19 פברואר 2010 | 14:07 ~ 20 תגובות | תגובות פייסבוק

"פרשס", הביקורת

precious


כדאי לקרוא: הראיון הטלפוני של אבנר שביט עם לי דניאלס, הבמאי של “פרשס”, כשבאמצע פתאום עולה על הקו מוניק. למרות שראיונות טלפוניים נוטים להיות חמקניים וחסרי אישיות, דניאלס בראיון הזה מדבר בכנות: “האם אני עדיין אנדרדוג? לא, כנראה שלא, אני אולי שחור והומו ועושה סרטים שלא קל לראות, אבל אני גם לובש טוקסידו ויושב בצד כל המי ומי, אז אנדרדוג אני לא”. והוא כבר ראה קטעים מתוך “מיראל”, הסרט שצילם ג’וליאן שנאבל בישראל בקיץ שעבר, והוא צופה סקנדל מקומי: “בדיוק הייתי אחד מהראשונים להציץ ב’מיראל’, הסרט שעשה חברי הטוב ג’וליאן שנאבל (“הפרפר ופעמון הצלילה”) על מקורותיו של הסכסוך הישראלי־פלסטיני, ואני משוכנע שזה הולך לעשות אצלכם הרבה רעש. הסרט הזה הוא האמא של כל הסקנדלים הקולנועיים. למעשה, אם את ‘הפסיון של ישו’ צינזרו בישראל אז גם הסרט הזה יסבול מגורל דומה. מזל שעשיתי סרט על נערה שחורה ושמנה, אחרת אולי גם אותי היו מחרימים אצלכם”.



מי שכבר מכיר את טעמי יודע לצפות מה שאחשוב על “פרשס”: עשוי יפה, אבל אני פשוט לא מסוגל להתמודד עם כזו כמות של יגון ויסורים. אבל לפחות יש בו חסד רב, שזה דבר שאני מאוד אוהב בסרטים, ואסיר תודה שהסרט מעניק לגיבורה האומללה שלו את החסד הזה. הנה הביקורת:



פורסם ב”פנאי פלוס”, 17.2.2010



ההורים שלה קראו לה Precious (פרשס). יקרה. אבל אין שום דבר יקר בנערה בת ה-16 מהארלם, שנראה שמגלמת את החיים בגרסתם הכי עלובה וחסרת ערך. אביה, שנטש אותה ואת אמה, מגיע מדי פעם לביקורים רק כדי לאנוס את בתו. ילדה אחת כבר יש לה, שנולדה פגועה ואותה מגדלת הסבתא. עכשיו היא בהריון מאביה בפעם השניה. אמה, שמקנאה בכך שהאב מעדיף את הבת על פניה, מתעללת ומתעמרת בבתה. ומבית הספר היא נזרקת, אחרי שבגיל 16 היא בקושי מסוגלת לקרוא. הסבל ותחושת חוסר הערך ממשיכים לא רק בפנימיות, אלא גם בחיצוניות: פרשס היא נערה שמנה ומכוערת, כזאת שכבר המראה החיצוני שלה מוביל להקנטות, הצקות והשפלות. בקיצור, החיים של פרשס הם סיוט מתמשך, סרט אימה, היא כלואה בגופה ואין שום תקווה באופק. בהתאם, נדמה שהיא כיבתה לחלוטין את כל מנגנון תקשורת החוץ שלה, והיא חייה את חייה בתוך מוחה, מבלי להביע דבר החוצה.


ובמוחה, פרשס מדמיינת את העולם אחרת לגמרי. כשהיא מביטה במראה, היא רואה את בבואתה כנערה לבנה, יפה וצנומה. היא מפנטזת את חייה כקליפ היפ-הופ מלוטש. מצד אחד, זה אולי עצוב כפליים: פרשס היא לא רק קורבן של הזנחה הורית ושל הזנחה של מערכת החינוך ורשויות הרווחה, אלא גם קורבן של התקשורת, שמפמפמת לה למוח דימויי גוף ויופי שרק כולאים אותה עוד יותר בצינוק הייאוש שלה. מצד שני, זה כמעט משמח ומנחם ומרגיע לראות שמול המבט הכבוי שמבחוץ, יש לנערה הזאת עדיין איזשהו סוג של עולם פנימי, שבו היא מבקשת מקלט.



אחרי שהפיק סרטים שעוסקים בנושאים “קשים” – “מונסטר בול” על יחסים ומיניות בין גזעיים, ו”וודסמן” על פדופיל בשיקום – לי דניאלס מגיח ב”פרשס” כבמאי בסרטו השני (והמשמעותי הראשון), ומחבר את היכולת שלו ללחוץ על כפתורי המצוקה והניצול עם איזשהו מבט שמזגזג בין ריאליזם נטול איפור, ובין חיפוש אחר חסד אסתטי. התוצאה מאוד לא אחידה. “פרשס” הוא בראש ובראשונה סרט שבא מעולם “סרטי הבעיה”: סרטים חברתיים שמשתמשים בסיפור פארטי כדי לספר סיפור כללי. אלא שבתור יוצר אפריקאי-אמריקאי, זו עשויה להיות טענה בעייתית מאוד מכיוונו של דניאלס אם הוא חושב על פרשס והוריה כמייצגת את מכלול הקהילה השחורה באמריקה (הדיכוטומיה של דניאלס – הרעים הם השחורים הכהים, הטובים והעדינים הם השחורים הבהירים יותר, כמו גם הנטייה של הסרט להפוך את פרשס למקרה מבחן כללי ובכך להיחשד כמי שמאשים את האוכלוסיה האמריקאית-אפריקאית כולה בבערות וניצול, גרמה לכמה מבקרים רדיקליים באמריקה להאשים את הסרט בשנאה עצמית). אבל מנגד, זהו מאותם סרטים מעוררי השראה, על תפקידם של סוכנים חברתיים לאתר ולחלץ את אלה שכל המסגרות האחרות החמיצו. לפיכך, זהו עוד אחד מסרטי “המורה המלאך הגואל”. הדמות שמגלמת פולה פאטון, בתור המורה שעוזרת לפרשס להוציא מהכח אל הפועל את עולמה הפנימי, היא זו שבוודאי גרמה לאופרה ווינפרי ולטיילר פרי, שניים מהאפריקאי-אריקאים החזקים והעשירים ביותר באמריקה, לאמץ את הסרט הזה אחרי בכורתו בפסטיבל סאנדאנס ולממן את הפצתו. במילים אחרות, כדי לאהוב או לשנוא את “פרשס” הצופה צריך להבין איזה מהעולמות המוצגים בסרט הוא זה שהוא מגיב אליו חזק יותר: לעולם יאוש המרירות והסחי, או אל העולם של האפשרות להיחלץ ולהיגאל גם מתחתית תחתיתו של ביב השופכין המדכא ביותר. ואכן, בזכות המורה, ובזכות הטרנספורמציה – התודעתית בעיקר, לא החיצונית – שפרשס עוברת, הסרט הזה הפך לאחד הסרטים המדוברים של השנה האחרונה. והוא אחד משני סרטים ברשימת המועמדים לאוסקר שהנושא שלו הוא האופן שבו מערכת החינוך מסוגלת לחבל בשאפתנותם של הצעירים, אך גם שיש לפרטים במערכת, אותם מורים-מלאכים, את היכולת להציל את אלה שהנשמה שלהם רוצה לפרוץ את המסגרת הקונבנציונלית. הסרט השני הוא “לחנך את ג’ני” הבריטי. ושתי השחקניות האלה – קארי מוליגן הדקיקה והקטנטנה וגאבורי סידיבה עצומת המימדים – שתיהן בתפקיד התלמידות שעיניהן נפקחות, מועמדות לאוסקר על תפקידים שלמרות שמבחינה חיצונית נראים כמו נגאטיבים אבל במידה רבה יש בהן משהו דומה.



הצד של הסרט הזה, שנוגע ב”הבעיה החברתית” ו”המצוקה”, כמובן מרתיע אותי. מודה, זה עניין של טעם. וקוראיי הקובעים בוודאי כבר הבחינו שתיאור חסר רחמים וחמלה של חיי יסורים וצער, באופן כזה שנראה כאילו הבמאי שואב הנאה מדחיפת הראש שלנו לתוך היגון של דמויותיו, מרתיע אותי. רק באחרונה כתבתי ברתיעה רבה נגד חוויית הצפייה בשני סרטים כאלה: “סוראיה מ.” ו”מחוץ למים”, שמבחינה תוכנית/מצפונית/השקפת-עולם, בוודאי עשו עבודה ראויה להערכה של התבוננות ומבט אל הצדדים נטולי הזוהר והחמלה של החיים, אבל הם גם עשו את זה באופן שגרם לי לחוש שיוצריהם כמעט מתענגים על הסבל של גיבוריהם.
“פרשס”, לפחות בחציו הראשון, נע באופן מדאיג קרוב לתהום הדכאון הזאת. קשה לי להבין אנשים שצופים בחיי סבל של צעירה הנאנסת על ידי אביה, זוכה להתעללות מילולית ופיזית מצד אמה, והצקות והשפלות מצד חבריה, ומוצאים את הסרט ראוי לצפייה. זה כמעט עושה חשק לוותר. אבל יאמר לזכותו של דניאלס, שהוא מעניק לגיבורה שלו לא מעט חסד. זה מתחיל בזה שהוא מאפשר לנו להציץ לתוך התודעה שלה, שרואה את החיים באופן הרבה יותר אופטימי ומשמח ממה שנראה מבחוץ. ואז בנתיב שהוא מוביל אותה בו, בו היא פוגשת סדרה של אנשים שמתפקדים כנגאטיב לחייה הקודמים: הם רואים אותה, והם שוחרים את טובתה. זה מתחיל במורה, שמגלה שלפרשס יש חוש לסיפורים, סיפורים שכלואים בתוכה בגלל האנאלפביתיות שלה, ורק מחכים להתפרץ מתוכה. ואז העובדת הסוציאלית (מריה קארי בתפקיד מפתיע), והאח בבית החולים (לני קרביץ). כל האנשים שבפעם הראשונה רואים ושומעים אותה וגורמים לה לחוש קיימת. העובדה ש”פרשס” הוא בסופו של דבר סרט על כוחן הגואל של המילים, של הטקסט הספרותי, הופכת אותו בסופו של דבר לסרט שלא ראוי להתייאש ממנו ברגעיו הקשים והמייאשים. “פרשס” הוא, בסופו של דבר, סיפור על לידתה של סופרת, ועל האנשים שעזרו לה להוציא את המילים שלה ממחשבות תועות וכלואות בראש, אל הדף, ועוזרים לאדם שחי חיים של דיכוי והשתקה למצוא בפעם הראשונה את הקול שלו.



“פרשס”, בתי קולנוע ושעות הקרנה

נושאים: ביקורת

20 תגובות ל - “"פרשס", הביקורת”

  1. עמית איצקר 19 פברואר 2010 ב - 14:21 קישור ישיר

    יפה. אני הולך לראות את זה היום

  2. Eran 19 פברואר 2010 ב - 17:29 קישור ישיר

    (ספויילר)
    אם זה סרט על גאולה מהביבים אז למה היא חוטפת גם איידס לקראת הסוף?

  3. hodoo 19 פברואר 2010 ב - 17:51 קישור ישיר

    האם מישהו יודע באיזה סרט (שנראה נאוריאליסטי) איטלקי פרשס ואמה צופות בטלויזיה?

  4. סטיבי 19 פברואר 2010 ב - 17:54 קישור ישיר

    IMDB בטוח יודע.

  5. עמית איצקר 19 פברואר 2010 ב - 18:44 קישור ישיר

    ל hodoo. זה הסרט:
    http://www.imdb.com/title/tt0054749/
    של ויטוריו דה סיקה

  6. ניר 19 פברואר 2010 ב - 19:33 קישור ישיר

    חבל שאבנר שביט לא מגלה לדניאלס שאת “הפסיון של ישו” מעולם לא צנזרו בישראל. הוא לא מצא מפיץ, אבל זה נכון גם לפיינאפל אקספרס. זה הזכיר לי ראיון עם יוסף סידר ברשת דוברת האנגלית של אל ג’זירה שבה נאמר בהקשר של “בופור” שתסריטים בישראל מחויבים באשור הצבא כדי שיופקו. סידר לא טרח לתקן את המנחה.
    .
    מי שלא נמצא שם לא מכיר את זה, אבל יש מסע תעמולה עצום (בהנהגת ישראלים כמו אודי אלוני) שמנסה לצייר את ישראל בשמאל האמריקני בתור מקום חשוך. יציאות כמו של דניאלס הם התוצאה שלו, וזו רק ההתחלה.

  7. אינצ'י 19 פברואר 2010 ב - 20:14 קישור ישיר

    חבל שאין בביקורת שום התייחסות לצילום היפהפה של הסרט, לליהוק ולבימוי השחקנים הפנטסטי של דניאלס בראשות סידיבה ומוניק. המעברים היפהפיים של סידיבה מהמצב האטם והכבוי לרוך ורגש, והמונולוג של מוניק בפני העובדת הסוציאליות שהוא אחד מהמונולוגים המרגשים והכואבים ביותר שראיתי אי פעם, גם בגלל הטקסט אבל בעיקר בגלל מוניק.

  8. בונד ג בונד 20 פברואר 2010 ב - 2:45 קישור ישיר

    ניר – צודק, לצערי, מה גם שהסרט Miral של שנאבל צולם (לפחות בחלקו) בירושלים, כשחלק ניכר מהצוות ישראלי (יהודים וערבים).

    אינצ’י – כל מילה. רק שלא יגנבו לה את האוסקר.

  9. הטרול המרושע 20 פברואר 2010 ב - 3:38 קישור ישיר

    ניר ובונד – איזה צמד מוקיונים: “הפסיון” “סתם” לא מצא מפיץ? אחד הסרטים המצליחים של העשור האחרון? אין לו קהל בארץ? האם אין לזה סיבה אידיאולוגית? סתם “במקרה”? אף אחד לא שמע פה על מל גיבסון אז חשבו שהסרט לא יביא מספיק קהל? מה שקרה בישראל חמור מצנזורה, פשוט מנעו מקהל לראות את כל הסרט מסיבות אידיאולוגיות.
    מסקנה: אבנר שביט לא החעלם מהגזמה אנטי-ישרלית, אלא להפך – החליק ייפוי של מציאות.
    ובלי או עם קשר למל והפסיון יש לי חדשות בשבילכם: היו טרוריסטים יהודיים כפי שמתאר שנבל סרטו, יש טרוריסטים פלסטינים כמו ב”גן עדן עכשיו” (שיס ביטלו הקרנתו, כנראה גם “סתם” במקרה) ויש הרבה קהל בארץ לפסיון. התעלמות מהמציאות הזו והסרטים שמייצגים אותה אכן מאפיינת מקום חשוך.

  10. עדן 20 פברואר 2010 ב - 8:35 קישור ישיר

    מצטער, אני לא מבין את ההתלהבות הגורפת ממוניק ב”פרשס”,נכון, היא הייתה טובה אבל ממש לא מדהימה – הייתה לי הרגשה שהדמות שלה חד מימדית מדי. היה לי גם ברור שמתישהו יגיע רגע בו לדמות שלה יהיה מונולוג שינסה להציג אותה באור אנושי יותר וכשהמונולוג הזה הגיע לא הרגשתי שהיא עברה אותו בהצלחה.

  11. נוי קוגמן 20 פברואר 2010 ב - 10:46 קישור ישיר

    דורון פישלר כתב בזמנו למה לא הפיצו את הפסיון: “מנהל אחת החברות טען שחברת ההפצה רוצה 150 אלף דולר תמורת זכויות ההפצה של הסרט בארץ. בחישוב מהיר, כדי להחזיר את ההשקעה הזאת הם צריכים למכור כ-‏22 אלף כרטיסים לסרט (לא כולל הוצאות נוספות, כגון פירסום). זה אמנם לא מספר אסטרונומי, אבל בהתחשב בזה שבכל זאת לא מדובר בסרט אקשן או בידור לכל המשפחה אלא בסרט לא כיפי בכלל שיהיה חייב להיות מוגבל בגיל, ושאנשים כאן, להבדיל מארה”ב, לא יראו את הצפיה בו כחובה דתית – בכלל לא בטוח שהם יצליחו להגיע למספר הזה. זה לא שווה את הסיכון הכלכלי, ובוודאי שלא את ההסתכנות בהפגנות, חרמים וכל מה שבוודאי יגיע.” ובמילים אחרות: הוא אחד הסרטים המצליחים של העשור בזכות קהל ששונה לחלוטין מהקהל שהולך בדרך כלל לקולנוע- ולקהל הזה אין שום מקבילה בארץ.

  12. אבינתן 20 פברואר 2010 ב - 12:03 קישור ישיר

    off topic
    http://www.kolnoan.co.il/news/news.aspx?newsId=3392

    תחיית הז’אנרים ה”אחרים” בישראל?

  13. ניר 20 פברואר 2010 ב - 18:23 קישור ישיר

    כלומר מילא אם היו מצנזרים, החטא החמור עוד יותר הוא שהמפיצים לא חשבו שהסרט הזה יכסה את עלות ההקרנה שלו. אני מניח שאם כן היו מפיצים אותו, היית טוען שחובבי “מקס הזועם” ו”נשק קטלני” שלא עמדו בתור לראות סרט דתי מטיפני בן שעתיים הם עוד יותר גרועים וחשוכים מהצנזורה והמפיצים גם יחד.
    מישהו זוכר שלא מזמן שמאלנים היו בד”כ אנשים אינטלגנטים יחסית?

  14. תות 21 פברואר 2010 ב - 12:58 קישור ישיר

    אחד הסרטים הטובים ביותר שראיתי בשנים האחרונות, משחק מצויין, אמיתי, כנות שמחלחלת לנשמת הצופה. זיעזע אותי ברמות קשות, אין יום מאז שראיתי את הסרט שהוא לא חולף בראשי.. יצירת מופת!!!

  15. גיא טל-אור 21 פברואר 2010 ב - 18:24 קישור ישיר

    איצקר – על אחד הסרטים המחורבנים בתולדות הקולנוע אתה לא אמר אפילו איזה “מחורבן” קטן?
    כבר אין על מי לסמוך בימינו, שום דבר אינו יציב באמת…

  16. עמית איצקר 22 פברואר 2010 ב - 9:41 קישור ישיר

    לגיא, לא יצא לי עוד לראות:)

  17. דודי 27 פברואר 2010 ב - 0:48 קישור ישיר

    מריה קארי היא המורה, לא העו”סית.

  18. אסי 2 מרץ 2010 ב - 17:38 קישור ישיר

    מאריה קרי היא העו”סית, לא המורה.

  19. Ferry pour la Grece 28 ינואר 2011 ב - 1:25 קישור ישיר

    Thanks pal. This has been fun knowing

  20. Hot Deals UK 28 ינואר 2011 ב - 3:22 קישור ישיר

    Thanks for all your valuable labor on this web site. Ellie enjoys doing internet research and it’s really simple to grasp why. A lot of people know all of the compelling medium you render invaluable guidelines by means of the web blog and in addition welcome response from some other people on the topic and our own daughter is undoubtedly studying so much. Take advantage of the rest of the year. You’re carrying out a first class job.


השאירו תגובה