רוג'ר איברט היה מבקר הקולנוע הכי מפורסם בטלוויזיה. ועכשיו הוא מבקר הקולנוע הכי מפורסם באינטרנט. בין לבין, הוא איבד את קולו ופניו הושחתו אחרי סדרת ניתוחים וטיפולים וסיבוכים אחרי שלקה בסרטן בבלוטות הרוק שהתפשט ללסת. בשנתיים האחרונות הוא כותב את אחד הבלוגים הכי פעלתניים באינטרנט – לאו דווקא בענייני קולנוע, אגב – ובחודשים האחרונים הוא אחד האנשים הכי פעלתניים בטוויטר (שוב, לאו דווקא על קולנוע). בבלוגו הוא אמנם כתב לא מעט, ובכנות מרשימה, על מצבו הבריאותי, אבל בסופו של דבר נדמה שאיברט ניצל את האינטרנט כדי קצת להסתתר מהעולם. הוא לא יכול להגיש יותר את תוכנית הטלוויזיה שלו, ומצבו הבריאותי מונע ממנו להיות כל כך נוכח בכל הפסטיבלים בהם הסתובב בשנים קודמות. ולכן, הפרופיל שלו ב"אסקווייר" – כולל צילומים שלו מביתו, כפי שהוא נראה כעת, כשרוב הלסת שלו חסרה – מהווים רגע של הלם. ידענו שהמצב לא פשוט, אבל לא ידענו עד כמה. הפרופיל מציג את איברט – בסוף שנות הששים לחייו – כאיש חלש ושברירי מאוד מבחינה בריאותית, וכמי שחייו ניצלו בנס ממש (בזכות לאונרד כהן), אחרי שסיבוך רפואי גרם לעורק ראשי להיקרע בפתאומיות, רגע לפני שהיה אמור לעזוב את בית החולים. אם היה נמצא בביתו כשזה קרה, כותב כריס ג'ונס, הוא היה עשוי לדמם למוות בתוך דקות. אבל איברט, למרות הכל, נותר איש אנרגטי, חריף ורב מילים. הוא עדיין צופה בכל הסרטים ומייצר עשרות אלפי מילים בשבוע, למרות שהוא כבר כמה שנים לא מסוגל לדבר, לאכול, לשתות וגם הוא מתקשה ללכת ולשבת זקוף, אחרי סדרה של ניתוחים שיקומיים שנכשלו כולם. יש משהו עצוב נורא בסיפור הזה (שהופך מצמרר כפליים כשנזכרים ששותפו המיתולגי של איברט להנחיית תוכנית הטלוויזיה הקולנועית, ג'ין סיסקל, מת מסרטן במוח לפני כעשר שנים), אבל בתום הקריאה בכתבת הפרופיל של "אסקווייר" יש גם משהו נורא מעודד, אופטימי והירואי, באיש הזה שפשוט לא מוכן לוותר. ובדרך, נדמה לי, הוא נהיה רלוונטי יותר מאי פעם בתובנות הקולנועיות שלו. אני מוריד את הכובע בפניו.

==========

נירית אנדרמן הספידה את קולנוע דיזנגוף ב"הארץ" לפני כמה ימים, ואני נתקעתי על המשפט של דוד שליט מתוך הכתבה: ב-1966 נמכרו בישראל 51 מיליון כרטיסי קולנוע. וזה כשהאוכלוסיה מנתה 2.5 מיליון איש. מדהים. מאז אנחנו בירידה מתמדת. ב-2009 (שנחשבה לשנה טובה, עם עלייה במכירות), נמכרו עשרה מיליון כרטיסים. גם חיבבתי את זה ששליט מסרב להיות סנטימנטליסט של בתי קולנוע. אני במחנה שלו. לכל בית קולנוע יש את התקופה שלו. ובסופו של דבר, כשייפתח סינמה סיטי בראשון לציון בסוף החודש יתווספו 20 מסכי קולנוע, שלא רק מקזזים מול המסכים שנסגרו בתל אביב בשנה האחרונה, אלא מוסיפים עליהם. אז צריך עכשיו מכונית או מונית כדי להגיע לבית הקולנוע. לא נורא. סרטים שווים שיתאמצו עבורם. מעולם לא הייתי חסיד של אלה שחושבים שסרטים זה משהו שצריך ללכת אליו בנעלי הבית.

============

גם על זה קראתי אתמול ב"הארץ": ג'ק פדואה, המפיק של "גבעה 24 אינה עונה", אחד מסרטי הקולנוע העלילתיים הראשונים שהופקו בישראל (1955), נפטר בשבוע שעבר בגיל 94. לירן עצמור ראיין את פדואה לסרטו התיעודי "ירושלים, ג'רוזלם, אל קודס", העוסק בתיעוד הקרב ממלחמת השחרור שבו עוסק "גבעה 24 אינה עונה". עצמור כתב לי על פדואה במייל:

"לאחר הפקת 'גבעה 24 אינה עונה' ג'ק פדואה לא הפיק עוד אף סרט בימי חייו, לאחר שההרפתקה עלתה לו פי שלוש מהתקציב המתוכנן. קורות חייו של ג'ק מזכירים מאוד את סיפור אחד הגיבורים בסרטו: הוא יליד לונדון, בן למשפחה רוויזיוניסטית, שבמסגרת שירותו בחיל המודיעין של צבא הוד מלכותו בפלשתינה התאהב באישה ישראלית, הם התחתנו וג'ק עלה לארץ והיה ממקימי תעשיית הקולנוע הישראלית. בהמשך עסק ג'ק בתיירות נכנסת לישראל ובעיקר תיירות צליינות. בסוף חייו התגורר בגבעתיים וחלם על הקמת אתר קבורה נוצרי באזור הכנרת אשר יתרום רבות לתיירות בישראל".

ג'ק פדואה ז"ל. מתוך סרטו של לירן עצמור, "ירושלים, ג'רוזלם, אל קודס"

את "גבעה 24 אינה עונה" ביים הבריטי תורולד דיקינסון, וזה הסרט הישראלי הראשון שהתקבל לתחרות הרשמית בפסטיבל קאן. בעקבות הצלחת הסרט הפכה אחת השחקניות בו, חיה הררית, לסנסציה עולמית וכיכבה ב"בן חור" של וויליאם וויילר, והתחתנה עם הבמאי הבריטי ג'ק קלייטון ("גטסבי הגדול"). היא עדיין חיה כיום בלונדון. ואת "גבעה 24 אינה עונה" זוכר הדור הצעיר בעיקר בזכות הוואריאציה האנטי-הירואית של אסי דיין 20 שנה אחר כך: "גבעת חלפון אינה עונה".

סרטו של עצמור, עם הראיון של פדואה, ישדר בשבת ב-19:15 בערוץ 8.

יום שלם בדרכים אתמול, בלי שום מחשב, והבוקר אני מדביק פערים ועובר על כותרות Movie City News ותוהה:

1.

לאן נעלם "סינגל מן"? הסרט הזה – שעליו מועמד קולין פירת לאוסקר – די חמק מתחת לרדאר שלי, ובלי שהרגשתי רע מדי שהחמצתי אותו, עד שלפני כמה ימים אמרה לי מישהי שזה אחד הסרטים הכי יפים שהיא ראה בעשור האחרון ושאני חייב לראות אותו. אלא שמיס פלאנט ומסינמה סיטי הוא נעלם. כבר? למה? למישהו יש מושג? מישהו ראה?

2.

"The Secret of the Kells" זכה למועמדות מפתיעה לאוסקר בקטגוריית האנימציה. מישהו ראה ויכול לספר קצת על הסרט? והאם יש לנו סיכוי לראות אותו בארץ?

3.

כמה פעמים – מאז שהתוודענו לשמו כשעיצב את כותרות הפתיחה הכה מרשימות ל"שבעה חטאים" – כבר קראתם כתבה על ועם קייל קופר ועל אמנות עיצוב כותרות הפתיחה? הנה עוד אחת, הפעם בווידיאו:

4.

מנסים לשכנע אותי בימים האחרונים שסיכוייו של "עג'מי" לזכות באוסקר הזר על פני "סרט לבן" עצומים, וכך גם של "מטען הכאב" על פני "אווטאר". מה נראה לכם? אחרי הפיאסקו שלי עם "ואלס עם בשיר" בשנה שעברה אני לא חושב שאהיה מסוגל להמר שוב השנה על סרט ישראלי. אחרי הכל, אני מוטה כאן. אני ממש רוצה שסרט ישראלי יזכה כבר באוסקר, ובקטגוריה הזאת יש מידה רבה מדי של משאלת לב ולאו דווקא עיון מושכל. מצד שני, הולכים וגוברים הסימנים ש"מטען הכאב" הולך לזכות באוסקר. ואני חייב להגיד: אני מתנגד. אחלה סרט, אבל לתת לו אוסקר זו הפרזה פרועה.

4.

השיחה של השבוע הבא: באיזה דקה ב"שאטר איילנד" של מרטין סקורסזי קלטתם את הטוויסט הנורא צפוי שמגיע בסופו? אני גאה לספר שאני הבנתי לאן הסרט הולך איפשהו בין הדקה ה-40 ל-50. ואתם?

פול האגיס, התסריטאי של "מיליון דולר בייבי" והבמאי-תסריטאי של "התרסקות", ביים את הקליפ הזה. סיימון קאוול אחראי על היוזמה. וקווינסי ג'ונס וליונל ריצ'י חזרו לעמדת המפיקים/מעבדים מוזיקליים. והאם זאת סלין דיון בתפקיד סינדי לאופר? כשזה מגיע לשירי התרמה, "האם הם יודעים שזה חג המולד?" של באנד אייד הבריטית הוא לא רק השיר המועדף עליי, אלא גם אחד משירי הפופ שאני הכי אוהב בעולם. את "אנחנו העולם", שריצ'י, ג'ונס ומייקל ג'קסון יצרו בהשראתו שנה אחר כך אני די לא סובל. אבל דווקא את השיר הזה החליטו אמני אמריקה לחדש כדי לגייס כסף להאיטי. ומה יותר מבהיל בקליפ הזה, רוח הרפאים של מייקל ג'קסוןשפתאום צצה, או רוח הרפאים של ברברה סטרייסנד (עדכון: מעדכנים אותי שזו לא רוח רפאים). טוב, די בלי ציניות. למרות שזה ממש מדגדג באצבעות. בבקשה, תסבלו תהנו.

==========

"In The Loop" נקנה להפצה בארץ על ידי סרטי אורלנדו, כך למדתי מקטלוג סרטי 2010 המפואר שקיבלתי מהם  לפני כמה שבועות. אבל מה זה אומר? איפה הוא יוקרן? בבתי הקולנוע? בטלוויזיה? תעלומה. הסרט, סאטירה פוליטית חומצתית על יועץ התקשורת של ראש ממשלת אנגליה שעסוק בכל כך הרבה ספינים הוא עושה לכולם סחרחורת, הוא ה"כן, אדוני השר" לשנת 2009. ועכשיו הוא מועמד לאוסקר על התסריט, ואפשר למצוא את התסריט שלו זמין בחינם ובחוקי להורדה – 125 עמודים לסרט של כ-100 דקות. המון המון מילים. הנה עמוד לדוגמה (מלקולם הוא יועץ התקשורת עם הפה הכי מלוכלך באנגליה, וסר ג'ונתן הוא שגריר אנגליה באו"ם):

==========

"שתיקת הארכיונים" של יעל חרסונסקי הוקרן בבכורה בתחרות התיעודית בפסטיבל סאנדאנס (שם זכה בפרס העריכה), ועכשיו הוא מוקרן בפסטיבל ברלין. ומנולה דארגיס ב"ניו יורק טיימס" גומרת עליו את ההלל.

הנה כמה כותרות שהצטברו לי בשבוע האחרון, חלקן כבר התיישנו, אבל עוד לא היתה לי הזדמנות למצוא להם פוסט. אז הנה כולן יחד:

1.

שמענו כבר שמייקל ווינטרבוטום מסתובב בחודשים האחרונים בישראל ומתכנן לצלם כאן את סרטו הבא, "הארץ המובטחת" (אחרי שהציג שני סרטים חדשים – עלילתי ותיעודי – בפסטיבל סאנדאנס האחרון – ועכשיו בברלין – ויצר מחלוקת לא קטנה). אבל עכשיו משתחררים פרטים נוספים על מה שתוארה עד כה רק כדרמה על קצינים בריטיים בפלסטינה של טרום 1948: מתברר שזה יהיה סרט על המצוד של הבריטים נגד מחתרת הלח"י. וקולין פירת יגלם את יאיר, אברהם שטרן, ראש המחתרת (ולא, אני לא קרוי על שמו). קולין פירת, מיסטר דארסי, בתור יאיר? מעניין ומורכב ובוודאי קונטרוברסלי. אבל הכי מסקרן: האם ווינטרבוטום צפה ב"זעם ותהילה" של אבי נשר? מאוד כדאי לו.

2.

נראה ש"פעילות על טבעית" רצח את "המסור". הסרט הבא בסדרה יהיה ככל הנראה האחרון (וממילא מפיקי "פעילות על טבעית" ניסו לגנוב את במאי "המסור" ליצור להם את סרטי ההמשך).

3.

שתי בשורות טובות במשפט אחד: פיניקס מלחינים את הפסקול לסרטה המתקרב של סופיה קופולה, "Somewhere".

4.

סרט חדש של החבובות? יש! ג'ייסון סיגל וניקולס סטולר, התסריטאים (והכוכב) של "קח את זה כמו גבר" כתבו תסריט לסרט הקאמבק של החבובות, שיקרא "הסרט הגדול ביותר של החבובות". ג'יימס בובין, הבמאי של סדרת הטלוויזיה הקומית "טיסת הקונקורדס", נבחר לביים את הסרט.

5.

כריס נולן עובד על התסריט לסרט השלישי של באטמן (אחרי "באטמן מתחיל" ו"האביר האפל"), אבל אולפני וורנר נתנו לו עוד משימה: להיות אחראי על תהליך הפיתוח של סרט חדש של סופרמן. בספק אם נולן יכתוב או יביים את הסרט, אבל הוא אמור להיות קרוב לתהליך ולשחק תפקיד חשוב בהשקה המחודשת של הדמות. סרטו החדש של נולן, “Inception”, בכיכובו של ליאונרדו דיקפריו, ייצא בהמשך השנה.

6.

וג'יי.ג'יי אברמס התחיל לעבוד עם טום קרוז על "משימה בלתי אפשרית 4”. כרגע, מסתמן שאברמס, שביים את "משימה בלתי אפשרית 3", יהיה רק מפיק הסרט, ואולי שותף לתסריט, אבל לא הבמאי. אברמס גם עובד – בינתיים רק כמפיק – על פיתוח סרט ההמשך ל"מסע בין כוכבים".

7.

מתברר שקרייג טיטלי, התסריטאי של "פרסי ג'קסון", הוא חבר טוב של דרו מקוויני (לשעבר מ-Ain't It Cool News וכיום מ-Hitfix), אז כשמקוויני התיישב לראיין אותו יחד עם כריס קולומבוס, על ההשוואות שבין "פרסי ג'קסון" ו"הארי פוטר", יצאה מזה שיחה משפחתית די מעניינת, יחסית ליוצר שאני לא מאוד מחבב.

אז איזה עוד סרטים צפויים לנו בתלת מימד אחרי ההצלחה של "אווטאר"? לא מעט סרטים שבכלל לא תוכננו להיות כאלה. אם עד עכשיו בעיקר סרטי אנימציה הפכו לתלת מימד, אולפני הוליווד רוצים עכשיו רק עוד ועוד סרטים בתלת מימד. וכך, בימים אלה, רוב סרטי האקשן הגדולים של 2010 נכנסים בבהילות לחדרי העריכה הממוחשבים כדי להפוך אותם מדו מימד לתלת מימד. הראשון בתור יהיה "התנגשות הטיטאנים" של לואי לטרייה (“המשלח"), ואחריו גם "הארי פוטר" החדש, “רובין הוד" של רידלי סקוט, כנראה גם "המסור" הבא, ועיבוד הקומיקס "Priest”.

שני סרטוני וידיאו שראיתי בסוף השבוע. אחד מצחיק, השני עצוב. אבל גם קצת מצחיק. שניהם מחדירים דמויות קולנועיות בדיוניות לעולמות שהם לא אמורים להסתובב בהן: סרט פרסומת והחיים עצמם.

1. צ'בי צ'ייס ובוורלי ד'אנג'לו מגלמים שוב את בני הזוג קלארק ואלן גריזוולד במה שנראה כמו פרק נוסף – בן 14 דקות – בסדרת סרטי "חופשה מטורפת". שני הסרטים הראשונים – "חופשה מטורפת" ו"חופשה מטורפת באירופה" – הפגישו את בכירי הקומדיה של שנות השמונים: ג'ון יוז, הרלוד ראמיס ואיימי הקרלינג. 25 שנה אחרי, והדמויות האלה צצות פתאום במין סרטון פרסומת מורחב לשירות השכרת בתים לחופשות. אבל האמת, אני מת על צ'בי צ'ייס, אז נהניתי מכל רגע. ופקיד הקבלה גנב את ההצגה. ביזוי המותג, אבל סרטון די משעשע.

(תודה לעמית איצקר על הלינק)

2.

המפגינים נגד הגדר בבילעין ממשיכים את קו המחשבה של ג'וליאנו מר, שראה ב"אווטאר" סרט העוסק במאבק הפלסטיני נגד הכיבוש הישראלי. הם הגיעו להפגנה מחופשי לבני שבט הנאבי – איפור כחול, אוזניים מחודדות וצמות ארוכות. האמת, מנקודת מבט תקשורתית, זה מהלך גאוני. אני מתקשה לחשוב על כלי תקשורת עולמי שלא יזלול אייטם כזה, תחילה באגף האנקדוטות, ואז אולי במבט מעמיק יותר. אם חס וחלילה צה"ל גם יפגע ויפצע אחד מהם, תתקשו למצוא עיתון או תחנת טלוויזיה בעולם שלא יקפצו על ההזדמנות להראות איך החיים מחקים את הסרטים וש"פנדורה, מתברר, איננה כוכב לכת כה רחוק כפי שחשבנו". ככה זה נראה:

(תודה ל"אוף טופיק" בתגובות ולוולווט אנדרגראונד על הלינק).

כזכור, אף מפיץ לא טרח לקנות את "מטען הכאב", סרטה של קתרין ביגלו, ולכן הבכורה הישראלית שלו תהיה ב-7 במרץ בערוץ יס 1. אבל יס גם הצליחו להשיג עותק פילם של הסרט – המועמד לתשעה אוסקרים (ביניהם סרט, בימוי, תסריט, צילום, עריכה, סאונד, שחקן) והם מארגנים פרמיירה חגיגית שלו ביום שלישי, 23.3, בקולנוע לב. אני מנסה להבין האם כעת כשיש עותק פילם של הסרט בארץ, האם הוא יעשה סיבוב הקרנות בסינמטקים, אחרי בכורתו הטלוויזיונית. וכרגע התשובה היא שלילית, אף סינמטק לא קיבל הצעה לשבץ את הסרט בהקרנותיו העתידיות. האם יתכן שמגיע עותק פילם של הסרט והוא יהיה כאן רק להקרנה פרטית חד פעמית? לא הגיוני, נכון? ומכיוון שאני שומע שמועה שיש סיכוי שהסרט בכל זאת לבסוף כן יופץ בבתי הקולנוע אחרי האוסקרים, נשארת רק השאלה: מי יפיץ אותו. ומכיוון שהפרמיירה תתקיים בקולנוע לב, ולא – כפי שהייתם מצפים – ביס פלאנט, נראה לי שזאת התשובה. מישהו יודע עוד ויכול לעדכן?

זה מה שעולה בסוף השבוע בארץ: "יום האהבה", "מפריז באהבה" ו"אוהב אותך ניו יורק", מאת היוצרים של "אוהב אותך פריז". אני לא בטוח אם "מפריז באהבה" הוא סרט שיש בו אהבה – נראה שיש בו יותר ג'ון טרבולטה ויריות ומרדפים – אבל אין ספק שמדובר במיני-מגיפה. צירוף מקרים או שיווק מתוכנן היטב לקראת ולנטיינס דיי מחר?

פורסם ב"פנאי פלוס", 10.2.2010

תפסת מרובה
כל כוכבי הוליווד משתתפים או ב"יום אהבה" או ב"אוהב אותך ניו יורק". האחד קומדיה רומנטית צפויה, השני פרויקט סרטים קצרים איכותי. שניהם אותו דבר

יום האהבה, Valentine's Day, יחול מחר, ומדי פעם מתברר שהוליווד חושבת כמו עורכי מוספי חג. מביטים בלוח השנה, מוצאים תאריך נוח, ומכוונים הפקה של סרט לבכורה בתאריך ספציפי שיתאים לו מבחינה אקטואלית. וכך "יום האהבה", אורגיית השמאלץ המתקתקה, יוצא בארץ ובעולם בול בזמן לדייטים של מוצא שבת, ועם עין אל העתיד, בו תוכלו לקנות זה לזו את "יום האהבה" בדי.וי.די בעוד שנה, ומעוד שנתיים לשבץ את הסרט לשידור בכל 14 בפברואר. ציניות. בהחלט. “יום האהבה" הוא סרט תעשייתי, מהונדס, ארוז וכתוב כמו כרטיס ברכה, מזין ומנחם כמו בונבוניירת שוקולד עטופה אדום.

מול "יום האהבה" בוודאי נדמה לכם ש"אוהב אותך ניו יורק" הוא מופת של טעם טוב ואיכות. אחרי הכל, הוא מוקרן במוזיאון. והוא הפקה צרפתית. והוא מקבץ סרטים קצרים של יוצרים, נו, איכותיים כאלה. ובכן, אל תטעו. “יום האהבה" ו"אוהב אותך ניו יורק" הם בדיוק אותו דבר, למרות שהאחד מתרחש בניו יורק והשני בלוס אנג'לס: אוסף וינייטות סימפטי וחביב שנע בין הלא-רע למביך מאוד.

"יום האהבה" מתרחש במשך יום אחד (נחשו איזה) ובו 18 דמויות מחפשות אהבה, ביום שכאילו כופה את נוכחותו הרומנטית על כולם, וכולם מתלבטים האם להתקומם נגד הדיקטטורה הרומנטית הזאת או להתמסר לה. ומה מתברר, שיום האהבה הוא סוג של קללה לאהבה. פתאום מתברר שאף אחד אינו כפי שהוא מציג את עצמו, שכולם משקרים, שכולם מנהלים חיים כפולים, וכדי להגיע לסוף היום בשלום, חלק מהזוגות צריכים להתפרק, חלקם צריכים להתאחד, ואחרים צריכים להשלים ולסלוח לבני זוגם. אח, האהבה אכן מנצחת.

וב"אוהב אותך ניו יורק": תכל'ס? אותו דבר בדיוק. עשרה במאים – אמריקאים, גרמנים, צרפתים, הודים, סינים ויפניים – מספרים סיפורים קטנים ברחבי ניו יורק (לאו דווקא מנהטן). חוץ מהסגמנט של שקאר קאפור (עם ג'ולי כריסטי, ג'ון הרט ושיה לבוף) שלא ממש חיבבתי (למרות שעל התסריט שלו חתום אנתוני מינגלה, שמת לפני שהספיק לביים אותו), כל השאר הם ויצים קולנועיים סימפטיים וסבירים, אבל בני חלוף. כולם מערכונים של טעויות בזהות. אנשים נפגשים, מדברים, מתחברים, ואז מתברר להם שהם בכלל לא מה שהם חשבו שהם. טוויסט. סיום. פייד. הסצינה של שונג'י איוויי, הבמאי היפני של "הכל אודות שו-שו", העוסקת במלחין שצריך לקרוא את "האחים קרמזוב", היא דוגמה טיפוסית לדואטים הקטנים והדי צפויים של הסרט הזה. היא לפחות בנויה באופן קצת יוצא דופן. הסצינה עם נטלי פורטמן (בבימויה של מירה נאיר – שבאפיזודה הזאת נשמעת יותר כמו נירה מאיר) עוסקת במפגש בין יהודיה חרדית חסידית (אני מניח שמחסידות סאטמר) ערב חתונתה ובין יהלומן הודי. הפתיחה מקסימה – ההשוואה בין ההלכות היהודיות וההודיות בנושא אכילת אוכל מבורר – אבל אז הסרט גולש לפולקלוריזם מביך. בהמשך יש גם סצינה שפורטמן ביימה, על רקדן שמבלה יום עם בתו יום בסנטרל פארק, אבל בגלל צבע עורו כולם חושבים שהוא המטפלת-ממין-זכר שלה. וכן הלאה וכן הלאה. הכל סימפטי, אבל צפוי. אל תצפו להברקות אפילו לא מפאתיח אקין, שיש לו סצינה חביבה על צייר שמתאהב ברוקחת סינית, אבל גם היא באה והולכת בל להשאיר מטען.

גם "יום האהבה" מזגזג בין הדמויות והסיטואציות עד שנדמה שגם כאן אנחנו צופים באוסף סרטים קצרים. האופן שבו כל הדמויות מתחברות לבסוף זו לזו נראה מלאכותי ומעורר גלגול עיניים. אבל מול הרגעים המעושים יש גם שניה או שתיים של רגעים עם קצת יותר חסד. את הסרט ביים גארי מרשל, בן 75, שפעם בעשור כנראה חייב לעורר את הקריירה שלו עם איזשהו שיתוף פעולה עם ג'וליה רוברטס. הוא חתום על בימוי "אשה יפה" (1990), ואז "תפוס את הכלה" (2000) ועכשיו "יום האהבה" (2010), אבל אל תצפו יותר מדי מג'וליה רוברטס: נראה שהיא הגיע לשלושה ימי צילום בלבד ורוב הסצינות שלה הן רק כמה רגעים במטוס. אבל יש לה פינאלה יפה. ואם יש לכם סבלנות, גם קריצה – טיפה דוחה, האמת – ל"אשה יפה" בכותרות הסיום.

ובראדלי קופר, מ"בדרך לחתונה עוצרים בווגאס", נמצא גם ב"יום האהבה" וגם ב"אוהב אותך ניו יורק". מ.ש.ל.

"יום האהבה": בתי קולנוע ושעות הקרנה

"אוהב אותך ניו יורק": בתי קולנוע ושעות הקרנה

את ההתפעלות שלי מ"סרט לבן" ביטאתי כבר כאן. כמו גם את האבחנה שיש משהו בסרט הזה – בעוצמתו וביופיו – שלקח אותי ל"פאני ואלכסנדר" של ברגמן. ובכלל, לברגמן. ושזה הסרט הראשון של האנקה שאני באמת אוהב (אני אוהב את רוב "קוד לא ידוע", חלקים מ"שעת הזאב" – הו, רק עכשיו אני קולט עוד חיבור עם אינגמר ברגמן – ורסיסים בודדים מ"מחבואים", סרט שברובו עיצבן אותי. ושנאתי לחלוטין את "המורה לפסנתר" ואת "משחקי שעשוע" על שתי גרסאותיו).

הנה ביקורת טיפה יותר מורחבת על הסרט. כרגיל, עדיף לקרוא רק אחרי הצפייה.

פורסם ב"פנאי פלוס", 10.2.2010

גרמניה, תחילת המאה העשרים. אם אפילו אציין את השנה בה מתרחשת עלילת "סרט לבן", אקלקל משהו מהאפקט שלו על צופיו. לכאורה הכל פסטורלי: בצילומי שחור-לבן מרהיבים (שצילם כריסטיאן ברגר) אני מתבוננים בטבע בכל הדרו, בחילופי העונות, בשינויים של הנוף והטופוגרפיה כשהאדמה מכוסה שלג, כשהשדות מצמיחים חיטים וכשמגיעה עונת הקציר. אנחנו נמצאים בכפר קטן בשם אייכוולד, ומתבוננים במשך כמעט שעתיים וחצי בחייהם של האנשים החיים שם: הברון, בעל האדמות; הכומר, המחנך את הדור הצעיר; המורה, שמבעד לעיניו המבוגרות כל הסיפור מסופר; הרופא והאסיסטנטית שלו; מנהל האחוזה של הברון ושאר חוואים מהכפר. לכל אחד יש סיפור משלו. אבל מהשוט הראשון בסרט דברים משונים מתחילים לקרות: הרופא מועף מסוסו. ואז קורים דברים לכמה מהילדים. ואז אסם עולה באש. ואז מקרה מוות משונה. ועוד. אבל כל נותר ברקע, בשעה שחיי הכפר הם שנשארים במרכז התמונה והסיפור. בהדרגה אנחנו מרגישים כמו ב"טווין פיקס": הכל פסטורלי כלפי חוץ, אבל יש נראטיב שלם, קודר בהרבה, שזורם מתחת לפני השטח, ועליו כמעט ולא מספרים לנו.

את "סרט לבן" ביים מיכאל האנקה, במאי גרמני שעבד באוסטריה ובאחרונה מרבה לעבוד בצרפת, ובסרט הזה חוזר למולדתו. האנקה הפך בעשור האחרון לאחד השמות הכי מפורסמים בקולנוע האירופי, לא מעט בזכות "מחבואים", סרטו שהפך להצלחה מפתיעה גם בישראל. סרטיו של האנקה עוסקים באכזריות. למעשה, סרטיו של האנקה אכזריים בעצמם. מאז ומתמיד האנקה בחן בכל הסרטים שלו את גבולות האנושיות והאכזריות, אבל נדמה היה שהאנקה בעצמו די חווה הנאה סדיסטית מסוימת באופן שבו הוא גורם לצופיו לחוות הלם, ובאופן הקיצוני והמוחשי בו הוא מציג אלימות מפורשת בסרטיו. מהבחינה הזאת, “סרט לבן" הוא כמעט אנטי-האנקה. הסרט הזה כולו עידון ואסתטיקה, ועל רוב אירועי האלימות שצצים פתאום אנחנו רק שומעים בקריינות, על רקע צילומי נוף מסמאים מרוב יופי. אבל מי שמגיע ל"סרט לבן" מתוך היכרות עם סרטיו הקודמים של האנקה יודע מתי להתחיל לנוע באי נוחות בכסאו. הוא יודע שזו מסיכה שמתישהו תיפול מפניו של הסרטיו, והוא יחשוף את אופיו האמיתי. האנקה בסרט הזה כה עסוק בהסתרה שאנחנו חייבים לתהות: מתי יבוא לנו הבום בפרצוף? ואכן, האלימות בסרט נחשפת באופן הדרגתי, והיא מגיעה לקרשצ'נדו שעומד בסתירה לעידון שקדם לה, אבל אני גם חייב להרגיע: חוץ מכמה רגעים בודדים, הסרט הזה לא מכיל מיליגרם מהאלימות הגרפית של סרטיו הקודמים. כמעט הכל קורה מחוץ למסך, מחוץ לטווח הראייה שלנו. ואין בו את הלחץ מורט העצבים של סרטיו האחרים. ועל זה בדיוק הסרט: על המעשים שנעשים מחוץ לטווח הראייה, ועל הסתרה והדחקה.

נתבונן כעת בשם הסרט. שמו המלא בגרמנית הוא: “סרט לבן: סיפור ילדים גרמני". בעברית ובגרמנית המילה סרט היא בעלת משמעות כפולה: פיסת בד ארוכה, אך גם חומר שעליו מקליטים מידע. באנגלית השם המילולי יותר קל לפיענוח: The White Ribbon. סרט, כמו זה שאיתו צוררים חבילה, אוספים שיער או עוטפים מתנה. או כמו כזה שעונדים על הזרוע. בסרט, הכומר הקפדן מכריח את ילדיו לענוד סרט לבן, על מנת שיזכרו תמיד שעליהם להיות טהורים. אבל האם הם באמת טהורים ותמימים?

וסרטו של האנקה הוא בעצמו מעין סרט לבן שכזה: קודם כל בגלל הצילום בשחור-לבן, ונופי השלג, שגורמים לסרט עצמו להיראות לבן למדי, וגם הוא די מנסה לישמור על טוהר ותמימות. אבל האם הוא באמת כזה?

כותרת המשנה בגרמנית היא, כאמור, “סיפור ילדים גרמני". כפשוטו, אנחנו שומעים מעשייה מפיו של אדם קשיש, שאפשר לכנות אותה אולי "סיפור ילדים": היה היה פעם כפר קטן, לפני המון זמן. כפר שאנחנו לא מכירים, בתקופה אחרת, רחוקה מאיתנו. לכאורה אין שום קשר בין מה שקרה שם לבין חיינו. סיפור ילדים. וכמו האחים גרים, יש שילוב בין תמימות ובין רוע. אבל יש כאן גם רמז: ב"סיפור ילדים" אנחנו נוטים לחשוב אוטומטית על "סיפור עבור ילדים". אבל אולי הכוונה היא בעצם ל"סיפור על ילדים". וזה מה שקורה ב"סרט לבן": אנחנו חושבים שאנחנו נמצאים בסיפור עם עתיק, פסטורלי, רב פרטים, בסרט שלרגעים נראה כמו אחד הפרקים המוקדמים של "היימאט", הסדרה המונומנטלית הגרמנית של אדגר רייז, ושכל מה שנמצא מולנו זו תמונת נוף יפה. אבל בהדרגה מתחילה להתגנב לראשונו התחושה שיש כאן יותר מזה. הרבה הרבה יותר מזה. אז יש כאן קושי: האם זה "סיפור עבור ילדים", או "סיפור על ילדים"? וכך או כך, למה בסרט שכותרת המשנה שלו הוא "סיפור ילדים" הנוכחות של הילדים כה מצומצמת בהשוואה לנוכחות המבוגרים בסרט?

(אזהרה: למרות שכל מה שבא להלן הוא פרשנות פרטית שלי, ובוודאי יש דרכים רבות לקרוא את הסרט, יהיה הוגן להזהיר מפני ספוילרים בשלב הזה, כי ארצה לגעת בסוף הסרט. קשה לדבר על "ספוילרים" בקונטקסט של "סרט לבן", ובכל זאת, מי שמעדיף לחוות את הסרט בכוחות עצמו, שיחזור לפסקה הבאה אחרי הצפייה בסרט).

ביאור הדבר: לקראת סוף הסרט אנחנו מבינים מתי כל העלילה התרחשה. אנחנו ב-1914, רגע לפני מלחמת העולם הראשונה. המורה, שמספר לנו את הסיפור, הוא בן 31 בסרט, אבל קולו – כשהוא מספר את הסיפור מהעתיד – נשמע כקולו של בן 70 או 80. כלומר, שהוא נזכר בסיפור הזה אי שם בשנות ה-50 או ה-60 של המאה ה-20. ופתאום, כל הפסטורליה הזאת חושפת את פניה המבהילות. משהו אכזרי, אלים, זדוני ורע לב קורה שם בכפר הזה, עם השם הכה טעון, אייכוולד. כל המעשים שקרו בכפר: הרופא שנפצע, האסם שנשרף, ושלושת הילדים שהותקפו. כולם נראו עד אותו רגע מעשים רנדומליים, אגביים. אולי שגרתיים מנקודת המבט של הצופים העירוניים האדישים לאלימות של ימינו. אבל פתאום עולה התחושה שאולי יש קשר בין המקרים, שיש זדון מאחוריהם, ושאולי אותו איש עשה אותם. אותו איש, או אותה קבוצת אנשים. למורה גם ברור מי האשמים: הילדים בכפר. הם מסתובבים כמלאכים, שרים במקהלה בבלקונה מעל המזבח בכנסייה, עונדים סרט לבן לסימול הטוהר והתמימות, אבל מאחורי הגב של כולם הם חורשים רוע. ואז כותרת המשנה של הסרט מקבלת משמעות אחרת, מפלילה: סיפור ילדים גרמני. וכאן הסרט נגמר, והמוח ממשיך: זה סיפור על ילדי גרמניה, ב-1914. הילדים ש-20 שנה אחר כך יגיעו לבגרות ויעלו את היטלר לשלטון, הילדים שיחליפו את הסרט הלבן על זרועם בסרט שחור. הילדים שיפסיקו להתעלל בחלשים מאחורי גבם של המבוגרים ויתחילו לעשות את זה בגלוי, כמדיניות מוצהרת. וכך, בסיום המהיר החפוז של הסרט האנקה הותיר אותנו עם מטען נפץ במוח: ראינו סרט מרהיב ביופיו, מענג בעדינותו, ולא ידענו שבעצם ראינו סרט על נאצים ועל השואה, מבלי שיגידו לנו.

זה פשט העניין. אפשר להתעמק בו הלאה. כמי שמכיר את סרטיו של האנקה יודע שבכולם יש תעלומה, ובכולם התעלומה לא ממש נפתרת בסוף הסרט. נדמה לנו שאולי כן, שהפתרון נמצא ממש מול עינינו. מהבחינה הזאת, שוט הסיום של "סרט לבן" זהה לשוט הסיום של "מחבואים": אנחנו רוצים לדעת "מי עשה את זה", ואנחנו יוצאים מנקודת המוצא ששוט הסיום מציג בפנינו את האשם, אומר לנו "הנה הוא". אבל מי מציג בפנינו את שוט הסיום? מי נשאר מסתתר מאחורי המצלמה בשעה שהיא מופנית אל מי שאנחנו מניחים שהוא האשם? נקודת התצפית של מי זאת? לכן, אולי ב"סרט לבן" קל ונוח למורה, ולכל המבוגרים של אחרי מלחמת העולם השנייה, למצוא אשמים, להגיד "זה באשמתם. הילדים אשמים. תמיד ידעתי שמשהו לא בסדר איתם". ובכך למרק את מצפונם. בשעה, שכלל לא ברור האם הוריהם של הילדים באמת חפים מפשע מכל מה שקרה.

וזה המקום לחזור לשוט הפתיחה של הסרט, ולקריינות. “אני רוצה לספר לכם על הדברים שקרו בכפר שלנו", אומר הקריין. “אני לא בטוח שהכל נכון, וחלק מהדברים רק שמעתי ולא ראיתי" (כלומר, אני מספר לא מהימן ואולי גם בי שיטו, ואולי אני משטה בכם). “אבל אני חושב שהדברים יעזרו להסביר את מה שקרה במדינה שלנו בשנים האחרונות". אה. אז זה כן על נאצים. הנה, הוא הודה בכך מההתחלה, רק לא שמנו לב. עכשיו שבו וצפו ב"סרט לבן" פעם שנייה וחפשו בו את הנאצים.

"סרט לבן": בתי קולנוע ושעות הקרנה

קייט מדיסון, בת 31, כל כך אוהבת את "שר הטבעות" שהיא החליטה ליצור סרט משלה, מעין פריקוול לטרילוגיה של פיטר ג'קסון. היא השקיעה 8,000 פאונד מכספה, גייסה 17,000 פאונד מתרומות באינטרנט, ועם תקציב של 25,000 פאונד, ועם 400 מתנדבים (וכשמדיסון עצמה, שעובדת כמזכירה אבל שואפת להיות שחקנית, מגלמת את אחת הדמויות המרכזיות), היא התחילה לצלם ביערות אנגליה באמצע 2008 את סרטה, "Born of Hope", המספר את סיפורם של הוריו של אראגורן (הדמות שגילם ויגו מורטנסן בטרילוגיה של פיטר ג'קסון). עכשיו, הסרט בן 71 הדקות, סוף סוף הושלם ומדיסון העלתה אותו לצפייה חינם ביו-טיוב.

הנה הסרט (כוונו אותו לצפייה בהיי-דפינישן). עוד לא הספקתי לצפות בו בעצמי. מחכה לתגובותיכם עליו.

שתי דקות וחצי של…