הוא פשוט שמו של הגיבור, והוא שומר על ספר. לצופה דובר העברית, זהות הספר אמורה להיות ברורה כבר מההתחלה. דנזל וושיננגטון – הוא הנבחר – הוא בתפקיד של מעין נביא בעולם פוסט אפוקליפטי, אבל עם סממנים תנ"כיים – שצריך לשמור בגופו על ספר (נחשו איזה). יש כאן עניין שלם של עניין הראייה – אחת הדמויות המרכזיות בסרט היא עיוורת, ואנו תוהים לבסוף מי יכול להבין מה כתוב בספר, למי ניתנה היכולת לראות ולהבין, עניינים שתמצאו גם במיתולוגיות היווניות. אבל בסופו של דבר, זה סרט שכולו נע סביב כתבי הקודש – בוואריאציה הנוצרית, כמובן – אבל עדיין, זה סרט על איש ששומר בגופו על דבר האלוהים, וגם משנן אותם, שלא ימושו מפיו. וזה מרתק. אני מביט בסרטים ובסדרות שמגיעים מאמריקה באחרונה ואני קולט שהמקום היחיד שבו נשאר לגיטימי לדבר על אלוהים בישראל, זה בסרטים הוליוודיים. ראו את "הנבחר", ראו את "מבט מגן עדן" שיגיע בשבוע הבא, ראו את "קפריקה", סדרת מדע בדיוני שעלתה באמריקה באחרונה, ראו את "פלאשפורוורד". אפילו, אם תרצו, ראו את "אווטאר". קיומו של עולם רוחני, עולם שיש בו אמונה בכוחות שמחוץ לטווח הראייה וההשגה של הבנתנו וחושינו, אבל שהם אלה שבאמת משפיעים על חיינו, זה דבר שאם תדברו עליו בשיחת חולין (או בפוסט בבלוג) בישראל של ימינו יביטו בכם במבט עקום. אבל בקולנוע? זה המקום האחרון שבו החילוני עוד יכול להאמין בו. זה הרעיון בקולנוע, לא? להאמין. מהבחינה הזאת, העוצמה האמונית שבבסיס "הנבחר" מרתקת אותי, והיא כמובן מצערת אותי שדווקא בישראל יש כל כך מעט סרטים שמתעסקים בכזה להט בחומרים האלה. למרבה הצער, “הנבחר" – מעין גרסה משועתקת ודיאטטית, אך מסוגננת מאוד לכל סרטי האפוקליפסה מ"מקס הלוחם בדרכים" ועד "הדרך" – הוא לא סרט מספיק מוצלח, ובוודאי שלא מספיק מלהיב. אבל יש בו משהו.

"הנבחר": בתי קולנוע ושעות הקרנה

כדאי לקרוא: הראיון הטלפוני של אבנר שביט עם לי דניאלס, הבמאי של "פרשס", כשבאמצע פתאום עולה על הקו מוניק. למרות שראיונות טלפוניים נוטים להיות חמקניים וחסרי אישיות, דניאלס בראיון הזה מדבר בכנות: "האם אני עדיין אנדרדוג? לא, כנראה שלא, אני אולי שחור והומו ועושה סרטים שלא קל לראות, אבל אני גם לובש טוקסידו ויושב בצד כל המי ומי, אז אנדרדוג אני לא". והוא כבר ראה קטעים מתוך "מיראל", הסרט שצילם ג'וליאן שנאבל בישראל בקיץ שעבר, והוא צופה סקנדל מקומי: "בדיוק הייתי אחד מהראשונים להציץ ב'מיראל', הסרט שעשה חברי הטוב ג'וליאן שנאבל ("הפרפר ופעמון הצלילה") על מקורותיו של הסכסוך הישראלי־פלסטיני, ואני משוכנע שזה הולך לעשות אצלכם הרבה רעש. הסרט הזה הוא האמא של כל הסקנדלים הקולנועיים. למעשה, אם את 'הפסיון של ישו' צינזרו בישראל אז גם הסרט הזה יסבול מגורל דומה. מזל שעשיתי סרט על נערה שחורה ושמנה, אחרת אולי גם אותי היו מחרימים אצלכם".

מי שכבר מכיר את טעמי יודע לצפות מה שאחשוב על "פרשס": עשוי יפה, אבל אני פשוט לא מסוגל להתמודד עם כזו כמות של יגון ויסורים. אבל לפחות יש בו חסד רב, שזה דבר שאני מאוד אוהב בסרטים, ואסיר תודה שהסרט מעניק לגיבורה האומללה שלו את החסד הזה. הנה הביקורת:

פורסם ב"פנאי פלוס", 17.2.2010

ההורים שלה קראו לה Precious (פרשס). יקרה. אבל אין שום דבר יקר בנערה בת ה-16 מהארלם, שנראה שמגלמת את החיים בגרסתם הכי עלובה וחסרת ערך. אביה, שנטש אותה ואת אמה, מגיע מדי פעם לביקורים רק כדי לאנוס את בתו. ילדה אחת כבר יש לה, שנולדה פגועה ואותה מגדלת הסבתא. עכשיו היא בהריון מאביה בפעם השניה. אמה, שמקנאה בכך שהאב מעדיף את הבת על פניה, מתעללת ומתעמרת בבתה. ומבית הספר היא נזרקת, אחרי שבגיל 16 היא בקושי מסוגלת לקרוא. הסבל ותחושת חוסר הערך ממשיכים לא רק בפנימיות, אלא גם בחיצוניות: פרשס היא נערה שמנה ומכוערת, כזאת שכבר המראה החיצוני שלה מוביל להקנטות, הצקות והשפלות. בקיצור, החיים של פרשס הם סיוט מתמשך, סרט אימה, היא כלואה בגופה ואין שום תקווה באופק. בהתאם, נדמה שהיא כיבתה לחלוטין את כל מנגנון תקשורת החוץ שלה, והיא חייה את חייה בתוך מוחה, מבלי להביע דבר החוצה.

ובמוחה, פרשס מדמיינת את העולם אחרת לגמרי. כשהיא מביטה במראה, היא רואה את בבואתה כנערה לבנה, יפה וצנומה. היא מפנטזת את חייה כקליפ היפ-הופ מלוטש. מצד אחד, זה אולי עצוב כפליים: פרשס היא לא רק קורבן של הזנחה הורית ושל הזנחה של מערכת החינוך ורשויות הרווחה, אלא גם קורבן של התקשורת, שמפמפמת לה למוח דימויי גוף ויופי שרק כולאים אותה עוד יותר בצינוק הייאוש שלה. מצד שני, זה כמעט משמח ומנחם ומרגיע לראות שמול המבט הכבוי שמבחוץ, יש לנערה הזאת עדיין איזשהו סוג של עולם פנימי, שבו היא מבקשת מקלט.

אחרי שהפיק סרטים שעוסקים בנושאים "קשים" – “מונסטר בול" על יחסים ומיניות בין גזעיים, ו"וודסמן" על פדופיל בשיקום – לי דניאלס מגיח ב"פרשס" כבמאי בסרטו השני (והמשמעותי הראשון), ומחבר את היכולת שלו ללחוץ על כפתורי המצוקה והניצול עם איזשהו מבט שמזגזג בין ריאליזם נטול איפור, ובין חיפוש אחר חסד אסתטי. התוצאה מאוד לא אחידה. “פרשס" הוא בראש ובראשונה סרט שבא מעולם "סרטי הבעיה": סרטים חברתיים שמשתמשים בסיפור פארטי כדי לספר סיפור כללי. אלא שבתור יוצר אפריקאי-אמריקאי, זו עשויה להיות טענה בעייתית מאוד מכיוונו של דניאלס אם הוא חושב על פרשס והוריה כמייצגת את מכלול הקהילה השחורה באמריקה (הדיכוטומיה של דניאלס – הרעים הם השחורים הכהים, הטובים והעדינים הם השחורים הבהירים יותר, כמו גם הנטייה של הסרט להפוך את פרשס למקרה מבחן כללי ובכך להיחשד כמי שמאשים את האוכלוסיה האמריקאית-אפריקאית כולה בבערות וניצול, גרמה לכמה מבקרים רדיקליים באמריקה להאשים את הסרט בשנאה עצמית). אבל מנגד, זהו מאותם סרטים מעוררי השראה, על תפקידם של סוכנים חברתיים לאתר ולחלץ את אלה שכל המסגרות האחרות החמיצו. לפיכך, זהו עוד אחד מסרטי "המורה המלאך הגואל". הדמות שמגלמת פולה פאטון, בתור המורה שעוזרת לפרשס להוציא מהכח אל הפועל את עולמה הפנימי, היא זו שבוודאי גרמה לאופרה ווינפרי ולטיילר פרי, שניים מהאפריקאי-אריקאים החזקים והעשירים ביותר באמריקה, לאמץ את הסרט הזה אחרי בכורתו בפסטיבל סאנדאנס ולממן את הפצתו. במילים אחרות, כדי לאהוב או לשנוא את "פרשס" הצופה צריך להבין איזה מהעולמות המוצגים בסרט הוא זה שהוא מגיב אליו חזק יותר: לעולם יאוש המרירות והסחי, או אל העולם של האפשרות להיחלץ ולהיגאל גם מתחתית תחתיתו של ביב השופכין המדכא ביותר. ואכן, בזכות המורה, ובזכות הטרנספורמציה – התודעתית בעיקר, לא החיצונית – שפרשס עוברת, הסרט הזה הפך לאחד הסרטים המדוברים של השנה האחרונה. והוא אחד משני סרטים ברשימת המועמדים לאוסקר שהנושא שלו הוא האופן שבו מערכת החינוך מסוגלת לחבל בשאפתנותם של הצעירים, אך גם שיש לפרטים במערכת, אותם מורים-מלאכים, את היכולת להציל את אלה שהנשמה שלהם רוצה לפרוץ את המסגרת הקונבנציונלית. הסרט השני הוא "לחנך את ג'ני" הבריטי. ושתי השחקניות האלה – קארי מוליגן הדקיקה והקטנטנה וגאבורי סידיבה עצומת המימדים – שתיהן בתפקיד התלמידות שעיניהן נפקחות, מועמדות לאוסקר על תפקידים שלמרות שמבחינה חיצונית נראים כמו נגאטיבים אבל במידה רבה יש בהן משהו דומה.

הצד של הסרט הזה, שנוגע ב"הבעיה החברתית" ו"המצוקה", כמובן מרתיע אותי. מודה, זה עניין של טעם. וקוראיי הקובעים בוודאי כבר הבחינו שתיאור חסר רחמים וחמלה של חיי יסורים וצער, באופן כזה שנראה כאילו הבמאי שואב הנאה מדחיפת הראש שלנו לתוך היגון של דמויותיו, מרתיע אותי. רק באחרונה כתבתי ברתיעה רבה נגד חוויית הצפייה בשני סרטים כאלה: "סוראיה מ." ו"מחוץ למים", שמבחינה תוכנית/מצפונית/השקפת-עולם, בוודאי עשו עבודה ראויה להערכה של התבוננות ומבט אל הצדדים נטולי הזוהר והחמלה של החיים, אבל הם גם עשו את זה באופן שגרם לי לחוש שיוצריהם כמעט מתענגים על הסבל של גיבוריהם.
"פרשס", לפחות בחציו הראשון, נע באופן מדאיג קרוב לתהום הדכאון הזאת. קשה לי להבין אנשים שצופים בחיי סבל של צעירה הנאנסת על ידי אביה, זוכה להתעללות מילולית ופיזית מצד אמה, והצקות והשפלות מצד חבריה, ומוצאים את הסרט ראוי לצפייה. זה כמעט עושה חשק לוותר. אבל יאמר לזכותו של דניאלס, שהוא מעניק לגיבורה שלו לא מעט חסד. זה מתחיל בזה שהוא מאפשר לנו להציץ לתוך התודעה שלה, שרואה את החיים באופן הרבה יותר אופטימי ומשמח ממה שנראה מבחוץ. ואז בנתיב שהוא מוביל אותה בו, בו היא פוגשת סדרה של אנשים שמתפקדים כנגאטיב לחייה הקודמים: הם רואים אותה, והם שוחרים את טובתה. זה מתחיל במורה, שמגלה שלפרשס יש חוש לסיפורים, סיפורים שכלואים בתוכה בגלל האנאלפביתיות שלה, ורק מחכים להתפרץ מתוכה. ואז העובדת הסוציאלית (מריה קארי בתפקיד מפתיע), והאח בבית החולים (לני קרביץ). כל האנשים שבפעם הראשונה רואים ושומעים אותה וגורמים לה לחוש קיימת. העובדה ש"פרשס" הוא בסופו של דבר סרט על כוחן הגואל של המילים, של הטקסט הספרותי, הופכת אותו בסופו של דבר לסרט שלא ראוי להתייאש ממנו ברגעיו הקשים והמייאשים. “פרשס" הוא, בסופו של דבר, סיפור על לידתה של סופרת, ועל האנשים שעזרו לה להוציא את המילים שלה ממחשבות תועות וכלואות בראש, אל הדף, ועוזרים לאדם שחי חיים של דיכוי והשתקה למצוא בפעם הראשונה את הקול שלו.

"פרשס", בתי קולנוע ושעות הקרנה

הו, הנה המירוץ לאוסקרים מתחיל להיות מעניין ומותח. חושבים שהמירוץ לאוסקר השנה הוא צמוד בין "מטען הכאב" ל"אווטאר"? אז דעו שלא. סקוט פיינברג היה אחד הראשונים שאמרו את זה, אבל עכשיו טום אוניל, מבכירי האוסקרולוגים, מצטרף לעניין ומביא סימוכים מלא מעט מומחים אחרים: מתברר ש"ממזרים חסרי כבוד" של קוונטין טרנטינו מתחיל להתייצב כמי שעשוי להיות הזוכה המפתיע של הערב ולגנוב את הפרס גם מ"אווטאר" וגם מ"מטען הכאב". האמת? אני בעד. וגם, זה כמעט הגיוני: לעולם אל תהמרו נגד סרט שואה באוסקרים. או על סרט שהפיק הארווי וויינסטין.

וקריס טייפלי, מצעירי האוסקרולוגים, דיווח בטוויטר על הצפיות שלו ברוב המועמדים לסרט הזר. נראה שהוא די נשפך מ"הסוד שבעיניים", שאילולא 20 הדקות האחרונות שלו הייתי גם אני מהמר עליו כמועמד שיהיה הכי נוח לחברי האקדמיה (קרי: קשישים, שמרנים, מחפשים ריגושים פשוטים ולא סרטים מורכבים) להצביע למענו. הוא מעין "פרידות" של השנה. סרט מוצלח למדי, "הסוד שבעיניים" (ויש בו את אחת הסצינות הכי מדהימות שראיתי השנה – זאת במגרש הכדורגל). אבל אם הוא זוכה באוסקר בשנה שמולו מתמודדים "סרט לבן", "נביא" ו"עג'מי", אפשר סופית לסגור את הקטגוריה הזאת ולזרוק אותה לפח כי היא לא שווה כלום. אבל טייפלי מהמר ש"הסוד שבעיניים" הוא הסרט שיזכה לבסוף.

בטוויטר שלי, עשיתי ציוץ-חוזר לשני דיווחים מאמריקאים שראו את "עג'מי" והתלהבו ממנו, כשאחד כותב שלדעתו הסרט עשוי להתגנב ולזכות באוסקר. אבל אן תומפסון, אחד מחזאיות האוסקרים הכי גדולות באמריקה, הגיבה לציוץ שלי עם ציוץ משלה שהוא כמו סיכה בבלון התקווה: "'עג'מי' לא יזכה באוסקר. מצטערת".

שבע תגובות בפוסט הקודם עסקו בכך שאני מסרב לבכות כשבית קולנוע נסגר, לכן קשה לי להשתתף בפסטיבל היגון סביב סגירת בתי הקולנוע העירוניים בקניון עזריאלי וקולנוע דיזנגוף בדיזנגוף סנטר.

כותב איתן:

"בתי קולנוע במרכז העיר, כאלו שכונתיים, יכולים להיות מקום טוב לטיפוח סוג הקולנוע המוכר כ”ארט-האוס”. הרי בקומפלקס מפלצתי כמו הסינמה סיטי, הסרטים האלו הולכים לאיבוד… בתי הקולנוע השכונתיים נעלמים. עכשיו לך תתלונן שלא מביאים לארץ סרטים של פארק צ’אן ווק ובונג ג’ון הו."

איתן צודק: אבל הסרטים של פארק צ'ן ווק ובונג ג'ון הו מעולם לא הגיעו ארצה, גם כשקולנוע דיזנגוף וקולנוע ג.ג עזריאלי עבדו. אז זה לא כאילו שהסגירה שלהם תגרום לכך שיגיעו פחות סרטי איכות, כי ממילא לא מביאים אותם. ואני מסכים איתו לגמרי: טיפוח אלטרנטיבה קולנועית, קולנועי ארט-האוס, זה עניין עירוני. אורבני. לכן הפעם היחידה והאחרונה שממש התעצבתי שבית קולנוע נסגר היה כשקולנוע פריז נסגר. לא כי התגעגעתי למבנה המשונה עם העמוד שתקוע באמצע, או החול על הכסאות כי אלה שיצאו מההצגה הקודמת בדיוק חזרו מהים, אלא כי שם היתה תחושה שהגיע לסיומו עידן. שנגמר דור, של אהבת קולנוע. של קולנוע שמופעל מטעם אוהבי קולנוע עבור אוהבי קולנוע. ואין עוד קולנוע כזה מאז ועד היום. אם קולנוע דיזנגוף היה כזה, הייתי מבכה את סגירתו. אבל הוא לא היה. סרטי שפירא ראו את עצמם מתחרים במפיצים הגדולים והם נטשו אתהקולנוע האיכותי שאיפיין את בחירותיהם בשנות השבעים והשמונים, הרימו ידיים מלחפש את הטריפו ואת הקורוסאווה של ימינו, והלכו על מותחני מל גיבסון/פירס ברוסנן דלים. היצע בינוני באולמות בינוניים? סלח לי שאני לא בוכה.

מה שזה אומר שהקולנוע במרכזי הערים זה עניין של נוחות בלבד: אפשר לראות סרטים במרחק הליכה ברגל, בלי להוסיף להוצאות הכרטיס גם הוצאות נסיעה. מסכים גם כאן. נורא נוח. כשעברתי לגור בתל אביב, רציתי לגור במרחק הליכה ברגל מכל בתי הקולנוע בעיר. וכך היה. אלא שמאז, לא מעט מהם הלכו ונסגרו סביבי. אבל יותר חמור: אלה שנותרו נורא התיישנו. כך שהם עדיין במרחק הליכה ברגל, אבל לא בא לי לראות שם סרטים. כי רואים גרוע. אם סרט שהחמצתי היה מציג בקולנוע דיזנגוף, הייתי יודע שאני מעדיף להתאזר בסבלנות 4-6 חודשים ולראות אותו כמו בן אדם בדי.וי.די בבית, מאשר שם. לא תמיד הליכה לקולנוע היתה חוויה קולנועית. עבורי "חוויה קולנועית" זה מסך גדול וסאונד חזק. גם בסרטים גרמניים בשחור לבן. אבל כשאני שואל מקרינים בבתי הקולנוע העירוניים איזה מערכת סאונד יש באולם הקטן והם אומרים לי "דולבי" (אפילו לא דיגיטלי), בשנת 2009, ואז מוסיפים "אבל זה לא כאילו שזה סרט עם אקשן ופיצוצים שצריך בשבילו סאונד", אני מבין שהם לא מבינים בקולנוע (או לפחות לא בקולנוע כמו שאני מעדיף אותו), ומבחינתי בית הקולנוע הזה מיותר. מבחינתי. כי אני לא אלך אליו יותר.

והמציאות היא שבבתי הקולנוע במרכז העיר רוב האולמות הם איומים. אני רוצה לראות את "סינגל מן". אבל הוא מוקרן רק במגדל האופרה. שמעתי שהסרט הזה יפה לעין. אבל אני לא רוצה לראות סרט באופרה. יש בו שני אולמות סבירים ושלושה אולמות איומים. רב חן האופרה הוא קולנוע שממש לא אכפת לי שייסגר. מביך לראות בו סרטים בשנת 2010. בלב יש שלושה אולמות סבירים ושניים איומים. אני מקווה שברב חן ככר דיזנגוף יעשו משהו בשיפוץ הנוכחי כדי להפוך את אולמות 3 עד 6 לראויים לצפייה (וגם מאולם 1, שבמשך שנים היה האהוב עליי בארץ, התחלתי להימנע כי איכות המקרנה בו הלכה והידרדרה, ואיכות התמונה נהייתה מטושטשת ועכורה מביקור לביקור). אני לא רוצה להיות במתח האם האולם שבו יוקרן הסרט שאותו אני רוצה לראות הוא האולם הטוב או האולם הגרוע. אני רוצה קולנוע שכל האולמות בו הם מצוינים. וזה לא קשור לגודל האולם כלל, או לכמות המושבים בו. רק לגודל המסך, איכות המקרנה ולאיכות הסאונד. וביס פלאנט אני יודע שלא משנה באיזה אולם הסרט יוקרן, אני אהיה מרוצה.

כך שגם כשכל בתי הקולנוע היו קיימים, עדיין לא היה איפה לראות סרטים. מישהו כאן באמת מתגעגע לג.ג עזריאלי? יודעים כמה מיילים קיבלתי על כך ש"ארץ יצורי הפרא" הוא סרט שהפצתו הושמדה בארץ כי בתל אביב הוא הוקרן בלב 4? מי הולך לראות סרטים בלב 4? בשנים האחרונות אפשר לראות סרטים רק בגת, רב חן דיזנגוף 1-2, רב חן אופרה 1-2, לב 1-2-5 ודיזנגוף 1 (ודיזנגוף 2, רק עד שורה 4). שמונה אולמות לעיר אחת. בתי הקולנוע היו סגורים מזמן. רק שאתם המשכתם ללכת לצפות בסרטים, ובפנים ידעתם שתנאי הצפייה בלתי נסבלים. זה מחיר הנוחות. ליד הבית, אבל לא שווה הליכה.

אני כתבתי: "אז צריך עכשיו מכונית או מונית כדי להגיע לבית הקולנוע. לא נורא. סרטים שווים שיתאמצו עבורם". ועדן ענה: "המשפט על המכונית או מונית באמת אומלל. מזכיר קצת את 'אם אין לחם שיאכלו עוגות'." בואו נדייק את המטאפורה. זה לא לחם מול עוגות. זה לחם עם עובש מול לחם טרי. ושניהם עולים אותו מחיר בדיוק. רק שאת הלחם הטרי אפשר לקנות כעת בעיקר בסופרמרקטים הענקיים שמחוץ לעיר, ולא בחנויות המכולות הטחובות שליד הבית. מי שמוכן לקנות לחם עם עובש רק כי הוא קרוב אליו יותר הביתה ולהפוך את זה לאג'נדה חברתית, שיבושם לו. במקום לראות את "סינגל מן" היום באולם 3 במגדל האופרה, הייתי מעדיף לקחת קו 501 מארלוזרוב לסינמה סיטי ולראות אותו שם. אבל הוא לא שם. אז אני מעדיף לחכות חודשיים ולראות אותו בבלו-ריי. לא מוכן שתנאי הקרנה ירודים יהרסו לי סרטים. לא מוכן.

מצד שני, אני אופטימי. כי עם היעדר הסנטימנטליזם מגיע גם פכחון, שרואה שהכל קורה בגלים. ושהעובדה שבעלי בתי הקולנוע והמפיצים, שממילא אף פעם לא התעניינו באמת בהספקת שירות משובח לחובבי הקולנוע האמיתיים, ממילא אומרים עכשיו שהם לא רוצים את חובבי הקולנוע האורבניים כקהל. הוואקום הזה עשוי להוליד דבר טוב מאוד (אבל תקופה קשה יותר של כמה שנות אי נוחות).

ברגע שרוב אולמות הקולנוע הגדולים יהיו מחוץ לערים, אני מדמיין בקלות יזם שבא מאהבת קולנוע, ומוצא חלל מחסרי שאינו בתוך קניון, אבל נמצא בתוך העיר, והופך אותו לבית קולנוע שכונתי. כמו פעם. בעוד שנתיים-שלוש זה יהיה קל מאוד: מקרני ההיי-דפינישן יהיו זולים בהרבה לקנייה ממקרני הפילם, ויהיה אפשר להשיג סרטים באיכות רזולוציית 2K – סרטים קלאסיים וסרטים חדשים שהמפיצים הנוכחיים בכלל לא סופרים – ולהביא אותם ארצה אפילו ללא שום צד פיזי, אלא על ידי הורדה מאובטחת ברשת קווית או לוויינית ממאגר שבעל בית הקולנוע יהיה מנוי לו. ואז, בהוצאות נמוכות באופן משמעותי ממה שעולה להביא כיום סרט לארץ, יהיה אפשר להקים בית קולנוע בסגנון קולנוע פריז, שיהיה קטן, אבל עם תנאי צפייה מעולים (לא פחות מאלה בסינמה סיטי ויס פלאנט, רק בלי הלובי המפואר). ולא פחות חשוב: זה יכניס לעסקי הקולנוע דם חדש, שיהווה אלטרנטיבה למפיצים/בעלי בתי קולנוע הנוכחיים, שבסופו של דבר הם אלה שייבשו אותנו עם האולמות שלהם בעיר ועם המצאי הלא מספיק אטרקטיבי שלהם.

הרי בקרוב יהיו לנו עוד 20 אולמות של סינמה סיטי בראשון לציון. ובעוד שנתיים עוד 20 אולמות של יס פלאנט. גם בראשון. ותכף יהיו עוד שלושה אולמות חדשים בסינמטק. ונקווה שיקרה משהו טוב מאוד ברב חן בככר דיזנגוף. אז כל מה שצריך זה באמת שיקום היזם שינצל את הוואקום של הקולנוע השכונתי/עירוני ויידע להשתמש בטכנולוגיות הזולות יותר כדי לוודא שמה שלא היה לנו כבר 30 שנה, יקום דווקא בשנים הקרובות. ואולי סוף סוף כן נוכל לראות, מתחת לבית, סרטים של בונג ג'ון הו.

רוג'ר איברט היה מבקר הקולנוע הכי מפורסם בטלוויזיה. ועכשיו הוא מבקר הקולנוע הכי מפורסם באינטרנט. בין לבין, הוא איבד את קולו ופניו הושחתו אחרי סדרת ניתוחים וטיפולים וסיבוכים אחרי שלקה בסרטן בבלוטות הרוק שהתפשט ללסת. בשנתיים האחרונות הוא כותב את אחד הבלוגים הכי פעלתניים באינטרנט – לאו דווקא בענייני קולנוע, אגב – ובחודשים האחרונים הוא אחד האנשים הכי פעלתניים בטוויטר (שוב, לאו דווקא על קולנוע). בבלוגו הוא אמנם כתב לא מעט, ובכנות מרשימה, על מצבו הבריאותי, אבל בסופו של דבר נדמה שאיברט ניצל את האינטרנט כדי קצת להסתתר מהעולם. הוא לא יכול להגיש יותר את תוכנית הטלוויזיה שלו, ומצבו הבריאותי מונע ממנו להיות כל כך נוכח בכל הפסטיבלים בהם הסתובב בשנים קודמות. ולכן, הפרופיל שלו ב"אסקווייר" – כולל צילומים שלו מביתו, כפי שהוא נראה כעת, כשרוב הלסת שלו חסרה – מהווים רגע של הלם. ידענו שהמצב לא פשוט, אבל לא ידענו עד כמה. הפרופיל מציג את איברט – בסוף שנות הששים לחייו – כאיש חלש ושברירי מאוד מבחינה בריאותית, וכמי שחייו ניצלו בנס ממש (בזכות לאונרד כהן), אחרי שסיבוך רפואי גרם לעורק ראשי להיקרע בפתאומיות, רגע לפני שהיה אמור לעזוב את בית החולים. אם היה נמצא בביתו כשזה קרה, כותב כריס ג'ונס, הוא היה עשוי לדמם למוות בתוך דקות. אבל איברט, למרות הכל, נותר איש אנרגטי, חריף ורב מילים. הוא עדיין צופה בכל הסרטים ומייצר עשרות אלפי מילים בשבוע, למרות שהוא כבר כמה שנים לא מסוגל לדבר, לאכול, לשתות וגם הוא מתקשה ללכת ולשבת זקוף, אחרי סדרה של ניתוחים שיקומיים שנכשלו כולם. יש משהו עצוב נורא בסיפור הזה (שהופך מצמרר כפליים כשנזכרים ששותפו המיתולגי של איברט להנחיית תוכנית הטלוויזיה הקולנועית, ג'ין סיסקל, מת מסרטן במוח לפני כעשר שנים), אבל בתום הקריאה בכתבת הפרופיל של "אסקווייר" יש גם משהו נורא מעודד, אופטימי והירואי, באיש הזה שפשוט לא מוכן לוותר. ובדרך, נדמה לי, הוא נהיה רלוונטי יותר מאי פעם בתובנות הקולנועיות שלו. אני מוריד את הכובע בפניו.

==========

נירית אנדרמן הספידה את קולנוע דיזנגוף ב"הארץ" לפני כמה ימים, ואני נתקעתי על המשפט של דוד שליט מתוך הכתבה: ב-1966 נמכרו בישראל 51 מיליון כרטיסי קולנוע. וזה כשהאוכלוסיה מנתה 2.5 מיליון איש. מדהים. מאז אנחנו בירידה מתמדת. ב-2009 (שנחשבה לשנה טובה, עם עלייה במכירות), נמכרו עשרה מיליון כרטיסים. גם חיבבתי את זה ששליט מסרב להיות סנטימנטליסט של בתי קולנוע. אני במחנה שלו. לכל בית קולנוע יש את התקופה שלו. ובסופו של דבר, כשייפתח סינמה סיטי בראשון לציון בסוף החודש יתווספו 20 מסכי קולנוע, שלא רק מקזזים מול המסכים שנסגרו בתל אביב בשנה האחרונה, אלא מוסיפים עליהם. אז צריך עכשיו מכונית או מונית כדי להגיע לבית הקולנוע. לא נורא. סרטים שווים שיתאמצו עבורם. מעולם לא הייתי חסיד של אלה שחושבים שסרטים זה משהו שצריך ללכת אליו בנעלי הבית.

============

גם על זה קראתי אתמול ב"הארץ": ג'ק פדואה, המפיק של "גבעה 24 אינה עונה", אחד מסרטי הקולנוע העלילתיים הראשונים שהופקו בישראל (1955), נפטר בשבוע שעבר בגיל 94. לירן עצמור ראיין את פדואה לסרטו התיעודי "ירושלים, ג'רוזלם, אל קודס", העוסק בתיעוד הקרב ממלחמת השחרור שבו עוסק "גבעה 24 אינה עונה". עצמור כתב לי על פדואה במייל:

"לאחר הפקת 'גבעה 24 אינה עונה' ג'ק פדואה לא הפיק עוד אף סרט בימי חייו, לאחר שההרפתקה עלתה לו פי שלוש מהתקציב המתוכנן. קורות חייו של ג'ק מזכירים מאוד את סיפור אחד הגיבורים בסרטו: הוא יליד לונדון, בן למשפחה רוויזיוניסטית, שבמסגרת שירותו בחיל המודיעין של צבא הוד מלכותו בפלשתינה התאהב באישה ישראלית, הם התחתנו וג'ק עלה לארץ והיה ממקימי תעשיית הקולנוע הישראלית. בהמשך עסק ג'ק בתיירות נכנסת לישראל ובעיקר תיירות צליינות. בסוף חייו התגורר בגבעתיים וחלם על הקמת אתר קבורה נוצרי באזור הכנרת אשר יתרום רבות לתיירות בישראל".

ג'ק פדואה ז"ל. מתוך סרטו של לירן עצמור, "ירושלים, ג'רוזלם, אל קודס"

את "גבעה 24 אינה עונה" ביים הבריטי תורולד דיקינסון, וזה הסרט הישראלי הראשון שהתקבל לתחרות הרשמית בפסטיבל קאן. בעקבות הצלחת הסרט הפכה אחת השחקניות בו, חיה הררית, לסנסציה עולמית וכיכבה ב"בן חור" של וויליאם וויילר, והתחתנה עם הבמאי הבריטי ג'ק קלייטון ("גטסבי הגדול"). היא עדיין חיה כיום בלונדון. ואת "גבעה 24 אינה עונה" זוכר הדור הצעיר בעיקר בזכות הוואריאציה האנטי-הירואית של אסי דיין 20 שנה אחר כך: "גבעת חלפון אינה עונה".

סרטו של עצמור, עם הראיון של פדואה, ישדר בשבת ב-19:15 בערוץ 8.

יום שלם בדרכים אתמול, בלי שום מחשב, והבוקר אני מדביק פערים ועובר על כותרות Movie City News ותוהה:

1.

לאן נעלם "סינגל מן"? הסרט הזה – שעליו מועמד קולין פירת לאוסקר – די חמק מתחת לרדאר שלי, ובלי שהרגשתי רע מדי שהחמצתי אותו, עד שלפני כמה ימים אמרה לי מישהי שזה אחד הסרטים הכי יפים שהיא ראה בעשור האחרון ושאני חייב לראות אותו. אלא שמיס פלאנט ומסינמה סיטי הוא נעלם. כבר? למה? למישהו יש מושג? מישהו ראה?

2.

"The Secret of the Kells" זכה למועמדות מפתיעה לאוסקר בקטגוריית האנימציה. מישהו ראה ויכול לספר קצת על הסרט? והאם יש לנו סיכוי לראות אותו בארץ?

3.

כמה פעמים – מאז שהתוודענו לשמו כשעיצב את כותרות הפתיחה הכה מרשימות ל"שבעה חטאים" – כבר קראתם כתבה על ועם קייל קופר ועל אמנות עיצוב כותרות הפתיחה? הנה עוד אחת, הפעם בווידיאו:

4.

מנסים לשכנע אותי בימים האחרונים שסיכוייו של "עג'מי" לזכות באוסקר הזר על פני "סרט לבן" עצומים, וכך גם של "מטען הכאב" על פני "אווטאר". מה נראה לכם? אחרי הפיאסקו שלי עם "ואלס עם בשיר" בשנה שעברה אני לא חושב שאהיה מסוגל להמר שוב השנה על סרט ישראלי. אחרי הכל, אני מוטה כאן. אני ממש רוצה שסרט ישראלי יזכה כבר באוסקר, ובקטגוריה הזאת יש מידה רבה מדי של משאלת לב ולאו דווקא עיון מושכל. מצד שני, הולכים וגוברים הסימנים ש"מטען הכאב" הולך לזכות באוסקר. ואני חייב להגיד: אני מתנגד. אחלה סרט, אבל לתת לו אוסקר זו הפרזה פרועה.

4.

השיחה של השבוע הבא: באיזה דקה ב"שאטר איילנד" של מרטין סקורסזי קלטתם את הטוויסט הנורא צפוי שמגיע בסופו? אני גאה לספר שאני הבנתי לאן הסרט הולך איפשהו בין הדקה ה-40 ל-50. ואתם?