"מטען הכאב" הוא אחד מסרטי המתח הכי טובים שראיתי בזמן האחרון. למרות שהוא מתרחש בעירק הוא לא סרט מלחמה. ולמרות שהוא מתרחש בזמן מלחמה, הוא בוודאי לא סרט אנטי-מלחמה. למעשה, זה אחד הסרטים שמציגים את העמדה הכי אמביוולנטית לגבי מלחמה. כי על פי הסרט, המלחמה היא כמו סוג של אקסטרים-ספורט, סם ממכר. אנחנו אמורים להבין בין השורות שזה בעייתי ואולי אפילו ראוי לגינוי ולא בסדר, אבל זה לא נאמר בסרט. ומי שמבין שהסרט הוא אנטי-מלחמתי פשוט מקרין על הסרט את השקפותיו האישיות. הדבר היחיד שיש בסרט שהוא בבחינת ביקורת על המלחמה הוא שהסרט מנתק את המלחמה מכל אידיאולוגיה. גיבור הסרט נמצא בעירק לא בשם הצדק, או החופש, או הפטריוטיות, או השליחות, או האמונה בדרכם של מנהיגיו ובתפיסת עולמם שהפכו אותו לשוטר בינלאומי, הוא שם כי זה מבחינתו הפאק-יו הכי גדול בעולם. מה הוא יעשה כשתיגמר המלחמה, והוא יצטרך לחזור לחיים נטולי אדרנלין וסכנה בביתו הפרברי? הו, על זה כבר נעשו לא מעט סרטים אחרים. את זה כבר נוכל להשלים בראש. המלחמה כפס ייצור לפצצות מתקתקות.
כשצפיתי ב"מטען הכאב" בפעם הראשונה, כשרק יצא בבלו-ריי ונהיה ברור שאף מפיץ ישראלי לא מתכנן להביא את הסרט ארצה, המתח שבו עלה על גדותיו וגרם לי פשוט לעצור את הסרט מרוב אינטנסיביות באחד הרגעים. הבנתי – מיד אחרי הסצינה הראשונה – שזה מאותם סרטים שלא לוקחים שבויים. שהבמאית שלו היא מטורפת וחולת נפש ממש כמו הגיבור שלה, ואין רגע בו נוכל לצפות מה הולך לקרות. המתח בסרט נהיה בלתי נסבל. זה לא נורא מפתיע, אגב: קתרין ביגלו היא אלופה בבימוי אקשן אינטנסיבי: ראו את סרטיה "נקודת פריצה" (המצוין) ו"ימים משונים" (הפחות מצוין). היא תמיד הצליחה להוציא הרבה מאוד אנרגיה מאמצעים די פשוטים.
אבל "מטען הכאב" הוא מיסתרין אמיתי עבורי, לא בגלל הסרט אלא בגלל מה שקורה סביבו. והוא מהדהד מיסתורין שמלווה אותי כבר כמה שנים בכל הקשור לסצינת האוסקרים באמריקה.
אני לא מצליח להבין איך זה קורה, והאם זה מהלך ספונטני או מהלך מתוכנן שמצליח לסחוף אחריו את כל הוליווד (כולל את העיתונאים שמסקרים את הוליווד), אבל בשנים האחרונות פתאום צץ סרט אחד שכולם נשפכים ממנו, כולם מיד מתחילים לפמפם עליו שהוא הולך לזכות באוסקר, ובבת אחת, תוך שבועות בודדים, כל תעשיית הקולנוע מדבר על הסרט הזה בקול אחד. ואז הסרט מגיע לקהל, ואי אפשר שלא להרים גבה: מה, זהו?
זה התחיל, לדעתי, בשנה של "השתולים", 2006. פאום כל הוליווד בבת אחת אמרה: זה הסרט שעליו סקורסזי יזכה באוסקר? על זה? על רימייק לסרט הונג קונגי? זה האוסקר של סקורסזי? אבל התחושה היתה, אחרי ההפסדים על "כנופיות ניו יורק" ו"הטייס", שהשנה זה חייב לקרות. ואז זה המשיך עם "לא ארץ לזקנים". סרט מעולה, מצוין, מופתי, של הבמאים הכי טובים באמריקה. אבל איך קרה שבבת אחת כל הגילדות, כל המבקרים וכל הבלוגרים אהבו רק את הסרט הזה, בשנה שהיתה מאוד נדיבה בסרטים מעולים אחרים? אבל נגיד, ניחא: אלה עדיין סרטים של מאסטרים. ואז הגיע "נער החידות ממומביי". מרגע שהסרט הוקרן בפסטיבל טורונטו בסוף 2008 כולם זימרו את אותו שיר. איך זה קורה?
יש לי שתי תיזות. האחת, תיזת ה"מלמעלה": שיש כאן עבודת לובינג מאוד מורכבת של אנשים שמסוגלים להכניס לאנשים אחרים את הרעיון שהם מתלהבים מסרט ותומכים בו, אפילו עוד לפני שהם רואים אותו. וברגע שיש מספיק מוקדים של בעלי השפעה – בקרב חברי האקדמיה ובקרב העיתונאים המכסים את התחום – הבעירה כבר ממשיכה לבד. "נער החידות ממומביי" היה סרט כיפי ועשוי היטב. ואם היה לבסוף זוכה באוסקר, זה לדעתי היה צריך לבוא כהפתעה, כריאקציה נגד מועמדים אחרים, ולא כ"עסק סגור" מרגע תחילת המירוץ, מהקרנת הבכורה הראשונה.
התיזה השנייה, תיזת ה"מלמטה": התיזה הזאת לוקחת בחשבון שכל מי שתומך בסרט אכן מבטא את התלהבותו הכנה מהסרט ולא מושפע מלוביסטים כריזמטיים שהכניסו לו רעיונות בראש, אלא באמת מגיב לסרט שהוא ראה. במקרה הזה, קל להבין את הדינמיקה: "נער החידות ממומביי" הוקרן בבכורה כמעט עולמית בפסטיבל טורונטו, וכנראה שכל מי שראה אותו התאהב בסרט וראה בו איזושהי הברקה, שהיא אולי גם אנטי-תזה לסרטים האחרים שהיו אמורים להיות בולטים בתחרות. התיזה הזאת עובדתכשסרט טס לכולם מתחת לרדאר, לאף אחד אין ציפיות ממנו ואז הוא מפתיע. ובגלל שהוא מגיע ללא ציפיות ובהפתעה, התגובה אליו מועצמת מכפי מידותיו האמיתיות. זו גם תכונה אנושית ידועה: כשאנשים רואים משהו מקסים ומהנה ומלהיב לפני כולם, הם נוטים לדבר עליו הלאה בהתלהבות מעט מוגברת. כל עניין הקרנות הפריוויו מבוסס על התכונה האנושית הזאת.
תיזת ה"מלמטה", שבה סרט באמת שובה את לב צופיו מבלי שהם ציפו לו מתאימה למה שקרה עם "נער החידות ממומביי" ומתאימה גם למה שקרה עם "מיליון דולר בייבי", שהוקרן בדצמבר, בלי שיהיה למישהו מושג על הסרט, או ציפיות ממשיות ממנו, ומרגע שהוא הוקרן כולם מיד הכתירו אותו כזוכה הוודאי.
אבל "לא ארץ לזקנים" הוקרן כבר בפסטיבל קאן, ואף אחד מהעיתונאים האמריקאים שהיו שם לא צפו בו ויצאו בצעקות "הוא יזכה באוסקר!". זה התחיל לקרות בהמשך. ואותו דבר קרה עם "מטען הכאב".
"מטען הכאב" הוקרן בבכורה בפסטיבל ונציה 2008. הוא זכה שם באחד הפרסים המשניים. ומשם הוא טס לפסטיבל טורונטו, בו הוא הוקרן לצד "נער החידות ממומביי" ו"המתאבק". הביקורות היו מצוינות (אבל גם לא), אבל איש עוד לא ממש דיבר על אוסקרים, מהסיבה הפשוטה שלסרט עוד לא היה מפיץ. האוסקרים, כזכור, מחולקים בין סרטים שהופצו, ולא בין הסרטים שהופקו. יש רק פרס אחד שמחולק לסרטים על פי שנת הפקתם ולא שנת הפצתם, וזה פרסי האינדיפנדנט ספיריט (הם, כמו האקדמיה הישראלית, רוצים לקדם סרטים שבזכות הזכייה אולי ימצאו מפיץ ויזכו לדחיפה שיווקית). ושם הסרט היה מועמד בשנה שעברה לשני פרסים, עבור שניים מהשחקנים. וזהו: לא בימוי, לא צילום, לא עריכה. מאופק.
במהלך החודשים הבאים התחילו המבקרים והבלוגרים לגלות את הסרט ולהתחיל לכסח את המפיצים האמריקאים שהתעלמו ממנו. אין דבר שעיתונאי קולנוע אוהבים יותר מאשר לרדת על מפיצים. זה עניין אוניברסלי. ואז כשסאמיט רכשה את זכויות ההפצה, עיתונאי הקולנוע התחילו לעקוב אחר הדרך המאוד מהוססת שבה הוחלט להפיץ את הסרט. היה ברור שהמפיצים מבינים שהסרט הזה לא ממש יכול להצליח בקופות, או – לפחות – שאין להם ממש מושג איך לשווק אותו לקהל, שהפנה עורף לכל סרט שמתרחש בעירק בשנים האחרונות. היה איזשהו רגע, בתחילת האביב שעבר, שנדמה היה אפילו שחברת סאמיט חושבת לוותר על הפצה בבתי הקולנוע והוצאת הסרט ישירות לדי.וי.די. כאן, נדמה לי, שהבלוגרים ועיתונאי הקולנוע – ובוודאי גם אנשי התעשייה עצמה – התחילו להגביר את ווליום הסופרלטיבים, כדי לגרום לסאמיט להבין מה יש להם ביד. נדמה לי גם שזה השלב שבו התחילו לזרוק לאוויר את הרעיון שיש לסרט הזה גם תוחלת באוסקרים. בשלב הזה זה נשמע כמו דיבורי סרק: זה גם מה שאמרו על "בעמק האלה" ו"כאריות לכבשים" לפני שיצאו.
למעשה, באיזור ספטמבר, התחושה היתה שאם יש סרט ודאי שהולך לזכות באוסקר זה יהיה "תלוי באוויר". אבל אז התחיל גל הזכיות של "מטען הכאב" בקרב אגודות המבקרים. מה שנראה בהתחלה כמו סוג של חיזוק העמדה של המבקרים נגד המפיצים. אני חשבתי שזה שידור חוזר של ההתלהבות של אגודות המבקרים מ"טיסה 93 " – סרט כמעט זהה סגנונית בעיניי – שנגמר לבסוף עם אוסקר ל"השתולים".
וכאן מתחיל השלב שאני לא מבין. האם זה עניין של היסחפות? ריבוי הפרסים גורם לכולם לקפוץ על עגלת ה"אנחנו בעד האנדרדוג"? או שיש כאן באמת ביטוי אותנטי של התלהבות מסרט שכולם חושבים שהוא-הוא הכי טוב של השנה?
אני מחבב את המירוץ לאוסקרים. זהו טורניר הספורט היחיד שאני עוקב אחריו באדיקות. אני לא מיתמם לרגע לחשוב שהסרט הזוכה באוסקר הוא הטוב ביותר של השנה, אבל הוא כן שגריר ייצוגי של השנה. הוא כן סוג של נער-פוסטר שמייצג עבור 5,777 חברי האקדמיה את התעשייה כפי שהם היו רוצים לראות אותה. אני מבין למה הם יירצו לתת אוסקרים ל"אווטאר", "תלוי באוויר" ו"ממזרים חסרי כבוד", אלה שלושת הסרטים שלדעתי יש מקום אמיתי להתלבט ביניהם. אני הייתי מתלבט בין "תלוי באוויר" ו"ממזרים חסרי כבוד" (אם "2001", "מלחמת הכוכבים" ו"אי.טי" לא זכו באוסקרים, אין סיבה ש"אווטאר" יזכה באוסקר. שיסתפק בפרסי האפקטים שממילא נקבעו לסרטים הקופתיים ביותר). אבל אוסקר ל"מטען הכאב" הוא סוג של שידור חוזר לאוסקר של "נער החידות ממומביי" (גם הוא סרט שהמפיץ המקורי שלו לא האמין בו, רצה לגנוז אותו, ואז נלקח על ידי מפיץ אחר והתקשורת והתעשייה התייצבה לצידו). אז זו מעתה האג'נדה של האוסקרים, התמיכה באנדרדוגים הקטנים, שמופקים ומופצים נגד כל הסיכויים? סיפורי סינדרלה? בשעה שסרטים אחרים, משמעותים יותר, נזרקים הצידה?
כבר שנים ברור שחברי האקדמיה באמריקה (ממש כמו בישראל) הפנו עורף לקהל. יש שנים שבהם הסרט הכי מצליח זוכה, אבל לרוב סרט שזכה באהדת הקהל מקבל מחברי האקדמיה את תגובת ה"הוא את שלו כבר קיבל", והם פונים לסרט אחר. לפעמים יש שם הברקות, לפעמים מבוכות. ככה זה תמיד, בכל תולדות האוסקר. לטקס השנה יהיה בוודאי רייטינג עצום בזכות "אווטאר". אם בסוף באמת יזכה "מטען הכאב" כמות ה"וואט דה פאק" שתישמע ברחבי אמריקה בקרב הצופים שמעולם לא שמעו על הסרט, עשויה לגרום למיליוני אנשים לא להביט שוב באוסקרים. מבחינה תדמיתית הזכייה של "מטען הכאב" אולי מבטאת הכרזת עצמאות של היוצרים נגד בעלי הממון והמפיצים, אבל היא גם הרסנית.
ובחיי שאני לא מבין איך נוצר הסחף הזה? תסמונת עדר? קמפיין סופר-משוכלל? או באמת אהדה כנה? אין לי מושג. אבל האמת, שסחף כזה של זכיות די מרתיע אותי. כאילו כולם שם זומבים מתוכנתים.
פה ושם אני עדיין שומע אנשים אומרים שאין מצב, ש"אווטאר" בטוח יזכה. לא יודע. אבל איפשהו, אני עדיין מקווה שבערב האוסקרים עצמו, עם כל חיבתי ל"מטען הכאב", ועם כל אהדתי לאנדרדוג (מה שהסרט הזה הוא לא, לפחות לא בחודש האחרון), בעת פתיחת המעטפה יוכרז שמו של סרט אחר. זו גם תהיה הפתעה. וגם זכיה מוצדקת יותר. כרגע, זה נראה די בלתי אפשרי.
תגובות אחרונות