"הנבחר", הביקורת
האחים יוז הם כמו האחים וושאובסקי אבל על סמי הרגעה. "הנבחר" הוא כמו סרט קומיקס/משחק מחשב עם כמה שוטים ממש יפים, אבל ההתנהלות שלו פלגמטית לגמרי. וגם רוב העלילה/עיצוב העולם כבר מוכרים מהמון סרטי פוסט-אפוקליפסה קודמים וכמעט זהים. הסגנון של "הנבחר", וההצלחה הסבירה שלו, גרמו לאחים יוז לקבל עכשיו את הג'וב לעבד למסך האמריקאי את סרט המנגה "אקירה". זו בשורה איומה. כי על פי "הנבחר", וגם על פי סרטיהם הקודמים, הגרסה שלהם ל"אקירה" תהיה מאוד יפה ויזואלית, אבל מאוד משעממת. אבל יש ב"הנבחר" עניין אחר שרציתי לגעת בו:
פורסם ב"פנאי פלוס", 17.2.2010
לי דניאלס (הבמאי של "פרשס") הוא בסך הכל הבמאי השחור השני המועמד לאוסקר. קדם לו ג'ון סינגלטון. במאים שחורים הם עדיין זן די נדיר בהוליווד. והנה, בצירוף מקרים שני סרטים של יוצרים אפריקאים-אמריקאים יוצאים אצלנו באותו סוף שבוע. הנה השני: “הנבחר". לכאורה, סרט אפוקליפטי טיפוסי וסטנדרטי, מאת האחים אלן ואלברט יוז (אגב, סרט קצר של אלן יוז נכלל באנתולוגיה "אוהב אותך ניו יורק"). השם המקורי של הסרט: “הספר של אלי". מצחיק, דווקא אנחנו, צופי הקולנוע דוברי העברית, יודעים לפענח היטב למה הכוונה בשם "הספר של אלי". בשעה שהצופה האמריקאי חושב שאיליי (אלי) הוא פשוט שמו של הגיבור, והוא שומר על ספר. לצופה דובר העברית, זהות הספר אמורה להיות ברורה כבר מההתחלה. דנזל וושיננגטון – הוא הנבחר – הוא בתפקיד של מעין נביא בעולם פוסט אפוקליפטי, אבל עם סממנים תנ"כיים – שצריך לשמור בגופו על ספר (נחשו איזה). יש כאן עניין שלם של עניין הראייה – אחת הדמויות המרכזיות בסרט היא עיוורת, ואנו תוהים לבסוף מי יכול להבין מה כתוב בספר, למי ניתנה היכולת לראות ולהבין, עניינים שתמצאו גם במיתולוגיות היווניות. אבל בסופו של דבר, זה סרט שכולו נע סביב כתבי הקודש – בוואריאציה הנוצרית, כמובן – אבל עדיין, זה סרט על איש ששומר בגופו על דבר האלוהים, וגם משנן אותם, שלא ימושו מפיו. וזה מרתק. אני מביט בסרטים ובסדרות שמגיעים מאמריקה באחרונה ואני קולט שהמקום היחיד שבו נשאר לגיטימי לדבר על אלוהים בישראל, זה בסרטים הוליוודיים. ראו את "הנבחר", ראו את "מבט מגן עדן" שיגיע בשבוע הבא, ראו את "קפריקה", סדרת מדע בדיוני שעלתה באמריקה באחרונה, ראו את "פלאשפורוורד". אפילו, אם תרצו, ראו את "אווטאר". קיומו של עולם רוחני, עולם שיש בו אמונה בכוחות שמחוץ לטווח הראייה וההשגה של הבנתנו וחושינו, אבל שהם אלה שבאמת משפיעים על חיינו, זה דבר שאם תדברו עליו בשיחת חולין (או בפוסט בבלוג) בישראל של ימינו יביטו בכם במבט עקום. אבל בקולנוע? זה המקום האחרון שבו החילוני עוד יכול להאמין בו. זה הרעיון בקולנוע, לא? להאמין. מהבחינה הזאת, העוצמה האמונית שבבסיס "הנבחר" מרתקת אותי, והיא כמובן מצערת אותי שדווקא בישראל יש כל כך מעט סרטים שמתעסקים בכזה להט בחומרים האלה. למרבה הצער, “הנבחר" – מעין גרסה משועתקת ודיאטטית, אך מסוגננת מאוד לכל סרטי האפוקליפסה מ"מקס הלוחם בדרכים" ועד "הדרך" – הוא לא סרט מספיק מוצלח, ובוודאי שלא מספיק מלהיב. אבל יש בו משהו.
כשאתה אומר "ישראל של ימינו", אנ מניח שאתה מתכוון לשכבה צרה מאוד של ישראל, שאיתה אתה (ואני) בד"כ מתחככים: אינטלקטואלים, לא דתיים, תושבי איזור המרכז, מעמד סוציו אקונומי גבוה, נוטים לשמאל… אי אפשר להגדיר אותה במדויק, אבל אני מניח שאתה יודע על מה אני מדבר. אם תעשה סקר בכל מדינת ישראל, אני בטוח שיצא הרוב מאמינים באלוהים.
כבר אמרו את זה הרבה פעמים, עוד פעם לא תזיק: המונח "סרט מנגה" הוא מונח שגוי. "מאנגה" היא המלה היפנית ל-"קומיקס" – מהסוג שמופיע בדפוס, ובשנים האחרונות גם באינטרנט ובסלולרי – אבל מדובר בתמונות סטטיות בכל מקרה. "אקירה" אכן החלה את דרכה כסדרת קומיקס מודפסת, אבל הסרט שנעשה על פיה הוא סרט אנימציה, כך שהמונח היפני עבורו הוא "סרט אנימה".
מקור המינוח השגוי הוא בשמה של אחת החברות הראשונות שעסקה ביבוא הפקות אנימה למערב וקראה לעצמה "Manga Entertainment" – אבל באמת שאין שום סיבה להמשיך ולהשריש את השגיאה הזו.
לרז – דווקא הפעם אתה טועה.
כמו שיש "סרט קומיקס" (כינוי לסרטים שמבוססים על קומיקסים) אז מין הראוי שיהיה גם "סרט מנגה" (כינוי לסרטים שמבוססים על מנגות) ובגלל שלפי המפיקים הסרט יהיה מבוסס על המנגה (שסרט האנימה לא כיסה את כולה) כן אפשר לקרוא לו "סרט מנגה".
למגיב, יכול להיות ש-"מן הראוי" שיקראו לו ככה, אבל מה לעשות שהמונח הנכון הוא "סרט אנימה".
את הסטטיסטיקה על "כמה במאים שחורים היו מועמדים לאוסקר" אפשר לזרוק לפח ברגע שמבינים שספייק לי מעולם לא היה מועמד לאחד.
========
רוה לנמרוד: למעשה, ספייק לי היה מועמד פעמיים לאוסקר, רק לא בקטגוריית הבימוי.
מסוג הסרטים שעצם זה שאני טורח לקרוא את הביקורת עליו ולא כל שכן כשאני מגיב, מעמידה אותי בעיני עצמי כאידיוט מושלם, כמי שקרא את השלט ובכל זאת מצטרף למושב הליצים. אחרי שאמרתי זאת. תיקון קל לדבר הביקורת. "זה סרט שכולו נע סביב כתבי הקודש – בוואריאציה הנוצרית,". טעות! הואריציה הנוצרית אומרת להפיץ את הספר לכל העולם, לעשות לו כמה שיותר נפשות. זו היהודית אומרת לשמר את הספר ולהפיץ אותו רק בקרב הנבחרים. יותר מכך. והגית בו יומם ולילה שזו אחת משתי הפעולות המרכזיות שהגיבור עושה, היא פעולה יהודית מובהקת. הפעולה השניה. ההליכה מהמקום שבו היית אל המקום "אשר אראך" שמקורה בקול לא אנושי מצווה (אברהם לך לך ומשה הסנה אל הארץ המובטחת), גם הן יהודיות. בקיצור סרט מעאפן אבל גלעט כושר לא סרט לבן.
אצלנו מדברים המון על אלוהים – כל תרגול נפתח בקודש, ואני כל מה שנוי אמר.
כשאתה אומר אלוהים אתה מתכוון יהדות (במובנה האורתודוקסי של המילה), וכשאתה אומר יהדות אורתודוקסית אנשים מסביבך שומעים פוליטיקה, בצדק מבחינתם. זו באמת שאלה של משאבים, תחומי מחיה, מאבק כוחות, וכל הקקי הזה.
המאבק הוא חברתי, לא פילוסופי (או אמוני). מכאן הרגישות.
אבל אנחנו מדברים המון על אלוהים. זה פשוט לא האלוהים שלך.
אני באתי ללא כל ציפיות לראות עוד גירסא של מקס הלוחם אבל הופתעתי מאוד.
אהבתי את העדר הדיאלוגים ואת העולם הקיומי והאינטימי שנבנה סביב הנודד המבוסס המון על שימוש וירטואוזי בסאונד. אמנם קשה לקנות את הסוף, אבל בסרט הזה יש הרבה מעבר למקס הזועם שהיה גרוטסקי. בעיני יש כאן רגעים של פיוט קולנועי. ויש גם אחרים שנראים כמו גלויות ריקות מתוכן. בסופו של דבר, יש כאן קולנוע קיומי שכזה כמו שאני אוהב.
אני חייב להסכים עם 1, הבעיה שלך היא בהגדרה "ישראל של ימינו", הדיון באלוהים ובאמונה ולא רק במובנה היהודי קיים ומאוד מורגש בחברה הישראלית , אבל ישנה שכבה של תל אביבים משכילים שאני משער שאתה מונה את עצמך חלק ממנה וכך גם מן הסתם רב ספקי התרבות שאתה צורך,
שמגדירה את עצנמה אתיאיסטית ונמנעת מכל דיון בנושא
אסף- נו ,נו,נו אתה לא קורא אדוק מספיק של רווה. תל אביבי נכון. שמאלני
בהחלט- אתאיסט ממש לא.
אם היית עוקב אחרי סוגית בית חבד ברמת אביב בבלוג הזה ועוד אחרות היית רואה כי לא כך הוא.
אבל בלי קשר. אני חושבת שבאמת חוששים בארץ לעסוק בקשר עם בורא עולם ,ובאמונה בקולנוע וחבל…פחדנים
אמממ, איילת- הנקודה שלי (ושל אסף אחרי) הייתה אחרת. יאיר מתלונן שב"ישראל של ימינו" אסור לדבר על אמונה, ואני טוען שמדובר לא על ישראל כולה, אלא על שכבה. למעשה האמונה של יאיר (אם הוא מאמין- ומהבלוג התרשמתי שהוא די מתלבט בנושא) היא מיעוט קטן *בקבוצה החברתית איתה הוא מסתובב*, שרובה אתאיסטית, ורוב בין כל אוכלוסיית ישראל.
הכי טוב להיות אגוניסט. אנחנו, המין האנושי, הוא תוצר של מין חוצני שהגיע לכדוה"א לפני מיליארדי שנים. "אלוהים" הוא קבוצת החוצנים הזו.
הם נתנו לאנושות את הדת, כדי לשלוט בנו.
אבל, אנשים היום עדיין חיים בימיי הביניים ומניחים תפילין, מנשקים צלב או עולים לרגל למכה. האמת תבוא יום אחד.
'מקס הזועם' היה איום ונורא. מקווה ש'הנבחר' מעולה כמו 'אני האגדה' למשל.