כדאי לקרוא: הראיון הטלפוני של אבנר שביט עם לי דניאלס, הבמאי של "פרשס", כשבאמצע פתאום עולה על הקו מוניק. למרות שראיונות טלפוניים נוטים להיות חמקניים וחסרי אישיות, דניאלס בראיון הזה מדבר בכנות: "האם אני עדיין אנדרדוג? לא, כנראה שלא, אני אולי שחור והומו ועושה סרטים שלא קל לראות, אבל אני גם לובש טוקסידו ויושב בצד כל המי ומי, אז אנדרדוג אני לא". והוא כבר ראה קטעים מתוך "מיראל", הסרט שצילם ג'וליאן שנאבל בישראל בקיץ שעבר, והוא צופה סקנדל מקומי: "בדיוק הייתי אחד מהראשונים להציץ ב'מיראל', הסרט שעשה חברי הטוב ג'וליאן שנאבל ("הפרפר ופעמון הצלילה") על מקורותיו של הסכסוך הישראלי־פלסטיני, ואני משוכנע שזה הולך לעשות אצלכם הרבה רעש. הסרט הזה הוא האמא של כל הסקנדלים הקולנועיים. למעשה, אם את 'הפסיון של ישו' צינזרו בישראל אז גם הסרט הזה יסבול מגורל דומה. מזל שעשיתי סרט על נערה שחורה ושמנה, אחרת אולי גם אותי היו מחרימים אצלכם".

מי שכבר מכיר את טעמי יודע לצפות מה שאחשוב על "פרשס": עשוי יפה, אבל אני פשוט לא מסוגל להתמודד עם כזו כמות של יגון ויסורים. אבל לפחות יש בו חסד רב, שזה דבר שאני מאוד אוהב בסרטים, ואסיר תודה שהסרט מעניק לגיבורה האומללה שלו את החסד הזה. הנה הביקורת:

פורסם ב"פנאי פלוס", 17.2.2010

ההורים שלה קראו לה Precious (פרשס). יקרה. אבל אין שום דבר יקר בנערה בת ה-16 מהארלם, שנראה שמגלמת את החיים בגרסתם הכי עלובה וחסרת ערך. אביה, שנטש אותה ואת אמה, מגיע מדי פעם לביקורים רק כדי לאנוס את בתו. ילדה אחת כבר יש לה, שנולדה פגועה ואותה מגדלת הסבתא. עכשיו היא בהריון מאביה בפעם השניה. אמה, שמקנאה בכך שהאב מעדיף את הבת על פניה, מתעללת ומתעמרת בבתה. ומבית הספר היא נזרקת, אחרי שבגיל 16 היא בקושי מסוגלת לקרוא. הסבל ותחושת חוסר הערך ממשיכים לא רק בפנימיות, אלא גם בחיצוניות: פרשס היא נערה שמנה ומכוערת, כזאת שכבר המראה החיצוני שלה מוביל להקנטות, הצקות והשפלות. בקיצור, החיים של פרשס הם סיוט מתמשך, סרט אימה, היא כלואה בגופה ואין שום תקווה באופק. בהתאם, נדמה שהיא כיבתה לחלוטין את כל מנגנון תקשורת החוץ שלה, והיא חייה את חייה בתוך מוחה, מבלי להביע דבר החוצה.

ובמוחה, פרשס מדמיינת את העולם אחרת לגמרי. כשהיא מביטה במראה, היא רואה את בבואתה כנערה לבנה, יפה וצנומה. היא מפנטזת את חייה כקליפ היפ-הופ מלוטש. מצד אחד, זה אולי עצוב כפליים: פרשס היא לא רק קורבן של הזנחה הורית ושל הזנחה של מערכת החינוך ורשויות הרווחה, אלא גם קורבן של התקשורת, שמפמפמת לה למוח דימויי גוף ויופי שרק כולאים אותה עוד יותר בצינוק הייאוש שלה. מצד שני, זה כמעט משמח ומנחם ומרגיע לראות שמול המבט הכבוי שמבחוץ, יש לנערה הזאת עדיין איזשהו סוג של עולם פנימי, שבו היא מבקשת מקלט.

אחרי שהפיק סרטים שעוסקים בנושאים "קשים" – “מונסטר בול" על יחסים ומיניות בין גזעיים, ו"וודסמן" על פדופיל בשיקום – לי דניאלס מגיח ב"פרשס" כבמאי בסרטו השני (והמשמעותי הראשון), ומחבר את היכולת שלו ללחוץ על כפתורי המצוקה והניצול עם איזשהו מבט שמזגזג בין ריאליזם נטול איפור, ובין חיפוש אחר חסד אסתטי. התוצאה מאוד לא אחידה. “פרשס" הוא בראש ובראשונה סרט שבא מעולם "סרטי הבעיה": סרטים חברתיים שמשתמשים בסיפור פארטי כדי לספר סיפור כללי. אלא שבתור יוצר אפריקאי-אמריקאי, זו עשויה להיות טענה בעייתית מאוד מכיוונו של דניאלס אם הוא חושב על פרשס והוריה כמייצגת את מכלול הקהילה השחורה באמריקה (הדיכוטומיה של דניאלס – הרעים הם השחורים הכהים, הטובים והעדינים הם השחורים הבהירים יותר, כמו גם הנטייה של הסרט להפוך את פרשס למקרה מבחן כללי ובכך להיחשד כמי שמאשים את האוכלוסיה האמריקאית-אפריקאית כולה בבערות וניצול, גרמה לכמה מבקרים רדיקליים באמריקה להאשים את הסרט בשנאה עצמית). אבל מנגד, זהו מאותם סרטים מעוררי השראה, על תפקידם של סוכנים חברתיים לאתר ולחלץ את אלה שכל המסגרות האחרות החמיצו. לפיכך, זהו עוד אחד מסרטי "המורה המלאך הגואל". הדמות שמגלמת פולה פאטון, בתור המורה שעוזרת לפרשס להוציא מהכח אל הפועל את עולמה הפנימי, היא זו שבוודאי גרמה לאופרה ווינפרי ולטיילר פרי, שניים מהאפריקאי-אריקאים החזקים והעשירים ביותר באמריקה, לאמץ את הסרט הזה אחרי בכורתו בפסטיבל סאנדאנס ולממן את הפצתו. במילים אחרות, כדי לאהוב או לשנוא את "פרשס" הצופה צריך להבין איזה מהעולמות המוצגים בסרט הוא זה שהוא מגיב אליו חזק יותר: לעולם יאוש המרירות והסחי, או אל העולם של האפשרות להיחלץ ולהיגאל גם מתחתית תחתיתו של ביב השופכין המדכא ביותר. ואכן, בזכות המורה, ובזכות הטרנספורמציה – התודעתית בעיקר, לא החיצונית – שפרשס עוברת, הסרט הזה הפך לאחד הסרטים המדוברים של השנה האחרונה. והוא אחד משני סרטים ברשימת המועמדים לאוסקר שהנושא שלו הוא האופן שבו מערכת החינוך מסוגלת לחבל בשאפתנותם של הצעירים, אך גם שיש לפרטים במערכת, אותם מורים-מלאכים, את היכולת להציל את אלה שהנשמה שלהם רוצה לפרוץ את המסגרת הקונבנציונלית. הסרט השני הוא "לחנך את ג'ני" הבריטי. ושתי השחקניות האלה – קארי מוליגן הדקיקה והקטנטנה וגאבורי סידיבה עצומת המימדים – שתיהן בתפקיד התלמידות שעיניהן נפקחות, מועמדות לאוסקר על תפקידים שלמרות שמבחינה חיצונית נראים כמו נגאטיבים אבל במידה רבה יש בהן משהו דומה.

הצד של הסרט הזה, שנוגע ב"הבעיה החברתית" ו"המצוקה", כמובן מרתיע אותי. מודה, זה עניין של טעם. וקוראיי הקובעים בוודאי כבר הבחינו שתיאור חסר רחמים וחמלה של חיי יסורים וצער, באופן כזה שנראה כאילו הבמאי שואב הנאה מדחיפת הראש שלנו לתוך היגון של דמויותיו, מרתיע אותי. רק באחרונה כתבתי ברתיעה רבה נגד חוויית הצפייה בשני סרטים כאלה: "סוראיה מ." ו"מחוץ למים", שמבחינה תוכנית/מצפונית/השקפת-עולם, בוודאי עשו עבודה ראויה להערכה של התבוננות ומבט אל הצדדים נטולי הזוהר והחמלה של החיים, אבל הם גם עשו את זה באופן שגרם לי לחוש שיוצריהם כמעט מתענגים על הסבל של גיבוריהם.
"פרשס", לפחות בחציו הראשון, נע באופן מדאיג קרוב לתהום הדכאון הזאת. קשה לי להבין אנשים שצופים בחיי סבל של צעירה הנאנסת על ידי אביה, זוכה להתעללות מילולית ופיזית מצד אמה, והצקות והשפלות מצד חבריה, ומוצאים את הסרט ראוי לצפייה. זה כמעט עושה חשק לוותר. אבל יאמר לזכותו של דניאלס, שהוא מעניק לגיבורה שלו לא מעט חסד. זה מתחיל בזה שהוא מאפשר לנו להציץ לתוך התודעה שלה, שרואה את החיים באופן הרבה יותר אופטימי ומשמח ממה שנראה מבחוץ. ואז בנתיב שהוא מוביל אותה בו, בו היא פוגשת סדרה של אנשים שמתפקדים כנגאטיב לחייה הקודמים: הם רואים אותה, והם שוחרים את טובתה. זה מתחיל במורה, שמגלה שלפרשס יש חוש לסיפורים, סיפורים שכלואים בתוכה בגלל האנאלפביתיות שלה, ורק מחכים להתפרץ מתוכה. ואז העובדת הסוציאלית (מריה קארי בתפקיד מפתיע), והאח בבית החולים (לני קרביץ). כל האנשים שבפעם הראשונה רואים ושומעים אותה וגורמים לה לחוש קיימת. העובדה ש"פרשס" הוא בסופו של דבר סרט על כוחן הגואל של המילים, של הטקסט הספרותי, הופכת אותו בסופו של דבר לסרט שלא ראוי להתייאש ממנו ברגעיו הקשים והמייאשים. “פרשס" הוא, בסופו של דבר, סיפור על לידתה של סופרת, ועל האנשים שעזרו לה להוציא את המילים שלה ממחשבות תועות וכלואות בראש, אל הדף, ועוזרים לאדם שחי חיים של דיכוי והשתקה למצוא בפעם הראשונה את הקול שלו.

"פרשס", בתי קולנוע ושעות הקרנה

הו, הנה המירוץ לאוסקרים מתחיל להיות מעניין ומותח. חושבים שהמירוץ לאוסקר השנה הוא צמוד בין "מטען הכאב" ל"אווטאר"? אז דעו שלא. סקוט פיינברג היה אחד הראשונים שאמרו את זה, אבל עכשיו טום אוניל, מבכירי האוסקרולוגים, מצטרף לעניין ומביא סימוכים מלא מעט מומחים אחרים: מתברר ש"ממזרים חסרי כבוד" של קוונטין טרנטינו מתחיל להתייצב כמי שעשוי להיות הזוכה המפתיע של הערב ולגנוב את הפרס גם מ"אווטאר" וגם מ"מטען הכאב". האמת? אני בעד. וגם, זה כמעט הגיוני: לעולם אל תהמרו נגד סרט שואה באוסקרים. או על סרט שהפיק הארווי וויינסטין.

וקריס טייפלי, מצעירי האוסקרולוגים, דיווח בטוויטר על הצפיות שלו ברוב המועמדים לסרט הזר. נראה שהוא די נשפך מ"הסוד שבעיניים", שאילולא 20 הדקות האחרונות שלו הייתי גם אני מהמר עליו כמועמד שיהיה הכי נוח לחברי האקדמיה (קרי: קשישים, שמרנים, מחפשים ריגושים פשוטים ולא סרטים מורכבים) להצביע למענו. הוא מעין "פרידות" של השנה. סרט מוצלח למדי, "הסוד שבעיניים" (ויש בו את אחת הסצינות הכי מדהימות שראיתי השנה – זאת במגרש הכדורגל). אבל אם הוא זוכה באוסקר בשנה שמולו מתמודדים "סרט לבן", "נביא" ו"עג'מי", אפשר סופית לסגור את הקטגוריה הזאת ולזרוק אותה לפח כי היא לא שווה כלום. אבל טייפלי מהמר ש"הסוד שבעיניים" הוא הסרט שיזכה לבסוף.

בטוויטר שלי, עשיתי ציוץ-חוזר לשני דיווחים מאמריקאים שראו את "עג'מי" והתלהבו ממנו, כשאחד כותב שלדעתו הסרט עשוי להתגנב ולזכות באוסקר. אבל אן תומפסון, אחד מחזאיות האוסקרים הכי גדולות באמריקה, הגיבה לציוץ שלי עם ציוץ משלה שהוא כמו סיכה בבלון התקווה: "'עג'מי' לא יזכה באוסקר. מצטערת".

שבע תגובות בפוסט הקודם עסקו בכך שאני מסרב לבכות כשבית קולנוע נסגר, לכן קשה לי להשתתף בפסטיבל היגון סביב סגירת בתי הקולנוע העירוניים בקניון עזריאלי וקולנוע דיזנגוף בדיזנגוף סנטר.

כותב איתן:

"בתי קולנוע במרכז העיר, כאלו שכונתיים, יכולים להיות מקום טוב לטיפוח סוג הקולנוע המוכר כ”ארט-האוס”. הרי בקומפלקס מפלצתי כמו הסינמה סיטי, הסרטים האלו הולכים לאיבוד… בתי הקולנוע השכונתיים נעלמים. עכשיו לך תתלונן שלא מביאים לארץ סרטים של פארק צ’אן ווק ובונג ג’ון הו."

איתן צודק: אבל הסרטים של פארק צ'ן ווק ובונג ג'ון הו מעולם לא הגיעו ארצה, גם כשקולנוע דיזנגוף וקולנוע ג.ג עזריאלי עבדו. אז זה לא כאילו שהסגירה שלהם תגרום לכך שיגיעו פחות סרטי איכות, כי ממילא לא מביאים אותם. ואני מסכים איתו לגמרי: טיפוח אלטרנטיבה קולנועית, קולנועי ארט-האוס, זה עניין עירוני. אורבני. לכן הפעם היחידה והאחרונה שממש התעצבתי שבית קולנוע נסגר היה כשקולנוע פריז נסגר. לא כי התגעגעתי למבנה המשונה עם העמוד שתקוע באמצע, או החול על הכסאות כי אלה שיצאו מההצגה הקודמת בדיוק חזרו מהים, אלא כי שם היתה תחושה שהגיע לסיומו עידן. שנגמר דור, של אהבת קולנוע. של קולנוע שמופעל מטעם אוהבי קולנוע עבור אוהבי קולנוע. ואין עוד קולנוע כזה מאז ועד היום. אם קולנוע דיזנגוף היה כזה, הייתי מבכה את סגירתו. אבל הוא לא היה. סרטי שפירא ראו את עצמם מתחרים במפיצים הגדולים והם נטשו אתהקולנוע האיכותי שאיפיין את בחירותיהם בשנות השבעים והשמונים, הרימו ידיים מלחפש את הטריפו ואת הקורוסאווה של ימינו, והלכו על מותחני מל גיבסון/פירס ברוסנן דלים. היצע בינוני באולמות בינוניים? סלח לי שאני לא בוכה.

מה שזה אומר שהקולנוע במרכזי הערים זה עניין של נוחות בלבד: אפשר לראות סרטים במרחק הליכה ברגל, בלי להוסיף להוצאות הכרטיס גם הוצאות נסיעה. מסכים גם כאן. נורא נוח. כשעברתי לגור בתל אביב, רציתי לגור במרחק הליכה ברגל מכל בתי הקולנוע בעיר. וכך היה. אלא שמאז, לא מעט מהם הלכו ונסגרו סביבי. אבל יותר חמור: אלה שנותרו נורא התיישנו. כך שהם עדיין במרחק הליכה ברגל, אבל לא בא לי לראות שם סרטים. כי רואים גרוע. אם סרט שהחמצתי היה מציג בקולנוע דיזנגוף, הייתי יודע שאני מעדיף להתאזר בסבלנות 4-6 חודשים ולראות אותו כמו בן אדם בדי.וי.די בבית, מאשר שם. לא תמיד הליכה לקולנוע היתה חוויה קולנועית. עבורי "חוויה קולנועית" זה מסך גדול וסאונד חזק. גם בסרטים גרמניים בשחור לבן. אבל כשאני שואל מקרינים בבתי הקולנוע העירוניים איזה מערכת סאונד יש באולם הקטן והם אומרים לי "דולבי" (אפילו לא דיגיטלי), בשנת 2009, ואז מוסיפים "אבל זה לא כאילו שזה סרט עם אקשן ופיצוצים שצריך בשבילו סאונד", אני מבין שהם לא מבינים בקולנוע (או לפחות לא בקולנוע כמו שאני מעדיף אותו), ומבחינתי בית הקולנוע הזה מיותר. מבחינתי. כי אני לא אלך אליו יותר.

והמציאות היא שבבתי הקולנוע במרכז העיר רוב האולמות הם איומים. אני רוצה לראות את "סינגל מן". אבל הוא מוקרן רק במגדל האופרה. שמעתי שהסרט הזה יפה לעין. אבל אני לא רוצה לראות סרט באופרה. יש בו שני אולמות סבירים ושלושה אולמות איומים. רב חן האופרה הוא קולנוע שממש לא אכפת לי שייסגר. מביך לראות בו סרטים בשנת 2010. בלב יש שלושה אולמות סבירים ושניים איומים. אני מקווה שברב חן ככר דיזנגוף יעשו משהו בשיפוץ הנוכחי כדי להפוך את אולמות 3 עד 6 לראויים לצפייה (וגם מאולם 1, שבמשך שנים היה האהוב עליי בארץ, התחלתי להימנע כי איכות המקרנה בו הלכה והידרדרה, ואיכות התמונה נהייתה מטושטשת ועכורה מביקור לביקור). אני לא רוצה להיות במתח האם האולם שבו יוקרן הסרט שאותו אני רוצה לראות הוא האולם הטוב או האולם הגרוע. אני רוצה קולנוע שכל האולמות בו הם מצוינים. וזה לא קשור לגודל האולם כלל, או לכמות המושבים בו. רק לגודל המסך, איכות המקרנה ולאיכות הסאונד. וביס פלאנט אני יודע שלא משנה באיזה אולם הסרט יוקרן, אני אהיה מרוצה.

כך שגם כשכל בתי הקולנוע היו קיימים, עדיין לא היה איפה לראות סרטים. מישהו כאן באמת מתגעגע לג.ג עזריאלי? יודעים כמה מיילים קיבלתי על כך ש"ארץ יצורי הפרא" הוא סרט שהפצתו הושמדה בארץ כי בתל אביב הוא הוקרן בלב 4? מי הולך לראות סרטים בלב 4? בשנים האחרונות אפשר לראות סרטים רק בגת, רב חן דיזנגוף 1-2, רב חן אופרה 1-2, לב 1-2-5 ודיזנגוף 1 (ודיזנגוף 2, רק עד שורה 4). שמונה אולמות לעיר אחת. בתי הקולנוע היו סגורים מזמן. רק שאתם המשכתם ללכת לצפות בסרטים, ובפנים ידעתם שתנאי הצפייה בלתי נסבלים. זה מחיר הנוחות. ליד הבית, אבל לא שווה הליכה.

אני כתבתי: "אז צריך עכשיו מכונית או מונית כדי להגיע לבית הקולנוע. לא נורא. סרטים שווים שיתאמצו עבורם". ועדן ענה: "המשפט על המכונית או מונית באמת אומלל. מזכיר קצת את 'אם אין לחם שיאכלו עוגות'." בואו נדייק את המטאפורה. זה לא לחם מול עוגות. זה לחם עם עובש מול לחם טרי. ושניהם עולים אותו מחיר בדיוק. רק שאת הלחם הטרי אפשר לקנות כעת בעיקר בסופרמרקטים הענקיים שמחוץ לעיר, ולא בחנויות המכולות הטחובות שליד הבית. מי שמוכן לקנות לחם עם עובש רק כי הוא קרוב אליו יותר הביתה ולהפוך את זה לאג'נדה חברתית, שיבושם לו. במקום לראות את "סינגל מן" היום באולם 3 במגדל האופרה, הייתי מעדיף לקחת קו 501 מארלוזרוב לסינמה סיטי ולראות אותו שם. אבל הוא לא שם. אז אני מעדיף לחכות חודשיים ולראות אותו בבלו-ריי. לא מוכן שתנאי הקרנה ירודים יהרסו לי סרטים. לא מוכן.

מצד שני, אני אופטימי. כי עם היעדר הסנטימנטליזם מגיע גם פכחון, שרואה שהכל קורה בגלים. ושהעובדה שבעלי בתי הקולנוע והמפיצים, שממילא אף פעם לא התעניינו באמת בהספקת שירות משובח לחובבי הקולנוע האמיתיים, ממילא אומרים עכשיו שהם לא רוצים את חובבי הקולנוע האורבניים כקהל. הוואקום הזה עשוי להוליד דבר טוב מאוד (אבל תקופה קשה יותר של כמה שנות אי נוחות).

ברגע שרוב אולמות הקולנוע הגדולים יהיו מחוץ לערים, אני מדמיין בקלות יזם שבא מאהבת קולנוע, ומוצא חלל מחסרי שאינו בתוך קניון, אבל נמצא בתוך העיר, והופך אותו לבית קולנוע שכונתי. כמו פעם. בעוד שנתיים-שלוש זה יהיה קל מאוד: מקרני ההיי-דפינישן יהיו זולים בהרבה לקנייה ממקרני הפילם, ויהיה אפשר להשיג סרטים באיכות רזולוציית 2K – סרטים קלאסיים וסרטים חדשים שהמפיצים הנוכחיים בכלל לא סופרים – ולהביא אותם ארצה אפילו ללא שום צד פיזי, אלא על ידי הורדה מאובטחת ברשת קווית או לוויינית ממאגר שבעל בית הקולנוע יהיה מנוי לו. ואז, בהוצאות נמוכות באופן משמעותי ממה שעולה להביא כיום סרט לארץ, יהיה אפשר להקים בית קולנוע בסגנון קולנוע פריז, שיהיה קטן, אבל עם תנאי צפייה מעולים (לא פחות מאלה בסינמה סיטי ויס פלאנט, רק בלי הלובי המפואר). ולא פחות חשוב: זה יכניס לעסקי הקולנוע דם חדש, שיהווה אלטרנטיבה למפיצים/בעלי בתי קולנוע הנוכחיים, שבסופו של דבר הם אלה שייבשו אותנו עם האולמות שלהם בעיר ועם המצאי הלא מספיק אטרקטיבי שלהם.

הרי בקרוב יהיו לנו עוד 20 אולמות של סינמה סיטי בראשון לציון. ובעוד שנתיים עוד 20 אולמות של יס פלאנט. גם בראשון. ותכף יהיו עוד שלושה אולמות חדשים בסינמטק. ונקווה שיקרה משהו טוב מאוד ברב חן בככר דיזנגוף. אז כל מה שצריך זה באמת שיקום היזם שינצל את הוואקום של הקולנוע השכונתי/עירוני ויידע להשתמש בטכנולוגיות הזולות יותר כדי לוודא שמה שלא היה לנו כבר 30 שנה, יקום דווקא בשנים הקרובות. ואולי סוף סוף כן נוכל לראות, מתחת לבית, סרטים של בונג ג'ון הו.

רוג'ר איברט היה מבקר הקולנוע הכי מפורסם בטלוויזיה. ועכשיו הוא מבקר הקולנוע הכי מפורסם באינטרנט. בין לבין, הוא איבד את קולו ופניו הושחתו אחרי סדרת ניתוחים וטיפולים וסיבוכים אחרי שלקה בסרטן בבלוטות הרוק שהתפשט ללסת. בשנתיים האחרונות הוא כותב את אחד הבלוגים הכי פעלתניים באינטרנט – לאו דווקא בענייני קולנוע, אגב – ובחודשים האחרונים הוא אחד האנשים הכי פעלתניים בטוויטר (שוב, לאו דווקא על קולנוע). בבלוגו הוא אמנם כתב לא מעט, ובכנות מרשימה, על מצבו הבריאותי, אבל בסופו של דבר נדמה שאיברט ניצל את האינטרנט כדי קצת להסתתר מהעולם. הוא לא יכול להגיש יותר את תוכנית הטלוויזיה שלו, ומצבו הבריאותי מונע ממנו להיות כל כך נוכח בכל הפסטיבלים בהם הסתובב בשנים קודמות. ולכן, הפרופיל שלו ב"אסקווייר" – כולל צילומים שלו מביתו, כפי שהוא נראה כעת, כשרוב הלסת שלו חסרה – מהווים רגע של הלם. ידענו שהמצב לא פשוט, אבל לא ידענו עד כמה. הפרופיל מציג את איברט – בסוף שנות הששים לחייו – כאיש חלש ושברירי מאוד מבחינה בריאותית, וכמי שחייו ניצלו בנס ממש (בזכות לאונרד כהן), אחרי שסיבוך רפואי גרם לעורק ראשי להיקרע בפתאומיות, רגע לפני שהיה אמור לעזוב את בית החולים. אם היה נמצא בביתו כשזה קרה, כותב כריס ג'ונס, הוא היה עשוי לדמם למוות בתוך דקות. אבל איברט, למרות הכל, נותר איש אנרגטי, חריף ורב מילים. הוא עדיין צופה בכל הסרטים ומייצר עשרות אלפי מילים בשבוע, למרות שהוא כבר כמה שנים לא מסוגל לדבר, לאכול, לשתות וגם הוא מתקשה ללכת ולשבת זקוף, אחרי סדרה של ניתוחים שיקומיים שנכשלו כולם. יש משהו עצוב נורא בסיפור הזה (שהופך מצמרר כפליים כשנזכרים ששותפו המיתולגי של איברט להנחיית תוכנית הטלוויזיה הקולנועית, ג'ין סיסקל, מת מסרטן במוח לפני כעשר שנים), אבל בתום הקריאה בכתבת הפרופיל של "אסקווייר" יש גם משהו נורא מעודד, אופטימי והירואי, באיש הזה שפשוט לא מוכן לוותר. ובדרך, נדמה לי, הוא נהיה רלוונטי יותר מאי פעם בתובנות הקולנועיות שלו. אני מוריד את הכובע בפניו.

==========

נירית אנדרמן הספידה את קולנוע דיזנגוף ב"הארץ" לפני כמה ימים, ואני נתקעתי על המשפט של דוד שליט מתוך הכתבה: ב-1966 נמכרו בישראל 51 מיליון כרטיסי קולנוע. וזה כשהאוכלוסיה מנתה 2.5 מיליון איש. מדהים. מאז אנחנו בירידה מתמדת. ב-2009 (שנחשבה לשנה טובה, עם עלייה במכירות), נמכרו עשרה מיליון כרטיסים. גם חיבבתי את זה ששליט מסרב להיות סנטימנטליסט של בתי קולנוע. אני במחנה שלו. לכל בית קולנוע יש את התקופה שלו. ובסופו של דבר, כשייפתח סינמה סיטי בראשון לציון בסוף החודש יתווספו 20 מסכי קולנוע, שלא רק מקזזים מול המסכים שנסגרו בתל אביב בשנה האחרונה, אלא מוסיפים עליהם. אז צריך עכשיו מכונית או מונית כדי להגיע לבית הקולנוע. לא נורא. סרטים שווים שיתאמצו עבורם. מעולם לא הייתי חסיד של אלה שחושבים שסרטים זה משהו שצריך ללכת אליו בנעלי הבית.

============

גם על זה קראתי אתמול ב"הארץ": ג'ק פדואה, המפיק של "גבעה 24 אינה עונה", אחד מסרטי הקולנוע העלילתיים הראשונים שהופקו בישראל (1955), נפטר בשבוע שעבר בגיל 94. לירן עצמור ראיין את פדואה לסרטו התיעודי "ירושלים, ג'רוזלם, אל קודס", העוסק בתיעוד הקרב ממלחמת השחרור שבו עוסק "גבעה 24 אינה עונה". עצמור כתב לי על פדואה במייל:

"לאחר הפקת 'גבעה 24 אינה עונה' ג'ק פדואה לא הפיק עוד אף סרט בימי חייו, לאחר שההרפתקה עלתה לו פי שלוש מהתקציב המתוכנן. קורות חייו של ג'ק מזכירים מאוד את סיפור אחד הגיבורים בסרטו: הוא יליד לונדון, בן למשפחה רוויזיוניסטית, שבמסגרת שירותו בחיל המודיעין של צבא הוד מלכותו בפלשתינה התאהב באישה ישראלית, הם התחתנו וג'ק עלה לארץ והיה ממקימי תעשיית הקולנוע הישראלית. בהמשך עסק ג'ק בתיירות נכנסת לישראל ובעיקר תיירות צליינות. בסוף חייו התגורר בגבעתיים וחלם על הקמת אתר קבורה נוצרי באזור הכנרת אשר יתרום רבות לתיירות בישראל".

ג'ק פדואה ז"ל. מתוך סרטו של לירן עצמור, "ירושלים, ג'רוזלם, אל קודס"

את "גבעה 24 אינה עונה" ביים הבריטי תורולד דיקינסון, וזה הסרט הישראלי הראשון שהתקבל לתחרות הרשמית בפסטיבל קאן. בעקבות הצלחת הסרט הפכה אחת השחקניות בו, חיה הררית, לסנסציה עולמית וכיכבה ב"בן חור" של וויליאם וויילר, והתחתנה עם הבמאי הבריטי ג'ק קלייטון ("גטסבי הגדול"). היא עדיין חיה כיום בלונדון. ואת "גבעה 24 אינה עונה" זוכר הדור הצעיר בעיקר בזכות הוואריאציה האנטי-הירואית של אסי דיין 20 שנה אחר כך: "גבעת חלפון אינה עונה".

סרטו של עצמור, עם הראיון של פדואה, ישדר בשבת ב-19:15 בערוץ 8.

יום שלם בדרכים אתמול, בלי שום מחשב, והבוקר אני מדביק פערים ועובר על כותרות Movie City News ותוהה:

1.

לאן נעלם "סינגל מן"? הסרט הזה – שעליו מועמד קולין פירת לאוסקר – די חמק מתחת לרדאר שלי, ובלי שהרגשתי רע מדי שהחמצתי אותו, עד שלפני כמה ימים אמרה לי מישהי שזה אחד הסרטים הכי יפים שהיא ראה בעשור האחרון ושאני חייב לראות אותו. אלא שמיס פלאנט ומסינמה סיטי הוא נעלם. כבר? למה? למישהו יש מושג? מישהו ראה?

2.

"The Secret of the Kells" זכה למועמדות מפתיעה לאוסקר בקטגוריית האנימציה. מישהו ראה ויכול לספר קצת על הסרט? והאם יש לנו סיכוי לראות אותו בארץ?

3.

כמה פעמים – מאז שהתוודענו לשמו כשעיצב את כותרות הפתיחה הכה מרשימות ל"שבעה חטאים" – כבר קראתם כתבה על ועם קייל קופר ועל אמנות עיצוב כותרות הפתיחה? הנה עוד אחת, הפעם בווידיאו:

4.

מנסים לשכנע אותי בימים האחרונים שסיכוייו של "עג'מי" לזכות באוסקר הזר על פני "סרט לבן" עצומים, וכך גם של "מטען הכאב" על פני "אווטאר". מה נראה לכם? אחרי הפיאסקו שלי עם "ואלס עם בשיר" בשנה שעברה אני לא חושב שאהיה מסוגל להמר שוב השנה על סרט ישראלי. אחרי הכל, אני מוטה כאן. אני ממש רוצה שסרט ישראלי יזכה כבר באוסקר, ובקטגוריה הזאת יש מידה רבה מדי של משאלת לב ולאו דווקא עיון מושכל. מצד שני, הולכים וגוברים הסימנים ש"מטען הכאב" הולך לזכות באוסקר. ואני חייב להגיד: אני מתנגד. אחלה סרט, אבל לתת לו אוסקר זו הפרזה פרועה.

4.

השיחה של השבוע הבא: באיזה דקה ב"שאטר איילנד" של מרטין סקורסזי קלטתם את הטוויסט הנורא צפוי שמגיע בסופו? אני גאה לספר שאני הבנתי לאן הסרט הולך איפשהו בין הדקה ה-40 ל-50. ואתם?

פול האגיס, התסריטאי של "מיליון דולר בייבי" והבמאי-תסריטאי של "התרסקות", ביים את הקליפ הזה. סיימון קאוול אחראי על היוזמה. וקווינסי ג'ונס וליונל ריצ'י חזרו לעמדת המפיקים/מעבדים מוזיקליים. והאם זאת סלין דיון בתפקיד סינדי לאופר? כשזה מגיע לשירי התרמה, "האם הם יודעים שזה חג המולד?" של באנד אייד הבריטית הוא לא רק השיר המועדף עליי, אלא גם אחד משירי הפופ שאני הכי אוהב בעולם. את "אנחנו העולם", שריצ'י, ג'ונס ומייקל ג'קסון יצרו בהשראתו שנה אחר כך אני די לא סובל. אבל דווקא את השיר הזה החליטו אמני אמריקה לחדש כדי לגייס כסף להאיטי. ומה יותר מבהיל בקליפ הזה, רוח הרפאים של מייקל ג'קסוןשפתאום צצה, או רוח הרפאים של ברברה סטרייסנד (עדכון: מעדכנים אותי שזו לא רוח רפאים). טוב, די בלי ציניות. למרות שזה ממש מדגדג באצבעות. בבקשה, תסבלו תהנו.

==========

"In The Loop" נקנה להפצה בארץ על ידי סרטי אורלנדו, כך למדתי מקטלוג סרטי 2010 המפואר שקיבלתי מהם  לפני כמה שבועות. אבל מה זה אומר? איפה הוא יוקרן? בבתי הקולנוע? בטלוויזיה? תעלומה. הסרט, סאטירה פוליטית חומצתית על יועץ התקשורת של ראש ממשלת אנגליה שעסוק בכל כך הרבה ספינים הוא עושה לכולם סחרחורת, הוא ה"כן, אדוני השר" לשנת 2009. ועכשיו הוא מועמד לאוסקר על התסריט, ואפשר למצוא את התסריט שלו זמין בחינם ובחוקי להורדה – 125 עמודים לסרט של כ-100 דקות. המון המון מילים. הנה עמוד לדוגמה (מלקולם הוא יועץ התקשורת עם הפה הכי מלוכלך באנגליה, וסר ג'ונתן הוא שגריר אנגליה באו"ם):

==========

"שתיקת הארכיונים" של יעל חרסונסקי הוקרן בבכורה בתחרות התיעודית בפסטיבל סאנדאנס (שם זכה בפרס העריכה), ועכשיו הוא מוקרן בפסטיבל ברלין. ומנולה דארגיס ב"ניו יורק טיימס" גומרת עליו את ההלל.

הנה כמה כותרות שהצטברו לי בשבוע האחרון, חלקן כבר התיישנו, אבל עוד לא היתה לי הזדמנות למצוא להם פוסט. אז הנה כולן יחד:

1.

שמענו כבר שמייקל ווינטרבוטום מסתובב בחודשים האחרונים בישראל ומתכנן לצלם כאן את סרטו הבא, "הארץ המובטחת" (אחרי שהציג שני סרטים חדשים – עלילתי ותיעודי – בפסטיבל סאנדאנס האחרון – ועכשיו בברלין – ויצר מחלוקת לא קטנה). אבל עכשיו משתחררים פרטים נוספים על מה שתוארה עד כה רק כדרמה על קצינים בריטיים בפלסטינה של טרום 1948: מתברר שזה יהיה סרט על המצוד של הבריטים נגד מחתרת הלח"י. וקולין פירת יגלם את יאיר, אברהם שטרן, ראש המחתרת (ולא, אני לא קרוי על שמו). קולין פירת, מיסטר דארסי, בתור יאיר? מעניין ומורכב ובוודאי קונטרוברסלי. אבל הכי מסקרן: האם ווינטרבוטום צפה ב"זעם ותהילה" של אבי נשר? מאוד כדאי לו.

2.

נראה ש"פעילות על טבעית" רצח את "המסור". הסרט הבא בסדרה יהיה ככל הנראה האחרון (וממילא מפיקי "פעילות על טבעית" ניסו לגנוב את במאי "המסור" ליצור להם את סרטי ההמשך).

3.

שתי בשורות טובות במשפט אחד: פיניקס מלחינים את הפסקול לסרטה המתקרב של סופיה קופולה, "Somewhere".

4.

סרט חדש של החבובות? יש! ג'ייסון סיגל וניקולס סטולר, התסריטאים (והכוכב) של "קח את זה כמו גבר" כתבו תסריט לסרט הקאמבק של החבובות, שיקרא "הסרט הגדול ביותר של החבובות". ג'יימס בובין, הבמאי של סדרת הטלוויזיה הקומית "טיסת הקונקורדס", נבחר לביים את הסרט.

5.

כריס נולן עובד על התסריט לסרט השלישי של באטמן (אחרי "באטמן מתחיל" ו"האביר האפל"), אבל אולפני וורנר נתנו לו עוד משימה: להיות אחראי על תהליך הפיתוח של סרט חדש של סופרמן. בספק אם נולן יכתוב או יביים את הסרט, אבל הוא אמור להיות קרוב לתהליך ולשחק תפקיד חשוב בהשקה המחודשת של הדמות. סרטו החדש של נולן, “Inception”, בכיכובו של ליאונרדו דיקפריו, ייצא בהמשך השנה.

6.

וג'יי.ג'יי אברמס התחיל לעבוד עם טום קרוז על "משימה בלתי אפשרית 4”. כרגע, מסתמן שאברמס, שביים את "משימה בלתי אפשרית 3", יהיה רק מפיק הסרט, ואולי שותף לתסריט, אבל לא הבמאי. אברמס גם עובד – בינתיים רק כמפיק – על פיתוח סרט ההמשך ל"מסע בין כוכבים".

7.

מתברר שקרייג טיטלי, התסריטאי של "פרסי ג'קסון", הוא חבר טוב של דרו מקוויני (לשעבר מ-Ain't It Cool News וכיום מ-Hitfix), אז כשמקוויני התיישב לראיין אותו יחד עם כריס קולומבוס, על ההשוואות שבין "פרסי ג'קסון" ו"הארי פוטר", יצאה מזה שיחה משפחתית די מעניינת, יחסית ליוצר שאני לא מאוד מחבב.

אז איזה עוד סרטים צפויים לנו בתלת מימד אחרי ההצלחה של "אווטאר"? לא מעט סרטים שבכלל לא תוכננו להיות כאלה. אם עד עכשיו בעיקר סרטי אנימציה הפכו לתלת מימד, אולפני הוליווד רוצים עכשיו רק עוד ועוד סרטים בתלת מימד. וכך, בימים אלה, רוב סרטי האקשן הגדולים של 2010 נכנסים בבהילות לחדרי העריכה הממוחשבים כדי להפוך אותם מדו מימד לתלת מימד. הראשון בתור יהיה "התנגשות הטיטאנים" של לואי לטרייה (“המשלח"), ואחריו גם "הארי פוטר" החדש, “רובין הוד" של רידלי סקוט, כנראה גם "המסור" הבא, ועיבוד הקומיקס "Priest”.

שני סרטוני וידיאו שראיתי בסוף השבוע. אחד מצחיק, השני עצוב. אבל גם קצת מצחיק. שניהם מחדירים דמויות קולנועיות בדיוניות לעולמות שהם לא אמורים להסתובב בהן: סרט פרסומת והחיים עצמם.

1. צ'בי צ'ייס ובוורלי ד'אנג'לו מגלמים שוב את בני הזוג קלארק ואלן גריזוולד במה שנראה כמו פרק נוסף – בן 14 דקות – בסדרת סרטי "חופשה מטורפת". שני הסרטים הראשונים – "חופשה מטורפת" ו"חופשה מטורפת באירופה" – הפגישו את בכירי הקומדיה של שנות השמונים: ג'ון יוז, הרלוד ראמיס ואיימי הקרלינג. 25 שנה אחרי, והדמויות האלה צצות פתאום במין סרטון פרסומת מורחב לשירות השכרת בתים לחופשות. אבל האמת, אני מת על צ'בי צ'ייס, אז נהניתי מכל רגע. ופקיד הקבלה גנב את ההצגה. ביזוי המותג, אבל סרטון די משעשע.

(תודה לעמית איצקר על הלינק)

2.

המפגינים נגד הגדר בבילעין ממשיכים את קו המחשבה של ג'וליאנו מר, שראה ב"אווטאר" סרט העוסק במאבק הפלסטיני נגד הכיבוש הישראלי. הם הגיעו להפגנה מחופשי לבני שבט הנאבי – איפור כחול, אוזניים מחודדות וצמות ארוכות. האמת, מנקודת מבט תקשורתית, זה מהלך גאוני. אני מתקשה לחשוב על כלי תקשורת עולמי שלא יזלול אייטם כזה, תחילה באגף האנקדוטות, ואז אולי במבט מעמיק יותר. אם חס וחלילה צה"ל גם יפגע ויפצע אחד מהם, תתקשו למצוא עיתון או תחנת טלוויזיה בעולם שלא יקפצו על ההזדמנות להראות איך החיים מחקים את הסרטים וש"פנדורה, מתברר, איננה כוכב לכת כה רחוק כפי שחשבנו". ככה זה נראה:

(תודה ל"אוף טופיק" בתגובות ולוולווט אנדרגראונד על הלינק).

כזכור, אף מפיץ לא טרח לקנות את "מטען הכאב", סרטה של קתרין ביגלו, ולכן הבכורה הישראלית שלו תהיה ב-7 במרץ בערוץ יס 1. אבל יס גם הצליחו להשיג עותק פילם של הסרט – המועמד לתשעה אוסקרים (ביניהם סרט, בימוי, תסריט, צילום, עריכה, סאונד, שחקן) והם מארגנים פרמיירה חגיגית שלו ביום שלישי, 23.3, בקולנוע לב. אני מנסה להבין האם כעת כשיש עותק פילם של הסרט בארץ, האם הוא יעשה סיבוב הקרנות בסינמטקים, אחרי בכורתו הטלוויזיונית. וכרגע התשובה היא שלילית, אף סינמטק לא קיבל הצעה לשבץ את הסרט בהקרנותיו העתידיות. האם יתכן שמגיע עותק פילם של הסרט והוא יהיה כאן רק להקרנה פרטית חד פעמית? לא הגיוני, נכון? ומכיוון שאני שומע שמועה שיש סיכוי שהסרט בכל זאת לבסוף כן יופץ בבתי הקולנוע אחרי האוסקרים, נשארת רק השאלה: מי יפיץ אותו. ומכיוון שהפרמיירה תתקיים בקולנוע לב, ולא – כפי שהייתם מצפים – ביס פלאנט, נראה לי שזאת התשובה. מישהו יודע עוד ויכול לעדכן?

זה מה שעולה בסוף השבוע בארץ: "יום האהבה", "מפריז באהבה" ו"אוהב אותך ניו יורק", מאת היוצרים של "אוהב אותך פריז". אני לא בטוח אם "מפריז באהבה" הוא סרט שיש בו אהבה – נראה שיש בו יותר ג'ון טרבולטה ויריות ומרדפים – אבל אין ספק שמדובר במיני-מגיפה. צירוף מקרים או שיווק מתוכנן היטב לקראת ולנטיינס דיי מחר?

פורסם ב"פנאי פלוס", 10.2.2010

תפסת מרובה
כל כוכבי הוליווד משתתפים או ב"יום אהבה" או ב"אוהב אותך ניו יורק". האחד קומדיה רומנטית צפויה, השני פרויקט סרטים קצרים איכותי. שניהם אותו דבר

יום האהבה, Valentine's Day, יחול מחר, ומדי פעם מתברר שהוליווד חושבת כמו עורכי מוספי חג. מביטים בלוח השנה, מוצאים תאריך נוח, ומכוונים הפקה של סרט לבכורה בתאריך ספציפי שיתאים לו מבחינה אקטואלית. וכך "יום האהבה", אורגיית השמאלץ המתקתקה, יוצא בארץ ובעולם בול בזמן לדייטים של מוצא שבת, ועם עין אל העתיד, בו תוכלו לקנות זה לזו את "יום האהבה" בדי.וי.די בעוד שנה, ומעוד שנתיים לשבץ את הסרט לשידור בכל 14 בפברואר. ציניות. בהחלט. “יום האהבה" הוא סרט תעשייתי, מהונדס, ארוז וכתוב כמו כרטיס ברכה, מזין ומנחם כמו בונבוניירת שוקולד עטופה אדום.

מול "יום האהבה" בוודאי נדמה לכם ש"אוהב אותך ניו יורק" הוא מופת של טעם טוב ואיכות. אחרי הכל, הוא מוקרן במוזיאון. והוא הפקה צרפתית. והוא מקבץ סרטים קצרים של יוצרים, נו, איכותיים כאלה. ובכן, אל תטעו. “יום האהבה" ו"אוהב אותך ניו יורק" הם בדיוק אותו דבר, למרות שהאחד מתרחש בניו יורק והשני בלוס אנג'לס: אוסף וינייטות סימפטי וחביב שנע בין הלא-רע למביך מאוד.

"יום האהבה" מתרחש במשך יום אחד (נחשו איזה) ובו 18 דמויות מחפשות אהבה, ביום שכאילו כופה את נוכחותו הרומנטית על כולם, וכולם מתלבטים האם להתקומם נגד הדיקטטורה הרומנטית הזאת או להתמסר לה. ומה מתברר, שיום האהבה הוא סוג של קללה לאהבה. פתאום מתברר שאף אחד אינו כפי שהוא מציג את עצמו, שכולם משקרים, שכולם מנהלים חיים כפולים, וכדי להגיע לסוף היום בשלום, חלק מהזוגות צריכים להתפרק, חלקם צריכים להתאחד, ואחרים צריכים להשלים ולסלוח לבני זוגם. אח, האהבה אכן מנצחת.

וב"אוהב אותך ניו יורק": תכל'ס? אותו דבר בדיוק. עשרה במאים – אמריקאים, גרמנים, צרפתים, הודים, סינים ויפניים – מספרים סיפורים קטנים ברחבי ניו יורק (לאו דווקא מנהטן). חוץ מהסגמנט של שקאר קאפור (עם ג'ולי כריסטי, ג'ון הרט ושיה לבוף) שלא ממש חיבבתי (למרות שעל התסריט שלו חתום אנתוני מינגלה, שמת לפני שהספיק לביים אותו), כל השאר הם ויצים קולנועיים סימפטיים וסבירים, אבל בני חלוף. כולם מערכונים של טעויות בזהות. אנשים נפגשים, מדברים, מתחברים, ואז מתברר להם שהם בכלל לא מה שהם חשבו שהם. טוויסט. סיום. פייד. הסצינה של שונג'י איוויי, הבמאי היפני של "הכל אודות שו-שו", העוסקת במלחין שצריך לקרוא את "האחים קרמזוב", היא דוגמה טיפוסית לדואטים הקטנים והדי צפויים של הסרט הזה. היא לפחות בנויה באופן קצת יוצא דופן. הסצינה עם נטלי פורטמן (בבימויה של מירה נאיר – שבאפיזודה הזאת נשמעת יותר כמו נירה מאיר) עוסקת במפגש בין יהודיה חרדית חסידית (אני מניח שמחסידות סאטמר) ערב חתונתה ובין יהלומן הודי. הפתיחה מקסימה – ההשוואה בין ההלכות היהודיות וההודיות בנושא אכילת אוכל מבורר – אבל אז הסרט גולש לפולקלוריזם מביך. בהמשך יש גם סצינה שפורטמן ביימה, על רקדן שמבלה יום עם בתו יום בסנטרל פארק, אבל בגלל צבע עורו כולם חושבים שהוא המטפלת-ממין-זכר שלה. וכן הלאה וכן הלאה. הכל סימפטי, אבל צפוי. אל תצפו להברקות אפילו לא מפאתיח אקין, שיש לו סצינה חביבה על צייר שמתאהב ברוקחת סינית, אבל גם היא באה והולכת בל להשאיר מטען.

גם "יום האהבה" מזגזג בין הדמויות והסיטואציות עד שנדמה שגם כאן אנחנו צופים באוסף סרטים קצרים. האופן שבו כל הדמויות מתחברות לבסוף זו לזו נראה מלאכותי ומעורר גלגול עיניים. אבל מול הרגעים המעושים יש גם שניה או שתיים של רגעים עם קצת יותר חסד. את הסרט ביים גארי מרשל, בן 75, שפעם בעשור כנראה חייב לעורר את הקריירה שלו עם איזשהו שיתוף פעולה עם ג'וליה רוברטס. הוא חתום על בימוי "אשה יפה" (1990), ואז "תפוס את הכלה" (2000) ועכשיו "יום האהבה" (2010), אבל אל תצפו יותר מדי מג'וליה רוברטס: נראה שהיא הגיע לשלושה ימי צילום בלבד ורוב הסצינות שלה הן רק כמה רגעים במטוס. אבל יש לה פינאלה יפה. ואם יש לכם סבלנות, גם קריצה – טיפה דוחה, האמת – ל"אשה יפה" בכותרות הסיום.

ובראדלי קופר, מ"בדרך לחתונה עוצרים בווגאס", נמצא גם ב"יום האהבה" וגם ב"אוהב אותך ניו יורק". מ.ש.ל.

"יום האהבה": בתי קולנוע ושעות הקרנה

"אוהב אותך ניו יורק": בתי קולנוע ושעות הקרנה