שני דברים הפתיעו אותי בצפייה ב"אווטאר". האחד, שג'יימס קמרון בחר לביים סרט פנטזיה. לא מדע בדיוני, פנטזיה. כן, מתרחש בעתיד ועל כוכב אחר, אבל "אווטאר" הוא יותר "שר הטבעות" מ"הנוסע השמיני" (למרות שהעלילה נושקת שוב ושוב ל"שובו של הנוסע השמיני" של קמרון). הדבר השני: שיש אנשים שהביעו תמיהה לגבי איכות התסריט שקמרון כתב ל"אווטאר". משונה. אין שום בעיה בתסריט של "אווטאר". זה סרט הרפתקאות קלאסי, על פי כל החוקים, ועם עוד כמה שכלולים והברקות. הוא נאמן לז'אנר, והוא כלי שרת לקידום הפעולה.
למעשה, בכל הקשור לתסריטאות הופתעתי לטובה מנקודת המוצא של הסרט שלא הוסגרה בטריילר. אני חשבתי, מהטריילר, שהאווטארים – אותן דמויות חיזיריות-מהונדסות שבני אדם שולטים בהן בשלט רחוק כדי להתערבב באוכלוסיה המקומית – הם סוג של מסתערבים, סוכנים חשאים, ולכן שולחים לשם חייל מארינס. מתברר שחייל המארינס נמצא שם בטעות. הוא ממלא את מקומו של אחיו התאום, שנהרג. את האווטארים מפעילים בדרך כלל מדענים, לא לוחמים. והסרט יוצא מנקודת המוצא של הקונפליקט בין שני הכוחות העיקריים, שפועלים בקרב בני האדם, שכבשו את פועלים על כוכב הלכת: המדענים, שרוצים לחקור ולהבין את כוכב הלכת, להיטמע בו, להתמזג בו, ולהגיע דרך ההבנה לפתרונות בדרכי שלום. ומולם, החיילים שרוצים להכניע את האוכלוסיה המקומית באמצעי כוח. וביניהם ניצבת "החברה", התאגיד שבשמו כל השליחות הזאת נמצאת שם. לא אתפלא אם זה אותו תאגיד ששלח את המארינס לכוכב של המפלצת מ"שובו של הנוסע השמיני", במטרה ללכוד אותה ולהפוך אותה לכלי נשק. כאן, כמו שם, סיגורני וויבר צריכה לבלום את תאוות הדם וההשמדה של החיילים.
לתוך הקלחת הזאת נכנס הגיבור שלנו: הוא איש מארינס שנפצע ומשותק ברגליו והוא מסכים להיכנס ל"נעליו" של אחי התאום רק בשביל הכסף: הוא רוצה לגמור את המשימה כמה שיותר מהר, לאסוף את השכר הנכבד שהובטח לו, ולחזור לכדור הארץ כדי לעבור ניתוח לשיקום עמוד השדרה. בעתיד של הסרט זה אפשרי, אבל יקר.
אבל החיילים אכן מנצלים את העובדה שסוף סוף יש מישהו "משלהם" בתוך האוכלוסיה המקומית, מישהו שיאסוף להם קצת מודיעין צבאי, לרגע שבו הם יקבלו אור ירוק לחסל את כחולי העור ולבזוז את מחצבי האבן היקרה שעליהם מוקם הכפר של האוכלוסיה החיזרית המקומית. ג'ייק, הגיבור, יתחיל כלוחם, אבל יהפוך בהדרגה למדען, או לפחות למישהו שרגיש יותר לטבע, לאיזון ולסימביוזה. מישהו עם קצת יותר כבוד לקוסמוס. הפרטנר שהגיע איתו יתחיל כמדען, ויתחיל טרנספורמציה להיות לוחם. העולמות יתערבבו. ובנקודת האמצע, כשהדבר שהוא בא בשבילו יהיה בהישג ידו – השגת הרגליים – הוא יצטרך לבחור צד. אז נכון, שיש כאן משהו מהעולם של "פוקהונטס"/"העולם החדש"/"רוקד עם זאבים", אבל זה בנוי בצורה מתוחכמת יותר: לא לוחם שנהיה מאהב ומחליף צד במלחמתו, אלא יש כאן עניין מורכב יותר של מהלך הדמות, שהפתיע אותי לטובה. (מכאן ספוילר עד סוף הפסקה, אבל מכיוון שאני מניח שממילא כבר ראיתם את הסרט לא צריכה להיות לכם בעיה): כל מי שטוען שהסרט הזה הוא סוג של "פוקהונטס", צודק. הוא מתייחס למיתוס המוכר של כיבוש אוכלוסיות מקומיות על ידי חיילי האימפריליזם המערבי והלבן. אבל הסיום של הסרט מביא את המיתוס הקולוניאליסטי לטוויסט מהפכני ממש. זה לא חייל שמגיע, מתאהב, לומד לכבד את העולם החדש, עוזר לעולם הזה להינצל מידי בני עמו, ואז ממשיך בדרכו. כאלה הן האגדות האלה: או שהחייל חוזר הביתה, או שהוא לוקח איתו את הבת המקומית, שהרי ברור שבביתו הלבן והמערבי מובטח לה עתיד טוב יותר. ב"אווטאר" החייל שלנו עוזר לגרש את החיילים האמריקאים (בסוף הסרט הם בעיניו ה"חייזרים", נקודות התצפית שלו ושל תושבי המקום התלכדו לאחת), נשאר על הכוכב. אבל… וזה מה שמרעיש: הוא הופך בעצמו לנא'בי. הוא נוטש את גופו הלבן ומקבל על עצמו גוף כחול. הוא הוטמע לגמרי בתוך הכוכב שאליו הגיע. הכי קרוב שהיה לנו בקולנוע האמריקאי לנראטיב כזה זה מעט המערבונים הרוויזיוניסטיים ("איש קטן גדול", "רוקד עם זאבים"), שעסקו בלבנים שעברו צד אל האינדיאנים. אבל "אווטאר" עושה את זה באופן הכי גלוי, הכי עוצמתי, והוא מצליח להכניס את הרעיון הזה עמוק לתוך תרבות ההמונים, לא בשוליה. למה שקול הדבר? לכך שקמרון יעשה סרט על מלחמת עירק, יספר על חייל אמריקאי שמתאהב בעירקית, נקשר אלי ואל משפחתה ותרבותה, עוזר לה ולעמה לנצח את האמריקאים ולגרש אותם מעירק. ואז שהוא לא רק יישאר בעירק איתה, אלא גם יתאסלם. אתם מדמיינים סרט אמריקאי הוליוודי כזה? "אווטאר" הוא הסרט הזה. (סוף ספוילר).
גם המסרים – שאפשר לפענח אותם כמי שמתייחסים גם למלחמה האמריקאית בעירק ובאפגניסטן, המונעת משיקולים מסחריים ומנוהלת על ידי תאגידים, ושאין בה באמת עניין הקשור לבטחון, שלום הציבור או הגנה על אוכלוסיות מקומיות – צצים ברגעים לא צפויים, ומובעים בחריפות שלא ציפיתי למצוא בסרט שהוא אבי-אבות המיינסטרים ההוליוודי.
נוהגים ללעוג לתסריטים של קמרון – ע"ע "טיטאניק" – אבל זו שגיאה איומה. קמרון הוא כותב תסריטים מיומן מאוד, לא ברמת הניואנסים, בזה הוא לא מצטיין, אלא במובן שבו התסריט עבורו הוא רק כלי טיס שנושא את מה שחשוב לו יותר: הפעולה. ב"טיטאניק" זה היה פנומנלי: כל התסריט בא כדי ליצור את הקונפליקט שבין המחלקה השלישית למחלקה הראשונה, ובאמצעותו לערוך לנו היכרות עם כל חלקי הספינה, שאחר כך יתחילו להיבקע ולהיות מוצפים מים, ללא הבדל מעמדות. וכשמדברים על התסריט של "אווטאר" חייבים להביא בחשבון לא רק את הקונפליקט בין בני האדם ובין עצמם, ובין בני האדם והמקומיים, אלא גם את המיתולוגיה שהוא בונה כאן, ואת העולם הפיזי והביולוגי שהוא בורא. עולם שהוא, תכל'ס, תת ימי: עולם שבני אדם חייבים מסיכות חמצן כדי לנשום בו (עניין קריטי ברגעי הפינאלה של הסרט), ועולם שבו הצמחים נראים כמו יצורים תת מימיים. ואנחנו יודעים שקמרון – בקולנוע ומחוצה לו – הוא איש חובב צלילה.
מה שכן, בשעה שלא מעט יוצרים שאני מחבב משתמשים בדימויי קולנוע מוכרים ומסמפלים אותם באירוניה לתוך סרטיהם, קמרון הוא מחופן יוצרים בני זמננו שעושה סרט כדי ליצור את הדימויים שאחרים יחקו. ושם עוצמתו של הסרט, בדימויים, בתנועה, בבריאת העולם.
וזה גם מה שיפה בסרט הזה, שהוא כל כולו מלא פרדוקסים. הוא סרט שקורא לשלום, אבל נגמר בסצינת קרב מרהיבה. הוא סרט שקורא לכבד את הטבע ואת העצים, אבל הוא נעשה כולו על גבי מחשבים. הוא סרט שצועק נגד תאגידים, וממומן מכספו של רופרט מרדוק.
אבל יש עניין נוסף, פלאי אף יותר, שהופך את "אווטאר" לסרט חכם ונבון ומודע לעצמו הרבה יותר ממה שאלה המתנשאים על קמרון מוכנים לתת לו קרדיט. הרי מה זה כל העניין הזה של ה"אווטאר"? זה יצור מהונדס שמופעל על ידי אדם אמיתי. מין תיאטרון בובות ביולוגי, בלי חוטים. קצת כמו ניאו ב"מטריקס", אלא שכאן זו לא תוכנה וירטואלית המופעלת על ידי מוחו של האיש האמיתי, אלא אורגניזם חי – שבמקרה שלנו מעניק לגיבור המשותק שלנו את היכולת ללכת, לרוץ ולהרגיש את האדמה שמתחת לכפות רגליו (באחת הסצינות המופלאות והמלהיבות בתחילת הסרט). והסרט כולו מלא אווטארים כאלה, אנשים שמתחברים לדברים אחרים כדי להפעיל אותם. החיילים שנכנסים לתוך חליפות קרב רובוטיות ענקיות. הם מרימים ומורידים יד בפנטומיה, והרובוט הענק חובט בעוצמה בידו. או אנשי הנא'בי, המתחברים באמצעות קצוות העצבים שבצמה שלהם לתוך מערכת העצבים של ציפורי הענק. הם פוקדים על הציפור במחשבותיהם ובגופם, יוצרים סימביוזה. גם כל הקטע של החיבור ל"עץ המשאלות" הוא סוג של הפעלת אורגניזם על ידי אורגניזם אחר – הפעם על טבעי. ולמה זה שנון? כי ככה בדיוק נראה הסרט של קמרון מאחורי הקלעים: השחקנים לבושים בחליפות חישנים ללכידת תנועה וכל פעולה שהם עושים מתורגמת למעין סרט אנימציה ששותל את גופם, פניהם ופעולותיהם בתוך העולם הווירטואלי שהאנימטורים של WETA בראו. יש כאן שיקוף ברור בין העולם של יצירת הסרט, ובין העולם שבתוך הסרט, ותנועת מטוטלת הלוך ושוב, בין חיבורים שבין אדם למכונה (מוות והרס) ובין חיבור שבין אדם לאדם, או אדם לטבע (לידה ובריאה). והרי בסופו של דבר, השחקנים והדמויות ה"מהונדסים" הם האווטארים שלנו, הצופים, שמתחברים אליהם בקצות העצבים שלנו ודרכם חווים מה זה להיות על כוכב לכת אחר.
אה, ואיך הסרט? יש בו עליות וירידות. לא הכל רץ באותו קצב מסחרר (באופן כללי, העדפתי את עולם "הבסיס הצבאי" יותר מאשר את עולם "כפר הדרדרסים"). אבל הוא הולך וצובר תאוצה, ומנקדת האמצע שלו הוא טס באופן די מופלא. זה הקולנוע במיטבו – לפחות הקולנוע הפופולרי – כזה שגורם לנו להמריא, מבלי שנעזוב את הכסא. חוויה שהיא כמעט על חושית. סרט שמצליח לעשות את זה הוא פלא.
עד כאן מחשבות ראשונות. נוספות בוודאי עוד יתגבשו ויגיעו. אנא שתפו את מחשבותיכם על הסרט בתגובות.
"אווטאר": בתי קולנוע ושעות הקרנה
תגובות אחרונות